מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 14/05/2025

תאריך האירוע: 2025-05-14

מספר צפיות: 274

ראיון מספר 65 – זקני הטנ"א מדברים: סא"ל בן 77 שעוד רץ בשטח - בין עשרות הראיונות שערכתי מאז פרוץ המלחמה, הראיון הזה נגע בי במיוחד. פגשתי סא"ל בן 77 – נמרץ, חייכן וחד כתער – שמגיע שוב ושוב למילואים בגייס הצפוני יחד עם חבריו הוותיקים, בני גילו. הם חונכים דורות של אנשי טנ"א, מדליקים עיניים לצעירים, ומעוררים הערכה עמוקה. יש בהם משהו שמזכיר לכולנו מהי שליחות אמיתית.
פתיח לראיון – ניסים קלו מראיין את סא"ל (במיל') יצחק שי

ישנם אנשים שלא זקוקים להצגה ארוכה. די באזכור שמם כדי לעורר הערכה, השראה וגאווה.
סא"ל (במיל') יצחק שי הוא אחד מהם.

מאז גיל 18 ועד גיל 77 – 60 שנות שירות, עשייה, אחריות ואהבה אין-סופית למדינה, לאנשים ולחיל החימוש. מימי מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה דרך מלחמת יום הכיפורים, שלום הגליל ועד למילואים של היום – יצחק לא הפסיק לרגע לתת, לתקן, להנהיג ולשמש דוגמה חיה למהי שליחות אמיתית.

אני, ניסים קלו, זכיתי לשוחח עם אדם נדיר – איש יקר ואהוב שראה כל כך הרבה, עבר כל כך הרבה – ונותר צנוע, חד, ומלא גאווה במורשת שהוא נושא.
ראיון אחד, מסע חיים שלם.

פתיחה לראיון – “לב בצפון: שני מפקדים, שליחות אחת”

במעמקי מפקדת הגיס הצפוני, במקום שבו מתקבלות החלטות קריטיות להשגת עליונות לוגיסטית בשדה הקרב, פועלים שני מפקדים ותיקים שמסרבים לשחרר את המדים שבלב. סא"ל (במיל') יצחק שי, בן 77, ואל"ם (במיל') קובי ירושלמי, הם הרבה מעבר לעוד שני מתנדבי מילואים. הם חברים לדרך, שותפים לייעוד, וצמד שמלווה זה את זה בשירות המילואים כבר שנים רבות – כתף אל כתף, מפקד לצד מפקד, גם כששעון החיים מתקתק הלאה.

השניים מתייצבים כיום בגאון לשירות במפקדת הגיס ומובילים את תחום התפעול והאחזקה של מערך הטנ"א באוגדות הצפון. בניסיון עשיר, בשקט פנימי ובמחויבות שאין לה גיל – הם ממשיכים לתרום לביטחון ישראל לא מהשוליים, אלא ממרכז המערכה.

השיחה נפתחת בקול מוכר, עם חיוך בין השורות:

ניסים קלו: ערב טוב, סא"ל במילואים יצחק שי.
יצחק שי: ערב טוב.
ניסים: מה שלומך, מפקד?
יצחק: בסדר, הכול טוב,
ניסים: כן, כן. הכול טוב. הטלפון שלי שמור אצלך?
יצחק: כן.
ניסים: דיברנו פעם?
יצחק: אני חושב שלפני כמה שנים כן. גם אתה שמור אצלי... אולי בסביבות 2016?
ניסים: וואו, זה היה לפני תשע שנים.
יצחק: כן. אני זוכר שקובי ירושלמי יצר איתך קשר בקשר אליי. העברתי לך איזושהי כתבה.
ניסים: נכון, נכון. עכשיו אני נזכר. אז איפה אתה עושה מילואים בימים אלה?
יצחק: בגיס – הגיס הצפוני, 479.

וכך, משיחת טלפון ישנה וחיבור מחודש, נפתח סיפורם של שני קציני מילואים שממשיכים, גם היום, לשרת את המדינה מתוך אהבה, תחושת שליחות, וחברות אמיצה של עשרות שנים.

שירות המילואים הנוכחי ומלחמת חרבות ברזל – סיפורו של סא"ל (במיל') יצחק שי

סא"ל (במיל') יצחק שי, בן 77, מתנדב לשירות מילואים במפקדת הגיס הצפוני לצד אל"ם (במיל') קובי ירושלמי – שותפו לדרך רבת-שנים בשירות המילואים. יחד הם פועלים כיום בלב העשייה של מערך הטנ"א בגיס 479, כחלק ממאמץ מתמשך לשמר את הכשירות והזמינות של כוחות החימוש והאחזקה באוגדות הצפון.

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ב-7 באוקטובר 2023, יצחק שהה בטיול מאורגן בסלובניה וקרואטיה יחד עם בת זוגו, במהלך חול המועד סוכות. הבוקר נפתח שם בשעה חמש ועשרים ותשע (שעון מקומי), כשבארץ כבר התחילו הדיווחים הראשונים על חדירה רחבת היקף מרצועת עזה. יצחק, שבדרך כלל פותח את הבוקר בצפייה בחדשות, הבחין מיד במהדורות החירום בערוץ 12. כשקלט את גודל האירוע, העיר את בת זוגו והודיע לה: "משהו גדול קורה בארץ – אסון". תוך זמן קצר שלח מסרון לחבריו בארץ: "תתעוררו, חבר'ה – מדינת ישראל תחת מתקפת פתע."

היה זה היום האחרון בטיול. למרות החשש מביטול הטיסה, המטוס המריא כמתוכנן, ובשעות הערב נחת יצחק בנתב"ג. מיד עם חזרתו יצר קשר עם קובי ירושלמי כדי לבדוק מתי ומיקום להתייצב. קובי ביקש ממנו בשלב זה להמתין בבית. ביום ראשון בבוקר, 8 באוקטובר, יצחק כבר היה מוכן ליציאה, אך רק למחרת – ב-9 באוקטובר – קיבל את האות. בשמונה בבוקר התייצב במפקדת הגיס, אז שוכנה באזור עין זיתים שבגליל העליון.

יחד עם עוד שישה-שבעה אנשי מילואים, כולם ותיקי מערך הטנ"א, החל יצחק מיד בעבודה. בלי צורך בהכוונה – מתוך היכרות עמוקה עם המערך ועם המערכת – הם נכנסו לפעולה. יצחק וחבריו החלו ליצור קשר עם יחידות השדה, להבין את מצב הכוחות והחימוש, ולבנות תמונת מצב שלמה שתאפשר ניהול מיטבי של משאבי התחזוקה והתמיכה הלוגיסטית בגזרה.

ללא טקסים או עיכובים, הצוות חזר לפעול כמו בשגרה מוכרת. זו אינה שגרת שגרה רגילה – אלא שגרת חירום, שנבנתה לאורך שנים של ניסיון, אחריות ותחושת שליחות.

תפקיד המרכז הלוגיסטי בגיס (מלכ"א)

תפקיד המרכז הלוגיסטי בגיס (מלכ"א) – מאחורי הקלעים של מערך האחזקה בצפון

עם הצטרפותו לשירות המילואים בגיס הצפוני, סא"ל (במיל') יצחק שי שב אל עמדת הפיקוד הלוגיסטית המוכרת לו היטב – הפעם במוקד חיוני במיוחד: המפקדה הלוגיסטית הגייסי, המכונה בשפה הצבאית "מלכ״א". תפקידה של מלכ״א הוא לשמש כמפקדת אחזקה ולוגיסטיקה מתכללת עבור כלל האוגדות הלוחמות בגזרה, ולספק להן מענה מלא בכל הנוגע לאחזקה,אספקה, ציוד, כוח אדם,רפואה וטיפול שוטף בכלל הכלים והמערכות בשטח.

"התפקיד שלנו הוא לא להיות בשטח עם הכלים – אלא לנהל את כל התמונה מרחוק, מתוך חדר הפיקוד והשליטה," מסביר יצחק. "אנחנו מקבלים פניות מהאוגדות שפועלות בשטח – דרך החטיבות שלהן – ודואגים לכל מה שדרוש להמשך התיפקוד: החל מאיתור תקלות בכלים, דרך שליחת צוותי תיקון, ועד ויסות כוח אדם והקצאת חלפים."

במצב שגרה, האוגדות רגילות לפעול ישירות מול פיקוד הצפון. אבל במצב חירום – כמו המלחמה הנוכחית – האחריות עוברת לידי הגיס הצפוני, שמקים את מערך המלכ״א ומנהל דרכו את כל שרשרת הלוגיסטיקה הקרבית. "היחידות כבר לא פונות לפיקוד, אלא אלינו – אל מפקדת הגיס. אנחנו הופכים להיות הכתובת המרכזית שלהם, והם יודעים שאנחנו נענה להם מהר ובדיוק."

יצחק מספר שיושבים בחמ"ל מתואם, הנקרא "מלכ"א", שמרכז תחת קורת גג אחת את כל הגורמים הלוגיסטיים והאחזקתיים: מכלול אחזוקה (הטנ״א), מכלול רפואה, מכלול אספקה, מכלול משא"ן, משטרה צבאית ועוד. "כל גוף כזה פועל בתחומו, אבל אנחנו יושבים יחד, ומנהלים את כל הלוגיסטיקה של המערכה. הכול מתואם, הכול מדויק – כמו תזמורת."על כל התזמורת מפקד ומנצח מפקד המלכ"א: תא"ל (מיל') גדי מאירי שבעברו היה מח"ט שריון.

תפקידו של יצחק וחבריו למכלול הטנ״א (טכנולוגיה ואחזקה) הוא לוודא שהטנקים, הכלים הכבדים, המשאיות, וכלל הרכבים הלוגיסטיים ממשיכים לפעול באופן תקין. כשהכלים מתקלקלים – הוא ודומיו הם אלה שמכוונים את הצוותים שייצאו לתקן, שמוודאים שיש חלפים זמינים, שמבינים את תמונת הקרב וממקמים את הצוותים והמשאבים בהתאם לשטח ולדחיפות.

מי שמוביל את תחום התחזוקה בגיס הוא אל"ם (במיל') קובי ירושלמי, קצין עתיר ניסיון ושירות, שמלווה את יצחק עוד מימי שירותם המשותפים. "קובי מנהל את הכול מלמעלה. אני תחתיו, ואנחנו עובדים יחד באופן צמוד. הכול מתוך הבנה עמוקה של השטח, של הלוחמים, ושל החשיבות של כל כלי תקין."

ובינתיים, בחוץ – בעוד רבים מהציבור כבר חזרו לשגרה – אנשי התחזוקה ממשיכים לעבוד סביב השעון. "אין להם דקה לנוח," אומר יצחק בכובד ראש. "הם מחליפים מנועים, מפעילים טנקים, מטפלים בתקלות – כל הזמן. זה לא נגמר. בלי האנשים האלה – המערכה פשוט לא יכולה להתקיים."

ותק וניסיון בשירות הצבאי

ניסים קלו: יצחק, כמה זמן אתה כבר משרת בצה"ל?

סא"ל (במיל') יצחק שי: תראה, השנה – באוקטובר 2025 – אני אסגור 60 שנה בשירות. התגייסתי ב-21 באוקטובר 1965. מאז ועד היום, אני משרת ברצף – סדיר ,קבע ומילואים. אני מכיר את המערכת מבפנים כבר עשרות שנים, והיא חלק בלתי נפרד ממני.

שירות המילואים במהלך המלחמה

ניסים קלו: כמה ימי מילואים ביצעת מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל?

סא"ל (במיל') יצחק שי: במקטע הראשון של הלחימה, כבר הספקתי לעשות 37 ימי מילואים. עד היום (תחילת 2024), צברתי בערך 60 ימי שירות. לא ספרתי בדיוק, אבל זה הסדר גודל. מבחינתי, זו לא שאלה של מספרים – זו שליחות. אני לא כאן בשביל למלא טופס. אני כאן כי אכפת לי.

התרומה שלך למערך – בזכות הניסיון

ניסים קלו: מה התרומה המיוחדת שלך כיום? איך הניסיון העשיר שלך בא לידי ביטוי?

סא"ל (במיל') יצחק שי: תראה, הניסיון שצברתי לאורך עשרות שנים הוא נכס משמעותי. אני מכיר את המבנה הארגוני, את היכולות של כל יחידה, ואת הדרכים הנכונות לפעול – גם תחת לחץ. אני מגיע לכל משמרת עם תחושת שליחות. מתעדכן מהעובד הקודם בתפקיד, ממשיך את העבודה ברציפות, ומנהל את כל המענה הלוגיסטי והתחזוקתי ליחידות שבשטח.

אני אחראי על ריכוז הדרישות מהיחידות, תיאום בין אוגדות, הזנת הנתונים למערכות, העברת בקשות לפיקוד, ושמירה על שיח מתואם עם כל גורמי האחזקה – במיוחד עם שני אגדי האחזקה הפועלים בגזרה הצפונית. כל יחידה שפונה – מקבלת מענה.

דוגמה לפעולה שגרתית מהשטח

ניסים קלו: תוכל לתת דוגמה מעשית למה שאתה עושה?

סא"ל (במיל') יצחק שי: בוודאי. נגיד שיש צורך בכיתת מלא"ר (מחלקת אחזקה לרכב קרבי) עבור יחידה מסוימת – כלומר, צוות מיומן שמטפל בטנקים או בכלים כבדים. אני בודק את תמונת הקרב ומנתח מי נמצא באיזו עדיפות. אם אני מזהה שאפשר להעביר כיתה מאוגדה אחת לאחרת – אני מנווט אותה בהתאם.

אם אין אפשרות פנימית להעברה, אני פונה לפיקוד ובודק האם ניתן לקבל תגבורת מאגד אחזקה. כך אני מתאם את הצוותים הנכונים, בזמן הנכון, למקום שזקוק להם ביותר. זו עבודה של ראייה מערכתית, תיאום ומענה מידי לצרכים משתנים.

שינוי תפיסת האחזקה בצה"ל – ואיך זה שיפר את המענה ללוחמים

בעיניו של סא"ל (במיל') יצחק שי, השינוי הגדול שבוצע בשיטת האחזקה בצה"ל בשנים 2016–2017 הוא מהלך נכון וחשוב, שהוביל לשיפור משמעותי ברמת המענה הטכני לשטח, במיוחד במצבי חירום כמו מלחמת חרבות ברזל.

"היום זה עובד הרבה יותר טוב," הוא מסביר. "ברגע שהעבירו את האחריות המבצעית על אגדי האחזקה – לפחות בפיקוד הצפון – למפקדת הפיקוד ולא השאירו אותם תחת פיקוד ארצי בלבד, קיבלנו שליטה טובה יותר, תיאום ישיר ומענה מיידי. בפיקודים אחרים, האגד"ים כפופים לאגד טנ"א ארצי 650,

המהות של השינוי היא גמישות הפעלה – וזה בדיוק היתרון הגדול של אגדי האחזקה כיום: הם יכולים לנוע, להתפרס, ולתת מענה בדיוק במקום ובזמן שנידרש. במקום להיות כבולים לתחום גיאוגרפי או מסגרת קבועה, הם משתלבים בשטח בצורה דינמית, לפי הצרכים המשתנים של הלחימה.

לדברי יצחק, הגמישות הזו מעניקה יתרון ישיר ללוחמים: "כשכוח לוחם תקוע בלי טנק או נגמ"ש – הזמן הוא קריטי. ברגע שאני מעלה בעיה, האגד מתגייס מיד. אני פונה לאגד 651 או 703 – ואני מקבל מענה מהיר, טיפול מהיר, ושיתוף פעולה מצוין. הם שותפים אמיתיים."

היכולת של אגד האחזקה להקפיץ כיתת מלא"ר , כיתת צמ"ה, לספק חלפים, להחליף מנוע או לבצע חילוץ מורכב – היא לא רק טכנית, אלא מבצעית לגמרי. זה מה שמחזיר טנק למערכה, זה מה שמחזיר לוחם לעמדת אש, וזה מה ששומר על היתרון של צה"ל בשטח.

"אני לא יכול להגיד עליהם דבר אחד רע," הוא מדגיש. "הם מקצועיים, זמינים, מחויבים – ובזכותם הכלים של הלוחמים ממשיכים לעבוד. התאום איתם חלק, השירות מצוין, והתרומה שלהם בשטח – אדירה."

סיפור שירות ארוך מגיל 18 עד 77

ניסים קלו: איזה כיף לשמוע. מה... בוא נעבור קצת למשפחה שלך, בסדר? סא"ל במילואים יצחק שי: בסדר גמור.

ניסים קלו: ספר לי קצת על המשפחה, ילדים, מה היה איתך, מה אתה עושה, מה עשית,, כל מה... סא"ל במילואים יצחק שי: כשאני התגייסתי, השירות היה שנתיים וחודשיים. לפני, אחרי ששת הימים, זה בעצם הייתה המלחמה הראשונה שבה השתתפתי. הייתי נער בן 19, ואז אני הייתי ב... עוד לפני ששת הימים הייתי בסדנא גייסית 650 בגוליס, שהייתה סדנא עיקרית של השריון .לקראת מלחמת ששת הימים, כשהיו צריכים כוח אדם בחטיבה שבע, העבירו אותי לחטיבה שבע. הייתי בגדוד 82 בכיתת חימוש פלוגתית. , אחרי ששת הימים, העריכו לי את השירות לשנתיים וחצי, ואחרי חודשים מספר בעצם העריכו לי את השירות לשלוש שנים. לאחר מכן אני התגייסתי לקבע, והלכתי לקורס קצינים, ושירתי בקבע חמש שנים. חמש וחצי שנים. זאת אומרת, יחד עם הסדיר, השירות חובה וקבע, שמונה וחצי שנים.

ניסים קלו: מה עשית בשירות קבע, אתה יכול לספר קצת? סא"ל במילואים יצחק שי: כן. שירות קבע, אחרי קורס קצינים, התפקיד הראשון שלי היה מפקד סדנא בגזרה הדרומית, דרום רמת הגולן, מה שנקרא מחנה אל על היה אז, שהוא היום בעצם גם נקרא מחנה אליעד. אתה יודע איפה זה?

ניסים קלו: כן. דרום רמת הגולן, ואני הייתי בעצם סדנה שלוחה של סדנה קונטרה. בזמנו הסדנה העיקרית ברמת הגולן הייתה סדנה קונטרה. ואני הייתי בעצם שלוחה דרומית של הסדנה הזאת.

ניסים קלו: תספר לי קצת על הסדנא, מה עשיתם, כמה הייתם. סא"ל במילואים יצחק שי: כן, אנחנו היינו שם איזה, היו לי איזה בקביעות 20 חייל, 15 עד 20 חייל. ואנחנו בעצם, אני הייתי אחראי על האחזקה, אחזקה חימושית של הכלים, מהגזרה המרכזית, בעצם מכל הגזרה המרכזית של רמת הגולן, מאזור, אם אתה מכיר, תל פארס.

ניסים קלו: כן. מתל פארס עד אל חמא, עד חמת גדר.

ניסים קלו: מה החזקתם? סא"ל במילואים יצחק שי: אנחנו, אני החזקתי בעיקר, היו רכבים, כל הרכבים הצהליים שהיו באזור, כמו לדוגמה נונונים, היו הרבה ביטיארים, אתה יודע, מכיר את הכלי הזה שהיה פעם? ניסים קלו: כן. הוא היה עושה את הסיורים בקו. לאחר מכן הגיעו הזחלדים, זאת אומרת, הזחלמים ממנועי דיזל. וכל היחידות בקו שהגיעו, הם היו מתחלפים כל שלושה חודשים. אני בעצם הייתי, יוס,

1. הגיוס ותחילת הדרך בצה"ל

ניסים קלו: מתי התחלת את השירות בצה"ל?

סא"ל (במיל') יצחק שי: התגייסתי ב-21 באוקטובר 1965, כשהייתי בן 18. התחלתי את השירות בסדנה גיסית בג'וליס, שהייתה אחת הסדנאות המרכזיות של חיל החימוש בזמנו. בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים הועברתי לגדוד 82 בחטיבה 7, ושירתתי כחלק מכיתת החימוש הפלוגתית.

2. שירות קבע ופיקוד על סדנאות

ניסים קלו: ואיך המשיך השירות אחרי הצבא הסדיר?

סא"ל (במיל') יצחק שי: אחרי שירות החובה, שהוארך לשלוש שנים, התגייסתי לקבע. הלכתי לקורס קצינים, ושירתי כחמש וחצי שנים נוספות בקבע. התפקיד הראשון שלי כקצין היה מפקד סדנה בגזרה הדרומית של רמת הגולן, באזור מחנה אל-על (היום מחנה אליעד). היינו כוח קטן – כ-20 חיילים – ואנחנו סיפקנו מענה חימושי לכל הרכבים והכוחות הפועלים בין טל פארס לחמת גדר. הרגשתי עצמאות מלאה, כמו מפקד יחידה, וזו הייתה תקופה שבה באמת הרגשתי שאני במקום הנכון.

3. פיקוד על סדנת שדה לחטיבת גולני

ניסים קלו: ואחר כך?

סא"ל (במיל') יצחק שי: לאחר מכן עברתי לשמש מפקד סדנה של יחש"ם 651 באימונים של חטיבת גולני. בקיץ היינו ברמת הגולן, ובחורף ירדנו לאזור מדבר יהודה, סמוך למה שיהיה בהמשך מעלה אדומים. שם, בתור סגן, פיקדתי על כ-30 חיילים, עם מנהלי עבודה. נתנו מענה חימושי בדרג ב' לכלל ציוד הלחימה והתחבורה של גולני. גם פה, כמו קודם, פעלתי כיחידה עצמאית עם אחריות רבה.

4. קצין אחזקה באוגדה 36

ניסים קלו: תפקיד בכיר יותר?

סא"ל (במיל') יצחק שי: כן. בהמשך מוניתי לקצין האחזקה של אוגדה 36. בתקופה ההיא, לפני מלחמת יום הכיפורים, זו הייתה אוגדת מילואים. התחלנו את המיקום שלנו ליד חיפה, ולאחר מכן עברנו למחנה פילון. זה כבר היה תפקיד פיקודי משמעותי על כלל מערך התחזוקה של האוגדה.

5. שחרור מהצבא וסיבה אישית

ניסים קלו: מתי השתחררת מהצבא?

סא"ל (במיל') יצחק שי: השתחררתי ביולי 1973, חודש וחצי לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. נאלצתי לעזוב בגלל נסיבות משפחתיות. למרות ההחלטה הקשה, נשארתי מחובר לצה"ל דרך המילואים – ובמשך עשורים המשכתי לשרת ולהיות מעורב.

6. משפחה וילדים

ניסים קלו: ספר קצת על המשפחה.

סא"ל (במיל') יצחק שי: התחתנתי ב-15 ביוני 1971. יש לי שני ילדים – הבן, אייל, נולד חודש וחצי לפני מלחמת יום כיפור, והוא היום בן 52. בתי טל נולדה בשנת 1975. אני כבר לא נשוי לאמם, אבל כמובן שומר איתם על קשר קרוב. משפחה היא עוגן חשוב בחיים.

7. קריירה אזרחית אחרי הצבא

ניסים קלו: מה עשית אחרי השחרור?

סא"ל (במיל') יצחק שי: התחלתי לעבוד בחברת "תדיראן" כסוכן מכירות של מזגני אוויר. עבדתי שם במשך כשנתיים וחצי, כולל בתקופת מלחמת יום הכיפורים. זה היה שינוי מהעולם הצבאי, אבל תמיד שמרתי על זיקה לחיילים ולמערכת הצבאית דרך המילואים.

מלחמת יום כיפור

פרק א' – רגע לפני הסערה: חייל משוחרר שחוזר לקרב

ב-27 ביולי 1973 השתחרר סגן יצחק שי מצה"ל, לאחר קריירה משמעותית שכללה פיקוד על סדנאות ברמת הגולן, באימונים של חטיבת גולני ובאוגדה 36. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום הכיפורים – 6 באוקטובר – הוא נקרא בחזרה, בעיצומו של יום קדוש וריק מרחובות.

כבר בשעה תשע בבוקר, כמה שעות לפני פתיחת האש הרשמית, צלצל הטלפון בביתו. זה היה קצין החימוש של אוגדה 36, שזכר אותו היטב. "המלחמה עומדת לפרוץ", אמרו לו, "תגיע בדחיפות למפקדת האוגדה בפילון". תוך שעתיים כבר היה שם. משם, ירד לבד למחנה יפתח – לבדוק את מוכנות גדוד 57 של חטיבה 679, אליו שובץ כקצין חימוש.

המחנה היה ריק. המילואימניקים טרם הגיעו. אפילו מפקד החטיבה, אורי אור, עדיין לא ידע בדיוק מה קורה. ואז – בשתיים בצהריים – פרצה המלחמה. מהתצפית הגבוהה בפילון ראה יצחק את מטוסי חיל האוויר חוצים את השמיים, ואת התופת מתחילה להיפרש על רמת הגולן.

פרק ב' – כאוס של התחלה: חיל חימוש בלי חימוש

יצחק ירד שוב ליפתח. המילואימניקים החלו להגיע, טפטוף אחרי טפטוף. הגדוד עוד לא היה מאורגן, אבל היה ברור – אין זמן לחכות. החלו להגיע טנקים פגועים מכל קצוות הגולן. החטיבה הייתה בעיצומו של תהליך מעבר מטנקים עם מנועי בנזין ("שוט מטאור") לטנקים עם מנועי דיזל ("שוט קל") – תהליך שטרם הושלם. חלקי חילוף כבר הוסרו מהטנקים הישנים, ועדיין לא הותאמו לחדשים. המשמעות: כאוס מוחלט. אין ציוד. אין חלפים. אין לוגיסטיקה. יש רק טנקים, לוחמים – וצורך דחוף לעצור את הסורים.

בתוך הבלבול, התגלה שגם הקצין שאותו אמור היה יצחק להחליף – עוד לא עזב. שניהם שובצו כקציני חימוש לאותו גדוד. אלא שיצחק לקח יוזמה. הוא ארגן במהירות שתי חוליות חימוש על גבי זחל"מים, ויצא בעקבות הטנקים לכיוון גשר בנות יעקב – כדי להחזיר אותם לכשירות בזמן אמת, תוך תנועה. הדרך לנפח הייתה זרועה טנקים מושבתים – ויצחק עם צוותו טיפלו בכל מה שיכלו, בדרג א', בלחץ אדיר, עם אמצעים חסרים, ועם תחושת דחיפות שאין לה תחליף.

פרק ג' – שדה הקרב האמיתי: בין הצלחה אישית לכישלון לאומי

עם הגעתם למרכז רמת הגולן, סמוך לעליקה וקונטרה, החלה ההתארגנות לקראת בלימת ההתקפה הסורית. אבל זו לא הייתה התארגנות מסודרת. לא היו חניונים. לא היו מפקדות מסודרות. היו טנקים, לוחמים וקציני חימוש שמילאו את החלל.

שלושה קציני חימוש מחטיבה 679 עבדו יחד, בשיתוף פעולה יוצא דופן. הם הקימו משטחי תיקון מאולתרים, חילקו ביניהם גזרות, וטיפלו בכלים בכל שעה, בכל מזג אוויר – תחת אש. יצחק לקח צוות וחילץ שלושה טנקים ממבואות קונטרה. אחד מהקצינים האחרים, יעקב קוקוי – מילואימניק מקריית מוצקין, צעיר בשנתיים מיצחק – יצא לציר הנפט עם צוותו כדי לתקן טנקים נוספים. שם, תחת אש סורית כבדה, הוא נהרג.

הידיעה הכתה ביצחק בעוצמה. השניים היו אמורים להחליף זה את זה. המלחמה הקדימה. איש מהם לא הספיק לזוז – והמוות בחר באחד. זו הייתה נקודת שבר אישית, קונפליקט פנימי של קצין צעיר שמוצא את עצמו בתוך מאבק קיומי, מתפקד ומוביל, ויחד עם זאת מרגיש את מלוא כובד המחיר של המלחמה.

פרק ד' – הצלחה מתוך חורבן: חטיבה בלי תחזוקה שמצליחה לבלום

בהמשך הימים, ובמיוחד בשלב הפריצה למובלעת הסורית, צוותי החימוש של החטיבה הפכו לחזית נוספת. הטנקים עלו, נפגעו, תוקנו – ושוב עלו. כל טנק נפגע לפחות שלוש פעמים – ותוקן כל פעם מחדש.

ללא מוסכים, ללא שגרה, ללא תנאים בסיסיים – הצליחו אנשי החימוש להחזיר את הטנקים אל הקרב, פעם אחר פעם. זו לא הייתה רק הצלחה טכנית – זו הייתה הצלחה מבצעית אדירה. ובחזית הזו, בגזרה הצפונית, חיל החימוש הפך לגורם שמכריע את הלחימה. כל עיכוב – יכול היה לשנות את המערכה. כל תיקון – היה הבדל בין חיים למוות.

פרק ה' – זיכרון, מחויבות והמשכיות

לאחר המלחמה, יצחק המשיך לשרת כקצין חימוש של גדוד 289 בחטיבה 679 במשך 12 שנה – עד 1985. הוא קיבל דרגת סרן במלחמה, ובהמשך מונה גם למפקד פלוגת חימוש בחטיבת גולני.

אבל המלחמה ההיא לא נגמרה באמת. בכל שנה, ביום השנה לקרבות ברמת הגולן, נפגשים ותיקי החטיבה לטקס הזיכרון סמוך לתל-שיפון. מעל נפח, מתחת לדגלים, חוזרים הזיכרונות – של המלחמה הקשה, של החברים, ושל אלה שלא חזרו. "היו לי 45 חיילים בגדוד, חבר'ה מופלאים," מספר יצחק. "כולנו היינו שם – בגוף ובנפש – וכולנו השארנו שם חלק מעצמנו."

מלחמת שלום הגליל

פרק ו' – מלחמת שלום הגליל: על הגבול, במתח, מוכנים לכל תרחיש

בקיץ 1982, בזמן שמרבית המדינה עקבה בדאגה אחר כניסת צה"ל לדרום לבנון במסגרת "מלחמת שלום הגליל", סא"ל (במיל') יצחק שי מצא את עצמו בכלל בחזית אחרת – חזית שלא בערה באש, אבל ריחשה מתחת לפני השטח: החזית הסורית ברמת הגולן.

"אולי תופתע לשמוע," הוא מספר, "אבל כל האוגדה שלנו נשארה ברמת הגולן. שתי אוגדות הושארו בגזרה הצפונית ככוח הרתעה מול הסורים, שהייתה תחושת ודאות כמעט שהם ינסו לפתוח חזית נוספת – אולי כהסחת דעת, אולי כהתפרצות נגדית."

האוגדה שבה שירת – אוגדה 49 דאז, שלימים תיקרא אוגדה 210 – נפרסה לכל אורך רמת הגולן, במוכנות גבוהה. החטיבה שלו, חטיבה 679, נותרה מאורגנת, דרוכה, ומצויידת בטנקי שוט קל – מנוע דיזל משופר לעומת הדגמים הקודמים (שוט מטאור). "ההבדל היה אדיר. אחרי כל מה שעברנו עם טנקי המטאור במלחמת יום כיפור, זה הרגיש כמו לקבל את המרכבה סימן 4 – שדרוג אמיתי."

רקע היסטורי – מדוע פרצה מלחמת שלום הגליל?

מלחמת שלום הגליל פרצה בעקבות התגברות מתקפות הטרור על יישובי הצפון מצד אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), שישב בדרום לבנון. לאחר ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון ביוני 1982, הורה שר הביטחון אריאל שרון על פתיחת מבצע רחב היקף שנועד "להסיר את איום הקטיושות מהגליל" – אך בפועל הפך למבצע עומק חוצה לבנון, עד לביירות.

אולם בעוד הכוחות העיקריים חצו את נהר הליטני צפונה, צה"ל ידע שחזית שנייה מול הסורים בגולן היא רק שאלה של זמן, ולכן הקצה כוחות משמעותיים להיערכות צפונית – לרבות כל אוגדה 49, שבה שירת סא"ל שי.

תפקיד חיל החימוש ברמת הגולן

"היינו בשטח כחודשיים וחצי, כל האוגדה," מתאר יצחק. "החטיבה שלנו לא נחה לרגע. אמנם לא היינו בתמרון התקפי כמו בלבנון, אבל היינו צריכים לשמור על כוננות קרבית מלאה. כל הזמן תחזקנו את הטנקים, בדקנו כשירות, עשינו הסבות, תרגולות – הכול תחת תחושת חירום מתמדת. כל לילה יכול היה להפוך לקרב."

תפקידי החימוש כללו:

תחזוקה שוטפת של עשרות טנקים ונגמ"שים.
מעקב ובקרה אחר מלאי חלפים ותחמושת.
תיקונים מיידיים בדרגי א' ו-ב' בשטח.
ניהול משטחי חניה, שינוע והכנה לתמרון.

חיל החימוש לא רק דאג שהכלים יישארו כשירים – אלא גם יצר תחושת ביטחון בלוחמים. "הידיעה שיש מי שמתקן לך את הכלי באותו לילה, בלי לחכות למחסן או לגרר – זו עוצמה," הוא מדגיש.

חיים על קו הגבול – בלי גבול בין לוחם לטכנאי

"לחיילי החימוש לא היו אז תנאים כמו היום – לא מיזוג, לא מכולות, לא מחסנים מסודרים," נזכר יצחק. "עבדנו מהשטח, ממש מתוך הצוותים. כלים לא היו עומדים – הם היו צריכים להיות מוכנים תוך שעות. עבדנו עם מפתח ביד ואוזן על הרדיו."

העבודה המאומצת הזו, למרות אי הוודאות, השיגה את מטרתה. לא נרשמה פריצה סורית ברמת הגולן, ובמבט לאחור – נוכחות האוגדות בצפון הייתה מכריעה. "לא נלחמנו, אבל היינו הכוח שגרם לאויב לחשוב פעמיים. זו גם מלחמה – מלחמה של הרתעה, מלחמה של תחזוקה."

סוף הדרך עם הגדוד – והמעבר לגולני

ב-1985, לאחר 12 שנים כמילואימניק בחטיבה 679, הציע לו פיקוד הצפון לעבור לתפקיד חדש: מפקד פלגת החימוש של חטיבת גולני. "זה היה כבוד. גולני הייתה חטיבה עם רמה גבוהה של משמעת, מקצוענות, ואתגרים מבצעיים אחרים לגמרי. קיבלתי את הדרגה הבאה – רס"ן – ויצאתי לפרק חדש בשירות."

משמעות המלחמה בעיניו

מלחמת שלום הגליל אולי לא גבתה את אותו מחיר דמים כמו יום כיפור – אבל היא הייתה נוכחת. במתח, בעבודה, בתחושת האחריות. "זו מלחמה שדרשה שקט פנימי – להבין שאתה לא רק איש טכני. אתה הגורם ששומר על הכשירות של החטיבה. ואם הכלים לא נעים – הלחימה נעצרת."

פרק ז' – תעסוקות בלבנון בין מלחמות

ניסים קלו: אחרי מלחמת שלום הגליל – איפה שובצת?

סא"ל (במיל') יצחק שי: המשכתי לשרת בחטיבה 679, והשתתפתי בתעסוקות מבצעיות בלבנון. היינו בעיר צור, במרחב צידון – אזור קשה, עם איום ביטחוני מתמיד. אני זוכר שהיינו מוצבים בגבעה ששלטה על צידון, מקום שנקרא בוקסטה. היינו שם לא מעט זמן – כמעט שנה בצפון צידון – וזו הייתה תקופה מתוחה, לפעמים מסוכנת. כמעט "קיבלתי זרפות", כמו שאומרים. לוחמה בשטח אורבני, מתחים עם האוכלוסייה המקומית, סיורים, כוננויות, והמון אחריות גם על תחזוקת הכלים.

בהמשך, כשהייתי מ"פ פלגת חימוש בגולני, המשכתי לעשות אימוני חורף וקיץ עם החטיבה, ותמכתי בהם בדרג ב'. זו הייתה עבודה שונה מהחזית הלוחמת, אבל לא פחות חשובה – כי כלי שלא עובר תחזוקה בשגרה, לא יתפקד בחירום.

פרק ח' – איך חיל הטנ"א השתנה לאורך השנים

ניסים קלו: איך אתה רואה את השינויים שחלו בחיל במהלך השנים?

סא"ל (במיל') יצחק שי: תראה, כל תקופה מביאה איתה שינויים – ואני מסתכל אחורה על כל עשור ורואה עולם אחר לגמרי. מימי מלחמת יום הכיפורים, דרך שלום הגליל, ועד היום – זה לא אותו חיל. הכלים השתנו, שיטות העבודה השתנו, והיכולות הטכנולוגיות קפצו מדרגה.

המעבר לעבודה ממוחשבת שינה את כל תחום ניהול האחזקה והחלפים. בתקופתי, לא היה דבר כזה מחשב – הכול נעשה בניירות, בטבלאות, בשיחות. היום אתה יודע מייד מה קיים, איפה, ובאיזה סטטוס. זה שיפור עצום.

אבל לצד ההתקדמות, יש גם בעיות שנשארו – ובעיקר בעיית החלקים.

פרק ט' – בעיות החלקים והתקציב: כשהטכנולוגיה לא מספיקה

ניסים קלו: ואם הכל ממוחשב – למה עדיין חסרים חלקים בגדודים?

סא"ל (במיל') יצחק שי: זו שאלה מצוינת. בעיניי, הבעיה המרכזית היא תקציבית. גם כשיש מערכת מחשוב משוכללת, אם אין מספיק כסף לרכש – אין חלפים בשטח. יש הרבה מקרים שבהם המערכת מראה שחסר, והיחידה מחכה ימים, לפעמים יותר, לחלק בסיסי. זה לא רק עניין טכני – זה עניין מבצעי. בלי חלקים – אין כשירות. בלי כשירות – אין לחימה.

יש גם בעיה של ויסות – לא תמיד נכון. חלפים מצטברים במקום מסוים, כשבמקום אחר צורכים אותם בדחיפות. אלה דברים שדורשים שיפור, גם היום. במיוחד ביחידות חטיבתיות – שם זה הכי מורגש.

פרק י' – אנשים שהם עולם ומלואו: על קובי ירושלמי ודמויות מופת

ניסים קלו: מתי התחלת לעבוד עם קובי ירושלמי?

סא"ל (במיל') יצחק שי: קובי? זה בן אדם עצום. אנחנו עובדים יחד שנים – אני לא יכול לספור כבר כמה. הוא קצין ברמה גבוהה, עם יכולת ארגונית, הבנה מבצעית, ויכולת אנושית יוצאת דופן. אני אוהב אותו אהבת נפש. הוא אחד האנשים שאתה מרגיש שאתה רוצה להיות איתו בשטח, במיוחד כשקשה.

ניסים: עוד מישהו שנחרט בזיכרונך?

סא"ל (במיל') יצחק שי: בהחלט. אל"ם יהודה וגמן. כשהיה המ"פ שלי ב-679, ולימים המג"ד שלי, הוא השאיר עליי רושם אדיר. דמות פיקודית יוצאת דופן, מפקד בגובה העיניים, חכם, נעים, מקצועי. אני מעריך אותו מאוד. לשמחתי הוא עדיין בחיים, בניגוד למה שחשבת – חס וחלילה.

סיכום פרק

העשורים שבהם שירת סא"ל (במיל') יצחק שי שיקפו לא רק את השינויים הטכנולוגיים והמבצעיים שעבר חיל הטנ"א – אלא גם את העוצמה האנושית של המערך: אנשים שידעו להוביל מתוך אחריות, ראייה רחבה, ובעיקר מתוך שליחות אמיתית. בין אם זה בשטחי לבנון, בצדי טנק מקולקל, או בחדר חמל של הגייס– סא"ל שי היה שם. ותמיד ידע שהחלק החשוב באמת במכונה – הוא האדם שמניע אותה.

פרק י"א – האנשים שעושים את ההבדל

"מה שהרגשתי בחטיבה 679, אני מרגיש גם היום – אותה רמה אישית, אותה רמה מקצועית."

סא"ל (במיל') יצחק שי לא חוסך במחמאות לצוות שאיתו הוא משרת כיום בגיס הצפוני. גם לאחר עשרות שנים של שירות, הוא ממשיך להתרגש מהאנשים שלצדו – לא בגלל הדרגות, אלא בגלל האופי, המסירות, והיכולת.

בראש ובראשונה – תא"ל (במיל) גדי מאירי מפקד המלכ"א ואל"ם (במיל') קובי ירושלמי: "אדם יוצא דופן. מקצוען ואישיות בלתי רגילה. לא צריך יותר מזה."

לצדו, הוא מזכיר גם את:

שי לוי – קצין חימוש אמין ומדויק.
מני פלורנטי – "איש יקר שאני אוהב אהבת נפש."
איציק סגל – "הכי ותיק אצלנו, מקור ידע שלא נגמר."
תמיר סרחאן– מקצוען אמיתי ואהוב.
איציק טל – רנ"ג עתיר ניסיון, שהבן שלו משרת כרס"ן ורל"א של ראש אט"ל, האלוף יעקב (ינקו) דולף: "זה מראה לך איזו שושלת יש לנו כאן. חינוך לשירות, דור אחרי דור."

כולם, לדבריו, מתייצבים, עובדים קשה, לוקחים משמרות וממלאים כל משימה – "והכול מתוך שליחות ואכפתיות."

פרק י"ב – מלחמת חרבות ברזל: תחושת גאווה, תחושת תסכול

כשנשאל על תרומתו למלחמה הנוכחית – מלחמת חרבות ברזל – יצחק לא מהסס: "אנחנו נותנים עבודה. האנשים בגיס מבצעים את המשימות שלהם באחריות מלאה, אנחנו שותפים אמיתיים לתמונה הכוללת. והגאווה שלי? היא האנשים שאיתי."

אבל לצד הגאווה, עולה תסכול עמוק – מהעובדה שהגיס לא הופעל בזירה הצפונית.

"אנחנו מתכוננים שנים לתרחיש בלבנון. מאז 2011 אני משרת בגיס הזה. עשינו אינספור תרגילים, אימונים, הדמיות – פעמיים-שלוש בשנה. כל התארגנות אפשרית. ואז, כשבא רגע האמת – לא הפעילו אותנו."

פרק י"ג – החמצה מבצעית, החמצה תפיסתית

לדבריו, הצפון בער. החיזבאללה ירה, איים, פגע – והייתה כניסה קרקעית של צה"ל, אך מוגבלת מאוד: "רצועה קטנה, אולי עשרה קילומטר, לא הגיעו אפילו לליטני. ובכל זאת הופעלו חטיבות. לא אוגדות מלאות – אבל כן הופעלו. ואנחנו? נשארנו מוכנים – ולא הופעלנו."

"זו לא רק החמצה מבצעית," הוא מדגיש, "זו החמצה תפיסתית. כל הרעיון של הגיס – שמגיע מתובנות של מלחמת לבנון השנייה – הוא לשמש גוף מתכלל, מרחבי, שיכול לנהל את המערכה מול איום צפוני רב-חזיתי. אז איך אפשר להצדיק את קיומו, אם לא נותנים לו לפעול ברגע האמת?"

לדבריו, זה מסר בעייתי – גם כלפי מטה, וגם כלפי מעלה: "הפיקוד לא ראה אותנו באמת, לא נתן לגיס לתפקד, והאוגדות – לא התנסו בפעולה תחת הגיס. זה פספוס אדיר, שמחליש את ההבנה והקשר למבנה הארגוני הנכון."

פרק י"ד – סיכום התחושות: בין שליחות לבין החמצה

"תשמע," הוא מסכם, "אנחנו כאן – מוכנים, מנוסים, מקצועיים. נתנו את הנשמה. וכל מה שביקשנו זה הזדמנות – ליישם בשטח את מה שהתכוננו אליו במשך שנים. לא בשביל הקרדיט. בשביל המערכת. בשביל ההגנה על המדינה. לא נתנו לנו את זה – וזה כואב."

ובכל זאת, הוא נשאר. עם המדים. עם האחריות. ועם תקווה שיום אחד, מישהו ירים את העיניים ויראה – את מה שהגיס יכול וצריך להיות.

מהו חיל הטנ"א בשבילי

כשנשאל מהו חיל החימוש עבורו, סא"ל יצחק שי לא היסס אפילו לרגע:

"זה הבית שלי. הבית השני."

כשהתגייס לצה"ל, יועד בכלל לקורס טיס. לאחר שהודח, הועבר לחיל החימוש בזכות הרקע המקצועי שלו מבית ספר טכנולוגי. הוא לא בחר בחיל החימוש – אבל מהר מאוד, החיל הפך לחלק ממנו.

"אני אוהב את החיל הזה. אני אוהב את האנשים שבו. אני מאמין בו. בלעדיו – השריון לא ימוש, כמו שאמרנו אז, וזה נכון גם היום."

זהו חיל שמבוסס על הבנה עמוקה: בלי חימוש, אין לחימה. הכלים יעמדו. השריון לא ינוע. הכוח לא יופעל. וההכרה הזו מוטמעת בכל חייל, בכל נגד, בכל קצין – והיא זו שמניעה אותם, יום ולילה, בשגרה ובחירום.

ערכי חיל החימוש ודמויות מופת

לדבריו של יצחק, הסיבה המרכזית להצלחה המתמשכת של חיל החימוש נעוצה באנשים שמרכיבים אותו:

"אנחנו גם לוחמים וגם בעלי מקצוע. מבצעים שתי משימות במקביל – וזה לא פשוט. אבל האנשים אצלנו מבינים את החשיבות. הם יודעים שבלעדיהם – הכלים לא יזוזו. לכן הם נותנים את הנשמה. זו שליחות."

הוא שמח על ההכרה הרשמית שניתנה לאחרונה לחיילי חימוש כתומכי לחימה, ואפילו יותר מזה – כלוחמים. "זו הכרה שמגיעה להם. היא הייתה צריכה לבוא מזמן. אבל טוב שהגיעה."

כשנשאל על דמויות של מופת מתוך שנות השירות הארוכות, עיניו נדלקו:

אליהו הכט – חייל מילואים שהפך לחבר לחיים. "עשה נפלאות בגדוד בתקופת יום הכיפורים. אדם מיוחד."
זאב גוטמן – מ"מ מח"ג, לוחם, איש צוות, שותף אמיתי.
ולדימיר רובין – מכונאי שטח מהשורה הראשונה, שתמיד ידע לתת פתרון – גם תחת אש.
מינקוביץ אליעזר – חשמלאי שוט, מלווה נאמן לאורך כל הדרך.
שמעיה קסורלה- מכונאי שוט מעולה שבמעולים.

"אני לא אשכח אותם לעולם," אמר. "הם היו הגב שלי בשטח. אנשים מדהימים. הם עשו את העבודה באמת."

סיום – חותם של שליחות

כשהראיון התקרב לסיומו, ביקש ניסים לדעת אם נשארו ליצחק תמונות מכל התקופות. התשובה לא איחרה לבוא:

"יש לי. חלק כבר העברתי למקצוען שסורק לי הכול, והוא עושה לי אלבום של מלחמת יום הכיפורים. אני רוצה להחזיק את הזיכרונות האלה – לא רק בלב, אלא בידיים."

ובצדק. כי מי שנשא על גבו את חיל החימוש במשך שישה עשורים – מגיע לו לסגור מעגל. עם תמונות. עם הכרה. עם תודה.

פרק הסיום – כל עוד אני עומד על שתי רגליים

בשיחה שהסתיימה בשעת לילה מאוחרת, כשקולות הבית נשמעים ברקע, בוקעת אמירה צלולה וברורה – לא של חייל עייף, אלא של לוחם בנשמה:

"אני רוצה להמשיך לשרת את צה"ל ואת מדינת ישראל, כל עוד אני עומד על שתי הרגליים."

זו לא סיסמה. זו אמת פשוטה, ישירה, שמגלמת את דמותו של סא"ל (במיל') יצחק שי – קצין חימוש, מחנך, לוחם, מנהיג, שעדיין מגיע למילואים, מצלם, כותב, אוסף, מתעד – ובעיקר נוכח. נוכח כדי לתרום, לחזק, ולעשות את מה שהוא מאמין בו עמוקות – גם אחרי 60 שנות שירות.

במהלך הראיון הוא הבטיח לשלוח תמונות, לתעד את הצוותים הנוכחיים בגיס, ואפילו ליצור כרטיס אישי – כי מבחינתו, כל סיפור שנשמר – הוא אבן נוספת בזיכרון של חיל החימוש. כל תמונה – עוד הד לעשייה.

הודיה אישית

אני ניסים קלו מסכם בהבעת התפעלות מהשיחה עם יצחק, "התרגשתי מהשיחה איתך. אתה איש מרשים, מקצועי, פיקודי, גאה וחזק. כבוד לשמוע חימושניקים כמוך – עם עמוד שדרה ואהבה אמיתית לשירות."

והתגובה של יצחק? פשוטה ונוגעת ללב:

"תודה שהתקשרת. כל מה שיש לי – תקבל. וכל עוד אוכל – אמשיך לתרום."

ההמשך כבר נכתב

הראיון אולי מסתיים כאן, אבל הדרך עוד ארוכה. התמונות יישלחו, הסיפורים ייכתבו, והדורות הבאים – יוכלו ללמוד מהם.

כי בסוף, מה שמחזיק את צה"ל – הוא לא רק הטכנולוגיה, לא רק התקציב, לא רק הפקודות. מה שמחזיק את צה"ל – הם אנשים כמו יצחק.

סיכום הפרק

אחד עם נשמה של חימוש

יצחק שי נולד בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל. דור ראשון במדינה שזה עתה נולדה, ילד שגדל עם תחושת שייכות ואחריות לארץ, לערכים ולביטחון הלאומי.

כבר כנער, למד בבית ספר מקצועי, שם הניח את היסודות למה שיהפוך לייעוד חייו – שילוב בין הבנה טכנית מעמיקה לבין אחריות פיקודית ומנהיגותית. הוא התגייס לצה"ל ב־21 באוקטובר 1965, בתחילה לקורס טיס, אך לאחר מספר חודשים הודח מהקורס והועבר לחיל החימוש – החלטה שלא רק עיצבה את עתידו, אלא הפכה אותו לאחד מעמודי התווך של מערך הטנ"א לדורותיו.

תחילת הדרך – ממכונאי צעיר לקצין חימוש בחזית

בתחילת דרכו שירת בסדנה גיסית בג’וליס, אחת הסדנאות המרכזיות של חיל החימוש בשנות השישים. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הועבר לגדוד 82 של חטיבה 7, ושימש כטכנאי בכיתת החימוש הפלוגתית.

לאחר המלחמה הוארך שירותו, והוא בחר להישאר בצה"ל ולהמשיך לשירות קבע. יצחק יצא לקורס קצינים, ולאחריו מונה לתפקידי פיקוד במגוון סדנאות אחזקה. שימש כמפקד סדנה בגזרת דרום רמת הגולן, ותחזק עשרות כלים ברמת הגולן, מטל פארס ועד חמת גדר – הכל בעבודת שטח, עצמאות מלאה, ומחויבות מוחלטת.

בהמשך שירת בסדנת השדה של יחש"ם 651, באימוני חורף ובקיץ של חטיבת גולני – שם ניהל צוות של 30 חיילים, והעניק מענה בדרג ב' לכל אמצעי הלחימה של החטיבה.

במהלך שירותו הוקפץ לאוגדה 36, שם שימש קצין החזקה אוגדתי. ביולי 1973, כחודש וחצי בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, השתחרר מהצבא מסיבות משפחתיות.

מלחמת יום הכיפורים – קצין מילואים עם נשמה של מפקד

ביום הכיפורים 1973, בשעה תשע בבוקר, עוד לפני ירי הפגז הראשון, קיבל טלפון דחוף מאוגדה 36: "תחזור מיד לפילון". תוך שעתיים היה שם. עוד באותו יום, בשעה 14:00, החלה המלחמה – והוא יצא למחנה יפתח כדי לארגן את גדוד 57 של חטיבה 679, שבה שימש קצין חימוש.

הגדוד היה בתחילת מעבר מטנקי שוט מטאור לשוט קל, והציוד היה חסר, החלקים דלילים, והמצב לוגיסטית כאוטי. למרות זאת, ארגן שתי חוליות חימוש, עלה עם זחל"מים אחרי הטנקים, תיקן תקלות תוך כדי תנועה, והציל עשרות כלים מהשבתה.

יחד עם קציני חימוש נוספים בחטיבה – פעל בגזרה של עליקה, קונטרה, ונפח. במהלך אחת ממשימות החילוץ, נהרג חברו לגדוד, יעקב קוקוי, בהפגזה על ציר הנפט. זיכרונו של יעקב מלווה את יצחק עד היום.

במשך כל שלב הבלימה וההבקעה הסורית – יצחק וצוותו תיפקדו בצורה יוצאת דופן. כל טנק שנפגע תוקן – לעיתים שלוש פעמים – והוחזר למלחמה. זוהי עדות חיה לניצחון הרוח, הידע והשליחות של חיל החימוש.

מלחמת שלום הגליל – על הגבול, בדריכות

בשנת 1982, עם פרוץ מלחמת שלום הגליל, שירת בגזרת רמת הגולן, כחלק מאוגדה 49, לימים אוגדה 210. האוגדה הושארה בגבול הסורי כהרתעה מהתפרצות סורית – בעוד כוחות אחרים פעלו בדרום לבנון.

הוא מתאר תקופה של מוכנות אינטנסיבית, תחזוקת שוטפת, שדרוגי מערכות, והבנה ברורה שהאויב עלול לפרוץ בכל רגע. הטנקים כבר היו מדגם שואץ קל – שיפור עצום לעומת המטאור, לדבריו.

ב-1985 סיים את שירותו בחטיבה 679, לאחר 12 שנות מילואים רצופות, ועבר לפקד על פלגת החימוש של חטיבת גולני. גם שם – הנהיג, חנך, ומילא תפקיד משמעותי בפיתוח תודעת התחזוקה והכשירות.

תעסוקות מבצעיות ותרומה שקטה לאורך השנים

בין המלחמות, לקח חלק בעשרות תעסוקות מבצעיות, בין היתר בעיר צור, בצידון ובאזורים קשים בגזרת דרום לבנון. שירת כחלק מהמאמץ לשמור על רמת הכשירות של הכוחות בלבנון – גם כשזה דרש לוגיסטיקה מורכבת, סיכון יומיומי, ויכולת אלתור בשטח.

החיים האזרחיים – בין רכב לאנשים

לאחר שחרורו, עבד תחילה כאיש מכירות בחברת מזגנים, ובהמשך הפך לשמאי רכב מוסמך. לימים הקים בית ספר לנהיגה בקריות, ניהל אותו במשך עשרות שנים, וגם כיום – בגיל 77 – משלב עבודה חלקית עם פנסיה, בשמירה על אקטיביות ואחריות.

המשפחה – עוגן החיים

יצחק התחתן בשנת 1971 ונולדו לו שני ילדים: בנו אייל, שנולד חודש וחצי לפני מלחמת יום כיפור, ובתו טל שנולדה ב-1975. כיום הוא סב לחמישה נכדים, ואף הספיק להפוך לסבא-רבא לשלושה נינים – "הנכדה שלי עשתה את זה זריז," הוא מחייך.

היום – משרת בגאווה בגיס הצפוני

מאז 2011 משרת סא"ל (במיל') יצחק שי במפקדת הגיס הצפוני, חלק ממערך הטנ"א של אוגדות הצפון. גם כיום – הוא במשמרות, בעדכונים, בתיאומים, בביצוע. "כל עוד אני עומד על שתי הרגליים – אני ממשיך לתרום," הוא אומר.

לצדו פועלים אנשי חימוש ותיקים וצעירים: קובי ירושלמי, שי לוי, מיני פלורנטי, איציק סגל, איציק טל, תמיר סרחאן,שי זולא , נאדיר חילאדין, נדב דאהן, רבים נוספים – צוות של מסירות, מקצועיות ואחוות לוחמים.

משפט הסיכום

"חיל החימוש הוא הבית שלי. אני מאמין בו, בגוף ובנפש. אנחנו לא רק מתקנים – אנחנו מאפשרים לצה"ל להילחם. בלעדינו, הכלים לא יזוזו. ואני אהיה שם – כל עוד אני מסוגל."