ימים של אשמורת - פרק ז - בספרו של אלוני זמורה
לילה ארוך נוסף חלף עלינו בבונקרים של "חאן ארנבה", קולות נפץ עמומים של פגזים הדהדו במשך כל הלילה. מקופלים וצפופים מתחממים אחד בתוך גופו של השני, נים ולא נים חולף לו הלילה.
אשמורת ראשונה של בוקר חדש. זקן בן שבוע, דוקרני, מחוספס. כף ידי מנסה לחוש את קיומם של הפנים. קופסאות שימורים קרות נפתחות ועוברות מיד ליד. אוכלים ללא תיאבון, במשורה. מציות משמשות ככלי אוכל מתכלים. חלף שבוע של לחימה ללא מנות חמות, האוכל ממנות הקרב הולך ואוזל. המטבח הגדודי טרם הגיע לשדה הקרב. איציק פוקד עלינו לעלות על הזחל. המטרה בלתי ידועה. הזחל שלנו מצטרף לזחל של אגוזי המג"ד. עוד שני זחלמים מאחת הפלוגות מצטרפים אלינו. השמים בהירים וקרים. אנו עולים על "ציר אמריקה" החבול והפצוע. מגיעים לצומת של "חאן- ארנבה" ופונים לכוון דרום לציר "ציריך" במפה. מתקדמים במהירות. שקט. מישור הבזלת לפנינו, מאחורינו רכסי החרמון הארוכים והגבוהים. בליל אמש נודע לנו שמוצב החרמון נפל בידי הסורים. לבי דאב. מרכסי החרמון ניתן לשלוט על כל מישור הקרב. מכשירי הקשר שלנו בחרמון כולל הקודים נפלו בידי הסורים וכן גם המפות על כל סימני הסתרים. הפקודות שניתנות במערכת הקשר הגדודית נקלטות על ידי האויב והשמועה אומרת שקת"ק (קצין תצפית קדמי) סורי מטווח מהחרמון את התותחים על פי התגובות שלנו במערכות הקשר. תל גדול נוסף, נמצא בדרומה של המובלעת, "תל-חארה", הגבוה בתילים, גם הוא בידי הסורים וגם שם קת"ק נוסף.
תל זה, הוא אחד המעוזים של הסורים ובו עשרות רבות של סוללות תותחים ומרגמות. מהר מאד למדנו שכל פקודה לנוע בציר מסוים, הנאמרת במערכת הקשר, נקלטת ע"י הסורים ותוך דקות נוחתים פגזים על המקום. על מנת להימנע מפגיעות, הפקודות החלו להיאמר באידיש ובסימנים מוסכמים ופרטיים בין אנשי הקשר. למרות הכל, הפגזים נוחתים בדיוק רב ומעלים פטריות גדולות של אבק ועשן. טנקים וזחלמים נפגעים ועולים באש. כולנו מצטופפים בתוך הזחל, רק ראשו של דובל'ה מזדקר החוצה והוא נותן הוראות לנהג "גולדה" לאן לפנות כדי לא לסטות מהדרך. אבק הפגזים הנופלים ושרשרות הזחלים והטנקים לפנינו חוסמים, כמעט לחלוטין, את שדה הראיה. התקרבנו לכפר ג'אבה. בעלי חיים מתרוצצים כאובדי דרך, הלומים, בינות לכלי הרכב המשוריינים. שני חמורים נצמדו זה לזה ותפשו מחסה ליד קיר של בית, גופותיהם דבוקים וראשיהם מזדקרים משני הצדדים כמין חיה אגדית בעלת שני ראשים. מעניין, אם גם בעלי החיים מקבלים תסביכים נפשיים מכל המולת המלחמה שמסביבם. בטוח, שיצר הקיום שלהם מכתיב את התנהגותם.
בסערת הקרב
חושות עלובות, בנויות מאבני בזלת בלתי מסותתות, מפוזרות בשטח. במרכז הכפר מבנים מרובעים עשויים בטון. מגדל מים גבוה מזדקר ליד הצומת כשמימין ומשמאל שני תילים. "תל כרום" ו"תל שער", שניהם תילים געשיים. בתווך שוכן הכפר הגדול. במרכז הכפר מסגד גדל ממדים עם שתי כיפות עגולות וגדולות ומינרט גבוה מזדקר ביניהן. הצומת היה מטווח ע"י התותחים הסוריים והיינו חייבים לחלוף על פניו במהירות רבה. פנינו ימינה לעבר "תל-כרום". התל עצמו הופגז על ידי כוחותינו והדרך אליו הופגזה על ידי הסורים. מטח הפגזים נעשה צפוף יותר ויותר. "גולדה" , הנהג שלנו, לחץ בכל כוחותיו על דוושת הבנזין. הזחל היטלטל מצד אל צד. הציוד הרב והמתכתי, שהיה עליו, השתחרר והשתולל בתוך הזחל. ברגעים אלה פיתחתי לעצמי תחביב מוזר: - להתבונן בפגזים המתפוציים מטרים ספורים מאתנו ולהווכח, כל פעם מחדש, שבעצם שום דבר לא קורה, - הזחל ממשיך לדהור, האיברים נשארים שלמים וחבריך יושבים חוורי פנים, משתדלים להחזיק בידיהם כל דבר יציב בזחל. לא יכולתי שלא לחייך ולצעוק בקול גדול: "חברה, המסיבה שנעשה תהיה לא נורמאלית".
שני חמורים נצמדו זה לזה ותפשו מחסה ליד קיר של בית
גופה של חייל סורי שרועה לרוחב הדרך – כמו בציור "הזמן" של סלוודר דאלי. גופו היה שטוח כקרטון משרשרות המשוריינים שחלפו עליו. רק ראשו ,כראש של בובת שעווה חבוש כובע פלדה נשאר שלם. כמו פסל סוריאליסטי מכוייר בצבעי אפור וכחול. מטרים ספורים מהחייל המת, היה בונקר גדול. בפתח הבונקר ניצבה מרגמה עצומת ממדים וערמות של פגזים וזבילים לידה. הזחל טיפס במעלה התל. ההפגזה פסקה לפתע ושקט השתרר. שעת בוקר. השמש החלה לחמם את האוויר. מזג האוויר צח ונפלא. שלוש שורות של בונקרים, ברצועות גובה שונות, היו בתל. מחפורות עמוקות לרכב משורין, מוגנות משלושה עברים, חצובות בצורה הנדסית ומדויקת. באחת מהן גילינו נגמ"ש סורי במצב כמעט חדש. באחרת, משאית עמוסה בתחמושת. איציק, קצין החימוש, נכנס לאחת המחפורות, התניע את המשאית עמוסת התחמושת והוציא אותה החוצה. הזחלמים שלנו התמקמו בתוך המחפורות הריקות. גם הזחל הטכני נכנס לאחת המחפורות. קפצנו מתוך הזחל, עם כלי נשק דרוכים לטהר את הבונקרים הפזורים על התל. פרט לכמה גופות של חיילים סוריים לא מצאנו מאומה. התפניתי להסתכל על הנוף שמסביב. הראות הייתה נהדרת, במרכז המישור שבינינו לבין "תל שער" הגבוה. בצד מזרח, השתרע הכפר הסורי "ג'אבה". אש הסורים התמקדה עכשיו על הכפר שנתפס ע"י כוחותינו. פטריות עשן מיתמרות מעליו. "תל שער" היה באמת שער למישור רחב ידים שהשתרע לכיוון דרום שבמרכזו בצבצו עוד שני תילים קטנים יחסית, - "תל מסחארה" ו"תל מאל". למרגלות "תל מסחארה" היה כפר סורי נוסף – "כפר מסחארה". מדרום לשני התלים האלה, הופיע שוב האיום הגדול שבכולם – הלא הוא "תל חארה" משם הומטרה עלינו האש. בצד צפון השתרע מישור נוסף, רחב ידיים, שהגיע עד למרגלות החרמון, כשבמרכזו הכפר "חאן-ארנבה" בתווך הדרך הראשית והיחידה בין קונטרה לדמשק - "ציר אמריקה" במפות שלנו. הכביש הישר הזה היה עורק החיים שלנו. דרכו הגיעה התגבורת, התחמושת והאספקה. כביש זה הופגז ללא הפוגה עשרים וארבע שעות ביממה. בראש התל אותו תפשנו, "תל כרום", עמד מבנה בטון גדול, נקי, נוח ומרווח. בשלב ראשון הוא מצא חן בעינינו לצורך התמקמות. לא הבנו שתוך מספר שעות נאלץ לנטוש אותו כי ההפגזות המסיביות הסוריות כוונו עליו. זו הפעם הראשונה שיכולנו לשבת בניחותא ולהחליף רשמים. המג"ד וחבורתו התמקמו בבונקר העליון, שהיה קטן אולם מבוצר ועמוק בתוך האדמה.
חלפו מספר שעות. מרחוק ראינו את מיכלית המים של הגדוד מטפסת לעברנו. הנהג היה אחד מאנשי הסיירת ולידו ישב אגמי, מ"פ המפקדה. קיבלנו אותם בשמחה רבה והערכנו את מאמציהם להגיע אלינו. המים שלנו כמעט ואזלו. גם מנות הקרב נעלמו. מלאנו במים ג'ריקנים ומימיות והצטיידנו במנות קרב חדשות.
אגמי הביא אתו גם מכתבים, עליהם קפצנו בשמחה בתקוה לקבל דרישת שלום מהבית. אולם, לתדהמתנו כל המכתבים, צרור שלם, היו ממוענים על שמו של חייל אחד בזחל, הוא "דוחה". כל כולם מאשתו. ביקשנו ממנו שיעשה צדק ושיחלק גם לאחרים, אולם הוא סרב בכל תוקף, התרחק מאתנו ושקע מחוייך מאוזן לאוזן בעולם אחר. אגמי הביא לנו עוד מיצרך חשוב – גרביים. הם הזכירו לנו שטרם חלצנו נעליים זה יותר משבוע. הברזים שבמיכלית קרצו בטפטוף טיפות המים ורחיצת כפות הרגליים, בפעם הראשונה, הפכה לחגיגת מקלחת. חלצנו את הנעליים הכבדות ואת גרבי הצמר שנשארו קשות וזקופות ושטפנו בצהלות את כפות רגלינו. מישהו הושיב את ד'בלה על ארגז תחמושת, קשר לצוארו מגבת ועם מספרי-ספרים שמצא באחד הבונקרים, החל לגזוז את זקנו. בחיוך של טוב לב התיישב דובל'ה על הארגז והפקיר את זקנו לספר החובב.
ד'בלה מפקיר את זקנו לספר החובב
(שנים מספר לאחר המלחמה, נרצח ד'בלה בושקניץ ז"ל, על ידי מרצחים, בכביש החוף)
הייתה המולה של צחוק וקלות דעת. ההמולה הופסקה לפתע ע"י מטס של שני מטוסי "מיג" שטסו בגובה נמוך. אגמי סגר מיידית את הברזים והתקפל חזרה למקום בטוח, לא לפני שהבטיח לבקר שנית. החברה התלבשו בחיפזון. מרגע זה, למדתי לרחוץ כל רגל לחוד ולא לפשוט נעל שניה, לפני שאני נועל את הראשונה. נעלים זה דבר חשוב. מטס המטוסים גילה לנו, שהמבנה אותו בחרנו לשהייה אינו מוגן מפגזים ואפילו לא לפגיעה מנשק קל. הוא היה בולט וחשוף לעין ולהפגזות. היה עלינו למצוא בונקר אחר. התברר לנו, מהר מאוד, שכל הבונקרים נתפשו על ידי חיילי אחת הפלוגות. הבונקרים מצפון לתל ניתפשו על ידי פלוגתו של אביגדור ועל ידי מחלקת המרגמות ובבונקרים שבמרכז התל התמקמו אגוזי המג"ד וחבורתו. נותרו שני בונקרים קטנים, עלובים, סתומים ומסריחים. הם שימשו כמכרעות לחיילים הסוריים. לא נותרה כל ברירה, לקחנו שמיכה צבאית ואתי חפירה ובתורנות החילונו לפנות את הטינופת. נשמנו מבחוץ אוויר צח ונכנסנו לפנות את הזוועות משני הבונקרים הקטנים. הצחנה הייתה נוראה. כל אחד בתורו: – ד'בלה, גולדה, גבר, זוהר, יונה, דוחה, נפתלי ואני – נכנסנו דרך הפתח הצר, עצרנו את הנשימה ופינינו בידיים גושי סלע וטינופת על גבי השמיכה שנתרמה לצורך הפינוי. כדי לטהר את האוויר והסירחון לאחר הפינוי, שפכנו בנזין על הרצפה החשופה והקירות הפנימיים של שני הבונקרים המצחינים. השלכנו לתוכם סמרטוטים בוערים וכל חללי הבונקרים עלו בלהבות. פעולת החיטוי עברה בהצלחה. מישהו הוציא מאי-שם בקבוק בושם מתקתק, שמצא באחד הבונקרים. פיזרנו את תוכנו בשני הבונקרים הקטנים. עכשיו המקום ראוי למגורי בני-אדם...
התקרות של הבונקרים היו דקים וחשופים ועשויים מבטון שהתפורר למגע יד. ידענו שנצטרך לבלות, לפחות את הלילה, במקום ושהתקרה לא תעמוד בפגיעה ישירה של פגז. למרות עייפותנו דרבנתי את החברים לערום ערמות של סלעי בזלת ואפר וולקני על תקרות הבטון. עבודתנו הופסקה, כשאיציק ביקש מאתנו לתקן את הזחל הסורי ולמתקן אותו לצורך פינוי פצועים. הגדוד שלנו סבל ממחסור בכלי רכב וחלק ניכר מכלי הרכב המשורינים שלנו נפגעו מבלי שניתן לשקמם בתנאי שדה. פרט לאמבולנס הסורי שלקחנו שלל, לא היו לנו אמבולנסים תקניים לפינוי הפצועים. החילונו לעבוד על מערכות המנוע השונות שלו, מרחנו את דפנותיו בבוץ על מנת להסוות את סימני הזיהוי הסוריים. לאחר עבודה מאומצת הזחל היה מוכן לפעולה. שעות מספר לאחר שמסרנו אותו לאחת הפלוגות, הוא חטף פגיעה ישירה מטיל, ליד "תל מסכארה" ועלה באש. הפעם החלטנו להכין, זו הפעם הראשונה, ארוחה חמה. - באמצעות פרימוס שמצאנו באחד הבונקרים וקופסאות שימורים אלתרנו סירי בישול. אולם דוקא עכשיו, זוהר, הטבח המתנדב שלנו התמרד, נכנס ללחץ והחליט לשבות. כל תחינותינו ומחמאותינו, שהוא טבח מצוין, לא הועילו. הוא המשיך בסרובו. את הפרימוס, הכרתי מימי ילדותי בירושלים. הוא היה אביזר חשוב במטבח של אימא, בעיקר בימי כביסה ובימים בהם הגיעו אורחים והיה צורך בבישולים רבים. הפעלתי את הפרימוס והכנו מקופסאות השימורים ארוחה כיד המלך. זוהר לא סרב לאכול. הערב החל לרדת. כל האופק המזרחי והדרומי היבהב באורות של הבהקי התותחים והטנקים.היינו שמונה חברים בזחל הטכני. התחלקנו שווה בשווה בשני הבונקרים הקטנים שהכנו והתארגנו ללינת הלילה. נשארנו בלבוש מלא, בחגור ובכובעי הפלדה. הנשק הקל נשאר צמוד לגופנו. נאמר לנו, שהלילה, הסורים מתכננים התקפה נגד על מערך כוחותינו. הפגז הראשון נפל בעוצמה רבה ממש ליד הבונקר שלנו. האדמה סביבנו רעדה. הצטופפנו כולנו בפינות הבונקר. מרגע זה, החל מטר של פגזים שהתפוצצו ברעש אדיר ומחריש אוזניים. פסק הזמן בין רעם היציאה של פגז המרגמה של הסורים לבין נפילתו של הפגז נמשך בין שתיים לשלוש שניות. כך גם יכולנו להעריך את מרחקם של המרגמות הכבדות הסוריות, - פגזי 160 מ"מ. התחלתי להבחין בקולות השונים של רעמי היציאה של המרגמות השונות. רעם מסויים, של מרגמה מסוימת, שזיהיתי את קולה הייתה מכוונת ממש על הבונקר שלנו. ספרתי שניה, שתים, שלש שניות והפגז נחת ברעם אדיר על הבונקר. כל קירות הבונקר הקטן הזדעזעו ורעדו. עפר חצץ אבנים מרוסקות ואבק שריפה חדרו לתוכו. אני התמקמתי בפתח היציאה ורגליי נשארו מחוץ לפתח. השתדלתי להכניסם פנימה והתקפלתי ככדור, נצמד לגופו של חברי. קולות הנפץ, שהשמיעו קולות הנגד של המרגמות שלנו היו דלים, דלילים ועלובים אל מול שפעת הפגזים הרועמים של הירי הסורי.
לאחר הדממה הקצרה, בין פגז לפגז, שאלתי את חבריי לבונקר: "ד'בלה, דוחה, גולדה, אתם בסדר?"
- דממה.
- דממה.
טלטלתי את הסמוכים לי.
- "אתם בסדר?" צעקתי.
- "כן". נשמעה תשובה עמומה.
-
בעיצומם של ההפגזות, החברים מהבונקר הסמוך ניסו להיכנס לבונקר שלנו.
- "למה אתם באים הנה? אין מקום לכולם".
- "תצטופפו". התחננו לפנינו.
התקפלנו פנימה. שמונה חיילים על ציודם, בשטח של כשני מטרים מרובעים. הרגליים שלי נותרו מחוץ לבונקר. פגז נוסף מאותה מרגמה מאיימת, נחת שוב ברעש אכזרי על הבונקר שלנו וטילטל אותו. מישהו החל להשמיע קולות של נחירה. ד'בלה נוחר. כולנו נכנסנו למצב של אין-אונים.
- "איך הוא מצליח להרדם במצב כזה?" חשבתי.
"בעצם", אמרתי לעצמי, "הדרך הטובה ביותר היא להירדם, להתעלם מהמציאות". איך אפשר? גולדה התחיל להזכיר בקול רם את שם אשתו ואת שם ילדו בן השנה, פעם ועוד פעם כמעין קינה מרעידת לב. מי יודע אם נזכה לראות את אור הבוקר.
- "חברה, נעשה מסיבה פגז אחרי המלחמה". אמרתי ביאוש ובחוסר אונים. חבריי, אפילו לא גיחכו.
יציאת הפגז המוכר לנו נשמעה שוב. חיכינו בחרדה לנפילתו. רעם מחריש אוזניים והבונקר שוב מיטלטל.
- "אתם רואים, הסלעים ששמנו על הבונקר מצילים אותנו עכשיו". אמרתי. אף אחד לא הגיב.
ד'בלה סיגל לעצמו מנהג קבוע, - בכל פעם שנחתו עלינו פגזים הוא נכנס באופן מיידי לתרדמה עמוקה ונחר בקולות מאיימים. מצב זה לא הפריע לו לתפקד טוב מאד, דקות ספורות לאחר מכן, כאשר נדרשה מאתנו פעילות מבצעית. נזכרתי ששמתי בכיסי ספר תהילים קטן שקיבלתי בצומת "חאן- ארנבה" מקבוצת רבנים צבאיים שעברו בדרך. הבטחתי לעצמי שאם ניוותר בחיים לאחר הלילה הזה, אקרא בפני חבריי את "תפילת הדרך" שהייתה בסוף הספרון. קול רעם של פגז נוסף, דחק אותנו אחד לתוך חיקו של השני. כל אחד מצא מיסתור בתוך קפלי גופו של חברו. לאחר רעם של פגז נוסף, נשמעו מעל לבונקר שלנו קולות נפץ עזים וקולות התפוצצות מנשק קל. הכנו את מקלעי העוזי שלנו, דרוכים בידינו וגם את רימוני היד. היינו בטוחים שחיל רגלים סורי תוקף אותנו. התכוננו לקרב פנים אל פנים. רק בבקר, הסתבר לנו, שמכונית התחמושת הסורית, שאיציק הוציא יום קודם לכן מהמחפורת, חנתה חשופה ממש מעל לבונקר שלנו. מכונית התחמושת חטפה פגיעה ישירה מפגז מרגמה סורית. כל התחמושת שעליה התפוצצה מעל לראשינו במשך הלילה והשמיעה קולות נפץ. כל הלילה נמשכו ההתפוצצויות. בבוקר, חלה רגיעה בהפגזות. יצאנו אט, אט החוצה, ממששים ובודקים את אברינו. פלא פלאים, אף אחד לא נפגע. כל התל היה זרוע בעשרות מהמורות של פגזים. המכונית הסורית עם התחמושת נשרפה כליל. נשאר ממנה שלד שחור ומפוחם. הבונקרשלנו כוסה בשכבת עפר נוספת מרסיסי פגזים. פגזים רבים נפלו סביבו ובדרך נס הוא לא נפגע. גם הזחל שלנו, שהיה בתוך המחפורת, כוסה בשכבה עבה של סלעים ועפר, אולם לא נפגע. באותו בוקר, כתבתי על גבי גלויה של ה"ועד למען החייל" את המילים הבאות ושלחתי אותה לדליה:
"אם אחיה,
אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם.
אם אחיה,
אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם.
אם אחיה,
אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם.
אם אחיה,
אחזור ואעריך פנס הרחוב, טפות הגשם.
אם אחיה,
אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם.
אם אחיה,
אחזור ואוהב כל הילדים והנשים שבעולם.
את כולם.
במחזור. – ואחיה.
בוקר חדש. יפה. צלול. קר. איציק, קצין החימוש שלנו, יוצא מבונקר המג"ד ושמח לגלות שאף אחד מאתנו לא נפגע. עבר עלינו עוד יום של חילוץ ותיקון כלי רכב שנפגעו. הפעם קראתי בפני חבריי את תפילת הדרך. כולם הקשיבו בדריכות וענו במקהלה "אמן". המילים הלמו את המצב בו היינו נתונים. לקראת לילה, קיבלנו הודעה חפוזה בקשר, לנוע חזרה לעבר הכפר ג'אבה. ההודעה לא לוותה בהסברים, והפקודה נשמעה כהוראה לנסיגה מבוהלת. רכבים כבדים, שריוניות וטנקים, החלו לנוטוש את עמדותיהם והצטרפו לשיירה הארוכה שפניה לכיוון צומת "חאן - ארנבה". סימני שאלה החלו להתרוצץ."הכיצד? מדוע כולם נסוגים?" שמועות ריחפו באוויר."הצבא העיראקי הצטרף לכוחות הסוריים ואנחנו נאלצים לסגת". תפקידו של הזחל הטכני, להישאר בסוף השיירה. עלינו לוודא, שכל כלי הרכב מסוגלים לנוע בכוחות עצמם ושלא נשאיר רכב נטוש בשטח. כל התכונה הזו הייתה מאד לא מובנת. עשרות כלי רכב, בעלטה מוחלטת ובדממת אלחוט. כולם נסוגים בצורה מבוהלת, לעבר צירי קונטרה. השקט היה ארוך ומאיים. לא יריה. לא פגז. שקט ארוך, לא מוסבר, שחור, מאיים. אלפי כוכבים ריצדו בשמיים הבהירים. שמועות מרחפות בחלל ועוברות בקריאות מזחל לזחל:
- "הסובייטים מתערבים במלחמה, מאיימים להתקיף, אם לא ננטוש מיד את המובלעת הסורית.
אולי גם ישתמשו בנשק בלתי קונבנציונאלי. אין לנו רצון וגם אין לנו יכולת להילחם ב"דוב הרוסי", לכן חוזרים ל"קו הסגול".
- "אבל מדוע בנסיגה מבוהלת? מה החיפזון?"
- "הסורים מתכננים התקפת נגד ואין בכוחנו לעמוד מולם בעמדות הקיימות". אומרות השמועות.
הייתה פקודה לדממת אלחוט. הפקודה נשמרת בקפדנות והמכשירים פסקו לטרטר ולרחוש.
- "גולדה מאיר, סאדאת ואסד הגיעו להסכם הפסקת אש". קראתי בקול.
- "אתם שומעים! לא יורים!" צעקתי מעודד מהשקט.
השמועה החלה לעשות לה כנפיים: - "הפסקת אש נכנסת לתוקפה, לכן הנסיגה והשקט". ממשאלות הלב. השעות חולפות ואנו ממתינים בשיירה הארוכה והחשוכה.
- "סוף המלחמה". אני מתחיל להאמין בשמועה שאני בעצמי הפצתי, – "הפסקת אש". כולי חוגג בלבי פנימה, ארץ ציון הומיה".
מטח יריות קרע את השקט. "זו פליטת כדור של מישהו שלא שמע על הפסקת האש". צעקתי. הדקות חולפות. פגז בודד נופל לא הרחק מאתנו.
- "זה פגז של מפר פקודה סורי, שלא שמע על הפסקת האש". הוספתי לצעוק. מטח פגזים נוסף שנפל לידנו, ניפץ את האשליה האחרונה שלי. המשימה הבאה הייתה לחפש מחסה בבונקר מגן. נדחסתי פנימה לתוך הבונקר הארוך שמצאנו. צחנה של עשן, זיעה וגללים בתוך החושך השחור. ערמות של גופות מכונסות, רכות, מיוזעות, עייפות. מצאתי מקום נוח, בקצה הבונקר, ליד עיקול ונתתי מרגוע לאבריי על ערימה של בגדים. החלמתי ממפץ האשליות שפיזרתי. חוץ מאוויר צח לא היה חסר כאן מאומה. יש לי הרגשה של ביטחון בבונקר המזוין והדחוס באדם ובצחנה. רעש הפגזים הנופלים בחוץ לא הפריע לתחושה זו. ניסיתי לבלוש בתוך האפלה, אולם אפס, היא שחורה משחור. התמקמתי בנוחיות בתוך ערמות הצחנה. לפתע שמעתי גניחה. היא הייתה סמוכה מאד ורפה. באה מצד העיקול של הבונקר. אולי אני הוזה. שוב גניחה, כאילו בעל הגניחות מנסה להסתירן ולא תמיד מצליח במשימתו. אולי זה חייל סורי שנשאר להסתתר בבונקר. אולי הוא פצוע, מייחל לעזרה, מבוהל, מפוחד, ואולי הוא יזרוק רימון? אני חייב לוודא מיהו הגונח. הוא נמצא כמטחווי יד ממני. אני חייב להתגבר על הפחד, לשלוח יד, למשש באפלה ולחוש את הגונח. היד נשלחת למשימה, קורעת חור באפלה, נמתחת אט אט כמגששת, מפלסת דרך בין שמיכות מאובקות וחלקי לבוש צבאי. היד חוזרת שוב לגופי ומנסה שנית. גופי נמתח לעבר העיקול ומסייע ליד להתקדם. אצבעותיי הגיעו למקום היעד, הן שוקעות במשהו רך וחמים. בין הצלעות, חשה ידי את זרימת הדם בעורקים ואת הולם דפיקות הלב. הגוף החם והרך לא עשה כל נסיון להימלט. נהפוך הוא, הוא נלחץ לכף ידי, חודר לתוך אצבעותיי, כאילו ביקש לא להיות בודד. מבקש חברה. שעיר היה היצור, בעל פרווה עבה. הוא הפסיק לייבב, נדחק לתוך כף ידי ומלקק בלשונו את אצבעותיי. משכתי את ידי אט אט חזרה. הכלבלב, נמשך אחריה, כלאבן שואבת, מגשש ומרחרח וכעבור שניה הגיע אלי, מצטנף לתוך חזי ומוצא לו שם מיסתור. מיששתי את גופו לחפש אם נפגע, אולם לא מצאתי בו שום סימני פגיעה. פרוותו עבה, חמה ורכה. הוא נצמד לגופי והפסיק לגנוח. תחושה מוזרה של עונג ושל תענוג וגם תחושה של אושר, שאני יכול להעניק ליצור חי. הרגשתי שהוא חש בדיוק כמוני. שניים שמחפשים חום ומיפלט, כאילו מחפשים זה את זה ונהנים זה ממגעו של זה. והפגזים בחוץ רועמים וגולדה מאיר, טרם השיגה הפסקת אש. ודן לנר, האוגדונר התורן שלנו, מכניס למלכודת מוות, חטיבת שריון עיראקית וחטיבת שריון סורית. ואדם וכלב חבוקים בבונקר סורי.
הצוות בזחל הטכני:למעלה ד'בלה ז"ל, זוהר, דוחה, יוסי ונפתלי הקשר
צילם:אלוני זמורה.
סוף פרק ז'