[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק י"ב- מכתבים מהעורף

אלוני זמורה ימים של אשמורת פרק י''ב - מכתבים מהעורף

  כשלושה שבועות לפני המלחמה קיבלתי מצפורה מכתב, שנשלח מארה"ב. משפחתה נמצאת שם בשבתון. מצאתי אותו ביחד עם צרור מכתבים, שמזכירתי המסורה הניחה על שולחני.  המכתב היחידי, שלא נפתח על ידה היה מכתב זה.  ציפיתי למכתבה זמן רב וחג ראש השנה, בו כולם שולחים איחולים לכולם, נתן לה הזדמנות נאותה לשלוח מכתב זה. בנוסף לאיחולי שנה טובה, ציפיתי מחברתי הטובה מלימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שבנוסף לאיחולים תוסיף גם כמה מילים אישיות. קראתי אותו בשקיקה. המכתב נשלח שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. בדבריה היא ניבאה  את העתיד ולא ידעה למה בדיוק התכוונה:

15 בספטמבר 1973

  לאלוני,

  "שנה חדשה עומדת בפתח, הרבה דברים בלתי ידועים ובלתי צפויים טמונים בחובה.  על אף העובדה שאנחנו טורחים לתכנן את האירועים העיקריים בחיינו, באה המציאות וטופחת לך על הפנים בהפתעות שלא היית מוכן להן. אין לי ספק, שאנחנו מכריעים את גורלנו ובהכרה מלאה בוחרים את הדרך בה נלך. אך יחד עם זאת, שמחה אני לנוכח ההתגלות הזו שלעיתים המציאות שונה ממה שחזינו, שיש עדיין בחיים השקולים והמתוכננים שלנו, מקום למסתורין, לחידושים ולהפתעות".  כשאני קורא, היום, את מכתבה, כאילו נעלם ממנו המימד האישי, שכל כך ציפיתי לו. כאילו נכתב לכל עם ישראל.   פרצה מלחמת יום הכיפורים, וטפחה על פנינו בהפתעה גמורה.  שלושה שבועות בדיוק לאחר שקבלתי את מכתבה,  הגיע ממנה, מארה"ב מכתב נוסף, שהדגים את התחושות שחשו האזרחים בעורף:

 

6 באוקטובר 1973

  לדליה ואלוני היקרים שלום!

אנחנו יושבים צמודים למקלטים בהרגשה של חוסר אונים וחוסר מעש ודואגים מאד. נדמה לי, שהפעם המרחק הפיזי הפך לבלתי נשוא.  בין ידיעה לידיעה אנחנו יושבים. אני בכל אופן די המומה, ואז פתאום מתגברים הגעגועיים והחרדה לאנשים קרובים שכעת רחוקים כל-כך.  הידיעות בחדשות מעטות ומעוררות יותר שאלות מאשר מציעות תשובות והדמיון עובד והחרדה התוקפת אותך גרועה יותר, מאשר אילו היה מידע וודאי.  הספק והחשש ממש מעיקים והלב דואב כל כך.  נדמה לי שהמכתב הוא ביטוי להרגשת המועקה שהשתלטה עלי והוא צורך אנוכי ביותר, אבל אולי כך יכולה אני לגשר על המרחק וליצור מגע מעבר לימים.  אני מקווה שכאשר המכתב יגיע, תוכלו לקרוא אותו ולדחות אותו ברווחה ובהקלה.   כרגע הכל נראה לי כל כך בלתי מציאותי.  כתבו בבקשה ואפילו שילחו מברק, אנחנו מאד דואגים.

שלכם צפורה.

 

חיפה, 11.10.73

שלום חמודי!

  אורה אחותך, ואני מסתובבות במכוניתה לבי"ח "אלישע" וחזרה. בדרך נקפיץ, שתי חבילות, שהכנו לך זה עתה.  – בשתיהן תמצא מכתבים מהילדים, שוקולד, נס קקאו, נס קפה וכו'.  קבלנו הבוקר עוד גלויה ממך וזה הוסיף לנו כוח להמשיך – השמחה הייתה רבה.  אנחנו מתגעגעים, איננו יכולים בלעדיך וכאות ומופת לכך, שוב נותקה רצועת התריס. זוכר? – כרגיל כשאינך בבית!  קצת הכאיבה בתחילה ההרגשה, שאתה חוזר על המסע שערכת לפני כשש שנים:  מלחמה,  אך העיקר שהכול בסדר ועוד נחזור על אותו מסע בפיקניק.  בהמון אהבה, געגועים מכולנו הזקוקים לך.

בוביטה שלך.

 

 

לאבא היקר!  מה שלומך?

 האם יש הרבה פצועים ביחידה שלך?  אנו בנינו סוכה ובלילה כל הקישוטים התעופפו ברוח, ועכשיו אנחנו צריכים לתלות הכול בחזרה.אני קניתי שרשרת שנסגרת ונפתחת וגם תלינו מנורה שחורה בגלל ההאפלה.

  אנחנו נורא דואגים לך.  כל הזמן עוברים מעלינו מטוסים בדרכם לחזית.

 ד"ש מסבא וסבתא, שלך באהבה, אמיר.

 

 

חיפה, 14.10.73

צוהרי יום ראשון!

 לאחר הטלפון שהגיע מאתך, צמאה שוב  לשמוע את קולך ורוצה אותך, כפי שהיית!  כאן כולם לב אחד אתכם: הילדים עוברים מבית לבית ואוספים מזון לחיילים.  השכנים "הרוסים" נוסעים ערב, ערב לכרמיאל – מאכילים חיילים.  בתך הפרטית וחבריה אספו 700 ל"י במרכז הכרמל. אנשים יוצאים מכליהם לתרום ולו אך במעט למאמץ הגדול,  לשלומכם. אני שולחת חבילה זו ואנא שמור על עצמך.  מעטו המלים בפינו להביע את רגשותינו וגעגועינו.

חזור מהר!

באהבה.  דליה.

 

 

יום שלישי, חיפה,  16.10.73

  צוזי חמוד!

מכתביך וגלויותיך הרבות גורמות לנו אושר כה רב!  באותו יום שקיבלתין, אספתי שוב כוחות ויכולתי לישון מספר שעות בשלווה. שלחתי לך מברק ובו אני מזמינה אותך לברית של הבן של דבורה – אני אצפה בכל אופן.  צוזיון חביב, כשתחזור, לא נפרוט שוב את רגעינו ושעותינו לפרוטות,  אלא נחיה אותם במלאות וננשום אותם עמוק ובשלווה.  למראה הבן של דבורה, שמפליא איך יש לו צללית כמעט מדויקת של הילדים שלנו, מתחשק גם לי אחד נוסף כזה. מה דעתך? בינתיים הילדים רבים על מקומך לידי במיטה ולילה לילה מתחלפים ביניהם.  הלילה תורו של אמיר ואורית, כדי להשאר בקרבתנו, ישנה במיטתו.  מחר ערב חג – אך עובדים עד 12.00.

אלוני, קשה לתאר איך כל הישוב כולו פותח את לבו לחיילים, ממש חשים זאת – כולם אוהבים, דואגים ומצפים בלב חרד.

כולנו נהיינו גנרלים ופרשנים צבאיים ועורכים תחזיות ופרשנות משלנו וכה מצפים… האם יש סיכוי ליום חופשה? אנו פה בבית,  ממלאים אותו אהבה ומצפים- מתפללים לשלומך וגאים ואוהבים.

דליה.

 

 

ירושלים, יום שביעי למלחמת יום הדין

א' בחוה"מ סוכות, תשל"ד

  אלוני יקירנו,

לפני כשעה קבלנו את גלויתך שהשפיעה עלינו כמשב רוח רענן הבא מן הגולן.  אנו מתפללים לשלומך, לשלום כל יקירנו ולשלום כל בני-ישראל האוחזים בנשק, באשר הם.  אל מלחמות-ישראל ינצור אתכם עד לנצחון המהיר והמזהיר. שמור על עצמך ככל אשר תוכל. אנא המשך לכתוב לנו ושמור על מצב-רוח מרומם ולהתראות.

אבא ואימא         שנית מצדה לא תיפול.

 

 

חיפה 14.10.73

לאלוני צרור שלומות,

היום התקבלה גלויתך מיום 9.10.73.  שמחנו לקרוא כמה מלים מהחייל שלנו, אי-שם בצפון.  אצלנו משתדלים לנהל חיי לימודים תקינים, עד כמה שהדבר ניתן. הבנות הבוגרות מתנדבות, אוספות כסף ומתנות, במרץ רב וברצון כן.  מקוים לראותך בקרוב ומאחלים לך חג שמח!

מעדנה וכל המורים.

 

אהובה, רכזת החינוך החברתי של בית הספר שלחה אלי את המכתב הבא:

חיפה,16.10.73

אלוני יקר שלומות!     

 עברתי כעת בכיתות וקראתי לפני התלמידים את תוכן הגלויה ששלחת.  אילו יכולת לראות ולחוש באיזו נשימה עצורה הן בלעו כל מילה ואיזו התרגשות פעמה בהן כאשר עברה הגלויה בין ידיהן – כי אז ודאי היית כותב כל יום.  האמת היא שראשן אינו נתון ללימודים שגרתיים והן רוצות כל העת לשמוע, לדעת ולדבר על המצב.  הן מנהלות מלחמת התשה נגד כל מורה שמנסה ללמד אותן בהתאם למערכת השעות ובדרך כלל הן המנצחות!  יש כאן רצון עז לצאת לפעולות התנדבותיות, אבל בינתיים נדחינו ברוב המקומות המעסיקים בני-נוער, פשוט הנוער מציף את העורף בידיו המושטות ואין מקום לכולם.  למרות זאת, הצלחנו לארגן לתלמידות עבודת תפירה בביה"ח רוטשילד, אחרות נשלחו למשק יגור ויש העוסקות במגבית ובהתרמת שי לחייל. מקרב התלמידות והמורים נאספו  350 ל"י, שנמסרו כבר אתמול ל"ועד למען החייל". יש כאן כמה בנות שממש עושות חייל, הראוי לציון, והן כולן כאן שטופות גאווה במנהל שלהן, המשרת בחזית.    האמן, שגם לך יש סיבות טובות להיות גאה בהן, ובינתיים "מחזיקים לך אצבעות" ומקוים לשובך בריא בהקדם.

  ד"ש חם מכל הצוות

אהובה.

 

 

 

  ד"ר אבי  אופיר, מפקח בית ספרי מטעם משרד החינוך, ניצול מחנה טרזנשטאט. אדם יוצא דופן בהשכלתו הרחבה. בעברו עבד כמורה להיסטוריה. כתב לי את המכתב הבא:

חיפה, 24.10.73  אלוני זמורה היקר!

אני מקווה שפניה זו, בלי "מר" – נראית לך טבעית כפי שאני חש אותה, כי הרי יחסינו אף פעם לא היו פורמליים, אלא ידידותיים ביותר במלוא מובן המילה.  בטוחני שאתה כבר זמן רב מצפה למכתב ממני, הסיבה לדחות כתיבה היא מוזרה:  רגש בושה ומבוכה כפול – זלמן שזר היה מוסיף "ומכופל" והיה צודק: אחרי קריאת מכתבך שאני מגדיר אותו כשל "ציוני לוחם" אני מרגיש מבויש. אני חי בארץ הזאת כמעט 25 שנה ועוד לא יצא לי לפעול בחזית (במבצע קדש שמרתי על הגבולות עם ירדן, על יד "כפר קאסם").  טעם הפצצות טעמתי במחנות הריכוז בגרמניה, אך זה היה שונה:  לא ייחסנו ערך רב לחיינו, ולא הייתי נשוי עם ילדים ולכן הרגשת הפחד לא הייתה גדולה ודאגה כמעט ולא הייתה.  עם כל רצוננו להשתתף במאמץ המלחמתי, נראה לי שלעומתכם, אנו קטנים וקטנוניים. אבל כדי לא להיגרר לפתטיות מופרזת, אעבור לתאור שלנו: –  BUSINESS AS USUAL.  ביקרתי בבית ספרך פעמים אחדות ועלי לציין, שבהתחשב בנסיבות, פעילותו נראית לי תקינה וכולם עושים כתמיד למען התלמידים.   המורים מלאי רצון טוב, אבל מורגש שחסרה להם יד מדריכה ומנוסה לתת עצה בשעת מבוכה.  אני מוכרח להדגיש את עבודתן של הנשים (רובן, לא כולן), אשר למרות הדאגות משתדלות ומתמסרות למשימתן.  בכלל, התלמידים נראים לי ברוב המוסדות כרציניים יותר ומבוגרים יותר וברור שרצון להתנדבות אצלם גדול. בעצם כך זה היה בשלבים הראשונים, עד שהחלו להגיע בשורות לא משמחות למשפחות ואז החלה לגבור עצבנות ומתיחות. (גם אצל המורים).  יחד עם זאת, לכולם יש כוח נפשי שראוי להערכה.  הייתי אצל מפקח המחוז, דרור, שבנו נפל, ויצאתי מלא הערצה לכוחו הנפשי.  אך תוצאה אחת אינה מוטלת בספק:  ניצלנו מהרס, משואה, תודות לכם. וביחס לצדדים אחרים של המלחמה, נשוחח עליהם כשתחזור, בעזרת השם, ונתפנה לשיחה ולחילופי דעות.  כעת אנו ממעטים להחליף דעות ולהתווכח, כי רובנו סבורים שצו השעה לשמור על אחדות העם.  אחר כך, נלמד לקחים, נסיק מסקנות.  אין ספק שמלחמה זו צריכה ללמד אותנו דברים אחדים.  מדינת ישראל – הישוב – לא יהיה ולא יחיה כמו לפני המלחמה.  שאלוהים ישמור אותך ואת כל חיילינו, יחזק אתכם וגם אותנו.  המאבקים מכל הסוגים, לא תמו, אבל השלב הגורלי ביותר מאחורינו. 

נקוה להתראות בקרוב ועד אז כל טוב ושוב , בשלום.

ברכות לבביות ביותר

 מאת   ד"ר אבי אופיר.

 

                                   

 

חיפה, 21.10.78    לאלוני שלום רב,

 יש לציין שגלויותיך מגיעות בקצב משביע רצון. מתוכנן של האחרונות שבהן, ניכר שיפור רב במצב הרוח.  אצלנו בעורף החיים מתנהלים כשורה (על ענייני ביה"ס נדון כמובן בבוא הזמן), מלבד הבשורות שעולות לנו המלחמה הקשה הזאת. הלב כואב ובוכה והמחשבה הבלתי נמנעת צצה ועולה בלי הרף:  "עד מתי?"  כולנו דורשים בשלומך ומקוים שתחזור במהרה.

הרבה ברכות   מעדנה וכל המורים.

 

 

 

חיפה, 22.10.73    אלוני היקר לנו, שלום!

קשה לתאר איזו שמחה גורמים לנו מכתביך המגיעים בזוגות מידי יום ביומו.  יום טוב היום, – נקווה שהפסקת האש תיכנס לתוקפה ותיהפך לשלום אמת.  הן לו אנו כמהים יותר מכל.  ראיתי שהצנזורה טיפלה מעט בגלויתך על אודות גלוית ה"שנה טובה" שקבלנו מקיבוץ מזרע.  את הבשורה המרה כבר שמעתי אתמול ממשפחת חנן.  ד"ר אופיר מתגאה בגלויה שקיבל ממך ומכנה אותך "הציוני הלוחם".  אנו כבר מצפים שתחזור ונשוב ונאזור כוח לחזור לחיים רגילים, למרות ודוקא בגלל מה  שהיה,ונחזור למוצב החרמון שחזר לידיכם, כדי להחליק על ישבנינו על גבי נילונים.

להתראות במהרה, בהרבה אהבה.     בוביטה

                                                                                                           22.10.73

 

  אלוני היקר שלום!

  מה שלומך?  אתה יודע, כשאנו מקבלים ממך גלויה  אנו שמחים לשמוע שאתה בריא ושלם. מי יתן ותחלוף התקופה הזאת כמו חלום בלהות וכולכם תחזרו למשפחותיכם היקרות.  אתמול היה יום צום ועצרת עם על יד ה"הכותל המערבי".  גם אני צמתי. היה זה מעמד מסמר שיער, בתפילה ונהי, בקריאות תהילים וסליחות.  מי שעמד על יד הכותל לא יכול להתאפק מבכי – יש כאלה שגעו  ויש בשקט ותפילה בלב, שאלוהים הוא יעזור לנו ויבטל כל הגזירות הרעות עלינו ועל עמו ישראל. אמן ואמן.  שמור על עצמך יקר, הייה בריא וחזק, ישמרך השם, חזק ואמץ.

אימא האוהבת אותך.

הייה חזק, שנץ מותניים והאל יהיה בעזרך, ובעזרת כל חיילי ישראל הגיבורים שיעמדו איתן כצור חלמיש:  הם האויבים – עבור לא יעברו!

אבא     האוהבך מאוד                      

 

N.Y.,  OCT. 24, 1973

  לאלוני שלום ושוב שלום!

  קשה לי לעכל, שהפעם אני כותבת אליך לכתובת צבאית ואתה אינך במילואים רגילים, אלא נמצא שם במלוא עוצמתה של המלחמה.  המלחמה הזו ירדה עלינו כרעם ביום בהיר והמרחק מהארץ הפעם הוא בלתי נסבל ביותר. שאלות רבות התעוררו עקב פרוץ המלחמה ורוב התשובות נשארו ללא מענה.  לא ברור לי מדוע, הפעם, על אף הכוננות הצבאית הערבית, נתנו להם את יתרון ההפתעה וההתקפה.  ואם הוחלט לתת את  הדעת, הפעם, לדעת אומות העולם ,– מדוע לא פינינו את השורות הראשונות בחזית המצרית, ומדוע בסוריה, ברמת-הגולן, לא היינו מוכנים להתקפה של 800 טנקים סוריים.

  אני מתארת לעצמי את החבר'ה במוצבים, כאשר לפתע מתגוללים לעיניהם מאות של טנקים….

  היכן היית אתה עם פרוץ המלחמה.  אנחנו ידענו שאתה שייך לחזית בצפון ואיני יכולה לתאר במלים את הדאגה שאפפה אותנו.  חברים אחרים שלנו נמצאים בחלקם בחזית הירדנית שלעת עתה שקטה.

  אין לי ספק, אלוני, שהגבורה היתה עצומה, אבל מדוע הערכנו לא נכונה את כוחם של הערבים, הפעם, ומדוע לא הסקנו את המסקנות.  אני פשוט חרדה למספר הקרבנות. כמובן שלאור יחסי הכוחות שהתגלו , האומץ, התעוזה של החיילים שלנו – הם אפילו גדולים מהרגיל. ההישגים בסוריה ופריצת הדרך בסואץ הם הישגים צבאיים מדרגה ראשונה. השאלה היא, אם אפשר היה להגיע לאותן התוצאות בדרך קלה יותר, ע"י התקפה מוקדמת.

  יתכן שיש הסבר לדבר, והתיאוריות פורחות כאן, אבל לי, בכל אופן, נדמה שאף סיבה לא מצדיקה הקרבת נפשות.

  מתי גייסו אותך, היכן אתה נמצא?  כמה זמן תשאר בצפון? אני מתארת לי שהיית עד להרבה מאד חוויות, ובבוא היום והשקט יחזור על כנו – מקוה שתתחלק עמנו בכל אשר עברת.

אני רוצה לכתוב על דברים רבים כל-כך, לשאול שאלות לאין ספור ויחד עם זה, מרגישה אני שרבים מן הדברים לא יהיו בעיתם. הגלויה שלך נכתבה ב-13 באוקטובר, ומאז עוד ימים וימים של קרבות והרבה סימני שאלה עולים וצצים.  הדברים שפורשת אני לפניך, הם מקוטעים כמו המחשבות העולותם בראשי, אך מקווה אני שמשהו ממה שאני חשה מצליחה אני להעביר בצורה זו או אחרת.  מוכרחה אני לציין, שאני מעריכה את העובדה, שעל אף היותך שם בתוך מתח עצום כזה, חשבת לשלוח גלויה, כדי להקל עלינו את הציפיה לבאות.

 אשאיר מספר שורות לזאב ואני אכתוב שוב בקרוב.

תשמור על עצמך.      צפורה.

 

 

לאלוני שלום רב,

שוב אנחנו צופים במלחמה דרך מסך הטלוויזיה, שודאי אינו מסוגל להעביר את תחושת המלחמה.אנחנו חיים זה ,השבוע השלישי, ממהדורת חדשות אחת לשניה. שלא כמו במלחמת  "ששת הימים",הדאגה הפעם לא הייתה לתוצאה הסופית, אלא לקרבנות.  הניתוק והמרחק היו קשים. קשה לשמור כאן על מוראל גבוה, בחוסר מעש וכאשר נגד עינינו (והעיקר זה משתקף בדיוני האו"ם המשודרים בטלביזיה), -  עולם ציני, קר ועויין, כאשר ישראל מבודדת עד לדיכאון.שמור על עצמך ולהתראות.

זאב.

 

  יותר מכול נגע ללבי, מכתבה האחרון של תלמידתי יולנדה.  מכתב תמוה ומוזר בעל עוצמת ביטוי בלתי רגילה. היא כתבה, כאילו כתבה מחזה, או צילמה תמונות. יולנדה, התלמידה השקטה והשתקנית כתבה לי:

רפי נפצע. (אחי):

 

-          "שקט," נשמע קולו של אחי מעבר לדלת, "תתני לי כסף, את מבינה?". 

-          "מאיפה! מה אתה חושב שפה, בנק?"

     -   "מאיפה אני אקח? – שאל "ואיך אני אגיע אליו?"

     -   "אני לא מאמין", רפי! רפי! – צעק – "פצוע!".

 

  שקט בבית כאילו קבלנו הלם.

 

-          "אימא, אימא, זה לא נכון שרפי אחי נפצע".

-          "אחי פצוע! פצוע?"

 

בשער בית החולים:

 

סדרן: –   "מי את"?

יולנדה: -  "אחי פצוע".

סדרן: –   "רק רגע, סבלנות".

יולנדה: – "תן לי לראות את אחי, אתה מבין?"

סדרן:   -  "אין כניסה היום".

יולנדה: – "אחי פצוע ותן לי לראות אותו".  נדחפתי לעבר הדלת.

 

במודיעין:

ישבה מתנדבת שמנה כמו בלון.

  - "את מי אתן מחפשות?"

  - "פצוע בשם רפי אלפסי.  בבנין החדש או הישן?"

 

 

מחשבות:

  "פצוע קל, גב או תחבושת ביד?"

 

  כעבור חצי שעה של התרוצצות מגיעים לחדר.    

-          "מי את?"

-          "אחות של רפי אלפסי".

 

חלוקים לבנים:

  האחות: – "את קטנה מידי בשביל לראות דברים כאלה, בואי קטנטונת, תראי את אחיך דרך הפתח, במיטה השניה".

  - "מה את מדברת שטויות?!"

  ופתאום ראיתי פנים נפוחות, אדם שחור, כאילו חזר מאפריקה.

 "לא! לא! זה לא רפי!  תגידו איפה רפי." נפלתי. התעלפתי.  כעבור דקות קבלתי כדור הרגעה.  הלם. את אחי שלי תראי אותו.

 

בחדר:

 קשה. שתי אחיות מפנות אותי לעבר המיטה. 

    -  "לאיפה אתן לוקחות אותי?"

-          "לרפי". 

-          "זה רפי?  מה פתאום? מה, אני טפשה? זה לא רפי! לא! לא!".

 

  לפתע נשמע לחש :

  - "יולנד, יולנד".  הקול מוכר. - "זה רפי!"

  - "יולנד, עוד עשרה ימים אני אבריא והכל יהיה בסדר".

  נחנקתי ויצאתי החוצה. בחוץ כולם בוכים. צעקות.

 

בבית:

אמא שלי: – "מה קרה לכם היום?  איפה הייתם כולכם?"

איך להודיע לאמא שלי על אחי.  ופתאום נפלט מפי אחותי הקטנה:  "רפי נפצע".

זה לא קל לראות אותה במצב כזה.

 

למחרת בבוקר בבית חולים:

אמא נכנסת. מתח. בחוץ שקט.

-          "אימא שלך גיבורה" – יצאה האחות הראשית ואחר השניה, השלישית כשבפיהם: "גיבורה, גיבורה גדולה".  וכעבור זמן התחיל להשתפר. - הפנים השחורות הלבינו במקצת, רגליו רזות כמקלות שרופים.  פחד.  צריך לעבור עוד ניתוחים בעין וביד.  מה יש לי עוד לספר לך, או לכתוב.  כאשר אני מטפלת בו, אני מסתכלת עליו, אני סוגרת את העינים שלי. זה לא רפי, אבל אין מה לעשות, העולם אכזר וצריך להשלים עם המציאות.

שלך  יולנדה המדוכאת

 

 

  מכתבה של יולנדה נשר על צרור המכתבים שעל המחברת העבה והריקה שקניתי בתקווה לפרוק את מטען החוויות והרגשות. בכול הקרבות המרים במהלך הלחימה, עיניי יבשו מדמעות, ובפעם הראשונה, למקרא מכתבה המדהים בעוצמת הביטוי שלו, נשלו דמעות מעיניי והרטיבו את מכתבה.

חיפה, 20.10.73

 

  למנהל אלוני, צרור שלומות!

  ראשית אשאל לשלומך ואני מקווה שמכתבי זה מוצא אותך בקו הבריאות.  בודאי תתפלא מי האלמונית שכתבה לך, אז אני אחת התלמידות שלך, אשר לומדת בכתה י"א ושמי יהודית. אז בודאי כבר נזכרת ואם אתה יודע מי כותבת אז אתחיל במכתבי:  קבלנו את מכתבך בביה"ס ושמחנו מאד לשמוע שאצלך הכל בסדר ושיש לכם מוראל גבוה ואני מקווה שכך זה יימשך.  כאן בעורף הכל מתנהל כמעט בסדר.  אנשים יותר אדיבים, אבל גם יותר מתוחים וקצת (הרבה) עצבנים, אבל באמת אפשר להבין אותם…  ובגלל חוסר אוטובוסים, יש בעיות בתחבורה לביה"ס (וזו הזדמנות בלתי רגילה לבנות שאוהבות לאחר). אבל בסך הכל אתה יכול להיות רגוע בקשר לכל התלמידות שלך – הן שקטות מהרגיל, ואתה יכול להיות גאה בהן…  אני מקווה שמכתבי זה לא יהיה חוצפן מידי, מפני שאינני יודעת איך כותבים מכתב למנהל. אבל אני גם יודעת שלא תכעס.בזאת אסיים להפעם,

מתלמידתך המחזיקה לך אצבעות

ומקווה לראות אותך שוב בחדר המנהל,

יהודית.

 

 

יום שבת, חיפה, 20.10.73

  לאבא היקר שלום!

  חבל שבכלל פרצה המלחמה. אם המלחמה לא היתה פורצת, אז היינו עכשיו יכולים לצאת לפיקניק, לבלות על שפת הים. אנחנו מאד מתגעגעים לך ודואגים לך מאד.  אנחנו מחכים למסיבה שתהיה אחרי המלחמה, יחד עם כל היחידה שלך.שלך באהבה,

     אמיר.

 

 

מוצ"ש, חיפה, 20.10.73

  שלום צוזיקון חביב!

מוצאי שבת ועצוב , כה עצוב על הנשמה. רק גלויתך, מתאריך 18.10 שהגיעה זה עתה, משובבת את לבנו. לאה ברקין מכפר יחזקאל צלצלה בצהרים ומסרה שקיבלה מכתב ממך. פגשתי תלמידה מבית ספרך ומסרה גם היא, שקיבלו מכתב ממך והיו מאושרים. כנראה שמכתבים ממך מגיעים מהר מאד אלינו, אך אני מבינה, שלא כך מכתבינו. אנו כותבים יום יום.  הברית של הבן של דבורה התקיימה ביום חמישי והמברק ששלחתי אליך כנראה לא הגיע ליעדו...  אני מקנאה במתנדבים שמגיעים, אולי אנסה גם אני "להתלבש" על מישהו וניסע לחפשך – אך איני יודעת כיצד אעשה זאת.חיכינו לך ביום ששי. אולי תבוא?                                                                                                                      אני מתגאה במכתביך הנהדים ובמוראל הגבוה המבצבץ שם מכל שורה.  הרדיו הסורי מודיע על פיצוץ בתי-הזיקוק בחיפה. זוכר?  כמו במלחמת ששת הימים. כמובן,  לא דובים ולא יער.  כאן החיים נמשכים, כל כך כרגיל, עד שזה מעיק.  יש רוח עצומה של התנדבות ופתיחות זה לזה וחמימות.  יש לך ד"ש מכל החבורה, הנשים מצלצלות ומחליפות ד"שים.  דיתה צלצלה, מאיר בתעלה.  ביקשה לנסות לאתר אח של בת-דודתה. הוא לא כתב ולא צלצל מאז פרוץ המלחמה והם מודאגים.  שמו יוסי אלבוים, בלונדי, נהג "שרמן". זה הכל שהם יודעים. אם תפגשהו – מסור לו שמשפחתו כרגע בסביניה.  זה יכול להישמע מצחיק, אך האנשים כל כך מודאגים עכשיו ומנסים לעזור זה לזה באיתור יקיריהם.  פגשתי הערב את מרים ומאיר ירושלמי. יובל בנם, כבר בסיני – הגיע ישר מלונדון.  קבלתי ד"ש ממך, מוזר.  אך על ידי בת-דודתך שרונה.  היא קיבלה פתק ובו שמות של חיילים ואיתרה את שמך.  אמרה שתצלצל מיד גם להוריך בירושלים.  אתה רואה כמה אתה חשוב לכולם?  אנא צוזי, שמור על עצמך למעננו.  מוצאי-שבת עתה,  ברדיו מאנפף לו בועז שרעבי,  אורית מכינה שעורים בתושבע"פ ואמיר מצייר את מרכבתו של מונטיפיורי ואת ארץ הגמדים.  אני מעיינת בגלויה המבושמת בבושם סורי ונהנית מאד ומתמלאת נחת למקרא עלילותיכם ולמטוסים שלנו המציירים מעליכם את האות ווי סימן לנצחון.  די גיבור שלי – נצח וחזור, אנו זקוקים לך, לשמוע אותך, לראות אותך ולחבק אותך חזק.  משמיעים בטלוויזיה את השיר על הנער יצחק – "ה' אל הנער הזה אל תשלח לך" – מאין לוקח העם הזה את הכוח לשאת בכל זה?  יש בנו, כפי הנראה, הרבה עוז ותעצומות נפש.

                                                            להתראות אהוב שלי – בבית החמים והיפה שלנו.

באהבה, דליה.  

  יושב אני על ספסל, בלב יער האלונים ב"מסעאדה", טומן את ראשי בין שתי כפות ידי, כשמרפקיהן נתמכות על שולחן השדה.  מתבונן לאור פנס רוח בצרורות המכתבים הרבים שקבלתי במשך ימי המלחמה.  מעולם לא קבלתי שפע כזה של מכתבים ומעולם לא כתבתי מכתבים על גלויות ופיסות ניר שבדרך פלא הגיעו כולן, במהירות מפתיעה, לתעודתן.  ניצלתי כל דקה של הפוגה להעביר את חוויות הרגעים החולפים – אני כותב סימן שאני קיים... וחשוב לי להיות קיים.  את המכתבים שקבלתי קיפלתי ושמרתי בכל אחד מהכיסים הרבים שבחולצה, במכנסיים ובחגור.  ועכשיו הם מפוזרים על השולחן הצבאי כמו צרור של עולמות, כמו חוליות בשרשרת. כל מכתב נותן ביטוי לקיומו של הפרט, שומר על התא המשפחתי ובלי פאתוס שומר גם על המדינה החרדה.  "אתה" ו"אתם" שומרים עלינו בחזית – חוגגים בערבוביה "אתה סולח שאני כותבת אליך ומשתמשת בלשון רבים, אך אתה וכל אחד לחוד הינכם מהווים את "הכוח שפרץ", "הכוח שהתקיף", "הכוח להגיע…"   כותבת אלי לאה ברקין מקיבוץ עין חרוד, באחד ממכתביה.  אפילו במכתביהם של הוריי - יחיד ורבים מתערבבים וכולם כגוף אחד מתלכדים כדי להתגונן בפני סכנת הכיליון הפיסי המרחפת.  קירבתי אלי את המחברת ואת פנס הרוח והחילותי לשחזר את המאורעות, כפי שראיתי, חוויתי והרגשתי.  כל  הלילה כתבתי ללא הפוגה. כל המאורעות והאירועים צצים ועולים לנגד עיניי. אני מרחף, נוגע ומדלג, מדלג ונוגע בהם מבלי יכולת לשנותם.

------------------

  עם שחר, שמעתי את קולות פעמוני הכבשים והגדיים הפועים. יצאתי לקראתם מיער האלונים הסבוך אל דרך העפר. רועה דרוזי מהכפר "מסעאדה" יצא עם עדרו למרעה. הדרוזי הזקן ברך אותי:

  - "סבאח אל-חיר" (בוקר טוב)

  - "סבאח אל-נור" עניתי לו.

  - "כיף אל- חאל אל- אט?" – שאלתי.

  - "תודה רבה", ענה – "אלוהים עמכם, בכל מקום שאתם תהיו, אנו עמכם".

  - "אינשאללה שיהיה שלום".  אמר ללא חנופה והמשיך בדרכו בתוך העדר.

  - "אינשאללה" – דובבתי לעצמי.

 

הרועה הדרוזי מכפר מסעאדה

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
פרנצן דוד ז

כניסת חברים

חברים online