לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
.jpg)
לעמוד האישי באתר
רס''ן דוד אבי זכרונו לברכה בן לילאן ואיזו נולד ב - ד' באב תש"ל 6/8/1970 נפל בעת שירותו בתאריך כ"ט בכסלו תשע"ה 21/12/2014 שירת בחיל השלישות ולאחר מכן בחיל החימוש בן 44 בנופלו הותיר אישה - מיכל ושלושה ילדים, ליאור , גאיה ונריה. הורים ושתי אחיות. אבי נולד ב- 6.8.1970 בבית החולים קפלן ברחובות, לאיזו וליליאנה דוד, היה אח אמצעי לשתי אחיות. בילדותו התגורר עם הוריו ואחיותיו ביישובי הדרום, ולבסוף כשהיה בן 13עברו להתגורר בערד. אבי היה ילד שאהב מאוד משחקי לגו, מטוסים ומכוניות מיניאטוריות, היה לו אוסף ענק של דגמי מכוניות. אבי השתלב במגמה הריאלית בביה"ס התיכון בערד, סיים את לימודיו כתלמיד מצטיין, הוא נהג לשאת דברים בכל טקס בבית הספר, היה מאוד אהוב ואהוד על סביבתו וחבריו. מאוד אהב מוזיקה ואף למד לנגן באורגן. את אהבתו הגדולה למכוניות מיניאטוריות המיר בנערותו לאופנועים, והחל לרכוב עליהם מגיל 16. בשנת 1988 התגייס אבי לצה"ל, הפך במהרה לקצין שלישות ושירת בבסיס השלישות בבאר שבע. עם סיום שירותו הצבאי ועד התחלת לימודיו באוניברסיטה, עבד כקצין ביטחון בבתי מלון בים המלח. בשנת 1992, החל את לימודיו בפקולטה להנדסת חומרים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע וזו הייתה השנה בה הכיר את מי שעתידה הייתה להפוך לאשתו, מיכל קינן. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ציטוט קצר משיר שנמצא לאחר מותו מתאר את המפגש הראשון של אבי ושל מיכל: "שעור אנגלית...........מיכל הגיעה!............ אהבה ממבט ראשון........אובה נכנסה לחיי" אבי ומיכל עברו לגור יחד במהרה בבאר שבע ויצאו כזוג במשך כ- 4 שנים. עם היכרותו היותר מעמיקה עם מיכל, כל משפחתה הגרעינית והמורחבת התאהבה בו. במהרה הפך לבן וחבר לאביה של מיכל, בנצי ואהוד מאוד על אימה סימה. לאחר נישואיו אבי כינה את בנצי "חתמי" והיה אתו בקשר יומיומי מאוד קרוב ומשמעותי. בבאר שבע, במקביל ללימודיו עבד אבי במכללת "טומשין", בלימודי הוראה חווייתית בבתי ספר בדרום, חנך ילדים בפרויקט פר"ח. עבד בבתי ספר של ילדים קשי יום וקיבל שם תקן של משרד החינוך. עם תום לימודיו בהצלחה, קיבל תואר מהנדס חומרים. במקביל קודם במכללת טומשין לתפקיד מנהל פרויקטים חינוכיים באזור הדרום. 28.9.1997 נשא אבי את מיכל לאישה ב"ירוק על המים" בקיבוץ חולדה בחתונה מרגשת ואינטימית. בשנת 1999 עברו לדירתם הראשונה במודיעין. אז עבר אבי לעבוד בחברת "יעד" כמנהל פרויקטים של הקמת חניון ייחודי בתל אביב. שנת 2001 הייתה מבורכת במיוחד. בינואר, הפך אבי להיות אבא לליאור. במסע בלתי נשכח לאוקראינה, שם אימץ עם מיכל את בנו הבכור. בסוף שנה זו, הוא התגייס מחדש לחיל חימוש בפרויקט ייחודי "חלון הזדמנויות" כסרן ביחידת הניסויים של החטיבה הטכנולוגית לוגיסטית, בה עסק במחקר ופיתוח של חומרי נפץ וטכנולוגית אחסנה. במהלך תפקידו זכה להערכה רבה ואף נבחר להיות קצין מצטיין חיילי. בשנת 2006, קודם אבי לדרגת רס"ן והתמנה למפקד בית המלאכה לעיבוד שבבי במרכז השיקום והאחזקה (מש"א 7000). בתפקידו זה היה אבי שותף לפרויקט הייצור של טנק המרכבה סימן 4. בשנת 2007, לכבוד יום הולדתו ה-37, קיבל אבי את המתנה הכי מדהימה שיכול היה לבקש – את בנותיו התאומות – גאיה ונויה. שאומצו מרוסיה. בשנה זו עברה כל המשפחה להתגורר בבית חדש וגדול יותר כיאה למשפחה המורחבת במודיעין, בשכנות ליד גיסתו וגיסו (אחות של מיכל) אביגיל וזהר אלבס וחבריהם הטובים והקרובים ביותר אסנת וערן סוקר. כך הפכה כל החבורה למשפחה מורחבת, שבילו המון יחד, בבילויים שונים ומגוונים. בקיץ 2008, קיבלה המשפחה בשורה קשה כשאבי אובחן כחולה במחלת סרטן מלנומה במצב מתקדם. בשנה זו נאלץ לעבור ניתוחים וטיפולים קשים שונים במטרה להציל את חייו ובמשך כל אותה התקופה המשיך אבי לעבוד ולתרום. לאחר שנה של מלחמה, הצליח להיכנס להפוגה מהמחלה. בשנת 2010, מונה אבי להיות מפקד בית המלאכה לאחזקה במש"א. בתפקידו זה ניהל את כלל אחזקת אמצעי הייצור תוך שהוא מתמודד עם אתגרים ניהוליים וטכנולוגים מורכבים. הוביל באופן עצמאי פרויקטים משמעותיים ומאוד גדולים שימשיכו לשרת לשנים רבות שעוד יבואו את המש"א. כל זמן עבודתו היה אבי מוערך מאוד ע"י כפיפיו ועמיתיו לעבודה ומילא את עבודתו נאמנה, הוא הצליח לאחד בין אנשים במקום בו אחרים כשלו. אבי הצליח לתת לכל אחד הרגשה שהוא מיוחד עבורו, ובקסם שלו שבה אחריו את האנשים ורתם אותם לעשייה משמעותית. מתוך רצון עז להחזיר ולתרום לחברה, הצטרף אבי לקבוצת מתנדבים ויחד הוביל את הקמתה של עמותה לטיפול בחולי סרטן ומשפחותיהם בשם "מנדלת הלב". העמותה פועלת במודיעין ומחוצה לה. כשאבי הצטרף אליה, העמותה מנתה כ -20 מתנדבים ולוותה כ-30 משפחות, בעקבות הפעילות הענפה שאבי הוביל היום לעמותה מעל ל- 250 מתנדבים ומלווה ועוזרת למעל ל – 300 משפחות מתמודדות. בקיץ 2013, הכתה המחלה בשנית באבי והפעם ביתר שאת. כך אבי הפך להיות החולה ה - 101 של העמותה. כלוחם יצא למלחמה במטרה לנצחה. במקביל במשך כל אותו הזמן המשיך לנהל חיי משפחה מלאים עם מיכל והילדים, לצד מילוי תפקידו במש"א, וכן המשיך להתנדב בעמותה ולעזור לכל מי שרק ידו השיגה. גם בימים בהם הרגיש רע היה מתייצב לעבודה. עד יומו האחרון כשהמחלה הארורה הכריעה אותו הוא המשיך לעבוד. אף פעם לא ויתר לעצמו, אף פעם לא ראה עצמו כקרבן. בכל תקופת המחלה סה"כ 6.5 שנים, מי שליווה, טיפל וסעד את אבי מלבד מיכל היו הוריה בנצי וסימה קינן. בנצי ליווה אותו לכל הבדיקות והטיפולים, סימה הייתה אמונה על ניהול התיק הרפואי וחיפוש הטיפול הטוב ביותר עבור אבי. כך אבי נכנס להפוגה קרוב לשנה נוספת. ב- 3.7.2014 זכה אבי לחגוג את בר המצווה של ליאור עם המשפחה והחברים הקרובים באירוע אינטימי, שמח ומרגש ב"ראול" בת"א. כאשר באותו השבוע קיבלו את הידיעה שהסרטן חזר והפעם חדר למח. ב- 6.8.2014 חגגו לאבי יום הולדת 44, יום הולדת אחרון במסיבת הפתעה עם המשפחה והחברים הקרובים. אבי המשיך להילחם חצי שנה נוספת, הספיק לנסוע עם כל המשפחה לטיול בארה"ב, לבלות סוף שבוע באילת עם משפחתו ומשפחתה של אחותה של מיכל. ב - 6.12.14 אבי קרס והובהל לבית החולים. שם ניסתה מיכל להילחם על חייו עד הרגע האחרון. ב - 21.12.14 , כ"ט כסליו תשע"ה, נר חמישי של חנוכה, הנס לא הגיע ואבי עצם את עיניו לנצח בבית חולים שיבא. מילות סיכום של מיכל: "אבי, "אובי" שלי, היית בן זוגי במשך 21 שנים, היית הגבר שלי, קסום, אופטימי, רומנטי, מלא תשוקה ושמחת חיים, החבר הכי טוב שלי בעולם, הנפש התאומה שלי, חוויתי אהבה שאין לה גבול ומילים לתאר. אתה איש גדול מהחיים, מיוחד במינו, יצירתי, לא שגרתי. נבון, מאוד חכם בעל ידע עולם רחב, בעל זיכרון פנומנלי. שלטת הן בדיבור הן בכתיבה וקריאה בשפות אנגלית ,ערבית ורומנית. אתה אחד האנשים המצחיקים ביותר שידעו לחקות במבטא רומני, רוסי, ערבי, פרסי. חיי היו מלאים שמחה וצחוק בזכותך. לכל מקום שהגעת תמיד היית אהוד ומוערך, כריזמטי מלא עוצמה ונוכחות. זכיתי לשותף מלא ומעורב בהורות, אתה אבא מדהים מסור ומעורב בכל פעילות שקיימת. בשנה וחצי האחרונות לחייך לא ויתרת ולקחת יום יום את הילדים למסגרות כדי למצות עד תום. איזה בשלן מופלא שאת מטעמיך ידעת לצלחת כמו במסעדות הגורמה המשובחות ולפנק אותי ערב ערב. וברוחב הלב נהנינו לארח יחד בכל הזדמנות משפחה וחברים. התשוקה העמוקה לקפה שלך הייתה בכל מקום, לא אשכח איך תמיד היית יושב עם כוס קפה ביד וחיוך מרוח על השפתיים. כמה מוכשר אתה את הכל רצית לעשות בעצמך במו ידיך, כמו את רוב הבית שלנו. אתה אדם עם לב רחב, אוהב אנשים, תמיד מוכן לעזור כמה שרק יכול ובצנעה. בכל מקום בו היית השארת חותם. חלקת איתי את אהבתי המוגזמת לבעלי חיים והסכמת להיכנע לכל השיגעונות שלי לעניין, אפילו כשהם תפסו לך את המקום במיטה בלילה. כחלק מהבילוי הזוגי שלנו התעקשת לבוא איתי לעשות "שופינג" לא רק נכחת בחנות אלא גם עזרת לבחור לי בגדים ונעליים. בזמן הקצר שעמד לרשותנו יחד בלענו את החיים כשלכל אורך השנים טיילנו כזוג וכמשפחה בהמון טיולים בארץ ובחו"ל. באחת השיחות האחרונות שלנו אמרת לי – תודה לך, יחד יש לי חיים מלאים אני מרגיש מאושר ושלם, הספקתי את כל מה שרציתי עכשיו נשאר רק להמשיך ליהנות ממה שיש". אבי הותיר אחריו את אשתו מיכל בת 43, ילדיו ליאור בן 13.5, ונויה וגאיה בנות 8.5 והוא רק בן 44. בלתי נתפש שהלכת, יהי זכרך ברוך!
לעמוד האישי באתר
טוראי יצחק עמית ז''ל בן ליזה ויחיאל נולד בתל תאומים בי"ד בתשרי תשנ"ג בתאריך 28/9/1993 נפל בעת שירות בתאריך כ"ב בכסלו תשע"ד 24/11/2013 בן 20 במותו שירת במצל"ח הותיר הורים ואחות יהיה זכרו ברוך סיפור חייו עמית בן ליזה ויחיאל ואח צעיר להוד, נולד בחג הסוכות ביום י''ד בתשרי, 28.9.1993, בבית חולים העמק עפולה. בבואו לעולם הבית הוצף באור גדול, אושר ושמחה עילאית. אמו ביקשה להעניק לו את השם "עמית" וכן כשמו כן הוא חבר ורע אמיתי לטוב ולרע. היה הראשון להתנדב בכל משימה שהתבקשה, לעמית היה רצון רב לרצות את כל הסובבים אותו, והצליח בכל מטרה שהציב לעצמו. עמית ילד יחיד ומיוחד, אהוב ונאהב על כל הסובבים אותו, בני המשפחה וחברים, נער יפה תואר עם חיוך שובה לב, חכם, רגיש, ילד שאהב לצחוק להתבדח, לעשות שמח בכל מקום שהיה נמצא בו, ילד עם נוכחות, כריזמה וקסם אלוהי. הירבה לבלות עם חברים ואהב מאוד את החיים. עמית גדל והתחנך בבית הספר היסודי "ביכורה" וסיים את לימודיו בבית הספר "מקיף אורט כללי" בבית שאן. למרות שלא השקיע בלימודיו, הגיע להישגים וציונים גבוהים, בגלל האינטליגנציה המאוד גבוהה שלו. עמית אהב מאוד כדורגל, אהד והעריץ את קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב" במיוחד, ואת השחקן והמאמן "אבי נמני" בפרט. יחד עם קבוצת האוהדים השרופים, הוא נהג לפקוד את משחקי הקבוצה באופן קבוע במשחקי הבית, ולעיתים במשחקי החוץ. בין סיום הלימודים לתקופת הגיוס וגם שלאחר מכן הקדיש לעבודה בחריצות ובמסירות., באולם האירועים "ארמונות חנה" בבית שאן. עמית עבר גיבוש בן יומיים במכון וינגייט ביחידת צנחנים, בתאריך 15/3/12 התגייס עמית לצה"ל ושובץ ב"חיל חימוש". עמית עבר לשרת במחנה הצבאי "נטפים" ולאחר מכן שובץ מחדש במחנה הצבאי "הרדוף". עם הזמן הכיר את העולם הצבאי, לקבל אותו, ולהיפתח אליו, עד כדי כך שהיו לו מחשבות בהם שיתף את אמו להיות "אזרח עובד צה"ל". עמית לא הספיק להגשים את חלומותיו, ביום כ"ב בכסלו התשע"ד (24/11/2013) נקטף מאיתנו עקב תאונת דרכים שאירעה בכביש 71 – צומת בית השיטה כשהוא בן 20 במותו. טוראי עמית הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית עלמין בגוש ביכורה. הותיר אחריו הורים ואחות. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
.jpg)
לעמוד האישי באתר
סמל ראשון, אליאב אליהו חיים ז"ל. נולד בי"ד סיון התשנ"ב (15/06/1992), בעיר צפת. נהרג בעת מילוי תפקידו בתאריך א' באב תשע"ד (28/7/14). בנם השלישי של דוד ויוכבד כחלון, אח לשלושה אחים וארבע אחיות. נקרא בשם אליאב ע"ש סבו (אבי אמו) אליהו סופר זצ"ל, שאותו לא זכה להכיר, אך את תכונותיו ואת חיבורו לא"י ואהבתו לעם היהודי היושב בציון, ספג דרך סיפורים שהושמעו במשפחה ואשר השפיעו באופן לא מבוטל על עיצוב אישיותו, שבעיקר ניכרת בה אהבתו המיוחדת לטבע ולנופיה של הארץ. אליאב גדל והתחנך בעיר צפת, את לימודי התיכון עשה בישיבת אמי"ת יד לכ"ב בעירו ולאחר מכן יצא ללימודים בישיבת ההסדר ב"מעלות", עד גיוסו לצה"ל. תוך כדי לימודיו ניגש אליאב למבדקים צבאיים, ביניהם לטייס, אך לא צלח במהלכם. עקב זאת החליט להתגייס לחייל השריון כשלו פרופיל וקב"א גבוהים, כמסורת משפחתית בהתגייסות ליחידות קרביות שונות כלוחמים מן השורה הראשונה. בשירותו הצבאי הוכיח עצמו כחייל מסור ונאמן, בעל יכולת פיקודית מנהיגותית, והועמד לקצונה על פי המלצות מפקדיו, אלא בשל סיבות שונות הוא נאלץ לחזור ליחידתו. בשלב מאוחר יותר, כחודשיים לפני שחרורו מצה"ל, אליאב היה בתפקיד כתומך לחימה בעוצבת השריון "סער מגולן", שם עשה חייל בעבודתו. התגלה כחייל חרוץ, אמיץ, אכפתי, ראש גדול, אחראי ובעל ידי זהב, ביישן ומצטנע, נערץ על ידי חבריו ועל ידי מפקדיו. הוא היה מוכר בסביבתו ובמשפחתו כנער נחוש, בעל דעה, מסור למשפחה, לתפקידו בצבא ולחבריו. איש עשיה בלתי נלאה, אוהב ואהוב על הבריות, בעל יכולת נתינה, שתרם רבות ללא מעצורים למען הכלל, הן על ידי התנדבות בעמותות, והן על ידי סיוע לכל נזקק מכל שכבות החברה. רגיש ובעל לב זהב, קשור בכל נימי נשמתו להוריו ולבני ביתו, סייע לאביו לאורך כל הדרך בשיפוץ הבית בחופשות הקצרות שהגיע מהצבא. היווה דמות ומושא להערצה ולהערכה על ידי כל מכריו, מפקדיו וחבריו. אליאב נרשם ללימודי חשמל במכללת בראודה שבכרמיאל, שנדחו עקב מבצע צוק איתן, חלום שלא יתגשם. חלם גם להקים בית לתפארת במדינת ישראל האהובה עליו מכל, חלומות שנגוזו עם נפילתו בא' מנחם באב, ר"ח אב, על ידי רקטה שנשלחה מרצועת עזה לכיוון שטח הכינוס שבמועצה האזורית אשכול, וקטעה באחת חלומות של ארבעה חיילים שנפלו על קידוש ה', העם והמולדת. בזמן המבצע אליאב קיבל על עצמו אחריות ודאג לסדר בית כנסת שדה שהיה בשטח הכינוס בו נהרג. בסביבות השעה 17:00, כשעה לפני שנהרג, פינה אליאב מזמנו בזמן הלחימה ובחר לסדר את בית הכנסת ולאחר מכן להניח תפילין ולומר את פיטום הקטורת המסוגל לכפרת עוונות, תפילה המחזקת את נפילתו על קידוש ה' והמולדת. התפילה מסמלת את הייחודיות שבו, שגם ברגעים קשים מצא זמן להתפלל ולהקדיש מעצמו לקדושה. אליאב מסר את נפשו בטרם עת, אולם שורשיו נטועים עמוק בקרבנו והם לנו כמורשת וכאבן דרך. מוטל עלינו כמשפחתו וכמכריו להמשיך ולהטמיע את חותמו, על ידי יישום ערכיו ואמונותיו והנחלתם לדורות הבאים. "יהי זכרו ברוך"
.jpg)
לעמוד האישי באתר
סמל ממן נתנאל ז"ל בן רבקה ושלמה , נולד בגן יבנה בתאריך ו' בטבת תשנ"ג 19/1/1993 נפל בעת מילוי תפקידו במבצע צוק איתן בתאריך ג' באלול תשע"ד 29/8/2014 נתנאל שירת בבה"ד 20 בחיל החימוש. בן 21 בנופולו סיפור חייו נתנאל, שאת שמו העניקה לו סבתו, נולד ביום שלישי כ"ו בטבת תשנ"ג (19.01.1993) בבי"ח קפלן שברחובות. הסנדק בברית המילה של נתנאל היה השר לשעבר וחבר הכנסת אריה דרעי, המיודד שנים רבות עם אביו שלמה, מייסד תנועת ש"ס בגן יבנה. דרעי הספיד את נתנאל ובקול חנוק מדמעות אמר: "כשנולדת הוריך הודו לבורא עולם על המתנה וקראו לך נתנאל, וכך היית-כולך נתינה..." בילדותו המוקדמת חונך נתנאל במסגרות חרדיות. בגיל שלוש למד בגן חרדי בשיטת "החדר" ורק מאוחר יותר, בהיותו בן 10 עבר לבית ספר יסודי-דתי. נתנאל היה ילד שובב ומלא ברעיונות ובהפתעות... ביום גשם סוער במיוחד הוא בנה רפסודה עם אחיו אדיר והם יצאו לשייט בשלולית ענקית שנקוותה ברחוב ממול בית הוריו. בשבת החתן של אחותו, הופיע יחד עם שני אחיו - אדיר ותמיר כשהם מלאים בבוץ עד ברכיהם לאחר ש"יצאו לטייל" בשטח החרוש שליד המושב. ועוד - כשנענשו הילדים השובבים ע"י אמם רבקה שלא יצאו מהחדר לשחק בחוץ, קשרו סדינים זה לזה, השתלשלו בחבל המאולתר ויצאו לשחק שמחים וטובי לב... לאחותו הגדולה איילת - אשר לה הוא קרא "אללת" היה קשור במיוחד והיה כרוך אחריה מאוד. היא גידלה אתו כמו בן, וכאשר נישאה היה קשה לילד בן השמונה להסתגל ולאהוב את האיש שלקח אותה ממנו... ביום שעזבה את הבית הוא נמצא מאחורי מכונת הכביסה ממרר בבכי על הפרידה מאחותו האהובה... בביה"ס התיכון למד נתנאל במגמת חשמל בבית ספר "עמל" באשדוד, לימודים בהם נחל הצלחה רבה. הוא סיים את לימודי התיכון בהצטיינות, ובמסיבת הסיום כיכב על הבמה, הפליא לשיר ולרקוד וקרן מאושר לקול תשואות הקהל. ציוניו הגבוהים והצלחתו בתיכון הובילו אותו להמשיך ללמוד לדיפלומה של הנדסאי חשמל, תואר שרכש ב"כפר הירוק" בפרויקט משותף של ביה"ס וצה"ל. מאז ומעולם נמשך נתנאל לעולם המכשירים והמכונות וכילד היה מרבה לפרק ולהרכיב מחדש כל מכשיר שנקרה על דרכו, מתוך תחושת סקרנות להכיר ולדעת ויצירתיות רבה. ידי הזהב וחדוות הנתינה, הפכו אותו עד מהרה ל"הנדי-מן" של המשפחה והוא סייע בבניה, תליה, גינון ותיקון מכשירים חשמליים מכל הסוגים והמינים.. בכל פינה בבית ובחצר יש את טביעת-היד ואת העשייה האופיינית כל כך לנתנאל, אשר שמח תמיד לתת יד ולסייע בכל. ב-02.06.2013 התגייס נתנאל לחיל החימוש ואת הטירונות עבר בבה"ד 20. כבר כטירון בלט נתנאל ביכולת שלו להוביל אחרים, לעזור ולסייע לחבריו במחלקה ולהשמיע את דעותיו ועמדותיו גם כשהיו שונות משל אחרים. בזכות תכונות אלו, אישיותו הייחודית ויכולת הפיקוד שלו, החליטו מפקדיו להשאירו כמדריך בתחום הגנראטורים בבה"ד 20, אך קשיים בשינה מנעו ממנו את סיום הקורס הפיקודי והוחלט ע"י מפקדיו להשאירו בבה"ד כאיש אחזקת גנראטורים. בתוקף תפקידו היה עליו לוודא את כשירות הכלים הפרוסים בבה"ד, לבצע בהם טיפולים ולתקנם בעת הצורך. גם בתחום זה גילה נתנאל אחריות ומשמעת רבה, ועמד במשימות בצורה מעוררת התפעלות. מלבד המשימות הכרוכות בתפקידו, היה מתכנן ומוציא לפועל פרויקטים רבים לרווחת חיילי היחידה ותמיד שאף לתקן, לשנות, לשפץ ולבנות סביבת עבודה נוחה ומסבירת פנים לחבריו ופקודיו. נתנאל אהב להסביר וללמד את רזי המקצוע, לעזור ולסייע בכל, גם כשהדברים לא היו קשורים באופן ישיר אליו, וכך עזר לחברו הרס"פ בשיפוץ משרד מפקד המגמה מבפנים ומבחוץ. את העבודה בסדנא לוותה תמיד מוסיקה והשירים שאהב נוגנו גם בשעות הקטנות של הלילה, ונתנאל, שאהב לשיר, הביא ליחידה ערכת מוסיקה, ובכל ערב, בסיום העבודה, היה מארגן לחבריו ערבי שירה מלאים בצחוק והנאה. בהמשך שירותו, למרות שלא עבר קורס מתאים, פיקד נתנאל על חיילים, הוא התעניין בחייהם האישיים, הקשיב ותמך, נתן עצה טובה, תוך דאגה כנה ואחריות לרווחתם ולשלומם ורצון אמיתי לרומם את רוחם ולסייע להם. את דרכו בצבא ליווה גיסו שרון (בעלה איש הקבע של אחותו איילת), שדאג שישובץ לבסיס סמוך, ויחד היו נוסעים לבסיס בתחילת השבוע וחוזרים ממנו ביום שישי, אל ריחות הבורקסים והלחם שנתנאל אהב, יוצרים ביניהם קשר מיוחד של שיתוף ואחווה. חבריו ומשפחתו של נתנאל היו החשובים לו ביותר, והוא אהב וידע לרגש ולשמח אותם, מביא איתו לכל מקום משב רוח מבודחת, הומור שופע, שמחה, שירה וצחוק. טיול הקרוונים המשותף של נתנאל וחברתו נור עם שחר, אחיו הגדול, אשתו הלן וילדיהם מהצפון ועד אילת בפסח לא יישכח לעולם... נתנאל חזר מהטיול מלא אושר וקבע שיחזרו עליו בסוכות... למרות האסון יצא שחר לטיול המתוכנן בסוכות, כפי שנקבע וחש שנתנאל מלווה אותו בנוכחותו... ב- 08.07.2014 החל מבצע "צוק איתן", כתגובה לחטיפה ורצח של שלושה נערים בגוש עציון.תושבי הדרום היו ימים רבים במרחבים המוגנים וצה"ל נכנס לתוך עזה, כדי למגר ולהשמיד מנהרות שסיכנו את ביטחונם של אזרחי המדינה. כארבעה ימים לפני תום המבצע, בעת חופשת השבת בביתו, היה נתנאל במצב רוח מרומם במיוחד. שלא כמנהגו, סירב להצטרף לטיול בצפון עם אחיו הגדול, שחה בברכה שאחיו שחר יצר בחצר הבית ושידל את אמו רבקה שתצטרף אליו לשחייה ולמשחק צוהל בכדור מים (רבקה נעתרה - למרות שמעולם לא נכנסה לפני כן לבריכה). לאחר מכן הרכיב את מערכת הקריוקי שלו ושר בשמחה, תוך שהוא מקדיש שירים לשכנתו מהבית הסמוך. בצהריים, במפגש המשפחתי הקבוע על "הקציצות של סבתא" , זמן ההתכנסות של הילדים והנכדים אשר באים לאכול בבית הסבים, צילם נתנאל את הצלחת הגדושה לחבריו והעלה לפייסבוק, כדי שכולם יחזו במו עיניהם בקציצות האהובות... לאחר ארוחת ערב שבת, בהם שהו בבית כמה מאחיו, ונתנאל הגיש לשולחן ופינק את כולם באופן מיוחד, יצאו נתנאל עם אחיו תמיר לקנות סיגריות בתחנת הדלק הסמוכה. בדרך חזרה הביתה, כשהיו ברכבם, נשמעה אזעקה המתריעה על שיגור רקטה, תמיר הספיק לצאת מהרכב ולהשתטח על הקרקע, כשנתנאל התמהמה ברכב, נשמעה שריקה חדה ובסיומה פיצוץ מחריד.נתנאל נפצע אנושות והובהל לבית חולים "קפלן" ברחובות, אך בשל מצבו החמור החישו אותו הרופאים לבית חולים "בלינסון" בפתח תקווה.לאחר ניתוח ראש מסובך ומורכב, שערך שעות ארוכות, התבשרה משפחתו כי הניתוח עבר בהצלחה.שבוע ימים היה נתנאל מאושפז בבית החולים, שבוע בו עבר ניתוחים שונים להוצאת רסיסי הרקטה מגופו, כשמשפחתו וחבריו נתונים כל העת בין ייאוש לתקווה ועמם אנשים מכל רחבי הארץ שהתפללו וייחלו יחד עמם להחלמתו. אך ביום שישי ה- 29.08.2014 ג' באלול תשע"ד בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר מאבק ממושך וקשה על חייו, נאלצו הרופאים לקבוע את מותו בטרם עת. מאות אנשים ליוו את נתנאל בדרכו האחרונה, מתקשים להבין ולעכל את גודל היגון והאובדן. אביו, שלמה ספד לו ולאחר אמירת הקדיש אמר: "כל כך השתדלתי לומר את הקדיש מבלי לבכות, ואני מבקש ממך סליחה ומחילה... רק ביום חמישי אמרת לי שלא אדאג, ויום יבוא ותהיה מהנדס... הרבה תוכניות היו לך והן ירדו לטמיון... אבל סבתא מחכה לך והיא תשמור עליך... שתהיה לך שבת שלום בן יקר..." נתנאל הותיר אחריו הורים - רבקה ושלמה, שישה אחים - שחר, אייל, איילת, יוספה, אדיר ותמיר, משפחה אוהבת ומלוכדת וחברים רבים אשר ינצרו את זכרו לתמיד. אלבום התמונות
לעמוד האישי באתר
נולד ביום י"ג במרחשוון תרס"ז (1.11.1906) בעיר אומן שליד קיוב, ברוסיה. בהיותו בן עשרים עלה ארצה והשאיר בגולה משפחה ענפה ואמידה. בתחילה עבד ביערות פיק"א ויחד עם זאת החל בפעילות חשאית בשירות ה"הגנה". במרוצת הזמן מילא ב"הגנה" כמה וכמה תפקידים בכירים והיה מפקד מחוז השומרון, סגן מפקד הגליל התיכון (מזכרון-יעקב עד רמת-גן) ומפקד מחוז ירושלים. תפקידו החשוב והאהוב עליו ביותר היה תפקיד החמש הראשי ב"הגנה" ועיסוקו היחיד היה קשור בנשק וברכש. אשר היה זה שסיפק חלק ניכר מהנשק ל"צבא-בדרך". שעתו היפה ביותר הייתה במלחמת-השחרור. אז הופקד על ריכוז הנשק למבצע "נחשון", מבצע פריצת הדרך לירושלים. הוא גויס לצה"ל ב-1.2.1948 ונתמנה לראש שירותי החימוש בצה"ל. שנה אחרי כן היה מפקד חיל החימוש והציוד, וכעבור שנה נתמנה לקצין החימוש הראשי. בתפקידו זה היה הממונה על הטיפול בכלי-הנשק לסוגיהם. חלפה שנה ואשר הועלה לדרגת אלוף-משנה ונתמנה עוזר לראש אגף האפסנאות במטכ"ל. בשנת1952 מונה לראש אגף החימוש במשרד הביטחון, הממונה על כל המערך האירגוני של הרכש - מרגע חתימת העסקה בחוץ-לארץ ועד לשעת המסירה ליחידות צה"ל. אשר השתתף בעצמו במבצעי פריקת ה"כלים" שהגיעו ולא קרה שנעדר שעה שאניות ומטוסים פרקו באישון לילה את הציוד היקר בנמלי הארץ ובמחנות צה"ל. אושרקה היה חלק בלתי-נפרד מן הנוף האנושי בלילות האלה. כלפי חוץ נראה שליו ורגוע ואף פעם לא נכשל בניסיון להתגבר על התרגשותו. הוא היה מאושר בשעת קבלת "מטען", לחץ ידיים, חייך והרים כוסיות "לחיים". הערכה לעבודתו הברוכה של אושרקה הביע השר שמעון פרס, שהיה תקופה ארוכה אחראי לפעולות הרכש במדינה: "לך אושרקה, לא רק שיישמרו דפים מיוחדים בספר מאורעות הרכש; אתה, בעצם, תהיה כריכה היסטורית של ספר שכזה". כאשר הוחלט לפרק את אגף החימוש במשרד הביטחון ולהקים תחתיו את מנהל ההרכשה והייצור לא זנח אושרקה את התחום שבו בילה את חייו. הוא נתמנה נציג המשקיעים בבית-החרושת לנשק, תפקיד אותו מילא עד יום מותו. היו שראו אותו כאיש-ברזל, אך לא איש-ברזל היה אלא בשר ודם - לא רק במובן גופני כי אם גם רגשי. ביום י"ג באדר א' תש"ל (19.2.1970), מת אושרקה מהתקף לב. השאיר אישה ושתי בנות. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בחדרה. ביום ה"שלושים" אמר השר שמעון פרס בין יתר דבריו: "הוא לא התנשא ולא דוכדך. מצב-רוחו היה איתן, מאוזן ומכוסה בחיוך על השפתיים. הוא לא נטה להתפלסף אבל הבין את העיקר - ומשהבין אותו כהלכה היה הוא מצוי במקום הדרוש ובשעה הדרושה. - - הוא הבין שבלי פלדה החומה לא תחזיק מעמד והוא היה לצובר הפלדה המובהק של המדינה. כשלכולם נדמה היה שהגיעה שעת-מרגוע הוא סירב להתפרק מאחריותו. כשבא תור הכלים הגדולים הוא לא שכח את חשיבותם של הכלים הקטנים. אף-על-פי שעסק בצבירת כלים, רב היה כוחו גם ביחסיו עם אנשים. הוא היה בין המעטים שידע יותר ממה שאמר: אמר פחות ממה שהיה לו להגיד. מסביבו לא שררה אפוא אוירה של קנאה אלא של אמון ושותפות. הייתי מופתע בכל פעם מחדש מעושר קשריו החברתיים של אושרקה, מהיקפם ומעמקם. אדם בצר לו היה פונה אליו - ומתוך ביטחון שכל מה שאמר במרי-שיח ישקע ב'סליק' חברי, שאינו דולף. ומי שפנה אליו ידע שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יבנה גשר או גשרון, לעבור עליו משבר או תקלה. הוא אהב לעזור לאנשים - ומה שלא פחות חשוב הוא ידע לעזור להם. - - " בסיום דבריו אמר שמעון פרס: "הוא היה את אשר צריך להיות: חבר, גבר, מפקד, איש משפחה ואיש העם - ודמותו תוסיף להבהיק באותו חוט המחבר את האי-אפשר לאפשרי, את האגדה למציאות". בדבריו אלה רמז שמעון פרס לאותו מקרה, שנשק הוברח בחביות מוסוות כ"חביות מלט" לנמל יפו ואושרקה צריך היה לחתום על קבלתן. בשעת הפריקה נשרה חבית אחת מן המנוף, נפלה על הרציף, נשברה ותכנה התפזר על הרציף לעיני עשרות ערבים נדהמים. כשבאו אליו אחרי כן אנשים ואמרו לו שיסגיר עצמו לשלטונות-המנדט התגלה כי לו יש מנדט משלו ומנדט שאינו נוטה לכניעה כלשהי". - - - ושמעון פרס המשיך: "ב'הגנה' (אושרקה היה ממניחי יסודותיה) הוא אימץ לעצמו את כל המשמעת הכרוכה בחיי-צבא ובצה"ל הוא נשא עמו את כל רוח החברות שאפיינה את חיי ההגנה". (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
.jpg)
לעמוד האישי באתר
טוראי שטפן, גלב בנם של אינגה ואיגור. גלב נולד ברוסיה ביום ח' באב תשנ"ו (24.7.1996). הוא גדל ברוסיה עד גיל שבע, המשפחה עלתה לישראל ב-2003. ב-6.6.2016 התגייס גלב, תושב קריית ים, לצה"ל. הוא שירת בחיל חימוש. גלב נפל בעת שירותו ביום ב' בטבת תשע"ז (30.12.2016). בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אם. (המידע המופיע בדף זה נכתב על פי הנתונים המצויים בידי היחידה להנצחת החייל. סיפור החיים המלא יפורסם בהמשך.) (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
.jpg)
לעמוד האישי באתר
רב סמל בכיר ברהום, תומר בנם של כרמלה ונסים. תומר נולד בבאר שבע ביום ה' באדר ב' תשל"ג (9.3.1973). ילד שני להוריו, אח של מוטי ודורון. ב-27.10.1991 התגייס תומר לצה"ל. הוא שירת בחיל חימוש ומשסיים את שירות החובה המשיך לשירות קבע בחיל. תומר נשא לאישה את שרון. בני הזוג גרו במושב גילת בדרום, שם גידלו את ארבעת ילדיהם: שגיב נולד ב-1997, נתנאל ב-2002, התאומות שירז ותאיר ב-2006. רב-סמל בכיר תומר נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ז בתמוז תשע"ו (2.8.2016). בן ארבעים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אישה וארבעה ילדים, הורים ושני אחים. (המידע המופיע בדף זה נכתב על פי הנתונים המצויים בידי היחידה להנצחת החייל. סיפור החיים המלא יפורסם בהמשך.) (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
.jpg)
לעמוד האישי באתר
.jpg)
לעמוד האישי באתר
.jpg)
לעמוד האישי באתר
.jpg "בוטבול דוד ז")