מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 20/05/2025

תאריך האירוע: 2025-05-20

מספר צפיות: 213

חותמת זמן: 5/10/2025 13:57:12

 פתיח מאת ניסים המראיין  - הבוחן מהקומנדו: האיש שמוודא שלוחמים חוזרים הביתה

רס"ל יוסף   אמנם לא מחזיק נשק מתוקף תפקידו, ועדיין הוא שותף מלא ללחימה.
ביחידה מבצעית שנעה ממשימה למשימה, תחת עומס אינסופי ומתח מתמשך, הוא רס"ל ראזנאבי אחראי על כשירות הכלים – ועל חייהם של הלוחמים.
אחריות שבאה לידי ביטי; מתחזוקה תחת אש, דרך חילוצים מורכבים, תוך כדי מקצועיות ואחריות לחייליו מסביב יוסף פועל במסירות, בשקט, ועם לב ענק.
בין לילות בלי שינה, אלתורים בשטח, והחלטות בשניות – יוסף בשיתוף צוות העבודה ואנשי המילואים מחזיקים את השטח מתפקדים במקצועיות , תוך  לחימה מתמשכת.

זה סיפור על אחריות, על דאגה שלא נגמרת, ועל שליחות שאין לה תחליף.
הכירו את הבוחן מהקומנדו – האיש שמאחורי התנועה, שמאחורי הלוחמים, שמאחורי כל בורג שמציל חיים.

"הכוח שמאחורי הגלגלים – סיפורו של רס"ל יוסף חיים ראזנאבי"

התחלה עם שליחות

ב־18 בדצמבר 2020 התגייס יוסף חיים ראזנאבי לצה"ל עם מטרה אחת ברורה – לתרום במקצועיות למערך הלוחם של צה"ל. מהשנייה הראשונה היה ברור לו שהוא לא בא להעביר את השירות "על אוטומט", אלא, בדרך המשמעותית ביותר שהוא יכול. ולשם כך, אף המשיך ללימודי תעודה (יג'-יד') ייעודיים. בסיום הטירונות , שובץ לקורס יוקרתי ומאתגר בבה"ד 20 – קורס מאבחני מערכות רכב – קורס הדורש הבנה טכנית עמוקה, יסודיות, דיוק ומחויבות גבוהה לביטחון הלוחמים ולרציפות המבצעית.

בסיום הקורס שובץ יוסף ליחידת מיתר – יחידת העלית של פיקוד מרכז הפועלת במשימות רגישות וחשאיות.

בתפקידו הראשון היה יוסף-חיים, מכונאי רכב בחוליה הטכנית של הפלוגה, ומהר מאוד הפך להיות יד ימינם של הלוחמים. הם סמכו עליו בעיניים עצומות והרגישו בטוחים לעשות את המוטל עליהם, כשהם בכלי שיצא מטיפול ובדיקה תחת עיניו הבוחנות וידיו המקצועיות של יוסף.

תומך לחימה אמיתי

בתוך מציאות אינטנסיבית של פעילות מבצעית בלתי פוסקת, יוסף לא הסתפק רק בטיפולים שגרתיים. כחלק מהחולייה הטכנית, הוא פעל בתוך שטחי אויב, צמוד לכוחות הלוחמים, תחת לחץ מבצעי ולעיתים גם תחת אש. הוא נדרש לאלתר פתרונות בשטח, לקבל החלטות מיידיות ולשמור על שקט טכני – כדי לא לאכזב את הלוחמים ולהבטיח שכל משימה תצא לדרך ותשוב בשלום.

"היה ברור לי שאסור לי לטעות"

"כל תקלה שאני לא מזהה בזמן, כל רכב שנעצר באמצע תנועה, עלול לשבש מבצע או לחשוף כוח," הוא מסביר. "הייתה לי תחושת שליחות עמוקה – אני אולי לא מחזיק נשק, אבל הרכב שמביא את הלוחם לנקודה – בידיים שלי."

עבודה קשה, בלי הרבה אור זרקורים

יוסף עבד ימים ולילות, לא תמיד רואים את אנשי התחזוקה, לא תמיד זוכרים אותם כשמדברים על מבצעים, אבל בתוך היחידה – כולם ידעו: הוא ושאר חבריו לצוות הם חלק בלתי נפרד מהכוח. מה שמייחד אותו הוא לא רק הידע הטכני, אלא היכולת להבין את השטח, את הצרכים של הלוחם, ולהיות שם, בכל זמן ובכל מצב.

יסודות המקצועיות והעצמאות

השירות ביחידה המבצעית בנה אצל יוסף יסודות חזקים של מקצועיות, אחריות ועמידה בלחץ. הוא למד לעבוד לבד בשטח, להפעיל שיקול דעת גם בתנאים של חוסר ודאות, והפך לדמות מקצועית מוערכת. הניסיון שצבר שירת אותו בהמשך דרכו בצה"ל, כשהתקדם לתפקידים משמעותיים נוספים.

"הבוחן שמאחורי הפעולה – סיפורו של רס"ל יוסף חיים ראזנאבי מיחידת הקומנדו"

הסדיר: לוחם טכני בשטח אויב

מאז גיוסו בדצמבר 2020, יוסף חיים ראזנאבי בחר בדרך של מקצועיות, שליחות והצטיינות שקטה. לאחר שסיים את קורס מאבחני מערכות רכב בבה"ד 20, שובץ ליחידת מיתר – מהיחידות המבצעיות המובחרות בצה"ל. שם שירת כלוחם תומך לחימה בחוליה הטכנית של הפלוגה, בשירות סדיר שלא דמה לשום דבר אחר.

בשטח, לצד הלוחמים, תחת תנאים קשים ולחצים מבצעיים – יוסף היה זה שדאג שהרכב יניע, שהציוד יעבוד, וששום תקלה לא תעצור את המשימה. עבודתו לא הסתכמה בטיפולים שגרתיים. הוא היה הכוח הטכני בשטח – בגזרות עוינות והקפצות ליליות.

"אתה צריך להיות מוכן תמיד", הוא מספר. "לא משנה אם זה חצות בלילה או ארבע בבוקר – כשיש תקלת רכב או משימת פתע, אין זמן להסס. אני שם, עם הכלים, עם הראש, עם הלב."

המעבר לקבע: נגד מקצועי בלב מערך הקומנדו

במאי 2023, עם סיום שירותו הסדיר, בחר יוסף להמשיך לשירות קבע מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא עבר לתפקיד בוחן רכב ביחידת הקומנדו, והחל למלא גם את תפקיד נגד כשירות הימ"ח – שני תפקידים קריטיים המונחים על כתפיו של אדם אחד, בתוך אחת היחידות המבצעיות הדינמיות והאינטנסיביות ביותר בצה"ל.

"ביחידה כמו קומנדו, אין זמן לטעויות. אתה צריך שהכול יהיה תקין, מוכן ומזומן – לא מחר, עכשיו."

על התפקיד הנוכחי: אחריות 24/7

כיום, כבר שנתיים בתפקיד, יוסף אחראי לבחינה שוטפת של כלל הרכבים במערך הקומנדו: ביצוע סריקות עומק, זיהוי תקלות, מתן מענה מיידי לתקלות קריטיות, וטיפולים שוטפים לפי דרישות מבצעיות מחמירות. הוא מתאם ומוביל את תחזוקת כלל צי הרכב, מבצע טיפולים מונעים, ודואג שכל כלי רכב יעמוד בסטנדרטים הכי גבוהים של צה"ל – בכל רגע.

בנוסף, הוא מופקד על ניהול הימ"ח (יחידת מחסני חירום) – תחום רגיש מאין כמותו. זה כולל תיאום וביצוע תחזוקה מונעת, בדיקות תקופתיות ושמירה על כשירות מלאה של כלל הרכב והציוד החיוני שבתוך הימ"ח, מתוך הבנה שכל רגע, יכול להתרחש תרחיש חירום.

דמות מפתח שקטה ומשפיעה

בין מבצעים, משימות חשאיות, ותמרונים רגישים – יוסף לא מחפש כותרות. אבל כל מי ששירת לצידו יודע: אין משימה שיוצאת בלי שהכלים עברו תחת עיניו. הוא, והצוות שהוא חלק ממנו מחזיקים את הגב הטכני של הלוחמים. וכל הנ"ל, מספק שקט תפעולי לכוח שמסתער.

 פרק: שגרה מבצעית הדוקה – מאחורי הקלעים של מחלקת הטנ"א בחטיבת הקומנדו

בחטיבת הקומנדו אין "שגרה" במובן הקלאסי. כל יום שמתחיל ברגוע, יכול להפוך להקפצה, כל תנועה דורשת מוכנות מלאה, וכל תקלה טכנית – עלולה לשבש מהלך מבצעי. בתוך המציאות הזו פועלת מחלקת הטנ"א החטיבתית, יחידה קטנה ומובחרת, שמחזיקה על כתפיה את הכשירות והזמינות של כלל הכלים הקרקעיים המבצעיים של הקומנדו.המחלקה יחד, אנחנו אחראים למערך רחב של אמצעי לחימה ורכב מבצעי:
רגלי עץ, האמרים, אושקושים, FMTV, רכבי שטח מסוג ג'יפים ופורד, ועוד. לכל כלי יש משקל מבצעי משמעותי, והכשירות שלו עשויה להשפיע על שלומם והצלחת משימתם של לוחמי הקומנדו.

שגרה שהיא חירום תמידי

ביחידה בה "אין הפסקות", שגרת העבודה אינטנסיבית ודינמית.
אנחנו מקיימים בחינות עומק קבועות, טיפולים שוטפים ומונעים, ומספקים מענה מידי לכל תקלה – תוך שמירה על זמינות 24/7. כל תקלה מדווחת מיד, מטופלת בשטח או בסדנה, לפי הצורך – והכול תוך הקפדה על הסטנדרטים הכי גבוהים שיש בצה"ל.

חניכה והכשרת הדור הבא

אחד מתחומי האחריות שאני גאה בהם במיוחד הוא חניכת חיילים צעירים.
עם גיוסם למחלקה, הם מגיעים כבעלי הכשרה בסיסית. תחתיי, הם הופכים לחיילים טכניים מקצועיים ומסורים – מבינים את השטח, את הצרכים המבצעיים, ואת האחריות שכרוכה בתפקידם. אני עובד איתם יד ביד: בהסברים, בהדגמות, ובעבודה בשטח, עד שכל אחד מהם יודע לזהות תקלה גם בלחץ, ולטפל בה נכון – גם כשהכוח מחכה ברקע.

הבנה של חשיבות התפקיד

לחיילים שתחת אחריותי אני אומר שוב ושוב:
"הלוחם יורה, אבל הוא צריך להגיע למטרה – ואת הדרך אנחנו מספקים לו."
כשאתה טכנאי רכב בקומנדו, אתה לא "מאחורי הקלעים". אתה חלק בלתי נפרד מהלחימה.
כל תקלה שאתה מונע מראש, כל רכב שאתה מחזיר לשטח בזמן – מציל חיים.

בית וגן – דוגמה מוחשית

במהלך מבצע בית וגן בקיץ 2023, תפקדתי כחלק מהצוות הטכני הפלוגתי. מול יחידות הקומנדו שפעלו בגזרה, כולל כוחות מסופחים שהצטרפו מהחטיבה. עבדנו ימים ולילות – ללא הפסקה – כדי לוודא שלכל כוח יש את הכלים שהוא צריך, כשירים, מתודלקים, ומתוחזקים.

פרק: תחת אש – תפקוד מחלקת הטנ״א של הקומנדו במלחמת

בחטיבת הקומנדו, ההבדל בין שגרה לחירום הוא עניין של שניות.
אבל גם בתוך יחידה שמורגלת לאינטנסיביות, מלחמת חרבות ברזל הייתה נקודת קיצון – כזו ששינתה את כללי המשחק והעמידה את מחלקת הטנ"א למבחן אמיתי של מהירות תגובה, מקצועיות, ומסירות שאין לה גבולות.

מהרגע הראשון – לאחור לא הסתכלנו

כבר בשעות הראשונות של פרוץ המלחמה הגעתי לבסיס, בלי לחכות לקריאה.
הבנו מיד – זה לא עוד סבב. זה אירוע מתגלגל שדורש נוכחות מיידית של הצוותים הטכניים בשטח. לא הייתה הזדמנות להתארגן "כמו שצריך" – לא היה זמן לנהלים או סדרי עדיפויות. פשוט התחלנו לעבוד.

הכנה חפוזה – תחת איום מתמיד

התחלנו באיסוף הכלים מהחטיבה, ביצענו סריקות מהירות אך מדויקות, תיקנו תקלות קריטיות במקום, בדקנו מערכות הנעה, בלימה, חשמל ושמנים – וכל זה תוך כדי שמתחילות הקפצות ומתחילות לצאת משימות קרביות. הזמן היה קצוב, והכלים היו חייבים להיות במוכנות מקסימלית.

היינו שם – עם הלוחמים

עברנו עם החטיבה לשטחי ההתכנסות בדרום. במשך ימים ארוכים, ישנו בתוך הכלים, אכלנו בעמידה, ולא הפסקנו לעבוד אפילו לרגע.
היינו חלק בלתי נפרד מהגדודים – כמו לוחמים, רק עם מפתח ברגים.
ביצענו טיפולים שוטפים ותיקוני בזק, החלפנו גלגלים, תיקנו תקלות חשמל, תקלות במערכות תדלוק, בעיות קירור ועוד – תחת תנאי לחץ, אבק, חום וצלילים מתמשכים של מטוסים ומסוקים.

חילוצים, קפיצות למרחב ושותפות לדרך

במהלך הלחימה טיפלנו לא רק בתקלות שגרתיות אלא גם בחילוצים מורכבים.
רכב שנתקע בתוואי שטח בעייתי הוצא בעזרת האמר טכני וצוות מאולתר

במקרים אחרים, עברנו בסיסים, היינו ניידים עם ארגזים על האוטו, כל פעם ביחידה אחרת. כל יום התחלנו במקום שונה, וסיימנו – אם בכלל – בשטח אחר.

העומס – בלתי נתפס, התחושה – שליחות מוחלטת

כמות הכלים שטיפלנו בהם הוכפלה פי כמה וכמה.
לא הייתה הפוגה. במשך שבועות שלמים עבדנו בלי מנוחה, תחת איום יומיומי, כשהמחשבה היחידה בראש היא: שהכוח יוכל להמשיך לנוע, להילחם, ולחזור הביתה.

זה היה מאמץ טכני, פיזי ונפשי מתמשך. אבל היינו שם – בכל שלב – לצד הלוחמים, בחזית האחורית שמחזיקה את הלחימה.

הטנ"א – לא רק טכנאים, אלא לוחמים מסוג אחר

במלחמת חרבות ברזל, מחלקת הטנ״א של הקומנדו הוכיחה שהיא הרבה יותר ממה שמכנים "תומכת לחימה".
אנחנו היינו כוח מוביל, שותף שקט אך קריטי, שנמצא תמיד – ראשון להגיע, אחרון לעזוב.

"שליחות שמדברת בשקט – הרגעים שמחזיקים אותי גם בלילה"

בתוך שגרת עבודה אינטנסיבית, תקלות בלתי פוסקות, והקפצות שאין להן סוף – יש רגע אחד שמופיע פתאום, ומזכיר לי בדיוק למה אני כאן.

"מתי הרגשת הכי הרבה גאווה?"

האמת? קשה לבחור רגע אחד.
אבל כל פעם שאני עומד ליד כלי שיצא דרכי לשטח, יודע שהוא עבר דרכי, שאני חתום עליו – והוא ייקח עכשיו לוחמים לפעולה מבצעית – זו גאווה.
גאווה שקטה, פנימית, אבל עוצמתית.

זה לא בגלל שמישהו מחא כפיים או תלה שלט.
זו הידיעה הפשוטה והברורה שאני חלק ממשי בהגנה על המדינה שלי – לא רק בדיבורים, אלא בעשייה יומיומית, טכנית, שוחקת, אבל כל כך קריטית.
במיוחד בתקופה הזו – תקופת מלחמה, כשהכול רועד מסביב – הידיעה שאני תורם, שאני במקום הכי חשוב שאני יכול להיות בו, נותנת לי כוח שלא נגמר.

"כמה לילות אתה ישן בבסיס?"

בשגרה – אני משתדל להגיע הביתה כל סוף שבוע.
אבל כמו כל דבר ביחידה שלנו – אין דבר קבוע באמת.
במלחמה – אני נשאר כמה שצריך, בלי לשאול שאלות.
כשהכוחות בשטח, אני לא הולך הביתה.
לפעמים זה שלושה לילות בבסיס, לפעמים שבועות. הזמן נעצר – ורק המשימה קיימת.

"אז למה אתה נשאר, יום אחרי יום, למרות הקושי?"

יש רק מילה אחת: שליחות.
אני מאמין בכל ליבי במה שאני עושה.
זה לא תמיד נעים, לא תמיד נוח, זה לא מקצוע שבאים אליו כדי לחפש כבוד או שקט.
אבל אני יודע שללא העבודה שלי – דברים לא זזים.
כשהרכב נתקע – הלוחם לא יגיע ליעד.
כשהציוד לא עובד – המשימה מתעכבת.
ואני כאן כדי שזה לא יקרה.

זו הסיבה שאני קם כל בוקר, גם אם הלילה לא ישנתי.
זו הסיבה שאני ממשיך גם כשקשה, גם כשיש עייפות, גם כשלא תמיד רואים אותנו.

אני כאן, מאחורי הקלעים של הלחימה – אבל בתוך התמונה כולה.

"רס"ל י.– מאחורי המדים"

רס"ל יוסף ראזנאבי, בוחן רכב ונגד כשירות ימ"ח בחטיבת הקומנדו, אמנם חי את השטח, את הכלים, ואת העשייה המבצעית – אבל מאחוריו יש גם עולם אישי שקט, יציב ותומך.

יוסף הוא רווק, בן פתח תקווה, וכששואלים אותו מה מחזיק אותו לאורך שירות כה תובעני, התשובה מגיעה בלי היסוס: המשפחה.
"הקשר עם הבית הוא העוגן שלי," הוא אומר, "גם כשאני תקוע בבסיס שבועיים, גם כשיש לילות ללא שינה – הידיעה שיש מי שמחזיק אותי מאחור, שמאמין בי, שתמיד נמצא שם בשבילי – היא שמחזקת אותי."

בין תיקונים בשטח, חילוצים תחת אש, והקפצות בלתי נגמרות – יוסף שומר על החיבור לבית, לאחותו וסבא וסבתא , למשפחה שמלווה אותו מהיום הראשון בשירות, נותנת כתף, אוזן ולב פתוח.

"טנ״א בלי קירות – התחזוקה בצל התנאים המשתנים של חטיבת הקומנדו"

בחטיבת הקומנדו, כמו בכל תחום אחר, הייחוד המבצעי מכתיב גם את אופני התחזוקה.
בניגוד לגדודים סדירים שפועלים מתוך מתקן טנ"א קבוע, מסודר ומאובזר – החטיבה אינה מחזיקה מתקן טנ״א ייעודי משלה.
העבודה הטכנית נעשית ברוב המקרים מתוך מתקני תו"ל זמניים, או כפי שאנחנו מכנים אותם – "תחנות ניידות של מקצועיות".

איפה ואיך אנחנו עובדים בפועל?

בשגרה ובחירום כאחד, עיקר הטיפולים מתבצעים בשטחי כינוס מבצעיים, מחנות מעבר או פשוט על האספלט ליד המכולות.

לא פעם, הצוותים עובדים "על הברכיים" – בתנאים בסיסיים, בלי גג מעל הראש, בלילה, באבק או בגשם.

כל טכנאי מחזיק ציוד אישי, ארגז כלים מותאם ותושייה טכנית גבוהה – כי אין סדנא עם מנוף, אין בוחן צמוד, ואין מיזוג.

גישה לימ"ח – משאב חשוב אך מוגבל

לצד התנאים המאולתרים, קיימת גישה לימ"ח החטיבתי, בו ניתן לבצע אחסנה מסודרת של ציוד, תחזוקה מונעת וטיפולים יזומים.
הימ"ח משמש כעוגן קבוע יותר – מקום אליו אנו מגיעים לבצע עבודות תחזוקה שדורשות סביבת עבודה יציבה, גישה לחלקים או אמצעים כבדים, ומעט שקט יחסי.

מה זה דורש מהטכנאים?

העבודה בלי מתקן קבוע דורשת מהטכנאים שלנו יכולת אלתור, הסתגלות מהירה, ויצירתיות יוצאת דופן.
לא כל אחד מסוגל להחליף מתנע או לטפל בתקלת מערכת חשמל בשטח פתוח, עם פנס ראש, תוך כדי הקפצה, ועם פק"ל על הגב.
המציאות הזו מחייבת גם שיתוף פעולה חזק בין כל אנשי המחלקה, אחסון חכם, סדר לוגיסטי, והבנה עמוקה של הכלים והמשימה.

לסיכום
בקומנדו אין לנו סדנא עם שער כניסה ומחסן חלפים מסודר.
אבל יש לנו דבר חשוב הרבה יותר: אנשים מצוינים, עם מקצוענות שקטה, ציוד שטח מותאם, וראש גדול שמנצח כל מגבלה.

פרק: בונים לוחם טכני – קליטה וחניכה של חייל חדש בטנ״א חטיבת הקומנדו

ההצטרפות למחלקת הטנ״א של חטיבת הקומנדו היא לא עוד שיבוץ טכני – היא כניסה לעולם של מקצוענות, אחריות ושותפות מלאה ללחימה.
ולכן, כשחייל חדש מסיים קורס ומגיע אלינו – אנחנו מקפידים לקלוט אותו כמו שצריך.
הקליטה היא לא רק מקצועית – היא גם אישית, חברתית וערכית.

קבלת פנים וכניסה רכה

ברגע שחייל חדש מגיע למחלקה – אנחנו מקבלים אותו אישית, פנים אל פנים. אין כאן טפסים ונעלמים – אלא לחיצת יד, הסבר ראשוני, והצגה לצוות.
אנו מצמידים לו מיד חונך מקצועי מנוסה – חייל ותיק מהצוות שמלווה אותו בימים הראשונים צעד-אחר-צעד, כולל דוגמה אישית, הדרכות ותשומת לב לפרטים הקטנים.

למידה מתוך עשייה – לא תיאוריה באוויר

אנחנו מאמינים בגישת "לומדים דרך הידיים".
החייל משתלב תוך זמן קצר בצוותים, מבצע בדיקות יחד עם בוחנים, עוקב אחרי תקלות שמטופלות, ולוקח חלק בפעילויות אמיתיות – בשטח, בזמן אמת.
בשלב הראשון, הכל נעשה תחת פיקוח צמוד, עם הסברים, תיקונים בשטח, ודגש על הבנת המערכות, הנהלים, הדינמיקה והסטנדרט המבצעי של הקומנדו.

חניכה חברתית – לא פחות חשובה

מעבר לצד המקצועי, חשוב לנו שהחייל ירגיש שייך.
אנחנו משקיעים בחניכה חברתית:

דואגים לשלב אותו בתוך המחלקה בצורה טבעית

מוודאים שיש לו עם מי לדבר, מי שדואג לו

והוא לא "עוד טכנאי" – אלא אח לצוות

מפגשי ליווי והקשבה

כחלק מהתהליך, אני עורך מפגשים שבועיים קבועים עם החייל החדש.
זה הזמן לשאול אותו: איך אתה מרגיש?
האם אתה לומד כמו שצריך?
איפה קשה לך?
איך אתה משתלב חברתית?
המפגשים האלו נותנים הזדמנות לתקן בזמן אמת, לזהות קושי, לעזור – ולוודא שהקליטה היא שלמה: גם מקצועית, גם אישית.

היעד: לוחם טכני עצמאי

המטרה שלנו היא ברורה: שהחייל יהפוך לבורג חיוני, עצמאי, מקצועי – שיכול לצאת לשטח, לזהות תקלה, להבין מה דרוש, ולטפל בה בעצמו.
אבל לא פחות מזה – אנחנו רוצים שהוא ירצה להישאר, להרגיש חלק, ולהיות גאה בתפקידו.

כי טנ"א בקומנדו זה לא רק מקצוע – זו שליחות, וזו משפחה.

  סדר בתוך כאוס – המנגנון שמחזיק את מחלקת הטנ״א של הקומנדו

בחטיבת הקומנדו, לאף אחד אין לוח שנה מסודר.
מבצע רודף מבצע, משימה רודפת הקפצה, והיום של אתמול לא דומה בכלל ליום של מחר. בתוך המציאות הזו – יחידת הטנ״א צריכה להחזיק את עצמה מקצועית, מסודרת, מוכנה לכל תרחיש.
וזה לא קורה במקרה.
זה קורה בזכות ניהול סדור, עקבי ומתוכנן – דווקא בתוך הכאוס.

שבוע חדש – פתיחה מסודרת עם ראייה רחבה

את כל שבוע העבודה אנחנו פותחים בישיבת פתיחת שבוע:

• סקירה על מה שהיה
• עדכונים מהשטח ומהפיקוד
• חלוקת משימות מפורטת
• הדגשים טכניים ומבצעיים
• ולבסוף – מילה טובה או חיזוק לצוותים שהתבלטו

הישיבה הזו מגדירה לכולם את הקצב, יוצרת סדר בראש, ומסמנת כיוונים ברורים לשבוע הקרוב – גם אם הם ישתנו בשטח, הכיוון ברור והאנשים מוכנים.

ישיבות יומיות – שגרה בתוך שדה קרב

לצד ההתנהלות המבצעית המשתנה, אני מקפיד על ישיבת תיאום יומית קצרה.
בה אנחנו מתעדכנים על:

תקלות חדשות

שיבוצי כוח אדם

סטטוס טיפולים

הצרכים של הפלוגות

גם כשאנחנו מפוזרים בשטח, הישיבה מתבצעת – פנים מול פנים או בקשר – כי רק כך אפשר לשמור על שליטה.

תמיכה טכנית – מסביב לשעון

הטיפול בתקלות נעשה ברצף ובתגובה מיידית.
אנחנו לא עובדים במשמרות – אנחנו עובדים במשימה.
בכל שעה, בכל מקום – כשיש תקלה, מישהו זז.
זה קורה רק כי כולם יודעים מה התפקיד שלהם, מה הגזרה שלהם, ואיפה כל כלי עומד.

סגירת שבוע – עוצרים רגע ולומדים

בסוף השבוע, אני מקיים נוהל סגירת שבוע.
אנחנו לא קופצים לשישי הביתה בלי לעצור, לדבר וללמוד:

מה עבד טוב?

איפה טעינו?

מה צריך לשפר?

הפקת הלקחים הזו יוצרת שיפור מתמיד, שומרת על רמה מקצועית גבוהה, ומצמיחה גם את האנשים.

אנשים מעל הכול – ניהול שמכיר ונותן מקום

אני מקפיד לזהות מצטיינים, לפרגן בזמן אמת, לומר מילה טובה, וגם להרים אותם קדימה – בקידום, בלמידה, באחריות.
איש טנ"א שעבד קשה בשטח – ראוי להוקרה.
וההוקרה הזו, גם אם היא רק מילה טובה בפורום, עושה את ההבדל בין עוד שבוע עבודה – לבין תחושת שליחות ומחויבות אמיתית.

למה כל זה חשוב?

כי בגדוד כמו שלנו, שבו כל יום הוא תרחיש חדש, דווקא המנגנונים הקבועים –
הישיבה, הפתיחה, הסגירה, הדיווח, הפרגון – הם מה שמחזיק את המחלקה ביחד.
בלי זה, תוך יומיים הכול מתפרק.
אבל עם זה – אפשר לעמוד בכל לחץ, להסתגל לכל שינוי – ולהיות כוח אמיתי שמחזיק את השטח.

"איש הצללים של החזית" – על תפקיד שהוא הרבה מעבר לטכני

אני בוחן רכב ונגד כשירות ימ"ח, אבל התפקיד שלי הוא הרבה מעבר לתיאור יבש.
אני איש הצללים של החזית
כל לוחם שיוצא למשימה, כל מפקד שמוביל כוח – צריך רכב תקין, אמין, מוכן לקרב.
זה לא מובן מאליו – זה קורה כי מישהו דאג לזה. אני.

בשגרה, אני זה שמוודא שכל המערכת הזו זזה כמו שצריך.
אני בודק, מתכנן, מתעדף, מסמן תקלות, פותר בעיות, מדריך חיילים, עובד מול מנהלי עבודה, ומדווח לפיקוד.
בין אם מדובר על האמרים, אושקושים, משאיות או ג'יפים – אני רואה את הכול, יודע את מצב כל כלי, ודואג שהכול יעמוד לפי הסטנדרט הכי גבוה.

בחירום, אין גבולות.
אין לוח זמנים, אין "משמרת", אין שינה.
הכול מתנהל לפי צרכי הלחימה.
אנחנו עובדים בשטחי כינוס, בבסיסים קדמיים, לעיתים אפילו במרחק נגיעה משטח אויב.
ביצענו תיקונים מתחת לאור פנס ראש, חילצנו כלים שנתקעו במהלך תנועה, ותיקנו רכבים בלחץ של זמן וירי.
זה להיות הקו שמחזיק את כל המכונה המבצעית מתפקדת תחת אש.

תחומי האחריות שלי רחבים ודורשים ניהול מדויק:

• כשירות טכנית של כלל הרכבים החטיבתיים
• ביצוע סריקות עומק ומתן מענה בזמן אמת
• ניהול מלא של הימ"ח – תחזוקה, אחסנה, כשירות חירום
• סיוע וליווי למנהלי עבודה בכל הדרגים
• חניכה מקצועית וליווי אישי של חיילים צעירים
• שמירה על קשר רציף עם מפקדים, והצגת תמונת מצב טכנית עדכנית

סדר היום שלי – אם אפשר לקרוא לזה כך – משתנה כל הזמן.

בשגרה, אני מתחיל את הבוקר עם בדיקות סד"כ, סריקות כלליות, ועובר מיד לטיפולים מתוכננים או מענה לתקלות שצצות בשטח. כל יום כולל עבודה עם צוותים שונים, חיילים, בוחנים, ולעיתים גם מול גורמי אט"ל ומפקדי פלוגות.

בלחימה, אין בוקר ואין ערב. עובדים סביב השעון, לפי קצב הלחימה.
טיפלתי ברכב שעמד להיכנס לשטח אויב, תיקנתי תקלה קריטית על האספלט, חילצתי רכב מבוץ עמוק בשטח התכנסות, והחזרתי שיירה לפעולה תוך פחות משעה – כי פשוט לא הייתה ברירה.

וזו המשמעות האמיתית של התפקיד שלי – לא רק לתחזק מכונה, אלא להחזיק את המערכת.
לא רק להיות בוחן רכב – אלא להיות הלב שמזרים תנועה לקרב.

פרק: אמון בשטח – שיתוף הפעולה בין מחלקת הטנ״א ללוחמי הקומנדו

בחטיבת הקומנדו, הטנ״א הוא לא גוף תומך – הוא חלק מהכוח.
הקשר בין אנשי הטנ״א ללוחמים ולמפקדים אינו טכני בלבד – הוא קשר מבצעי, אישי, עמוק ומבוסס אמון מוחלט.

שילוב בכל שלב של המשימה

צוות הטנ״א נמצא שם מהרגע הראשון:

• בהכנה למבצע – אנחנו אלה שמכינים את הכלים, מבצעים סריקות, תיקונים ובדיקות עומק.
• בתדריכי הלחימה – אנחנו נוכחים, שומעים, מתכננים יחד עם הלוחמים, מבינים את הצרכים המבצעיים.
• במהלך הביצוע עצמו – אנחנו נעים עם הכוחות לשטח, מלווים את השיירות, ערוכים לתת מענה מהיר בזמן אמת.
• וכשמשהו משתבש – אנחנו הראשונים להגיב.
• "הם סומכים עלינו בעיניים עצומות"

הלוחמים יודעים: כשהם עולים על הכלי, מישהו בדק אותו לעומק. מישהו טיפל, הקשיב, וחתם על הכשירות.
והמפקדים יודעים: כשאנחנו אומרים שהכל מוכן – הם יכולים לצאת בלב שקט.

האמון הזה לא נבנה ביום – הוא נבנה בשטח, תחת לחץ, בלילות ארוכים ובחילוצים מורכבים.
הם ראו אותנו עובדים עם פנס בשטח אויב, מחליפים מכלול בזמן הקפצה, גוררים רכב תוך סיכון אישי.
הם יודעים שאנחנו לא "מאחורה" – אנחנו לצידם.

תפקוד תחת אש – לא תיאוריה

היו לא מעט פעמים שבהן אנשי הטנ״א פעלו תחת אש ממש:

חילוץ כלי תקוע תחת איום ירי

תיקון תקלה באמצע ציר תנועה, עם כוח לוחם שממתין לחיפוי

מתן מענה מיידי בזמן מבצע – כי כל שנייה קריטית

בכל המקרים האלה, לא חיכינו להוראה – פשוט נכנס

שפה משותפת של משימה

הקשר עם המפקדים נבנה על בסיס יומיומי. אנחנו משתתפים בישיבות, מקבלים תמונת מצב, ומעדכנים על כשירות הכלים.
אנחנו מכירים את המ״פים, את הסמ״פים, את רס״פ הלוגיסטיקה – יודעים בדיוק מה הם צריכים, מתי ואיך.
זה קשר של שותפים למשימה – לא ספק ולקוח.

טנ"א בקומנדו – חלק מהכוח, לא מאחוריו

המשמעות האמיתית של טנ״א ביחידה כזו היא להיות חלק אורגני מהלחימה עצמה.
אנחנו מכינים את הדרך, שומרים על התנועה, ומגבים את הכוח גם כשהוא הכי עמוק בשטח.
ולפעמים – פשוט מחזירים אותו בשלום.

פרק: 20 כלים ביום – ניהול אחזקה תחת לחץ מבצעי

במערך טנ״א של חטיבת הקומנדו, העומס הטכני הוא יומיומי – והיכולת להחזיק את כל הכלים כשירים, דורשת תכנון, סדר ותגובה מיידית.

בין 10 ל־20 כלים ביום מגיעים אלינו לטיפול – תלוי במצב המבצעי.
יש ימים רגועים יותר, אבל בימי מתיחות, תמרון או מבצע – המספר מזנק.
ולא מדובר רק ב"טיפולים שוטפים" – אלא בשילוב של:

• תקלות דחופות
• סריקות עומק
• טיפולים מונעים
• חילוצים בשטח
• והכנת ציוד לתרחישי חירום

איך מתבצע תיעדוף בעומס כזה?

אנחנו לא עובדים לפי תור – אלא לפי צורך מבצעי.
כל כלי עובר סיווג מהיר לפי שלושה קריטריונים:

• חשיבות מבצעית – האם הכלי מיועד למשימה מיידית? האם הוא רכב פיקוד? רכב לוגיסטי קריטי?
• חומרת התקלה – האם מדובר בתקלה בטיחותית, תקלת הנעה, תקלה מינורית או בעיה שניתן לעקוף?
• יכולת התיקון – האם יש לנו את החלק? האם אפשר לטפל בשטח? האם אפשר להשמיש זמנית?

ההחלטות מתקבלות במהירות, בשטח, ובשיקול דעת.
בכל רגע נתון יש תמונת מצב טכנית מול עיני – ואני מחליט יחד עם הבוחנים ומנהלי העבודה מה נכנס עכשיו ומה ממתין.

מהם האתגרים הכי גדולים?

• חוסר בזמן – יש צורך בטיפול מיידי, אבל לפעמים יש רק 20 דקות עד שהרכב יוצא.
• חוסר במשאבים – לא תמיד יש את החלק הנדרש, את הכלים המלאים, או את התנאים לטיפול תקין.
• שחיקה פיזית ומנטלית – של כל הצוות, שנמצא איתי ימים שלמים בשטח, לפעמים בלי שינה, בלי מקלחת, בלי רגע לנשום.

איך מתמודדים עם זה?

עם שלושה דברים:

• תיעדוף חכם – לדעת איפה להשקיע זמן ואיפה להחזיר לשטח עם פתרון זמני
• תקשורת פתוחה – עם כל הצוות, שכולם יבינו את התמונה, לא יישארו באפלה
• הובלה אישית מהשטח – אני נמצא איתם, עובד איתם, לא שולח פקודות – אלא נכנס מתחת לרכב יחד איתם
• וזה מה שעושה את ההבדל בין מחלקה שעובדת – למחלקה שנלחמת.

פרק: בין לוחות הזמנים למפתחות – הממשק עם מפקד הגדוד

בקו התפר שבין אחריות טכנית לשדה הקרב – ניצב הממשק הישיר והיום־יומי שלי עם מפקד הגדוד. זה קשר מורכב, דינמי, ובו בזמן מכיל הרבה הערכה – והרבה מתח. הערכה שקטה, אמיתית ומורגשת

המג"ד יודע:  שום כוח לא יוצא למשימה בלי שהכלים עברו דרכנו.
בכל פעם שרכב חוזר תקין ממשימה, בכל חילוץ שמסתיים בלי פגיעה בכוח –
יש הבנה ברורה מי עמד מאחורי זה.
זו הערכה שלא תמיד נאמרת במילים – אבל היא נוכחת בשטח, בתשומת הלב, ובאמון שניתן לנו.

אבל יחד עם ההערכה – יש גם חיכוכים. לפעמים קשים.

כשהגדוד צריך להוציא כוח לפעולה – השעון מתחיל לתקתק.
ובאותם רגעים, לא תמיד יש זמן להחליף מכלול כמו שצריך, או לבצע סריקה עמוקה.
כאן נוצר המתח:

אני, כאיש מקצוע, רוצה שכל כלי ייצא מושלם

המג"ד, כמפקד לוחם, חייב שהכלי ייצא עכשיו

לא פעם אני נאלץ לקבל החלטות בשטח – להכשיר זמנית, לבצע תיקון מאולתר, או לעבוד כל הלילה כדי להחזיר את הכלי למבצע.

לדוגמה:
היה מקרה שבו רכב קרבי נתקע 4 שעות לפני כניסה למבצע מורכב.
הלחץ היה עצום – מפקדים המתינו, המשימה לא נדחתה.
במקום לומר "אי אפשר", נשארתי עם חיילי עד השעות הקטנות, פירקנו את החלק הפגום, ביצענו תיקון שטח עם פתרון זמני מאולתר אך בטיחותי – והרכב יצא למשימה.
המג"ד התקשר אליי אישית אחרי המבצע ואמר: "בזכותך זה קרה."

איך מגשרים על הפער?

הכל תלוי בתיאום ציפיות ובשיח פתוח.
אני לא מתעמת עם המג"ד – אני משתף אותו בתמונה הטכנית, מסביר את המשמעות של כל תקלה, ומציע פתרונות אפשריים לפי הדחיפות.
הוא מעריך את השקיפות, ואני מעריך את הלחץ שהוא נמצא בו.
וכך, גם כשיש מתח – יש גם הבנה הדדית, והחלטות מתקבלות יחד.

לסיכום – זה לא קל. אבל זה חיוני.

המתח הזה בין הצורך המבצעי לטיפול המקצועי הוא ליבת העשייה שלי.
היכולת להחזיק את שני הקצוות, בלי ליפול לאף אחד מהם –
זו בדיוק הסיבה שאני כאן.

הלחימה בעזה

במהלך הלחימה בעזה, היינו בלב השטח.
זה היה יום לחימה אינטנסיבי, וכוח לוחם יצא למשימה קרובה לגדר, בגזרה רגישה.
רכב מבצעי – כלי תובלה שהכיל ציוד קריטי – נתקע סמוך מאוד לגדר, תחת איום מתמיד, עם דיווחים על תנועה עוינת בסביבה.
זו לא הייתה תקלה פשוטה – אלא תקרית שיכלה לחשוף את כל הכוח.

ההחלטה הייתה מיידית – אנחנו נכנסים לחלץ.

פעלנו בתיאום הדוק עם הלוחמים ועם הכוח האחראי על אבטחת הציר.
לבשנו אפודים, התחמשנו, לקחנו ערכת כלים ניידת ויצאנו לשטח – לא למוסך, אלא לקו האש.

ברקע – רחשי קשר, תצפיתנים מדווחים על תנועה, והידיים שלנו בתוך המנוע.

התברר שמערכת הנעה קרסה בעקבות חבלה פיזית –
לא תיקון שאפשר לבצע במקום, בטח לא תחת איום.
העברנו במהירות כבל גרירה, נעזרנו בכוח נוסף עם אמצעי כיבוי ונסיעה לאחור –
בתוך דקות הצלחנו לגרור את הרכב מחוץ לאזור האיום, ולהעביר אותו למרחב בטוח.

זמן קצר לאחר מכן – אותרו תנועות אויב באזור.

היינו שם בדיוק בזמן.
עוד דקה, אולי פחות – וזה היה נגמר אחרת.

"אם הרכב נתקע – המשימה נעצרת. לפעמים מתרסקת."

האירוע הזה ממחיש את מה שבליבה של מחלקת הטנ"א:
אנחנו לא רק תומכי לחימה – אנחנו מחזיקים את היכולת המבצעית חיה.
כל תקלה בשטח עלולה לחשוף כוח, לפגוע במשימה, לגרום לנפגעים.

אנשי הטנ"א שמלווים את המבצעים יודעים: הם חייבים להיות שם.

לא רק בסדנה, לא רק בשטחי כינוס –
אלא בשטח, עם הלוחמים, לפעמים בתנועה, לפעמים באור ראשון, לפעמים תחת אש.

הם מתמרנים, מאלתרים, פותרים תקלות עם מה שיש –
ומסכנים את עצמם בדיוק כמו כל לוחם אחר.

כי כלי שנתקע במהלך מבצע, זה לא רק ברזל –
זה יכול להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון, בין חיים למוות.

פרק: אחזקה תחת אש – לא מתקנים, נלחמים

יש מונחים שנשמעים טוב במסמכים. "אחזקה תחת אש" הוא אחד מהם.
אבל מי שלא היה שם באמת, לא יבין מה זה לתקן רכב כשברקע שורקים כדורים, כשאתה על הברכיים באבק, והידיים שלך מנסות לאתר תקלה במערכת בלימה – כשברקע הכוח מחכה להמשיך תנועה.

במלחמת חרבות ברזל – היינו שם.

לא פעם ולא פעמיים.
כל תקלה – אפילו הקטנה ביותר – עלולה להיתרגם לעיכוב של שיירה, לחשיפת כוח, לסיכון חיי לוחמים.
וזו לא תיאוריה. זו המציאות.

זה קורה בשטח פתוח, מול האויב, תחת איום מתמיד. אין זמן לפרק חלק לפי הוראות יצרן.
צריך לזהות מהר, לאבחן במבט אחד, להחליט במקום – ולבצע.

המאבק על כל כלי – בלי חלקים, בלי זמן, עם ראש פתוח

האתגר הכי גדול הוא חוסר זמינות החלקים.
אתה יודע בדיוק מה חסר – אבל אין לך אותו.

מה עושים?

לוקחים חלק מכלי מושבת, מרכיבים אותו זמנית בכלי מבצעי

מאלתרים פתרון עם יצירתיות – חיבורים חלופיים, מעקפים בטיחותיים, תוך הקפדה על תקינות קריטית

פונים לימ״ח או לצוותים אחוריים, שואבים מכל מה שניתן

וכל זה – כשהשמש שוקעת, או ב-3 לפנות בוקר, עם כפפות ספוגות שמן ופק"ל על הגב.

תקלות שחוזרות, עומס שמצטבר, והצוות שלא עוצר

המלחמה מייצרת שחיקה מצטברת על הכלים:

תקלות קטנות שלא הספקנו לטפל בהן הפכו לתקלות קריטיות

כלים נשחקו מהשטח, מהחול, מהקפיצות

הזמן לא הספיק

והצוותים? עבדו מסביב לשעון.

לפעמים 3–4 תקלות רצופות, באותו כלי, ביום אחד.
אין ימי מנוחה, אין "למחר".
הכול עכשיו. או שהכוח לא יוצא.

איך זה מרגיש?

המלחמה הזו הייתה קשה.
לא רק פיזית – גם נפשית.
אין יום ואין לילה, אין אוויר, אין שקט.
אבל גם אין ספק: כל בורג שסובבתי, כל כלי שהשמשתי – זה חייל שעלה עליו. זה חיים.

ואתה מבין – אתה חלק מהמערכה. לא מאחורה – ממש בפנים.

פרק: בין כאוס לגאווה – הרגעים שלא אשכח לעולם

האירוע הכי מאתגר בתפקיד? אין שאלה בכלל – הימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל.

זה היה בוקר של כאוס מוחלט.
הטלפון לא הפסיק לצלצל, הכלים התחילו לזרום מכל קצות הארץ, הצוותים עוד לא הגיעו לבסיס, ועדיין – תוך שעות בודדות – היינו צריכים להכין חטיבה שלמה ללחימה.

עשרות רכבים, מכל הסוגים, הגיעו עם תקלות, חוסרים, בלי סט מלא של ציוד, חלקם לא הופעלו חודשים.
לא היה זמן לבנות לו״ז, לא היה עם מי להתייעץ.
פשוט נכנסתי לפעולה.

בדקתי כל כלי שמגיע – במו ידיי, לא מחכה לאף אחד

חילקתי עבודה לצוותים שהתייצבו בזה אחר זה – כל אחד קיבל גזרה, טיפולים, אחריות

זיהיתי בעיות מידיות והעברתי דיווחים ישירים למפקדים, כדי לסייע בתעדוף הכוחות

והייתי גם המנהל, גם הבוחן, גם הלוגיסטיקאי – וגם מי שעובד פיזית בשטח

עבדנו 48 שעות כמעט ברצף – בלי לישון.

זה היה סף עומס מטורף, גם על הגוף, גם על הנפש.
בשלב מסוים פשוט הפסקתי להרגיש את הרגליים, אבל הידיים המשיכו לתקן.

רגע של גאווה – הלוחמים יוצאים לקרב, על הכלים שאתה הכנת

בתוך כל הלחץ, יש רגע אחד שנחרט לי עמוק:
עמדתי ליד ההאמרים בסיום הלילה השני, מותש, מכוסה גריז ואבק –
ולאחר בדיקה אחרונה, הגיעו הלוחמים.

הם עלו על הכלים שהכנו – ובמבט אחד היה אפשר לראות: הם סומכים עליהם בעיניים עצומות.

זה לא רגע של מחיאות כפיים, לא של תעודות הוקרה.
זה רגע שקט, אבל עוצמתי.
רגע שבו העבודה שלך הופכת לביטחון שלהם.

לראות אותם נוסעים – בידיעה שאתה זה שווידאת, תיקנת, בדקת, החלפת, עזרת לחייל, תיקנת פיוז, סידרת רצועה –
זה שווה את כל העייפות בעולם.

המסקנה?

היו הרבה רגעים קשים – תקלות מתחת לאש, משימות בלתי אפשריות, אילוצים מטורפים.
אבל הרגעים שבהם אתה יודע שאתה תורם באמת – שאתה מחזיק את החזית על הכתפיים –
הם אלו שמחזיקים אותך גם כשאין לך כוח.

ואלה הרגעים שבשבילם אני קם כל בוקר. גם כשאין בוקר.

פרק: האנשים שמרימים את הברזל – כוח האדם הוא הכלי הקריטי ביותר

במרחב שבו הברגים מסתובבים והכלים נעים לשטח, הנכס הכי חשוב שלי הוא לא סט בוקסות – אלא האנשים.
הצוות שלי – חיילים, נגדים, מנהלי עבודה – הם אלה שגורמים לכל המערכת לנוע.
לכן, הטיפול בהם הוא לא ״משהו בצד״. זה הליבה של התפקיד.

שקיפות, גיבוי וניהול בגובה העיניים

אני מנהל את כוח האדם בשקיפות מלאה.
אני משתף את הצוות שלי בכל מה שעובר עליי – בלחצים, בקשיים, בתקלות שאין להן פתרון מיידי.
כשהם יודעים שאני לא "מול" אלא "איתם", הם נותנים מעצמם פי שניים.

ההצלחות הן שלהם.
בכל הצלחה – כלי שיצא בזמן, חילוץ שהצליח, מפקד ששיבח – הם הראשונים לשמוע.
משוב חיובי הוא לא מותרות – הוא דלק למנוע האנושי.

שחיקה? זו לא מילה גסה – זו אחריות שלי

במציאות של עומס מתמשך, לחץ מיידי, עבודה תחת אש וחוסר שינה – השחיקה היא מציאות, לא איום.
ואני לא מחכה שהיא תכה – אני מטפל בה מראש:

שיחות אישיות – לא רק כשיש בעיה. שיחות יזומות, יומיומיות, להרגיש את הדופק.

הפסקות יזומות – רגע של קפה, סיגריה, שקט. לפעמים זה כל מה שצריך.

מילה טובה בזמן אמת – כשחייל תיקן לבד, כשנגד תפקד למרות העייפות – אני רואה, ניגש, ואומר.

חיבוק אנושי – לא פיזי דווקא, אלא נוכחות. נוגע בלב, לא רק בסידור עבודה.

מנהיגות בדוגמה – לא בהצהרות

חיילים לא מגויסים מהשיח – אלא מהמעשים.
כשהם רואים אותי עובד איתם בשטח, פותר תקלה בלילה, לא מוותר גם כשקשה – הם מצטרפים אליי.
זו מנהיגות שקטה – שמובילה בלי לצעוק.

מנגנונים של משפחה – גם תחת מדים

לצד המבצעיות, אני מקפיד להחזיק צוות מאוחד ומגובש:

חוגגים ימי הולדת

עושים ערב צוות כשאפשר

מחזקים אחד את השני ביוזמה, לא רק כשצריך

מציינים הצלחות של פרטים בתוך הצוות – גם מול מפקדים

אווירה כזו מחזיקה אנשים במקום – גם כשקשה, גם כשעומס.

מורל גבוה – גם בשטח, גם בלב

מורל לא נשמר מאליו – הוא נבנה.

הומור בלחץ – צחוק בזמן פריקה של כלי, בדיחה בזמן תיקון – שוברים את העומס

שיח אמיתי על קושי – לא מסתירים עייפות. מדברים עליה, מתמודדים.

עידוד הדדי – כשמישהו נשבר, השני מחזיק אותו. וכולם יודעים – מותר לשבור רגע, כי אנחנו כאן.

מה אני מחפש אצל מי שמצטרף אליי?

שלושה דברים:

אחריות אמיתית – לא רק כלפי הכלי, אלא כלפי הצוות

ראש גדול – כי בשטח צריך לחשוב מהר, לא רק לבצע

נכונות לעבודה קשה – אין מקום לפחד מג'יפה. זה לא מקצוע של משרדים.

לסיכום – הטיפול בפרט הוא לא רגש, הוא אסטרטגיה

כמו שאמר לי פעם מנהל עבודה ותיק:
"בוכנה בלי שמן – נתקעת. גם בן אדם צריך שימון."
והשימון שלנו הוא הקשבה, מילה טובה, כתף תומכת.

כי אם הכלים הם כלי הלחימה – האנשים הם הכוח שמזיז אותם.

 
המרחב האישי

פרק: חיים בין ברגים וגעגועים – הצד האישי של העשייה

לשירות ביחידת הקומנדו יש מחיר.
זה לא תפקיד – זו דרך חיים.
והחיים האלה לא מסתיימים בסוף משמרת, לא נכבים ב־17:00, ולא נחים בסוף שבוע.
הם מסביב לשעון, כל השבוע, כל השנה.

בשגרה, אני משתדל להגיע הביתה בכל סופ"ש.
לפחות לראות את המשפחה, לנשום קצת בית.
אבל גם אז – אני עם הטלפון, עם העיניים על הדיווחים,
ולפעמים יוצא שחוזרים לבסיס באמצע שבת, כי משהו זז.

בזמן מלחמה – אין כללים.

אני לא שואל מתי אני חוזר. אני שואל מתי צריך אותי.
ואני נשאר כמה שצריך.

המשפחה? תמיד שם – גם כשהם רחוקים

אני רווק, גר בפתח תקווה, אבל המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהשירות שלי.
הם מבינים, תומכים, שולחים הודעות, לפעמים אפילו שותקים מתוך הבנה.
יש געגועים. לפעמים גם חוסר ודאות.

אבל יש גם גאווה.
הם יודעים שאני לא סתם ב"חימוש" – אני חלק מכוח שפועל בלב המערכה,
שהלוחמים סומכים עליו,
ושאם אני לא עושה את העבודה שלי – מישהו אחר ייכנס לשטח עם רכב לא תקין.

המחיר האמיתי – לא שעות עבודה, אלא העומס הנפשי

מה שהכי קשה לי בתפקיד הזה זה לא העייפות הפיזית – אלא האחריות.
זה לדעת שבכל תקלה, בכל איחור, בכל פספוס – יש מישהו שעלול להיפגע.

אתה נושא על הגב שלך את הכשירות של גדוד שלם.

תקלת בלמים? הלוחמים בסיכון.

כשל במערכת קירור? הכלי ייעצר בלחימה.

שכחת לבדוק משהו קטן? הכוח ייתקע באמצע תנועה.

וזה לא משאיר מקום לשנייה של חוסר ריכוז.

השחיקה – אמיתית. אבל לא שולטת בך

יש רגעים שאני תוהה אם אולי הייתי צריך לבחור במסלול אחר.
משרד נוח, עבודה רגועה, פחות עומס.
אבל התחושה שאני תורם באמת – שהיא זו שמחזירה אותי. כל פעם.

כשהלוחמים עולים על הכלים שעמדתי לידם כל הלילה,
כשהמפקדים אומרים "עבודה יפה, עזרת לנו מאוד",
כשהצוות שלי מתפקד גם כשאין לו אוויר –
אני יודע שאני במקום הנכון.

והעשייה? אין לה תחליף

אנשי הטנ״א של חטיבת הקומנדו הם לא סתם טכנאים.
הם לוחמים מהסוג השקט.
הם אלו שמחזיקים את הציר זז, את המשימה מתגלגלת, את הלחימה מתמשכת.

הם עובדים תחת לחץ, לפעמים תחת אש, עם מעט מדי שינה ובלי סוף אחריות.
אבל הם לא מתלוננים.
הם מתקנים, מאלתרים, מחזיקים – ושותקים.

ולאן אני שואף?

להמשיך להשפיע.
אולי להיות בתפקיד ניהולי רחב יותר, אולי להיכנס לעולם ההדרכה,
אבל תמיד – להישאר בצד של האנשים, להוביל, לחנוך, לתקן, ולבנות את הדור הבא של אנשי הטנ״א.

כי מי שמבין מה זה להיות שם באמת –
לא מוותר בקלות על המשימה הזו.

סיום: הידיים שמחזיקות את הדרך – והלב שלא נח לרגע

אם הייתי צריך לתמצת את מה שאני עושה במשפט אחד –
זה לוודא שלוחם יוכל להגיע לקרב – ולחזור ממנו.
אבל מאחורי המשפט הזה – יש עולם שלם.
יש אחריות. יש דאגה. יש גם כאב.

זו לא רק עבודה טכנית.
זו תחושת שליחות שלא נגמרת – כי כשאני מהדק בורג, אני לא רק מתקן כלי – אני מחזיק חיים.
וכשאני עוצם עיניים בלילה – אם יש לי בכלל רגע כזה – המחשבה הראשונה שלי היא אם שכחתי משהו. אם וידאתי הכול. אם הרכב שיצא לשטח באמת היה מוכן.

זו דאגה שקטה, אבל נוכחת תמיד.

היא לא באה בצעקות, היא לא נמדדת במספרים – אבל היא שורפת את הלב לפעמים.
כשאני רואה לוחם עולה על כלי שהחזרנו לפעולה בלחץ,
כשאני יודע שיש סיכוי שזה הכלי שיביא אותו חזרה –
אני מרגיש שאני חלק מהמסע שלו.

אנחנו לא מקבלים כותרות.
אנחנו לא עולים בתמונות.
אבל אנחנו שם – תמיד.

ליד הכלי. מתחת לרכב. בשטח. במתח.
כשהלחץ גובר, כשאין חלק, כשהשעה שלוש לפנות בוקר ואין שינה כבר יומיים.

והלב שלי – כל הזמן דרוך.

אני לא יכול להרשות לעצמי לנוח באמת.
כי גם אם הגוף נח – הראש ממשיך לחשוב.
על התקלה שלא הספקנו, על הכלי שעדיין מחכה, על הצוות שעובד בשטח, על הלוחם שעוד רגע יוצא.

יש גם צד כואב.

להיות רחוק מהבית, להחמיץ רגעים, לשמוע את המשפחה מעבר לקו –
ולפעמים פשוט לא לדעת מתי תחזור.
אבל בתוך כל הקושי – יש גם גאווה ענקית.

גאווה שקטה, לא מתלהמת.
גאווה לדעת שאתה חלק ממשהו גדול.
שאתה לא סתם עובד – אתה מאפשר ללוחם להילחם.
שיש מישהו שחי בזכות העבודה שלך – גם אם הוא לא יודע את זה.

וכששואלים אותי – איך אתה מחזיק מעמד?

אני עונה:
כי אני יודע למה אני קם בבוקר.
אני קם בשביל האנשים.
אני קם בשביל החיים.
אני קם כי כל עוד יש מישהו שצריך אותי – אני אהיה שם.

גם אם זה קשה.
גם אם זה שוחק.
גם אם אף אחד לא רואה – אני רואה. ואני יודע.

סיכום מאת ניסים – על איש מופלא בשירות של שליחות

יש אנשים שפועלים בשקט, הרחק מהכותרות – אבל כל פעולה שלהם מצילה חיים.
רס"ל יוסף ראזנאבי הוא בדיוק מהאנשים האלה.

בתוך יחידה מבצעית שנמצאת בתנועה מתמדת, תחת לחצים, הקפצות ופעילות מבצעית יומיומית – יוסף עומד בחזית האחזקתית באחריות מלאה, בנחישות אין-קץ, ובתחושת שליחות כנה.
הוא לא רק מתקן – הוא מוודא, פעם אחר פעם, שלוחמים יוכלו להיכנס לקרב, ולחזור ממנו בשלום.

מאחורי כל האמר שנע, כל שיירה שזזה, כל משימה שיוצאת לדרך – עומדות הידיים והעיניים של יוסף.
הוא עובד מסביב לשעון, לפעמים בלי שינה, לפעמים תחת אש –
אבל תמיד עם חיוך שקט, עם אחריות מלאה, ועם מטרה אחת ברורה: להציל חיים דרך ברזל.

אני מבקש להוקיר, להודות ולהצדיע לך יוסף –
על העבודה הקשה,
על המחיר האישי שאתה משלם בשקט,
על המוטיבציה הגבוהה,
ועל הדרך שבה אתה מחזיק צוות שלם – עם לב ענק וגב של פלדה.

מזל שיש לנו נגדים כמוך.