מלחמת יום הכיפורים, זיכרונותיו של סמל טכני מכונאי שוט קל רוני גוטפלד - גש"ח 702 צומת וואסט

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 13/08/2023

תאריך האירוע: 2023-08-13

מספר צפיות: 469

זיכרונות רוני גוטפלד במלחמת יום הכיפורים

אני, רוני גוטפלד סמל טכני בחוליה טכנית של צה"ל , מגיע ביום הראשון למלחמה לבסיס ג'למי מחצבה שבערבה שם התאספו כל החברה כשהכללי שהוביל אותנו ושרת אותנו במלחמה ,היה הזחל"מ.

יורם הרדוף ז"ל, אמר ל" רוני קח משאית  זו וסע לפילון (בסיס צבאי) שם מתרכזים כולם. משאית לחוליה טכנית. לא הסתדר לי , ואמרתי לו שמן הראוי שנקבל מינימום sixfiler' , ואכן קיבלתי את מבוקשי. שמתי את כל ארגזי הכלים והציוד על המשאית ודהרנו לפילון. קצת אחרי טבריה ליד כרי-דשא,חנינו להפסקה קצרה . כשסיימנו לנוח רצינו להמשיך אך המשאית לא הניעה. מיד אני שולח את יובל, אחד המכונאים של הצוות,שמתאים למשימה,ומורא לו לנסוע בטרמפים לפילון, למחסני החרום שם, לעלות על זחל"מ, לבדוק שמן/מים ודלק, "לגנוב" הזחל"מ ולהגיע מהר למקום בו אנו חונים.ואכן כך היה , יורם הגיע אלינו על גבי הזחל"מ "הגנוב". העמסנו כל הציוד שלנו ויצאנו למפגש בפילון .נסענו בעוברנו את גשר "הפקק" בעליה לרמת הגולן לצומת וואסט, שם היה מקום הריכוז של גדוד החימוש 702, ומשם גם יוצאים לתקן טנקים בשטח.כאן המקום לציין שמאחר ואנו חיל חימוש, לא ידוע לנו מיקום הסורים בשטח. כעבור כמה ימים,בא אלי אחד הקצינים ואמר לי לצאת לשטח לחלץ טנק תקוע בעין זיוון ליד גדר הקיבוץ. מבלי לתהות ולשאול על מיקום הסורים, עלינו אני וכל החוליה הטכנית על הזחל"מ ונסענו לכיוון צומת נפח ומשם לקיבוץ עין זיוון. שם מתבררת לנו התמונה, פתאום הבנתי ועיקלתי היכן אנו נמצאים. לעיני מתגלים מחזות מבעיתים של חיילנו ההרוגים לצידי הדרך ובתוך התעלות. החוליה שבזחל"מ , טרם קלטו עד כמה חמור מצבנו. זוכר אני תמונה אחרת לגמרי במלחמת ששת הימים, בה החלים המצרים היו מוטלים בתעלות.

לא היססתי לרגע ,למרות המראות הנוראים, והמשכתי בנסיעה טרופה לאורך דרך בה תקועים /מושבתים ושרופים טנקים שלנו.  פתאום נפתחה עלינו אש תופת מצידו הימיני של הכביש, היו אלה הסורים שהסתתרו שם.לא היססתי לרגע ,גם כשהחיילים מהזחל"מ צעקו לעברי"...יש לנו ילדים בבית..."ותשובתי המהירה הייתה" גם לי  יש ילדים בבית"...המשכתי עם החוליה למרות האש שמעל ראשנו וכעבור זמן קצר פסקה האש והגענו לעין זיוון. לאורך כל הדרך נסעה אחרי משאית ריו-מנוף עם שתי תיבות הפחתה –ימין ושמאל.שם ליד הגדר בעין זיוון עמד טנק שוט-קל, עליו דווח שיש לו בעיה עם זר-מניע, אך בגלל בעיות קשר, לא היה ברור אם הבעיה הייתה בצד ימין או שמאל, ולכן לקחתי את שתי תיבות ההפחתה ,ימין ושמאל.

הגענו לטנק התקוע, המדפים שלו סגורים,ונדמה היה שאין שם מישהו, ולכן, נעמדתי מול הפרסקופ וצעקתי..."באנו לעזור לך..."היה שקט כמה רגעים ואז המת"ק פתח את כיפת הצריח ושאל מהיכן הגענו? שכן הם ממתינים במקום כבר 48 שעות ואף אחד לא הגיע לחלצם. במבט חטוף ראיתי שכל זר המניע של הטנק עף לתעלה והזחל פרוס. גלגלנו חזרה את הזר מניע לטנק ,שמנו אותו על הציר , לקחתי אום הבטחה מהזר מניע שעל  משאית הריו-מנוף,חיברנו את הזח"ל שהיה פרוס...ופתאום נפתחה עלינו אש קטיושות מעל ראשנו אל תוך הקיבוץ. ושוב חשבתי לעצמי.."אלוהים שוב שמר עלינו".

ביקשתי מהמת"ק ללוות אותנו חזרה מאחר והסורים יורים כל הדרך.תשובתו של המת"ק  הייתה.."עוד כ2 ק"מ  אני פונה שמאלה ואינני יכול ללוותך..."תשובה שהדהימה אותי.

יצאנו לכיוון נפח  ,ושוב נפתחה עלינו אש תופת כשברור שהדבר לא הרתיע אותי, מתוך אמונה שאלוהים שומר עלינו.בצומת נפח פנינו לצומת וואסט, שם סיפרו ליורם הרדוף ז"ל את מה שעברנו  בימים אלו, יורם הלך ליאנוש בן-גל המח"ט,והשניים הלכו לרפול ז"ל לספר הסיפור. רפול ז"ל אמר להם שהוא מעניק לרוני גוטפלד צל"ש חטיבתי אך איננו יכול לרשום זאת כי היה אסור לשלח אותנו לתקן טנקים תחת אש.

לכשנגמרה המלחמה, נכנסנו לשגרה. יום אחד יורם הרדוף ז"ל הודיע לי שכל הציר בגשר בנות-יעקוב,פקוק וחסום ואוטובוסים עם חיילים שצריכים לשוב הביתה חסומים מול שיירות של משאיות חמושות בפגזים העולות למובלעת שבצפון., שם ארטילריה שלנו יורה 24 שעות על דמשק הנמצאת במרחק של כ -30 ק"מ .הסתבר שמרצף ההפגזות שלנו, נגמרה כמעט כל התחמושת והיו צריכים באופן דחוף, להעלות משאיות חמושות למובלעת.

הכביש בגשר בנות יעקוב היה צר מלהכיל את התחבורה העולה והיורדת  וכלי רכב ואוטובוסים ירדו לצידי הכביש, לשוליים הבוציים שם נתקעו  והיה צורך לפנות את הציר למשאיות העולות למובלעת. יורם הרדוף ז"ל, הורה לי לקחת את הזחל"מ ולפנות בעזרתו את הציר (המלחמה נסתיימה כבר).לקחתי שני חיילים איתי ומוט גרירה לצורך המשימה. בהגיעי לאוטובוס הראשון, הוראתי לנהג מה לעשות , אך היה לי ברור, הוא לגלג עלי כאילו אומר , מי אתה שתגיד לי מה לעשות. הנהג לא שמע בקולי ולכן באתי עם הטמבון של הזחל"מ באלכסון מול הטמבון האחורי של האוטובוס, דחפתי את האוטובוס לשוליים וכך עשיתי גם עם הטמבון הקדמי של האוטובוס. החיילים שהיו באוטובוס צעקו בקולי קולות, אך זה לא הרתיע אותי מלמלא משימתי החשובה. כך עשיתי לשאר האוטובוסים האחרים  תוך גרירת משאיות חמושות עם  המוט גרירה אל הכביש, עד לפתיחת הציר מחדש ואפשרתי לתחמושת להגיע למובלעת "הצמאה" לתחמושת.

לימים עבדתי כמאבטח בסופר "ויקטורי" באופקים , שם העלתי  המון חוויות וזיכרונות ושיחות עם אנשים רבים מימי מלחמת יום כיפור. באחד השיחות סיפר לי משהו שהוא שירת בתותחנים במלחמת יום כיפור במובלעת,שם הם ירו על דמשק  ללא הרף עד שמלאי הפגזים כמעט ונגמר... ופתאום  הם ראו משאיות מלאות תחמושת עולות אליהם למובלעת ואפשרו בכך להפגיז את דמשק ללא הרף.

זה הסיפור –זיכרון שלי ממלחמת יום כיפור שראיתי לנכון לשכתבו בעקבות ידיעה  שאדם בשם ניסים קלו ,יזם לאסוף חומר מורשת על מלחמת יום כיפור. זה המקום לציין שגם אם הצל"ש החטיבתי שהוענק לי ללא רישומו והענקתו באופן גלוי, לא הוריד מימני דבר מהמטרה שעמדה לנגד עיני , למלא כל משימה ללא שאלות , המטרה הושגה והביאה לניצחונות קטנים/גדולים. אהבת ארץ ישראל שלי ושל הרבה חברים טובים היה המניע שדחף למלא כל משימה ולו המסוכנת ביותר.

אני מאמין שהרבה סיפורי גבורה שהיו במלחמה זו יסופרו באופן מיוחד ע"י יחידים ורבים בדרך מיוחדת לכל אחד.וברוך השם וברוך שמו- הוא תמיד שומר עלינו.

בתום המלחמה ירדתי הביתה דרומה לחצבה שבערבה שם אישתי קיבלה משק מספר 23. אשתי חיכתה לי במרפסת כאילו ידעה על מועד שובי מהמלחמה.בקריאת תהילים ..הסתבר לי  שמספר המשק שלי 23, הוא למעשה פרק כג' בתהילים האומר-

" גם אם אלך בגיא צלמוות,לא אירא רע כי אתה עימדי".