דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

תחקיר מטלטל על רציחתן של החוליות הטכניות חטיבה 188 במלחמת יום כיפור - מאת שלמה מן

תחקיר כואב ומטלטל על נטישתן של החוליות הטכניות בחטיבה 188 למותם : רצח חיילי החוליות הטכניות מהגדודים 53 ו-74 בחטיבה 188 על-ידי הסורים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים * המסמך המיוחד של אכ"א, העדויות מהשטח, תהליך הזיהוי והכאב של המשפחות השכולות, שמרביתן לא ידעו במשך 40 שנה * אירוע שלא רבים רוצים לזכור או לדעת

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 17/08/2023

תאריך האירוע: 2022-08-17

מספר צפיות: 3328


מסע בזמן לתקופת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור / שלמה מן, מייל maktesh@gmail.com

פורסם ב- על ידי naamoush . מועתק מאתר המקור של שלמה ותודה לו על השיתוף

 

המסגד בחושניה

חושניה / אלישע פורת

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר
מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,
האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה
בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת
רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ
כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין
לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.
חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

את השיר חיבר המשורר אלישע פורת, שבמלחמת יום הכיפורים היה איש מילואים ביחידה שתפקידה היה איתור חיילים נעדרים. יחידה זו שוטטה בין המבנים וההריסות של מחנה חושניה, במקום שבו נמצאו חללי החוליה הטכנית של פלוגה ז' מגדוד 74. השיר פורסם בזמנו במעריב, וצץ מחדש אחרי כ-35 שנים בתקופת השבי של גלעד שליט: הדוד שלו, יואל שליט, היה מנרצחי החוליה הטכנית של גדוד 53 פלוגה ג'.

חושניה, 50 שנה אחרי 

יולי 2023, מחנה חושניה.שוטטנו בין המבנים העזובים, העלובים, חלקם הרוסים, מתפוררים. התמקדנו בחלק הצפוני, שם נמצאו באוקטובר 1973 גופות שבעת אנשי חוליה 74/ז'. הלכנו בזהירות על האדמה היבשה, כאילו חוששים שנדרוך על איזו גוויה, כאילו לא עברו 50 שנה, ופתאום נגלה אותם כמו שהם נמצאו. כפותי ידיים, קשורי עיניים, מחוררים מכדורי קלצ'ניקוב.

מחנה חושניה. כאן נרצחו חיילי צה"ל על-ידי הסורים עמדנו ליד העצים המהורהרים, שהיו עדים לאחת מזוועות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. ראינו בעיני רוחנו את השריון הסורי שועט לתוך מחנה חושניה, את חיילי החי"ר שפורצים לחדרים תוך ירי וזריקת רימונים, וחוליה טכנית קטנה ונואשת מגדוד 74 שמסתתרת בוואדי קלוש מפני התופת שסוגרת עליה.

מחושניה נסענו דקות אחדות למקום הנוסף שבו נרצחה החוליה הטכנית האחרת מחטיבה 188. חשמלאי, ארבעה מכונאים, חמש צריח, טכנאי קשר, חובש, רס"פ, ואחד נהג. היה עוד מישהו. אך הוא לא זוהה.

נכנסנו אל ציר הנפט מצומת קשת, צפונה כחצי קילומטר. סמוך לאנדרטת השלושה ירדנו ברגל אל סבך צמחייה קוצנית, יבשה, ראינו דרך מטושטשת מזרחה מכביש הנפט, המתפתלת לכיוון חושניה, אי-שם. קו של כ-2.5 קילומטר מחבר בין שתי תחנות התופת. לדרך הזו ירד כנראה הזחל"ם של החוליה, שהשתעל ונכבה. 11 אנשי הצוות מיהרו להסתתר בשני מעבירי מים. הם דיווחו לחטיבה על מצבם, בטוחים שכוחות יגיעו אליהם תוך דקות וישלפו אותם מהטבעת המתהדקת על צווארם.

הפלגנו על כנפי הדמיון, וראינו את הסורים מגיעים אל הזחל"ם, תוהים האם אנשיו נמלטו או מסתתרים בקרבת מקום. ואז הבחינו במעבירי המים וניגשו לבדוק. 11 בחורים היו בהם, לכולם ביחד אולי רק שני עוזים. התמודדות חסרת סיכוי. הם צעקו לסורים לא לירות, יצאו בידיים מורמות, הבינו שהם הולכים לשבי קשה, אבל לא חשבו שדינם ייחרץ בו-במקום. הם נכפתו, הוכו, הושפלו ונורו.

אור בקצה המנהרה לא היה כאן. מעביר המים והמשכו בצד השני של ציר הנפט – כאן הסתתרו 11 חיילים מפוחדים שקיוו לטוב

לא מספיק שחטיבה 188 איבדה בקרבות הבלימה באיזור נפח את צמרת הפיקוד שלה, לא די שפלוגותיה ומחלקותיה נכתשו בגזרה הדרומית והמרכזית, הגיע גם הסיפור הקשה הזה, שבו שני צוותי חימוש מהגדודים 53/ג' ו-74/ז' שילמו מחיר בל יתואר, וסיימו את חייהם הקצרים זרוקים בתוך ואדיות אחרי שעברו שחיטה, תלייה, דקירות וירי [ועוד].

תחקיר זה משרטט את שעותיהם האחרונות של 17 חיילים, ואחד נוסף שלא זוהה, באירוע שבמשך שנים נלחש מפה לאוזן מחשש שיגיע להורים השכולים, לאחיות ולאחים. צה"ל ביקש לעמעם, לטשטש וליפות עד כמה שניתן את שני האירועים הטראגיים. כמו שעשה במלחמת ששת הימים עם 11 חללי גדוד 13 בבית המכס, שנהרגו בהתפוצצות בונקר תחמושת, שבוע אחרי המלחמה.

שוחחנו עם אנשים מחטיבה 188, נברנו במסמכים, הבאנו סיפורים של מקצת מהמשפחות השכולות, והצגנו כאן תמונה מפורטת של האירוע שאף אחד לא רוצה לזכור.

כמו שקורה בדרמות מסוג זה, המציאות והדמיון התערבבו. נתקלנו בסיפורים פנטסטיים, שממרחק 50 שנה התקבעו כעובדות, או אם תרצו אגדות אורבניות.

נודה למי שיוכל להוסיף מידע חדש על מה שמתפרסם כאן. מוזמנים להגיב לכתבה זו, או לכתוב לנו ל- maktesh@gmail.com

יצוין כי באוקטובר 2023 ישודר סרט על נרצחי החוליות הטכניות של 188 בבימויו ובעריכתו של אבי מרזוק.

הדו"ח על רצח כ-50 חיילי צה"ל שנפלו בשבי ברמת הגולן 

בדו"ח מיוחד מ-1973, שהוצא עבור אכ"א ופורסם כאן לאחרונה [ראו כאן – "בדם קר"], נחשף כי הסורים רצחו כ-50 חיילי צה"ל שתפסו בשבי בשתי היממות הראשונות למלחמה. על חיילים שנפלו במלחמה לא נהוג לדבר בלשון רצח, מכיוון שזה קרה במסגרת מילוי תפקידם ועל משמרתם. אבל אין הגדרה אחרת לאחר שנכנעו, נפלו בשבי ונכפתו.

בדו"ח נכללו תמונות קשות של הנרצחים, והוכן במסגרת קרב גרסאות בין ישראל וסוריה לאחר שהסורים טענו באו"ם כי ישראל ירתה במובלעת על ריכוזי אוכלוסיה והרגה נשים וילדים. ישראל התכוונה בין היתר באמצעות דו"ח זה ללחוץ על הסורים לשלוח לה את רשימת שבויי צה"ל, אחרת היא תחשוף את אכזריות חייליה.

אין לנו פרטים על זהות כל כ-50 חיילי צה"ל שנרצחו על-ידי הסורים ברמת הגולן, כולל שמונה טייסים שנטשו את מטוסם ונרצחו בעומק סוריה, מלבד שמות אנשי החוליות הטכניות מחטיבה 188, מהגדודים 53 ו-74.

לשני הגדודים האלה היו שש חוליות טכניות, אחת לכל פלוגה, שכולן התניידו בזחל"מים המיושנים. חוליה 53/ג' היתה היחידה שהיה לה נגמ"ש חדיש M-113, אולם הוא נלקח ממנה בבוקר יום שבת, מספר שעות לפני פרוץ המלחמה, ונשלח לנפח כדי שישמש הנגמ"ש של מח"ט 188, כך שגם חוליה טכנית זו הסתפקה בזחל"ם.

לאחר פתיחת המלחמה בצהרי יום הכיפורים ה-6.10.1973, הצטרפו חלק מהחוליות הטכניות אל עורף פלוגות הטנקים שנלחמו בשטח, לפי פקודה, אבל בעקבות ההפגזות המדויקות והמצב שהחמיר הן נאלצו לקראת הערב לסגת. שתיים מהן חזרו לנקודת המוצא שלהן בחושניה – חוליית פלוגה ג' מגדוד 53 וחוליית פלוגה ז' מגדוד 74. במהרה מצאו את עצמם בודדים בעורף, והסורים מתקרבים.

חללי החוליות הטכניות מחטיבה 188 [ביצוע: "פתאום פרצה", קשת יהונתן]. נרצחי חוליה טכנית גדוד 53/ג': נמצאו בוואדי יהודיה סמוך לציר הנפט 

ואלה שמותיהם: דוד בניה (טכנאי קשר), אבנר יעקב (חובש), צביקה ירקוני (מכונאי), גיל כהן (חשמלאי), יצחק לוינגר (מכונאי), דוד נוריאן (רב סמל פלוגתי), מנחם משעלי (חמש צריח), ציון סוויסה (מכונאי), יואל שליט (מכונאי), יואל שרעבי (נהג זחל"ם).

לפי הדו"ח שחובר על-ידי אכ"א בנובמבר 1973, התגלו בוואדי יהודיה גופותיהם של 11 חיילי צה"ל. חלקם לא זוהו תחילה. מי שזיהה שלושה מהם היה סרן אלי רכטמן, מ"פ מיפקדה מגדוד 53. רכטמן סיפר למתחקריו, כי חוליית פלוגה ג' נטלה על עצמה בידיעת הפיקוד, תפקיד של פינוי פצועים מחושניה לנפח.

 

החוליה הטכנית של פלוגה ג' בגדוד 53 בתרגיל כחודשיים לפני המלחמה. מימין: אריה פרומוביץ, דוד בניה ז"ל, החשמלאי יששכר בלומברג, סמל טכני מאיר אשכנזי, מאיר סנלה, יואל שליט ז"ל [עומד] ומנחם משעלי ז"ל

לחגי צור, שהיה מ"מ בגדוד 53, יש גרסה אחרת, שאותה כתב בספר שיצא לפני כשנתיים לזכרו של דוד בניה, מנרצחי חוליה 53. לדבריו, הוא קיבל לקראת ערב פקודה מהמ"פ שלו עוזי אוריאלי, שהטנק שלו נפגע, לקחת את הטנק לתיקון בנפח ביחד עם שני טנקים נוספים שנפגעו, ולתת למ"פ את הטנק שלו. צור יצר קשר עם רס"פ החוליה הטכנית, דוד נוריאן, והורה לו להגיע לנפח.צור עם שיירת הטנקים הפגועים נע צפונה בציר הנפט, תוך שהוא חוצה את צומת משתא. הוא לא העלה בדעתו שהסורים יגיעו מיד ממזרח. כשהחוליה הטכנית נכנסה לציר הנפט זמן קצר אחריו, הזחל"ם שלה נפגע או התקלקל, או שהחיילים ניסו להסתתר. הם השתחלו למעביר מים סמוך מאוד לוואדי יהודיה. מכאן יצרו קשר עם חטיבה 188, אבל מאוחר מדי. הכוחות הסורים הרבים שהחלו למלא את האיזור גילו אותם במהרה. אירוע זה החל בשעות הלילה והתגלגל לבוקר יום ראשון ה-7.10.

 

חוליה טכנית 53/ג'. מימין הסמל הטכני מאיר אשכנזי, בלומברג, דוד בניה ז"ל, יואל שליט ז"ל וציון סוויסה ז"ל [מוסתר מעט ע"י האצבעות]

בדו"ח של אכ"א מ-1973 נכתב, כי מ"פ המיפקדה שמע את אנשי החוליה ברשת הקשר, שהודיעו כי הם מוקפים בטנקים סורים בציר הנפט ולאחר מכן נותק הקשר. הוא לא ידע מי החייל ה-11, שנמצא איתם ולא זוהה.בדו"ח נכתב עוד כי לפי עדותו של סמל, ששמו נמחק מהדו"ח, 11 החללים נמצאו ביום 12.10.73 [יום שישי] בוואדי, לא רחוק מצומת חושניה [צומת משתא], מוסווים בשיחים ובאבנים, כשידיהם כפותות לאחור בשרוכי נעליים ועיניהם מכוסות בגרביים צבאיות. חלק מהם היו רק בתחתונים, אחרים היו לבושים חלקית.

הדו"ח שחובר על-ידי עו"ד רס"ן אביתר לוין מהפרקליטות הצבאית, ציין כי אין ספק שכל ה-11 נרצחו בדם קר. לדו"ח צורפו צילומים ממקום הימצאם, וכן צילומי פניהם או ידיהם. הסמל זיהה את החללים לפי התמונות. צילומים אלה אסורים לפרסום.

בדו"ח צוין כי סמוך לגופות התגלו תרמילי כדורי קלצ'ניקוב, לא נמצאו סימנים לקרב שהתחולל במקום ולא נמצאו עליהן או בסביבתן כל דברי ערך או נשק. הגופות נשלחו עם מסמכי זיהוי לנקודת איסוף ולאחר מכן הועברו לקבורה ארעית בנהריה. סא"ל ששמו נמחק מהדו"ח ציין, כי החללים היו באיזור ואדי יהודיה מיום 6.10.73 כחיילי שריון בתפקיד צוותים טכניים ובתפקידים אחרים. המקום נכבש על-ידי הסורים ב-6.10.73 בלילה ושוחרר ביום 9.10.73.

מפת נפילתם. מתוך ספר הזיכרון לדוד בניה

הרגעים הדרמטיים לפני שחוליה 53/ג' התגלתה על ידי הסורים.

 מעיון בדו"חות ובעדויות הקשורים ללחימה באיזור חושניה וציר הנפט עולה התמונה [המשוערת] הבאה: בשעות הלילה זחל"ם החוליה הטכנית מגדוד 53 יצא מחושניה בכיוון כללי נפח. קצת לפניו יצא מהמחנה טנק מח"ט 188, על-פי פקודת אל"מ בן-שהם, שהורה לו להצטרף אליו בצומת ציר המים/ציר הנפט, כ-3.5 ק"מ מדרום לצומת משתא [סיפורו של הטנק ראו כאן].

המט"ק יהודה פורת העריך, כי החוליה הטכנית של 53/ג' היתה בסמוך לו במחנה חושניה: "היה כל כך הרבה רעש וכל כך הרבה אבק, שלא יכולתי לדעת מה קורה 100 מטר ממני". זמן קצר לאחר שיצאו מהמחנה בכיוון מערב, הופתעו פורת ואנשי הצוות למצוא את עצמם נעים בין טנקים סורים. ברגע מסוים אף התעמתו בצעקות עם טנק סורי שחסם את הדרך סמוך לצומת משתא [בסביבות 22:20]. הם הצליחו להיחלץ מהפקק הסורי ולהגיע אל המח"ט.

קצת לפני כן הספיקה שיירת דרגים – תחמושת ואספקה, שאותה הוביל קמב"צ מחטמ"ר 820, לעזוב את האיזור ולשוב לנפח. השיירה שנעה מנפח דרומה על ציר הנפט לכיוון ג'וחאדר, נעצרה בצומת ציר המים וחיכתה להוראות. לצומת זו הגיע כעבור זמן קצר חפ"ק מח"ט 188. לאחר הערכת מצב קיבלו הדרגים פקודה לחזור על עקבותיהם לנפח. בדרכה חזרה עברה השיירה סמוך מאוד לכוחות סורים, שהגיעו ממזרח והתרכזו באיזור חושניה/צומת משתא. רק כפסע היה בין שיירת המשאיות לבין השמדתה [מזל שלא שיחק לשתי סוללות תותחים באיזור ג'וחאדר ותל פארס שחוסלו].

בחזרה לחושניה: סמוך לצאתו של טנק המח"ט, עזב את חושניה זחל"ם החוליה הטכנית 53/ג', במטרה להגיע לנפח. גם אנשי החוליה הופתעו לגלות בשטח טנקים סורים. איכשהו הצליחו לעבור ביניהם בחסות החשיכה ולהיכנס לציר הנפט. כאן כבר נמצאו טנקים ונגמ"שים סורים עם הפנים לנפח. כחצי ק"מ מצפון לצומת משתא [צומת קשת כיום] נטש צוות החימושניקים את הזחל"ם – ייתכן שהסורים החלו לירות לכיוונם, או תקלה בזחל"ם. החיילים ירדו במהירות מהדרך והסתתרו בתוך שני מעבירי מים שנמצאים מתחת לכביש, ממזרח לו.בחיל ורעדה הם חיכו לבוקר, בתקווה שכוחות צה"ל יגיעו ויסיימו עם הסיוט הזה. הם דיווחו על מצבם ברשת החטיבתית וגם בגדודית.

בוקר יום ראשון ה-7 באוקטובר עלה, אבל הישועה לא הגיעה.

בסביבות השעה 06:20 נשמעה ברשת הקשר של חטיבה 188 הודעת מצוקה מהצוות הטכני של 53/ג'.

9 של גלופה ל-21 [סמח"ט 188]: "נמצא בין הכוחות שלהם על ציר מחזה, לא יודע מה לעשות".

תשובת 21: "אל תראה את עצמך".

נראה כי ה-11 התגלו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, ונפלו קורבן לאכזריות הסורים. הם נכפתו, עיניהם נקשרו והם הוכו. המוות לא איחר להגיע.

כאן בשני מעבירי המים הסתתרו 11 אנשי חוליה טכנית מגדוד 53/ג', בהמשך התגלו על-ידי הסורים והוצאו להורג

צביקה גרינגולד: אני מצטער שלא נתתי להם הוראה לקחת את הרגליים ולברוח. בספר "על בלימה" מאת אבירם ברקאי מסופר, כי היה זה שאול בקאל, חמש צריח מפלוגה 74/ז', שבקול מפוחד קרא לעזרה ודיווח לצביקה גרינגולד מ"כוח צביקה", כי אנשי החוליה מצאו מסתור בצומת משתא מתחת למעביר מים ושאל מתי יגיעו לחלץ אותם.

לא ברור מאין המידע שהיה זה בקאל. להערכתנו [הבלתי מבוססת], את הקשר עם החטיבה יצרו אנשי החוליה הטכנית של 53.

בתחקיר מחלקת היסטוריה של צה"ל, שנערך ב-1974, סיפר צביקה גרינגולד: "… באותו זמן [יום ראשון 7.10.1973 בבוקר] התקשרה אליי בקשר כל הזמן חוליה טכנית. עלו על הרשת החטיבתית ושמעו אותי מדבר ברשת, אז קראו לי. אני הזדהיתי בתור צביקה ברשת, והם אמרו לי שהם בסביבות חושניה ומזהים כוחות אויב מסביבם ואמרו שרוצים שיבואו לחלץ אותם".

לשאלת המתחקר איפה היתה החוליה הטכנית, ענה צביקה: "אני עכשיו יודע, אז לא ידעתי. הסורים תפסו אותם בציר מחזה-כביש בצומת [צומת משתא, כיום צומת קשת], יש שם מחסי ראש שהכינו אותם להפגזות, שכל מי שנוסע בכביש יהיה לו לאן להיכנס. הם היו עם זחל"ם, אבל הם נטשו אותו והתחבאו. אני לא ידעתי איפה הם, ואני מצטער היום שלא נתתי להם הוראה לקחת את הרגליים ולברוח. אמרתי שאני בדרך אליהם, מנסה להגיע אליהם, אני נתקל אומנם בהתנגדות, אבל אני מקווה שאני אגיע. זה מה שאמרתי. אני לא הצלחתי להגיע אליהם, והסתבר שהסורים תפסו אותם ורצחו אותם".

המסתור שנחשף. ברקע אנדרטה לזכר 3 מחללי גדוד 266, המסלעה – כיסוי ראש למקרים של הפגזות. הבטונדה בתחתית – המסגרת של מעבירי המים

מעבירי המים מתחת לכביש הנפט. כאן הסתתרו 11 חיילי החוליה הטכנית של גדוד 53/ג' ומכאן התחננו ברשת הקשר שיגיעו לחלץ אותם

בספר "על בלימה" תואר כך האירוע הקשה: "בעוד השר זאב שרף נלחם [בישיבת הממשלה בת"א] על זכותו לדעת כמה סורים מסתובבים בשטח רמת הגולן, נרשמת בגזרת חושניה אחת הטרגדיות הגדולות של מלחמת יום הכיפורים. חיילי הצבא הסורי שמסתובבים כאדונים באחוזתם, במתחם חושניה הכבוש, מאתרים את חיילי החוליות הטכניות של פלוגה ג' מגדוד 53 ופלוגה ז' מגדוד 74.

"הם לא מותירים כל סיכוי ל-17 החיילים של חטיבה 188. מיד לאחר נפילתם בשבי הם נכפתים ונשחטים.

"מה עבר ברגעים אלה במוחו של דוד נוריאן, רב סמל פלוגה ג', שבסך הכל הצטרף לזחל"ם הטכני? מה אמר לעצמו שאול בקאל, חמש הצריח מפלוגה ז', שצרר אל לוח לבו את הבטחתו של גרינגולד לחבור אליו, בעוד חיילים סורים מקיפים את מעביר המים בו התחבא עם חבריו?

"ובכלל, איך ניתן לבטא באמצעות מילים את מה שבאמת היה שם".

הסמל הטכני מאיר אשכנזי: אמרו לי שהחוליה במקום המסתור הקבוע בוואדי יהודיה, בשפנייה כזו למאיר אשכנזי, הסמל הטכני של חוליית 53/ג', שיחק המזל. ביום שישי בצהריים, לקראת שבת ויום הכיפורים, ניתן לו אישור לצאת הביתה. אשכנזי יצא ביחד עם צוות טנק, בטרמפים שלקחו מחושניה. מי שהחליף אותו בחוליה הטכנית היה ציון סוויסה, מכונאי טנקים.

למחרת בצהריים, לאחר ששמע על גיוס מילואים, החל אשכנזי במסע טרמפים לרמת הגולן. לפנות ערב הגיע למחנה הגדוד בעלייקה, גילה שחדרו נפרץ ותכולת הארון שלו נבזזה, לדבריו על-ידי אנשי מילואים שהיו במחנה.

 

ציון סוויסה ז"ל מנרצחי חוליה 53/ג' [מימין] עם מפקדו מאיר אשכנזי

אשכנזי מספר: "מעלייקה לקחו אותי לנפח, שם היתה סדנת טנקים ושם חיברו אותי לקצין החימוש הגדודי. בסדנה כבר היו שני טנקים בתיקון, שעל אחד מהם עלה אחר-כך צביקה גרינגולד. שאלתי מה קורה עם החוליה שלי, ואמרו לי שהחוליה במקום המסתור הקבוע. היתה לנו שוחה על ציר הנפט בוואדי יהודיה, מין שפנייה כזו, ושם הם היו. ניסינו להתקשר אליהם, אם אני זוכר בסביבות 7 ל-8 בערב. ואז צביקה והמ"מ חגי צור עלו לטנקים שתוקנו בינתיים, וחגי אמר לי בוא תעלה לטנק, אקח אותך לחוליה שלך. התחלנו לנסוע על ציר הנפט, פתאום שמעתי צרור יריות, אחרי כמה דקות צביקה הגיע אלינו, צעק לחגי צור לרדת מהטנק ושאל מי זה? חגי אמר לו שאני מהחוליה הטכנית, והוא אמר לי לרדת מהר. קפצתי החוצה, שכחתי בטנק את הציוד שלי והעוזי, והטנק הזה אחר-כך נשרף, וחזרתי עם הטנק המקולקל ועם חגי לנפח. שם התחברתי לקצין החימוש הגדודי, ענבר ביטון, והייתי איתם הרבה ימים".

את השבוע הקרוב עשה מאיר אשכנזי במחנה פילון, בתיקון טנקים ובארגון צוותים. "לאחר כמה ימים", הוא מספר, "הגיעו אליי שני חיילים, קראו לי והראו לי תמונות של אנשי החוליה, כדי שאזהה. הם היו קשורים ומכוסים בעיניים וירויים. זיהיתי את מי שזיהית והמשכתי הלאה, עד שהקימו שוב חוליה טכנית בפלוגה ג' והייתי סמל טכני מחדש".

לדבריו, הוא זיהה את שליט, את סוויסה ואת משעלי – "זיהיתי את הרוב, לא היתה בעיה. לא ראיתי שעברו התעללות".

הוא מספר שהוא מנסה להדחיק את האירוע. "אחרי המלחמה באו אלינו כמה הורים של אנשי החוליה, ואיזו אמא צעקה עליי, אני חושב שזו היתה האמא של החובש אבנר יעקב – אתה הרגת אותו. ומי שהגן עליי היה האבא של יואל שליט. אני בכלל לא הייתי המפקד של אבנר, אבל לא עניתי לה. בעקבות האירוע הזה עד היום אני נמנע מלהיפגש עם משפחות שכולות ולא מרגיש נוח עם זה".

עדויות חיילים מגדוד 53 

מאיר סנלה היה בחוליה הטכנית של 53/ג' בכל תקופת שירותו הסדיר עד אוגוסט 1973, כשנכנס לשירות קבע ועבר לתפקיד בוחן חשמל גדודי בעלייקה. סנילה היה אחד החיילים שאליהם פנו, בעקבות גילוי הגופות, כדי שיעזור בזיהוי. "שאלו אותי אם אני זוכר פריטי לבוש מיוחדים של החבר'ה מהחוליה, ומסרתי להם מה שידעתי. גם אבא של יואל שליט, שהיה קצין במשטרה, הגיע ושאל אותי כמה שאלות.

 

מאיר סנלה [מימין] וציון סוויסה ז"ל בימי החוליה הטכנית היפים והעליזים שלפני מלחמת יום הכיפורים

"מעדויות של אחרים מחטיבה 179 הבנתי שמצאו אותם זרוקים מתחת למעביר מים או בתוכו, באיזו תעלה. סיפרו שמצאו את ארגז הכלים שלי, שהייתי חתום עליהם ולא היתה העברה מסודרת כשעברתי תפקיד. זוכר שאמרו ששחטו אותם ועוד כל מיני תיאורים".

רס"ל מיכאל כהן, ע' קצין חימוש 53, מספר: "גיל כהן שנרצח בחוליה לא היה צריך להיות איתם. הוא היה שייך לסדנה החטיבתית, אבל יום קודם היתה תקלה דרג ב' באחד הטנקים ושלחו אותו לחושניה. הם נהרגו ומצאו אותם במצב לא טוב. בציר הנפט לא הרחק מחושניה. הם היו איתנו בקשר בלילה הראשון, וביקשו שנבוא לחלץ אותם כי הטנקים הסורים פרצו. אני זוכר הודעות מהם שהתחילו להגיע במשך הלילה. אחרי שכל זה הסתיים התחילו לחפש אותם. זוכר שאבא של יואל שליט, שהיה סגן ניצב במשטרה, הגיע לחפש. באנו אחר-כך למשפחות לנחם אותן בשבעה, לא סיפרנו להן כלום ממה שקרה".

 

שלושה מחללי החוליה הטכנית של ג'/53 שקבורים זה לצד זה בעפולה: סוויסה [מימין], משעלי ולוינגר [צילום מיכאל כהן]

רס"ר ישראל פרמון היה בפלוגת הקשר של חטיבה 188. חודשיים לפני המלחמה השתחרר טכנאי הקשר של פלוגה ג', ופרמון שלח במקומו את דוד בניה. "ישבנו במפח"ט", מספר פרמון, "לא כל-כך הייתי בעניינים של החוליה הטכנית. אני רק יודע שהם נרצחו באיזור חושניה. אף אחד לא חלם שהסורים יגיעו לחושניה ולנפח.

"אחרי שרצחו אותם, הם היו זרוקים בשטח ולא הצליחו לזהות את הגופות. יום אחד בא אליי ממלא מקום קצין השלישות ומראה לי את התמונות שלהם. בניה היה קוצ'יני חמוד, יפה, עם שיניים צחורות ובלורית שחורה, והוא התנפח. שאלו אותי אם אני יודע מי זה. אמרתי לו – כן, זה בניה. הוא אמר לי מחר בערב אנחנו נוסעים לרמב"ם לזהות את הגופה. אבל למחרת בארוחת בוקר הוא נכנס אצלי ואמר שכבר לא צריך, כי זיהו אותו לפי השיניים, וחסך ממני את המראה הקשה".

עדות נוספת היא של אפרים פרל, שמצאנו באתר "פרש": "הייתי בחוליה טכנית [לא צוין מאיזה גדוד]. קיבלנו הודעה בקשר על הימצאותו של שוט קל ליד ציר הנפט לכיוון חושניה. התקדמנו למקום ובערוץ ואדי מצאנו מספר גופות כשעיניהן קשורות בגרביים צבאיות וידיהן כפותות. הטנק לידם, מנוע פועל וזחל פרוס. הודענו למיפקדה בנפח והגיע רופא שקבע את מותם. למיטב ידיעתי בין הנרצחים גיל כהן הי"ד מעפולה. בקרבת מקום נמצא זחל"ם טכני של החוליה".

אחותו של דוד בניה ז"ל: "לא ידענו כלום מה היה איתו, ההורים שלי הם לא מאלה שחוקרים ובודקים" 

דוד בניה ז"ל

לאה ורחל, שתיים מאחיותיו של דוד בניה, טכנאי קשר ב-74/ז', ובעצם כל שש אחיותיו הצעירות ממנו, עמדו בחצר הבית במושב כפר יובל בצהרי יום שבת ה-6.10.73, שמעו את הדי התפוצצויות מכיוון רמת הגולן והביטו בפליאה במטוסים הסורים שטסו ממעל. לאחר מכן ליוו במבטן את אחיהן הנערץ עם התרמיל הצבאי, ההולך ומתרחק. תמונה שחקוקה בהן עד היום.

מספרת לאה, השלישית בין האחיות, בת להורים פנינה ומנחם, שעלו מקוצ'ין לישראל בשנת 1952: "בשבת בשתיים בצהריים דוד הבין שקורה משהו, לקח את התרמיל, לבש מדים והלך ברגל לתפוס טרמפ. גרנו במקום גבוה בכפר יובל, וראינו אותו כולנו".

בניה הצליח להגיע די מהר לעלייקה או לנפח, ומשם המשיך והצטרף לחבריו בחוליה במקום שבו היו. כעבור שעות אחדות נקלע איתם לסיטואציה הקשה, שממנה לא חזרו.

"לא ידענו כלום מה היה איתו ומה קרה", מספרת אחותו רחל. "ההורים שלי הם לא מאלה שחוקרים ובודקים. אנחנו היינו צעירות מדי, לא היה מי שיבדוק את העניין".

פרטי החלל דוד בניה – "נפל בקרב"

לשאלה מה ידעה המשפחה כל השנים על נסיבות נפילתו של דוד, ענתה: "חשבנו שהוא היה חלק מצוות לחימה בטנק, והטנק נפגע. אנחנו רואות במה שהוא עשה הקרבה. כי מיד כשהוא הבין שמשהו קורה, הוא לא שאל שאלות, עלה על מדים, לקח את הנשק ויצא בלי לחכות. היה חשוב לו להגן על המדינה. רק בכנס ה-40 שנה סיפרו לנו פעם ראשונה מה קרה. ניגש אלינו ממש בהפתעה מוחלטת מישהו, והתברר שזה חיים ארמה, שהיה הנהג של החוליה הטכנית, והוא היה הראשון שפתח לנו את הסיפור".

ארמה סיפר לנו, כי זמן קצר לפני תחילת המלחמה הנהג של המ"פ אוריאלי, בחור בשם יואל שרעבי, לא הרגיש טוב ולכן ביקשו מארמה שיחליף אותו. מספר ארמה: "החוליה הטכנית ישבה בג'וחאדר וביקשו שאקח את שרעבי מג'וחאדר לחושניה. חזרתי לג'וחאדר ונשארתי שם עם הג'יפ, ואחר כך חשבו שאני נהרגתי כי הייתי רשום במצבת כוח אדם של החוליה בתור הנהג. אף אחד לא ידע שהתחלפתי עם שרעבי חוץ מהמ"פ, וכשמצאו אותם הרוגים ליד ציר הנפט, הרס"ר של הגדוד בא אליי ואמר לי שחשבו שאני הנהג ההרוג".

שש האחיות של דוד בניה

רחל: "בסך הכל רצינו לדעת מה היה שם. ארמה סיפר שהם היו חוליה טכנית שנשארו בחושניה, הסורים הגיעו קרוב, עקפו את חושניה והמפקדים לא ממש ידעו מזה, והסורים תפסו אותם. אני לא חושבת שהתעללו בהם. פשוט ברגע שתפסו אותם הוציאו אותם להורג וירו בהם. זה גם מה שהיה חשוב לעוזי אוריאלי המ"פ לומר לנו".

מה זה עשה לכן האחיות, לשמוע פעם ראשונה אחרי 40 שנה איך אחיכן נהרג?

רחל: "הבשורה לא ממש שינתה לנו. מה שהיה לנגד עינינו זה שדוד יצא מיד למלחמה, והבנו שזו מלחמה נוראית, אבל לא לקחנו את זה כמשהו לעשות עליו רעש. נורא חשוב היה לנו לשמוע על אחינו בצבא, ומאוד שמחנו למצוא את החברים שהכירו אותו וסיפרו לנו עליו".

ארמה טוען שהשמועות על מציאתם שרופים אינן נכונות. "הסורים לא שרפו אותם ולא כלום, הם פשוט ירו בהם וגמרו אותם. היינו כל אנשי הצוות בקשר טוב. היו שם איתי שני בית שאנים, והייתי חבר טוב של בניה, לוינגר, סוויסה, כולם. האחיות של בניה היו אצלי בבית פה, וסיפרתי להן מה אני מכיר וזוכר בערך".

לפני כשלוש שנים יזמו שש האחיות הוצאת ספר לזכרו של אחיהן – "אחינו דוד". רחל: "לא הוצאנו ספר של מחקר על מה שקרה, אלא ספר משפחתי על אחינו, לדעת מי הוא היה ואיזה חייל היה. אני זכרתי שהיה לי אח גדול כזה, ופתאום החברים מתארים לי אותו כחייל קטנצ'יק, שהיה מוכן תמיד להתנדב ולעזור, וככה נזכור אותו".

האבא צבי שליט: השליתי את עצמי שיואל נמצא במובלעת ויש לו קושי להתקשר 

צבי שליט, אביו של יואל, מכונאי הטנקים מהחוליה הטכנית של 53/ג', לא שמע דבר מבנו לאחר שחלף שבוע מפרוץ מלחמת יום הכיפורים. מהבן השני, נועם, האח התאום של יואל, שנלחם בחזית סיני, הוא קיבל גלויה. מיואל לא הגיע כלום.

יום אחד נכנס לאוטו ונסע לרמת הגולן, כדי לחפש את הבן. צבי שליט היה סגן ניצב במשטרה.

יואל שליט ז"ל. מועקה של חוסר ידיעה על גורלו

בשנת 2009, בזמן שנכדו גלעד שליט היה בשבי בעזה, סיפר צבי לעיתון מעריב: "לקחתי יום חופש. נסעתי עם האוטו והתלווה אליי ידיד, קצין מחיל הים. נסענו לחטיבה איפה שיואל היה, דרומית לנפח. הגענו וראיתי שהמלחמה כבר לא שם. היא היתה במובלעת. נדהמתי לראות את השממה בבסיס. פגשתי חייל אחד, מישהו מהתחזוקה. שאלתי אותו 'מה הולך פה', שאלות טבעיות. אמרתי שאני אבא של יואל. הוא היה בדרג מאוד נמוך, מה שנקרא, סרן ש"ג. הוא לא ידע. הסתובבנו עוד קצת ובערב חזרנו הביתה. כמה ימים אחר כך פגשתי בבית חולים רמב"ם את יוסי בן-חנן, שהיה לפני המלחמה המפקד של יואל. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו. גם הוא לא ידע. ב-17 באוקטובר שוב נסעתי לרמת הגולן. רציתי למצוא את הבן. היתה לי תקווה למצוא את יואל. חי. הסתמכתי על זה שאם לא מודיעים למשפחה, אז הכל טוב.

"הביקור היה עקר. חזרתי הביתה בערב. הסבירו לי שהחטיבה רצה קדימה, ואני קיבלתי את זה כנתון. אמרתי לעצמי – יואל נמצא במובלעת ויש לו קושי להתקשר. השליתי את עצמי. בדיעבד אני יודע שיואל נפל ב-7 באוקטובר, יום ראשון. בכל הפעמים שהייתי בגולן הוא כבר לא היה בחיים. קצין העיר, מתוך כוונה טובה, החליט לא להודיע לנו עד שימצאו את נועם בסיני ויחזירו אותו הביתה. המלחמה נגמרה ב-22 באוקטובר. נועם הגיע משארם בטיסה ב-24 בחודש. המועקה של חוסר הידיעה מה עם יואל, ליוותה את ההגעה שלו. למחרת נסעתי למשרד לעבוד. זמן קצר אחר כך, הגיעה המשלחת. החיים נעצרו".

נרצחי חוליה טכנית גדוד 74/ז': נמצאו בחושניה 

ואלה שמותיהם: אברהם הרצל ביטון (מכונאי), שאול בקאל (חמש צריח), דניאל זגורי (מכונאי), רפי חן/בן חמו (חובש), משה חודריאן (איש צוות טנק מסופח), מאיר מזרחי (נהג זחל"ם), שלמה צפורי (חשמלאי).

בדו"ח המיוחד שהוציא אכ"א על חיילי צה"ל שנפלו בשבי הסורי ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים, והוצאו להורג, נכתב על נרצחי החוליה הטכנית של 74/ז' כי נמצאו מסביב לעץ, בחלק הצפוני של מחנה חושניה. לדו"ח [מקור: ארכיון צה"ל] צורפה מפה, שאושרה על-ידי סא"ל ששמו הושחר. הסא"ל אישר כי השבעה היו בתפקיד של צוותים טכניים ותפקידי שריון אחרים. קצין חימוש של גדוד 74 העיד בפני מחבר הדו"ח, כי חמישה מהנרצחים היו חיילים בשירות חובה. מאז צהרי יום 6.10.73 לא שמע עוד דבר על החוליה או ממנה. בסיס חושניה נתפס על-ידי הסורים בשעות הלילה של ה-6.10.73 ונכבש חזרה על-ידי צה"ל ב-9.10.

החלק הצפוני של מחנה חושניה. באיזור זה התגלו שני חיילים תלויים על עץ ויתר הנרצחים

לפי העדויות, נמצאו שבעת חללי 74/ז' כשהם לבושים חלקית, ללא דיסקיות, רק שרשרות. הגופות היו נקובות בצרורות רבים שנורו מטווח קצר. לא היו סימני דם על הבגדים, אבל היו בהם חורים. גזע העץ שמסביבו שכבו הגופות היה מנוקב בגובה של כ-15 ס"מ. תרמילי כדורים שאינם בשימוש צה"ל היו מפוזרים במרחק של 2-1 מטרים מהגוויות, שמסביב לשני צירים שבהם עמדו היורים. חלל אחד היה כפות ברגליו. שום דברי ערך, מלבד שעון אחד, לא נמצאו על הגופות או בסביבתן.

החיילים שהיו אמורים להיות עם הזחל"ם הטכני 

לשלושה אנשים שיחק המזל לא להיות עם החוליה הטכנית של 74/ז': סמ"ר מאיר ארביב [אביב], מפקד החוליה, שבגלל יציאתו לחופשה הביתה ביום הכיפורים, לא חזר בזמן לחושניה כשזחל"ם החוליה עזב; כזהו גם סיפורו של מכונאי הטנקים הרצל ביטון מטבריה. מי שמילאו את מקומם, והמזל שיחק להם פחות, הם הרס"פ דוד נוריאן והמכונאי צביקה ירקוני.

השלישי שלא עלה לזחל החוליה הוא יעקב הרשקוביץ [הרשקו], נהג טנק, שהגיע לחושניה בדיוק עם תחילת ההפגזה בשעה 13:50. אחד מאנשי החוליה הטכנית אמר לו שהמ"פ הורה שיצטרף אליהם לזחל"ם הטכני, אבל הרשקו ענה שאין לו קפל"ד ולא עלה איתם.

יום לפני פתיחת המלחמה נפגע ארביב באצבעו, נסע לטיפול בבית החולים בצפת, חזר לביתו ולמחרת הוזעק חזרה. הוא הגיע לנפח ומשם נסע בג'יפ לחושניה. ביחד עימו היה טכנאי הקשר ניסים חדד. הם הגיעו לחושניה כשזחל"ם החוליה כבר עזב, כדי להיות סמוך לטנקים שבקו.

ארביב מספר: "דבר ראשון שעשינו, הרמנו מכשיר קשר ודיברנו ושאלנו מה קורה, ואמרו לנו שיבואו לאסוף אותנו. בינתיים תפסנו מחסה מההפגזה במשך שעה ארוכה. לאחר שלא הצלחנו ליצור קשר עם החוליה, אספתי את כולם וניסינו לצאת מחושניה. לשער הגיעו בדיוק צוות טנק המ"פ [התותחן פרץ, הטען קהלני והנהג פוסלניץ] שהיו עם סרבלים מלאי דם. החלטנו לחזור עם הג'יפ לנפח. לג'יפ הצטרפו שני חב"דניקים, שהגיעו לחושניה להתפלל ביום כיפור ביחד עם החבר'ה".

בשעות הלילה חזר ארביב מנפח דרומה בטנדר, זוכר שהצטרף לחפ"ק גדוד 53 שכלל שני זחל"מים, ועם תחילת הבוקר למחרת, כשראו שכל האיזור שורץ טנקים וחיילים סורים, החלו לחזור לנפח.

זחל"ם אחד התקלקל, וכל יושביו התקבצו לזחל"ם האחר, שנסע על ציר הנפט צפונה. הסורים פתחו עליהם באש, פגז אחד פגע במזקו"ם וכולם נטשו. ארביב זוכר שהוא קפץ החוצה עם עוזי ומכאן רץ עם חיילים נוספים לכיוון גשר אריק והכינרת.

 

אנשי החוליה הטכנית 74/ז'. עומד מימין: מש"ק הקשר יוסי טוביה [טוטויה]. עם כובע – מפקד החוליה סמל אבי ארביב, לשמאלו באותה שורה המכונאי הרצל ביטון ומשמאל החשמלאי שלמה צפורי ז"ל. עומד מאחור חמש הצריח שאול בקאל ז"ל. שורת החיילים הכורעת איננה מזוהה. ייתכן כי הבחור שכורע משמאל הוא הנהג מאיר מזרחי שנרצח 

ארביב מעריך שהחוליה הטכנית שלו חיכתה לפקודות, אבל המפקדים בשטח היו עסוקים בלחימה והמ"פ אורי עקביה נהרג בשלב מוקדם יחסית.

 

ארביב מפתיע כשהוא מספר, כי רק זמן רב אחרי סיום המלחמה שמע מה קרה לחבריו לחוליה. "כל ימי המלחמה לא ידעתי מה קורה איתם ואיפה הם. ניסיתי לברר עשרות פעמים ולא הצלחתי. האמת, שבתוך תוכי היה חשש שהם נתפסו בשבי, אבל לא ידעתי שהתעללו בהם. לא הייתי בקשר עם המשפחות השכולות. היה לי מאוד כבד להיפגש. גם ככה היתה לי טראומה מהמלחמה עצמה, ולא היתה לי את היכולת האישית להיפגש, גם לא היה לי מה לספר".

מנשה ענתר, שלישות 188: שתי חוליות נשבו, הופשטו ונרצחו. מצאו אותם בשטח קשורים 

העובדה שארביב לא ידע דבר על גורל חבריו הפתיעה אותנו, אבל התברר שהוא לא לבד. ציפינו לקבל מידע מעניין וחדש מקצין השלישות של חטיבה 188 דאז, רס"ן שמואל בן משה. התברר שגם הוא לא ידע דבר וחצי דבר על רצח החוליות בחטיבה שלו. הדבר תמוה עוד יותר בהתחשב בכך שנוהלה חקירה מטעם אכ"א בנושא רצח שבויי צה"ל, כולל מחטיבה 188, והשליש החטיבתי אינו מעודכן ואינו מעורב.

"צריך לזכור", אמר לנו בן משה, "שהשליטה בכוח אדם בתקופת מלחמת יום הכיפורים היתה שונה לגמרי מאשר היום. לא היה אז שיבוץ קרבי ולא היו כל עזרים שיש היום. עם תחילת המלחמה חטיבה 188 איבדה מח"ט, איבדה סמח"ט, איבדה את קצין האג"מ, ואנחנו עסקנו בהקמת החטיבה מחדש תוך כדי המלחמה. יותר מזה: סיימנו את המלחמה עם שלושה גדודים סדירים ולא עם שניים, כמו שהתחלנו.".

מתי נודע לך על רצח החוליות?

בן משה: "אני יכול לומר לך שהרבה מאוד זמן אחרי המלחמה זה נודע לי".

אחרי שנה, שנתיים?

"לא שנה אחת ולא שתיים, לא חמש ולא שש".

 

פותחים את סיפור החוליות הטכניות בפני המשפחות. שנת 2009 סמוך להוצאת הספר "על בלימה", המחבר אבירם ברקאי [שני מימין] ולוחמים מחטיבה 188 מספרים למשפחות השכולות של החוליות הטכניות את שאירע [מהאלבום של משפ' צפורי]

מי שפתר לנו מקצת מהחידה השלישותית הוא מנשה ענתר, שהיה ע' קצין השלישות של חטיבה 188. מתברר שבן משה הטיל עליו את כל העיסוק בחללים. זה קרה אחרי פגישה אצל אלוף הפיקוד, יצחק חופי, כעשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה. הדיון עסק בהעמדתה מחדש של חטיבה 188 על הרגליים. האלוף הטיל על סא"ל במיל' צבי שפאן, שהיה בעברו קצין הקישור לאו"ם של פיקוד צפון, לעמוד בראש המלאכה. שפאן ביקש דו"ח על מצב הנפגעים, ובן משה השליש החטיבתי הורה לענתר להתעסק בנושא.

מספר ענתר: "הגענו לבית הקברות הארעי בנהריה, לבדוק מה קורה שם. אמרו לנו שיש חוליית רבנות שמתעסקת בזיהוי חללים, היא יושבת בתל-אביב והיא הגורם שחותם ומאשר מי חלל ומי לא חלל, ורק אחרי שהרב חתם על התיק אפשר להודיע למשפחות. נסענו בלילה לשם, מגיעים לאותה חוליית רבנות שישבה בתוך מחנה מטכ"ל בקריה, במדרשה תורנית מול בית הדר דפנה. הגענו באמצע הלילה ופגשנו את מפקד החוליה, שהיה פרופ' יעקב נאמן. היתה שם קבוצת עורכי דין, שעשו תצהירים ועדויות, כדי לסגור כל תיק ותיק. הם ישבו עם ערימות של תיקים, כי הרבה מאוד חללים לא היו מזוהים. אמרנו להם שהמקום שלהם זה לא בתל-אביב אלא בצפון, ואז כל החוליה הזו קמה ודילגה למלון רימונים בצפת, ושם עוברים אחד אחד, אוספים עדויות וזיהויים, או לפי שעון, או ביגוד, או שיניים, או זיהוי של החברים. וכל תיק שנסגר זו הקלה, שסוף סוף מודיעים למשפחה. כך גם זיהינו את אנשי החוליות, ואגב אחד מהם זוהה כי היה לו תיק במשטרה והוא זוהה לפי טביעות אצבעות. זה הפך ללקח מהמלחמה, ומאז כל מי שהתגייס לקחו לו טביעות אצבע".

ענתר זוכר היטב את שני האירועים הקשים: "היו שם שתי חוליות שנשבו, הופשטו ונרצחו. מצאו אותן בשטח קשורים. אני לא טיפלתי באיסוף ולא ראיתי את הגופות, אבל ראיתי צילומים של הגופות, ולכל חלל כזה יש תיק ברבנות, ובתיק הזה כתובים כל הפרטים – איפה נמצאה הגופה ובאיזה מצב. אני טיפלתי בעניינים מול חוליית הרבנות הראשית. כעיקרון היו לנו למיטב זכרוני 37 חללים, שהיו בחזקת נעדרים. ידענו שהם נהרגו ונאספו, אבל מאחר שלא זוהו נקברו כאלמונים. היה צריך לחפש את העדויות מהשטח על מנת לזהות כל גופה בנפרד, ואני ארגנתי את תיקי החללים ושחיתי לתוך הנושא".

הוא זוכר שתוך כדי המלחמה, בשלב שכבר עברה לשטח סוריה, נכנס למשרדו במחנה פילון קצין משטרה מצוחצח ומגוהץ, שחיפש את בנו. היה זה צבי שליט, שחיפש את יואל מחוליית 53/ג'. ענתר: "פתחתי את רשימות החללים, השמות היו כתובים על שני דפים משובצים בטבלה מסודרת. הייתי עוד ילד וסיפרתי לו את האמת במילים שלי, ואמרתי לו שהבן שלו נפל. ואז הוא קם, הסתובב והלך. לימים אני רואה שמראיינים בטלוויזיה את הסבא של גלעד שליט. הסתכלתי ומיד היה לי פלאש בק – הבנתי שזה האיש שהיה אצלי במשרד".

הרב החטיבתי קרמר: הגופות בוואדי היו נפוחות, לא ראיתי סימני התעללות 

הרב שניאור קרמר היה הרב של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים. במהלך ימי המלחמה טיפל במאות גופות של חיילי צה"ל, כולל מחטיבות אחרות. הוא זוכר שביום שלישי [ה-9 באוקטובר] קיבלה יחידת הרבנות שבפיקודו הודעה להגיע לוואדי יהודיה בציר הנפט, שם התגלו 11 גופות.

"כשהגענו לשם", מספר הרב, "הגופות היו נפוחות. אם אני זוכר החיילים היו קשורים בידיים ובעיניים עם גרביים. בגלל מצב הגופות היה קשה לזהות את החיילים".

הגופות הוסעו למחנה ירדן ליד בית המכס העליון. מספר הרב קרמר: "צריך להבין שהתברר לי שאני הרב היחיד ברמת הגולן, והגיעו גופות לא רק מחטיבה 188. התקשרתי לפיקוד צפון, ואמרתי להם שאני לא יכול לטפל בכמויות שהצטברו. שאלו אותי אם המקום בטוח, והייתי צריך לשקר להם שהמקום בטוח, ואז שלחו לי 20 חבר'ה מיחידת קבורה".

 

עסק בנרצחי החוליות הטכניות. הרב קרמר [מימין] מטפל באיסוף 3 חיילים שנהרגו מפגיעה ישירה בג'יפ של פצצה ממטוס סורי באיזור חושניה [מתוך הספר של Sunday Times על מלחמת יום הכיפורים]

לשאלה מה היה מצב הגופות של חיילי החוליה הטכנית 53/ג', הרב קרמר אומר שלא זכורים לו סימני התעללות מיוחדים, רק נפיחות הגופות גם מפני שהיו יומיים תחת השמש. "המראה של החיילים זעזע אותי", מספר הרב, "אבל השתדלתי לא להכניס רגשות לדברים האלה, כי אתה כמו רופא או כל אדם מקצועי אחר. אם תתרגש מהמצבים האלה, לא תפעל כמו מקצוען. ובאמת לא כל-כך התרגשתי. אשתי טוענת שזה בגלל שנולדתי באנגליה. אני עשיתי כמיטב יכולתי לטפל בזוועה הזו. הם היו בלי דיסקיות, אבל זה לא משנה. אתה יכול לזהות לפי התוויות וגם לפי התחתונים".

 

מלבד זיהוי חללי החוליות הטכניות, הוא מספר שטיפל גם בשלושה חיילים שנהרגו בג'יפ שספג פגיעה ישירה של פצצה ממטוס, והפכו לשלדים. כן טיפל בנעדרי הטנק שנגרר לסוריה בקרב תל שמס וב-49 חללי גולני בקרב הראשון לכיבוש החרמון. "רק שתבין שהצלחתי לא לקחת ללב, אבל היה איתי רופא שבכה על הכתף שלי, ואני על הכתף שלי מי אני יכול לבכות? רק על הכתף של הקדוש ברוך הוא".

אלי לכטמן, מ"פ מיפקדה: שמענו אותם בקשר מתחננים שנגיע לחלץ אותם, ואז נדם קולם 

סרן אלי רכטמן, מ"פ מיפקדה של גדוד 53, היה האחראי על כל הלוגיסטיקה ועל חלק מהחיילים בחוליות הטכניות של הפלוגות. כמו כל החטיבה, גם הוא לא נערך כיאות לקראת אפשרות של מלחמה. הכל התחיל להתגלגל במהירות בשעות הראשונות. בשלב מסוים אף קיבל את הפיקוד גם על יחידת המיפקדה של גדוד 74.

בשעות אחר הצהריים של יום שבת, 6.10.1973, קיבל פקודה מהחטיבה להכין במהירות שתי משאיות עם פגזים ותחמושת לטנקים. "אמרו לי שיבוא הקמב"צ של חטיבה 820 לקחת אותם. אנחנו מיד רצנו והתחלנו להעמיס שתי משאיות, חיכינו וחיכינו וחיכינו, ורק בשעות הערב הגיע הקמב"צ ולקח את המשאיות. לא היה לי קשר עם שני הנהגים ולא עם הקמב"צ. בלילה חוזרים לי שני הנהגים, מה אני אגיד לך, המומים לחלוטין ממה שעבר עליהם. אחד מהם זה זגורי, אני זוכר אותו, סיפר לי שהם נסעו בחושך בציר הנפט דרומה עם אורות, פתאום הג'יפ של הקמב"צ נעלם להם, והם מתקדמים ומתקדמים. ופתאום שמעו קולות בערבית וראו מרחוק כלים שהם לא הצליחו לזהות. הם מיד כיבו את האורות, איכשהו הצליחו להסתובב בציר הנפט על המקום, אני לא יודע איך, הם היו עם משאיות ריו, וברחו משם".

אלי לכטמן לפני מלחמת יום הכיפורים. "חיפשתי אנשים לדבר איתם על האירוע הקשה"

לכטמן מספר כי האירוע של חוליית 53 החל ביום ראשון לקראת הצהריים. "היינו בהאזנה לרשת החטיבתית, אנחנו שומעים את כל המהלכים עם המח"ט, שהיה במצב קשה מאוד. החטיבה היתה במצב קשה מאוד, הגדודים במצב קשה מאוד, ואז שמענו את החוליה של פלוגה ג' ברשת הקשר, את הרב סמל [דוד נוריאן] שזועק לעזרה ומספר שהוא תקוע עם הזחל"ם שלו מתחת לגשרון בציר הנפט. הזחל"ם לא מניע ולא נוסע, ומסביב סורים. הוא ביקש מהמח"ט – תעזור לי, אנחנו במצוקה קשה מאוד, שאלה של חיים ומוות. המח"ט אמר לו – יש בעיה, גם לנו קשה, אני לא יכול לפתור לכם את הבעיה, תשתדלו לפתור אותה בעצמכם. הם התחננו שיגיעו לחלץ אותם, אבל מה יכלו לעשות ומי יכל לעזור להם, כל האיזור היה מלא בסורים".

לדבריו, הוא שמע את מפקד הצוות, רס"פ דוד נוריאן, ברשת הקשר לפחות שלוש פעמים מבקש שיגיעו לחלץ אותם – "ואז נדם קולם. היינו במתח עצום, הבנו שהמצב קשה מאוד".

בימים הבאים לכטמן היה עסוק מעל הראש בדחיפת לוגיסטיקה וכל מה שצריך, כשחטיבה 188 עוד לא מצליחה ללקק את פצעיה. לילה אחד, הוא מספר, "הגיעו אליי כמה אנשים ו'הפגישו' אותי עם החוליה, אתה כבר מבין באיזו צורה. הפגישו אותי לא עם אנשים חיים. קשה לי מאוד לדבר על זה. פשוט ביקשו שאזהה אותם. אני לא יודע מי הם היו. הם הופיעו מהחושך שלושה אנשים, שאלו מי כאן הקצין הבכיר, אמרו שאני, שלפו אותי ושאלו אם אני מכיר את הסיפור של החוליה, וכבר הבנתי שהאירוע נגמר רע מאוד. הם ביקשו שאזהה את האנשים. הם הציגו בפניי תמונה, שבה נראים החללים בשטח של ואדי יהודיה. הם היו כפותים, עם תחתונים, לא זוכר אם היו מכוסים בעיניים, והבנתי שהם היו ירויים. זיהיתי מיד את יואל שליט, כי הוא היה בלונדיני. את היתר לא הצלחתי לזהות.

"אחרי זה שאלו אותי אם אוכל לזהות אותם במצב אחר. אתה מבין? הראש התחיל לעבוד והמחשבות התחילו לפעול. אמרתי להם שיהיה קשה אחרי כל כך הרבה זמן ששכבו בשמש, ואמרתי להם שאני אנסה. לקחו אותי לאיזה מקום, אולי מחנה ירדן, אני לא זוכר, שכבו שם גופות במצב נורא. זה העיף לי את המוח. אי אפשר היה לעמוד בזה, ואיכשהו הצלחתי לזהות שלושה – את יואל שליט זיהיתי מיד, והשניים האחרים שזיהיתי היו הרב סמל נוריאן והמכונאי ציון סוויסה. מפלוגת מיפקדה היו לי שני חיילים בחוליה הזו – החובש אבנר יעקב ונהג הזחל"ם יואל שרעבי".

את שני חייליו לא הצליח לכטמן לזהות: "לא שמתי לב כל כך לגוף שלהם, כמו הפנים. זה היה מראה זוועתי, אובדן צלם אנוש, הם נראו פשוט כמו 'מפלצות'. הראשים היו נפוחים והתלבטתי את מי מבין השניים אני רואה".

לדבריו, אירוע זיהוי הגופות מלווה אותו מזה 50 שנה. "זו היתה חוויה קשה וזה לא נגמר אף פעם", הוא אומר. "אני לא יכול להימנע מהמחזה הזה שעולה מולי. לא דיברתי על זה כמעט כל השנים. באיזו עצרת חטיבתית בלטרון לפני כמה שנים, רציתי לראות אם האנשים יודעים, זה הציק לי. חיפשתי עם מי לדבר על זה, ואז אמרו נמצאת פה אחותו של הרב סמל נוריאן. פגשתי אותה ושאלתי אם היא יודעת מה קרה לאחיה, כי אני זה שראיתי אותו בפעם האחרונה, בזיהוי שלו. סיפרתי לה בקטן מאוד מאוד מה שקרה, אמרתי לה שזיהיתי את אח שלה, והיא אמרה תודה וזהו, לא חקרה אותי יותר. לימים הצעתי באיזו אזכרה גם לנועם שליט, אחיו של יואל. אמרתי לו – בוא תשמע, צריך לדבר על זה, אני לא יכול להחזיק את זה יותר, אני חייב לדבר. אמרתי לו שייצור איתי קשר, והוא לא יצר".

יוסי טוביה: חשבו שאני חלק מהחוליה והודיעו לאמא שלי שאני נעדר 

אפיזודה הקשורה לרצח החוליות מספק יוסי טוביה, שהיה במלחמת יום הכיפורים מש"ק קשר בגדוד 74, וחלק מהחוליה הטכנית של פלוגה ז'. ביום שישי שלפני יום הכיפורים הוא שוחרר לביתו, ולדבריו במקומו שובץ טכנאי קשר בשם פנחסיאן. ביום שבת, כשהחלה התכונה לגיוס המילואים, הוא התייצב בקצין העיר ונאמר לו להגיע לבסיס בעלייקה רק מחר.

למחרת ביום ראשון כשהגיע לגשר בנות יעקב, שוטרים צבאיים לא הניחו לו לעבור. "אמרו לי הרמה כבושה, הסורים בדרך לכאן. אמרתי להם אני חייל בסדיר, אני חייב להגיע לבסיס שלי. במשך כמה ימים לא נתנו לי לעלות. בינתיים, אני לא יודע איך, באו אליי הביתה מקצין העיר ואמרו לאמא שלי – הבן שלך נעדר. הם חשבו שהייתי עם החוליה, כי הייתי רשום במצבת כוח אדם שלה ולא עדכנו. אין לי מושג מה היה עם זה שהחליף אותי. אמא שלי אמרה להם – מה פתאום? הבן שלי היה כאן בכל יום הכיפורים. אני התקשרתי עם הבית רק אחרי שבועיים או יותר. לא היה איך לצלצל הביתה, אבל אמא שלי היתה רגועה לגמרי. הגיעו אלינו סיפורים מזעזעים מה עשו לאנשי החוליה. זאת היתה מלחמה זוועתית".

החובש מרדכי עוקבי: הצליח לחמוק מהסורים בחניון הטנקים של 116, האם נתפס בשנית? 

מרדכי עוקבי, חובש מחלקתי, היה בתחילת המלחמה עם צוותי הטנקים ממחלקה 3 פלוגה ו' מגדוד 74, בחניון הטנקים של מוצב 116. כשהטנקים יצאו לקרבות שלהם בציר המערכת, עוקבי שנותר לבדו נכנס לחדר הגנרטור, שם מצא מחסה מההפגזות.

בשעות הבאות מצא את עצמו עוקבי במצוקה הולכת וגוברת, שגרמה לו בעקבות כך להדחיק עד כלות את זכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים. הוא נוהג לסרב לכל פנייה שמחזירה אותו ליממה הראשונה של המלחמה. מפי חבריו, להם סיפר מעט מקורותיו, קיבלנו את סיפורו המשוער.

 

74/ז' ו-53/ג'/ – מיקום [משוער] של מציאת גופות חללי החוליות הטכניות מחטיבה 188. המרחק בין שתי החוליות – 2.5 ק"מ [מפה מוצפנת]

בשעות הלילה הגיעו הסורים לחניון הטנקים שבו שהה. עוקבי יצא לקראתם מתוך מחשבה שאלה טנקים ישראלים, ונופף לעברם. לפתע שמע צעקות בערבית, הוא הבין את טעותו ופתח בריצה כשהסורים בעקבותיו. הצליח לחמוק מהם, אבל במקום לרוץ מערבה לכיוון רמת מגשימים, רץ מזרחה אל ג'וחאדר. האיזור באותו זמן כבר רווי בכוחות סורים.

 

לדברי אחד מחבריו, עוקבי נתפס ונקשר, נלקח לחושניה ובהמשך צורף לשבויי החוליה הטכנית של גדוד 74. איך עוקבי נמלט מהגורל המר שחיכה לו בחושניה? ההסבר נשמע יותר מדי פנטסטי ומופרך, אבל נציין אותו בכל זאת: הסורים הורידו אותם על הברכיים, קשרו את עיניהם ואת ידיהם, והפכו אותם למטרות במטווח, כשהם צולפים בהם לפי הסדר מימין לשמאל. עוקבי היה הקיצוני ביותר, ורגע לפני שהגיע תורו לחטוף מטר קליעי קלצ'ניקוב, נכנסו למחנה חושניה טנקים ישראלים, שפגעו בטנק סורי וגרמו לסורים להימלט. כאמור, סיפור זה הוא בפינה לשיפוטכם.

בינתיים, עוקבי חי עדיין בתוך סיוט ולא מוכן לדבר על כך. לרמת הגולן הוא לא חזר מאז 1973, אבל היא נשקפת מחלונו באחד מיישובי הכינרת.

עדות מחטיבה 179: "פתאום אני רואה מצד ימין שוכבים ערימת גופות" 

אנשי הטנקים של צה"ל, שכבשו את חושניה בשעות הבוקר של יום שלישי ה-9.10, הזדעזעו למראה גופות שני חיילי צה"ל תלויות על עץ. עבורם זה היה שוק של החיים, שהולך איתם גם כיום. שמענו מאחד מהם תיאור קשה כולל תחושות הזעזוע גם כיום, אבל לבקשת משפחתו נמנענו מפרסום.

כל מי שנחשף למראה הקשה של ההתעללות מעדיף להצניע ולא לדבר. הסורים נחשבים בישראל לאויב אכזרי, אבל אם לא הייתם באותו בוקר יום שלישי בחושניה ובוואדי יהודיה לא ידעתם אכזריות וסדיזם מה הם. חייל שנחשף למראות הקשים סיפר, כי מאותו רגע גמלה בו ובחבריו ההחלטה שבכל היתקלות עם סורים הם לא יקחו שבויים.

סרן איציק כהן, סמ"פ בחטיבה 179, נלחם ביום שלישי 9.10.73 בחושניה ובתל פזרה הסמוך. ביום זה צה"ל כבש חזרה שטחים באיזור שנכבשו על-ידי הסורים ביומיים הקודמים.

בראיון ל"דור כיפור 73" ביוטיוב, סיפר כהן: "תוך כדי נסיעה חזרה ואיגוף פתאום אני רואה מצד ימין שוכבים ערימת גופות. ישר זיהיתי שהם ישראלים. הם היו בלי חולצות, מלא כדורים, הוציאו אותם להורג. ואני נלחמתי שעה על ידם. דיווחתי שיש פה הרוגים ישראלים. ממש שכבו גוויה על גוויה. מתברר שאלה היו חוליה טכנית שהסורים הוציאו להורג. לא אשכח שהיה שם ג'ינג'י אחד. אחרי המלחמה התברר לי שזה אחיו התאום של אבא של גלעד שליט" [יצוין ששליט וחבריו לגדוד 53 התגלו בוואדי יהודיה בציר הנפט, ולא בחושניה].

אחותו של שלמה צפורי ז"ל: ההורים הלכו לעולמם בעצב גדול, לא נשכח ולא נסלח 

40 שנה חלפו מבלי ש-17 המשפחות השכולות יידעו את האמת לאמיתה על נפילת יקיריהן. למשפחות שכולות חשוב לדעת אם הבן סבל לפני שמת: האם סבל מעט, או סבל הרבה, או שנהרג במקום? האפשרות האחרונה היא נחמתן הקטנה. ובמקרה של החוליות הטכניות – האם עונו לפני שהוצאו להורג, או שהתעללו בהם אחרי שרצחו אותם?

ניתוח שלאחר המוות היה יכול לענות על כך, אבל ל-18 נרצחי החוליות הטכניות לא נערכו בדיקות פתולוגיות.

חוליה טכנית 74/ז'. משמאל: שלמה צפורי ז"ל, חשמלאי טנק

שלמה צפורי מבית שערים התגייס ביולי 1971, עבר בכורדני קורס חשמלאי טנק צנטוריון, ואחרי כמה גלגולים ביחידות שונות הוצב ביולי 1973 בחוליה הטכנית של פלוגה ז' מגדוד 74. הפעם האחרונה שהמשפחה ראתה אותו היתה בשבת שלפני ראש השנה. הוא קיווה לצאת הביתה ביום כיפור, אבל יומיים קודם לכן צלצל הביתה ואמר שלא יגיע בגלל המתיחות בגבול.

עם פרוץ המלחמה המשפחה היתה בהרגשה קשה, במיוחד האמא לובה. כבר מאותה שבת זעקה שהבן הקטן שלה אבד לה.

מספרת ניצה לבנובסקי, אחותו הגדולה של שלמה: "ניסינו להישאר אופטימיים, אבל הלב ניבא רעות. לאחר מספר ימים שלא שמענו משלמה, התחיל אחינו הבכור, משה, שהיה בכוח מילואים ברמת הגולן, לחפש את שלמה. באחד הימים שמע ממישהו שדיברו עם שלמה צפורי ברשת הקשר, דבר שהפיח בנו תקווה שמא 'רק' נפל בשבי. בדיעבד הסתבר שבקשר שמעו שלמה אחר, את שלמה צפורי, בנו של האלוף מוטקה צפורי [הבן שימש במלחמת יו"כ מ"מ קצין חימוש גדודי בחטיבה 7].

 

שנות ה-60 בבית שערים, שלמה צפורי [מימין] עם הוריו אברהם ולובה והאחיינים

"במהלך כל אוקטובר לא קיבלנו ידיעה מהצבא על מצבו של שלמה. הכאוס שלט, ההורים היו שבורים ולא תפקדו. אני סיירתי במשך ימים במרתפים בתל אביב, שם הוצגו תמונות השבויים בסוריה, במטרה למצוא קצה חוט של תקווה. ישבנו צמודים לטלוויזיה בתקווה לזהות את פניו. ב-28.10.73 קיבלנו הודעה רשמית מהצבא ששלמה שלנו נעדר, וב-9.11.1973 קיבלנו את ההודעה הנוראית – שלמה נפל ונקבר בנהריה. לא הצלחנו לקבל מידע מתי נפל ואיך. זעקות השבר של ההורים מהדהדות עד היום באוזניי".

 

רק לאחר מספר ימים נסעה המשפחה לקברו בנהריה, שהיה מלא בקברים זמניים כשחלק מהחללים לא זוהו. "מביקור לביקור הופיעו שמות נוספים, המשפחות נפגשו וביחד ולבד התחלנו להרכיב את הפאזל, והבנו שחיילי החוליות הטכניות מתו יחד באותו תאריך", מספרת ניצה. "הבנו שאם לא זיהו את כולם מיד, יש דברים בגו וייתכן שנרצחו. כל עוד שההורים היו בחיים לא נכנסנו לסוגיה הזו לעומק. ההורים נשאו את הכאב, אבא 30 שנה ואמא 40 שנה, ולא היינו מעוניינים להכביד עליהם. הם אמרו כל הזמן ששלמה נרצח".

באוגוסט 1974 הועברה גופתו של שלמה צפורי מבית הקברות הארעי בנהריה למנוחת עולמים בבית שערים. הצבא מסר להורים את חפציו האישיים – מפתחות, אולר, שעון, שרשרת ומטפחת. לאורך השנים ניסו ההורים לדלות פרטים על נסיבות מותו, אולם ללא הצלחה. מספרת ניצה: "היה מחסום של שתיקה סביב הנושא. אבא עסק רבות בהנצחתו של שלמה, ואמא, שנפטרה בגיל 98, לא הפסיקה לבכות על המחדל הנורא והפקרת החיילים. ההורים הלכו לעולמם בעצב רב".

אברהם ולובה צפורי ליד תמונת בנם שלמה ז"ל

רק סמוך לפרסום הספר "על בלימה" בשנת 2009 נשבר מחסום השתיקה. יוזמי הספר, בראשותו של עודד בקמן, מ"מ טנקים בפלוגה ג'/53, ערכו בחושניה מפגש עם שכולי החוליות הטכניות, וסיפרו להם על נסיבות תפיסתם על ידי הסורים בחיים ומותם האכזרי. בין היתר, סיפר שם צביקה גרינגולד, מ"כוח צביקה", כי דיבר עם אחת החוליות ברשת הקשר בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר, וניסה להגיע אליה, ללא הצלחה.

ביום הזיכרון 2021 הופתעה משפחתו של צפורי כשלקבר בבית שערים הגיעו חבריו של שלמה מפלוגה ז'. לראשונה שמעו ממקור ראשון פרטים על לחימת כוחות גדוד 74 בקרבות הבלימה. לאחרונה קיבלה המשפחה את התיק האישי של שלמה, אולם לא התגלו בו ממצאים חדשים באשר לנפילתו.

יום הזיכרון לחללי צה"ל 2021. החברים מגדוד 74 עושים כבוד לשלמה צפורי ז"ל ולבני משפחתו

דו"ח החוקר המיוחד מ-1973, שפורסם כאן לאחרונה בנעמוש [ראו כאן], על רצח של כ-50 חיילי צה"ל על-ידי הסורים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, ובכלל זה שבעת אנשי חוליה 74/ז', הפתיע את האחות ניצה, שלמדה ממנו פרטים חדשים. "קשה לקרוא ולהבין מדוע שלטונות צה"ל הסתירו מאיתנו המשפחות את כל המידע", אמרה לנו. "כמה שזה אכזרי – זכותנו לדעת. עד היום, 50 שנה אחרי, לא קיבלנו את התמונה המלאה מהצבא על מה שאירע לחוליות הטכניות. אנחנו נושאים את זכרו של אחי הצעיר יום יום ושעה שעה. הגעגועים לא פוחתים. שני אחיינים נקראים על שמו – בני שלומי ובתה של אחותי – שלומית. המשפחה המורחבת מתכנסת בקביעות כבר 50 שנה, פעמיים בשנה – ביום הזיכרון ובערב יום כיפור. לא שכחנו ולא סלחנו".

הגרסאות השונות באתר יזכור של משרד הביטחון 

לפי אתר "יזכור" של משרד הביטחון, חללי החוליה הטכנית מגדוד 74 נפלו ב-6.10, בעוד שחללי החוליה הטכנית מגדוד 53 נפלו ב-7.10. לפי מה הדבר נקבע, לא ברור. להערכתנו, כל ה-18 נרצחו ב-7.10.

ב"יזכור" יש מגוון גרסאות על נפילתו של כל אחד מהם. דוד בניה – "נפגע בקרב ונהרג". צביקה ירקוני – "נהרג בהיתקלות עם חיילי האויב". גיל כהן – "בקרב שהתחולל נפגע ונהרג". איציק לוינגר – "נפגע ונהרג בקרבות הבלימה". דוד נוריאן – "יצא בראש חוליה לחלץ פצועים וטנקים, ועלה על מארב של קומנדו סורי בין נפח לחושנייה. בקרב שהתפתח שם נפגע ונהרג". ציון סוויסה – "נפגע ונפל בקרבות הבלימה הקשים, שהתחוללו בין חושנייה לנפח". יואל שליט – "הזחל"ם שלהם הותקף בציר הנפט על-ידי כוח גדול של הסורים ובקרב שהתחולל נפגע יואל ונהרג". יואל שרעבי – "נפגע ונפל בקרבות הבלימה באזור חושנייה".

אברהם ביטון – "בקרב שנערך באזור חושניה, נפגע ונהרג". שאול בקאל – "נפגע ונהרג באזור חושנייה", כולל המשפט – "תחילה נחשב כנעדר. במחצית אוקטובר 1973 זוהתה גופתו". דניאל זגורי – "נפגע בקרב מאש האויב ונפל". רפי בן חמו – נפגע ונהרג בקרב באיזור חושניה. משה חודריאן – "נפגע במהלך הקרבות המרים עם הכוחות הסוריים שפרצו לרמה, ונפל בעת מילוי תפקידו". מאיר מזרחי – "נפל בקרב באיזור חושנייה". שלמה צפורי – "נהרג בקרב הבלימה באזור חושנייה".

אתר "יזכור" מציין כי 15 מחללי החוליות הטכניות נפלו בנסיבות מכובדות, כלומר השתתפו בקרבות ונפלו במהלכן. עובדה זו איננה נכונה, בסבירות גבוהה, מאחר שהדו"ח המיוחד שחובר על הנרצחים קבע כי לא נמצאו שום סימני קרב סמוך לגופות. הגיוני יותר להניח, שחיילי החוליה הטכנית, שאינם חיילים קרביים ולא לכולם היה נשק, נכנעו מיד כשהתגלו על-ידי הסורים.

אתר "יזכור" מתאר נכונה את נפילתם של שניים בלבד – מנחם משעלי, חמש צריח מחוליה 53/ג', שעליו נכתב: "במהלך הקרבות נפל מנחם בשבי הסורים יחד עם עוד תשעה חיילים אחרים. גופותיהם נתגלו על-ידי כוחותינו בוואדי יהודיה שברמת הגולן".

השני הוא החובש אבנר יעקב, שנשלח מהמרפאה בעלייקה להיות עם החוליה הטכנית של 53/ג', ועליו נכתב באתר יזכור: "בחודש תשרי תשל"ד (אוקטובר 1973) נפל אבנר בשבי הסורים עם אחדים מחבריו שלחמו באזור חושנייה. כעבור זמן הוברר, כי הסורים רצחו אותו נפש לאחר שנפל בשבי בידיהם, בתאריך לא ידוע".

גיסו של אבנר יעקב עיין בתיק החלל: איור עם סימני פגיעות כדורים בגב 

לא הצלחנו לקבל הסבר למה רק בקורות החיים של אבנר יעקב באתר "יזכור" מופיעים פרטי נפילתו המדוייקים ביותר מבין 17 נרצחי החוליות.

אבנר יעקב ז"ל

שמואל ניסן קצב, גיסו של אבנר יעקב – נשוי לאחותו שושנה, היה במלחמת יום הכיפורים חייל מילואים בגדוד תותחנים 871. במהלך ימי הלחימה ניסה מדי פעם לברר היכן נמצא אחיו של חברתו דאז, ששירת בחטיבה 188, כדי להיפגש איתו, אולם לא הצליח. עד שהגיעה הבשורה כי נהרג.

קצב מספר כי בסיור שעשתה חטיבה 188 למשפחות השכולות שנתיים או שלוש לאחר המלחמה, הם הסתובבו בגזרות הלחימה השונות של החטיבה – "וכל הזמן הבנו שאבנר נפל פה באיזשהו מקום בפגיעה ישירה של פגז בזחל"ם הטכני שלו. זה מה שסיפרו לנו".

לדבריו, היחיד שידע או שיער מה קרה באמת היה צבי שליט, אביו של יואל, שדיבר על אירוע אחר שקרה לחללים, אבל הקצינים שליוו אותם בסיור זה לא אישרו את הדברים.

בשל היותו קצין בשב"ס, קצב היה היחיד מבני המשפחה של אבנר יעקב, שהצליח לעיין בתיק החלל. "רבנות השב"ס סידרו לי פגישה ברבנות הצבאית בתל-אביב, כי אבא של אבנר כל הזמן בכה ואמר איך הרגו את הבן שלו בצורה כזאת. הרב שישב מולי פתח את תיק החלל, שם ראיתי שאבנר נפל בוואדי יהודיה. בתיק היה כתוב שהחלל נמצא ירוי, היה איור של גופה עם סימונים של פגיעות בגב, או משהו כזה. היתה לי אנחת רווחה שהוא לא היה בשבי, שאולי ניסה לברוח וירו בו בגב. סיפרתי את זה לאבא, ועם הידיעה הזו הוא נפטר".

לדבריו, בפעם הראשונה שקיבל מידע אמין יותר היתה בספר "על בלימה": "בספר כתוב ששחטו אותם, שהם נמצאו כפותים וירויים. אני לא אמרתי לאשתי שום דבר על זה, לא נתתי לה לקרוא את הספר ולא סיפרתי לילדים שלי, כי זה מאוד מאוד מעציב ששחטו ככה בנאדם".

חושניה 1973, צנטוריון חולף לצד המסגד ושרידי הכפר [צילום: דוד גבעתי]

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
בלין שרגא צבי ז

כניסת חברים