דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

משה קרין – מלחמת יום כיפור שלי – סופר לבני המשפחה בשנת 2003 במלאת 30 שנה למלחמה

משה קרין מכונאי טנקים במילואים גוייס עם פתיחת המלחמה , משה מספר את סיפורה של מחלקת חימוש שפעלה בחזית הסורית, כיצד יזמו וחיפשו כלים פגועים ותקועים ותחת אש ללא מורא, עבדו מסביב לשעון כדי להחזיר כמה שיותר טנקים תקינים לכוחות הלוחמים. בין המילים ניתן לקרוא את זוועות המלחמה והאובדן הגדול של עם ישראל. סיפור הגבורה של אנשי החימוש שבעזרתם ניצחנו את אויבנו.

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 20/07/2023

תאריך האירוע: 2022-07-20

מספר צפיות: 431


משה קרין – מלחמת יום כיפור שלי – סופר לבני המשפחה בשנת 2003 במלאת 30 שנה למלחמה

לפני 30 שנה התחילה המלחמה (1973). אני גויסתי למילואים למחרת ראש השנה לסדנא. בדרך לגיוס לסדנה בכורדני, פגשתי באוטובוס בחור בשם יעקוב קוקוי שהיה חניך שלי בקורס מכונאי טנקים ושהלך לקורס קצינים .הוא גר בעכו ולכן נסענו ביחד באוטובוס מהצ'ק פוסט לכורדני והוא התלונן בפני שבתור קצין בחיל חימוש הוא בכלל לא עושה מילואים ואני אמרתי לו שאני דווקא עושה הרבה מאוד מילואים בתור מכונאי. הוא היה בחור נהדר. לצערי, שמעתי בקשר ביום השלישי של המלחמה שזחל"ם הטכני שלו קיבל פגיע ישירה והוא נהרג .

לאחר הגיוס בכודני ששלחו אותי למחנה למנסורה ליד יוקנעם לתקן את השרמנים בחטיבה של עוזי קרן מעין גב. זה היה השבוע האחרון בשנתיים האחרונות שבו תיקנו אותם במקום שבו הם נמצאו. ואז ביום חמישי חזרתי לעבוד בסדנא. רצו לשלוח אותי הביתה עד יום ראשון אבל מאחר שהייתי בתורנות שמירה ביקשתי אישור לצאת ביום שישי  ב – 6:00 בבוקר, לפני שכולם מגיעים בשעה – 7:00. קיבלתי את האישור, הפקדתי את הנשק ובשעה 6:00 יצאתי מהסדנא. ובשעה 7:00 בבוקר ביום שישי הוכרז כוננות וביטלו את כל היציאות מהסדנה. אני כבר הייתי בדרך הבייתה. ביום שבת – יום כיפור, כשאני בבית בקיבוץ עין גב הלכתי לחדר האוכל ושם ראיתי מחוץ לחדר האוכל על הספסלים  יושבים רוב אנשי דרום רמת הגולן וממתינים להסעות לפיזור בכל הארץ והם סיפרו שבשעה – 14:00 תפרוץ מלחמה ופינו אותם מהיישובים שלהם והם מחכים לפיזור בכל הארץ. לא האמנו שכל זה קורה, אף אחד לא חשב כך ואז הסתבר שכמה חברי עין גב כבר גויסו למילואים, אני יודע שעוזי קרן גויָס, גייסו גם את המשאית של עין גב יחד עם יצחק'לה הפטמן הנהג.

אנחנו היינו זוג הורים צעירים, ובשעה 14:00 כמו שעון שמענו מטוסים עוברים מעל הקיבוץ והפגזות ברמת הגולן, בדיוק כמו שאמרו. לא הבנו איך דבר כזה קורה, כשיודעים שמתחילה מלחמה ולא מבינים איפה אנחנו, מה אנחנו – אף אחד לא הבין איך דבר כזה קורה חשבנו עוד יום קרבות עם הסורים (היו הרבה ימים כאלה בעבר). הכל היה בלתי יאומן.

פתחנו רדיו ושמענו שהתחילו לשדר קריאות וכל מיני סיסמאות לגיוס חילי מילואים. כל אחד חיכה לשמוע את הסיסמא שלו. אני ידעתי שאני צריך לחזור למחרת יום ראשון להמשך המילואים אבל אז, בשעה 18:00 באו וקראו לי בדיוק כשהייתי בדרך להשכיב את תומר, בני הבכור במקלט של הילדים. נפרדתי מאישתי מרים ומבני על המדרכה. היה מתח גדול מאוד, אף אחד לא האמין שפרצה מלחמה שבסופה נשתחרר מהמילואים ב - 15.5.1974. חשבנו שהכל ייגמר תוך כמה ימים כמו במלחמת ששת הימים.

הגעתי שוב למחנה מנסורה ליד יוקנעם לימ"ח שלנו ושם פקידה אחת גייסה גדוד שלם, מאות אנשים, עמדנו שעות על גבי שעות רק כדי להתחייל בשביל להתגייס, מן טמטום שמעולם לא פגשתי קודם. (מאוחר יותר הדברים השתנו). ואחר כך באפסנאות היה תא אחד ואפסנאי אחד שחילק ציוד לגדוד שלם ורק אחרי כל התהליך הזה הגענו לרכבים והתחלנו לזבד אותם. אני קיבלתי "זחל בום" עם מנוף שלא התניע. בדקתי אותו עם פיני חבר מהסדיר שגויס גם, שהיה מכונאי רכב ב' בסדיר אבל המקצוע שלו היה מכונאי טנקים. הוא היה איתי בבה"ד 20 בתור מדריך. בדקנו וראינו שיש בעיה בשמן, כנראה הלך אטם ראש. התחלנו לפרק את האטם ראש ואמרנו למ"פ שנשיג את הפלוגה יותר מאוחר אחרי שנסיים את התיקון. בזחל"ם יש שני מצברים של 12 וולט ואז התברר שלזחלם אחר אין מצבר אז פרקו מהזחל"ם שלנו מצבר אחד וזה מנע מאיתנו יכול להניע את הזחל"ם כשנסיים את תיקון. המ"פ אמר נגרור אתכם. לפני שהתחלנו לנוע הלכתי בלילה להיפרד מעוזי קרן, הוא בדיוק סיים את גיוס האנשים שלו והתחיל לנוע על הזחל"מים ממחנה מנסורה דרך עין גב לכיוון רמת הגולן. אנחנו נשארנו במחנה מנסורה עד הבוקר ויצאנו עם אור ראשון עם תשע זחל"מים ועוד כמה רכבים קלים וכמה רכבים עם הציוד כשהזחל"ם שלי נגרר. כל הפלוגה יצאה לכיוון רמת הגולן – נסיעה מייגעת בדרכים עוקפות. הגענו לטבריה וראינו מכיוון רמת הגולן מטוסים שלנו נופלים אחד אחרי השני, חוטפים טילים ונופלים, ראינו גם המון נקודות בעירה, כל רמת הגולן בערה.  הגענו עם ערב לכניסה למחנה יפתח, על הכביש הראשי, ליד מחנה פילון וחוליה טכנית של הפלוגה עם אנשי רכה ב' המשיכו לתקן את הזחל"ם שלנו. חלקי חילוף לקחתי ממנסורה היות והייתי במילואים כבר שבוע לפני שפרצה המלחמה וידעתי היכן חלקי החילוף נימצאים. העמסתי את חלקי החילוף שהיינו צריכים בשביל תיקון הזחל"ם הזה ככה שהכל היה על הרכב. אנשי רכב ב המשיכו לתקן את הזחל"ם ואנחנו נכנסנו למחנה יפתח, שם מצאנו עשרות טנקים שאינם שמישים. כבר היה חושך מוחלט ולא ידענו איך להתחיל לעבוד. האור היחיד היה ממנורות טכניות. אני לא זוכר שסיימתי לתקן, כי זמן קצר אחרי שהתחלנו בתיקונים אמרו לנו לחזור לרכבים, כי מתחילים לנוע לכיוון רמה"ג.

עלינו דרך מחניים לרמה, נסענו בכבישים צרים מאוד כאשר זחל גורר זחל, במהירות של הליכת אדם. הזחל שלי נגרר למרות שתיקנו את המנוע שלו אבל, לא היה לו מצבר. הגענו עד בית המכס העליון, עברנו את הפנייה לצנובר ושם עצרנו. בכביש עם הפנייה לצנובר עמדו זחל"מים עם מרגמות 120 מ"מ והפגיזו לכיוון נַפָחְ. אני חשבתי שאנחנו עומדים כמו אידיוטים ועוד מעט נקבל הפגזה בחזרה ובאמת, עם אור ראשון, (יום שני למלחמה) ראיתי שהזחל"מים עם המרגמות 120 נעלמו ואנחנו נשארנו  עומדים על הכביש וחוטפים הפגזה.

המ"פ שלנו עבר עם הרכב שלו – וולסווגן דבל קבינה, לאורך כל הטור שלנו שעמד על הכביש ואמר לנו להסתובב ולחזור למחניים, (לא היו אז מכשירי קשר היה רק אחד לממ"פ). והוא נסע. ואנחנו נשארנו היינו צריכים לסובב את הזחל"ם שלי שנגרר ע"י זחל"ם אחר. ואת הרכב שהיה בית מלאכה נייד וגרר אחריו גנרטור גדול וכל זה בכביש הצר בלי שוליים וסלעים גדולים בצדדים. הרכב של בית מלאכה הצליח איך שהוא להסתובב על הסלעים, לזחל"ם היה מאוד מאוד קשה, היינו צריכים לרדת מהזחל"ם תוך כדי הפגזה, לקחת את מוט גרירה פעם קדימה – פעם אחורה עד שהצלחנו לסובב אותו ואז התחלנו לרדת.

בירידה ראינו "ריו 2-1/2 טון" זרוק בצד. ראינו אותו כמה שעות קודם, עומד, נראה טוב וכאילו הכל בסדר. מישהו דחף אותו על הסלעים. ניסינו לבדוק אותו וראינו שהמצמד שלו שרוף והוא לא נוסע. כמובן שהוצאנו ממנו את המצבר שלו כדי שנוכל להתניע את הזחל"ם שלנו והצלחנו. הזחל"ם התניע אבל כל הזמן נכבה.

הגענו למחניים ושם עמדנו בטור על הכביש הראשי, ראנו הרבה כוחות עוברים אותנו ונעים לכיוון רמה"ג.

לפני שהגענו למחניים המ"פ שנסע ברכב שלו פגש את המג"ד והוא שאל אותו איפה הפלוגה. המ"פ אמר "לי יש רכב קל והם למעלה ברמה"ג, אמרתי להם להסתובב ולרדת." נכון שהיו לנו 9 זחל"מים והם פחות או יותר ממוגנים אבל שאר הרכבים היו מסוג סיקס מחופים בברזנט ושם ישבו המסגרים ואנשי רכב ב' ולהם לא היתה שום הגנה, רק ברזנט בקיצור – המג"ד פגש אותו בלי הפלוגה, הוא ברח. כשהגענו למחניים השמש כבר זרחה, יום שני בבוקר, וגילינו שבאחד ממיכל הדלק של הזחל"ם שלנו היה איזה ג'ל שהתפורר וסתם את מערכת הדלק ולא יכולנו לתדלק אותו. נכנסנו לקיבוץ מחניים וביקשנו עזרה מהמוסכניקים שלהם. הם טיפלו בכתפות (כותנה) כאילו שום דבר לא קרה ואין מלחמה והכל בסדר. קיבלנו מהם יחס עוין כמו שלא קיבלתי בחיים שלי אפילו במצב רגיל. סגרו את הקיבוץ ולא נתנו לנו להיכנס, אז נכנסנו בכוח, כי היינו צריכים לחץ אוויר כדי לנקות את הצינורות של הזחל"ם. זה היה עימות ממש לא נעים עם חברי הקיבוץ ואני כקיבוצניק כמותם לא הבנתי למה היחס העוין הזה וההתנכלות לחיילים. אני יודע שבעין גב חילקו סנדוויצ'ים ושתייה לכל מי שעבר בכביש ליד הקיבוץ. קיבוץ מחניים התנהג בצורה משפילה אבל, אנחנו התעקשנו יותר והיינו אלימים כנראה ונחושים לפתור את הבעיה של הדלק בכל מחיר. ופתרנו, ניקינו את הצנרת הסתומה שהייתה בין הברזים, נטרלנו מיכל אחד שהיה מקולקל וסוף סוף יש לנו זחל"ם בום שנוסע בכוחות עצמו על מיכל דלק אחד.

לא עברו כמה דקות מאז שסיימנו לתקן את הזחל"ם, היגיע חייל, שריונאי מבוהל ונסער ואמר בואו איתי מהר, כל הטנקים שלנו פגועים. הוא אמר את זה למפקדים שלנו והם נתנו הוראה לצאת איתו, העמיסו שתי כיתות, 14 חברה עם החייל הזה, על שני זחל"מים, עם מעט מאוד ציוד ואז נסענו בחזרה לכיוון טבריה ירדנו דרך מחנה יפתח בדרך טנקים לכיוון הפתחה, עברנו על גשר אריק, לכיוון כביש יהודייה. שם דרך אגב פגשתי את אילן אסליין אוכל ארוחת בוקר. אחר כך הוא סיפר שהוא פגש את מוטי – אחי התאום. מרים אמרה שהוא מסר לה ד"ש ממוטי, והיא שאלה אותו איך אתה יודע שזה מוטי והוא אמר – אני מכיר אותו ואני מבדיל ביניהם, אני יודע מי זה משה ומי זה מוטי. ואיך פגשת אותו היא שאלה, והוא אמר – יושב על סדנא שמתקנת טנקים. אם כך, זו דרישת שלום ממשה ולא ממוטי. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו ממשה. זה היה ביום השלישי למלחמה אבל הד"ש היגיע ביום העשירי.

המשכנו לנסוע והחייל הזה הראה לנו איפה הטנקים הפגועים. ליד שדה פתוח באזור שבו נמצאת האנדרטה של חטיבה 7 בדרך ליהודיה. וחשכו עייני. טנק אחד היה הפוך. חלק מהטנקים חטפו פגיעות, ולחלק מהטנקים זחלי הטנקים ירדו מהגלגלים לכיוון התובה לאחר שנסעו על סלעים ושרשראות שלהם התפרקו, לא היה לנו ציוד מתאים כדי לעזור להם. היינו צריכים בלוני חמצן בשביל לחתוך את הזחלים ולא קיבלנו אותם ולכן לא הייתה לנו שום אפשרות לעזור. המ"פ נתן לנו חיילים אבל לא נתן לנו כלים. אמרנו להם שאנחנו לא יכולים להשמיש אפילו טנק אחד, היינו חסרי כלים – רק אנשים עם ידיים.

ואז סובבנו את הרכב כדי לחזור, עלינו על גבעה שהייתה ממש מעלינו וחטפנו צעקות, כי האוייב ישב מעלינו. הצלחנו להסתובב בלי להיחשף, וחזרנו ליחידה שלנו. ואז לקחו אותנו שוב לרמה"ג – זה כבר היה יום שלישי בערב. הגענו למחנה אלקה ליד האנדרטה של חטיבה 188, שם התמקמנו ומשם יצאנו לרמה, הגענו בלילה, לא אכלנו ולא שתינו מאז שגוייסנו בשבת. קיבלתי טנק שצריך להחליף מנוע ועד היום אני לא יודע איך נשארתי המכונאי היחיד, נתנו לי עוד מכונאי אחד (בני שטרית) הוא אמר שהוא לא יודע לעשות שום דבר, שבחיים שלו הוא לא נגע בטנקים. (הוא נהרג מאוחר יותר בנהריה), הוא חטף פגיע ליד הבית שלו, שנה לפני מלחמת שלום הגליל). אני לבד החלפתי מנוע בטנק הזה תוך 12 שעות כשבדרך כלל זה לוקח 24 שעות לצוות שלם. אני חושב שאף אחד לא יאמין לזה אבל זה לא ישנה את העובדה שעשיתי לבד את העבודה הזאת, כולל פתיחת כל הברגים והחלפת המנוע.

כשסיימתי אמרו לנו לנסוע לכיוון נַפָחְ. עברנו את נפח, על הכביש הראשי הישן עמד טנק אויב עם מנוע עובד ולא יכולנו לעבור אותו. חזרנו בחזרה ליד הכביש החדש ונכנסנו לתוך הבקעה ושם היו המון טנקים פגועים וניסינו לתקן אותם. אני נכנסתי לטנק אחד וראיתי שהסטרטר שלו מקולקל, לא היה לי סטרטר אחר, בקיצור, ביקשתי מהצוות השני שיפרק סטרטר מטנק אחר ועוד לפני שסיימנו את העבודה קיבלנו הוראה לחזור מייד בגלל הסתערות של הקומנדו הסורי, ראינו חיילים רצים אחרי הקומנדו הסורי, זה היה מתחת לתל שיפון ממש והיו שם הרבה טנקים שהיו בלתי שמישים. הם לא בהכרח נפגעו, פשוט היו להם כל מיני תקלות. אנחנו הסתתרנו ליד הכפר הישן בנפח ושם היו המון טנקים שלנו שממש התפרקו לגמרי. היינו שם בחושך ובכל זאת ניסינו להשמיש טנק אחד פגוע. ירדתי עם הסמ"פ, חיפשנו כבל התנעה של הטנק ועל תא הזיווד מצאנו חצי גוף של המט"ק, הוא חטף פגיעה ישירה. בקושי ראינו משהו בחושך, היה לנו רק פנס. הבנו שאי אפשר לעזור לטנק הזה ולכן המשכנו לטנקים אחרים. כשחזרנו ירדו עלינו 3 מיגים סורים, התחבאנו בצד והם המשיכו הלאה, כנראה לא הבחינו בנו.

נסענו לאלֵקָה ולשם היגיעו טנקים והתחלנו לתקן גם אותם. תיקנו עשרות טנקים. אני זוכר שעבדנו כל היום בתיקון ואז, כבר היה יום רביעי בבוקר ואיצ'ה המ"מ אמר לנו לנוח. עד אז לא נחנו לרגע וגם לא אכלנו שום דבר. נפלנו מעולפים על הברזנט ואז היגיע סְגָן קצין חימוש של החטיבה (נתן שמאוחר יותר היה המגד שלנו )הוא שאל  את איצ'ה 'מי פה מכונאי?' איצ'ה אמר לא לענות לו. אף אחד לא ענה. הוא אמר לאיצ'ה אני אתן לך תלונה. ואיצ'ה ענה תן לי  תלונה, אין שום בעייה, אנחנו ארבעה ימים לא אכלנו ולא שתינו ולא ישנו, כל הזמן רק תיקנו טנקים'.

אחרי מנוחה קלה קמנו והמשכנו לתקן עוד עשרות טנקים. העמדנו אותם מעבר לכביש. היו שם הרבה צוותים של טנקיסטים והרבה טנקים שהחיילים חיבלו בהם בכוונה כדי לא לצאת למלחמה. כשכמנו בבוקר לא היה שום טנק מעבר לכביש. מישהו 'גנב' את כל הטנקים והמפקדים שלנו לא ידעו מי לקח אותם. הסתבר שהגיעו חיילים וקצינים שלא היו להם טנקים והם פשוט לקחו אותם. זאת הייתה ממש בדיחה –טנקים נגנבו בלי שמישהו הרגיש. הטנקים היו שמישים.

היום החמישי למלחמה היה יום הפריצה לסוריה קיבלתי הוראה לצאת לשטח הכינוס לפני הפריצה. הגעתי לשטח – זה היה מתחת לעין זיוון, שם היו שני טנקים שהמצמד שלהם מקולקל. היה לנו זחל עם מנוף, כי כל עבודה בטנקים עושים עם מנוף. איצה החלפת מצמד אחד ואני לקחתי מצמד שני, המ"פ שאל אותנו אם נסיים את התיקון עד לשעת היעד של הפריצה. אני אמרתי לו שהטנק שלי יהיה מוכן בזמן. עבדתי כמו משוגע אבל, המצמד החדש היו דפוקים, היתה בעיה של הפרדת הדסקיות בגלל  שהיו מונחים זמן רב במחסנים והדיסקים שלהם נדבקו ואי אפשר היה להפריד אותן. היה לי פטנט איך להפריד את הדיסקים, הרבה פעמים נתקלתי בבעייה כזאת אבל, הפעם זה נעשה במאמצים נואשים, זה אף פעם לא היה כל כך קשה. המצמד היה כל כך ישן וההדבקה כל כך קשה. כשהטנק היה מוכן הצוות לקח אותו ונסע, הצוות של איצ'ה התעכב עוד קצת, עזרתי לו. והוא גם סיים הדביק את הטנקים. ראינו את הטנקים האחרונים לפני הגבעה של עין זיוון. בדרך לפריצה למובלעת

מאוחר יותר התחלנו להתארגן בצורה יותר מקצועית ומסודרת. כל יום יצאנו לתקן טנקים בשטח.    יום אחד, עוד לפני שנסענו למובלעת שאחר כך נכבשה  אמר לי 'סע לנפח, יש שם טנק שיש לו מַטְעֵן עזר ומנוע מפוצץ. התחלנו לעבוד ותוך כדי פרוק המנוע שאפילו לא בדקתי, אני רואה שבמטען עזר יש חור גדול וכל השמן נשפך. בודקים את המנוע והוא בסדר גמור. הבאנו מטען עזר אחר והחלפנו אותו. זו עבודה של 4 שעות במקום 12 שעות החלפת מנוע, החזרנו את הטנק לשימוש. מאוחר יותר החלטתי שאני לא רוצה לקבל דיאגנוזה מהצוות. אני צריך לבדוק ולקבוע בעצמי מה התקלה. אחרי הפריצה עבדנו בשטח אבל לא תחת אש, המלחמה כבר הייתה בשטח הסורי.

היו עוד הרבה מבצעים. כשכבשו את המובלעת בסוריה, זה היה ביום החמישי, קידמו אותנו עד חאן עַרְנָבֵּה, אחרי קוניטרה. לפני כן היינו בצומת יאיר אמריקה בתקופה שכבשו את החרמון 22.10.1973, המתח ירד אבל, החזקנו את הטנקים בקו הגבול עם הסורים. אחר-כך העבירו את כל הפלוגה א שלי לגש"ח אחר היגיעו מפקדים חדשים ולאן שהטנקים זזו אנחנו נסענו יחד איתם.

מרים: מתי הייתה הפעם הראשונה שבאת לחופשה הבייתה?

משה: הגעתי הבייתה ביום שחתמו על הפסקת אש (ביוזמת קיסינג'ר), זה היה ביום הרביעי של חול המועד סוכות. בדרך חזרה מהבית תפסתי טרמפ לרמה"ג והגעתי בדיוק ביום שהיינו צריכים לנסוע למובלעת. נסענו על גשר בנות יעקב, הרכב היה טנדר, ואיך שאנחנו עוברים התחילה הפגזה על הגשר, הייתה איזו חוליה של הקומנדו הסורי שישבו ליד הגשר והפגיזו את הגשר. אני יודע שמצאו חלקי גופות של החולייה הזאת אחרי הרבה מאוד שנים. למעשה היו כמה חוליות של הקומנדו הסורי ברמה"ג שניסו לחבל לנו.

אני זוכר מהתקופה שעוד היינו בְּנַפָחְ, טנק אחד שהיה בדרך לרמה"ג מתחת לנפח לא התניע. אחד הקצינים שהיו בפלוגה, קראו לו אלכס והוא איש של "רפאל" (פעם הייתי אצלו בראיון עבודה ברפאל והוא לא זכר אותי וגם לא קיבל אותי), לקח אותי לתקן את הטנק. בשביל לפתוח את תא המנוע צריך לסובב את התותח כך שיחסום את הכביש ואני חסמתי את כל הנתיב לרמה"ג כדי לתקן את הטנק, ואלכס מדרבן אותי לעבוד מהר, כי יש שיירה של אלפי כלי רכב מאחור. אני לא זוכר מה הייתה הבעיה בטנק אבל עשיתי את זה מהר מאוד, כל מיני אנשים באו וניסו לפתוח את הציר וזה היה בלתי אפשרי, כי התותח של הטנק הפריע והטנק לא התניע. עבדתי כמו חמור כדי לתקן את התקלה והוא היה מאוד גא בי. הוא לקח אותי וארגז כלים אפילו שהוא לא ידע מה התקלה בטנק התקוע.

מאוחר יותר, כשישבנו במובלעת בצומת יאיר אמריקה, קצין חדש דובי שהחליף את שלגי גיורא לקח אותי לכיוון תל מארי   בקיצור נסענו לכיוון תל מארי  היה שם טנק שהלך לו הנע סופי

בתור מדריך פיתחתי כל מיני שיטות לעשות עבודה בצורה יותר קלה. חזרתי אחרי שעתיים ואמרתי שהחלפתי את הנע הסופי ואמרו לי שלא יכול להיות, כי בדרך כלל זו עבודה של 6 שעות ואני סיימתי אותה תוך שעתיים.

אלו הם הזיכרונות שלי מהימים הראשונים של המלחמה.

מרים: איך נודע לך שניר נולד?

משה: זה היה כשישבנו בחאן בְּעַרְנַבֵֶּה, וראובן נחום היה צריך לחזור מהבית ואני הייתי צריך לצאת. חיכיתי לו עד מאוחר בלילה אז יצאתי הביתה לעין גב, כל הדרך בטרמפים, הגעתי בבוקר ועליתי איתך לבית החולים פורייה, נשארת שם ואני חזרתי הבייתה. כל היום הייתי לבד בבית ואַת בבית החולים. למחרת עליתי לרמה"ג וזה היה כבר אחרי הלידה.

מרים: היו לי צירים כל הלילה, הייתי לבד בבית ובבוקר כשאבא היגיע עלינו יחד לבית החולים. הוא לא חיכה איתי, לא ישב איתי. הייתי לבד והצירים פסקו, נעצרו, ואבא ישב לבד בבית ביום חופש מהמילואים. לקראת הלילה ביקשתי לחזור הביתה, אמרתי בבית החולים שאין לי צירים ומה יש לי לחכות בביה"ח אבל אמרו לי שאי אפשר לדעת בלידה שנייה ולא כדאי לקחת סיכון, ובאמת באותו לילה ילדתי את ניר. בבוקר הוא היגיע לביה"ח הראו לו את ניר והוא חזר למילואים. אחרי שבוע הוא היגיע לברית. אני חשבתי לקרוא לו ירון ובסוף קראנו לו ניר.

כשישבנו בצומת יאיר  אמריקה שלחו את הצוות שלי לתל שמס יום אחד, להחליף מנוע בטנק אחד. זאת הייתה הנקודה הכי קרובה לסוריה. היה שם קצין חימוש, זוהר ראובני, שהיה חבר שלי מהשרות הסדיר, החלפנו את המנוע – עבודה של 12 שעות, מהבוקר עד אחה"צ ואיך שסיימנו הוא אומר שיש כוננות ספיגה, עלינו על הזחל"ם ובדרך אנחנו רואים את הפגזים נופלים במקום שבו היינו קודם. הטנקים נכנסו לכוננות ספיגה ולנו לא היה איפה להיות – היינו בדרך לבסיס. בצומת יאיר אמריקה יש שני מקלטים סורים וכל פעם שהייתה כוננות ספיגה המ"פ שלנו ירד למקלט, לא אנחנו, - הוא אמר שהוא צריך שקט כדי לחשוב. אנחנו ישבנו בחוץ והוא היה עמוק עמוק בתוך המקלט.

מרים: שפטו אותו על זה?

משה: לא, נתנו לו קידום. העיפו אותו מהפלוגה אחרי שהיו עיצומים של החברה. במסיבת חנוכה הוא בכה לפני כולם ואז אמרנו לו שאנחנו לא רוצים אותו, זה היה בדצמבר, הסמ"פ הפך למ"פ ואת המ"פ קידמו למקום אחר לא התאים לו להיות מ"פ.

כשניר נולד הגעתי למקום שעוזי קרן היה בו, לספר לו שנולד לי בן. הוא ישב בחאן עַרְנָבֵֶּה מתחת למסגד ואנחנו היינו מעל למסגד. עוזי נמנם, הערתי אותו. הבנתי שבלילה הם לא ישנים וביום הם מנמנמים ואנחנו עובדים ביום ובלילה ישנים. בערב הוא בא אלי לחדר עם בקבוק ויסקי ואמר – רק עכשיו הבנתי מה שסיפרת לי קודם. אני לא יודע מאיפה הוא הישיג את הויסקי להביא לי לכבוד הלידה של ניר, החברה שתו ונהנו. בעצם נפגשנו כמעט כל יום.

היו לנו גם חוויות לא נעימות – המשאיות שהובילו את גופות החיילים שלנו, אפילו לא כיסו את הגופות ומילא כשהם עברו דרך היישובים של רמה"ג שהיה שטח צבאי, אבל בהמשך בדרך לצפת זה היה אחרת.

עוד מקרה היה כשישבנו בְּנַפַח והיגיע צוות לפנות את הטנקים. בטנק אחד הייתה גופת חייל והיה צריך לחלץ אותה אבל, לא רצו שזה יהיה על הכביש הראשי כשכולם רואים וביקשו מאיתנו המכונאים, לדרדר את הטנק למטה. אף אחד מהצוות לא היה מוכן להיכנס לטנק הזה. לצוותי החילוץ הייתה כמות גדולה של בקבוקי ריח שאיתם הם עבדו. האמת (שזה לא היה דגם טנק שלנו) לא כל כך התאים לנו, הצוות שבא לפנות את הטנקים. דרדרו את הטנק הזה למטה ועזרו לצוות החילוץ לחלץ את הגופה.

המ"מ שלנו היה גיורא שלגי שעבד 'ברפאל' ופיתח את הטיל 'שפריר'. הוא היה בחור נהדר והיום הוא המנכ"ל של רפאל, הוא קיבל את פרס ישראל על הטיל שפריר שהוא פיתח. הוא לא היה איש טכני כל כך ואיתנו הוא לא היה הרבה זמן. האמת שאנחנו פעלנו לפי הצרכים בשטח ולא לפי תכנון מראש ככה שלמ"מ לא היו תוכניות מסודרות. המציאות היא זו שהכתיבה את הביצוע ולא המפקדים.

מרים: אבא חזר מהמלחמה ברי ושלם בגופו אבל חסר שלווה, ופחות סבלן. המלחמה שינתה אותו והישפיעה עליו.

 

 

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
זיפרוני דויד ז

כניסת חברים