מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 31/05/2025

תאריך האירוע: 2025-05-31

מספר צפיות: 303

פתיח מאת ניסים קלו

מדי יום אני זוכה לראיין נגדים – ובעיקר כאלו שפועלים בתפקידי פיקוד – אנשים שמקדישים את חייהם לשירות בצה"ל, בלב היחידות השדה המבצעיות והתובעניות ביותר. אלו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, שמספקים מענה מושלם ללוחמים גם במחיר של עבודה מסביב לשעון, משמרות כפולות, תנאים קשים, ואפס אגו. הם פשוט שם – תמיד.

בין כל אותם מפקדים, ישנם גם אלו שלא מחפשים שידברו עליהם. כאלה שהשליחות טבועה בהם כל כך עמוק – עד שהם אפילו מהססים לספר את סיפורם.
רס"ב אחסאן אברהים הוא בדיוק כזה.

רצתי אחריו חודשים ארוכים בניסיון לשכנע אותו להתראיין. שוב ושוב הוא סירב, בענווה האופיינית לו – כי מבחינתו, מה שהוא עושה זה לא סיפור – זה פשוט מה שצריך לעשות.
אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, משהו שצריך להישמע.
ולשמחתי – הוא הסכים.

בראיון הזה נגלה לי אדם נדיר – מפקד, איש מקצוע בחסד, נגד מורעל על הצבא ועל התפקיד, ובעיקר אדם צנוע ונפלא עם לב ענק.
הסיפור של אחסאן הוא לא רק סיפור אישי – זהו סיפורה של פלגת הטנ"א אדירה, שמחזיקה על כתפיה את גדוד 405 בזמני שגרה ומלחמה, ומבצעת אחזקה תוך כדי יריי פגזים  כדי שהלוחמים יוכלו להמשיך ולהילחם.

אני גאה ונרגש להציג בפניכם את סיפורו של אחסאן  –איש וירסטילי מצטיין, מנהל עבודה מסור, ולוחם אמיתי בשורות האחזקה הקרבית של צה"ל.

חותמת זמן:
5/31/2025 18:22:51

רס"ב אחסאן אברהים – מסע של שליחות, מקצוענות והקרבה אישית

רס"ב אחסאן אברהים, בן 43, נשוי לדיאנא ואב לשניים – סאפי בן ה־15 ותימא בת ה־13 – מתגורר בכפר סאג'ור שבגליל. מאז התגייס לצה"ל ב־20 בנובמבר 2000, הקדיש את חייו לשירות מתמשך ביחידות שדה ולמערך האחזקה הקרבית של צה"ל.

במשך למעלה מ־25 שנות שירות, אחסאן בנה קריירה מקצועית יוצאת דופן כמכונאי רכב, בוחן רכב, ועשה הסבה לרק"מ ונהיה  מנהל עבודה טנ"א נמר ומוביל צוותים ומערכים שלמים שתומתים יורים , בתנאים קשים ובזירות הלחימה המורכבות ביותר.
מאחורי כל הצלחה מקצועית בשטח, עומדת משפחתו התומכת – אשתו דיאנא והילדים – שמלווים אותו בכל שלב במסע הזה באהבה, בהבנה ובכוחות של בית אמיתי.

זו כתבה על נגד שמנהל בשטח ואנשיו שמתקן כל תקלה, אבל גם על אב, בן זוג ואיש משפחה – שלא מפסיק לתת, גם כשהלב רחוק.

הגיוס לצה"ל הקורס והתפקיד הראשון

הקורס שעשיתי בבה"ד 20:
את ההכשרה הצבאית שלי התחלתי עוד לפני הגיוס – בקדם צבאי בתחום הרכב. המסלול הזה נתן לי בסיס טכני רחב והכין אותי לתפקידים מקצועיים בצה"ל, במיוחד בתחום האחזקה.

התפקיד הראשון שלי:
התגייסתי לגדוד 82 של חטיבה 7 כחייל סדיר במערך האחזקה, בתפקיד מכונאי רכב. כבר מהשבועות הראשונים הבנתי שמדובר בעבודה לא שגרתית – עבודה סיזיפית, דינמית, וללא שעות קבועות, אבל גם עבודה עם משמעות.

ספר על העשייה בתפקיד הראשון שלך:
כמכונאי רכב בגדוד סדיר, הייתי חלק ממערך שמחזיק את הגדוד בתנועה תמידית. הכלים לא מפסיקים לזוז – תרגילים, הקפצות, קווים בגזרות שונות – ואנחנו, אנשי הרכב, עבדנו מסביב לשעון כדי לשמור אותם כשירים, בטוחים ותקינים. כל שלושה חודשים השתנה המצב המבצעי, ואיתו הדרישות מהכלים ומהצוותים – משגרה מבצעית בגזרה שקטה למוכנות ללחימה או לפריסה בגבולות. האתגר הזה דרש מאיתנו גמישות, מקצועיות, ועמידה בלחץ בלתי פוסק.

לאחר שלוש שנות שירות סדיר, קיבלתי החלטה לא מובנת מאליה – להישאר בצה"ל ולהמשיך לקבע. משהו בלהט של העשייה, בהבנה שאני תורם לכשירות ולביטחון הלוחמים, בער בי. נשארתי בגדוד עוד חמש שנים, מתוך תחושת שליחות עמוקה. ראיתי בזה לא רק עבודה, אלא דרך חיים.

בהמשך, לצורך קידום מקצועי ומעבר למסלול מובהק, התפנה תקן בוחן רכב בגדוד 405 של חטיבה 282 – תפקיד מאתגר שהיווה קפיצת מדרגה מבחינתי. המעבר לייעוד הזה איפשר לי להעמיק את הידע שלי, להוביל תהליכים ולשפר את הרמה המקצועית של הכלים שמשרתים את הכוחות בשטח.

מה שמניע אותי עד היום זו התחושה שכל כלי שעולה על הכביש או יוצא למשימה – עבר דרך הידיים שלנו. כל רכב שמתפקד היטב בשטח הוא סמל להצלחה שלנו. אש האחריות והעשייה המקצועית ממשיכה לבעור בי – זו שליחות שאני חי ונושם כל יום.

היסטוריית התפקידים וההתפתחות המקצועית:

מאז שנת 2010 ועד היום, שירותי בצה"ל עובר כחוט השני דרך תחום הרכב והאחזקה – אבל הסיפור שלי הוא גם סיפור על שבירת תקרות זכוכית, על מסירות יוצאת דופן, ועל החלטות לא שגרתיות שהובילו אותי מתפקיד בוחן רכב פשוט – לתפקיד מנהל עבודה טנ"א המוביל אחזקת רק"ם מבצעית.

משנת 2010 עד שנת 2019 משרת כבוחן רכב בגדוד 405, חטיבה 282
בתקופה זו שירתתי במשך כמעט עשור כבוחן רכב בחטיבת האש 282. התפקיד כלל בדיקת כשירות ובטיחות לכלל הכלים הרכבים והמשאיות של הגדוד, טיפול בתקלות חוזרות, ניהול קשר עם גורמי אחזקה של החימוש / טנ"א, תחזוקה שוטפת וניהול מערך הכשרות.
לאורך השנים, השתתפתי עם המחלקה במבצעים "עמוד ענן" (2012), "צוק איתן" (2014) ומבצעי שגרה רבים בגזרות הדרום והצפון. בכל מערכה כזו, נדרשנו לתפקד תחת לחץ זמן גבוה, עם עומסים על כלי הרכב, תוך שמירה בלתי מתפשרת על כשירות הכלים המובילים את תחמושת, דלק, לוחמים וציוד קצה לשטחי הלחימה.
בעבודה הקשה הזו בלטתי ביסודיות, בדייקנות ובזמינות המיידית שלי לכל צורך מבצעי – מה שהוביל להערכה רבה מצד המפקדים.

   2019   קיבלתי החלטה לא שגרתית: הסבה מקצועית  לרק"ם ומעבר למעמד מנהל עבודה טנ"א בגדוד
לאחר כמעט עשור כבוחן רכב, קיבלתי על עצמי אתגר לא רגיל – ביצעתי הסבה מקצועית מלאה לתחום הרק"ם, והפכתי לבוחן ומנהל עבודה טכנולוגי של תחום הכלים הכבדים – טנקים, נגמ"שים, דחפורים ממוגנים וכלים הנדסיים.

מדובר בהחלטה היסטורית כמעט  – שכן נדיר מאוד לראות בוחן רכב עובר הסבה  לתחום הרק"ם וממונה למנהל עבודה טנ"א בגדוד
ההחלטה התקבלה על רקע ההצטיינות המקצועית שלי ודחיפה של דור מפקדים , ההבנה העמוקה של המערך הטנ"א , והיכולת שלי להוביל מחלקות אחזקה תחת עומס ושחיקה.

הערך המוסף שלי:
אני מביא איתי עקשנות מקצועית, רצון אמיתי לעזור לאחרים, הבנה מבצעית, וגישה שלא מתפשרת על מקצועיות. בכל יחידה שבה שירתתי – הבאתי שקט למפקדים, ודאגתי שכל מה שנוגע לאחזקה יעבוד בדיוק כמו שצריך.

הסיפור שלי הוא ההוכחה לכך שאפשר לצמוח מהשטח – דרך מסירות, אהבה למקצוע ואש פנימית שלא נכבית – ולהגיע למקומות שלא חלמת עליהם, גם כשאתה מתחיל כחייל ו כמכונאי רכב פשוט.

  מוניתי לתפקיד  מנהל העבודה של גדוד 405 – טנ"א בכל הכוח

התפקיד הנוכחי

מאז שנת 2019 אני משרת כמנהל עבודה טנ"א של גדוד 405, תפקיד שאני ממלא כבר שש שנים ברציפות. זהו תפקיד מאתגר, רחב היקף ודורש מחויבות יומיומית, שבמהלכו צברתי ניסיון עשיר בהובלת פלגת טנ"א מבצעית בגדוד תותחנים פעיל.

תחומי אחריות

כמנהל עבודה טנ"א, אני אחראי על כל פלגת הטנ"א של הגדוד. הפלגה מעניקה מענה תחזוקתי לכל אמצעי הלחימה והאמצעים בכל ההיבטים של גדוד 405 – כולל:

• מחלקת תומת בכל המקצועות (צריח, חשמל ואוטומטיבי),
• מחלקת רכב,
• אלפאות ונגמשים
• מחלקת נשק ואופטיקה,
• ותפ"י וניהול מלאי
•  תחמושת .

 מהי מחלקת טנ"א?

מחלקת טנ"א היא הגוף האחראי על תחזוקת, כשירות, תיקון, שדרוג וטיפול בכלל אמצעי הלחימה, הרק"ם, הרכב, הנשק, האופטיקה והתחמושת שבשימוש הגדוד. זו מחלקה טכנית, מקצועית, שמורכבת מנגדים, בוחנים, חיילים מכונאים ו טכנאים , והיא חלק בלתי נפרד מהיכולת של הגדוד להילחם ולתפקד – גם בשגרה וגם בשעת מלחמה.

מה מחלקת הטנ"א עושה בשגרה?

 תחזוקה וביצוע תוכנית עבודה  מונעת ומתוכננת

• ביצוע טיפולים שוטפים לכלים – תומ"תים, נגמ"שים, רכבים, משאיות (כמו אושקוש), ציוד נלווה.
• בדיקות כשירות שגרתיות לנשק, אמצעי אופטיקה, תחמושת .
• מעקב יומי אחרי זמני טיפולים, תקלות חוזרות, חלקים חסרים ודוחות תקינות.

 הכשרות והדרכות

• הכשרה מקצועית וביצוע תיק חכם לחיילים בתחומי הרכב, הרק"ם, הנשק, האופטיקה ועוד.
• קליטה והסמכה של נגדים חדשים.
• העברת ידע טכני לסוללות והצוותים המתפעלים את הכלים.

 שימור כשירות הגדוד

• שמירה על רמת כשירות גבוהה לכל הכלים, כך שהגדוד יהיה מוכן לצאת למשימה בכל רגע.
• זמינות גבוהה לתקלות בלתי צפויות, כולל מתן מענה תוך כדי אימונים ותרגילים.

מה מחלקת הטנ"א עושה בחירום ובמלחמה?

בשעת חירום – בזמן מבצע, מתיחות בגבולות או פריצת מלחמה – האחריות של מחלקת הטנ"א מתרחבת, וכוללת:

  אחזקה תחת אש

• תיקון תקלות בזמן אמת בשטח הלחימה.
• שליחת צוותים קדמיים עם לוחמים לתקן כלים בשטח אויב.
• שימור כשירות הכלים תוך כדי תנועה והתקדמות.

 חילוץ ותיקון כלים תקועים או פגועים

• ביצוע מבצעי חילוץ של כלים שנתקעו בשטח או שנפגעו בקרב.
• טיפול בכלי רק"ם או תומ"תים שנפגעו פחות בתותחנים אבל הגדוד עשה שינוי והסטוריה

  תמיכה טכנית רציפה לכוח הלוחם

• ניהול קו קדמי של אחזקה (קו טכני קדמי) קרוב לשטח הלחימה.
• תגובה מהירה לכל דרישה מבצעית של המג"ד, ומסולים וסוללות.
• מתן מענה לבחינת  תחמושת לפני היריי, תקלות בצריח, תקלות ברכב פיקוד ועוד.

  שיתוף פעולה עם כל גורמי הלחימה

• עבודה צמודה עם המג"ד / סמג"ד , קצין אג"ם , מפלג טנ"א , מ"פ מפקדה , קצין טנ"א חטיבתי ואוגדתי.
• תמונת מצב עדכנית על כלל הכשירות המבצעית של הגדוד.

לסיכום

מחלקת הטנ"א היא מערכת התמיכה הטכנית שמחזיקה את הלחימה על הכתפיים – בשקט, במסירות, ובמקצועיות.
בשגרה היא זו שמכינה את הכלים ומוודאת שהכול תקין ומוכן, ובחירום היא שם בשטח, מתחת לאש, דואגת שכל תומת יירה, כל אלפא תסע להביא תחמושת בין העמדות , וכל אושקוש רמסע תספק תחמושת לסוללות .

ספר על התפקיד שלך:

מנהל עבודה טנ"א אחראי על כל הפלגה 
מאחזק את הגדוד בכל האמצעים שיש בגדוד תומת, נגמ"ש, רכב, נשק, אופטיקה ותחמושת
יש לי פלגה שכוללת 11 אנשי קבע ו-30 חיילים שמפוזרים תחת 3 סוללות ופלוגת המפקדה.מנהל עבודה טנ"א הוא הדרג הבכיר ביותר בפלגת הטנ"א בגדוד, והוא האחראי הישיר על הובלת הפלגה – מקצועית, פיקודית ואנושית.

אחריות כוללת לפלגת הטנ"א

במסגרת התפקיד, אתה אחראי על ניהול שוטף של פלגה שכוללת:

• 11 אנשי קבע – נגדים ובוחנים בכל תחומי המקצוע.
• 30 חיילים סדירים – שמפוזרים בין 3   סוללות ולפלוגת המפקדה.

יש לי תפקיד מאתגר ואני אוהב את האנשים שלי – מקצוענים אחד אחד
 

תחת אחריותי המקצועית והניהולית נמצא כל מערך האחזקה של הגדוד, כולל:

• תומ"תים (תותחים מתנייעים)
• נגמ"שים ואלפאות
• כלי רכב
• נשק קל וכבד
• אמצעי אופטיקה
• תחמושת

תחזוקה מבצעית שקטה – הגדוד יורה, אתה דואג לשאר

בפועל, אני  דואג לכך שהגדוד תמיד כשיר – שהכלים נעים, שהתחמושת ניתנת לשימוש, שהמערכות האופטיות פועלות, ושהגדוד לא עוצר. העבודה שלך "מאחורי הקלעים" היא זו שמאפשרת לגדוד להמשיך ולתפקד – להתקדם, לירות ולבצע משימות בכל גזרה ובכל זמן.

הובלה של צוות מקצועי ומחויב

מעבר לתחום המקצועי, אתה מוביל צוות של אנשים שאתה מאמין בהם – וכתבת שאתה "אוהב את האנשים שלי – מקצוענים אחד אחד". לא מדובר רק בתחזוקה, אלא גם בבניית כוח אדם איכותי, מחובר ומסור.

פיתוח מקצועי של נגדים

לאורך הדרך, קידמת הרבה נגדים מראשוני למובהק, ושילבת אותם בתפקידים שנפתחו באוגדה 36 – מה שמעיד על השקעה אישית, חתירה למצוינות, ורצון להרים את האנשים לצד המשימות.

סיכום התפקיד שלך

אתה המנוע של פלגת הטנ"א – גם ברמת הניהול, גם ברמת הביצוע, וגם ברמת ההובלה האנושית.
אתה זה שמחזיק את הקווים, את הכשירות, את המוטיבציה, ואת הדור הבא של אנשי המקצוע באוגדה.
כל מה שנוגע לאחזקה בגדוד – עובר דרכך וממך לקצין הטנ"א של הגדוד.

תפקידה של מחלקת הטנ"א בגדוד 405

מחלקת הטנ"א של גדוד 405 פועלת כמערך תמיכה קריטי ללחימה – גוף שמוּנע מהשטח ודואג לכל מה שקשור לכשירות הכלים והאמצעים. תפקידה המרכזי הוא לאפשר לגדוד להמשיך להילחם בלי לעצור – לירות פגזים, להתקדם קדימה ולסייע באש לגדודים המתמרנים – תוך ידיעה שיש מי שמחזיק את הגב.

המחלקה נותנת מענה מקצועי מדויק ומהיר, מבוסס על צוות מצומצם אך איכותי של נגדים מובהקים – שכל אחד מהם אחראי על תחום התמחות מוגדר: רק"מ , נשק, אופטיקה ורכב. יחד איתם פועל כוח גדול של מחטסים ו חיילים טכניים הפרוסים בשטח מול הסוללות והפלוגות, ומייצרים רציפות תחזוקתית מלאה – גם בתנועה, גם בפריסה, וגם בעומס מבצעי.

תחת ניהול צמוד של מנהל העבודה והמפל"ג טנ"א , המחלקה פועלת ללא הפסקה – מבצעת תיקונים, מאתרת תקלות, מטפלת מראש ומגיבה במהירות – מתוך הבנה פשוטה: אם הכלי תקין – המשימה מתקדמת. אם הכלי נעצר – אנחנו הראשונים על הקרקע.

זה לא רק מקצוע – זו אחריות לחיים.

  חיים בלי סככה – הטנ"א שנודדת עם הגדוד

אחד הפרקים הכי פחות מדוברים – אך מהקשים והמהותיים ביותר – בשירות מחלקת הטנ"א של גדוד 405, הוא נושא הפריסה והמעבר המתמיד.
הגדוד כולו עובר כל שלושה חודשים ממקום למקום, בהתאם למשימה ולזירה המבצעית – הצפון (קו כחול), עזה או יהודה ושומרון (איוש) – ולצדו נודדת גם מחלקת הטנ"א, עם כל האנשים, הכלים, הציוד,  כלי העבודה, וכל האמצעים, המשאיות, והתומ"תים.

אין מתקן קבוע – יש משימה

למחלקת הטנ"א אין מתקן אחזקה קבוע. אין סככות, אין חשמל תעשייתי מסודר, אין מסגירה, אין שולחנות עבודה מוארים. כל פעם, מחדש, צריך לפרק את כל הציוד, להעביר אותו בשיירות, ולבנות בשטח – תחת תנאי מזג אוויר קשים – אתר אחזקה שיאפשר לגדוד להמשיך להילחם.

בשיא החום או בקור עז, בגשם, בבוץ או באבק, אנשי האחזקה לא מחכים לתנאים – הם יוצרים אותם.
הם פורשים את השולחנות תחת סככות ארעיות, מותחים כבלים, מקימים עמדות לכל תחום – רק"ם, רכב, נשק, אופטיקה – ומתחילים לעבוד.

המעבר – אתגר טכני ואנושי

המעבר עצמו הוא טלטלה מורכבת ומתישה:

• כל אנשי המחלקה צריכים להתפנות – עם מגורים, ציוד אישי, ציוד מקצועי, ריהוט ומלאים.
• הם מחליפים מיקום, מחליפים תנאים, לרוב ישנים באוהלים, בבסיסים זמניים, תחת שגרת שטח מאתגרת.
• כל זה תוך כדי שמירה על זמינות 100% לגדוד – כאילו לא קרה כלום. תקלות? חילוצים? מענה שוטף? הכול ממשיך.

דוגמה חיה – קו איוש

באזור יהודה ושומרון, למשל, אין תומ"תים בפועל – אבל הגדוד נמצא שם בפעילות מבצעית. מחלקת הטנ"א, ובעיקר אנשי הרכב, ממשיכים לתחזק רכבים מסביב לשעון – לעיתים תחת אש, תוך ביצוע חילוצים מסוכנים, ועומסים בלתי נתפסים של תקלות.

והם לא לבד – אנשי התומ"תים, שגם להם אין עבודה ישירה באיוש, לא נשארים מאחור – הם נרתמים, מצטרפים, מסייעים, ויחד יוצרים צוותי אחזקה חזקים שעומדים בקו הקדמי, לא פחות מהלוחמים.

לסיכום הפרק

זה לא רק מקצוע. זו שליחות. זו הקרבה.
החיים במחלקת הטנ"א של גדוד 405 הם מסע מתמשך – בין גזרות, בין תנאים, בין אתגרים. ללא מקום קבע, ללא עצירה, ללא הנחות.
אנשי האחזקה נלחמים על כשירות הגדוד באותה מסירות כמו מי שנלחם בשטח.

הם לא יושבים במשרד. הם יושבים בשמש.
הם לא תופסים מחסה. הם מחזיקים כלים.
הם לא שואלים "למה שוב לעבור?". הם פשוט אורזים, נוסעים, ומתחילים מהתחלה.

והם עושים את זה – כי הם מאמינים במה שהם עושים.

לפני הסערה – ההוויה המבצעית של גדוד 405 וניהול הטנ"א הפרוסה

המציאות שלפני 7 באוקטובר

עד פרוץ מלחמת חרבות ברזל, גדוד 405 פעל בגזרת הצפון. 
הפעילות הייתה אינטנסיבית – קו גבול מתוח, מבצעי איסוף מודיעין, מענה לאירועים, מוכנות מתמדת להסלמה.
מחלקת הטנ"א – כמו תמיד – הייתה פרוסה בשטח לצד הלוחמים. במרחב גורן, ודאגה לאחזקה שוטפת של התומ"תים, הנגמ"שים והרכבים שנעו בקו.

גם בתקופה הזו, שהוגדרה כתעסוקה שוטפת, לא היה מדובר בשגרה פשוטה:

• תקלות רבות כתוצאה מתנועה בשטח הררי ומזג אוויר משתנה.
• מענה מיידי לאירועים מבצעיים בגבול, כולל זמינות ליציאה לשטח.
• תחזוקה ללא מתקנים קבועים – תנאים מינימליים, והרבה אילתור.

שביעי באוקטובר – המעבר מהצפון ללחימה בדרום

ביום שבת, 7 באוקטובר, הכל התהפך. הגדוד עבר תוך זמן מסויים במהירות דרומה ונכנס למערכת הלחימה ברצועת עזה, כחלק מהמאמץ האש המסיבי של צה"ל.

המעבר הזה – מצפון רגוע יחסית לחזית דרומית לוחמת – יצר עומס עצום על מחלקת הטנ"א:

• היה צורך לפרוס את כלל האמצעים והציוד מחדש בדרום, להקים אתרי אחזקה ולחלק את הכוחות לפי הצורך המבצעי.
• חלק מאנשי הפלגה נשארו תחילה בצפון, חלק נשלחו דרומה – פיצול שדרש שליטה מלאה על כוחות מפוזרים, מענה שווה בכל גזרה.
• האחזקה עברה ממצב של טיפול מונע שוטף – לתיקונים תחת לחץ, תחת אש, ולעיתים בלילה ובשטח פתוח.

חזרה לצפון ופריסה מחדש בדרום

לאחר תקופה של לחימה בדרום, הגדוד חזר לגזרת הצפון – ושוב, כל מחלקת הטנ"א נדרשה לעבור תהליך מלא של פירוק, מעבר ופריסה מחדש.
וכעת, בשלב מתקדם של הלחימה, הגדוד שוב פועל בדרום – תחת אוגדה 36 – והמחזור הזה חוזר על עצמו: ציוד, רכבים, נשק, תחמושת, מתקנים – הכל זז, והטנ"א זזה איתם.

הקושי האמיתי – ניהול אחזקה במציאות של פיצול מתמיד

עבור מנהל העבודה של מחלקת הטנ"א, מדובר באתגר מורכב מאוד:

• ניהול כוח אדם טכני שמפוזר בין פלוגות וסוללות, בגזרות שונות, לעיתים במרחק מאות קילומטרים זה מזה.
• שמירה על רמת כשירות זהה לכולם, גם אם חלק עובדים באתר מסודר יותר וחלק בתנאי שדה קשים.
• צורך מתמיד בתיאום מול מפקדי הסוללות, מג"דים, ומפלגי טנ"א וקציני טנ"א חטיבתיים ואוגדתיים – כל אחד עם דרישות דחופות משלו.
• שליטה ניהול מלאי על הציוד והחלקים, תוך כדי תנועה: מעקב אחרי מלאים, הזמנות, שילוח ותקלות – גם כשאין מחסן קבוע, ואין תשתיות.

ההצלחה בתפקיד הזה היא לא רק טכנית – היא ניהולית, אנושית ומנהיגותית.
היכולת להחזיק מחלקה מתפקדת, זמינה, מקצועית – גם כשהיא מפוזרת על פני הארץ כולה – היא לא מובנת מאליה.
זהו אתגר יומיומי, אבל כזה שמבדיל בין אחזקה סבירה – לאחזקה מצטיינת שמחזיקה גדוד שלם על הרגליים.

ספר על תהליך הקליטה והחניכה של חייל חדש 
 

האנשים שלי – קליטה, חניכה וצמיחה במחלקת הטנ"א

במרכז העשייה של כל מנהל עבודה טנ"א עומדים הכלים, המערכות, המשימות והלחץ המבצעי – אבל היסוד האמיתי הוא האנשים.
כמו שאמרת: "בלי האנשים – אני לא יכול לעשות את התפקיד הכביר שלי."

וזה לא רק משפט – זו דרך חיים.
זו ההבנה שכל חייל חדש שמגיע לפלגה הוא לא עוד יד עובדת – אלא איש מקצוע בהתהוות, עתודה אנושית שיכולה להחזיק גדוד שלם על הרגליים תוך שנה או שתיים.

השלב הראשון – קליטה אנושית ולא רק מקצועית

ברגע שחייל חדש מסיים את הקורס ומגיע לפלגת הטנ"א, התהליך מתחיל לא מהטופס – אלא מהשיחה.
יש לו כתפיים רועדות, תיק מלא כלים, וראש מלא שאלות. כאן נכנס תפקיד המפקד:

• שיחה אישית.
• חיבור מיידי לצוות.
• הצמדת חונך אישי – לרוב אחד הנגדים המובהקים, שמלווה אותו מהיום הראשון.
• היכרות עם אופי הגדוד, הכלים, אופן העבודה ומבנה הפלגה.

כמו שאחסאן תיאר, לא מחכים שהחייל "יעלה על המסלול לבד".
"אנחנו מתייצבים איתו, על ידו, מדריכים אותו, טכנית ומנטלית."

השלב השני – שילוב הדרגתי בשגרה ובשטח

החייל החדש לא נזרק לשטח – אבל גם לא נעטף בצמר גפן.
הוא משולב בהדרגה במשימות אמת, תחת בקרה צמודה:

• מתלווה לתיקונים.
• לוקח חלק בבדיקות יומיות.
• מתנסה בכל תחום רלוונטי – רכב, רק"ם, נשק או אופטיקה – בהתאם לשיבוץ ולכישורים.
• מקבל משוב שוטף מהמפקד הישיר ומהבוחן המוביל.

העיקרון פשוט: לחנוך אותו כמו שהיינו רוצים שיחנכו אותנו.
לתת ביטחון, גב, ולאט לאט – גם עצמאות.

השלב השלישי – הפיכה לאיש מקצוע עצמאי

רק אחרי תהליך הדרגתי של הכשרה מעשית בשטח, חניכה, ליווי ותחקור – החייל הופך לבעל תפקיד עצמאי.
הוא מתחיל לקבל תקלות לבד, מבצע טיפול מ-א’ עד ת’, ומתחיל לקחת חלק פעיל גם בשיח המקצועי – גם מול מפקדים.

אבל גם כאן – אתה כמנהל עבודה לא מרפה. אתה ממשיך לעקוב, לזהות קשיים, לחזק, לשפר – ובעיקר, לכוון אותו קדימה.

פיתוח וקידום – לוחמה שקטה

כפי שציינת: "אני דואג ונלחם לטובת האנשים שלי בכל מה שקשור לפיתוח וקידום נגדים."
זה לא סתם משפט – מדובר בלחימה יומיומית בתוך המערכת:

• לדחוף חיילים לקורסי הסמכה.
• לפתוח להם תקנים.
• לשבץ אותם במקומות משמעותיים.
• ולשכנע את המערכת לראות בהם מה שאתה רואה – אנשים עם פוטנציאל אדיר.

וכשזה קורה – כשחייל שלך הופך לנגד, ואז למובהק, ואז למוביל מקצועי – זו ההצלחה האמיתית שלך.

לסיכום

החיילים שמגיעים אליך – הופכים להיות אנשים שלך.
אתה מלווה אותם, בונה אותם, נלחם בשבילם – כדי שביום פקודה, הם יוכלו להחזיק את המערך על הגב.
ואז, כשאתה עומד מאחוריהם ורואה אותם עובדים, מתקדמים, מצליחים – אתה יודע שלא מדובר רק בתפקיד.
מדובר בשליחות חינוכית, מקצועית וערכית.

ספר על הממשקים עם כל הצוות שלך

 פתיחת שבוע, ישיבות יומיות, סגירת שבוע, תמיכה בתקלות
 

פרק: האנשים שמאחורי הברגים – הממשק עם הצוות ומחזורי העבודה בפלגת הטנ״א

ניהול פלגת טנ״א בגדוד מבצעי הוא הרבה מעבר להנעת משימות. זה ניהול של אנשים, תהליכים וחוסן – יום אחרי יום, תחת לחץ, תקלות, פריסות ומעברים.
כמנהל עבודה, האחריות שלך היא גם מקצועית – אבל בעיקר אנושית.

פתיחת שבוע – עושים סדר ונותנים כיוון

בכל פתיחת שבוע מתקיימת שיחת פתיחה מסודרת עם כלל אנשי הפלגה – קבע וחיילים.
בשיחה הזו אתה מגדיר את סדר העדיפויות לשבוע הקרוב:

• אילו תקלות קריטיות יש לטפל בהן.
• לאילו סוללות נדרש תגבור.
• חלוקת הצוותים לפי הצורך בשטח.
• קידום נושאי הדרכה, פיתוח אישי, וחניכה.

מעבר לזה – זו גם שיחת מוטיבציה. אתה מזכיר לכולם מה החשיבות של העבודה שלהם, מי נדרש למאמץ מיוחד, ומה ההישגים מהשבוע הקודם.
זה לא דיווח – זו עמדת פיקוד ערכית.

ישיבות יומיות – שליטה ותגובה בזמן אמת

במהלך השבוע מתקיימות ישיבות בוקר יומיות עם המפל״ג והנגדים, בהן סוקרים:

• סטטוס כלים.
• מה נפתח ומה טופל.
• אילו משימות תקועות ומדוע.
• חלוקת כוחות בזמן אמת בהתאם לשטח ולדחיפות.

דרך הישיבות האלו אתה שומר שליטה מלאה על השטח.
אתה יודע מי נמצא היכן, באיזה כלי הוא מטפל, ומה עוד צריך לקרות – בלי שזה יתמסמס בין קווי החזית לאחורי המכולה.

סגירת שבוע – פרגון, למידה, והכנה להמשך

סוף השבוע אינו רק סגירת משימות – הוא רגע של עצירה והתבוננות.

• מצטיינים מקבלים מילה טובה – לפעמים מכתב הערכה, לפעמים פשוט חיבוק.
• תקלות חריגות נלמדות – כולם שומעים, מבינים מה קרה, איך טיפלנו, ומה היינו עושים אחרת.
• שיחה פתוחה עם הלוחמים והטכנאים – איפה היה קשה? מי נשבר? מי החזיק את כולם?

המטרה היא לא רק ללמוד – אלא לחזק את העמוד השדרה של הצוות.
זה המקום להגיד לחייל: "ראיתי אותך, אני סומך עליך, אתה חשוב."

חניכה והעברת ידע – לא רק טכני, גם ערכי

המערכת שאתה בונה נשענת על העיקרון שוותיקים לא רק “עובדים יותר” – הם מעצבים את התרבות.
לכן אתה דואג ש:

• כל חייל צעיר מוצמד לבוחן או נגד.
• כל תקלה מיוחדת נלמדת – עם הסבר, תחקור ויישום.
• שיח מקצועי מתקיים באופן שוטף – לא רק "מה לתקן", אלא "איך לחשוב נכון."

הוותיקים הם עמודי התווך – לא רק בידע, אלא גם בשקט שהם משדרים, בניסיון שצברו, וביכולת שלהם להכיל את הלחץ המבצעי.

תמיכה נפשית ולכידות – לא רק משימות, גם אנשים

אתה רואה את מי שנשחק. את זה שלא ישן. את מי שעובד בשמש בלי הפסקה.
אתה ניגש, מדבר, שואל – "איך אתה?" ולא רק "מה עם הכלי?".

בזכות היחסים האלה, אתה בונה מחלקה שמחזיקה מעמד לאורך זמן, גם כשאין הפסקות, אין תנאים ואין גבולות ברורים בין יום ללילה.

לסיכום

הטכנאי הכי טוב לא שווה כלום אם הוא מרגיש לבד.
אבל טכנאי סביר, שמרגיש שיש לו מפקד שרואה אותו, מדריך אותו ומחזיק אותו – יהיה לוחם אמיתי בשטח האחזקה.

כמו שאמרת – "בלי האנשים שלי, אני לא יכול לעשות את התפקיד הכביר שלי."
וזה כל הסיפור.

התפקיד שלי – הלב הפועם של האחזקה

אם הייתי צריך לתאר במילים פשוטות את מה שאני עושה – הייתי אומר:
אני האיש שדואג שכלי הנשק, הכלים, הרכבים והתותחים של הגדוד יהיו מוכנים ליום פקודה.

זה לא תפקיד תומך – זה תפקיד ליבה.
בין אם בשגרה, בין אם בלחימה – אני שם כדי לאפשר למפקדים ללחום, לירות פגזים, ולחדור לשטח אויב כשהם יודעים שיש להם גב.
החירניקים צריכים להגיע לשטח כשהכול מוכן – והחיפוי הארטילרי צריך להיות שם לפניהם. זה קורה כשאנחנו עושים את העבודה שלנו כמו שצריך.

משמעות בשגרה לעומת חירום

בשגרה – אני עסוק בלחזות קדימה.
לוודא שאין הפתעות, לטפל בתקלות לפני שהן נהיות בעיות, לתחזק, לשפר, לכוון.
בלחימה – זה עובר למצב קרב.
תקלות קורות בכל רגע, לחץ מכל כיוון, כולם צריכים את המענה עכשיו – והעבודה לא עוצרת, גם אם אנחנו באמצע שדה, גשם, אבק או ירי.

אבל הדבר הכי חשוב נשאר קבוע:
האמונה באנשים שלי.
אני מצליח לעשות את כל זה בכיף – כן, בכיף – בזכות נגדים וחיילים נפלאים בפלגה. הם מקצוענים, לויאליים, והלב שלהם במקום הנכון.

תחומי אחריות – וגישה של חיבור

בפועל, אני אחראי על שישה תחומי אחזקה שונים – כל אחד עולם בפני עצמו, עם אנשי צוות ייעודיים.
אבל אני לא עובד בשיטה של "זה לא התחום שלי" –
אני מאמין בוורסטיליות, ובזה שכולנו צריכים לדעת להרים אחד את השני.

בשטח, לא מעניין מי מהתחום – מעניין מי זמין, מי יודע, ומי מוכן להיכנס לכלי עכשיו.
הגישה הזו יצרה צוות חזק, גמיש, ואפקטיבי – במיוחד בלחימה.

מה למדנו מהמלחמה?

אם יש משהו שהוכח לנו במלחמת חרבות ברזל – זה שהגדוד שלנו הוא מפלצת.
שום דבר לא עצר אותנו:
לא פגזים , לא תקלות, לא תנאים, לא חוסר.
המשכנו להחזיק את הכלים, להיכנס לחילוצים, להפעיל תחמושת, לדחוף תומ"תים – ולעשות את זה בראש מורם.

וזה לא אני לבד. זה אנחנו כפלגה.
מנגדים ועד אחרון החיילים – כל אחד לקח אחריות, קפץ פנימה, והוכיח שיש כאן צוות שלא נשבר.

 מהם האתגרים הכי גדולים בניהול מערך אחזקה כזה? איך אתה מתמודד איתם?

אתגרי מנהל העבודה – להחזיק את הקו, את הצוות, ואת הרוח

ניהול מערך אחזקה טנ"א מבצעי הוא מהתפקידים המורכבים והאינטנסיביים בצה"ל – לא רק בגלל הכלים, אלא בעיקר בגלל האנשים, הקצב, הדרישות, והזירה המבצעית שמחייבת מצוינות יומיומית.
כשהסוללות של הגדוד עוברות את הגבל – אם לעזה ואם ללבנון – האחריות על הכשירות הטכנית נמתחת עד הקצה, ואין מקום לטעויות.

להלן האתגרים המרכזיים – והדרך שלך להתמודד עם כל אחד מהם:

 טיפול בכוח האדם – האנשים קודמים לכל

המשאב הכי חשוב שלך הוא לא המברג – אלא החייל שמחזיק אותו.
החיילים והנגדים עובדים יום ולילה, בשטח פתוח, בתנאים קשים, בלי הפסקה. אם לא תעצור לרגע לראות איך הם מרגישים – הם יישברו.
כמנהל עבודה, אתה מקפיד להיות קרוב:

• לדבר עם אנשים אחד־אחד.
• לזהות עומס נפשי לפני שהוא מתפוצץ.
• לתת גב למי שנשחק.
• לשלוח לנוח, גם כשיש עבודה.

המסר שלך ברור: אחזקה זה קריטי, אבל האנשים – קודמים.

  מניעת שחיקה – לשמור על מי שמחזיק את הכלים

כשהסוללה נכנסת לעזה או ללבנון – כמו סוללת בזלת, אלון או גבל – הצוותים שלך נכנסים ללחץ עצום:

• זמינות 24/7.
• תקלות תחת אש.
• חוסר תנאים בסיסיים.

כדי למנוע שחיקה, אתה מקפיד על:

• חילופי משימות בין חיילים.
• חלוקת כוחות לפי עומס.
• הפסקות יזומות גם כשלא נוח.
• שיח פתוח – שכולם יוכלו להגיד "קשה לי" בלי לחשוש.

אתה דואג שלא יישארו לבד – ושהם יידעו שאתה שם בשבילם.

  וויסות עומסי עבודה – לא כל תיקון הוא קריטי באותה מידה

בתנאי לחימה, כל תקלה נראית כמו דחופה – אבל אתה יודע לדרג עדיפויות:

• מה קריטי עכשיו – ומה אפשר לדחות לשעה מאוחרת יותר.
• לאיזה תקלה שולחים את האנשים הכי מיומנים – ואיפה הצעירים יכולים לטפל.
• מתי כדאי להחזיר כלי לעורף – ומתי לתקן בשטח.

השליטה הזו חוסכת זמן, מונעת בזבוז כוח אדם, ושומרת על סדר מבצעי.

  ייצוג הטנ״א מול הפיקוד – להיות הקול של האנשים שלך

אחד התפקידים השקטים אך הקריטיים שלך, הוא להציב גבולות מול הפיקוד:

• כשמבקשים תיקון לא הגיוני – אתה זה שעוצר.
• כשיש לחץ לבצע תוך שעה – אתה מסביר שזה ייקח ארבע, ושזה בסדר.
• אתה נמצא בקשר עם המפלג הטנ"א, המג"ד, והאוגדה – ומדבר בשמם של החיילים שלך.

היכולת לייצג את אנשי הטנ"א מול הפיקוד הבכיר שומרת עליהם – וגם משדרת לכולם שאתה לא רק המפקד שלהם, אלא העורף שלהם.

  שמירה על מקצועיות הצוות – אין הנחות

העומס לא מוריד את הרף. להפך.
אתה מקפיד שכל תקלה תטופל לפי הנהלים, שכל חייל ידע מה מותר ומה אסור, ושלא תהיה חריגה – גם אם יש פיתוי "לסדר משהו על הדרך".
בזכות זה, הכלים שאתה מחזיר לשטח לא חוזרים עם אותה תקלה שוב.

  עמידה בהוראות קטנ״אר – משמעת מקצועית מול המציאות המבצעית

אתה מקפיד על עמידה בהוראות קטנ״אר – גם כשזה קשה:

• תיעוד מלא של טיפולים.
• ביצוע בדיקות בטיחות.
• עבודה לפי ספרות טכנית.
• הפעלת ציוד תקני בלבד.

המסר שלך לצוות ברור: מלחמה לא מבטלת מקצועיות – היא דורשת יותר.

 אחזקה מהירה ומצוינת – לא רק לתקן, אלא להוביל

המטרה שלך היא לא רק ש"הכלי יעבוד" – אלא שהוא יחזור מהר, יעבוד מושלם, ויישאר תקין לאורך זמן.
זה דורש:

• מקצוענות גבוהה.
• עבודה שקטה ואחראית.
• שיתוף פעולה בין התחומים.
• ורצון לתת יותר – גם כשהידיים שחוקות.

לסיכום

ניהול מערך אחזקה בגדוד 405 זה לא תפקיד טכני – זה תפקיד מערכתי, אנושי ומבצעי.
אתה נמצא בין הפיקוד לשטח, בין הלחימה למלאכה, בין הלב למרפקים – ושומר על כולם ביחד.
ובסוף, כשתומ"ת נכנס לעזה או נגמ"ש חוצה את הגבל – אתה יודע: הם לא היו שם, אם אתם לא הייתם כאן.

 קצין הטנ"א 

ספר כיצד אתה מקבל אותו לתפקידו, חונך אותו, מוודא שהוא יצליח, החברות לתוך הכלים וההצלחה שלו שהיא שלך:
 

פרק: קצין צעיר, גב של ברזל – על חניכת קציני הטנ״א

כשהקצין הטנ״א החדש מגיע לגדוד, הוא מגיע עם דרגות נוצצות – אבל בלי הרבה ניסיון שטח אמיתי.
הוא מגיע ישר מהקורס, עם המון מוטיבציה, הרבה ידע עיוני – אבל עם אפס שעות תחת לחץ, עם צוות, בשטח, מול נגדים, תקלות, ומפקדים.

וכאן בדיוק מתחיל התפקיד שלך.

החניכה מתחילה בקבלה – לא בהרצאה

ביום הראשון אני לא מדבר על "משימות" ולא על "נהלים".
אני מדבר איתו בגובה העיניים. מסביר לו שכולנו כאן כדי לעזור לו להצליח – כי אם הוא יצליח, כולנו נצליח.
אני מראה לו מי זה כל נגד, איפה יושבים החיילים, מי מוביל איזה תחום. אני שם לו כתף – לא על הכתף.

מקצועית – אני הגב שלו

אני משאיר לו את ההתנהלות מול מפקדת הגדוד, הממשקים עם המג״ד, והמפלג טנ"א, הפיקוד.
זה התפקיד שלו כקצין. אבל מאחורי הקלעים – אני לא עוזב אותו לשנייה:

• עוזר לו לבנות תמונת מצב אחזקתית מלאה.
• מסביר לו איך לווסת עומסי עבודה.
• מלמד אותו איך להתמודד עם נגדים, איך לדבר עם טכנאי צעיר, איך להבין תקלה מעבר לדוח.
• מראה לו איך להוביל בלי להפעיל כוח – אלא מתוך כבוד, ידע והקשבה.

מנטלית – אני השקט שהוא זקוק לו

קצין טנ״א בצבא היום – במיוחד בלחימה – נכנס מהר מאוד לעומק.
הוא נדרש לתת פתרונות, להנהיג, להתייצב מול מג"ד שמחכה לו עם בעיה.
ולפעמים זה כבד, לפעמים הוא מתבלבל, לפעמים הוא מרגיש לבד.

אני רואה את זה – ואני לא נותן לזה לקרות:

• אני ניגש, שואל, מחזק, מבהיר לו שהוא לא לבד.
• כשהוא מתלבט – אני יושב איתו.
• כשהוא טועה – אני מסביר.
• כשהוא מצליח – אני מפרגן, כאילו זו הייתה הצלחה שלי.

כי באמת – זו הצלחה שלי.

חברות תחת אש – לא סיסמה, אלא מציאות

כשנכנסים ללחימה – אין תפקידים, יש צוות.
אני והוא עובדים כתף אל כתף – בתיקונים, בחילוצים, בקבלת החלטות.
אנחנו בונים אמון, לא בדיבורים – אלא דרך העשייה.
ובסוף, כשאני רואה אותו עומד מול הגדוד, מוביל את התחום, יודע מה לעשות – אני יודע שהמשימה שלי הושלמה.

לסיכום

קצין הטנ״א אולי מקבל את התפקיד – אבל אני זה שדואג שיהיה לו איך להצליח.
אני מלמד, מדריך, מחזק – לא כדי לשלוט, אלא כדי לשחרר אותו לעמוד לבד – עם ביטחון, מקצועיות ולב.
וכשהוא מצליח – אני יודע, בלב שלם:
זה הניצחון שלנו.

איך משתנה העבודה שלך בזמן מלחמה או פעילות מבצעית אינטנסיבית? 

כשקופץ האדרנלין – ניהול אחזקה בלב המלחמה

במלחמה – הכול משתנה.
התדרים עולים, הדופק עולה, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל – ואתה יודע שאתה נכנסת לעולם אחר.

קוראים לזה "אדרנלין גבוה" – אבל זה הרבה יותר מרגש או לחץ רגעי.
זה מצב מתמשך של:

• תקלות שמצטברות מהר מהיכולת לטפל.
• צוותים פרוסים תחת אש.
• הזעקות, הדרישות, הדחיפות – והכול עכשיו.

בזמן כזה, אין זמן לנשום.
התקלות לא נגמרות – כלי אחד נכנס, שלושה מחכים, רכב נתקע, תומ"ת מפסיק לירות, תחמושת לא נפתחת – והכול תחת סטרס.

וכאן, בתוך כל הרעש והבהלה – אני חייב להיות השקט.

להוריד את הדופק – ולשלוט בתמונה

בתוך כל הלחץ הזה, אני יודע:
אם אני נשבר – כולם נשברים.
אם אני רגוע – כולם מתייצבים.

אז אני עוצר רגע. מדבר בקול נמוך. אומר לצוות:
"הכול בסדר. אנחנו נטפל. לאט ובטוח. דברו איתי לפי סדר."

אני משדר שליטה גם כשאני בעצמי עמוס, גם כשלא ישנתי, גם כשאני תחת אש.
כי זה מה שמנהל עבודה צריך לעשות בלחימה:

• לתת ביטחון.
• לשדר סדר.
• לקבל החלטות מהירות בלי לפחד.
• לחלק עומסים בצורה חכמה.
• לשים את הבן אדם הנכון במקום הנכון – עכשיו.

לתפקד גם כשהכול בוער

יש רגעים בלחימה שאי אפשר לשכוח:

• כשאתה מוצא את עצמך מתקן תומ"ת עם צוות מתחת לירי פגזים.
• כשאתה שולח נגד לחילוץ באמצע לילה חשוך בשטח לא מוכר.
• כשאתה צריך לבחור איזה כלי לתקן קודם – כי אין זמן לכולם.

באותם רגעים, אין זמן להסס.
אתה פשוט פועל. מחליט. מוביל.
אבל גם אז – אתה לא מאבד את האנושיות.
אתה דואג שהחייל שלך יאכל, ינוח, שתהיה לו שנייה לנשום.

לסיכום

בלחימה, אני לא רק אחראי על הכלים –
אני אחראי על האנשים, על הרוח, על השפיות.
האדרנלין בשמיים – אבל אני זה שצריך להוריד את כולם לקרקע.
כדי שכלי יחזור לשטח, חייל ירגיש בטוח, והגדוד – ימשיך להילחם.

אתה יכול לספר לי על מקרה שבו היית צריך לתקן או לחלץ כלי רכב תחת אש? איך זה הרגיש? 

יש רגעים במלחמה שלא שוכחים.
לא בגלל הפיצוצים. לא בגלל הרעש.
אלא בגלל התחושה שאתה עומד מול הכלי הפגוע – בשטח אויב – וצריך להחזיר אותו לחיים, כשמסביב יורים.

בעזה, חילצנו רק"ם תחת אש.
זה לא היה מבצע מתוכנן מראש – זה היה צורך דחוף. הכלי נפגע, נתקע בשטח, ואם לא נוציא אותו – הוא גם יהיה מטרה, וגם משאיר את הלוחמים שלו מאחור.
ההחלטה התקבלה: אנחנו נכנסים.

איך זה הרגיש?

מלחיץ מאוד.
הלב דופק. אתה עם ציוד, צוות, רכב חילוץ – ואתה יודע שאין מרווח לטעויות.
אבל אתה גם יודע שזה אתה – או שאף אחד אחר לא יעשה את זה.

ברגע שמגיעים לכלי, אין זמן לשאלות. מתחילים לעבוד:

• בודקים מה סוג הפגיעה – צריח? מערכת הנעה? בעיית חשמל?
• פותחים מכסה, שולפים כלים, עובדים מהר – אבל מדויק.
• לפעמים מתקנים בשטח, לפעמים גוררים לאחור – תלוי במצב ובסיכון.

הכול תלוי בסוג הכלי ובמהות התקלה – תומ"ת, נגמ"ש, רכב אושקוש – לכל אחד שפה אחרת, מבנה אחר, רמת סיכון שונה.

חילוצים ותיקונים – בלי גב, בלי מחסה

מה שהכי קשה – זה התנאים.
אין לך סככה, אין תאורה, אין שקט.
רק אתה, הצוות, ושדה פתוח.
לפעמים זה באור ראשון. לפעמים בלילה מוחלט.
ולפעמים – זה קורה כשהקרב עוד לא נגמר, ואתה פשוט חלק מהלחימה – בלי נשק, עם סט כלים ביד.

אנשי הטנ"א שנכנסים איתי לפעולות כאלה – הם גיבורים אמיתיים.
לא ביקשו להילחם, אבל לא היססו לרגע.
הם יודעים למה הם כאן – כדי שהגדוד יוכל להמשיך.

המחיר – והשליחות

יש בזה סכנת חיים אמיתית.
זו לא קלישאה.
אתה נעמד ליד טנק שנפגע, כשאתה שומע ירי, כיפת ברזל, טנקים אחרים יורים מעליך – ואתה פשוט עובד.
לא כי אתה לא מפחד – אלא כי מישהו חייב לעשות את זה.

וכשאתה מסיים, יוצא משם עם הכלי או בלעדיו – אבל כולם שלמים – אתה מרגיש משהו עמוק.
לא גאווה ריקה.
שליחות.

לסיכום

אנשי הטנ"א לא רק תומכים בלחימה – הם בלב שלה.
הם מתקנים איפה שאף אחד אחר לא מתקרב.
הם מחלצים כשהדרך חסומה.
הם סופגים את הלחץ, את הסכנה – כדי שהמערכת תמשיך לנוע.

ואני, כמנהל עבודה – יודע שכל פעולה כזו נשענת עליהם. על הגב שלהם. על האומץ שלהם.
ואין לי מילים לתאר את ההערכה שיש לי כלפיהם – חיילים ונגדים כאחד.

"נכנסנו לפני עלות השחר" – אחסאן  מספר על חילוץ תחת איום

ניסים שואל: אתה יכול לספר לי על מקרה נוסף שבו היית צריך לתקן או לחלץ כלי רכב תחת אש? איך זה הרגיש?
אחסאן :כן. זה היה כשעוד הייתי בוחן רכב. הגדוד שלנו פעל תחת חטיבת אפריים, בגזרת צופים.
באחד הלילות, התהפך לנו רכב "דוד" של מסול – ממש בכניסה לכפר עזון. מי שמכיר יודע – עזון זה לא עוד נקודה על המפה. זה כפר עוין, מאיים, במיוחד בשעות הלילה.

היינו חייבים להוציא את הכלי לפני עלות השחר, לפני שהאזור מתעורר והופך למסוכן פי כמה.
הרגשתי את הלחץ באוויר – אבל גם את המחויבות. נכנסתי עם האנשים שלי פנימה. בלי הרבה שאלות – רק מטרה אחת מול העיניים: להוציא את הכלי ולחזור בשלום.
ועשינו את זה. בזהירות, בדיוק, עם ראש פתוח ועיניים דרוכות.

ניסים שואל: ספר על תהליכי התיקון והחילוצים שעשיתם במהלך המלחמה.
אחסאן: אצלנו בגדוד אין דבר כזה "לא תקין". התומ"ת והנגמ"ש תמיד כשירים.
במלחמה, במיוחד בעזה, אנחנו לא יושבים ומחכים לחלקים.
הולכים לכלים מפורקים, לגרוטאות, מפרקים מהם חלקים ומרכיבים.
זה לא קל – זה מקצוענות.
הצוותים שלנו מצטיינים בזה. הם יודעים מה צריך, איך לחבר, מה קריטי עכשיו ומה אפשר לדחות.

ניסים שואל: איך מתמודדים כשאין את כל החלקים, וצריך לחשוב מחוץ לקופסה?
אחסאן :זה קורה לא מעט. היה לנו מקרה שתומ"ת נתקע ולא יורה – ממש רגע לפני ירי מבצעי.
היינו שם – אני וחמש צריח.
הבנו שאין זמן, ואין חלק חדש.
פתחנו, בדקנו, מצאנו את התקלה. זה היה מאתגר, אבל הצלחנו לתקן בזמן יקר מאוד – כזה שעשה את ההבדל בין סיוע באש – לבין תומ"ת שותק.

לסיכום דבריו של רס"ב אחסאן אברהים

רס"ב הוא לא רק מנהל עבודה, הוא לוחם בשקט.
בין אם זה בלב כפר עוין בלילה, או בתיקון תומ"ת רגע לפני ירי –
הוא והצוות שלו לא מהססים, לא מחכים, לא מרימים ידיים.
הם פשוט מגיעים, מתקנים, וממשיכים קדימה – כי זה מה שמחזיק את הגדוד בחיים.

האתגרים בתפקיד

  האירוע הכי מאתגר – כשהגדוד יורה ומתקדם על זחל

אחד הרגעים הכי מאתגרים שחוויתי בתפקידי התרחש בזמן שהגדוד היה בעומק הלחימה, יורה בלי הפסקה ומתקדם מעמדה לעמדה – על זחל.
במצב כזה, אין הפסקות. אין "זמן לטפל בכלים". הכל זז. תומ"תים יורים, נעים, נטענים – שוב יורים, שוב זזים.

וכשיש תקלה – אין זמן להוריד את הכלי לאחור. אתה נשלח קדימה, לעמדה, לתקן אותו במקום – תחת איום, תחת לחץ, מול מציאות משתנה בכל רגע.
זה דורש ניהול קצה – גם של הצוות, גם של המשימות, גם של עצמך. אתה צריך להחזיק את התמונה ולתפקד – גם כשאין שקט מסביב.
זה רגע שבו אתה מבין כמה האחריות שלך קריטית – וכמה אנשי האחזקה הם חלק מהלחימה עצמה, לא מאחוריה.

  רגע של גאווה – לתת, להילחם, ולא להישבר

הרגעים הכי חזקים בעבודה הזו לא מגיעים עם צל"שים או מחיאות כפיים – הם מגיעים כשאתה מסתכל סביב ורואה:
כולם עייפים, כולם תחת לחץ – אבל ממשיכים.
הנגדים, החיילים, כל מי שעובד איתי – נותנים מעצמם באומץ, מתוך שליחות אמיתית.

כשאני עומד שם, ורואה איך הצוותים שלי לא נשברים, איך הם מתקנים תחת אש, מחלצים כלי, או פשוט לא מוותרים –
אני מרגיש גאווה.
זו תחושת שליחות. זו מלחמה על הבית. זו עבודת קודש.
במקום שבו אחרים עוצרים – אנחנו ממשיכים. וזו הסיבה שאני כאן.

 אחזקה תחת אש – כשהכלים עייפים, ואתה חייב להחזיק אותם בחיים

אחזקה תחת אש זו לא רק עבודה בתנאי סכנה – זו מלחמה מתמשכת מול הזמן, הבלאי והחוסר.
הכלים לא חדשים. הם ישנים, עמוסים, והם סוחבים עליהם את כל עוצמת הלחימה.
כל תקלת מנוע, כל קצר חשמלי, כל בעיה בצריח – יכולה לעצור את התקדמות הגדוד.

ואז אתה נכנס לתמונה:
בלי לחכות. בלי תירוצים.
אתה נשלח לתקן – מהר, מדויק, ולעיתים ממש תחת אש.
אתה יודע שאין מקום לטעויות. אתה גם יודע שאף אחד אחר לא יעשה את זה – רק אתה והצוות שלך.

ואז אתה עושה את מה שאתה יודע: נותן את כל כולך בשביל המולדת.

האנשים שלי – ניהול כוח אדם, גיבוש ומוטיבציה בפלגת הטנ״א

 ניהול כוח האדם – לדאוג לא רק לחייל, אלא גם למה שמאחוריו

כמנהל עבודה, אני לא מנהל רק מקצוע – אני מנהל אנשים, עם רגשות, בית, משפחה, עומסים ואתגרים אישיים.
אני מאמין שברגע שאני דואג לפרט – אני מקבל ממנו בחזרה 200%.
אני מקפיד לדבר עם החיילים והנגדים שלי על החיים – לא רק על הכלים.
אני שואל על הבית, על אבא, על האישה, על הילד הקטן שמחכה.
לפעמים רק מילה טובה, לפעמים אישור לחופשה שקטה – ואתה משנה לבנאדם את כל החודש.

בנוסף, בתוך המחלקות עצמם – אני דואג לתת "יד חופפת":
לא להכתיב הכול מלמעלה, אלא לאפשר לבוחנים ולנגדים להוביל בעצמם.
יש להם אחריות על הצוותים שלהם, על חלוקת המשימות, ואני סומך עליהם ומלווה אותם.
זה יוצר תחושת שותפות, לא רק פיקוד.

  גיבוש צוות – כי בלי לב, אין אחזקה

בתוך כל העומס, הלחץ, התקלות והמעברים – אנחנו חייבים לעצור מדי פעם, להסתכל אחד לשני בעיניים, ולזכור למה אנחנו פה.

אני דואג לעשות ערבי גיבוש, על האש, פעילויות קלילות – גם אם זה רק שעה.
להביא שתייה קרה, פיצוחים, מוזיקה.
לשבת עם החיילים, עם הנגדים, לדבר כמו חברים.
אלו הרגעים שבונים את הצוות באמת – לא רק משימות, אלא קשר אישי.

כמו שאמר אחד המנהלים שאיתו דיברתי – "חייל שעומד לידי ליד המנגל – מחר ייכנס איתי גם לחילוץ בלי להסס."
וזה בדיוק הרעיון.

  שמירה על מוטיבציה של הנגדים – כי הם עמוד השדרה של הפלגה

הנגדים שלי הם עוגן.
הם עובדים קשה, הרבה מהם עם ילדים בבית, עם משפחות, והם עדיין הראשונים לקום והאחרונים לעצור.
בשבילם – אני דואג לפרגן ולהוקיר:

• אני החבר האישי של כל נגד ברמה שהם מספרים לי על הבית וכל מה שמציק להם אני האוזן הקשבת ויועץ הסתרים של כל אחד מהם, הם מרגישים שאני גב שלהם. אני אתאבד על כל משימה בשבילהם.
• מענקים אישיים – לפי פעילות יוצאת דופן, מאמץ מתמשך, או יציבות לאורך זמן.
• תעודות הצטיינות – לא פעם בשנה, אלא בכל הזדמנות שמגיעה להם.
• מילה טובה מול הפיקוד – לדאוג שידעו מי עומד מאחורי הצלחות מבצעיות.
• שיחות אישיות של הערכה.

כי נגד שמרגיש שרואים אותו – ממשיך לתת מעצמו בלי הפסקה.

לסיכום

ניהול אחזקת גדוד זה מקצוע.
אבל ניהול האנשים שמחזיקים את האחזקה – זו שליחות.

אני בונה את הכוח שלי מתוך הקשבה, אכפתיות, עצמאות בשטח, גיבוש בלב, ומוטיבציה מתמשכת.
ככה מחזיקים פלגת טנ״א לאורך זמן – גם בשגרה, וגם בלב הקרב.

 האישה שמחזיקה את הבית – והלב שמחכה לו

ניסים שואל: איך העבודה הזו משפיעה על המשפחה שלך?
אחסאן :אישה חזקה עושה שקט ומוטיבציה.

מאחורי כל מנהל עבודה שטח בגדוד, עומדת מישהי בבית – שמחזיקה את כל מה שאני לא יכול להחזיק.
היא מתמודדת עם הכול:

• הילדים.
• הדאגות.
• הקניות, הרופאים, השיעורים, התורים, ההודעות מהגננת ומהמורה.
• והלילות שהיא לא יודעת איפה אני, או מתי אחזור.

היא הלוחמת השקטה שלי.

הקושי שלא מדברים עליו – מה שאני מפספס

אני לא מגיע לאירועי בית ספר.
לא להצגה, לא לאסיפה, לא לחגיגת סידור.
הילדים כבר רגילים. הם נולדו למציאות הזאת – אבא חייל, אבא לא פה, אבא יחזור מתי שיכול.

אבל אני?
אני לא מתרגל.
כל פעם שאני מקבל תמונה מהבית – אני עוצר.
כל פעם שאני שומע את הקול של הקטנה בטלפון שואלת "אבא, אתה בא מחר?" – אני נלחם שלא יישבר לי הקול.

הגעגוע הוא לא רק למה שהיה – אלא למה שאני יודע שאני מפסיד.

הילדים – והלב שלא נח לרגע

יש לי ילד שעומד להתגייס לקרבי.
הוא ראה אותי ככה כל החיים – עם מדים, עם טלפון פתוח, מחוץ לבית.
הוא גאה בי – אבל אני גם יודע שהוא רואה את העומס, את הקושי, את הדאגה בעיניים של אמא.
אני דואג לו.
חושב איך הוא יתמודד.
מקווה שהוא ימצא מסלול שיש בו גם שליחות – אבל גם איזון שלא תמיד אני הצלחתי לשמור עליו.

הפחד של המשפחה – והלב שלי שאיתם גם כשאני רחוק

כל פעם שיש מבצע, הסלמה, מלחמה   –
אני קופץ ראשון. אני עם הצוות, עם הגדוד, בשטח.

והיא?
נשארת בבית, עם הילדים, עם החדשות, עם הפחד.
הטלפון לא תמיד זמין.
אין הסברים. אין פרטים. רק שקט מלחיץ על הקו השני.

אני יודע שזה כואב.
אני יודע שהיא סופגת את כל זה – בשביל שאני אוכל לתפקד.

לסיכום

אני נותן הכול למולדת – אבל לא לבד.
המחיר המשפחתי תמיד איתי.
הגעגוע, הדאגה, התחושה שאתה לא שם כשהם הכי צריכים אותך –
זה כאב שקט, שחיים איתו כל יום.

אבל כשאני חוזר הביתה, פותח את הדלת, ורואה את העיניים שלהם –
אני יודע: כל מה שאני עושה – זה בשבילם.

 למה אני ממשיך – האנשים שמחזיקים אותי כאן

ניסים שואל: האם יש רגעים שאתה חושב שאולי היית צריך לבחור במסלול אחר?
אחסאן : לא. אוהב מה אני עושה וכיף לי עם כל הקושי

במהלך השנים, לא חסרו רגעים של עייפות, לחץ, געגוע לבית, ותחושת שחיקה.
אבל כשאני שואל את עצמי אם הייתי בוחר אחרת – התשובה ברורה: לא.
כי מה שמשאיר אותי – זה האנשים סביבי.
החיילים, הנגדים, הצוותים שאני מוביל ומלווה – הם הסיבה שאני כאן.

ניסים שואל: מה הדבר שהכי קשה לך בתפקיד?

את הקשה תעשו אתם, ואת הבלתי אפשרי תשאירו לנו – זה משפט שלי למפקדים בגדוד.

הקושי האמיתי בתפקיד הוא לא שעות, לא עומסים, ולא התקלות – אלא העובדה שאתה תמיד במצב של פתרון.
המפקדים באים אליי עם בעיה – והם מצפים לתשובה מיידית.
לא משנה אם יש לי צוות, אם יש לי חלקים, אם יש לי זמן –
אני חייב לספק פתרון, מהר, מדויק, וללא תירוצים.

וזה מה שאני אומר להם תמיד:
"את הקשה תעשו אתם. את הבלתי אפשרי – תשאירו לנו."
כי בשביל זה אנחנו כאן.

ניסים שואל: ומה הדבר הכי מספק בתפקיד?
רס"ב: אנשים סביבי.

הסיפוק הגדול ביותר – זה לראות את האנשים שלי מצליחים.
חייל צעיר שמגיע מבולבל, ולאט לאט הופך לטכנאי מצטיין.
נגד שמתקדם, לוקח אחריות, מוביל צוות.
רכב שתוקן חוזר לשטח – אבל בעיקר החיבור האנושי, האמון, התחושה שכולנו באותו הצד.

אלה הרגעים שאתה יודע שאתה לא סתם עובד – אתה בונה אנשים.

ניסים שואל: מה גורם לך להמשיך לעשות את העבודה יום אחרי יום?

אחסאן :לעשות דברים ללא תמורה.

אני לא עושה את מה שאני עושה בשביל כבוד או פרסים.
אני עושה את זה כי זה הדבר הנכון.
כי מישהו צריך להיות שם, לקום מוקדם, להחזיק את הצוות, לפתור תקלה, לשמור על הגדוד בתנועה.
וזה מספיק לי.
לתקן, לתת, לשרת – גם כשאף אחד לא רואה.

לסיכום

הטנ"א זה לא עוד מקצוע. זו דרך חיים.
אתה עובד קשה, לפעמים שקט, בלי יותר מדי הוקרה – אבל עם המון שליחות.
ובסוף, כשאתה עוצר רגע – אתה מבין:
לא הייתי בוחר בשום דבר אחר.

לסיכום הראיון עם רס"ב אחסאן: האיש שמחזיק את הגדוד בתנועה

רס"ב אחסאן הוא לא רק מנהל עבודה טנ"א – הוא לב פועם בתוך מערך לחימה מתגלגל.
איש שמוביל פלגת טנ"א בתוך מלחמות ומבצעים, ברגעי קושי וחירום, באוהלים ובשמש קופחת, תוך נאמנות עמוקה לאנשים שמולו והמשפחה שמאחוריו.

כששואלים אותו מה מסכם את מהות התפקיד – הוא עונה בלי להסס:
"את הקשה תעשו אתם, ואת הבלתי אפשרי תשאירו לנו."
וזו לא סיסמה – זו דרך חיים.

במלחמה – אחזקה תחת אש, מסביב לשעון

מאז 7 באוקטובר, אחסאן מוביל את פלגת הטנ"א של גדוד 405 בין הצפון, המרכז והדרום.
תומ"תים שיורים בלי הפסקה, נגמ"שים, רכבים, משאיות אושקוש – כל מערכת לחימה מתוחזקת תחת אחריותו.
בכל מקום שבו הגדוד נמצא – שם גם האחזקה, גם אם זה אומר לישון באוהלים, לעבוד בגשם, לתקן מתחת לאש.
והוא שם. עם הצוות שלו. בלי שאלה, בלי הפסקה.

האדם שמאחורי הכלים – מה שבאמת חשוב

לצד כל העוצמה, יש רכות.
יש געגועים.
יש משפחה שלא רואה אותו מספיק, אישה שמחזיקה לבד את הבית, ילדים שרגילים שאבא תמיד "יוצא לעוד משהו חשוב".
אבל כשאתה שואל אותו אם היה בוחר בדרך אחרת – התשובה שלו ברורה:
לא. האנשים משאירים אותי.

הוא לא עושה את זה בשביל תמורה, אלא כי ככה הוא בנוי.
לתקן, לתת, לא לוותר.

המסר למפקדים – להבין את הלב של האחזקה

כשנשאל מה הכי חשוב שמפקדים יבינו – הוא לא מדבר על ציוד, לא על תקלות.
הוא מדבר על האנשים.
על אלו שהרימו מערך אחזקה בגזרת לחימה, שדאגו שכל תומת ימשיך לירות, שכל גדוד יוכל להילחם בראש שקט.
"האנשים עשו את ההבדל," הוא אומר.
ומי שמבין את זה – מבין את כל מהות התפקיד.

ולבסוף – מלחמה, תקווה, והחזקת הקו עד הסוף

על המלחמה הוא מסכם בפשטות נוקבת:
"אמן חזרת החטופים. נישאר חזקים עד היום האחרון – אין לנו צבא אחר וארץ אחרת."

בין ריתוך לשמן, בין דאגה לפקוד לשיחה עם הילד בבית, בין קו עזה לגבול הלבנון – רס"ב אחסאן נשאר יציב. נשאר מחובר. נשאר נאמן.

והוא לא לבד.
הוא מייצג דור של אנשי אחזקה שלא עוצרים – כדי שצה"ל יוכל להמשיך לנצח.