אלוני זמורה ימים של אשמורת פרק ג - חוצים את הקו הסגול
בשעות הבוקר, הייתה "נחל גשור" עדיין כבושה בידי הצבא הסורי. סימנים רבים של מלחמה נוראית מפוזרים על פני השטח. מבני הבזלת הרוסים מפגיעות הפגזים. שרשרות הטנקים השאירו עקבות וחריצים עמוקים בכל מקום. מכלי דלק נתיקים של מטוסים מפוזרים נטושים בשטח, מעידים על קרבות האויר שהתחוללו על רמת הגולן. מיקמנו את הזחל הגמלוני שלנו בין המבנים ההרוסים והתארגנו ללינת הלילה. היינו במורד אפיק נחל. בעזרת את החפירה, הכשרתי מקום להניח בו את שק השינה, בין סלעי הבזלת השחורים והקשים. כמו שעושים הבדווים, קוששתי שיחים זעירים וקוצניים, שצמחו בינות לסלעים, והנחתי אותם על המשטח הצר שהכנתי. דרכתי עליהם בנעליי ועליהם פרשתי את שק השנה. עכשיו יש לי משטח שינה מרופד כדבעי. חיוך עלה על שפתיי למראה מקום הלינה, כשחשבתי על המיטה הנוחה בבית... לפני השינה, הספקתי להרצות בפני חבריי על המבנה הגיאולוגי והמורפולוגי של רמת הגולן. כמורה לגיאוגרפיה, ידעתי שרמת הגולן נחשבת לאחת מרמות הבזלת הגדולות בעולם. הבזלת התפרצה בעידן גיאולוגי קדום מהרי הגעש, מסדקים שנוצרו בכרום כדור הארץ. בנוסף לסלעים המוצקים שנוצרו, היו גם "פצצות וולקניות", סלעי בזלת אווריריים, שספגו נקבוביות של אוויר במעופן מלה כדור הארץ. אדמת הבזלת השחורה הייתה מעורבת באפר וולקני, - "הטוף הוולקני".
האדם הקדמון שחי ברמת הגולן השאיר שרידים של מבני קבורה נדירים, הם ה"דולמנים". - שני סלעי בזלת גדולים וזקופים ועליהם גוש סלע שטוח נוסף שיצרו את האות חת. ברמת הגולן מצויים שרידים של תרבות יהודית עשירה, - כפרים וישובים, מתקופת התלמוד, מפוזרים ברמת הגולן. כתובות עבריות וסמלים יהודיים נותרו חצובים ומגולפים באבני הבזלת. "יהודייה", "דבורייה", ועוד. בית כנסת גדול נחשף בקצרין. כתובות עבריות העידו על קיומם של בתי מדרש. ממצאים ארכיאולוגיים רבים מצויים בבית הנאכות הקטן שבקונטרה.
ארגנו תורנות של שמירה היקפית. התורנות שלי היא האחרונה לקראת אשמורת הבוקר. הנחתי את כובע הפלדה למראשותיי. זו הפעם הראשונה שהורדתי את כובע הפלדה, מהרגע בו החלו הקרבות. החגור והעוזי נשארו צמודים לגופי. גם את הנעליים הכבדות, לא חלצתי. עשיתי ניסיונות נואשים להשתחל אתם לתוך שק השנה הצר. דקה לאחר מכן, החלו להישמע קולות נחרה עזים מכל הכיוונים. קולות הנוחרים הפריעו לי לשעה קלה וכנראה שמיד לאחר מכן, גם אני הצטרפתי למקהלה… בוקר. מועד השמירה שלי חלף ללא אירועים מיוחדים. השמש כבר האירה את הגבעות הנמוכות של הבזלת. זהו יומי הרביעי ברמת הגולן. החלה התארגנות רעשנית, כמו בכוורת דבורים. - מצטיידים בדלק, בארגזי תחמושת, בודקים את מערכות הנשק. החלה נהמה ותנועה של כלי רכב. רכב מילואים אזרחי הופיע מאי שם ובו קצין דת, לולב ואתרוג בידו האחת וספר תפילה בידו השניה. הוא פונה לכל דיכפין ומבקש לברך עליהם את בירכת חג הסוכות. עצי האקליפטוס סככו עלינו כמו סוכה גדולה. חיילי המילואים היו עסוקים ולא נענו להפצרותיו. לקחתי מידיו את הלולב, האתרוג ואת עלי ההדס הירוקים וחזרתי אחריו בקול על הברכות, כאילו חזרתי לרגע לשכונת מכורתי "ימין משה" בירושלים, לבית הכנסת הגדול והיפה שבשכונה.
יש שרואים באביזרי פולחן הסוכות כלי מלחמה, - הלולב הוא החרב, האתרוג הוא אבן הקלע שנלחמים נגד הרוע וההדס הוא סמל של מעשים טובים ושל תקוה. למרות התמונה הסוריאליסטית, של התפילה הקצרה בצל כלי המשחית, המעמד תאם ברגע זה את מצב רוחי. לאחר מכן, אמרתי לחברי שברכתי ותפילתי הייתה גם עבורם ולשלומם…
מישהו מודיע בקול רם, הוא מצא חייל סורי פצוע. הוא מזעיק את רפי, הרופא הגדודי שלנו, לבדוק אותו. החייל הסורי שכב פצוע אנוש וקטוע רגל. החייל חבש את הסורי בתחבושתו האישית. תוך דקות ספורות, רפי מגיע למקום בו שכב החייל הסורי הפצוע. הטיפול לא הועיל, החייל הסורי נפח את נפשו. לא גילינו סימנים רבים של צער.
עם העלייה על הרכב לתזוזה קרבית מגיע אמנון, האפסנאי הגדודי עם חייל סורי שבוי. לראשונה פגשנו את האוייב הסורי פנים אל פנים, בשר ודם. - צעיר שחום עור, מפוחד ומבוהל. אמנון, מוליך לפניו את השבוי הסורי. הוא מדדה אחריו בתנועת קרב תיאטרלית, מצמיד את קנה ה"עוזי" לגבו ומוביל אותו לאוטובוס "אגד" מגוייס, שהגיע למקום.
חצינו את "נחל גשור". בתוך הישוב, לא ניכרו סימני חבלה והרס חמורים. חתול נטוש עבר ביללה בין הבתים השוממים והנטושים מאדם. נענו לעבר "ציר הנפט" מדרום לצפון. הדרך נקראה כך, משום שלאורך כביש האספלט הונח צינור הנפט, שבימים טובים יותר, זרם בו חומר הגלם היקר מעיראק לארץ ישראל. הכביש פשוט "הונח" על גבעות הבזלת ויצר גלים, גלים של עליות ומורדות. כאן, בין גבעות חושניה נתגלו לעינינו העדויות הראשונות של הקרבות האכזריים שהתחולל במקום. עשרות טנקים סוריים מפוזרים על פני שטחים נרחבים משני צידי הכביש הצר. רובם היו שרופים ומושמדים. חורים עגולים נפערו בדפנות הפלדה מפגזי הטנקים חודרי השריון. צריחי הטנקים והתותחים שלהם, כבדי המשקל, היו מושלכים על סלעי הבזלת. הם נותקו מגוף הטנקים, מעצמת התפוצצויות הפגזים והועפו למרחקים.
היו שם גם טנקים סוריים שלא נפגעו כלל, שלמים, צבועים בצבעי ההסוואה הירוקים, חלקם התהפכו בגלל תנאי השטח ושרשראות הפלדה פנו כלפי השמים. היו גם מכוניות הספקה סוריות, עמוסות בתחמושת לטנקים. נגמשי"ם אמפיביים, זבילי פגזים מתוצרת סובייטית עם כתובות ברוסית ובערבית, היו מושלכים לכל עבר. גם טנקים שלנו עמדו מול הטנקים הסוריים. דוממים היו, פגועים כמו אלו של האוייב כמו אנדרטאות דמוניות שהועלו מתוך השאול .
פגשנו בדרך המוות, טנקים שלנו וטנקים סוריים עומדים מטרים ספורים, זה מול זה, כמו בדו קרב של מגע. תותחיהם מצטלבים כמו בקרב חרבות בין שני גלדיאטורים שנלחמים לחיים או למוות. תותחי הטנקים מצטלבים כמו בחרבות שלופות בקרב עקוב מדם. הטנקים הסוריים דרסו בשרשראותיהם את הגדרות המגינות על צינור הנפט של חברת "טפליין" הבינלאומית. חלקם הצליחו להגיע לישוב הקדום "יהודייה", שם נעצרו ונבלמו על ידי כוחותינו.
עוד ועוד עדויות אילמות ומזעזעות חולפות על פנינו ומעידות על הקרבות שהתחוללו לפני זמן קצר. עשן שחור וסמיך מיתמר עדיין מחלקם הגדול. ריחות חריפים של חומרי נפץ מהולים בדם וריח נורא של גופות אדם חרוכים. עוד ועוד ועוד טנקים, קילומטר אחר קילומטר, מלוא כל העין סביב. כמצבות אילמות, עשנות, עדות לקרבות שהתחוללו יום קודם לכן. פה ושם חיילים עוסקים, לכל אורך הציר, בניסיונות לחלץ מתוך הטנקים פצועים והרוגים. ריכוז אדיר של טנקים, תחמושת, זווילי פגזים וגוויות מפוזרים מלוא כל העין סביב.
הזחל שלנו נע על הציר באיטיות מרגיזה. כולנו עומדים הלומים, מתבוננים, תוהים, משתאים ובוהים למראה הנורא. אף לא הגה, אף לא מילה. כאילו אנו במסדר הצדעה מוזר וסוריאליסטי מצדיעים לגיבורי התהילה.
חלפנו על פני "צומת ווסט". משם פנינו מזרחה לעבר קיבוץ "עין זיוון" והעיר קונטרה. בצד ימין, מחנה "נאפח", הגדול במחנות רמת הגולן. גדרות התייל שלו פרוצות ודרוסות על ידי שרשרות השריון הסורי. הטנקים הסוריים נבלמו ממש על גדרות המחנה ובשעריו. שוב תקלה בזחל שנסע לפנינו. אנו מתקנים אותו במהירות הבזק ונעים לעבר קיבוץ "עין זיוון". לכל אורך הדרך, הוקמו סדנאות שדה מאולתרות. חיילי החימוש מתקנים במהירות הבזק את כלי המלחמה שניזוקו בקרבות הראשונים ומחזירים אותם לשדה הקרב. הגדוד שלנו התערבב בשיירות של תחמושת ואספקה ושל טנקים מחטיבות אחרות.
הדרך הייתה מלאה מהמורות של פגזים. הפגזים פערו בורות עמוקים בכביש האספלט והיקשו על התנועה. בצד הדרך אני מתבונן בארבעה טנקים סובייטים מדגם "טי 62" מסודרים בצורת כוכב. מולם כלי מלחמה שלנו שנפגעו מפגיעותיהם. ישבנו בזחל המזדחל, שפופים ומכונסים בתוך כובעי הפלדה. ד'בלה כדרכו, ישב גבוה על המנוף הגמלוני, כאילו זה מסע תענוגות. הוא מנווט וגם מעודד את מוסקוביץ הנהג, לנוע קדימה ולעקוף כלי רכב אחרים. מוסקוביץ חובש משקפיים כמו של שחיין בבריכת שחיה. הן מלאות אבק, בקושי רואה את הדרך דרך חרכי החלון הצר והמשורין. נכנסנו לתוך העיר "קונטרה." השעה הייתה שעת בין הערביים. פגזי תותחים ומרגמות החלו ליפול סביבנו. כאן הרגשנו, לראשונה הרגשנו על בשרנו, את טעמה של המלחמה. שריקות מחרישות אוזניים ורעשי ההתפוצצויות התערבבו בהמולת חריקת השרשראות. הפגזים שנחתו עלינו יצרו מהמורות גדולות על הדרך החבולה ומסביב. הצטנפנו, בינות לחלקי המתכת, כפופים ככדורים שיצרה רותי סמרטוטי, נתונים לחסדי הגורל.
החילותי לפזם בקול רם את מילות השיר שכתב חיים חפר על הפלמ"ח:
"רבותיי ההיסטוריה חוזרת
שום דבר לא אבד, לא נשכח
עוד נזכור, תחת גשם עופרת
איך בסוריה צעד הפלמ"ח…"
. "ומסיימת הסבתא לנכד,
ויושבת כפופה למולו:
כן, הכושי יכול כבר ללכת,
כי הכושי עשה את שלו."
כולם היו מצונפים כקיפודים. נשארתי בודד בשירתי.
"רבותיי ההיסטוריה חוזרת." חזרתי ושרתי בקול גדול. תוך כדי כך, טפחתי אנושות על ברכו של החבר שישב לצדי. כולם נשארו מדוכדכים ואלמים. הזחל המשיך בדרכו, כשמאחורינו משתרכים שני "הפרשים" שלנו, משאיות גמלוניות, עמוסות לעייפה בציוד וחסרי כל מגן מההפגזות הנוחתות עלינו. הן מתנדנדות כמו גמלים גדולים במדבר הבזלת. פגז חולף בשריקה ומפלח בפגיעה ישירה עמוד חשמל עשוי קורת עץ עגולה. חלקו העליון של העמוד הועף למרחק רב, בעוד שחלקו התחתון הפך ללפיד בוער, כמו נר זיכרון של יום הכיפורים… חלפנו על פני מצבת השיש בצומת המרכזי של העיר קונטרה. הגענו לבית הנאכות הקטן והיפה של העיר. במוזיאון ממצאים רבים ומעניינים, המעידים על ההתיישבות היהודית הגדולה, שהייתה בעבר ברמת הגולן. הכרתי את העיר קונטרה היטב מתקופות קודמות של שרות במילואים. בית הנאכות היה מוגף על תריסיו. מסביב בתים הרוסים. חלקם הרוסים עוד מתקופת מלחמת ששת הימים וחלקם נהרסו בגין העידן הגיאולוג העכשווי…
הגענו לעמדת האו"ם. העמדה אמורה לחצוץ בין הגבול הישראלי לגבול הסורי הנוכחי. היא הייתה עזובה, נטושה ושוממה. הפגזים המשיכו לנחות סביבנו, הפעם קרוב מאוד לזחל. מסביב מתרוממים ענני אבק ותמרות עשן.
שיירת הקרב נעצרה. קפצנו מעל לדפנות הפתוחות של הזחל"ם על מנת למצוא מחסה בשולי הדרך. ביקשנו מד'בלה לקפוץ מהזחל כדי שגם הוא יתפוס מחסה, אולם הוא סרב לעזוב. הרכב המשוריין שלנו היה מדופן בלוחות פלדה משני צדדיו, אולם כל החלל העליון היה פתוח לחלוטין ובלתי מוגן מפגיעת הפגזים הנוחתים ללא הרף. ד'בלה טוען ואומר, שכשאנו נמצאים בתנועה מתמדת, המצב יותר בטוח. קיבלנו על עצמנו נחמה מפוקפקת זו וחזרנו למקומותינו בזחל הפתוח.
הזחל הטכני שלנו עם מוסקוביץ הנהג
ההפגזות, נעשו סמיכות, צפופות ובלתי נסבלות. כל כלי הרכב "הרכים", הבלתי משוריינים, נדרשו להתפנות לאחור. גם ה"פרשים" שלנו נצטוו להתפנות ולא ראינו אותם עד לתום הקרבות. שיירה ארוכה של מכוניות החלה לתמרן בכביש הצר ולסגת לאחור. במהירות הבזק הם נסוגו לעבר קיבוץ "מרום גולן", שם חשבו שיצאו מטווח הפגזים. מרגע זה לא ראינו את כלי הרכב "הרכים" עד לשוך הקרבות וגם לא קיבלנו מהם כל שרותי עזר. כל האספקה של מפקדת הגדוד, אפסנאות, מטבח, ציוד ותחמושת נשארו בעורף היחסי, עד תום הקרבות.
לשניה, חלפה במוחי המחשבה, ביחס לחלוקה המקרית בה ד'בלה חילק את אנשי צוות החימוש, בין חיילי הזחל הטכני הקרבי והבלתי מוגן למלחמה מודרנית הנע לעבר המלחמה, לבין "הפרשים". הם, על חייליהם, עומדים להתפנות ואני נע קדימה לעבר המלחמה ולעבר הגורל הבלתי נמנע… במחשבה שניה, שמחתי על כך, שאני נמצא בזחל הטכני. "כל אדם וגורלו." אמרתי לעצמי. "אתה חייב במקרים כאלה, להאמין בגורל".
נזכרתי בחברי הירושלמי, הצנחן והחבלן ירמי ברדונוב. בשנות החמישים המאוחרות הוא השתתף בכל פעולות התגמול . גם לאחר שהשתחרר מהצבא, חזר לגדודו להשתתף בפעולות התגמול של צה"ל. כשנשאל מדוע הוא מגיע עם חולצה לבנה נהג לאמר: "לכל כדור יש כתובת. אם נכתב שאחטוף כדור, רצוי שאחטוף אותו בראש זקוף". בפעולת התגמול בקלקיליה, שם היה קרב עקוב מדם, חזר בשלום מהקרב. הסתבר שפצועים נותרו בשטח האוייב והיה צורך במתנדב שיחזור לחלצם. כמובן שירמי חזר בזחל"ם לחלץ את הפצועים. תוך כדי החילוץ חטף כדור ומת. הוא מת בראש זקוף. הפסקתי לחשוש. חיפשתי סוכריות שהטמנתי בכיס מדי העבודה. חילקתי אותן בין חבריי. פי נותר יבש. "חבר'ה, חבר'ה," אמרתי בנסיון אחרון לעודדם: "בסוף המלחמה תהיה אצלי בבית מסיבה עצומה." לא קבלתי כל תגובה. גם אני, ברגעים אלה, לא כל כך האמנתי שאומנם יגיע היום למסיבה…
טנק סורי פגוע מדגם T55 KHS , ליד הקו הסגול
השעה הייתה קרובה לשעת חצות. הלילה השחור נמרח כפיח שחור מלוא כל העין סביב. רק הבהקי התותחים ונתיבי הפגזים והכדורים האירו לרגע אצ החשיכה ככוכבי שביט מאיימים. נענו לאורך גדר הגבול, "הקו הסגול" במפה, לכיוון צפון. היגענו לדרך הראשית הפונה מזרחה, ליד מוצב מספר 104. ממוצב זה מתחיל על פי המפות "ציר אמריקה". הציר הזה נמתח כמעט בקו ישר לרוחבה של הרמה הבזלתית עד לפאתי דמשק. ממש על גדר המערכת המעוכה עמדו שני טנקים סוריים שרופים. מהעבר השני, מטרים ספורים מהם, טנק צנטוריון, שלנו גם הוא פגוע ושרוף. מישהו אמר ש"ציר אמריקה" היא דרך המלך המובילה לבירה הסורית דמשק. לכל אורך הדרך עמדו דוממים, במצבים שונים ומשונים, טנקים נטושים של האויב, נגמשי"ם משוריינים, שיירות של תותחי נ.מ. עם ארבעה קנים מוצבים על שריוניות, כלי מלחמה נגררים ו"כוורות" של קטיושות. נעצרנו ליד מוצב 104. המוצב הזה שלט על צומת הדרכים החשוב ביותר ברמת הגולן. דרך מוצב זה שעטו השריונים הסוריים לעבר רמת הגולן וישראל. הם חלפו על פניו במאותיהם. זוהי הדרך היחידה המאפשרת לחצות את המישור הבזלתי והבלתי עביר לכלי רכב מכל סוג שהוא. הסורים חלפו על פני המוצב, מבלי שכבשו אותו. חיילינו לא נטשו אותו והמשיכו בלחימה. דגל ישראל היה מונף עליו כל העת. אנחנו היינו כוחות המילואים הראשונים שנעצרו ליד המוצב.
רק לאחר קריאות ממושכות בעברית על מנת לאמת שנותרו חיילים שלנו, החלו לצאת החיילים הסדירים והצעירים לראשונה לאחר הפלישה הסורית. החלו להתאושש מהמצור הממושך. מתבוננים בנו כלא מאמינים למראה עיניהם. לאחר לחיצות ידיים וחיבוקים שמחתי לגלות שהם לא נפגעו ולא נפלו בשבי הסורי הידוע לשימצה. מוקשים גלויים לעין מפוזרים מסביב. חלקי נשק, אקדחים וציוד אישי, נדרסו בשרשרות הטנקים וקבלו צורות מעוותות ומוזרות. גוויות רבות של חיילים סורים היו מפוזרות בשטח. חדלתי לחוש.
החילותי לראות את המקום כאילו אני מצוי במחזה נורא הוד. התחלתי לשחק עם עצמי במשחקי תיאטרון דמיוניים:
אני אחד מהשחקנים, התפאורה היא שדה הקרב והשחקנים האחרים הם כמו בובות שעווה. לי, כשחקן, אין כל מגע ישיר למחזה הסוריאליסטי שאני שותף לו. אני פשוט אחד השחקנים במחזה ובעת ובעונה גם אחד מהצופים בו. הצופים אינם נפגעים, רק השחקנים חשופים להרג ולאובדן. ולי יש חסינות מהם. תפיסה מוזרה ומוטרפת זו, נסכה בי תחושה מדומה של שלווה וביטחון. הייתי מסוגל לדבר באופן חופשי. לחייך, לעודד את חבריי. נסיתי לנסוך בהם את התחושות שלי. מהר מאוד גיליתי שהם לא התעודדו מדבריי ונשארו מדוכדכים מהמראות המחרידים. ההפגזות המשיכו לנחות עלינו ללא הרף.
נפרדנו מהחיילים שבמוצב 104 והמשכנו בדרכנו מזרחה. חצינו את ה"קו הסגול", קו הגבול שנקבע במלחמת ששת הימים.
בצד ימין של הדרך, על פני גשרון בזלת, ראיתי שיירה ארוכה של תותחי נ.מ., טילים סוריים, ומתקני ראדאר ניידים. כל השיירה נפגעה מהפצצת מטוסי חיל האוויר שלנו. התותחים האלה איימו כל העת על מטוסינו ועכשיו הם עומדים דוממים, כמצבות אילמות. אנו נעים על אדמת סוריה ב"ציר אמריקה". טנק צנטוריון נע מאחורינו. הוא סרב לנוע בשיירה. דרכו אצה לו. הוא סטה מהדרך הסלולה וחלף מימיננו, דפנות הפלדה שלו, כמעט מתחככות בזחל שלנו. באותה שניה נשמע קול נפץ אדיר. הטנק הכבד התרומם קמעה באוויר וכך גם הזחל שלנו. מכסה מגן הפלדה השמאלי שלו, ניתק ממקומו ונזרק בעוצמה רבה ובשריקה אימתנית מעל לזחל שלנו. כולנו הצטנפנו בתוך הזחל הצפוף. משכתי בכוח את רצועות כובע הפלדה מתחת לסנטרי על מנת להגן על ראשי. לוח הפלדה שניתק מהטנק כמעט התחכך בכובעי הפלדה שלנו ונחת ברעש בצד השני של הדרך. בדרך נס, איש מאתנו לא נפגע. הטנק עלה על מוקש נגד טנקים. מפקד הטנק הפגוע, נשאר חשוף בצריח, פלג גופו העליון גלוי. כובע השריון לראשו נע ימינה ושמאלה. הוא לא הראה סימני התרגשות מיוחדים. הוא הסתכל לאחור ומסביב ומשגילה שהטנק שלו לא נפגע באופן רציני, פקד לנהגו במכשיר הקשר הצמוד לפיו לנוע קדימה, כשהוא מנפנף לנו בידו לשלום, כאילו מאומה לא קרה. הוא המשיך לנווט את נהגו בצד הדרך במהירות, כאילו אצה לו הדרך, לא להפסיד את המלחמה.
ההתרגשות בזחל שלנו לא חלפה. בדרך זו למדנו, שניתן לחלוף על פני מטחים אדירים של פגזים וקטיושות, לעלות על מוקש, וכל זאת, בלי לקבל אף לא שריטה אחת… בתור שעור ראשון, היה זה לקח חשוב עבורנו, ולמה שצפוי לנו בימים הקרובים…
נעצרנו. זחל של אחד מהמפקדים הבכירים חולף על פנינו. זיהיתי אותו על פי האנטנות הרבות והמוזרות שהזדקרו ממנו לכל הכיוונים. קולות רמים של רחשי קשר, פקודות רוחשות במערכות הקשר שלו. שמעתי את קולו הרם של המפקד בזחל הפיקוד. זהיתי מייד את קולו של תת – אלוף משה בריל. קולו העז גבר על רעש השרשרות והגיע לאוזניי כשהוא מחלק פקודות. משה בריל, (לימים משה בר כוכבה), היה מפקד החטיבה שלי ב"מלחמת ששת הימים." הוא זכה להערכה רבה של כל חיילי החטיבה. היה ידוע במסירותו ובתעוזתו הרבה. בקרבות ג'נין נפצע ברגלו וסרב להתפנות. במלחמה זו זכה לתפקיד בכיר יותר. לאחר שחלף על פנינו, נשמע קולו במכשיר הקשר, כשהוא מחליף דברים עם המג"ד שלנו, משה אגוזי. זחל הפיקןוד של המג"ד שלנו נע ממש לפנינו.
הוא דרש מאגוזי לפנות מייד את השטח, "זו לא מלחמה לזחלמים ולחרמש", הוא נזף רכות במג"ד שלנו. "אתם תיכנסו הנה יותר מאוחר", הוא מצווה, "לאחר שהטנקים והמטוסים יכשירו לכם את השטח".
אגוזי לא ויתר:
- "תזכור את הימים שלמדנו יחד בביה"ס לשריון. אנחנו נשארים בשיירת הקרב!" הוא משדל במערכת הקשר את משה בריל.
אחר שיח חברים קצר זה, שהיינו עדי שמיעה לה בקשר, "נחתמה העיסקה". – גדודנו, גדוד חיילי החרמש, כולם על זחלמים פתוחים, בפיקודו של משה אגוזי, מצטרף לאוגדת השריון הלוחמת ויעסוק בטהור העמדות והמוצבים, שייכבשו, ויחזיק בהם. כל זאת, לאחר שהטנקים שלנו יחלפו על פניהם, מבלי לכבוש אותם. עיסקה זו חרצה את גורל הגדוד שלנו, מי לחיים ומי למוות.
הלילה הרביעי של המלחמה ירד זה מכבר. הירח המלא ממעל, במלוא זוהרו מאיר עמומות את פני השטח. הזחל שלנו נצטווה, ביחד עם כלי מלחמה נוספים, לפנות את ציר התנועה לכיוון צפון ולהתפרש על פני השטח המלא בסלעים ובמהמורות. השרשרות חרקו, נהמו, נאקו והתגברו על המכשולים. חששנו ממוקשים, אולם לא עלינו עליהם. נעצרנו לחניית לילה. חלק מהחיילים וד'בלה בראשם נכנסו מיד לתוך שקי השנה, כדי לתפוס תנומה ולאגור כוח לבאות. מכשירי הקשר המשיכו לפעול. כל פעולות הקרב בקעו מתוך המכשיר. נפתלי הקשר שלנו נשאר צמוד למכשיר הקשר. אחת הפלוגות שלנו, נצטוותה, על ידי המג"ד לנוע לעבר הכפר הסורי "חאן ארנבה", לכבוש אותו ולטהרו מכוחות אוייב.
אלוני זמורה עם דוחה המכונאי
נפתלי הקשר (צילום: אלוני זמורה)
קבוצת פקודות לצוות הטכני (צילם: אלוני זמורה) בארוחת בוקר מאולתרת
מימין מוסקוביץ נהג הזחל, אגמי מ"פ מפקדה, קצין המבצעים, איציק גולדמן קצין החימוש וד'בלה בושקניץ ז"ל מפקד הזחל הטכני
הבונקר הסורי בחאן ארנבה ( צילם: אלוני זמורה)
46