מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 27/05/2025

תאריך האירוע: 2025-05-27

מספר צפיות: 521

סיפורו של מכונאי הטנקים בן 67 המבצע מילואים בתיקון טנקי מרכבה מפרוץ המלחמה - הקרבה ונתינה בלתי נלאים - מצדיע לך.

רנ"ג במיל 'אברהם חדד - סיפורו של לוחם תחזוקה בלתי נלאה  

"בן 67, וממשיך לשרת - עם לב של לוחם ומפתח של מכונאי".

שנות השבעים - תחילת הדרך

• 1958: אברהם חדד נולד.
• 1977: התגייס לצה"ל כלוחם טנ"א. החל את דרכו כמכונאי טנק שוט קל בגדוד 77 של חטיבה 7.
• בהמשך שירותו הוסמך כמכונאי טנק מרכבה סימן 1 ושירת בגדוד 82.
• עם שחרורו מצה"ל, החל במסלול מילואים אינטנסיבי, מתוך תחושת שליחות עמוקה.

שנות השמונים - שירות חוזר 

• 1988: אברהם חוזר לשירות קבע מתוך מחוייבות עמוקה למדינה ולצבא. שובץ כמכונאי טנקים בגדוד 75, שם ימשיך לשרת לאורך כל הקריירה.
• במלחמת לבנון הראשונה (2891) כבר היה בעל ניסיון עשיר בתיקון ושיקום טנקים תחת תנאים קשים.

שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים - התמדה בשגרה ובחירום 

• לאורך שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, השתתף בעשרות תרגילים ,בחירום, בשגרה ובמבצעים.
• לקח חלק פעיל בתחזוקת טנקי מרכבה סימן 2 וסימן 3, וביצע אינספור תיקונים בשטח, בלילות קרים תחת גשם ,בחום מעיק תחת שמש קופחת ובתנאים מאתגרים במיוחד.
• במלחמת לבנון השנייה )2006( במהלך שירותו בקבע, תרם מכישוריו בקרבת הגבול ובתוך שטח לבנון.

2006 - שחרור מהשירות קבע, אך לא מהשליחות 

• שוחרר רשמית משירות הקבע.
• המשיך לשרת במילואים מתוך תחושת אחריות ומסירות. צבר אלפי ימי מילואים והפך לדמות מופת והשראה בקרב דורות של מכונאי טנקים צעירים.

2024-2023 - מלחמת חרבות ברזל

• בגיל 65  ביום בו פרצה המלחמה, הגיע אברהם חדד להתנדב.
• ביצע תיקוני שדה לטנקי מרכבה סימן 3, בעומס פיזי שלא מבייש צעירים ממנו בעשורים.
• סייע לגדוד 75 להחזיר עשרות טנקים לכשירות מבצעית תחת אש, ובעומסי עבודה בלתי נתפסים.
• מכונאי שממשיך להחזיק מפתח ביד אחת, וחזון בלב - בלי לבקש תמורה.

אברהם חדד - לוחם הטנ"א בן ה-67 שלא מפסיק לתקן

מכונאי טנקים מגיל 19 - עדיין בשטח, עדיין נותן הכול, כאילו לא עברו 48 שנים.

פרק א '- מוצאי שבת ,7 באוקטובר 2023: פרוץ המלחמה  

כמו רבים מאנשי טנ"א הוותיקים - גם אברהם חד ד לא חיכה לקריאה. עם היוודע מימדי האסון, הוא הגיע ליחידתו וצלל מיד לעבודה.

"עזרתי בתיקון טנקים, שהיו בימ"ח, עבדתי בעמיעד. את הטנקים שנכנסו לטיפולים - השבנו לפעילות לשטח".

הימ"חים התמלאו בפעילות - צריך להכין טנקים, להוציא לטיפולים, לדחוף אותם למערכה.

פרק ב '- משימה: "עוף החול"

כעבור שבועיים מפרוץ המלחמה הועבר למחנה ירדן.

"שם הישמשנו 19 טנקים לטובת גדוד עוף החול".

עוף החול - גדוד מילואים שקם מחדש מאפר האזרחות - קיבל טנקים באחריות מלאה של חדד וצוותו.

מאות שעות עבודה, תחת לחץ זמן מטורף.

וכשסיימו - עבר לשרת עם חטיבה 8.

פרק ג '- גבול הצפון ואז עזה

חטיבה 8 נלחמה תחילה בגבול לבנון, במשך שלושה עד ארבעה חודשים.

לאחר מכן נשלחה לעזה, שם הספיקה לספוג אבידות כבדות.

"בעזה היו הרוגים. לא מהטנ"א - אנשי שריון. אחד מהם - קצין שיריון, נכד של מנהל הפנימיה בה למדתי בתיכו ן. חלל נוסף - אבא של אשת חבר שלי מהגדוד. עם ישראל קטן"...

חדד מתאר גם רשלנות מסויימת של צוותים צעירים :

"היו כאלה שלא הרכיבו פלטה למיגון גחון הטנק. 

אחד הטנקים עלה על מטען, פגיעה קשה בצוות הטנק... זה כאב. זה כאב ממש".

פרק ד '- עורף לוחם: עבודה מסביב לשעון בעמיעד

כאשר חטיבה 8 ירדה לעזה, חדד נשאר בעמיעד עם עוד כ-30 טנקים לטיפול.

 "חימשו כל טנק שתיקנו כאילו הוא יוצא מחר לקרב - תחמושת, שוטף, הכל".

שגרת היום שלו?

"מהבוקר עד הלילה. מוציאים טנק, מפרקים פינים, נגדים, הצוותים נשארים לידינו לניקיונות, ואנחנו עסוקים רק בתיקונים. בלי סוף. יום יום".

פרק ה '- סבב נוסף לצפון

אחרי כשלושה חודשים בעזה, חטיבה 8 חזרה לצפון.

הטנקים שבו למוסכים - ושוב החל סבב תיקונים אינטנסיבי.

ואז - שוב פריסה מחודשת לגבול לבנון.

חדד והצוות יצאו מדי יום  למוצבים כמו דובב, מנרה, מרגליות, בירנית, יפתח, דובד, הר דוב, קונייטרה, תל קודנה ועוד.

"אנחנו נוסעים עם טנדרים אזרחיים, כל אחד עם הכלים שלו. מטפלים בטנקים, מאתרים תקלות שהצוותים לא שמו לב אליהן. עבודה קשה, כל יום".

סיכום  - רוח שנותנת כוח

אברהם חדד לא מחפש כבוד - אבל סיפורו הוא שיעור של מחוייבות, ענווה ומסירות אין קץ.

הוא זוכר כל טנק שתיקן. כל צוות ששלח לדרך. כל רשלנות שתוקנה - ולעיתים, את אלה שלא.

"אף אחד לא שואל, אבל כל בורג שאתה מהדק - שווה חיים. אתה לא עושה את זה בשבילך. אתה עושה את זה בשביל ילד שיחזור הביתה".

מצדיעים לך ,אברהם חדד.

על עשרות שנות שירות, על אלפי ימי מילואים, ועל לב אחד ענק - שפועם במנוע של כל טנק שיוצא לקרב.

 ניסים:  הקטע הזה חושף פן עמוק ומרגש בדמותו של אברהם חדד - לא רק כאיש מקצוע מהמעלה הראשונה, אלא כדמות מופת בעיני הדור הצעי ר, סמל של ביטחון, ניסיון ונחישות.

פרק ו '- הוותיקים, ההשראה, והכבוד מהצעירים

אברהם חדד לא לבד. לצידו פועלים אנשי מילואים ותיקים, שחיים את התחזוקה המבצעית כבר עשורים שלמים:

• חנן  דהן - חבר  ותיק אמיתי, שותף לדרך שנים רבות.
• ראובן בן הרוש - מהעמוד י התוו ך של צוותי המילואים.
• דוד מלול  - טכנאי עם נשמה, שראה כל טנק מקרוב.
• משה אוחיון  - מנוסה וחד כתער, ממשיך לשרת למרות הגיל.

"אנחנו לא שלושה ותיקים - אנחנו יותר. וכולם נשארים. כי יש לנו שליחות".

אבל מה קורה כשחיילים צעירים רואים אות ם?

מה מרגיש לוחם בן 19 כשהוא רואה מולו מכונאי בן 67 עם מפתח בי ד?

"אני אומר לך ,אתה לא מאמין.

אני מגיע לטנק, עוד לפני שהתחלתי לעבוד, הם כבר רגועים.

רק מזה שראו אותי".

"ידעתי שאתה תחלץ אותי"

אחד הרגעים שנחרטו בזיכרונו התרחש דווקא בפייסבוק.

"לפני כמה חודשים, מישהו שלח לי בקשת חברות.

לא הכרתי אותו, אבל אישרתי.

הוא כותב לי  - ' אתה מכיר אותי טוב'  שאלתי - למה?

הוא ענה  - 'אני הייתי מ" מ בגדוד 75, נתקעתי במוצב טייבה.

כשראיתי אותך מגי ע, ידעתי שאתה תחלץ אותי"'.

הרגע הזה  - רגע של אמון מוחלט, של מבט אחד שמחליף אלף מילים  - מגלם את כל מהות השירות של חדד.

דמות שנותנת שקט

"אתמול, באתי לתקן מערכת מתיחת זחל בטנק. רק ראו אותי, מיד אמרו - 'הכל בסדר, אתה פה.' גם אם לא סיימתי את העבודה - הם רגועים. זו התחושה  - שאתה נותן שקט. שאתה נותן ביטחון".

חדד ממשיך לעבוד כמו בן 30. "יש פעמים שאני מסיים עבודה, מרגיש כמו בן שמונים. אבל זה שווה הכל".

מורשת חיה

הנוכחות של אברהם חדד וחבריו הוותיקים בשטח היא הרבה מעבר למכונאות.

זו מורשת חיה של עשייה, מחוי יבות ואחריות.

לוחמים צעירים מסתכלים עליהם - ורואים מהי שליחות אמיתית.

הם סופגים מהם שקט, למידה, השראה - ובעיקר תחושת ביטחון.

וכשאומרים עליך - "ידעתי שאתה תחלץ אותי" - ז ו לא רק מחמאה.

זה תו של כבוד. זה עיטור של אמת.

 ניסים:  קטע הזה נוגע בלב. הוא חושף את הקשר הרגשי העמוק שיש לאברהם חדד עם חיל החימוש, את תחושת הבית, השייכות והאחווה הבי ן-דורית שמלווה אותו לאורך עשרות שנות שירות.

פרק ז '- "חיל החימוש זה בית, אחי"

כששואלים את אברהם חדד מה זה חיל החימוש עבורו - התשובה באה מיד, מהלב:

"חיל החימוש זה בית, אחי. זה משפחה. זה כל החיים שלי".

זו לא קלישאה. זו אמת פשוטה של אדם שחי ונושם את המערכת הזו כבר כמעט חמישה עשורים.

"אני מכיר כל כך הרבה אנשים בחימוש, וכל כך הרבה אנשים מכירים אותי. זו קהילה, זו משפחה - אמיתית".

המפגש ברמת יוחנן - דמעות של זיכרון

"לא מזמן, לפני שבועיים, היינו בכנס של גדוד 75 בקיבוץ רמת יוחנן.

היו שם אנשים שלא ראיתי שלושים שנה.

אתה יודע מה זה? שלושים שנה לא ראיתי אותם - וכשהם באו, הם פשוט חיבקו אותי.

לא שוכחים אותך. לא שוכחים את מי שהלך איתם דרך".

זו לא רק נוסטלגיה  - זו הכר ה, זו אהב ה, זו הוקרת אמת.

מפגש בין לוחמים, בין טכנאים, בין אנשים שחיברו יחד שרשראות, תיחזקו זחלים, העבירו טנקים דרך אש  - ושרדו.

איש משפחה בתוך משפחת החימוש

עבור חדד, חיל החימוש הוא הרבה מעבר למסגרת צבאי ת.

זה המקום שבו בגר, למד, לימד, חינך, יזם, חיבק ונתן.

זה הבית שבו כל חייל הוא כמו אח קטן, כל מפקד הוא שותף לדרך, וכל טנק הוא שליחות.

"אני רואה צעירים - הם כמו הנכדים שלי.

אבל הם באים אליי עם כבוד כזה, עם עיניים שמבינות - שאתה פה, אתה שייך, אתה חשוב".

 תמונה ממחנה עמיעד תיקון טנקים מלחמת חרבות ברזל

חיל של נשמה

אברהם חדד הוא לא עוד טכנאי. הוא סמל חי לחיל החימוש הישן והטוב:

זה של עבודה שקטה, של שליחות יומיומית, של תיקון תחת אש ושל אחווה בין הלבנים לשחורים. "זה לא מקצוע. זו דרך חיים".

וכשחייל שואל אותו  - "מה זה חיל החימוש בשבילך"?

הוא לא צריך לחשוב פעמיים:

"זה בית וזה יישאר בית - עד יומי האחרון".

 ניסים:  אסון המסוקים הוא אירוע שממשיך להדהד בלבבות רבים - ובמיוחד בליבו של אברהם חד ד, ששכל בו חייל אישי שלו, מכונאי צעיר ששירת לצידו.הנה גרסה ערוכה, עמוקה ומכבדת לסיפורו של האסון, ולכאב האישי שנשאר עם חדד מאז ועד היום:

פרק ח '- אסון המסוקים: הפצע שלא נרפא  

ב-4 בפברואר 1997 התרחש אחד האסונות הקשים בתולדות צה"ל:

שני מסוקי יסעור התנגשו באוויר מעל שאר ישו ב, בדרכם לדרום לבנון.

האסון גבה את חייהם של 73  לוחמי ם, ביניהם שבעה חיילים מהגדוד שבו שירת אברהם חדד - ואיש טנ"א אחד, שהיה לא רק חייל תחת פיקודו  - אלא כמו בן.

"שגיא ארזי, מכונאי טנקים מכפר יונה.

ילד עם עיניים חכמות וידיים טובות.

ראיתי בו עתיד, רציתי שיהיה מחט"פ.

האמנתי בו".

אברהם היה זה שגידל את שגיא במקצוע.

לימד אותו להקשיב למנוע, לפרק פין עם עדינות, להרים גשר כמו שמרימים אחריות.

אבל שגיא לא זכה להמשיך.

"זה קשה. מאוד קשה. אני והמשפחה שלו בקשר עד היום - על בסיס שבועי.

לא משנה כמה שנים עברו  - הוא איתי".

פרק ט '- גדוד 75 ואברהם חדד: אהבה, שכול ומסירות

גדוד 75, שאליו חזר חדד בשירות הקבע מאז 1988, הוא הבית השני שלו.

גדוד שעבר מלחמות, מבצעים, נפילות  - וגם רגעים של גאווה ועוצמה.

אבל מאז אסון המסוקים  - יש בגדוד שתיקה שקטה, כאב שמונח מתחת לפני השטח.

"שבעה הרוגים מהגדוד שלנו - זו מכה.

אתה מכיר את השמות, את המשפחות, את הקולות.

אתה שומע אותם לפעמים כשאתה עובד בלילה ליד טנק שקט".

אצל אברהם, השכול הפך לחלק מהשירות.

הוא לא עזב את המערכת, להפך  - הוא נשאר כדי להשלים את מה ששגיא לא הספיק.

כדי להיות העוגן של החיילים הצעירים, ולהעביר את הערכים שהוא האמין בהם.

"כשאני עובד עם מכונאי צעיר  - אני רואה את שגיא.

אני רוצה שהוא יגיע רחוק, שיהיה מחט"פ, שיזכה למה ששגיא לא זכה.

אולי זו הדרך שלי להמשיך את שגיא  - דרכם".

כאב שהפך לשליחות

אין יום שבו אברהם לא זוכר את שגיא.

אין שבוע שהוא לא מדבר עם המשפחה שלו.

ואין תקלת טנק שבה הוא לא מברך בליבו  - "שמור עליהם, ילד".

כך נראה אדם שלא רק מתקן טנקים  - אלא מחזיק את הזיכרון של חבריו שנפלו.

כך נראה לוחם אמיתי  - בנשמה.

ניסים:   הסיפור של אברהם חדד שזור בעשייה יוצאת דופן לאורך עשרות שנים, והשיאים שבו - כמו פרס ההצטיינות לרמטכ"ל והזמנתו לפגישה אישית עם הנשיא - אינם סתם רגעים של גאווה, אלא עדות לחיים של שליחות שקטה, מסירות אין קץ, וחינוך לדוגמה אישית.

 פרק י '- מצטיין הרמטכ"ל, מחנך הדורות

כך קידם אברהם חדד לוחמים שבאו לפגוש אותו  - זיהו אותו מיד.

הם לא שכחו מי נתן להם ביטחון, מי תיקן להם את הטנק בלילה גשום, ומי חינך אותם למסירות שאין לה תנאי.

אבל גם בצה"ל לא שכחו אותו.

"קיבלתי הצטיינות מהרמטכ"ל - כשמופז היה הרמטכ"ל.

יום כזה, מרגש.

באו לתקף, ביקשתי מהם שיבואו לראות את העבודה בשטח.

זו הייתה הדרך שלי להחזיר  - לא לעצמי, לצוות".

הוא לא רק הגיע לבסיס הקריה - אלא גם הוזמן ללשכת נשיא המדינה, עזר ויצמן.

לא כמצטיין נשיא - אלא כאורח אישי.

"אשתי שאלה אותי פעם - איזו אישיות היית רוצה לפגוש?

אמרתי  - את הנשיא.

היא דאגה לזה. פגשתי אותו.

זה היה אחרי אסון המסוקים, כשהייתי מדוכדך.

הנשיא קיבל אותי בלשכה. לא אשכח את זה".

 חונך מקצועי - דור אחר דור

במהלך יותר  מ-20 שנה של שירות ביחידת שדה, תחת תנאים קשים, הרחק מהמשפחה והבית  - חדד לא רק תיקן טנקים.

הוא חינך דורות של טכנאים ומכונאים, שהגיעו אליו אחרי הקורס  - צעירים, חסרי ניסיון, לעיתים חסרי ביטחון  - ויצאו ממנו לוחמים מקצועיים בגאווה.

"כל קורס, כל מחזור  - שולחים אליי.

הם באים ליחידה, ישר אליי.

עובדים שלוש שנים  - ובסוף יוצאים הביתה עם ערכים.

אני אומר לך, הם יוצאים בני אדם.

יודעים מה זה דבקות במשימה, מה זה טנק בשטח, מה זו מסירות".

הוא לא נואם, לא מטיף  - אלא מראה בדוגמה אישית.

הם רואים אותו עובד, עם הידיים בתוך מנוע, עם הלב בתוך המשימה - ולומדים.

שירות שדה, הקרבה, ומשפחה אחת גדולה

שירותו של חדד היה תמיד בשטח - יחידות שדה, אזורי לחימה, בסיסים מרוחקים.

הוא לא ביקש נוחות. הוא לא חיפש תפקיד עורפי. הוא בחר להיות היכן שצריך אותו  - תמיד.

"הייתי ביחידת שדה כל השנים. עשרים שנה.

אין לך מושג כמה לילות עברתי בלי שינה.

כמה שבתות, כמה חגים.

אבל אף פעם לא התלוננתי.

כי זו שליחות.

כי יש חיילים שמחכים לטנק מתוקן  - ואתה אחראי על זה שהם יחזרו".

פרסים? זו רק ההוכחה למה שכבר היה ברור לכולם

הצטיינות רמטכ"ל, הזמנה אישית לנשיא - אלה לא פרסים של כבוד חיצוני.

אלה חותמות של אמת - על עשרות שנים של נתינה שאין לה תחליף.

על אדם שמתקן בשקט, מחנך בלי רעש, משאיר אחריו שובל של עשייה טהורה.

אברהם חדד הוא הרבה יותר ממכונאי.

הוא סמל.

הוא דמות.

הוא מורה דרך.

ניסים:  מאחורי כל איש צבא עומדת משפחה - לעיתים בצל, לעיתים בשתיקה - אבל תמיד בעומס מלא. במקרה של אברהם חדד, הסיפור האישי שלו לא שלם בלי הסיפור של ענת, רעייתו, שעמדה מאחוריו לאורך כל הדרך - לא כמלווה שקטה, אלא כלוחמת בפני עצמה.

 פרק י"א - ענת: הגב שמחזיק את הבית, הלב שמחזיק את הלוחם  

אם תשאלו את אברהם חדד על ההצטיינות שקיבל מהרמטכ"ל, על השנים הארוכות בשטח, על תיקוני טנקים תחת אש - הוא יגיד "שליחות."

אבל אם תשאלו אותו איך עשה את כל זה - הוא יגיד מילה אחת:

ענת.

שני עשורים לבד  - אישה אחת, עולם שלם

בזמן שאברהם שירת ביחידת שדה, ענת הייתה שם - לבד.

גידלה את הילדים, טיפלה בבית, נשאה את הגעגוע, את הדאגה ואת הדממה.

"עשרים שנה היא הייתה לבד בבית.

שבתות, חגים, לילות בלי שינה.

הילדים חולים? היא.

בית נופל? היא.

לא שמעתי אותה מתלוננת. היא פשוט נשאה הכל".

ענת לא ביקשה שכר. לא פרסים.

אבל שילמה מחיר - נפשי, רגשי, משפחתי.

הבחירה לחיות עם חייל  - הבחירה לוותר

בכל פעם שחדד קיבל צו מילואים, בכל פעם שיצא לשטח - ענת לא עמדה בדרכו.  

אפילו כשזה היה בלב המלחמה, כשהוא בן 67, והיא צריכה אותו בבית  - היא לא עצרה אותו.

"היא מעולם לא אמרה לי אל תצא.

גם היום - מאז תחילת המלחמה - אני מגויס ברצף.

והיא שם. שותקת, דואגת, מחכה".

כוח שקט, עמוד הבית

אומרים שמאחורי כל גבר עומדת אישה.

אבל במקרה של ענת - היא לא רק עמדה מאחוריו.

היא נשאה אותו, דחפה אותו קדימה, החזיקה את המשפח ה.

ענת היא סוג של לוחמת  - לא בשטח, אלא בעורף.

לא עם מפתח, אלא עם לב פתוח.

לא במדים - אבל עם כוחות שלא פחות מרשימים.

הפרס האמיתי  - לה

אם יש פרס שמגיע באמת  - הוא לה.

על כל השנים בשתיקה, על כל הלילות הארוכים,

על כל הפעמים שלא חיבקה - כי הוא לא היה.

ועל כל הפעמים שהילדים שאלו "איפה אבא " - והיא ענתה לבד.

ענת חדד  - אנחנו מצדיעים גם לך.

ניסים: השיחה הזו חושפת את אחת המשימות החשובות והעמוקות ביותר של אברהם חדד: להכשיר את הדור הבא של אנשי הטנ"א, בשטח, מתוך הלב, ובידיים ממש.הנה פרק ערוך ומעובד שכולו עוסק בחניכה המקצועית, בפערים בין הדורות, ובדרך החינוכית הייחודית של חדד.

פרק י"ב - הדור הבא: ללמד עם מפתח ביד ולב פתוח

"היום חייל מגיע  - הוא לא יודע מה זה פלייר.

לא יודע מה ז ה מפת ח רינג, לא יודע מה זה מברג פיליפס.

ואני? אני לא יכול לראות אותם מסתבכים  - אני קופץ, מראה בידיים".

כך נפתחת אחת השיחות הכי כואבות, אמיתיות, ואולי גם החשובות עם אברהם חדד.

לא על מערכות הידראוליות, לא על פלטות גחון  - אלא על העתיד של חיל הטנ"א.

הצעירים. 

פער בין דורות - ומי שצריך לסגור אותו

"אנחנו גדלנו בבית ספר מקצועי.

ידענו מה זה מפתח שוודי, מה זה דיסקת קפיץ, ומה זה להחזיק מברג ביד כמו שצריך".

אבל היום, מתאר חדד, מגיעים לשטח חיילים שעברו קורס בן חודש - אולי קצת יותר - עם מעט מדי הכשרה ומעט מדי הבנה בסיסית.

"אפילו חוט אבטחה לבורג - אני צריך ללמד אותם איך לתפוס אותו".

והוא לא שופט. הוא מבין.

אבל הוא גם לא מסוגל לעמוד בצד.

 מורה דרך - תרתי משמע

"קוג ן (מנהל עבודה בחטיבה 8) אמר לי  - חדד, אל תעבוד, תן להם.

אבל אני לא יכול. אני חייב להראות להם. להחזיק ביד, לעשות, להסביר. אחרת זה לא נכנס".

כך, מתוך תיקון אמיתי, מתוך תקלות אמיתיות, מתוך בעיות לא צפויות  - נולדת למידה.

חדד לא רק מתקן את התקלה - הוא מתקן את הפער.

הוא זוכר מקרים רבים:

• החלפת מדף נהג - פעולה מורכבת עם גלגלי שיניים.
• החלפת מיכל דלק חרטום - בשיתוף עם צוות משמשון.
• תיקון מנגנון מתח של זחל הטנק במוצב מת ת  - שם ביקשו ממנו לא לגעת, והוא בכל זאת הראה, הסביר, הדריך.

ללמד לא רק לתקן - אלא גם להבין

"אני מראה להם - לא רק איך, אלא גם למה.

מה הכלי, איך משתמשים בו, מה המשמעות של כל פעולה.

זה לא רק מכונאות - זו הבנה מבצעית, זו אחריות".

הוא נוגע גם בפער באיכות האנושית:

"מה שמגיע לימ״ח  - ז ו לא אותה איכות אנושית כמו לגדודים.

אבל זה לא תירוץ.

אתה לא יכול לשלוח מישהו לטנק, בלי שהוא יודע מה לעשות".

יד אחת על המפתח  - יד שנייה מחזיקה את הדור הבא

בשטח, אין זמן. אין כיתה. אין לוח וטוש.

יש טנק תקול, יש לילה, ויש לוחמים שמחכים.

ובין כל אלה  - עומד אברהם חדד , מחזיק ביד אחת מפתח פתוח, ובשנייה - לב פתוח.

"אני מנסה ללמד.

אני מקווה שהם תופסים.

אני רוצה - באמת רוצה  - שהם ימשיכו.

שלא יצטרכו אותי כדי לתקן, אלא כדי לזכור איך מלמדים".

הדור הבא של טנ"א - תלוי באנשים כמו חדד

הצעירים אמנם באים בלי ידע, אבל חדד לא מוותר עליהם.

הוא לא מרים ידיים - אלא מרים אותם.

ואולי, כשיום אחד לא יהיה עוד בשטח, הם יזכרו:

איך הוא החזיק פלייר.

איך הוא תיקן בשתיקה.

ואיך הוא האמין בהם - גם כשהם עצמם עוד לא האמינו.

הדור הבא של הטנ"א - נולד בזחלים, מתבגר מתחת למנוע, ומתחשל ליד אברהם חדד.

 ניסים:  השיחה הזו נוגעת בנושא מהותי מאוד - שינוי שיטת ההכשרה בטנ"א , והאופן שבו היא עמדה במבחן המציאות של מלחמת חרבות ברזל.הנה פרק ערוך ומעמיק על שיטת ההדרכה החדשה, החוזקות והחולשות שבה, ועל נקודת המבט האישית של חדד:

 פרק י"ג - ללמוד בשטח: שיטת ההכשרה החדשה בטנ"א  

"עשו שינוי בתפיסה. אמרו  - חייל יכיר את הטנק בקורס, אבל ילמד באמת רק בשטח.

במלחמה - ראינו את התוצאה".

בעבר, ההכשרה של חייל טנ"א נמשכה חודשים רבים וכללה עבודה מעשית, היכרות מעמיקה עם מערכות הכלים, וכלים מקצועיים ביד מהיום הראשון.

היום - שיטת ההכשרה השתנתה:

• קורס יסוד של כחודש בלבד.
• הכרה בלבד במרכיבי הטנק, בלי העמקה.
• ציפייה שהחייל ילמד מהשטח, מאנשי המקצוע שלצידו.
• קורס שלב 9 מתקיים רק לאחר כשנה בשירות, ואז לומדים לעומק את מערכות הטנק.

 המבחן: מלחמה

"המלחמה הייתה מבחן אמת.

לפי איך שזה נראה - הכול היה אמור לקרוס. לא היה אמור להיות מי שיתקן".

אבל בפועל, הצבא לא קרס.וחיל הטנ"א הצליח בגדול והפגין את עוצמתו האדירה

הטנקים תוחזקו, הקרבות התנהלו, והמערך - עמד בלחץ. "הצבא הסתדר.

כנראה כי הצעירים נאלצו ללמוד, לא הייתה להם ברירה.הם למדו בשטח, ממי שהיה לפניהם".

  שורת הסיכום: ללמוד מתוך הצורך

במבחן התוצאה - המערכת עבדה, מצויין

החיילים אולי לא הגיעו מוכנים, אבל המציאות כפתה עליהם ללמוד.

הוותיקים  - כמו חדד  - הם אלה שהפכו את התיאוריה למציאות.

"אני מאמין  - אתה לומד מהחיים.

זה מה שהיה גם פעם, ככה גם עכשיו".

ניסים:  הנה סיכום מרגש, מלא הערכה, שמספר את סיפורו של אברהם חדד  - מהיום שבו התגייס לצה"ל ועד לעשייתו היום, בגיל 67, בשיא המלחמה:

 אברהם חדד - סיפורו של לוחם אמיתי בשירות תחזוקה נצחי

מאז התגייס בשנת 1977,  אברהם חדד לא הפסיק לתת.

• הוא התחיל כמכונאי טנק שוט קל בגדוד 77, עבר להכשרת טנקי מרכבה בגדוד 82, שוחרר מצה"לואז חזר.
• בשנת 1988,  מתוך תחושת שליחות עמוקה, התגייס שוב לשירות קבע  - הפעם בגדוד 75  - ומאז ועד היום לא עזב את קו האש של התחזוקה המבצעית.
• אברהם שירת למעלה מ־20 שנה ביחידות שדה, הרחק מהבית, בתנאים קשים, בכל מזג אווירמתוך אהבה פשוטה ועמוקה לטנק, לחייל ולמדינה.
• בשנת 2006,  כשהגיע לגיל השחרור הרשמי - הוא יכול היה לעצור.

אבל הוא לא עצר.

הוא המשיך להתנדב לשירות מילואים - שנה אחרי שנה, מלחמה אחרי מלחמה.

גם בגיל 45, 50, 60 - ואף 65. בפתיחת מלחמת חרבות ברזל - הוא לא היסס.

הגיע ראשון לימ"ח, נכנס מתחת לטנקים, פרק, הרכיב, השמיש, הסבי ר ולימד.

מכונאי של עם ישראל

חדד הוא לא רק מכונאי טנקים.

הוא מחנך דורות של בעלי מקצוע, מורה דרך בדוגמה אישית, לוחם שקט שנוגע בכל טנק כאילו הוא הילד שלו  - ומוודא שהוא יגיע מוכן לקרב.

הצעירים שלומדים ממנו לא שוכחים  - כי הוא לא רק מתקן איתם, הוא מאמין בהם.

לא צריך לכתוב על אברהם חדד שורות חגיגיות  - הברגים, הפינים, הדלק על הידיים - מדברים בשמו.

אבל כן צריך לעצור רגע, ל הרים ראש  - ולהגיד תודה.

תודה לך, אברהם.

על עשרות שנות שירות.

על אנרגיה של נער מתבג ר גם כשגופך בן כמעט שבעים.

על ויתור על נוחות, על חיים שקטים, על בית מלא  - בשביל שדה מלא בטנקי ם.

על המסירות, ההתמדה, החינוך והנשמ ה.

אתה מגדלור של אהבת הארץ.

דמות מופת  - בשבילי ובשביל כל מי שלובש מדים.

בשם הדור הצעיר  - תודה לך ולבני דורך.

שבחרתם לא לעצור.

שבחרתם להאמין.

שבחרתם לתקן, שוב ושוב, את מה שנשבר - גם בטנק וגם בנפש.

אנחנו נמשיך את הדרך שאתם סללתם.

לא נשכח לעולם.

בשטחי רמת הגולן

בוחן טנק באחד ממוצבי לבנון

בתרגיל ברמת הגולן

טיפול בשטח מפרופסור יריב יוגב

מתנדב במשרת התנועה

על הטנק הרמטכ"ל רפאל איתן, נתנאל גולן, חיים קליימן ואני משמאל למטה