מאת: אתי מסיקה
תאריך עלייה לאתר: 07/07/2011
תאריך האירוע: 1948-05-01
מספר צפיות: 1916
מסדנת טנקים חטיבתית לבית מלאכה בסיסי לתיקון טנקים
לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן
ב -28 באפריל 1948 עם שחר הסתיים הקרב על חלקו הדרומי של מחנה תל ליטווינסקי. לוחמי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני טיהרו בקרב עיקש, שנמשך כמה שעות, את כל המבנים והסככות של המחנה, שבהם התבצרו לוחמי הכנופיות הערביות מאז 15 באפריל, היום שבו נטש הצבא הבריטי את המחנה. למעשה השתלטו לוחמי אלכסנדרוני על מחנה תל ליטווינסקי במקביל ליציאת הבריטים ממנו, למעט על אזור המוסכים בחלקו הדרומי, הסמוך לכביש סלמה-יהודיה. במסגרת מבצע 'חמץ' תוכנן להשלים את כיבוש המחנה ואת הכפרים אֶלל-חֵ'ירִיּיהָה,, סַלקִיּיּהָה, וסַללָה,מָה,ה, ששכנו מדרום לו, וכך אכן בוצע. כמה שעות לאחר טיהור המחנה החלו מכיוון מזרח התקפות-נגד של חיילים סורים ועיראקים מ"צבא ההצלה" בסיוע משוריינים, שיצאו מיהְהודִיּיּהָה,, בניסיון לכבוש מחדש את המחנה. כוח עתודה חטיבתי, ובו תותחי 20 מ"מ, סייע להדוף את ההתקפות, שנמשכו כשלוש שעות. בשעה שהתנהלו הקרבות בחלקו המזרחי של המחנה, התקרב ממערב ג'יפ בודד אל גדרות המחנה בקצהו הדרומי. בג'יפ ישבו דרוכים שני אנשי 'הגנה' ותיקים: ישראל כרמי, ראש צוות המדריכים של שירות ממטה ארגון ההדרכה (אה"ד) במטכ"ל ה'הגנה'. w המשוריינים (שמ"ש) וירוחם כפכפי שניהם יצאו באותו בוקר בהוראתו של ראש אה"ד, אליהו כהן (מאוחר יותר האלוף בן- חור), לאתר מקום, שבו יהיה אפשר להקים בסיס אימונים לשריון, ובו יוקם הגדוד המשוריין הראשון, או כפי שהוא כונה – גדוד חמ"ש (חיל משוריינים) א'. על כרמי הוטל לרכז את הלוחמים, הציוד, כלי הרכב של הגדוד ולאמן אותו בלחימת שריון. על כפכפי הוטל להקים סדנה, שבה יוכשרו כלי הרכב של השריון ויקבלו שירותי אחזקה.
בהתחלה נסעו השניים למחנה דורה, שמדרום לנתניה, אך המקום לא נמצא מתאים, ולכן החליטו לאתר מקום בקצהו הדרומי של מחנה תל ליטווינסקי. הם התקרבו בזהירות ברגל אל המחנה הנטוש. ליד השער הדרומי מצאו כמה מבנים, שתי סככות גדולות וכמה משטחי בטון. עשרות גוויות של ערבים היו מוטלות עדיין בתוך המבנים; סימני הקרב הקשה ניכרו בהם.
- ירוחם כפכפי נולד ב -1919 בליטא. בגיל 5 עלה לארץ עם משפחתו. התגורר בתל-אביב והתחנך בה. לאחר שסיים את גימנסיה נורדיה הצטרף בגיל 18 להכשרה בדגניה א', ומשם עלה עם קבוצתו לחניתה. ב -1941 עזב את המשק ושנה לאחר מכן התגייס לצבא הבריטי. הוא הוצב בחיל הציוד ושירת בבית המלאכה הבסיסי בטירה ועסק בשיקום טנקים.לפני מערכת אל-עלמיין הועבר למצרים וסופח לפלוגת סדנה, שעסקה בתיקון טנקים אמריקניים. ב -1942 הועבר לחיל החרושת הבריטי ונשלח לקורס בן שנה לטכנאי שריון במחנה תל אל-כביר שבמצרים. בתום הקורס מונה למדריך ראשי באגף העברי של בסיס ההדרכה. במסגרת ההכנות לפלישה לאיטליה צורף לפלוגת סדנה של הבריגדה היהודית. באיטליה מונה למנהל עבודה ולאחראי על רכב כבד ועל שירותי הגרירה של הבריגדה. בתום מלחמת-העולם השנייה השתחרר מהצבא והחל לעבוד כמנהל עבודה במוסך של חברת קרסו בתל-אביב.
בפברואר 1948 גויס למטה הפלמ"ח והקים, על-פי הצעתו, את מרכז התחבורה החטיבתי (מת"ח). במסגרת הזאת ריכז את פעולות הרכש והשיקום של ג'יפים, שנקנו ממגרשי גרוטאות של הצבא הבריטי, והכין מחסני דלק וציוד. במקביל לעבודתו באספקת הצרכים של גדודי הפלמ"ח, יזם רכישת טנקים ויצר קשרים עם סוכני מכירות של ציוד עודף לצורך זה. באפריל 1948 הועבר לאה"ד, וסייע בהקמת גדוד השריון הראשון. ביוני הועבר לחטיבה 8 כקצין הטכני שלה, ובתפקיד זה בנה את הסדנה החטיבתית ופיקד עליה. במקביל לתפקידו בחטיבה 8 ולאחר מכן כמפקד במ"ב 683 לתיקון טנקים נשלח פעמיים לאירופה, כדי לרכוש טנקים לצה"ל. בסוף 1949 מונה לקצין טכני לרכב א' וב' במפקדת חיל הטכנאים והמשיך לצאת לחו"ל במשימות רכש. ב -1954 הושאל לתעשייה האווירית לשנה, ולאחר מכן השתלם במשך שנה בבריטניה בבית-הספר הגבוה של חיל החימוש הבריטי. ב -1956 מונה לקצין חימוש של גיסות השריון. בשנים 1962-1959 שימש כקצין חימוש של פיקוד הדרום, ועד פרישתו מצה"ל ב -1963 הקים את הקורס הטכני המתקדם בנושא טנקים בבה"ד 20 . בשנים 1987-1963 מילא תפקידים ממלכתיים שונים בארץ ובחו"ל. ב -1987 פרש לגמלאות ומשמש כנציג הציבור בוועדות מכרזים.
מחנה תל ליטווינסקי נבנה במלחמת-העולם השנייה על-ידי הצבא האמריקני ושימש בסיס אספקה, ציוד והתארגנות לכוחותיהם, שחנו בחלקה התיכון של רצועת החוף הישראלית. בחלקו הצפוני של המחנה נבנה בית-חולים צבאי גדול, ששירת את חיל- האוויר האמריקני. עם תום המלחמה, משעבר המחנה לידי הצבא הבריטי, עשו בו הללו שימוש דומה לזה של קודמיהם, אך להם שימש המחנה בסיס גדול לכלי רכב, לתותחים ולסדנאות. אזור הסדנאות בחלקו הדרומי של המחנה נמצא מתאים לדעתם של כרמי וכפכפי, וכבר למחרת קבעו בו את מקום התארגנות הגדוד למרות התנגדות אנשי אג"א, שסברו, כי המקום אינו בטוח דיו. עוזרו של כרמי, אהרון דוד ("דוקי") רובינשטיין (סלע), וירוחם כפכפי הקימו במקום בית מלאכה קטן, ובעזרת בעלי מקצוע נוספים החלו לעסוק בקליטה טכנית של ג'יפים, זחל"מים ומשוריינים, שהיו מוסתרים עד אז בשכונת בורוכוב שבגבעתיים, או שהגיעו מבמ"ב 1 במגרשי התערוכה בתל-אביב. במקום נבנו דגמים של חצובות ומתקוני ציוד מיוחדים לנשיאת ארגזי תחמושת, מכלי מים ודלק. לאחר שהוכנו הדגמים הוגשו הזמנות עבודה לבתי מלאכה אזרחיים בדרום תל-אביב. בית-הספר לשריון, שהוקם בחלקו הדרומי של מחנה תל ליטווינסקי, כונה בסיס אימונים 11.
כאשר פלישת צבאות ערב הסדירים לארץ עמדה בפתח, אחת הבעיות שהדאיגו ביותר את המטכ"ל היתה העדר כוחות עתודה, שאותם ניתן יהיה להטיל למערכה במקום שבו ייווצרו פרצות בחזית הלחימה. לפיכך הטיל ב -1 במאי 1948 ישראל גלילי, הרמ"א (ראש המפקדה הארצית) של ה'הגנה', על אגף ההדרכה במטכ"ל להקים את הגדוד המשוריין הראשון, גדוד 73 (שכונה לאחר מכן גדוד 79 ), אשר יועד להיות הגדוד הראשון של חטיבת העתודה המטכ"לית, חטיבת מכבי. רוב הלוחמים והמפקדים, שנשלחו להוות את שלד הגדוד, היו מהגדוד השישי של הפלמ"ח. ב -13 במאי מונה צבי זמיר, מפקד הגדוד השישי, למפקד הגדוד המשוריין הראשון, ובמשך כשבוע סייעבהקמת הגדוד בתל ליטווינסקי.
בין בן-גוריון ובין יגאל ידין (סוקניק), ראש אגף המבצעים של ה'הגנה', התגלעה מחלוקת קשה בנושא מקורות כוח-האדם עבור החטיבה ומינוי מפקדה. ידין רצה, שהחטיבה עליה יפקד אליהו כהן, תהיה חטיבת פלמ"ח, אשר תהיה מורכבת מן הגדוד המשוריין, שני גדודי פלמ"ח ממונעים ויחידת צנחנים, ושמה יהיה חטיבת מכבי. לעומתו, רצה בן-גוריון שהחטיבה, עליה יפקד שלמה רבינוביץ' (שמיר), תתבסס על גרעין ותיק ומאומן, שיילקח מן החטיבות הקיימות, בתוספת תגבורת גדולה של טירונים מן הגיוס הכללי ושל מפקדים יוצאי הצבא הבריטי וצבאות סדירים אחרים. בשעה שאגפי המטה ואגף ההדרכה עסקו עדיין בהקמת חטיבת מכבי, החלו אגפי המטה האחרים במטכ"ל למלא אחר הוראתו של בן-גוריון, ולמעשה החלו ב -14 במאי להקים את חטיבת העתודה המטכ"לית, חטיבה 7, ובניית חטיבת מכבי ירדה מעל הפרק. ב -18 במאי הועבר הגדוד המשוריין לחטיבה 7, וב -20 במאי מונה חיים לסקוב למפקדו במקום צבי זמיר. הגדוד המשוריין, שהוקם על-ידי ישראל כרמי וסגל עוזריו, היה, מורכב מפלוגת חרמ"ש בזחל"מים, מפלוגת משוריינים ומפלוגת מטה. כשיצא גדוד 79 בפיקודו של לסקוב, להתארגנות בעין שמר לקראת המבצע לכיבוש לטרון ופתיחת הדרך לירושלים, החלו אנשיו של כרמי בהקמת הגדוד המשוריין השני.
באותם הימים התחוללו מאבקי כוח בצמרת הבטחונית. בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות וראש מחלקת הביטחון, רצה להפעיל בעצמו את המטה הכללי, וניסה לדחוק את רגליו של ישראל גלילי, הרמ"א, מתפקידו על-ידי ביטול "המפקדה הארצית", שעמדה בינו ובין המטכ"ל. דחיקתו של הרמ"א נכשלה בעיקר בשל הלחצים הכבדים, שהפעילו ראשי האגפים במטכ"ל וסערת הרוחות שפרצה סביב נושא זה במִיּנהלת העם (שהפכה לממשלה הזמנית). בן-גוריון לא יכול היה, כנראה, לעמוד בפני הלחצים של ראשי האגפים במטכ"ל, שתבעו את החזרתו של ישראל גלילי, וגלילי שב לפעול לאחר, שבוע במעמד של העוזר הבכיר לשר הביטחון. ההחלטה על הקמתה של חטיבה 7 במקומה של חטיבת מכבי, מינויו של שלמה שמיר למפקד החטיבה והעברתם של אנשי הגדוד השישי לשירות בחטיבה כללית, נתפסו כשלב נוסף בדחיקת רגליו של הפלמ"ח. בהשראת גלילי ניסה המטה הכללי לעכב את הקמתה של חטיבה 7 ולהקדים בניית חטיבה אחרת לפניה. מכיוון שהדחיפות בהקמתה של חטיבה חדשה היתה רבה, ומכיוון שמטה הפלמ"ח לא השלים עדיין את בניית שלוש חטיבותיו הקיימות, הראל, הנגב ויפתח, ולא ניתן היה להקים חטיבה חדשה במועד, הוטלה המשימה של הקמת החטיבה החדשה על אגף ההדרכה. בפיקוד ההדרכה היו קצינים רבים בעלי הכשרה וניסיון, והם יכלו להוות שלד פיקודי לחטיבה, בעוד שחניכי הקורסים השונים יכלו לשמש כחייליה. ב -16 במאי הוציא אגף המבצעים במטכ"ל פקודה להקמתה של חטיבת אה"ד בהרכב של שלושה גדודי חי"ר ובפיקודו של ראש אה"ד, אליהו כהן. קורס המ"מים, שעמד להיפתח במחנה אליהו, שמדרום לנתניה, בוטל, וכל החניכים הועברו למחנה תל ליטווינסקי, כדי לשמש כמפקדי מחלקות בגדודי החי"ר שעמדו לקום. חניכי קורס המ"כים יועדו להיות מפקדי כיתות.
בטרם הספיקו אנשיו של כרמי להשלים את הקמתו של הגדוד המשוריין השני, הורה ידין ב -15 במאי לכרמי להקים יחידת פשיטה ממונעת, שאנשיה יצֵאו לנגב בג'יפים, והיחידה הזאת תהיה בסיס להקמתו של גדוד פשיטה ממונע בחטיבת הנגב. כרמי ועוזריו הפסיקו לעסוק בבניית הגדוד המשוריין, והתמקדו בגיוס הלוחמים ובארגון כלי הרכב והציוד ליחידות הפשיטה. ב -18 במאי כבר יצאו מתל ליטווינסקי לנגב שתי פלוגות הפשיטה ב -30 ג'יפים חדשים, שהגיעו לארץ באונייה כמה ימים קודם לכן. הג'יפים צוידו בשני מקלעים כל אחד, במטולים נ"ט, במכשירי קשר ובציוד נוסף, שנחשב לחדיש ביותר יחסית לציודן של יתר יחידות הצבא. על-פי פקודתו של כרמי, הצטרף אליו דוד סלע ("דוקי") כקצין הטכני של יחידת הפשיטה. סלע אילתר בתוך קומנדקר בית מלאכה נייד וצירף אליו כמה בעלי מקצוע, שהיוו את הגרעין הטכני של היחידה.
כפכפי וצוות עוזריו נשארו בתל ליטווינסקי, והמשיכו לסייע בקליטת כלי רכב משוריינים ובהשמשתם. אנשי צוותו היו: יחיאל אלטמן, אליעזר נאמן, יוסף האוזנר, אליהו זייכל, משה גרינשטיין, יואל פישלר ואברהם פודר, אשר היו חניכיו בקורס החצי- שנתי של מכונאי טנקים, שהתקיים ב -1943 באגף העברי של בית-הספר למכונאי שריון של חיל החרושת הבריטי. הטנקים הראשונים שבהם טיפלו היו 3 טנקי שלל. 35 , שנפגעו בקרב על דגניה א' ודגניה ב' ב -20 במאי 1948 R- סוריים מדגם רנו הטנקים הקלים האלה יוצרו בצרפת לפני מלחמת-העולם השנייה, והיוו את הבסיס לכוח הטנקים המרכזי של דיוויזיות החי"ר בצבא הצרפתי; הם הועברו על-ידי ממשלת צרפת לידי הצבא הסורי. משקל הטנק היה כ -12 טון, בעל מנוע בן 39 כוחות-סוס, עובי השריון בחזית הצריח היה 45 מ"מ, וחימושם התבסס על תותח קצר של 37 מ"מ ומקלע מקביל מסוג שטו בקוטר 7.5 מ"מ. צוות הטנק כלל שני אנשים בלבד, נהג בתובה ומפקד, ששימש גם כתותחן וכטען בצריח. כל 5 הטנקים הסוריים, שתקפו את הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב', נפגעו באש חברי הקיבוצים ולוחמי גדוד 12 של גולני, שהגנו על המשקים מתוך עמדות מבוצרות וחפירות קשר. הטנק שנפגע על-ידי בקבוקי תבערה עלה באש ויצא מכלל פעולה. הוא הושאר כאנדרטה במקום עד עצם היום הזה. הטנקים, שנפגעו על-ידי מטולים נ"ט פיאט, נותרו שלמים. אחד מהם הועבר למסגרייה של קיבוץ מזרע, כדי להכשירו לפעולה, אך המצמד שלו נשרף ולכן הועמס על משאית . דיזל כבדה, וכך השתתף בקרב לכיבושה של משטרת לג'ון (מגידו) ב -30 במאי 1948 יתר הטנקים הועברו לאחר כמה ימים לסדנה בתל ליטווינסקי. אחד מהם, שנזקיו היו מעטים, תוקן מייד והוכשר לפעולה, ולמעשה היה הטנק הכשיר הראשון, שעמד לרשות כוחות ה'הגנה'. שני הטנקים הנותרים פורקו והיה צריך להשקיע עבודה רבה בתיקונם.
ב -30 במאי הופעל טנק הרנו התקין במסגרת כוח תגבורת, אשר הוזעק מתל ליטווינסקי לסייע לפלוגת אצ"ל, שהותקפה על-ידי הצבא העיראקי בראש העין. פלוגת האצ"ל, שפעלה תחת פיקוד חטיבת אלכסנדרוני, כבשה באותו היום את מבצר אנטיפטרוס ואת מכון המים הסמוך אליו, אך נאלצה לסגת בעקבות התקפת-נגד עיראקית של כוחות חי"ר ושריון. מגדוד השריון השני, שעסק בהתארגנות בתל ליטווינסקי, הוזנקה פלוגה אחת, בפיקודו של מנחם זינגר, כדי לסייע לפלוגת האצ"ל בראש העין. על-פי הוראתו של זינגר אויש טנק הרנו ביחיאל אלטמן וביוסף רוזנר, אנשי הסדנה, ויצא בראש הכוח. עד שהגיעה הפלוגה לראש העין כבר נכבש המקום על-ידי העיראקים, והפלוגה שבה לבסיסה בלי לפעול. מחוסר ניסיון, או כתוצאה מתקלה טכנית, התקלקל מנוע הטנק בכניסה לתל ליטווונסקי ויצא מכלל שימוש לתקופה ארוכה.
המטכ"ל נטה אמנם להקדים את הקמתה של חטיבת אה"ד לבניית חטיבה 7, אולם כבר ב -17 במאי התערב בן-גוריון בדבר והורה לראשי אכ"א ואג"א, שלא לעשות שום צעד הקשור להקמת חטיבת אה"ד לפני שתושלם הקמת חטיבה 7. לאחר שנקבע סדר העדיפויות בהקמת החטיבות והוחלט על הפעלתה של חטיבה 7 לכיבוש לטרון, הוחלט, כי חטיבת העתודה השנייה שתקום תרוכז ככוח עתודה מול הצבא העיראקי בשומרון. ב -23 במאי הוחלט להקים גדוד משוריין שני במסגרת חטיבת אה"ד, וידין הורה לאכ"א להפנות לבן-חור אנשי מקצוע מתאימים, שיתייצבו במרכזי הגיוס. אה"ד החל בארגונם של הגדודים, אולם לא הגיע לכלל הקמתה של החטיבה. הקצב האיטי של ריכוז האנשים לחטיבה; לקח כשלון קרב לטרון הראשון, שבו נהרגו שבעים וארבעה לוחמים, ואשר לימד על התוצאות של שליחת יחידות לא מגובשות ומאומנות לקרב; שיעור הנפגעים הגבוה בין מפקדים וחיילים מאומנים בכלל בקרבות הבלימה בכל החזיתות – כל אלה הביאו להרהורים חדשים בפיקוד העליון בסוגיית הקמתה של חטיבת עתודה על חשבון קיומו של מערך ההדרכה. לנוכח זאת הוחלט בפיקוד העליון ב -27 במאי לחדש את פעולתו של מערך ההדרכה תחת פיקודו של אליהו כהן, ולהטיל על יצחק שדה את בניית חטיבת העתודה המטכ"לית, שבמסגרתה יוקם גם גדוד קומנדו על-ידי משה דיין.
שני הגדודים, שאה"ד החל בריכוזם, הועברו כעבור יומיים, האחד לתגבור חטיבת אלכסנדרוני, והשני לתגבור חטיבת גבעתי. ב -31 במאי יצאה הפקודה הבאה מהמטכ"ל:
ההודעה על הקמת חטיבת אה"ד בטלה. הוחלט על הקמת חטיבה 8, שתכלול שני גדודי חיל רגלים, גדוד משוריין וגדוד רגלי ממוכן. יצחק שדה מתמנה מפקד החטיבה. היחידות המיועדות לחטיבה 8 בהתאם להוראת אכ"א, תועברנה לפיקודו של יצחק שדה עד 1 ביוני שעה 1200 . אג"א יפקח על העברת הציוד . מחטיבת אה"ד לחטיבה 8
לסגנו של יצחק שדה התמנה שאול יפה, איש פלמ"ח ותיק. מטה החטיבה קבע את מִיּפקדתו במחנה תל ליטווינסקי, מול סככות העבודה, שבהן קלטו את כלי הרכב המשוריינים. מייד הוחל בריכוז מתנדבים לחטיבה. אלה באו ממקורות שונים: מתנדבים בודדים, יוצאי "הפלוגה המיוחדת" של חטיבת קרייתי, קבוצת אנשי לח"י, וקבוצת מתנדבים מנהלל, מיבנאל וממושבים אחרים בעמק יזרעאל. אליהם הצטרפו גם אנשי גח"ל (גיוס חוץ-לארץ) ואנשי מח"ל (מתנדבי חוץ-לארץ), שהיה להם ניסיון קודם במכונאות רכב ושריון בצבאות זרים, ושרוכזו בתל ליטווינסקי לצורך בניית גדוד השריון השני, גדוד 82 . ירוחם כפכפי, שהועבר מאה"ד לחטיבה 8, התמנה לקצין טכני חטיבתי. יחד עימו הועברו עוזריו, שסבבו בין מאות המגויסים החדשים ואיתרו ביניהם מכונאים ואברהם עצור. וחשמלאים, שאותם צירפו לסדנה. בין המכונאים אותרו חיים גרבינר יחד עם המגויסים החדשים מנתה הסדנה כארבעים אנשים. בשבוע הראשון של יוני 1948 הועבר טנק השרמן היחיד של צה"ל, 'מאיר', מבמ"ב 1 לתל ליטווינסקי והצטרף ל -3 טנקי הרנו ששיקמו במקום.
- חיים גרבינר (מור) נולד ב -1921 בפולין למשפחה של חסידי גור. בהיותו בן 13 עלתה משפחתו לארץ, וחיים עזב w את הבית ופנה לאורח חיים חילוני. ב -1937 הצטרף להכשרת נוער בקיבוץ בית אלפא ולאחר מכן עבר לקיבוץ אלונים שבו עסק בשמירות כחבר ב'הגנה'. ב -1940 שב לתל-אביב, עבד ביום ולמד בערב בבית-הספר הטכני 'מונטיפיורי'. באפריל 1942 התגייס לצבא הבריטי והוצב בחיל החרושת. לאחר שסיים קורס מכונאי טנקים במצרים, שירת בסדנאות שריון במצרים, בלוב ובעיראק. ב -1946 השתחרר מהצבא, והחל לעבוד כמסגר במחלקת האחזקה של חברת יכין. בדצמבר 1947 גויס על-ידי ה'הגנה' בגוש דן, ועסק בהדרכה בכפר אונו. לאחר קום המדינה התייצב בקלט במחנה תל ליטווינסקי וצורף לסדנת חטיבה 8, שהפכה לאחר זמן-מה לב"מ לתיקון טנקים בבמ"ב 681 . ביולי 1949 השתחרר מצה"ל והחל לעבוד כאזרח עובד צה"ל באותו ב"מ עד לפרישתו לגמלאות ביוני 1986 . ב -1965 יצא לשליחות רכש לבריטניה ולאחר מכן לארצות-הברית כדי ללמוד את טנקי הפטון. כאשר ב"מ 1 הפך ב -1968 למפעל הטנקים, מונה מור למפקד ב"מ להרכבה. ב -1975 יצא בשליחות צה"ל לסינגפור. ב -1986 זכה בפרס ראש אג"א על מפעל חיים.
- אברהם עצור נולד ב -1930 בתל-אביב. בילדותו היה חבר בתנועת בית"ר. סיים את המגמה למסגרות מכנית בבית- הספר המקצועי 'מקס פיין' בתל-אביב. ב -1945 הצטרף לאצ"ל והשתתף בפעולות נגד הבריטים ובכיבוש יפו ורמלה. לאחר פרשת אלטלנה ביוני 1948 גויס לצה"ל ושימש כמדריך טירוני חיל-האוויר. בספטמבר הועבר לסדנת חטיבה 8 כמכונאי, והמשיך לעבוד בה גם כשהפכה לבמ"ב 683 ולאחר מכן לב"מ 2 של במ"ב 681 . ב -1950 השתחרר משירותסדיר כסמל והחל לעבוד כאזרח עובד צבא. הוא מונה לאחראי מחלקת הידראוליקה וכבוחן טנקים. במלחמת סיני.-AMX-13 השתתף כמפקד חוליה טכנית, שצורפה לחטיבה 7. ב -1958 נשלח לצרפת להשתלמות על טנקי פטון ובאפריל 1965 יצא לארצות-הברית להשתלמות בת ארבעה חודשים על טנקי פטון. לאחר מלחמת ששת הימים היה חברבצוות התכנון של המרגמה המתנייעת 160 מ"מ, שזכה על עבודתו בפרס בטחון ישראל. כמנהל בית המלאכה להידראוליקה יצא לארצות-הברית להשתלמות על תותחים מתנייעים ב -1974 . ב -1987 יצא לשם להשתלמות על מערכות ייצוב של טנקי מג"ח. במהלך ארבעים וארבע שנות עבודתו זכה בפרסים רבים על הצעות ייעול שהגיש. ב . -1993 זכה בפרס קחש"ר על מפעל חיים. פרש לגמלאות ב -1994
ב -11 ביוני 1948 – בשעה שהחטיבה עסקה בהתארגנות וההפוגה הראשונה בקרבות עמדה להיכנס לתוקפה – החלו בשעות הצהריים כוחות הלגיון הערבי לתקוף ממזרח את מחנה צרפנד, סָה,פִיּרִיּיּהָה, (במקום שבו נמצא כיום כפר חב"ד), ואת יהְהודִיּיּהָה,. בשני המקומות הראשונים נהדפו כוחות הלגיון, אך כוח האצ"ל שהחזיק בכפר הערבי הנטוש יהודיה נסוג מעמדותיו, וכוח משוריינים ירדני המשיך להתקדם מערבה לעבר כַלפְהר-עַלנהָה, (היום, נווה מונסון), שהוחזק על-ידי אנשי חי"ם מבני-ברק. חטיבה 8, שהיתה הקרובה ביותר לאזור הקרבות, התבקשה להוציא כוח משוריין, כדי לבלום את הירדנים. המשימה הוטלה על גדוד 82 . מפקד הגדוד יצא לעבר הכפר כדי לעמוד על המצב, ובינתיים התארגן בתל ליטווינסקי כוח על בסיס פלוגת החרמ"ש, שהיתה מורכבת מכמה עשרות לוחמי לח"י, אשר רק החלו את אימוניהם, ועוד כמה שריוניות. בשל מחסור בנהגים לכלי הרכב המשוריינים יצאו מכונאים מהסדנה החטיבתית כנהגים. טנק השרמן היחיד של הגדוד הועמד בכוננות במחנה. משהגיע הכוח של גדוד 82 לכפר-ענה נטשו אותו הערבים, ולוחמי גדוד 82 תפסו עמדות קדמיות. עקב דליקה גדולה שהציתו הערבים נאלץ הכוח לנטוש את עמדותיו ולתפוס עמדות בפאתי הכפר. במהלך הנסיגה נקלע הטור המשוריין בצומת יהודיה-בית דגן לאש תופת, שהנחיתו המשוריינים הירדנים, וארבעה-עשר לוחמים נפצעו. מפקד פלוגת השריוניות, מנחם זינגר, יצא עם שריונית ו -3 זחל"מים לחפות על פינוי הפצועים. בעת פעולות החילוץ ספגה השריונית שלו פגיעה ישירה מתותח שני ליטראות ונהג המשוריין נהרג. זינגר, שניסה להציל את שני המקלעים שהיו בשריונית, ספג צרור בחזהו בעת שקפץ מהצריח ונהרג. השריונית עצמה נגררה מהמקום על-ידי חיילי הלגיון. מפקד פלוגה נוסף, דוד יצחקי, נפצע קשה בעת ניסיון לחלץ לוחמת שנפצעה והיתה מוטלת לצד הדרך. חיילי הפלוגה נסוגו באי-סדר למחנה הגדוד בתל ליטווינסקי, ולוחמי גדוד הקומנדו של החטיבה, שהחל בהתארגנותו, הוזעקו למקום יחד עם טנק השרמן כדי לעמוד בפרץ. . למעשה היתה זו פעולתה הקרבית הראשונה של חטיבה 8
ב -15 ביוני 1948 , בעת ההפוגה הראשונה בקרבות, הגיעה לחופי הארץ מנמל מרסיי 39 תותחי שדה 75 מ"מ H, 10- ספינת הרכש 'בוריאה', שנשאה בבטנה 10 טנקי הוצ'קיס וכמות ניכרת של תחמושת ארטילרית, שנרכשו בצרפת על-ידי משלחת הרכש. מכיוון שנמל חיפה שימש עדיין את הצבא הבריטי, הופנתה הספינה לנמל תל-אביב. כאן היה צריך להעלים את פריקת הציוד מעיניהם של משקיפי האו"ם, שנשלחו לאכוף את האמברגו על הכנסת אמצעי-לחימה לארץ, שהטילה מועצת הביטחון החל מ -29 במאי 1948 . נמל תל-אביב רדוד, ולכן הספינות פרקו את מטענן אל אסדות בלב ים, ועל-גבן הוסע המטען לרציף. כדי להסתיר את פריקת הציוד נשארה הספינה מחוץ לטווח התצפית של המשקיפים עד רדת החשיכה, ואז עגנה במקומה של ספינת משא אחרת, שהמשקיפים כבר בדקו אותה. כושר ההרמה של מנופי ה'בוריאה' היה 5 טונות בלבד, ולכן נגרר מנמל חיפה מנוף צף, שהתאים לפריקה, אולם הים היה סוער ולכן נשבר חלקו העליון של המנוף והוא הוחזר לחיפה. לבסוף נפרקו הטנקים בעזרת מנופי אונייה זרה בעלת מנופים מתאימים, שרב-החובל שלה ומפעיל המנוף קיבלו דמי לא יחרץ. במהלך הלילה נפרקו הטנקים, הושטו אל הרציף והועברו מייד על גבי מובילים לסדנה החטיבתית.
מצבם הטכני של טנקי ההוצ'קיס היה בכי רע, השמן במנועים היה מעורב במים, והחלקים הפנימיים היו מכוסים חלודה. חלק מהם סבלו מדחיסת מנוע נמוכה. לבדיקת תותחי הטנקים הוזעק לסדנה ירחמיאל כץ, איש שירות החימוש, שעבר קורס לטכנאי תותחים בבית-הספר של חיל החרושת הבריטי ולאחר מכן הדריך באגף העברי שלו. כץ בדק את תותחי הטנקים והם נמצאו תקינים, אך התברר, שעם הטנקים הובאה רק תחמושת נפיצה. חטיבה 8 דרשה להמיר 75% מכמות הפגזים לכדורי ח"ש (חודרי שריון), ואנשי שירות החימוש חיפשו פתרון לבעיה. התברר, כי בארץ ישנו מלאי של כדורי ח"ש לתותח 37 מ"מ אמריקני, אולם התרמילים שלהם היו שונים מתרמילי הכדורים הצרפתיים. בפעולה מאולתרת הוסרו 400 קליעי ח"ש אמריקניים מתרמיליהם והורכבו על תרמילים של כדורי טנק 37 מ"מ צרפתיים במקום הקליעים הנפיצים.כדורי הח"ש האלה שימשו את טנקי חטיבה 8 בכל קרבות מלחמת העצמאות.
ב -18 ביוני 1948 , כמה ימים לאחר שמונה לקצין טכני חטיבתי, כתב כפכפי למפקד החטיבה תזכיר, שבו הציע כיצד צריך להיראות השירות הטכני בחטיבה:
בהסתמך על הנסיון בהקמת הצד הטכני של גדוד השריון הראשון וגם נסיוננו בתקונים קו ראשון ושני, כמו כן תקוני בסיס בצבא הבריטי – אנו מציעים את השיפורים כדלהלן:
השרות הטכני בגדודי השריון יתחלק בין שתי קבוצות:
א. קבוצה טכנית בגדוד.
ב. סדנא ניידת חטיבתית.
א. קבוצה טכנית בגדוד
למכוניות הנזוקות בשדה הפעולה ותקונים קלים של קו (Recovery) הקבוצה הזאת מוציאה לפועל שרותי חלוץ ראשון. תפקיד הקבוצה פרט לקבוצות חילוץ הוא להחזיק עד המקסימום את המכוניות בתנועה ובמצב טוב. לכן התקונים שנעשים עלידה הם רק תקונים קלים אשר צריכים להחזיר למכונה שנזוקה את כשר תנועתה. הציוד וכח אדם הדרושים לתקונים אלה הם קלים ואפקטיביים, ויאפשרו לקבוצה להיות מוכנה עם מכוניות החילוץ נע יחד עם כל יחידה היוצאת לפעולה. גודל המקצה ( Section) לתזוזה בכל עת. מקצה תלוי במצבת המכוניות היוצאות לפעולה. פרוט כח אדם וציוד בנספח.
ב. סדנא ניידת חטיבתית
סדנא זו עוסקת בכל התקונים של רכב החטיבה פרט לתקונים הכבדים והיא משרתת את כל הגדודים שבחטיבה ואת רכב המטה. אם התנאים ידרשו זאת יקבע מפקד החטיבה יחד עם הקצין הטכני החטיבתי את מקום הסדנא כפי שהוא מוצא לנכון וכן עלול לקבע שהסדנא תשרת את אחד הגדודים בלבד. לכן יהיה לסדנא מבנה עצמאי. מכונה הנכנסת לסדנא החטיבתית לשם תיקון יוצאת מאחריות הגדוד ועוברת לאחריות הסדנא. היא חוזרת לגדוד רק אחרי תקון או במקומה מכונית מתוקנת אחרת. במקרה של תקונים כבדים תועבר המכונית מהסדנא החטיבתית לרשות סדנא מיוחדת לרכב שריון של התחבורה. סדנא כזו עומדת להווצר בימים אלה.
לקראת תום ההפוגה הראשונה הועברו לרשות החטיבה גם שני טנקי הקרומוול, שנגנבו מהבריטים והיו מוסתרים עד אז בשכונת בורוכוב. ארבעת החיילים הבריטים, שערקו יחד עם שני הטנקים האלה, צורפו לחטיבה, ותיפעלו את הטנקים בעזרת מגויסים אחרים, ששירתו בעבר בחיל השריון הבריטי. כאשר נגנבו הטנקים היו עליהם רק ערכות זיווד עצמיות ולכן חסרו להם חלפים. חמור יותר היה המחסור בפגזי 75 מ"מ אמריקניים עבור תותחיהם. פתרון חלקי נמצא על-ידי שליית פגזים כאלה, שהושלכו על-ידי הבריטים בים מול חוף עתלית. אנשי חיל הים צללו לקרקעית הים ושלו כמות קטנה של פגזים כאלה. פתרון נוסף מצא קצין החימוש של חטיבה 8, שהצליח לאתר 360 תרמילים של פגזים מסוג זה; הוא העביר אותם לשירות החימוש, ושם הם מולאו בחומר נפץ הודף והורכבו עליהם קליעים, אשר הוסרו מתרמילים של פגזי תותח נ"מ 75 מ"מ. במקום מרעומי הזמן המקוריים, הוכנסו מרעומי הקשה, שנלקחו מפגזי תותח 65 מ"מ. כתוצאה מהאלתור הזה התגלו בעת הקרבות תקלות רבות בירי תותחי הקרומוולים.
המכונאים עבדו יומם וליל בקדחתנות, והצליחו להכשיר עד תחילת מבצע 'דני' 5 טנקי הוצ'קיס, טנק רנו אחד ואת שני טנקי הקרומוול, שבהם צויד גדוד הטנקים הראשון של צה"ל – גדוד 82 . למפקד הגדוד מונה פליקס ("הרמן") ביאטוס, ששירת כקצין שריון בצבא האדום במלחמת-העולם השנייה. הגדוד, שמנה 425 אנשים, אורגן ללחימה בארבע פלוגות: פלוגת הטנקים הכבדים, שכללה את שני טנקי הקרומוול ואת טנק השרמן בפיקודו של איש מח"ל סלבי קלייב; פלוגת הטנקים הקלים, שכללה את טנקי ההוצ'קיס והרנו, בפיקודו של איש הגח"ל יוליוס מסינג; פלוגת שריוניות, שכללה 10 שריוניות-צריח נושאות מקלעים ושריונית סיור בפיקודו של גרישה ברבלובסקי, מראשוני שירות המשוריינים; ופלוגת חרמ"ש, שכללה 11 זחל"מים ו -5 נושאי גייסות אופניים מסוג וייט בפיקודו של ברוך ("בורקה") בר-לב (ברלוביץ). לגדוד היו גם 9 ג'יפי סיור. הגדוד השני שהוקם היה גדוד הפשיטה המכני 81 ; שמו שונה עד מהרה לגדוד קומנדו 89 , ומפקדו היה משה דיין. הגדוד, שמנה כארבע-מאות איש, היה מאורגן בשלוש פלוגות – שתי פלוגות חי"ר ממונע ופלוגת ג'יפים – והיה מצויד בשריונית-צריח נושאת מקלעים, ב -3 זחל"מים, ב -10 נגמ"שי וייט וב -18 ג'יפי סיור. לגדוד 82 צירף כפכפי את אליעזר נאמן כקצין טכני גדודי, שפיקד על חוליית חילוץ גדודית, ואת יוסף האוזנר מינה למפקד הסדנה הגדודית.
ב -9 ביולי 1948 הסתיימה ההפוגה הראשונה והחל מבצע 'דני', אחד המבצעים הגדולים של מלחמת העצמאות. היעד של המבצע היה לכבוש את הערים לוד, רמלה ורמאללה ואת אזור לטרון (ולכן נקרא בתחילה מבצע לרל"ר), כדי ליצור מסדרון אל ירושלים העברית. מפקד המבצע היה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. במהלך המבצע נכבשו לוד ורמלה, הוסר איום הלגיון הערבי על אזור תל-אביב, ונכבשו עשרות כפרים ערביים. כ -50 אלף ערבים נמלטו, או גורשו, מהשטח שבשליטת ישראל לגדה המערבית, והורחב המסדרון לירושלים. במבצע השתתפו חטיבת הראל, חטיבת יפתח, חטיבה 8, גדוד מחטיבת אלכסנדרוני וגדוד מחטיבת קרייתי. חטיבה 8 מילאה תפקיד מרכזי בשלב הראשון והמוצלח של המבצע – בכיבוש שפלת לוד ושיפולי הגבעות שממזרח לה. גדוד הטנקים כבש את נמל התעופה לוד, את וילהלמה, רנטיה, טירה ויהודיה. גדוד 89 , שפרץ ללוד וחלף על פניה כשהוא ממטיר אש לכל עבר, ספג אבידות כבדות, אך איפשר את כיבושה על-ידי גדוד של יפתח. לאחר השבוע הראשון הוחזר גדוד הטנקים להתארגנות בתל ליטווינסקי בשל השחיקה הטכנית של הכלים. ב -15 ביולי הועבר גדוד 89 לדרום, כדי לסייע לחטיבת גבעתי בכיבוש כַלרַלתִּיּיּהָה,. ב -18-17 ביולי השתתפו 4 טנקי גדוד 82 , בפיקוד מפקד החטיבה, בבלימת התקפת פתע של גדוד מוגבר של הלגיון הערבי על הכפר קולֶלה. ב -18 ביולי בערב – שעה לפני כניסתההפוגה השנייה לתוקפה – השתתפו שני טנקי הקרומוול בניסיון של חטיבת יפתח לכבוש בהתקפה משוריינת את משטרת לטרון. באחד מתותחי הטנקים נתקע פגז תותח בבית הבליעה והוא נסוג לאחור. נסיגתו גררה בטעות את נסיגת הכוח כולו, וההתקפה נכשלה.
אנשי הסדנה, שהצטרפו לכוחות הלוחמים בעת המבצע, עבדו ללא הרף, יומם ולילה, בתיקון טנקי ההוצ'קיס, שמערכת ההיגוי שלהם היתה טעונה פירוק והרכבה מחדש לאחר כל פעולה. מייד לאחר כיבוש שדה התעופה לוד נשרף גלגל מרכוב, המורכב במערכת מיתלה מסוג קריסטי באחד מטנקי הקרומוול. מכיוון שלא היו בנמצא כל חלקי החילוף לטנק הזה, נאלצו אנשי הסדנה לאלתר פתרון. הם שיערו, שחלקים מסוימים מטנק הקרוסיידר, שנמצאו בבתי המלאכה של הצבא הבריטי ליד חיפה, עשויים להתאים לקרומוול. באותו הלילה נסעו יחיאל אלטמן וכמה מעוזריו למחנה טירה והביאו משם כמה גלגלי מרכוב שאותם מצאו מושלכים בחול. לאחר שניקו אותם, התאימו אותם לקרומוול, ולמחרת כבר פעל הטנק שנית. כך עשו כאשר נתקע הקרומוול השני בגבעות סמוך לכפר קולֶלה. אנשי הסדנה החטיבתית, בפיקודו של כפכפי, בהם גרבינר, שנסעו בעקבות גדוד הטנקים, נכנסו לכפר הנטוש דֵיר טָה,רִיּיף ממזרח לשדה התעופה לוד, מצאו מצבור של כלי עבודה, שנגנבו כנראה על-ידי תושבי הכפר מהבריטים, וצירפו אותם למצבת הכלים של הסדנה, שסבלה ממחסור בחלפים ובכלי עבודה.
עם תחילת ההפוגה השנייה שבו כוחות חטיבה 8 להתארגנות-מחדש במחנה תל ליטווינסקי. על אנשי הסדנה הוטל לשקם במהירות את כל כלי הרכב הקרביים של החטיבה, בכלל זה את הטנקים, המשוריינים, הזחל"מים והג'יפים. כל התיקונים בוצעו בסדנה בתל ליטווינסקי. על יכולתם של אנשי סדנת הטנקים באותם ימים ראשונים
מספר אברהם עצור:
אז עוד לא ידענו מהו שיקום ופירוק. מדי בוקר עלינו כולנו על הטנק. אחד היה מתעסק עם הזחל, השני היה מטפל במנוע. היינו מוציאים את הפלגים של המנוע, מנקים אותם ומרכיבים מחדש. אדם שלישי היה מתעסק עם התותח. הוא היה מנקה את הקנה, מוציא את הסדן, מנקה אותו ומחזירו למקומו. עבדתי עם קיבוצניק אחד, שבעקבות עבודתו בקיבוץ היה לו ידע כלשהו בהידראוליקה. הוא לקח אותי כעוזרו, והציע שנטפל יחד בהידראוליקה של הטנקים. התחלנו לעסוק בזה, אבל לא היתה לנו שום ספרות מקצועית. אם היה חלק שצריך היה לטפל בו, היינו פותחים ומסמנים מה שפתחנו, כדי שנדע כיצד להרכיב בחזרה. אחר-כך היינו מנקים אותו ומרכיבים מחדש בטנק ובודקים אם זה עובד. אם זה לא עבד היינו מבצעים שוב את אותו תהליך. אבל לא נכנסנו לטיפול עמוק. ביצענו רק שיפוצים קטנים. עשינו כל מיני נסיונות. יום אחד ניסינו לשפץ מערכת הידרואלית, שתפקידה היה לסובב את צריח הטנק. היה שם מנוע חשמלי, שתפקידו היה לסובב משאבה הידרואלית. אמרתי לממונה עלי, שאין טעם שכל פעם נוריד חלק מהטנק וננסה לשפץ אותו, כי הרי נצטרך להעלות אותו שוב על הטנק כדי לנסותו. הצעתי שנבנה לנו איזשהו שולחן ניסויים, שיוכל לשמש אותנו כדי לבדוק אם המערכת בכלל עובדת. הוא הסכים ובנינו שולחן, שעליו היינו מרכיבים את המנוע החשמלי של הטנק, שניזון ממצברים של טנק, ועליו היינו מרכיבים את המשאבה. בצד הרכבתי גם מנוע הידראולי. היינו מרכיבים את המשאבה ומחברים צינורות בינה ובין המנוע, נותנים זרם למנוע החשמלי והוא היה מסובב את המשאבה. המשאבה היתה יונקת שמן ממְהכל והיתה אמורה לסובב את הצריח. אם המנוע ההידראולי היה מסתובב סימן שהתקלה תוקנה ואפשר היה להרכיב אותו בטנק. אם המנוע לא היה מסתובב אז ידענו שעשינו טעות. תמיד דאגנו לבדוק משאבה משופצת עם מנוע תקין ולהיפך, משאבה תקינה עם מנוע ששופץ. הרעיון בא ככה סתם, אבל יום אחד מצאתי במקרה באחד מטנקי השרמן ספר הדרכה טכני באנגלית בנושא הצריח. לפי התמונות שהיו בו ראיתי שלאמריקנים יש שולחן קטן, שעליו מורכב מנוע חשמלי, משאבה הידראולית ומנוע הידראולי. אבל אז גיליתי גם, שהם השתמשו במעצור פרוני כדי ליצור עומס על המנוע בעת הבדיקות. הם יצרו משקל דמי של צריח ואילו אנחנו בדקנו את המנוע על ריק. הסתכלתי על התרשימים וראיתי ציור של שני חצאי ירח. אז בניתי רפידות בצורת שני חצאי ירח מלוחות עץ, שעליהם חרטנו קווים כדי שיוכלו לשמש לנו עצר על מנוף. הרכבנו תוף על המנוע ההידראולי, עליו הרכבנו את רפידות העץ ועל-ידי הידוק ברגים יצרתי עומס על המנוע. כשהייתי מהדק, העץ התחמם והחל לצאת עשן וזה הסריח מאוד. מצאתי פתרון לבעיה. לקחנו עור של סוליות נעליים והרכבנו אותו על העץ כעין ריפוד פנימי. והעור, למרות שהתחמם, לא נשרף ולא הסריח וכך היינו בודקים את תקינות מערכת סיבוב הצריח.
על לקחי העבודה הטכנית בעת המבצע והמסקנות המתבקשות מהם כתב ירוחם כפכפי למפקד החטיבה במכתב הבא:
28 ביולי 1948 מפקד חטיבה 8
דו"ח על העבודה הטכנית בחטיבה 8
א. מערכת התיקונים בפעולתה
שיטת התקונים בחטיבה 8 מיוסדת על שני קוי תיקון. את תיקוני קו ראשון עשה כל גדוד בעצמו באמצעות החוליה הטכנית שלו. בכל מקרה שחל קלקול שאין לתקנו בשדה, הועבר כלי הרכב אל סדנת החטיבה ע"י יחידות החילוץ. סדנת החטיבה בצעה את תיקוני הקו השני וכלי הרכב חזרו מיד לפעולה בגדודים.
1. תיקוני כלי הרכב של גדוד 82
בגלל מצבם הרע של הטנקים הקטנים, וכתוצאה מפגיעות האויב, היה מספר כלי הרכב שיצאו מכלל פעולה מגדוד 82 , כבר לאחר יום הקרב הראשון, גדול עד שלא נותר כמעט כלי רכב קרבי ברתנועה. [....]החוליה הטכנית של הגדוד היתה עסוקה כולה בעבודות החילוץ, בתנועת הגדוד ממקום למקום ובתיקוני קו ראשון [....] כלי הרכב שנפגעו קשה יותר, חולצו והועברו ע"י החוליה הטכנית של הגדוד וע"י אנשי יחידת ההובלה הכבדה שנשלחו משרות התחבורה אל סדנת החטיבה. אנשי סדנת החטיבה, ובראשם קצין הסדנא יואל פישלר והסמל פודר, בצעו תיקונים בינוניים וכבדים בכלי רכב רבים בזמן קצר ביותר. כתוצאה מעבודת תיקון מהירה זו יכולנו להחזיר לגדוד את מרבית כלי הרכב שנפגעו [....]
ב. בעית חלקי חילוף לטנקים
במקרים רבים עמדנו בפני ההכרח להחליף כמה מחלקי הטנקים כדי להמשיך בפעולה. בכל המקרים האלה הצלחנו להסתדר במהירות הודות לחוש ההתמצאות והאימפרוביזציה של אנשי החוליות הטכניות. אך אין לסמוך על נסים, ויש להכין בעוד מועד מלאי מספיק של חלקי חילוף, לפחות מאותם הסוגים שהנסיון כבר הוכיח את הצורך בהם.
ג. מסקנות
1. בלי תקון מהיר והחזרת כלי הרכב המתוקנים לשדה, לא תתכן פעולת קרב ממושכת בחיל השריון. אין בתנאי הארץ אפשרות לחלום על החלפת כלי הרכב שניזוקו (והטנקים בכלל זה) בכלי רכב אחרים. את כל התקונים הבינוניים אין לעשות בשדה הקרב, ואף לא בבית המלאכה הבסיסי שאפילו בפעולת לרל"ר נמצא כבר רחוק מדי. את התיקונים הבינוניים צריכה לעשות החטיבה הלוחמת; לא הגדוד ולא שום גורם מחוץ לחטיבה [.....] המסקנה הנובעת מזה היא: הקמת סדנת חטיבה ניידת, שתקן האדם והציוד שלה יפורטו בנספח.
הערה: מכונית סדנה אחת תוקנה והוכנה בידנו לפני כן והיא שעמדה לנו במבחן [.....]
2. תיקונים כבדים
הכרח להקים מיד בית מלאכה קבוע מיוחד לרכב השריון שתפקידיו יהיו:
א. ביצוע התיקונים הכבדים של הטנקים וחצי הזחלים.
ב. הכנת מלאי לחלקי חילוף.
ג. בסיס לכל עזרה טכנית לחיל השריון.
ד. אימון טכנאים לחיל השריון.
ה. בסיס לתיקונים בתותחי רכב השריון ומקלעיו, שייעשו בידי אנשי שירות חמושתותחים. בית המלאכה ישרת את כלי הרכב המשוריין בארץ כולה, בית המלאכה הבסיסי העוסק בתיקוני מכוניות לא יוכל לבצע את התפקידים הנ"ל מפאת האופי המיוחד ובעיותיו המיוחדות של רכב משוריין.
הערה: כדי להתחיל מיד בהקמת בית המלאכה הנ"ל, כדאי שחטיבה 8 (שבתוכה נמצא הגרעין הטכני
המתאים), תתחיל בהגשמת המפעל בתל ליטווינסקי. עם זאת צריך שיהא ברור שבית המלאכה הנ"ל
לכשיקום לא יהווה חלק מחטיבה 8, אלא יהא קשור במישרין לשירות התחבורה.
ירוחם כפכפי
קצין טכנאי חטיבתי
באפריל 1948 , פנה יצחק שדה, ראש שירות המשוריינים, לכפכפי וביקש ממנו להרצות בפני חניכי קורס לקציני שריון, שהתקיים במחנה שרונה. כששאל כפכפי את שדה על אילו טנקים הוא מבקש ממנו להרצות לא ידע שדה להשיב. אז סיפר כפכפי ליצחק שדה, כי ניתן לרכוש טנקים במגרשי הגרוטאות של הצבא האמריקני באיטליה וביקש, שימליץ למטכ"ל ה'הגנה' שישלחו אותו לשם. כמו כן ביקש כפכפי מיצחק שדה לסייע לו לגייס את חניכיו לשעבר מהצבא הבריטי, כדי שיוכל להקים עימם סדנה לתיקון טנקים. שדה קיבל את הצעתו והחל לטפל בנושא. כאמור, כבר במאי 1948 היוותה הקבוצה הזאת את הגרעין לסדנת הטנקים. ב -12 באוגוסט 1948 נקרא כפכפי ליצחק שדה, וזה הודיע לו, שאושרה נסיעתו לאיטליה. את היומיים שעד יציאתו לאיטליה ניצל כפכפי לנסיעה לנחל בית אורן, למקום שבו השמידו הבריטים עשרות טנקי שרמן על-ידי דרדורם ופיצוץ מטעני חומר נפץ בתובות. לשמחתו, הוא מצא במקום כמות ניכרת של מזקו"מים תקינים. הוא טס לרומא במטוס חיל-האוויר הישראלי, ופגש שם את איש הרכש של משרד הביטחון, יהודה ארזי, שקישר אותו עם סוכן איטלקי. כפכפי והאיטלקי נדדו על פני איטליה וסרקו מגרשי גרוטאות. לאחר ארבעה ימים מצאו בעיר פורְהלִיּי מגרש גרוטאות, שהיה שייך לחיל החימוש האיטלקי, ובו טנקי 3 עם תותחי הוביצר קצרי קנה בקוטר 105 מ"מ. הטנקים האלה שימשו A4 M שרמן במחנה האמריקני ה -5 לצורכי סיוע ארטילרי לחי"ר. במקום אחסונם הם חובלו בכוונה על-ידי הצבא האמריקני. בשיטתיות נקדחו חורים בקני התותחים על-ידי ריתוך אוטוגני, הסדנים שלהם הוצאו ופוצצו הזרֵים המניעים. מכיוון שכפכפי ידע, כי בנחל בית אורן נמצאים חלקים מתאימים, הוא החליט שניתן לרכוש 30 טנקי שרמן. הוא בחן כ -120 טנקים נוספים וחזר לרומא, כדי לבשר לארזי, שניתן לבצע את הרכישה. מחירו של כל טנק היה 3,175 דולר. כדי להסיר ספק מליבו, שלח כפכפי מברק מרומא לירח כץ, המומחה לתותחים שעבד תחת פיקודו של מנס פרנסקי, ראש ענף הנדסת חימוש, ושאל אותו האם יהיה ניתן לתקן את התותחים המחוררים, או להחליפם באחרים. משאישר כץ, כי יוכל למצוא פתרון לבעיה, החליטו ארזי וכפכפי לבצע את הרכישה. במקביל שיגר כפכפי מברק לסגנו בסדנה, יחיאל אלטמן, והורה לו לנסוע לנחל בית אורן ולהביא משם גלגלי מרכוב, גלגלי מתח וזרֵים מניעים רבים ככל האפשר ולהכשירם להרכבה. לאחר המתנה בת כמה ימים ברומא התקבל האישור לרכישה מפנחס קוזלובסקי (ספיר), שהיה האחראי על פעולות הרכש באירופה. אושרה רכישתם של 30 טנקים, שהועמסו בפורלי על מובילים. על כל טנק סומנה בצבע האות האות הראשונה בשמו של כפכפי, והם הועברו לאחר תלאות רבות לנמל בארי ומשם ,K בשלוש אוניות הרכש: 'מאוסטרללה', 'בוריאה' ו'רסורקציה' לנמל חיפה.
כפכפי חזר לארץ בסוף אוגוסט והמשיך לפעול כקצין הטכני החטיבתי וכמפקד הסדנה ולהכין את כלי הרכב של החטיבה לקראת מבצע 'יואב', שהחל ב -15 באוקטובר 1948 . למחרת השתתף גדוד הטנקים 82 בקרב על עיראק אל-מנשיה יחד עם הגדוד השביעי של חטיבת הנגב. בהתקפה השתתפו 7 טנקי הוצ'קיס ו -2 קרומוולים, אך ההתקפה נהדפה על-ידי המצרים, שהפגיזו את הכוחות בתותחים ובמרגמות ואף הצליחו לפגוע בטנקים עם מטולים נ"ט. בקרב נפלו כשלושים לוחמים ומאה נוספים נפצעו. 4 טנקים קלים נותרו פגועים בשדה הקרב, בטנק קרומוול אחד התפוצץ קליע נפיץ בתוך קנה התותח והוא התבקע. הטנק הזה נאלץ לגרור את הטנק השני, שבתיבת ההילוכים שלו אירעה תקלה. בסיום הקרב הועברו כל הטנקים הפגועים לתל ליטווינסקי, ואנשי הסדנה עבדו יומם ולילה בניסיון להחזיר לכשירות את הכלים שנפגעו. גדוד 82 נותר למעשה ללא טנקים. יתר יחידות החטיבה הועברו במסדרון, שנפרץ באזור חולַליקְהָה,את, והשתתפו בלחימה עם חטיבת הנגב בכיבוש באר-שבע ב -21 באוקטובר ועם חטיבת גבעתי בכיבוש מרחב עָה,ג'ור-בית גִיּ'יבְּהרִיּין-דַלויַלמְהָה,ה, שהסתיים ב -29 באוקטובר.
כאשר הגיעו טנקי הקרומוול הפגועים לסדנה ניסו המכונאים להניע את הטנק שמנועו נפגע, אך ללא הצלחה. רס"ר הסדנה, אברהם פודר, הורה לאברהם עצור זהה ,V ולמכונאי נוסף לנסות ולתקן את המנוע, שהיה מורכב משני בלוקים בצורת למנוע של מטוס הקרב הבריטי הספיטפייר. במהלך נסיונותיהם אבד כתוצאה מחוסר הידע שלהם התזמון של המנוע, והם לא הצליחו להניעו. הם חשבו, שמצברי הטנק התרוקנו, וניסו להניעו בגרירה על הכביש הראשי על-ידי חיבור הטנק לטנק השרמן חסר התותח. משלא הצליחו, בא לעזרתם אחד העריקים הבריטים, מייק פלינגן, שהיה מכונאי בצבא הבריטי והשתתף בגניבת הטנקים מחיפה. הוא הכיר את המנוע ואכן הבעיה נפתרה והטנק הוחזר לכשירות.
ב -9 בנובמבר השתתפו שני טנקי הקרומוול במבצע 'שמונה', התקפת היום הנועזת של חטיבה 8 על משטרת עִיּירָה,אק סֻוויֵדאן וסייעו בכיבושה. במסגרת ההכנות לכיבוש מצודת המשטרה בעיראק סֻוויֵדאן – לאחר שנכשלו שבע התקפות קודמות של חטיבת הנגב וחטיבת גבעתי – קיבלו אנשי הסדנה משימה מיוחדת במינה: הוטל עליהם להכין טנק תופת ממולא בכמות רבה של חומר נפץ, שהיה אמור להיות מונהג מרחוק באמצעות מתקן הנחיה אלקטרומגנטי, להתקרב תחת אש המצרים לעבר קיר המצודה, ולהבקיע באמצעות התפוצצות מבוקרת פִּיּרצה בקיר הבטון, שדרכה יחדרו לוחמי החטיבה. תחת מעטה של סודיות עבדו אברהם עצור ושני חיילים נוספים בלילות שקדמו למבצע ובנו את אחד מטנקי ההוצ'קיס למטרה הזאת. המצודה נכבשה לבסוף בקרב יום, ולא היה כל צורך בטנק התופת.
בסוף אוקטובר 1948 הפך שירות התחבורה לחיל התחבורה. במסגרת התארגנותו- מחדש הוחלט באג"א, כי על בסיס סדנת הטנקים הקיימת של חטיבה 8 יוקם בית מלאכה בסיסי 3 לתיקון טנקים, שיפעל בכפיפות מנהלתית לבסיס החיל במחנה בן-עמי בצפון תל-אביב – בסיס תיכון 671 – שכלל גם שתי פלוגות הובלה כללית, פלוגת הובלה מיוחדת, אחת-עשרה סדנאות במרחב שבין נתניה-פתח-תקווה-רמלה, במ"ב 1 בצריפין ואת בסיס האימונים המרכזי בצריפין. בחטיבה 8 נותרו רק הסדנאות הגדודיות. בית המלאכה הבסיסי בתל ליטווינסקי החל להתארגן במתכונת יתר בתי המלאכה בחלוקה למחלקות מקצועיות: חשמלייה, מסגרייה, מחלקת מכונאות, מנועייה וכדומה.
עשרת טנקי השרמן הראשונים, שנרכשו באיטליה הגיעו לנמל חיפה ב -17 בנובמבר 1948 כשהם מכוסים במטען בצל, כדי להסתירם מעיני פקחי האו"ם, שתפקידם, כאמור, היה לפקח על האמברגו שהטילו ארצות-הברית ובריטניה על משלוחי נשק למזרח-התיכון. פקחי האו"ם הוזמנו בליל הפריקה לשתייה באחד הבּארים בחיפה, כדי להרחיקם מהנמל. במלאכת פריקת הטנקים הכבדים הועסקו שלושה מנופים בו-זמנית לכל טנק. בתחילה סברו, שכדי להקל על מלאכת הפריקה יש צורך להפריד את צריחי הטנקים מהתובות עוד בבטן האונייה ולהרכיבם בחזרה לאחר שהורדו לרציף, אך לאחר שפורקו שלושה צריחים, התברר שהפעולה מיותרת. כבלי המנופים חוברו ל"אוזניים" – טבעות הקבועות בגוף הטנק, וכך הם הורדו לרציף. הטנקים הועברו לבמ"ב 3 בתל ליטווינסקי, והמכונאים החלו להכשירם בקדחתנות לקראת מבצע 'חורב'. הבעיות המרכזיות היו החלפת הזרֵים המניעים, התקנת חישוקים לסתימת החורים בקנים, או החלפת התותחים הפגומים בתותחי קרופ 75 מ"מ. החלפת התותחים חייבה גם ביצוע שינויים בתובה, כדי לאפשר אחסון נאות של הפגזים. שרשרות שחסרו לטנקים נאספו מחוף הים ליד מחנה כורדני, שמצפון לחיפה; היו אלה שרשרות שהבריטים פרסו כדי להתגבר על קשיי עבירות בדיונות החול. כדי לפתור במהירות את המחסור בחלקים למנועי הטנקים השתמשו במלאי של מנועי מטוסים, שהיו בחיל-האוויר והיו זהים למנועי הטנקים. מח"ט 8, יצחק שדה, ליווה בהתמדה את תהליך שיפוצם. כאשר הצליחו המכונאים להתניע את מנוע השרמן הראשון, העניק להם שדה לאור הוקרה בקבוק שמפניה.
ב -24 בנובמבר 1948 הגיעו לנמל חיפה 12 טנקים נוספים. בעת שאנשי הסדנה עסקו בתיקון הטנקים ובהכשרתם לקרב הודיעו במפתיע לכפכפי, כי ראש הממשלה ושר הביטחון עומד להגיע לסדנה. מייד עם הגיעו ביקש בן-גוריון לראות את טנקי השרמן, שהגיעו מאיטליה, ונלקח לסככות העבודה. שאלתו הראשונה היתה, האם אין הטנק מהווה מלכודת מוות לצוות שלו. כפכפי, השיב שטנק בודד בשטח מוקף באויב עם נשק נגד-טנקי אכן עלול להיות מלכודת מוות, אך עשרות טנקים התוקפים יחד מהווים אגרוף ברזל. שאלתו השנייה היתה כמה אנשי מח"ל עובדים בסדנה, ולתדהמתו ענה כפכפי, כי אין אף לא איש מח"ל אחד. כמו כן שאל בן-גוריון היכן רכשו את הידע לתיקון הטנקים. מששמע, כי חלק גדול מהמכונאים הם בוגרי חיל החרושת הבריטי, שסיימו קורסי מכונאי טנקים ותותחים ואף רכשו ניסיון רב בתיקון טנקים במהלך המלחמה, נחה דעתו. לבסוף שאל בתוך כמה זמן יהיו מוכנים לפעולה כל הטנקים, והתשובה היתה, כי הנעתם תדרוש שלושה חודשים. למעשה, נמשכה הכשרתם יותר. בתיקונו של כל טנק הושקעו שישים ימי עבודה, והמחסור הקבוע בבעלי מקצוע טכניים מיומנים ובחלפים עיכב את הכנסתם לשירות.
כמה ימים לאחר ביקורו של בן-גוריון ביקר בסדנה חיים סלבין, מנהל התעש. הוא סקר את 22 השרמנים שכבר הגיעו לסדנה ודיווח לבן-גוריון על ביקורו. ב -3 בדצמבר כתב בן-גוריון ביומנו: "סלבין סבור, שאפשר יהיה לתקן 2/3 מהתותחים המקולקלים שבשרמנים. הוא רוצה לקחת על עצמו כל המלאכה. לחטיבה 8 יש סדנה חשובה, אבל אין להם הכלים שיש לסלבין." הערכתו של מנהל התעש לא עמדה במבחן המציאות, ולא ניתן היה להתגבר על בעיית הטנקים הפגועים. אנשי הרכש באירופה עשו מאמצים לרכוש תותחי 75 מ"מ לטנקים, אך עד סוף דצמבר הגיעו מחו"ל רק 3 תותחים. באותו החודש ניסו לפתור בשירות החימוש של צה"ל באופן שונה את בעיית תותחי הטנקים על-ידי שימוש בתותחים, שנמצאו כבר בארץ. בענף הנדסת חימוש העריכו, שאפשר יהיה להרכיב בטנקי השרמן את קני התותחים של תותחי השדה הגרמניים מדגם קרופ 75 מ"מ, ש -50 מהם נרכשו בשווייץ עבור יחידות הארטילריה של צה"ל, והם הובאו ארצה בחודשים אוגוסט-ספטמבר דרך צרפת ואיטליה עם כמות תחמושת גדולה מאוד. טנק שרמן ראשון, ששיקומו הסתיים, הועבר לב"מ 3 לתותחים בקריית מטלון, כדי לנסות להתקין בצריחו קנה של תותח שדה. ההתקנה נמשכה כמה חודשים, ורק . באפריל 1949 הוא הועבר לרשות חטיבה 8
למבצע 'חורב', שהחל ב -22 בדצמבר 1948 , יצאו לבסוף רק 3 טנקי שרמן וקרומוול , אחד, משום שעשרת טנקי השרמן האחרונים הגיעו ארצה רק ב -4 בינואר 1949 והחלפת התותחים המקוריים בתותחים, שנרכשו בשווייץ, ארכה זמן רב. במהלך המבצע נעה חטיבה 8 מאזור חלוצה דרומה, ובאיגוף עמוק, דרך ערוצו של ואדי אל- אבְּהידָה, תקפה את המתחם המצרי בעוגָה,'ה אֶלל-חָה,פִיּיר (כיום ניצנה), שכיבושו הושלם ב -28 בדצמבר בבוקר. באותו היום חצתה חטיבת הנגב את הגבול הבין-לאומי בין ארץ-ישראל למצרים כשגדוד 82 מסופח אליה. לאחר קרב לילה במתחם אום קַלטַלף כבשו כוחות חטיבת הנגב את אבו עגילה ב -29 בדצמבר עם שחר. גדוד 82 המשיך מערבה לעבר אל-עריש, אך נתקל במתחם מצרי בדרכו, והצליח לכבוש רק את חלקו. אחד מטנקי השרמן עלה על מוקש ומשלא הצליחו הנסיונות לחלצו הוא פוצץ במקום. הטנק הזה כונה "תמר" על שמה של תמר הורן, הפקידה של סדנת חטיבה 8. לאחר הקרבות על צומת רפיח ב -7-3 בינואר 1949 הסתיימו הקרבות בחזית המצרית, וב -24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת-הנשק עם מצרים.
ב -11 בינואר 1949 קבעה המחלקה לתפקידים מיוחדים במטכ"ל/אג"ם, כי במ"ב 3 ייקרא מאותו היום במ"ב 683 בכפיפות פיקודית לחיל התחבורה. בפברואר 1949 נשלח שוב ירוחם כפכפי לבריטניה, לאיטליה ולשווייץ על-ידי מחלקת הרכש של משרד הביטחון. את מקומו כמפקד בית המלאכה הבסיסי מילא סגנו, יחיאל אלטמן, עד שחרורו מצה"ל. גם לאחר שתמה המלחמה המשיכו בבמ"ב 683 לעסוק בקדחתנות בשיקום הטנקים. בראשית אפריל 1949 עסקו שם בו-זמנית בשיקומם של 21 טנקי שרמן, 8 טנקי הוצ'קיס ו -5 טנקי שלל, בהם: 2 טנקי לוקוסט, ש -9 מסוגם נפלו לידי. צה"ל בקרבות מבצע 'אסף' בתחילת דצמבר 1948
בקיץ 1949 נערך, כאמור, ארגון-מחדש במבנה השירותים הלוגיסטיים בצה"ל, והוחלט להקים שירותים חדשים – שירות הספקה, שירות התיקונים וחיל ציוד וחימוש. לפי החלטת המטכ"ל, בוטל ב -24 באוגוסט חיל התחבורה. פלוגות ההובלה הועברו לשירות ההספקה; השברת כלי רכב ורישומם הועברו לחיל ציוד וחימוש, ותיקון כלי רכב הועבר החל מ -1 בספטמבר 1949 לשירות התיקונים. סגנו של בוגנוב, בר שמורק (דב שמר) מונה למפקד שירות התיקונים והועלה לדרגת סא"ל. ב -19 בספטמבר 1949 הפך שירות התיקונים לחיל הטכנאים. במ"ב 683 הוכפף לחיל הטכנאים. בשל נסיעותיו התכופות של ירוחם כפכפי לחו"ל בענייני הרכש, הוחלט להעבירו למטה חיל הטכנאים, והוא מונה כקצין טכני לרכב א' ולרכב ב' בדרגת רס"ן. במקומו מונה למפקד במ"ב מצבת בית המלאכה עמדה כבר על שישים w 683 סגנו וממלא מקומו סגן ירמיהו קידן. אנשים, בהם שלושה קצינים, רס"ר אחד וחיילת אחת. בסוף אוגוסט 1949 הוכפף במ"ב 683 תחת פיקודו של במ"ב 681 , שמִיּפקדתו שכנה בבית דגן והפך להיות ב"מ 3 לתיקוני טנקים.
- ירמיהו קידן נולד ב -1924 בפולין ועלה לארץ עם משפחתו ב -1936 . התגורר והתחנך בתל-אביב. ב -1940 סיים את w בית-הספר המקצועי 'מקס פיין' במגמת מסגרות מכנית. היה חבר בתנועת 'מחנות העולים'. ביולי 1942 התגייס למשטרת היישובים העברית, ושירת כנוטר בכפר גלעדי. בשנים 1944-1943 סיים קורס מ"כים של ה'הגנה' וקורס למדריכי טופוגרפיה. ב -1945 נאלץ לשוב לתל-אביב, כדי לסייע לאביו שחלה בניהול בית מלאכה למודלים. בשבת השחורה, ב -29 ביוני 1946 , נעצר על-ידי הבריטים ונשלח למעצר מינהלי, שנמשך למעלה מחצי שנה ברפיח ובלטרון. בסוף 1947 גויס לחי"ש תל-אביב. בתחילת מלחמת העצמאות שירת בגדוד 53 של גבעתי, אך בשל היותו בן יחיד נשאר בגוש דן ועסק בהדרכת נשק-קל. ביוני 1948 גויס לחיל המדע, ובמסגרת זו עסק בפיתוח ובניסויים של אמצעי-לחימה. בנובמבר 1948 הועבר למטה חטיבה 8 כעוזר קצין חימוש. בקיץ 1949 מונה לסגן מפקד במ"ב 683 לתיקון טנקים, ובסוף אותה שנה מונה למפקד בית המלאכה והועלה לדרגת סרן. בתפקיד זה שירת עד מרס 1951 , ואז השתחרר משירות הקבע וחזר לנהל את בית המלאכה של אביו. בשירות המילואים מונה לסגן מפקד סדנה חטיבתית ועימה השתתף במלחמת סיני. עבר קורס קציני חימוש בבה"ד 20 , והשתתף במלחמת ששת הימים כסגן מפקד סדנת חטיבה 60 . במלחמת יום הכיפורים שירת כמפקד הסדנה של חטיבה 600 באוגדת שרון. לאחר המלחמה שירת בהתנדבות כמה שנים כקצין ביקורת במקחש"ר.
עד לסיומה של מלחמת העצמאות גייס צה"ל קרוב ל -117 אלף חיילים; הקושי העיקרי של המטה הכללי בשלבים האחרונים של המלחמה היה העומס שהטילה על המדינה החזקתו של צבא גדול יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית. המעמסה הזאת הורגשה הן בתחום כוח-האדם, והן בתחום המשאבים הכספיים. החל מאוקטובר 1948 נערכו במטכ"ל דיונים, שבהם ניסו למצוא הסדר, שיאפשר שחרורו של חלק מן הצבא, כדי להניע את גלגלי המשק האזרחי, לשקם את ההריסות, ולקלוט את גלי העלייה. לצידם של חיים גרבינר, אברהם עצור וחבריהם הוותיקים החלו להיקלט בבמ"ב 683 עולים חדשים שגויסו לצבא, בעיקר עולים ממזרח-אירופה, בהם ראובן נייגויז, שלמה זיפמן, קלמנט חג'ג' ויעקב פולק. לארבעת המגויסים האלה לא היו משפחות בארץ, ולא היה להם היכן ללון והיכן לאכול בשעות שלאחר העבודה. מחוסר ברירה הם החליטו להשתלט על בית אריזה נטוש, שעמד בפרדסים שממזרח לבסיס. הם ניקו את הבניין שלידו ניצבה באר מים, והכשירו אותו למגורים. את המקום הם כינו "הקולחוז". בשעות הפנאי לאחר שעות העבודה ובשבתות הם הכשירו חלקת אדמה וגידלו עליה ירקות ותרנגולות למאכל. לפרנסתם הם קטפו תפוזים בפרדסים הסמוכים ומכרו אותם בתל- אביב. המקום שימש גם כמקום מפגש ליתר חיילי בית המלאכה. לאחר כמה חודשים פונו החיילים מהבניין על-ידי מחלקת הרכוש הנטוש. כוח-אדם נוסף לבית המלאכה הגיע מקרב העולים החדשים, שיושבו באוהלי המעברות, אשר הוקמו בכפרים הערביים הנטושים אֶלל-חֵירִיּיּהָה, וסַלקִיּיּהָה, (כיום אור יהודה).
כדי לסייע לעולים החדשים להתמודד עם מצבם הכלכלי הקשה, הקימו האזרחים עובדי צה"ל ועד פעולה, שאסף כסף לקופה משותפת בדרכים שונות. אחד מהם היה חיים גרבינר, והוא מספר כיצד אספו כסף למטרה זו:
בחורף הקשה של 1950/1949 שקע בבוץ אוטובוס אזרחי בתל ליטווינסקי. הנהג בא לסדנה וביקש שנחלץ אותו עם הטרקטור שלנו. אמרנו לו שאם ישלם 10 ל"י נמשוך אותו. הכסף הלך לקופה. אספנו חלקי חילוף ישנים, שהיו מוטלים בחצר ללא שימוש, ומכרנו אותם למוסכים אזרחיים, והכסף הועבר לקופה. כאשר עובד חסר כול עמד להינשא וביקש את עזרת הוועד, נהגנו לממן מסיבת חתונה צנועה, ורכשנו עבור הזוג הצעיר ציוד אלמנטרי לבית, שכלל מיטה, שולחן וארון בגדים. לדעתי זה היה מבצע יפה של הסדנה.
