[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק ח - לבד בשטח האויב

ימים של אשמורת - פרק ח - בספרו של אלוני זמורה

מנוחת הלוחמים, לא נפרדים מכובע הפלדה

אם כך, זו הסיבה לנסיגה המבוהלת שלנו ולשעות הדומיה.

 דן לנר, מפקד האוגדה, חזר על מעשהו של יהושע באנשי העי. הוא איפשר לשלוש חטיבות שריון, של הסורים ושל העיראקים, לנוע באופן חופשי במישור, לעבר "תל שער", כאשר כוחותינו נסוגים כאילו בבהלה באופן מדומה. ואז, לפי פקודה ומטווחים קצרים ביותר סגרו עליהם כוחות השריון שלנו, משלושה עברים והכניסו אותם לתוך מלכודת מוות. שלוש חטיבות השריון שלנו השמידו בקרב, שנמשך כל שעות הלילה, למעלה משמונים טנקים עיראקיים וסוריים.  השאר נפוצו לכל עבר בבהלה ובאי-סדר.

בפרק ח' בספר יהושע מתואר המארב: יהושע מביים בריחה מאנשי העי. כאשר תושבי העי מגלים זאת, הםיוצאים לרדוף אחר צבאו של יהושע. המארב שיהושע הכין מראש, נכנס לעי ומעלה אותה באש. כשאנשי העי רואים את עירם עולה באש, הם חוזרים אליה ונכדים על ידי המארב שיהושע הכין להם.   המלחמה מסתיימת בהשמדת אנשי העי ובהריגת מלכם.   אינני יודע אם דן לנר מפקד אוגדת השריון, קרא את פרק ח' בספר יהושע, אולם הוא חיקה את יהושע והשתמש בתכסיס דומה שעלה יפה.   "לא ניתן לחזור על מלחמה זו שנית". אמר דן לנר לדליה. בעיצומה של המלחמה. דן לנר עצר לדליה אשתי טרמפ בג'יפ הצבאי שלו,כשבקשה לחזור לחיפה ממקום עבודתה כמנהלת בית ספר חטי"ב ביוקנעם. היה זה בעת אחת מההפוגות הקצרות של הקרב.  "גבר נאה, מבוגר, כסוף שער, בעל חזות אצילה".  תארה אותו דליה. "לא ניתן לפוליטיקאים לחזור על כך שנית". אמר. "תקימו כת צבאית?"  התגרתה בו דליה. "אף אדם בישראל אינו יודע עד כמה היינו קרובים לשואה ולהכחדתה של מדינת ישראל. לא ניתן יד לכך".  אמר שנית. סתם ולא פרש.

נפרדתי בצער מהכלב ומפרוותו החמה והנעימה ובאשמורת הבוקר חזרנו ל"תל-כרום", - ביתנו מיום האתמול. לאחר ההרפתקה הלילית, עברה השמועה על הניצחון הגדול. הרגשתנו השתפרה לאין ערוך. החשש הגדול, שמא שני צבאות ואולי שלושה, הסורים העירקים והירדנים מתאחדים בקרבות,  יוכלו להכות אותנו, החשש הזה פג והיה כלא  היה. שאבנו מחדש את הביטחון שיש מי שעומד מעלינו, שמתכנן את פעולות הקרב בתבונה.

 עוד בטרם התמקמנו מחדש על "תל כרום" , פונה איציק, קצין החימוש, לד'בלה ואומר בקול ענייני שאנחנו צריכים לחלץ  זחל של אחת הפלוגות. הוא נפגע בתוך הכפר "מסחארה". אני מתבונן במפה ומוצא שכפר זה נמצא בצד הדרומי של המובלעת הסורית ודי קרוב ל"תל חארה" הידוע לשימצה.

 אנו ממהרים לאכול  ארוחת בוקר חפוזה, מנקים את כלי הנשק הקל שברשותנו, חוגרים את החגור וכעניין של שיגרה מטפסים על הרכב המשוריין. הנשק הכבד בזחל שלנו הוא תותח 20 מ"מ רימוני יד ונשק קל. לא היה בנמצא נשק אנטי טנקים, כמו בזוקות שבאמצעותם יכולנו להתגונן, אולי מטנקים של האוייב שהיו פזורים בשטח.

גולדה הנהג מתניע את הרכב, לא לפני שאני קורא בפני חבריי את "תפילת הדרך". אני מדגיש את המילים בהטעמה ובכוונה.  פה ושם מישהו ממלמל:  "אמן".  כיצד ידע הכותב לבטא ולכוון  לכל משאלות לבנו:

 "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותדריכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים וגו"

חבריי התרגלו לכך. לפני כל גיחה מבצעית, הם דורשים ממני במפגיע לקרוא בפניהם את "תפילת הדרך". הם מסרבים לנוע, עד אשר אני קורא את המילים בהטעמה כמו קריין ברדיו.

 אנו נעים במורד הדרך התלולה לעבר הכפר "ג'אבה." החייל הסורי המת, עדיין מונח במקומו. גופו שרוע לרוחב הדרך הצרה והסלעית, הוא שטוח כמו שילדים מציירים דמות על קרטון. מעבר כלי הרכב המשוריינים שיטחו את גופו. רק ראשו, חבוש הקסדה, נותר ללא פגע.  בתוך הכפר תכונה רבה. "זלדות" נעות במהירות לכל כיוון ומעלות ענני אבק.  ה"זלדה" היה כלי רכב משוריין ומודרני, בניגוד לזחל שלנו, שהיה פתוח ולא מוגן והיה בשימוש בימי מלחמת העולם השניה. תותחים ומרגמות ממוקמים בעמדות ירי. משאיות תחמושת פורקות את מטענן במהירות ובחיפזון ונעלמות בענן לבן ושחור.  בין כולם מתרוצצים עשרות חמורים שחורים, פרות שדופות ורעבות, עיזים שחורות וכלבים ארוכי פרווה כולם  מוכים בהלם ובתימהון למראות הבלתי מוכרים ולרעשי הפצצות, המטוסים מנמיכי הטוס, הקטיושות השורקות ולרעמי הפיצוצים. הם נעים אנא ואנא בקבוצות קטנות ולעתים חוסמים את הדרכים הצרות.

 סורי זקן , חבוש בכיפה עגולה ורחבה המכסה את כל ראשו, עומד בפתח אחת החושות ומתבונן באדישות בכל המתרחש סביב. זקן לבן וזיפני עוטר את לחייו, מכנסיים שחורים רחבי שוליים מכסים את גופו ואבנט רחב, עשוי בד, תומך במכנסיו.  אני חושב שהוא היחיד שלא נטש את הכפר הגדול. בידו הימנית מחרוזת תפילה, הוא מגלגל אותה בין אצבעותיו, כאילו הוא סופר את הטנקים והמשוריינים, במקום פרקי התפילה. החיילים מתעלמים מנוכחותו. אני מנסה לנפנף לו בידי והוא מתעלם, כאילו שכל ההצגה הזאת איננה נוגעת לו כלל.

 חצינו את הכפר  ופנינו דרומה, לכיוון "תל חארה" הסורי. ד'בלה מנווט את הנהג באמצעות המפה הטופוגרפית שבידיו.  מישור רחב ידיים מתפרש לפנינו. באופק מזדקרים להם תילי הגעש.  כביש האספלט השחור חוצה את העמק הרחב. שדרה, לא ארוכה, של עצי ברוש ננסיים, עלובים ומאובקים, ניצבים משני צדי הכביש, כחיילי משמר.  

                   

בין כולם מתרוצצים עשרות חמורים שחורים, פרות ועיזים מבוהלים

 "ניסיון עלוב של "הקרן הקיימת הסורית", לשתול עצים במרחבים השחורים". חשבתי. תלוליות של סלעים ותילי עפר מפוזרים על פני כל השטח. "היכן כוחותינו?  היכן הסורים?" אין כל סימן, הרהרתי לעצמי. ככל שאנו נוסעים קדימה סימני השאלה מתרבים והשקט מאיים. זחל ישראל בודד בשטח  האוייב. "האם אנו נוסעים בכיוון הנכון?" שאלנו שוב ושוב את  ד'בלה. ד'בלה בוטח בעצמו.  אנחנו לא. ד'בלה לא עונה. הוא מתרכז בקריאת המפה שלפניו.   שני טנקים גדולים נראים במרחק של כמאה מטר מהכביש.   "שלנו?"  ד'בלה מכוון אליהם את מקלע ה"עשרים מילימטר", הנשק הכבד ביותר שלנו.  הזחל שלנו, היה מהדגם המיושן. השתמשו בו עוד במלחמת העולם השניה. לא היו לו אמצעי מיגון מודרניים והוא לא היה מצויד בנשק אנטי  טנקי.


       משאיות תחמושת פורקות את מטענן במהירות ובחיפזון ונעלמות בענן לבן ושחור.

 

-  "בדיחה לא מוצלחת." אני חושב. "מתי נחטוף את הפגיעה? איזו שטות, להקריב חיי שמונה חיילי מילואים, נשואים עם ילדים, בגלל איזה זחל מחורבן שנתקע בליל קרב ושחייליו נטשו אותו".  אנו חולפים אל מול הטנקים.  כן, אני מזהה שני טנקים סוריים מדגם "טי- 62", הטנק הכבד ביותר במערכה הזאת. לנו אין כל אפשרות להציק להם. פגיעות כדורים בפלדה העבה הם כמו עקיצות יתוש לדב סיבירי. המתח בזחל שלנו בשיאו, הנה בכל שניה ניפגע ונתאדה כמו זחל הצנחנים שראינו לפני מספר ימים. כולנו מצטנפים בתוך דפנות הזחל, כאילו שזה יכול להושיע. סקרנותי מתגברת, אני מתרומם ומצלם במצלמת ה"זורקי" הרוסית שלי, חיקוי למצלמת ה"לייקה". הסרט במצלמה הוא בצבעי שחור לבן, ישן בגלל חוסר שימוש. כאילו מבקש אני לתעד את הדקה האחרונה של חיינו. אולי המצלמה תיוותר ללא פגע.

כן, אני מזהה שני טנקים סוריים מדגם "טי- 62"

 

לבד בשטח האוייב

   כנראה שהטנקים נטושים. לא נראית כל פגיעה לעין. ניצבים דוממים עם קנים ארוכים ומאיימים.  אני שולף את המצלמה ומנציח את המפלצות.  הדרך מתמשכת ונפש חיה לא נראית בשטח.  השקט גורם לנו להתרגשות:         "ד'בלה, אתה בטח טעית בדרך". "לא נעים ליפול לידיים של הסורים".  "אתה בטח לא יודע להשתמש במפה". "תתקשר לאגוזי שיגיד לנו איפה הזחל".  ד'בלה איננו מתרגש מהאמירות ואפילו איננו מגיב עליהן. "נפתלי" – פונה מישהו לקשר  "תתקשר לאגוזי ותגיד לו שד'בלה לוקח אותנו לסורים". נפתלי יודע, שהוא צריך להישמע רק להוראותיו של ד'בלה ופניו נשארות חתומות. "אעשה לך סיבוב בשפם, רק תתקשר." אומר ישראל גבר. נפתלי נשאר אדיש.

 הזחל ממשיך להתקדם. אנו רואים באופק את הכפר "מסחארה". הוא נמצא בקצה המישור, בין "תל מסחארה" לבין "תל-מאל". אנו מתקדמים לבדנו על ציר דרך הבזלת לעבר הכפר. צריח של מסגד, ציורי מאוד, מקדם את פנינו. קודקודו מעוטר במרפסת קטנה מסוגננת סביב סביב, מצפה לקריאתו של המואזין.  יום קודם לכן, התחוללו בכפר ומסביבו קרבות טנקים וארטילריה שההיסטוריה לא הכירה כמותם.  ועכשיו, זחל טכני בודד נוסע לקראת הבלתי ידוע. גם ד'בלה נכנס לריגוש מסוים, שהתבטא בדריכת המקלע הכבד. הוא כיוון את לוע התותח הקל לעבר האויב הבלתי נראה. הזחל ממשיך בנסיעתו.  כל אחד מאתנו מחזיק את תת-מקלע ה"עוזי" בידיו ובודק אם  הרימונים מהודקים לחגור.  לפתע, שמענו  כלי רכב דוהר בעקבותינו.  המג"ד אגוזי עקף אותנו עם ג'יפ סיור, שנהג בו "פופאי" נהגו של המג"ד.  אגוזי לא חובש כובע פלדה, אלא כובע עבודה קטן עם מצחיה מעטר את ראשו. לגופו חגור קרב.  "דאגתי לכם, שלא תמצאו את הזחל,"  אמר - "אני אסע לפניכם ואראה לכם את הכניסה למקום.  תיזהרו לא לרדת לשולי הדרך, הם מלאים במוקשים". אנחת רווחה פורצת מלבותנו. אגוזי נסך בנו הרגשה של ביטחון.

 

 

המסגד בכפר מסכארה", בנוי על מבנים רומיים עתיקים, דולמן קטן בחצר

נכנסו לפאתי הכפר, כשהג'יפ של אגוזי נוסע לפנינו. התחלקנו לשני צדי הזחל וכיוונו את כלי נשקנו. לעבר שורת הגדרות והבתים. "מי יירה ראשון?"   "תיסע  ב"קולי" של הג'יפ, זהירות ממוקשים" – אמר אגוזי  ובעצמו ירד מהדרך וצעד ברגל לפני כלי הרכב שלנו. אנו נוסעים בין גדרות האבן. במרחק של כשלושים מטר,  מתגלה  הזחל הפגוע המבוקש, מוסתר בין קירות של שני בתים.  "כיצד , לכל השדים, הוא הצליח להיכנס לשם?" קראתי.   כל הדרך סביב חסומה בגדרות אבני בזלת בלתי מסותתות ובדרך פלא הצליח הזחל לפרוץ את הגדרות ולהיכנס לשם.  "אתם חושבים שתצליחו להסתדר?" שאל אגוזי בחיוך. לאחר שקבל מאתנו אישור, הסתובב, התיישב בג'יפ ונעלם בדהרה.

 קפצנו מהזחל. דוחה מכונאי וד'בלה מפקד הזחל הלכו לעבר הזחל הפגוע. האחרים, ואני בתוכם התפרסנו סביב עם נשק דרוך לאבטח את המקום. טיל בזוקה חדר לחלקו הקדמי של הזחל"ם וריסק את הרדיאטור (מצנן המים). לא היה לנו מצנן חליפי. נדרשנו להוציא את הזחל בגרירה. ד'בלה קורא לדוחה לשחרר את כבל הגרירה המתנייע  מהזחל שלנו.  המשימה נראית כבלתי אפשרית.  התחלנו לפנות גושי סלע, כדי לאפשר מסלול יציאה לזחל ממבוך הסלעים אליו נכנס. "אולי תנסה להניע את הזחל? לפחות נצליח להוציא אותו עד לכביש".  הצעתי לד'בלה.  בתנאים רגילים אסור להתניע כל כלי רכב ללא מערכת הקירור, אולם במצב שנוצר, עד לדרך הבזלת, הפרידו בינינו מאות מטרים. לא היה נגרם כל נזק למנוע.  ד'בלה גיחך. – "הטיל בטח פיצח את המנוע", אמר.  אולם בכל זאת נכנס למושב הנהג וניסה להתניע.  באורח פלא  המנוע החל לטרטר. כולנו צהלנו. בכוחות משותפים דחפנו אותו לעבר הכביש. כאמור, אי-אפשר היה להניע את המנוע לזמן רב מאחר ומערכת המים שלו נפגעה, אולם מספר הדקות בהן פעלנו הספיק להעלותו לדרך. בעבודת צוות מופלאה אנו מחברים את מוט הגרירה לזחל הפגוע, ובאנחת רווחה מטפסים על הזחל ומתחילים בנסיעה. דוחה מתיישב ליד ההגה של הזחל הפגוע. פתחנו בנסיעה איטית ומרגיזה.  הכפר החל להתרחק מאתנו. כנראה ננטש על ידי הסורים וגם על ידי כוחותינו. כל מטר שהתרחקנו מהמקום, כאילו קרב אותנו אל הבית, ל"תל-כרום", שבאותו הרגע ממש היה מופגז ומופצץ.

הדממה והשקט מפליאים. לסורים בודאי הפתרונים, מדוע לא שלחו טיל קטן לעברנו? אולי בגלל בירכת הדרך? מזג האוויר היה נפלא, הראות הייתה מצוינת, לולא הרכבים המשורינים, בגדי הקרב, כלי הנשק, הזקנים שצימחנו ותחושת מועקת הקרבות וההרוגים שספגנו יכולתי לראות במסע הסוריאליסטי הזה טיול גיאולוגי וארכיאולוגי, בין הטילים הגעשיים והכפרים השחורים והעתיקים של הסורים. עכשיו נזכרתי שראיתי בתוך הכפר "מסכארה" שברי פסלים של לוחמים רומיים, עיטורים יפים וחלקי עמודים מסותתים להפליא ששימשו כאבנים לבניה משנית לחושות ולבתי הבזלת של הכפר.    

חלומותיי בהקיץ נגוזו לפתע, כשבלב השמיים הצחים ראינו שני מטוסים במרדף:  - "מיראז'" ישראלי "התלבש" על זנבו של "מיג 21" סורי. הם משחקים במשחק של חתול ועכבר.  ה"מיג" עושה תמרונים נואשים להתרחק ולהתחמק מה"מיראז", אולם האחרון לא מרפה מטרפו.  הם סובבים במעגלים, מעגלים, מתגלגלים מעלה ומטה, ימינה ושמאלה וה"מיראז'", כאבן שואבת נדבק לזנבו של ה"מיג". כאיש חיל האוויר בשירות החובה שלי, ידעתי לזהות את המטוסים ולהבחין בין המטוסים שלנו לבין מטוסי האויב, גם כשהיו בגובה רב. המראה היה כל כך מרהיב שנעצרנו להתבונן במחזה. התמרונים נמשכו מספר שניות, שנראו לנו כנצח. מי ינצח?  נשמעה התפוצצות. "מי נפגע?" לרגע התגנבה  חרדה ללב כולנו. "לא!  לא המיראז', ה"מיג" הוא  שהתפוצץ לרסיסים.  שרידים ממנו עפים לכל עבר.  ה"מיראז" עושה גלגול נצחון באוויר, בתנועה מרהיבה טס מספר שניות במצב הפוך, מתיישר ונעלם בגובה רב מערבה.  "יופי! יופי!" צעקנו  בשאגות ניצחון במלוא גרונותנו, כאילו שהטייס יכול לשמוע את צרחותינו.  לא ראינו כל סימן למצנח. הטייס הסורי לא הצליח להימט מהמטוס שהתפוצץ. לפתע ראינו שובל צר ולבן כצינור קיטור מבצבץ באופק מכיוון "תל חארה".  "כלבים! הם שולחים טיל למטוס". צעקתי."כשהתרחש הקרב, הם לא העזו, כי פחדו לפגוע ב"מיג". אמרתי לחבריי.  השובל הלבן התקרב במהירות עצומה לעבר ה"מיראז'."  " האם הטייס יצליח להבחין בטיל?  אלוהים, תעשה שלא ייפגע". התפללתי. כאילו שמשאלתי נתקבלה במרומים.  ה"מיראז'" שיחרר מן כדור עגול, מוכסף ומבריק שצנח לו אט, אט והוא עצמו, במהירות עצומה טיפס למרומים עד שהפך לנקודה בלתי נראית.   הטיל, כאילו חכך בדעתו, אחרי מי לרדוף:  אחר כדור הכסף, או אחר ה"מיראז'". לאחר שבריר של שניה, סטה לעבר הכדור והתפוצץ. "יופי! מטוס חכם!" צעקתי.  אנחנו על הקרקע עדיין מהופנטים מהמראה נורא - הוד,  כאילו צפינו בסרט מדע בדיוני.   הזחל שלנו המשיך לנוע באיטיות מרגיזה כשהוא גורר אחריו את הזחל הפגוע, לעבר הכפר "ג'אבה."  הגענו לצומת הדרכים ליד מגדל המים. המשימה שלנו להבוקר נסתיימה בהצלחה.  ההוראה המקורית שד'בלה קיבל הייתה להביא את הזחל הפגוע ל"ג'אבה."

נשארנו עומדים בצומת "ג'אבה"

 

 

ילד סורי שנותר בודד בכפר ג'אבה, אמצתי לתקופת מה במלחמת ההתשה

 

 

מחישים תגבורת לשדה הקרב

 

 

סוף פרק ח'

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
פרנצן דוד ז

כניסת חברים

חברים online