מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 06/10/2022

תאריך האירוע: 1973-11-26

מספר צפיות: 368

רקע כללי – טרום המלחמה:

שירתתי כמ"פ מ"פ סדנת טנקים באזור וכשהציעו לי את התפקיד לאחר שנה בתפקיד סירבתי מכיוון רציתי להשתחרר בסוף התפקיד. יום אחד הגיע אלי לסדנא באזור מפקד האוגדה, מוסא פלד, עלה על הכלי שהייתי עליו, הסביר לי שהאוגדה צריכה אותי וביקש ממני לבוא ולשמש קצין החימוש של האוגדה. הסברתי למוסא שאני מתכוון להשתחרר בסוף התפקיד (בערך בעוד חצי שנה) ולכן אין טעם שאעבור עכשיו. כוונתי הייתה להשתחרר וללמוד תואר I באוניברסיטה ליד לוס אנג'לס. מוסא פלד חזר לפיקוד לאחר שהשבתי את פניו ריקם ועדכן את המחש"פ, ניצן רפאלי. המחש"פ קרא לי למשרדו ובתום השיחה בה הסביר לי שרק אני אוכל להציל את האוגדה מכיוון שיש בלגן בתחום החימוש באוגדה. בסוף השיחה המחש"פ נתן לי פקודה להתייצב באוגדה 146.

באותה תקופה, אוגדה 146 הייתה אוגדה מטכ"לית שהייתה תוך כדי אימוני הקמה. מפקדי האוגדה העריכו שהאוגדה אינה מוכנה לפעילות מכיוון שהיה "בלגן" בתחום החימוש באוגדה. לא הייתה שליטה על כמות האמצעים והחלפים באוגדה. האוגדה "חנתה" ברמלה וקיבלה שירותים מפיקוד מרכז (מכיוון שהייתה בגזרת הפיקוד) למרות שהאוגדה הייתה אוגדה מטכ"לית.

התייצבתי באוגדה והתחלתי לאסוף את הכוחות החימושיים של האוגדה שהיו מפוזרים על פני אתרים רבים: בבקעה, בצאלים, ובעוד הרבה אזורים בארץ. התחלתי לבנות מחדש את כוחות החימוש של האוגדה, האוגדה הייתה במצב נוראי מבחינה חימושית. בנוסף, הוקם גדוד סיור אוגדתי חדש כחודשיים לפני הכניסה למלחמה. למזלי הרב לפני המלחמה החלו כל אימוני ההקמה, אימונים שלמעשה "נכנסו" לתוך תקופת המלחמה. כלומר כשנכנסנו למלחמה היינו כולנו מסונכרנים.

באותה תקופה היו לנו מס' חטיבות באוגדה:

חט' 205 – המח"ט יוסי פלד, עם טנקי שוט – מטאור, החטיבה הייתה ממוקמת במחנה עופר.
חט' 670 – המח"ט גדעון גורדון (איש מילואים במינוי חרום), חטיבה ממוכנת עם טנקי שרמן. החטיבה הייתה ממוקמת בנחל שורק.
חטיבת 217 – המח"ט היה נתן ניר, חטיבה עם טנקי שוט א', החטיבה הייתה ממוקמת בבית-דרס.
א"א 209.
גדוד סיור – היה לו טנקי שוט א' שקיבל מהמש"א. הטנקים היו חדישים.

מלחמת יום כיפור

האוגדה הייתה הכוח האחרון של צה"ל והייתה התלבטות לאן לשלוח את האוגדה. בסוף הוחלט שאת חטיבה 217 ישלחו לחזית הדרום בסיני ואת שאר האוגדה לרמת הגולן. בזמן ההתארגנות לעליה לרמת הגולן נתקלנו בהרבה חוסרים, תחמושת, לא היה חשמל ולא הייתה אפשרות להעמיס תחמושת על מנת לחמש את הטנקים. נסענו על שרשראות מהמרכז לצפון, טיפלנו בתקלות בדרך תוך כדי התמודדות עם אירועים שונים (טנק "נכנס" לבנק בשכם, טנק נוסף נפל על בית ליד רמאללה). כל חטיבה היו לה את כוחות האחזקה שלה. במהלך התנועה אף תדלקנו את הטנקים בתחנת הדלק בצמח, נתתי פתק למנהל התחנה כדי שיוכל לקבל כסף על הדלק בסוף המלחמה.

כשנכנסנו למלחמה, דרום רמת הגולן הייתה כבושה כולה ע"י הסורים עד לשיפולי הכנרת כולל תל-אלסקי, חט' 188 שהייתה שייכת לאוגדה 36 התפרקה, מצאנו הרבה כלים פזורים, מח"ט וסמח"ט נהרגו. קיבלנו טנקי שרמן של פיקוד צפון וגם קיבלנו את חטיבה 9. ניתן לומר שכל הכוחות שהיו בדרום רמת הגולן הועברו להיות ת"פ שלנו וקיבלנו אחריות על כל הגזרה. לאט, לאט התחלנו להלחם והחזרנו את הסורים לאחור עד קו סגול. במהלך המלחמה הרגשנו שבטנקי שוט- מטאור התקלקלו בבת אחת כ-20 מצמדים, דבר שלא היה אופיני. הבנתי שיש נהגים ומפקדי טנק שמקלקלים בכוונה את הכלים. לקחתי את פרטיהם, ואיימתי עליהם שבפעם הבאה שיקלקלו את הכלים, יואשמו בבגידה. הזמנתי את כמות המצמדים החסרה וקיבלנו אותם באמצעות מסוק שהביא מצמדים חדשים, החלפנו את המצמדים ובעיית קלקול הכלים. חטיבה 205 של יוסי פלד היא זו שעשתה את עיקר הלחימה ובמסגרת זו שיחררו מתל-אלסקי ועד חושנייה. לדעת חגי האוגדה הלחימה העיקשת של כוחות האוגדה הצילה את רמת הגולן.

באותה תקופה דדו היה רמטכ"ל (הוא החליף את חיים ברלב שהשתחרר), הוא שלח את חיים ברלב לפצ"ן על מנת לעזור. הייתי נוכח בפגישה של מוסא פלד עם חיים ברלב בצומת צמח. בפגישה אמר חיים ברלב (בדיבורו האיטי) למוסא "גורל הגליל וצפון הארץ בידיך", לצה"ל לא היו כוחות נוספים ולמעשה כולם נשאו עיניים לאוגדה 146.

פרסתי את הגש"ח ברמה"ג - כל פלוגה בנפרד כך שיתנו שירותי אחזקה לכוחות. הבעיה ברמה"ג הייתה ההתגוננות מהארטילריה של הסורים. ההבדל בין ההתמודדות מהארטילריה בסיני לעומת מה שקרה ברמה"ג היה מהותי לאור הנתזים הרבים שנוצרו ברמה"ג כמו גם המהירות מרגע השיגור ועד רגע הפגיעה. לאור זאת הפלוגות "דילגו" אחת ליום על מנת שלא יוכלו לאתר אותם. מג"ד הגש"ח היה בוצ'ו אבל אני הייתי זה שתפעל את הגש"ח, הניע את כוחות הגש"ח והנחה אותם תוך מתן הוראות באופן ישיר על מנת להעלות את רמת הכשירות של הכלים באוגדה. מחישוב שעשינו באותה תקופה לגבי תיקון התקלות החימושיות עולה שכוחות החימוש הכשירו 2.5 פעמים את הכלים של האוגדה. כל לילה היו כלים תקולים וכל לילה היו מתקנים, מצוותים צוותים מחדש ומוציאים אותם למלחמה. היה שיתוף עם כל הגורמים, אפילו אנשי הרבנות היו מתואמים על מנת לאסוף חלקי/ איברי אדם שנשארו בכלים וזאת לפני הוצאת הכלים מחדש לפעילות. מספר ימים לאחר תחילת המלחמה התחלנו לטפל בכלים של חט' 188 שנשארו מאחר על מנת להכשיר כמה שיותר כלים על מנת להחזירם למעגל הלחימה.

למעשה יצא שבאנו למלחמה ישירות מאימון, דבר שהקל עלינו מעוד. תרגלנו הפעלה של פלק"ד, קשר עם החטיבות, הצמדה של כוחות אחזקה לחטיבות ועוד. הקרבות שהיו ברמה"ג לא היו קרבות הבקעה כמו בסיני, יש תהליך פריצה ויש להצמיד לכל חטיבה את הפלק"ד שלה. ברמה"ג לא היה צורך להצמיד פלק"ד לכל חטיבה כי העומק לא היה רב כ-10-15 ק"מ. לאור זאת, פרסנו את הפלק"דים אולם אחת ליום דילגנו את הפלק"דים על מנת שלא יפגעו כתוצאה מאיתורם ע"י הסורים.

במהלך השהייה בגזרת רמת הגולן קיבלה האוגדה תחת אחריותה את שרידי חטיבה 4 ואת הגש"ח הפיקודי של פצ"ן. ביקשתי מהחיל סיוע של מכונאי שרמן. לאחר מס' ימים קיבלנו אוטובוס עם בעלי מקצוע וחניכים מבה"ד 20 מתחום השרמן.

בסביבות ה-17-18/10 קיבלנו פקודה לדלג את כל האוגדה מרמת הגולן לסיני. כלל הטנקים קובצו לכיוון רמפות על מנת להעמיס אותם לסיני. במועד ההעמסה ניתן היה לראות אילו טנקים "עבדו" ואילו טנקים לא "עבדו" לפי הפיח ועוד סימנים שניתן היה לראות על הכלים. כשירדנו לסיני קיבלנו את האחריות על המעבר על ציר "עכביש", המעבר למצרים. בשלב הזה צה"ל כבר ישב על הגדה המערבית של התעלה. בנוסף, חטיבה 217 שירדה לסיני כשאנו עלינו לרמה"ג "חברה" אלינו בחזרה מאוגדה 162 ואנחנו חזרנו להיות אוגדה אורגנית מלאה. היינו בסיני כ-5 חודשים, עד חודש 3/74.

בחודש 3/74 עלתה האוגדה לפצ"ן והחטיבות מוקמו במחנה נפתלי, הגש"ח התמקם בבסיס באזור יקנעם ומפקדת האוגדה מוקמה במחנה טירה. כשהגענו לנפתלי התחלנו לעשות רק טיפולי ב' על מנת להגיע למצב שהכלים יהיו כשירים ונקיים לפעילות וכל זאת לפני שמשחררים את אנשי המילואים. במקביל הוכנה תכנית עבודה של החזרת הכלים לכשירות. באפריל 74 חגי קודמתי להיות קצין החימוש של אוגדה 252 ועזבתי את אוגדה 146 לאחר שנה משמעותית בתפקיד.

לאורך כל תקופת המלחמה פעלתי ופעלנו כולנו לפי התורה החימושית, דבר שסייע לי לשלוט בנתונים ולתת שירות טוב לכוחות הלוחמים. במהלך המלחמה דיווחנו והעברנו נתונים כל הזמן אל הפיקוד. בנוסף, העובדה שכל יום הסתובבתי בשטח בין היחידות סייע לי להבין בדיוק מה מצב הכשירות של כל יחידה ויחידה ואילו בעיות חימושיות יש להם. מכלול החימוש היה במפקדה, ביקרתי את המכלול בעיקר בערב לתהליכים של ישיבות, קבוצת פקודות, עדכונים למפקד האוגדה ועוד... בנוסף, היה סנכרון כל הזמן בין גורמי המטה והחטיבות כך שלא תוכננה אף פעולה אג"מית שנמנעה עקב כשירות נמוכה של כלים. השפעת החימוש על התכנית החימושית הייתה מוחלטת.

התחתנתי ב-5/12/73 כשכל האוגדה הייתה בסיני. לא יכולתי לדחות את החתונה מכיוון שחמותי לעתיד הייתה חולה והייתה כוונה לקיים את החתונה בעודה בחיים. במהלך השהייה בסיני, בנובמבר 73, כשהסתובבתי בשטח ראיתי ג'יפ תקוע. כשהתקרבתי לג'יפ התקוע ראיתי את הרב שלמה גורן בתך הג'יפ. מיידית יצרתי קשר והזמנתי בעל מקצוע ואת החלקים הנדרשים על מנת לטפל בתקלה. לאחר התיקון הרב שאל איך ניתן לגמול לי על השירות הטוב שקיבל. סיפרתי לו שאני עומד להתחתן ושאלתי את הרב גורן אם יוכל לחתן אותי. הרב גורן הסכים וחיתן אותי בבית החייל בתל אביב.

מלחמת יום הכיפורים "מתחה" את הצבא עד קצה גבול היכולת כאשר במקביל מורלית היה שבר נוראי בהלך הרוח של מפקדים רבים בצבא. היו ימים קשים בהם מג"דים נהרגו וזה השפיע על הלך הרוח של המפקדים בצבא. בנוסף ברצוני לציין שהרמ"ט מהמפקדה העיקרית שהיה אמור לסייע במעטפת של קבלת חלקים ואביזרים שהזמנתי על העת במהלך המלחמה פעל גם לפי הנהלים דבר שסייע לנו מאוד לקבל את כל הציוד הנדרש ולספק את הנדרש למקום שאליו החלקים היו אמורים להגיע.

ככלל, אני ממליץ להשתמש בכוחות האחזקה הקיימים ולא לשמור כוחות אחזקה כגיבוי מאחור מכיוון עדיף לתקן מיידית כלים ולא "לשמור" את התיקונים למועד מאוחר יותר. בנוסף, חשוב לציין שהגש"ח הופעל ונוהל על ידי ולא ע"י מפקד הגש"ח כפי שהיה צריך להיות.

לקחים ותובנות מהמענה האחזקתי

חשיבות והגדרת שיטת האחזקה והתאמה לתנאי השטח וצורת הקרב. הגברת כשירות וביצוע סדר פעולות במעבר בין גזרות קרב. השפעה ורלוונטיות על התוכנית המבצעית של מערך החימוש ובפרט קצין החימוש האוגדתי. אופן הפעלת כוחות האחזקה בדרג הגדודי ובדרג האוגדתי. יצירתיות בשדה הקרב – תיקון תקלות בכמות של פי 2.5 פעמים מכמות הכלים באוגדה.