[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרקים י"ז - י"ח

אלוני זמורה ימים של אשמורת ‏פרקים יז ו - יח - הלם קרב

פרק י"ז - הלם קרב

  ימים ראשונים של חודש דצמבר.  גנרל חורף שולט בכל מקום.  בוץ וערפל וקור כלבים בכל המרחבים.  החטיבה שלנו חזרה לתפוש את המוצבים הקדמיים בכל רחבי המובלעת הסורית: בדרום תפסנו את תילי הגעש הכבויים "תל-אל-מעל" ו"תל-מסכארה" ואת הכפרים "ג'אבה", "אום בוטנה" ו"טייכה". במזרח, את המוצב הקדמי "תל-שאמס" השולט על הכביש הראשי לדמשק ולידו המוצב "דורין" ואת הכפר הציורי והמזרחי ביותר "דיר-אל-מאכר." לכיוון צפון, תפסנו את הכפרים "כאלס-הקטנה" ו"כאלס-הגדולה" ועד לכפר שלמרגלות החרמון "מזרעאת-בית-ג'אן".   פרישה רחבה זו חייבה התארגנות מיידית ושליטה במרחב הגדול. היא כללה התבצרות מיידית, סיורים בשטח והספקה מתמדת של אמצעי לחימה ושרותים.  כבישי האספלט היו מועטים ביותר ובמצב גרוע. דרכי העפר שהיו עבירים בקיץ, הפכו לביצה טובענית ומלכודת לכל סוגי כלי הרכב.  פה נכנס לתמונה רס"ן "גברוש", איש "בית-השיטה", גבר מוצק גוף עם שפם של קלארק גייבל. הוא זה שגילה בלועי הרי הגעש את ה"טוף" הוולקני ("חיזר" בכינוי מקומי): אבני חצץ קלות ואווריריות שנפלטו לפני מליוני שנים בעידן גיאולוגי קדום. אבני חצץ אלו היו קלות לאיסוף ושמשו חומר מעולה לתשתית  הדרכים.  גברוש, כונה גם "קצין השלל" של החטיבה. היה לו כישרון מיוחד לטיפול בציוד מכני כבד. הוא "צד" מאי-שם בולדוזרים ענקיים, שלל מלחמה וגם בולדוזרים  של מע"ץ. משאיות ומשוריינים  שהוביל במו ידיו. הוא היה יחידה של איש אחד. במשך עשרים וארבע שעות של היממה הוא פיזר את ה"חיזר" הגואל, לכל מקום שם היה נחוץ. תוך פרק זמן קצר, מקומות שנחשבו כ"איים" מבודדים,  בתוך ים השלוליות והבוץ הטובעני, הפכו להיות עבירים לכל סוגי כלי הרכב.  גברוש, שכונה גם: "קצין הפלמ"ח" או "רס"ן שלל", גילה חוש ריח מפותח לכל "מציאה" שהשאירו הסורים בשטח.  הוא גילה מרבץ אדיר של בונקרים. הבונקרים הענקיים היו מלאים טילים, טנקים סובייטיים חדשים, נגמ"שים עם טילים-מונחים. לא פעם, הוא חילץ אותם ממש מתוך  קו האש.   שתי "חולשות" היו לו לגברוש, הראשונה:  - לאוכל טוב והשניה: לתנאי מגורים ברמה גבוהה.   את שתיהן הוא הצליח לממש.  את התאווה לאוכל, הוא מיצה באמצעות חייל מילואים תימני, חביב ושמנמן, משכונת התקווה ששימש אותו כטבח אישי. הוא הצליח להכין מטעמי מלכים ממנות הקרב וממצרכי המזון שהצליח להשיג ממקומות חסויים. "החולשה" השניה קיבלה אופי של ווילה סורית מפוארת ומבודדת מכל מקום ישוב.  הוא הצליח לשוות לבית אופי של רובינזון קרוזו מודרני: – מחרשות עץ ענקיות, אבני ריחיים מבזלת, כדי חרס ענקיים, אוסף ארכיאולוגי שנלקח מכל האזור פארו את הבית מבחוץ. גם תנור סורי גדול עם ארובה, שהפיץ חום נעים בתוך הבית.  הייתה בבית ומסביבו נציגות מכל כלי הנשק שלקח שלל: רובי קלצ'ניקוב, בזוקות וטילים מכל הסוגים.  בחצר הפנימית של הבית שוטטו תרנגולות מנומרות ותרנגולי הודו שחורים ששימשו כרזרבה לארוחות למבקרים חשובים מאד.   העופות שוטטו בינות לכלי רכב, מסוגים שונים: – ג'יפ פיקוד רוסי, זחלילים, משאיות, טרקטורים ודחפורים, כולם עמדו לרשותו של גברוש:  צבא בן איש אחד.   עם גברוש קשרתי קשרי ידידות והייתי אורח מקובל בביתו שבמובלעת. בתוקף תפקידי כקצין חינוך חטיבתי, הכרתי את מיקומם המדוייק של כל חיילי החטיבה. דיווחתי לגברוש על מקומות בהם צריך לסלול דרכים על מנת שניתן יהיה להגיע אליהם ברכה, בלי לטבוע בבוץ הטובעני מגשמי הזעף והשלגים של שנת 1974. לא עבר יום לאחר הדיווח, וכבר גברוש סלל דרכים אל כל מוצב, גם אם היו בו חיילים ספורים. משאיות עמוסות בטוף וולקני ומפלצןת פלדה שהסורים השאירו בשטח, יישרו, דחסו ויישרו את דרכי הגישה. כשהיינו בדרכנו לרמת הגולן, ערב המלחמה, היה זה גברוש שהצליח לשכנע את בעלי תחנות הדלק הסרבנים, בעמק הירדן, שימלאו בדלק את מיכליהם הריקים של הטנקים.  קר ורטוב ובוצי, ערפל וכפור. הימים מתמשכים והשחרור אינו נראה באופק.  מצב הרוח, כמצב מזג האויר – חורפי ומדכדך.  הסורים החליטו לא להיכנס למצב של הפסקת אש. מתחיל דו-קרב ארטילרי של מלחמת התשה מורטת עצבים.  "מיסיסיפי" "מיסיסיפי" – עוברת הפקודה במערכת הקשר, כוננות הפגזה. כל הגדודים והכוחות עוברים למערך התפרסות, רחב ככל האפשר, ודקות לאחר מכן מתחיל הקונצרט:  פגזים נוחתים לכל עבר בשריקה ארוכה מייללת, כשל חתול מיוחם ומתפוצצים בלהט של אורגזמה עקרה.  ובין "מיסיסיפי" אחד לשני מנסים לנהל חיי שיגרה של החזקת הקו וביצורו.  ומה לעשות לנפש?  היא צמאה ורעבה ואינה באה על סיפוקה.  תופעות מאוחרות של הלם קרב מתחילות להתגלות בקרב חיילים רבים. חלקם מועבר אלי לצומת "אמריקה-יאיר". אני מאמץ אותם לעבודות התחזוקה ומנסה לטפל בהם כמיטב יכולתי הדלה.

בצומת "אמריקה יאיר" התמקם החפ"ק (חולית פיקוד קדמית) של החטיבה. במקום זה היה מחנה סורי חדש, שטרם הספיקו לגמור את בנייתו.  היה זה כנראה מתקן לשילוח טילים.  מבנה המגורים לחיילים דמה לאורוות סוסים ארוכה מאד כשקיר לבנים נמוך מחלק את המבנה לכל אורכו. בשני הצדדים היו תעלות שפשרן לא היה ברור, כנראה לניקוז נוזלים.  בקצה המבנה הארוך היו שלושה חדרים קטנים שהיו מיועדים כנראה לקצינים.  במרחק מה מהמבנה היו מספר בונקרים עם תחמושת. סביבם, משטחים עגולים ששימשו כנראה בסיס לטילים.  על כל פני השטח היו מפוזרים נפלים של פגזים ופצצות של מטוסי חיל האוויר שלנו.  מ"פ פלוגת המפקדה של החטיבה, שהיה אחראי על תחזוקת צוות הפיקוד החטיבתי,  רס"ן פפו, גילה, שפקודות ה"מיסיסיפי" התכופות ורעש הפגזים מעצבנות ומטרידות אותו. באישון לילה, בעיצומה של פקודת "מיסיסיפי", העביר אלי את הפיקוד כרס"ר המחנה החטיבתי ונעלם עם קבוצת מקורביו לעבר בית-הסוהר של קונטרה הרחוקה והבטוחה.  מאז, הוא היה מופיע, מידי פעם, למספר שעות, מברר, שואל ומוודא שהכל תקין וחוזר לו למקום מבטחו. כאמור, המח"ט וחוליית הפיקוד שלו התמקמה במבנים אלו. אני קבלתי, בלית ברירה, את הפיקוד על תחזוקת המחנה. עמדה לרשותי קבוצה קטנה של חיילים. מיקמתי אותם ב"אורווה" ואני לקחתי את החדר הקטן והפרטי שהיה בכניסה.

 עכשיו הגיע הזמן לנהל שיחות ארוכות לתוך הלילות הקרים והארוכים.  דמויות ואנשים מעניינים ומיוחדים מבצבצים מעבר למדים. בני מהרשק, ה"פוליטרוק של הפלמ"ח", נתגלה כסבא טוב לב הדואג לכל חייל וחייל.  בני הקשיש התנדב לצאת למלחמה וליווה אותה מקרוב.  בימים אלה דאג במיוחד לשירותי הרווחה של החיילים: טיפל במכתבים שבוששו להגיע, בחלוקת עיתונים, הזמנת מרצים וחוליות בידור.  משום-מה, גדוד 11 היה חביבו העיקרי.  הוא גם דאג למצב הפוליטי והמדיני הלוטה בערפל ולא חשש להביע את דעתו בכל הזדמנות שניתנה לו. התיידדתי גם עם קצין הדת של החטיבה, שממנו בקשתי וקבלתי  ספר תהילים. התפתחו בינינו  שיחות על אלוהים ועל האדם, על מיסטיקה ואמונה, על קירבתו של אלוהים ברגעי מצוקה ולחץ, על דת, על מלחמה ועל שלום.  קירבה מיוחדת חשתי לד"ר שפריר, הרופא החטיבתי.  בעיצומן של ההפגזות, קיבלנו ממנו שעורים על אנטומיה, פיסיולוגיה ופילוסופיה של הגוף והנפש.

                      בסיור משפחות  בעמק הבכה 
                        מימין ד"ר שפריר רופא 
 החטיבה, בתי אורית ואנוכי

אליו הפניתי לראשונה חיילים שלקו בהלם קרב ולא זכו לכל טיפול הולם.  גם הוא לא ידע לאבחן את הפגיעה וקיבל את המלצתי לשלוח אותם לבדיקה פסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם בחיפה. כבוגר החוג לפסיכולוגיה הייתי מודע למצבים של הלם קרב. חלקם לא חזרו אלינו יותר.  מאוחר יותר נתקבלה הודעה שלישותית על שחרורם מהצבא.  כדי לקיים את תחזוקת המחנה, עם הסגל המצומצם של חיילים שנשאר לרשותי, נקטתי ב"שיטתו" של עוזי, אולם ללא התחייבות להביא בתמורה משקאות חריפים. ידעתי שהמוטיבציה לבצע את העבודה הקשה של העמסת תחמושת, דלק, מזון, שרותי מטבח, ניקיון ושמירה, בנוסף לפעילויות האחרות, ללא ויכוחים ותקלות, היא האפשרות לקבל חופשה קצרה בבית.  ערכתי סבב של עשרים וארבע שעות, כאשר האחד מגיע השני יוצא לחופשה.  ואמנם, כל עבודה שנדרשה נעשתה במהירות,  בדייקנות ובשיתוף פעולה מלא.  ביום קר וגשום, מתייצב בפני אחד החיילים, ל. מקריית מוצקין, שהגיע זה עתה מחופשה. עוד בטרם הוריד תרמילו מכתפו אמר:

  - "אלוני, אני צריך לחזור מיד הביתה".

  - "אי אפשר, הרי ברגע זה רק הגעת מהבית". אמרתי.

  - "נכון, אבל אני חייב לחזור." הוא התעקש.

  - "אבל אתה יודע, שאם אתן לך לצאת עכשיו, חבר אחר לא יוכל לצאת."

  - "כן, אני יודע אבל אני מוכרח לצאת".

  - "מה קרה?" שאלתי.

  - "אשתי חולה מאד ואני חייב להיות בבית".

 הרגשתי שהוא לא דובר אמת. יחד עם זאת הספקתי להכיר את  ל., שהיה כבן ארבעים, כאדם רציני ואחראי.  התנהגותו עכשיו, נראתה לי מוזרה ולחוצה.  הוא יודע שלכולם יש בעיות בבית  וחיילים אחרים אינם זוכים כלל לחופשה. החופשות הקצרות שנתתי להם היו מחוץ למניין החופשות הרגילות.

-          "אם אתה בטוח שזה הכרחי, צא עכשיו וחזור בעוד עשרים וארבע שעות". אמרתי לו.

  כלא מאמין למשמע אוזניו ומבלי לומר מילה, סבב על עקביו ונעלם לעבר הכביש הראשי כלעומת שבא.  כמובן שלא קיפחתי את הבא אחריו. למרות זאת הייתה התמרמרות. ידעתי שמשהו לוחץ על ל. הוא היה איש מילואים שקט ואחראי.  בדיוק לאחר עשרים וארבע שעות התייצב ל. בפני.  הפעם היה יותר רגוע.

     - "אני רוצה לשוחח אתך" – אמר.

     -   "בבקשה ." אמרתי, "אני מצפה לכך", הסתגרנו בחדרי הקטן.

      -   "כשאמרתי לך שאשתי חולה ואני צריך לצאת לחופשה, שיקרתי לך". אמר בהיסוס.

-     " אני יודע". אמרתי בביטחון.

-   הוא הרים אלי עיניו בתמהון, וכלא מאמין שאל:

        -   "אז מדוע נתת לי לצאת לחופשה?"

        -   "כי ביקשת". אמרתי.

        -   "זה לא מספיק".  אמר.

        -   "נכון אבל הרגשתי שחשוב לך לצאת הביתה".

         -   "כן, אבל זה היה על חשבון חבר אחר שצריך לצאת לחופשה". אמר.

         -   "נכון, השארתי את הדבר לשיקולך ואם החלטת שעדיף שאתה תצא, כנראה שמשהו רציני העיק עליך".

         -   "כן, כן". אמר ניתלה במלותיי.

 -    "אני מצטער, אבל לא יכולתי להישאר כאן אפילו רגע אחד, אני כבר לא יכול לסבול יותר".

         -   "אני מבין שקשה לך, קשה גם להרבה אנשים". אמרתי.

 -    "נכון, אבל אני… אני…" אמר ודמעות כיסוי את עיניו של הגבר המגודל.

       שתיקה ארוכה השתררה, הוא קינח את אפו בשרוול המעיל:  "אני, אני מפחד". אמר. "כולנו במצב דומה, אנו רק לומדים להסתיר את הפחד". אמרתי לו.  "כן "  – אמר – "אבל אני מרגיש בדברים מוזרים שמתרחשים אתי ואין לי שליטה עליהם.  כשאני נמצא בחדר או במקום סגור, אני מרגיש איך הקירות נסגרים עלי, הקירות מתקרבים ומתקרבים ואני נלחץ ביניהם מכל הצדדים ואין לי אוויר לנשום.  ועוד קורה לי, כשאני נמצא לבד, אני מרגיש שיש עוד מישהו לידי או מאחוריי ואני  פונה לאחור ולא רואה אף אחד, אבל אני כל הזמן מרגיש בנוכחותו.  כשהייתי בחופשה הראשונה בבית, היה לי יותר קל ופחדתי לחזור. פחדתי שזה יקרה לי שוב כאן.  ואני רוצה להגיד לך תודה, שלמרות שלא האמנת לי שאשתי חולה נתתי לי ללכת הביתה.  "ובבית היה לך יותר קל?" שאלתי.  "הפעם לא.  גם בבית הרגשתי רע. ואפילו יותר. ישבתי בסלון והרגשת בנוכחות מישהו זר            בקרבתי ולא היה אף אחד. רק כשהייתי עם הילדים,  זה לא קרה לי".  "ולאשתך סיפרת?"  "לא. לא. אשתי לא תבין את זה. אשתי לא מבינה אותי בכלל".  "ניסית לספר למישהו את מה שקורה לך? להתייעץ?" "לא. לך אני מספר בפעם הראשונה.  הרגשתי שלך אני יכול לספר".  "מתי הרגשת לראשונה את ההרגשה הזאת?"

     -  "עכשיו, רק עכשיו, מיד לאחר הקרבות".

     -  "מעולם לא הרגשת הרגשה דומה?"

  הוא השתתק, הניח ידו על רקתו כמנסה להיזכר ולאחר דקה של דומיה אמר: "במילואים האחרונים, שלפני המלחמה, הייתי במוצב 33.  היה חורף וקר והמצב היה מתוח.  סיפרו, שהסורים מתכננים פעולה.  שמרתי בלילה לבד, בתורנות. התורנות שלי היתה באמצע הלילה והלילה היה שחור וערפילי.  לבשתי "שינל" וכובע פלדה והסתכלתי מול השטח.  לפתע שמעתי את הרשרושים. הם היו קרובים אלי אבל לא ראיתי כלום. אבל לכל מקום שסובבתי את הראש שמעתי רשרושים באים מאותו כיוון.  רציתי לקרוא לעזרה, אבל הרגליים שלי נתקעו במקומם.  באותו רגע הרגשתי שאני הולך להשתגע.  הרחשים באו תמיד מאותו כיוון שלשם סובבתי את ראשי.  לבסוף גיליתי את המקור של הרחשים. הם באו מהחיכוך של כובע הפלדה ב"שינל", אבל כבר היה מאוחר מדי.  משהו בנשמה שלי נקרע וכבר לא הייתי אותו הדבר".   אני חושב ששם זה התחיל".

    -   "ועשית משהו עם זה?"

    -  "כן, בקשתי ראיון לאגוזי, המג"ד. בשיחה הוא הבטיח להעביר אותי מהפלוגה לפלוגת מפקדה.  ובינתיים באה המלחמה והוא לא הספיק…"

    - "אתה מעונין שאפנה אותך לרופא?"  שאלתי.

    - "כן, כן". – אמר כנאחז בשביב של תקוה.

   - "אתה יודע שזה יהיה רופא פסיכיאטרי". אמרתי.

   - "כן."  אמר והשפיל את עיניו.

  - "אנסה לעשות משהו בעניין". אמרתי.

  - "תודה". אמר ועזב את המקום.

  לאחר שיחה עם ד"ר שפריר הועבר ל. למחלקה הפסיכיאטרית של ביה"ח רמב"ם ויותר לא חזר אלינו.  מקרה אחר היה של נ., בחור גבוה ורזה, חביב וחברותי, מ"כפר הרואה".  הוא הגיע אלי, לאחר שהועבר מפלוגתו. הייתה לו הרגשה תמידית: לאן שהוא הולך הפגזים רודפים אחריו. בזמן המלחמה נפצעו כל חיילי הזח"ל שהיו אתו והוא יצא ללא פגע.  משם עבר ל"תל-כרום". באותו הלילה ספגו הפגזה נוראית.  הוא הועבר למחנה "נאפח", בעורף. בזמן שהוא ישן על המשאית נחת עליה פגז. שכנו נפצע ברגלו והוא שוב יצא ללא פגע. מאז, הוא היה בטוח שלכל מקום שהוא פונה, ירדפו אותו הפגזים...גם כשהגיע אלי היה שרוי במתח רב.  כדי לאפשר  לו, מידה מסוימת של הפוגה, שלחתי אותו בתפקיד, לסדנת הרכב בחיפה, לתקן גנרטור חשמלי שהתקלקל. הוא נסע במשאית צבאית, עליה היה המחולל הגדול ויותר לא זכיתי לראות אותו.  הוא הביא את המחולל לסדנה הצבאית ופנה ביוזמתו לבית החולים רמב"ם ושם שוחרר מהצבא.  את המחולל הייתי צריך "למשוך"  בחזרה, בסיועו של חייל ש"הושבע" לחזור.

 עם ההיסטוריון אריה חשביה

       
     
   
 

            חורף קר במובלעת הסורית.                               

        

                 עם "פוליטרוק הפלמ"ח" בני מהרשק                              

עם גור כלבים שאמצתי

עם הצוות שלי בצומת "אמריקה יאיר" (יושב, שני משמאל)

 

סוף פרק י"ז

 

 

ימים של אשמורת 1973 - פרק י"ח - מלחמת ההתשה - אלוני זמורה

הימים חולפים וחורף, ובוץ וקר, ולילות ארוכים ושלג ראשון יורד ב"מובלעת". – פתיתים עבים, כנוצות פלומה של אווזים צחורים. המראה מרגש ביופיו.  תילי הגעש מתכסים בסדין לבן, גגות בתי הבזלת, כיפות המסגדים והשדות השחורים מפנים מקום לצבע הלבן הבוהק.  איננו ערוכים ואיננו מורגלים לקור "הסיבירי". אנו קוראים בעיתון שלחיילי צה"ל בגולן יש אוהלים מחוממים, תנורים ומעילי "דובון". אנו מתבוננים בעצמנו וסביבנו, חיילי הגולן, – ואין כל ציוד שכזה.  יום אחד, המח"ט וחבורתו לבשו את מעילי "הדובון" החמים. הפניתי את תשומת ליבם שלפיקודיהם אין כלל דובונים. הם מייד פשטו את הדובונים החמים והמשיכו ללבוש את "מעילי הנאטו", שלא עמדו בפני החורף הקר. פה ושם גילו חיילים תושיה והכשירו את התנורים הסוריים עם ארובות הפח הארוכות והעשנות.  שני חיילים נלקחו לבית חולים בגלל הרעלת גזים.

בוץ טובעני בכל מקום. במוצב "טייכה"          

 

המ"פ אביגדור מכפר תבור (משמאל) ב"דיר מאכר"

 

החלטתי לגייס תנורי "פייר-סייד" של "פרידמן", לטובת חיילי החטיבה. שלחתי עשרות מכתבים וגלויות לחברים ולמוסדות.  ההיענות היתה מרגשת:  אוניברסיטת חיפה תרמה עשרים תנורים, משפחות רבות הוציאו את תנורי ההסקה מהמחסנים, מרקו, שיפצו והכינו אותם למשלוח. גייסתי מכונית צבאית והגעתי לחיפה לאסוף את התנורים. מבצע התנורים הצליח מעל למשוער, למעלה ממאה תנורים חולקו לחיילי גדודי החטיבה עם הקדשה ובקשתי, שיכתבו מכתב תודה לתורמים הנדיבים. היו מקרים  בהן משפחות אילצו אותי לקבל את התנור היחיד שהיה בביתם.  רק לאחר שאפסנאים וחיילי שירותים בעורף סיפקו את תיאבונם ל"דובונים", החילונו גם אנו לקבל אותם וגם ציוד חורפי נוסף, טיפין טיפין.  גם "הועד למעל החייל" נרתם למשימה וקיבלנו באמצעותו גלויות דואר, דברי מתיקה, כלי רחצה וגילוח וגם גרביים.  גן הילדים של אמיר בורי מנווה שאנן בחיפה, ממנו קבלתי את ציור הפרחים המרגש, החליט "לאמץ" אותי. בעקבות המכתב שהחזרתי להם, קיבלתי ממנו ומכל ילדי הגן הילדים שברחוב פיכמן, חבילה גדולה עם ציורי ילדי הגן וגם דברי מתיקה. חילקתי את הציורים לחיילי הגדוד עם בקשה להשיב להם בכתב. הציורים קישטו בצבעיהם החמים את החושות והבונקרים. היו חיילים שהחלו לנהל חליפת מכתבים עם הדרדקים והתפתח "רומן" בין גן הילדים שברחוב פיכמן לבין גדוד חיילי המילואים שבגולן.  בחנוכה קבלנו מהם סופגניות ובפורים "אזני המן" ועוד ועוד ציורים של פרחים ושל שלום. באחת החופשות הקצרות החלטתי לבקר את ילדיי "המאמצים".  בין הבית לרמת-הגולן, טיפסתי לנוה-שאנן, לרחוב פיכמן 15.

 

ציורים מגן הילדים פיכמן מנווה שאנן חיפה

התבוננתי בילדים דרך חלון הגן, שלושים הפעוטות השתעשעו במשחקים. דמותי השתקפה בזכוכית. דמות חייל במדי עבודה צהליים, עם תרמיל ונשק אישי. מה אומר להם, כיצד אציג עצמי בפניהם, האם יזהו אותי כאלוני שקיבל את ציוריהם ושלח להם עשרות גלויות.  נכנסתי פנימה, הילדים הפסיקו את פעילותם, התבוננו בי לשנייה ובלי שאפצה את פי אחד שאג:                                   

-          "אתה אלוני!" 

-          "אלוני, אלוני",   קראו כולם במקהלה וכאילו גילו מכר ומודע, דוד או אב, התקרבו אלי והחלו נתלים בי מכל הכיוונים, נתלו על התרמיל, על החגורה והכיסים, בשמחה ובעליצות

        -           ואני מסתובב ומסתובב ומסובב אותם ואתם, לספוג את כולם, מניף אותם אחד, אחד באוויר.

  בני-אנוש מביעים רגשות באמצעות מילים, סמלים. בעלי חיים יודעים לבטא את תחושותיהם באמצעות המגע שלעתים אין לו תחליף ואין לו ביטוי באמצעות המילים.  הרגשה דומה הייתה לי ולפעוטות: הצורך לגעת, ללטף, לצהול. ההמולה, הרעש והעליזות של כל הילדים מסביב הייתה מסחררת.  אחר כך בא תור השאלות.  בתוך כל הקלחת הזאת, בין שני העולמות, בין החזית לעורף המתחלפים לסירוגין ובערבוביה – אני מוצא עצמי מתפקד כמש"ק חינוך חטיבתי.  כנראה שפעילותי למען רווחת החיילים עשתה לה כנפיים ומישהו החליט לתת לי את התפקיד על שמירת  מורל החיילים: דאגה לדברי הדואר, לבידור, להרצאות ולמטלות רבות נוספות. תפקיד זה איפשר לי להכיר אנשים ומקומות בכל רחבי המובלעת הסורית.  הצרכים מוכתבים על ידי התנאים והם קשים ובחלקם חסרי פתרון.  שחרור אינו נראה באופק, החופשות הן קצרות וכמעט אינן ניתנות בגלל הצורך לשמור על כוננות גבוהה ומתמדת. עולמות קטנים, פרטיים, נראים כמתמוטטים וקורסים ולא רק בתחום העסקים והפרנסה. – נוצרים מצבי לחץ.  מעניין היה להתבונן, לנסות לסייע, להקשיב ולתמוך.  לכל מוצב היה "אקלים" שונה, בהתאם לרוחו של המפקד, הרכב האוכלוסייה והדינמיקה הקבוצתית שהתפתחה בין חיילי המילואים. שיחות אין ספור עם חיילים,  להאזין, לחייך, לטפוח על כתף לעודד.  למפקד השפעה מכרעת על האווירה. הוא צריך להיות מודע ליכולתו להשפיע על מוראל חייליו. יש צמא רב  לכל ידיעה חדשה מהעורף. עיתונים מגיעים עד לפינה הנידחת ביותר ומכתבים מהבית  אני משתדל למסור באופן אישי, בתמורה לחיוך של הוקרת תודה.          

 

 

ברקע המח"ט מוטקה בן פורת ובני מהרשק הפוליטרוק של הפלמ"ח

פרש" החימוש שלנו ספג פגיעה ישירה ועלה באש"

           חייל על כלי רכב משוריין                                            

המג"ד מאיר ברנד

 

מישורי הבזלת 60 ק"מ מדמשק

 

סוף פרק י"ח

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
פרנצן דוד ז

כניסת חברים

חברים online