מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 29/04/2025

תאריך האירוע: 2025-05-01

מספר צפיות: 365

סיפורה של מחלקת הטנ"א בחטיבת הקומנדו בראיון עם מנהל העבודה אריק

חטיבת הקומנדו של צה"ל היא חוד החנית של הלוחמה המיוחדת. החטיבה מאגדת בתוכה את מיטב הלוחמים של יחידות העילית , ופועלת בכל הגזרות – מחדירות חשאיות ועד מבצעים פתוחים בעומק שטח אויב. החטיבה הוקמה מתוך הבנה שנדרש כוח זריז, עצמאי, רב-ממדי ובעל יכולת הפעלה טקטית מורכבת ומדויקת.

החטיבה אינה דומה לאף יחידה אחרת – היא פועלת על פי קצב אחר, שיטות אחרות, וסטנדרטים תובעניים במיוחד. כל משימה מחייבת מוכנות טכנית מושלמת – כלים שנעים בתנאים קשים, מערכות לוגיסטיות שעובדות בלי תקלות, ורוח בלתי ניתנת לעצירה. לכן, לתחום הטנ"א – ולמנהל העבודה של החטיבה – יש תפקיד קריטי.

בתוך כל אלה, עומדת  מחלקת הטנ"א שמחזיקה את המערך כולו, ומבטיחה שהמכונה הקרבית הזו תמשיך לנוע.

ניסים כותב:

כאיש טנ"א בעצמי, אני עוצר לרגע כדי להביע הערכה עמוקה למחלקות האחזקה ולנגדים שפועלים בהן – ובעיקר לאלו ששילמו ושותקים. הסיפור של אריק הוא גם סיפורם – סיפור של אנשים שבוחרים יום-יום לשים את עצמם אחרונים, לדחוף קדימה את הכלים, את היחידה, את המדינה.

הם חיים בשוחות האחוריות של המלחמה, אבל נושאים על גבם את הכוח הלוחם כולו. הם עובדים בלילות, מתקנים מתחת לאש, ישנים באוהלים קפואים, וכשיש פגרה – הם נשארים לטפל בכלים.

אין להם טקסים ואין להם חצוצרות, אבל יש להם גב, אחריות, ולב ענק. ראיתי מקרוב מה זה אומר להחזיק אנשים כששום דבר לא עובד – והם עושים את זה יום אחר יום. אני גאה בהם, גאה להיות חלק מהם, וגאה לספר את סיפורם.

  מי אתה, אריק?

תיאור משפחתי והמחיר האישי

אריק , תושב נתניה, נשוי ללאונה בת 45, ואב לשלושה ילדים – איילה בת 22, אגם בת 20 ואביב בן 16. כקצין טכני בכיר המשרת בשירות קבע מזה כמעט שלושה עשורים, שילם מחיר משפחתי כבד. הוא מדבר בגילוי לב על תחושת הריחוק שהתגבשה עם השנים בינו לבין ילדיו: "זה ממש לא פשוט כי אתה מאבד את החברות והקרבה שלהם, וזה יוצר להם מין ריחוק עם השנים."

הקושי מתעצם במיוחד בתקופות לחימה, כאשר הוא נדרש לשהות בסיסית ממושכת, לרוב על מיטה צבאית צרה, במשך 25 לילות בחודש ולעיתים אף יותר. "זה לא שאתה לא מתגעגע – אתה פשוט לא יכול לעשות כלום עם זה. אתה בלחץ, בתוך שגרה מטורפת, והיא – לבד בבית."

לאונה, רעייתו, נושאת בעול הבית והילדים כמעט לבדה. אריק מתאר תחושת חוסר אונים קשה כשהוא יודע שיש בעיות בבית, אך אינו יכול לעזור. "אתה מקבל הודעה שהדוד שבור, או שהילדה בוכה – ואין לך איך לעזור. אתה רק כותב 'אני פה, תחזיקי מעמד' וממשיך הלאה."

עם זאת, אהבתו לתפקיד ולמחלקה ממשיכה להניע אותו בכל יום מחדש. "אני חולה צבא... המחלקה שלי – אני מכור אליה. הם כמו משפחה שנייה. אבל הלב – חצוי תמיד."

מסלול השירות

אריק  משרת בצה"ל מאז שנת 1995. להלן פירוט תפקידיו לאורך השנים והפעולות שביצע בכל אחד מהם:

• 1995–1998:  
  עם גיוסו בשנת 1995, שובץ אריק  לחיל החימוש והתקבל לקורס מכונאי רכב בבה"ד 20. הקורס, שנמשך מספר חודשים, העניק לו את יסודות המקצוע הטכני: הבנה עמוקה של מערכות מכניות, עבודת ידיים מדויקת, תחזוקת רכבים צבאיים תחת עומס, ובעיקר – הקניית ערכים של סדר, משמעת, ודיוק. הוא זוכר את הקורס כתובעני, אך מספק: "שם התחלתי להבין שאני טוב בזה – שיש לי ידיים, שיש לי ראש טכני."
• לאחר הקורס שובץ לגדס"ר נח"ל כמכונאי צעיר. מהר מאוד הפך לדמות מפתח בפלוגה: האיש שהרכבים חוזרים אליו, זה שתמיד מוצא פתרון, גם כשאין חלקים וגם כשאין זמן. העבודה הייתה אינטנסיבית – טיפולים בלילה, תקלות לא צפויות, אילתורים בשטח. אבל אריק אהב כל רגע. "שם הרגשתי שאני תורם באמת. שכל תיקון שאני עושה מחזיר את הלוחמים לחזית."
• אהבתו לעבודה, תחושת השליחות והחיבור לחיילים ולמערכת גרמו לו להבין שהוא לא מוכן להיפרד מהצבא. לאחר שירות החובה, קיבל הצעה להמשיך לקבע – וקפץ עליה בלי היסוס. "לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר. מצאתי בית, מצאתי משמעות."

אריק  משרת בצה"ל מאז שנת 1995.

 פירוט תפקידיו לאורך השנים והפעולות שביצע בכל אחד מהם:

שנת 1998 עד שנת 2006 -   בוחן רכב בגדוד 931
 לאחר שהשלים את קורס בוחן רכב, שירת אריק במשך שמונה שנים כבוחן הרכב הגדודי של גדוד 931 בחטיבת הנחל – תפקיד תובעני במיוחד, שכל כולו אחריות על כשירותם של עשרות כלי רכב מבצעיים בגדוד שפועל סביב השעון.

אריק היה אחראי על כלל מערך האחזקה הגדודי: קביעת לוחות זמנים לטיפולים תקופתיים, בדיקות כשירות יומיות, ניהול חירום של תקלות בשטח, מענה לשיירות מבצעיות והכנה לאימונים או לניודים. "בגדוד מבצעי, אין דקה מנוחה – אתה יכול לתכנן טיפול לשעה מסוימת, אבל אז יוצאת פעילות פתאומית – ואתה מתהפך תוך שנייה."

הוא נדרש להוביל נגדים וחיילים צעירים, לקיים תיאום הדוק עם המפקדים המבצעיים של הגדוד, ולעיתים לעבוד לילות שלמים לבד בשטח עם פנס ומפתח שוודי. "היו שבועות שלא ראיתי מיטה. רק סככה, שטח ומסגרות."

למרות השחיקה, אריק אהב את התפקיד. "זה היה המקום שבו הרגשתי הכי חי – בתוך העשייה, בתוך ההחלטות, בתוך החיכוך. ידעתי שכל בורג שאני מהדק – מציל חיים. וזה כל מה שעניין אותי."

לאחר שהשלים את קורס בוחן רכב, שירת כ-8 שנים כטכנאי ובוחן רכב בחטיבת הנחל. הוא עסק בבדיקת כשירות כלי רכב מבצעיים, איתור תקלות, חידוד נהלי בטיחות ושגרות תחזוקה. אריק בנה מערכות עבודה מסודרות עם נגדים וחיילים, והיה שותף בהטמעת סטנדרטים גבוהים של אחזקה בשטח.

שנת 2006 עד שנת 2016  תפקידים טכניים בכירים בגדס"ר נח"ל ובמפקדת חטיבת הנח"ל
במהלך שנים אלו מילא שורת תפקידים פיקודיים בתחום הטנ"א, כולל אחריות כוללת על מערך הרכב, ניהול שגרות אחזקה, הובלת קורסים טכניים והכשרת חיילים ונגדים בשטח. עבד בצמוד למפקדי פלוגות וגדודים, ובנה נהלי עבודה מול לוחמים ביחידות מיוחדות. נחשב לדמות חינוכית וטכנית מובילה.

מעבר לתפקיד מנהל עבודה בחטיבת הקומנדו

משנת 2016 ועד היום: מנהל עבודה ואחראי חוליה טכנית בחטיבת הקומנדו
מאז 2016 משמש כמנהל העבודה של חטיבת הקומנדו. בתפקיד זה הוא אחראי על כלל תחום האחזקה והטנ"א בחטיבה, כולל רכב, נשק, אופטיקה, גנרטורים, תחמושת ורחפנים. הוא מוביל את שגרת התחזוקה, תכנון ארוך טווח, הערכות מצב, הפעלת מערך מילואים טכני, פיתוח אישי ומקצועי של נגדים, ניהול כתקליות בזמן לחימה, ומתן מענה לכל יחידות החטיבה בעת שגרה וחירום. בשנת 2023 עמד בחזית ניהול האחזקה במבצע "חרבות ברזל".

בכל אחד מהתפקידים, בלט אריק במקצועיות, ביכולת להניע צוותים ולהוביל תהליכים, ובמסירותו המלאה לחייליו ולמשימות הטכניות-מבצעיות של צה"ל.

תפקידו של מנהל העבודה בחטיבה

תיאור תפקידו כמנהל עבודה

תפקידו של אריק  כמנהל עבודה ואחראי חוליה טכנית בחטיבת הקומנדו הוא תפקיד רב-ממדי, הכולל אחריות טכנית, ניהולית, לוגיסטית ואנושית. הוא אחראי על כלל תחום האחזקה והטנ"א בחטיבה, והעבודה שלו נוגעת לכל שלב בפעילות החטיבתית, משגרה ועד חירום, מקליטת חיילים ועד ניהול תמרונים בעומק שטח אויב.

הוא מתכנן תוכניות עבודה שנתיות ורבעוניות, מנהל הערכות מצב פעמיים בשבוע עם כלל הגורמים בחטיבה, אחראי על כשירות הכלים המבצעיים, דואג לביצוע טיפולים, תיקונים ובחינות תקופתיות, ומתעדף כלים לפי צורך מבצעי.

אריק גם אחראי על ניהול החוליה הטכנית, כולל תכנון שיבוצי כתקליות, תגבור כוחות בשטח, וחלוקה מבצעית של נגדים. הוא יוזם קורסים והשתלמויות מקצועיות לכלל אנשי הצוות, כולל ריענונים מקצועיים והכרות עם אמל"ח חדש.

אחריות מרכזית נוספת בתפקידו היא ניהול אנשי המילואים – אריק מקיים עד ארבעה רענונים בשנה לאנשי מילואים, מתוך הבנה שהכשירות שלהם קריטית לחירום. הוא שומר על קשר אישי עם כל אחד מהם, מחבר אותם למחלקה ולמשימה ומבצע עבורם הכשרות איכותיות שמעלות את הרמה המבצעית של כלל החוליה.

בתחום הפיקודי, אריק מלווה כל חייל ונגד בחניכה אישית – מהיום הראשון ועד להשתלבות מלאה. הוא מחלק תפקידים, עוקב אחרי ההתקדמות, מקפיד על ערבי גיבוש, ישיבות שבועיות, ושיחות אישיות. הוא מעודד, מחזק, וגם דורש מצוינות.

בנוסף, הוא מהווה גורם מקשר בין המחלקה לבין קצין הטנ"א החטיבתי, כת"ק, קציני ציוד, סמ"חט ומח"ט. הוא מבצע עדכון שוטף של סטטוס הכלים והמשימות, ומוודא שיתוף פעולה מלא עם כלל הגורמים.

בשגרה הוא עוסק בכל פרט – ממסנן שמן ועד תכנון רחב היקף. בחרום, הוא נכנס לפיקוד ישיר על הכוחות, מנהל חילוצים, פריסות, הפעלת מילואים ותחזוקת כשירות – תוך דוגמה אישית ונוכחות קבועה בשטח.

ההיבט הפיקודי מול אנשיו

מעבר להיבטים המקצועיים והטכניים, תפקידו של אריק  מתאפיין גם בפיקוד הדוק, מעורב ונוכח – הן בשגרה והן בלחימה. הוא מנהל את אנשיו בנוקשות מתוך אהבה, דורש מהם מצוינות אך מעניק גם גב מלא והכוונה אישית בכל משימה.

אריק מקפיד ללוות כל חייל ונגד מקרוב, לדעת היכן הם נמצאים ומה עובר עליהם. הוא נוכח בכל שיחה משמעותית, בכל תדריך, בכל היערכות. חייליו סומכים עליו בעיניים עצומות, והוא הרוח החיה של המחלקה – זה שנושא על גבו את העשייה, אך גם את הרוח, את הערכים, ואת הזהות של הצוות כולו.

"כולם נושאים אליו עיניים," מספר אחד הנגדים. "גם כשטורפים לנו את הקלפים בשטח, ברגע שאריק נכנס – אתה יודע שיהיה בסדר."

הוא מקפיד לא רק על מקצועיות אלא על תחושת שליחות. גם כשהוא מעיר – זה מתוך אמונה בצוות. גם כשהוא נוזף – זה כדי לחנך. והוא תמיד הראשון להיכנס, האחרון לצאת, ותמיד זה שמחבק בסוף היום את העייף, השבור, והמצטיין כאחד.

גישה זו מייצרת סביבו צוות שמוכן ללכת אחריו לכל משימה – גם לעומק עזה, גם בלילה, גם תחת אש. זו מנהיגות שנבנית לא על פקודות, אלא על אמון.

מוטיבציה ורוח לחימה

אריק רואה בהובלת הרוח הלחימתית של אנשיו לא רק שליחות – אלא אחריות אישית. כפי שמתאר רנ"ג עמנואל ברדה מגדוד 411: "המנהל עבודה הוא הדבק של המחלקה – אם הוא שקט, המחלקה שקטה. אם הוא נחוש – כולם נעמדים." על פי אותה תפיסה, אריק משמש לא רק כמפקד אלא כמנוע רגשי ומנטלי. הוא נוכח איתם בבוקר, איתם בלילה, לא רק עם הידיים – אלא עם הלב.

אחד הנגדים סיפר: "כשהייתי על סף שבירה אחרי 48 שעות בשטח, הוא פשוט הגיע, שם לי יד על הכתף ואמר – אתה לא לבד. ואז נתן לי קפה, חייך והחזיר אותי למשימה."

רנ"ג ע' מאוגדה 98 תיאר גישה דומה: "אם אתה לא נוכח, אם אתה לא מעורב, החיילים יתפרקו. אריק הוא מהזן של המפקדים שמרימים מבפנים."

אריק מחבר את המשימה הגדולה לעשייה הקטנה: כל סיכה שהוא מחליף – היא חלק מהניצחון. כל כלי שהוא מחזיר לשטח – הוא הצלה של לוחמים. הוא משתף את חייליו בכך, מרחיב את מבטם, ומטעין אותם במשמעות. הוא עושה זאת דרך תדרוכים קצרים, דרך מילים קטנות ברגעים גדולים, דרך להיות שם בדיוק כשצריך.

הגישה הזו יוצרת שדרה מקצועית עמידה, אך גם סולידריות אנושית יוצאת דופן – כזו שמאפשרת להם להחזיק מעמד בלחימה הארוכה, להילחם על כל בורג, ולשמור על תחושת שליחות גם כשכבר אין כוחות. זו הרוח שכולם מדברים עליה – הרוח של אריק.

האתגרים של מנהל העבודה

תפקידו של מנהל העבודה מלא באחריות, אך גם רצוף באתגרים. אריק מתאר אתגר מרכזי אחד כחזית יומיומית: שמירה על מוטיבציה גבוהה ונכונות של הנגדים גם תחת עומס נפשי ופיזי כבד. "הם עובדים ימים שלמים ולילות ללא שינה, ואני צריך לדעת מתי לדחוף, ומתי לעצור ולחבק."

אתגר נוסף הוא שימור כשירות הכלים למרות מחסור חמור בחלקי חילוף, קשיים לוגיסטיים, ולעיתים גם בירוקרטיה שמעכבת פתרונות פשוטים. כמו כן, העברת ידע ותרבות מקצועית לקצינים צעירים שלא מכירים לעומק את עולם הטנ"א היא משימה בפני עצמה – "קצינים שלא מבינים כלום באחזקה, אבל דורשים תוצאות מיידיות. צריך לדעת לדבר בגובה העיניים וללמד תוך כדי תנועה."

ברמה האישית, העומס הנפשי מהשילוב בין דאגה לחיילים, משימות בלתי פוסקות ואחריות מקצועית על מאות כלים, מעיק לא מעט. אריק מתאר את עצמו כמי שנדרש להיות בכל מקום – גם פיזית וגם רגשית. "לפעמים אתה יושב בלילה לבד, אחרי יום של 20 שעות, שואל את עצמך איך מחזיקים את זה. אבל אז אתה קם וממשיך, כי הם סומכים עליך."

בהיבט המבצעי, אילוצים בשטח, עבודה תחת אש, חילוצים מורכבים והצורך באלתור – דורשים תפקוד ללא טעויות. "אין מקום לתקלות – אם לא פתרת את זה, אין לחימה."

את כל אלו מנהל אריק תוך שימור רמה מקצועית גבוהה, חיבור אישי עם כל חייל ונגד, ומחויבות ערכית עמוקה לתפקיד.

רענוני מילואים – יוזמה נדירה בצה"ל

בין תחומי האחריות הייחודיים של אריק  נמצא גם ניהול אנשי המילואים בתחום הטנ"א – משימה שרבים ממנהלי העבודה בצה"ל אינם מצליחים להוציא לפועל בשל מחסור בתקציב או מחסור בתשומת לב מפקדים בכירים.

בחטיבת הקומנדו, אריק נוהג לקיים ביוזמתו עד ארבעה רענונים בשנה לאנשי המילואים של מחלקת הטנ"א. הרענונים כוללים תרגול תקלות אמת, תיקוני שטח, היכרות עם אמל"ח חדש, עדכוני נהלים והשתלמויות מקצועיות, לצד שיחות תחקיר ופעילויות גיבוש שמחזקות את הקשר בין הסדיר למילואים.

"לא פעם אומרים לי: 'אתה היחיד שזוכר אותנו גם כשאין מלחמה'," משתף אריק. "ואני עונה להם: 'ברור! אתם הכוח שלי לשעת חירום. אם אני לא אשמור עליכם מוכנים – אני פוגע בכשירות של כולנו'."

הרענונים האלו יוצרים מערכת יחסים הדדית של אמון, מוכנות מקצועית וחיבור אישי, ומציבים את מערך המילואים של החטיבה כאחד מהכשירים בצה"ל בעת פרוץ הלחימה.

 תיאור מחלקת הטנ"א בחטיבה

המחלקות בחטיבה והפעילויות שלהן

במרחב אחריותו של אריק  פועלות שש מחלקות טכניות מקצועיות, שכל אחת מהן מתמחה בתחום מסוים, עם תחומי אחריות ותכולות עבודה ברורות:

• מחלקת רכב
  המחלקה מטפלת בכלל הרכבים המבצעיים של החטיבה. העבודה כוללת טיפולים שוטפים, תיקוני תקלות, הכנה לרישוי, והכשרת הכלים ליציאה למשימות. אנשי המחלקה עובדים מתוך סככה מקצועית, מאובזרת ומתוחזקת היטב.
• מחלקת נשק
  מנוהלת על ידי בוחן נשק וכוללת שני חיילים נוספים. מתמקדת בתחזוקה שוטפת של נשק קל, בינוני וכבד, תיקונים שוטפים ובדיקות תקופתיות לכלל כלי הנשק ביחידות השונות.
• מחלקת אופטיקה ורחפנים
  בראש המחלקה עומד נגד אופטיקה, יחד עם חייל. המחלקה עוסקת בתחזוקה של כוונות, מערכות לייזר, אמצעי לילה, וכן טיפול שוטף ברחפנים ורובוטיקה מבצעית.
• מחלקת גנרטורים
  בראשה בוחן גנרטורים וחייל נוסף. עוסקת בתחזוקת מערכות אספקת כוח ניידות – גנרטורים וקומפרסורים – בשגרה ובשטח, תוך עמידה בדרישות מבצעיות גבוהות.
• מחלקת תחמושת
  מנוהלת על ידי נגדת תחמושת שאחראית על ביצוע בחינות בטיחות, תחזוקת אמצעי לחימה, טיפול בתקלות והכנה של כלל מערך התחמושת החטיבתי.
• מחלקת ציוד ולוגיסטיקה
  קצין ציוד חטיבתי ושני חיילים מנהלים את כלל המלאי, החלפים והציוד הנלווה לפעילות הטכנית. הם מהווים חוליית קישור מרכזית מול אט"ל ומול מחסני החימוש והציוד בגזרות.

כל אחת מהמחלקות מנוהלת בתשומת לב מלאה, והאינטגרציה ביניהן מתבצעת בשטח מתוך הכרה של אריק במורכבויות הצומת הלוגיסטי-מבצעי. הקשר בין התחומים חייב להיות הדוק, מדויק ומיידי, במיוחד בעיתות חירום.

הימח"ח והטיפולים

במסגרת אחריותו של אריק נמצא גם הימ"ח – יחידת מחסן חימוש חטיבתית – שממוקם בבית ליד. זהו מתקן מרכזי לפעילות אחזקה שוטפת ומבצעית. במתקן מבוצעים טיפולים תקופתיים לכלי הרכב, והציוד בו כולל סככה מאובזרת היטב, מחסן טכני, מרכז חלפים, עמדות עבודה מקצועיות ותחנות לבחינה ולבדיקת מערכות שונות.

מספר הכלים: בימ"ח מנוהלים מאות כלים מסוגים שונים – האמרים, משאיות, רכבים ייעודיים, רגלית עץ ועוד.

הטיפולים שמבצע אגד אחזקה:

• רישוי שנתי של הכלים.
• טיפול ארבע-שנתי כולל החלפת נוזלים, פילטרים, בלמים, חשמל, מיתלים ובדיקות מערכות.
• עבודות עומק לפי צורך – כולל פרוק והחלפת מכלולים.

הטיפולים שמבצעת מחלקת הטנ"א חטיבת הקומנדו:

• זיהוי וטיפול מיידי בתקלות.\n- עבודות הכנה לקראת טיפולים באגד.\n- תחזוקת שבר.\n- הכנה ליציאה למבצע.\n- בדיקות לאחר טיפול לווידוא כשירות מלאה.

האתגרים המרכזיים בניהול הימ"ח:

• מחסור תדיר בחלקים.\n- ריבוי תקלות במקביל.\n- עומסים בשטח במקביל לתחזוקה עורפית.\n- קושי בתיעדוף תחת לחץ.\n- שילוב בין צוותים סדירים ומילואימניקים.

הימ"ח מתפקד כעורק חיים ליכולת הלחימה של החטיבה, וכל עיכוב או תקלה בו עלולים להשפיע על כלל הכשירות החטיבתית. אריק והצוות שלו מנהלים אותו בקפדנות, באחריות, ובמסירות של מי שמבינים שאחזקה טובה – מצילה חיים.

 חניכת חייל חדש במחלקת הטנ"א

קליטת חייל חדש במחלקת הטנ"א היא תהליך חניכה מובנה, אישי וערכי שמובל על ידי אריק  ונגדי המחלקה. כל חייל שמגיע – בעיני אריק – הוא כמו ילד חדש שצריך להחזיק לו את היד עד שיהיה עצמאי לחלוטין.

ביום הראשון לשירותו מוצמד לחייל חונך אישי, שמלווה אותו פיזית ומנטלית – מסביר לו על המבנה הארגוני, האנשים, סביבת העבודה, הערכים והמשימות. ביום השני מקבל החייל תדריך בטיחות מקצועי יסודי, כולל הכרות עם נהלים, ציוד וסיכונים אופייניים.

לאחר מכן מתחיל תהליך של חניכה מקצועית הנמשך כשלושה חודשים, שבו החייל עובד בצמוד לנגד האחראי עליו ולומד את רזי המקצוע דרך התנסות ישירה, תיקון תקלות אמיתיות, יציאה לשטח, וליווי משימות.

במהלך התקופה הזאת, מקיים אריק שיחות אישיות עם כל חייל חדש, בודק את תחושותיו, מצבו האישי וההתקדמות המקצועית שלו. כל משימה מותאמת לרמה שלו – עם עלייה הדרגתית באחריות.

במחלקה מקפידים על ערבי גיבוש ואירועי צוות, שמהווים עוגן חברתי חשוב במיוחד לחיילים החדשים. הם משתלבים מהר מאוד כחלק מצוות מגובש, מקצועי ואכפתי, ויודעים שיש להם תמיד עם מי לדבר – מפקד שלא רק דורש, אלא גם רואה, מחבק ומחנך.

פתיחת שבוע חדש

כל שבוע במחלקת הטנ"א נפתח בטקס קצר אך מהותי – פתיחת שבוע, שמתקיים לרוב ביום ראשון בבוקר. זהו מעמד שבו כל אנשי המחלקה מתכנסים יחד, ואריק  פותח את השבוע בדברים אישיים, מבצעיים וערכיים. המפגש הזה מתקיים באופן קבוע, גם בזמנים של לחץ מבצעי, והוא מגלם בתוכו את תפיסת הפיקוד של אריק – נוכחות, שיח פתוח, וחיבור בין האדם למשימה.

הטקס כולל:

• סקירה קצרה של שבוע שעבר, כולל ציון הישגים ואתגרים.
• הצגת משימות לשבוע הקרוב, חלוקה ראשונית של צוותים ותיאום ציפיות.
• שיח ערכי ומחזק – לעיתים כולל ציטוט מהשראה, מילה אישית, או שיתוף חוויות מהשטח.
• הצגת חיילים חדשים וקבלתם באופן חגיגי לצוות.
• שיח פתוח שבו כל חייל יכול להעלות רעיונות, בקשות או קשיים.

אריק מתעקש על הנוכחות האישית שלו בטקס, ובוחר לדבר בגובה העיניים, לעיתים בלי שום מסמך – רק עם הלב. "זה רגע של חיבור. זה הזמן להזכיר למה אנחנו כאן, ולמה אנחנו חשובים."

במהלך הלחימה, פתיחת השבוע התקיימה גם במקומות כמו ג'וליס ושדרות, לעיתים באוהלים, לעיתים בין משמרות. אבל הרוח הייתה קבועה: מחויבות, גאווה, וחיבור. אחד החיילים סיפר: "גם כשהיינו גמורים מעייפות, ברגע שאריק עמד מולנו ודיבר – הכל התיישר. זה נתן לנו כוח."

מלחמת חרבות ברזל

פרוץ מלחמת חרבות ברזל – 7 באוקטובר 2023

יום שבת, חג שמחת תורה. אריק  התעורר מוקדם, וכבר בשבע בבוקר חש שמשהו אינו כשורה. "היה שקט מוזר, ואז התחילו להגיע הדיווחים. ב-07:15 כבר הבנתי שזה לא תרגיל." הוא מיהר להגיע לבסיס בבית ליד, שם התחילה ההתארגנות למצב חירום. הבסיס התמלא באנשים שזרמו מכל הארץ, חלקם עדיין בבגדי שבת. התחושה הייתה של הלם ובלבול, כאוס מוחלט.

אריק כינס את נגדי החולייה והתחיל לחלק תדרוכים. "היינו צריכים להתעשת תוך שניות. לא היה זמן לחשוב – רק לפעול." החיילים והנגדים חתמו על נשקים, קיבלו קסדות, אפודים קרמיים, ציוד אישי בסיסי, וכל אחד נשלח לתחום האחריות שלו. כל חוליה קיבלה הנחיות לוגיסטיות ומבצעיות, תוך כדי שמגיעים דיווחים מהשטח – על פגיעות, חדירות, הרוגים.

הוא תדרך את אנשי המחלקה בבהילות, דיבר אליהם כמו אבא לחייליו: "אנחנו הולכים להיות הכוח שתומך בלוחמים. בלי תחמושת, בלי כלים – לא יהיה קרב. זה עלינו."

כבר באותו בוקר יצאו שתי כתקליות לסייע ליחידות דובדבן ומגלן. החוליות יצאו מצוידות במה שהספיקו לארוז – חלקן בלי ציוד מלא, אך עם תחושת שליחות גדולה. התנועה דרומה הייתה אטית ועמוסה, לא רק פיזית אלא גם נפשית. לאורך הדרך נראו רכבים שרופים, גופות פזורות בצדי הכביש, ריח שריפה חזק מילא את האוויר. "היינו בהלם. בתוך המדינה שלנו, ראינו מה שלא חשבנו שנראה לעולם – גופות ישראלים, מחבלים, הכול בערבוביה."

בדרך נשמעו פיצוצים וירי מכל עבר. "נסענו עם קסדה ושכפ"ץ, כאילו אנחנו בעזה, אבל היינו באמצע הארץ. אתה רואה את הרכבים השרופים, ומבין שהאיום היה אמיתי, מוחשי, קרוב."

למרות תחושת הבלבול, אריק שידר ביטחון. "הייתי צריך לעמוד מולם חזק, אבל בתוכי רעדתי. הרגשתי שאני צריך להחזיק את כולם – בנפש, לא רק בפעולה."

היום הזה, לדבריו, היה לא רק רגע פרוץ הלחימה – אלא גם רגע בו התגבשה מחלקה. "כולם עבדו בלי שאומרים להם, בלי פקודות. כל אחד הבין שזה עלינו. שנייה אחת של בלבול, ואחריה – התייצבות מלאה. זה היה רגע של גאווה גדולה בתוך השבר הכי עמוק שידעתי כאזרח וכמפקד."

התחושה הכללית הייתה של חוסר ודאות, אכזבה מההפתעה, אך גם אחריות יוצאת דופן. "לא ידענו מה קורה – רק שהמדינה שלנו נפגעה, ושאנחנו חייבים לתקן. וידענו שאין לנו זמן. רק פעולה."

שלבי הפעולה בשבוע הראשון

עם התייצבות הכוחות בבית ליד, החלה חלוקה מסודרת של משימות והתחלה של נוהל קרב. אריק הוביל את כלל אנשי המחלקה לסקירה של הכלים, פריסה של ציוד חיוני, וביצוע הגברת כשירות בכלים שהיו בימ"ח. חוליות נשלחו לצפון ולדרום בהתאם לגזרות הלחימה, כשכל אחד קיבל אחריות מלאה על משימות תיקון, אספקה או ליווי שיירות.

בבוקר ה-7 באוקטובר,יצא אריק עם חוליה מצומצמת לכיוון עזה, בעקבות קריאה דחופה שהתקבלה מקצין תחזוקה של אחת היחידות שפעלה בגזרה. לפי הדיווח, כמה רכבי זאב ממוגנים שנפגעו מהיתקלויות עם חוליות מחבלים נותרו ללא מיגון חזית, לאחר ששמשותיהם נופצו או סדקו כתוצאה מהירי.

אריק לא היסס. יחד עם שני נגדים נוספים, עלה על רכב ותוך זמן קצר הגיע לאחד הריכוזים האחוריים סמוך לרצועה. שם, בחנייה מאולתרת, פרקו בשלוש זוגות ידיים שמשות ממוגנות מרכבים תקינים והעבירו אותן באלתר לרכבים הפעילים שעמדו לשוב פנימה. "היינו צריכים להחליף את השמשות כדי שהם יוכלו להיכנס שוב לקרב – אחרת הם פשוט לא מוגנים."

העבודה בוצעה תחת איום מתמיד, ולצידה פעימות לב מואצות. כל תזוזה חריגה, כל צפירה ברקע, העלו חשש להמשך ירי. השטח היה מלא עשן, רעש, תנועה לא ברורה של רכבים, ולמרות זאת – העבודה בוצעה בקור רוח. את השמשות התקינו מחדש בצורה ידנית, עם כלים בסיסיים, תוך אילתור חיבורים. "זה לא רק היה תיקון – זה היה החייאה של רכב שנכנס שוב ללחימה."

לאחר שסיימו את ההחלפה, אספו את השמשות התקולות והחזירו אותן לבית ליד – שם המתינו בימ"ח. את הדרך חזרה אריק זוכר היטב. "הכבישים היו ריקים, אבל משובצים בהריסות, עשן וריח שרוף. זה לא משהו שאתה שוכח."

היום הזה היה עבורו פתיח ברור לאופי המלחמה – לחימה שבה אין גבול ברור בין עורף לחזית, ואין שאלה מתי מתחילים לתקן – אלא פשוט: מיד, ובכל מקום שצריך. עם התייצבות הכוחות בבית ליד, החלה חלוקה מסודרת של משימות והתחלה של נוהל קרב. אריק הוביל את כלל אנשי המחלקה לסקירה של הכלים, פריסה של ציוד חיוני, וביצוע הגברת כשירות בכלים שהיו בימ"ח. חוליות נשלחו לצפון ולדרום בהתאם לגזרות הלחימה, כשכל אחד קיבל אחריות מלאה על משימות תיקון, אספקה או ליווי שיירות.

הוצאת הכלים מהימ"ח

עם תחילת ההתארגנות למלחמה, אחת הפעולות הראשונות והקריטיות שביצע אריק עם אנשיו הייתה הוצאת הכלים מהימ"ח (יחידת מחסני חירום). מדובר היה בכלים שחלקם עמדו חודשים ארוכים, חלקם בתנאים לא אופטימליים, וחלקם לא עברו טיפול מקדים.

במשך שעות ארוכות נבחנו עשרות כלים אחד-אחד – האמרים, דינאים, משאיות, ג'יפים ורכבים ממוגנים. כל כלי הועבר מסלול של בדיקות: רמות שמן ונוזלים, תקינות בלמים, מערכות חשמל, מצברים, לחץ אוויר, תפעול מנוע, בוחן בטיחות והנעה בפועל. "לא הוצאנו שום דבר בלי עיניים עליו. כל רכב שעלה על הדרך – עבר דרך הידיים שלנו."

החוליה פעלה במקביל בשני מסלולים: קבוצת חוץ שפרסה כלים לשיירות וגיבשה את מפת הכשירות בשטח, וקבוצת פנים שביצעה את התיקונים הנדרשים באופן מיידי. אם נמצא כלי שאינו כשיר – הוא הוזז הצידה, ואריק מיד דאג שיתפנו אליו נגדים לטיפול דחוף.

רבים מהכלים דרשו החלפות של צינורות, אטמים, מצברים ישנים, מערכת בלימה תקולה או עבודת מיגון שלא הושלמה. החיילים – חלקם טריים בשירות – הונחו על ידי הנגדים הוותיקים והשתלבו בעשייה, לעיתים ללא שינה, מתוך תחושת דחיפות ומחויבות עמוקה.

במהלך שלושה ימים רצופים, הצליח אריק להעמיד מאות כלים כשירים לפעולה. "ידענו שזה המלאי הקריטי – שאין אחרינו כלום. כל רכב שלא יעלה – זה פחות שיירה, פחות כוחות, פחות לחימה."

עבודת הוצאת הכלים מהימ"ח לא הייתה רק טכנית – הייתה זו הכרזת מוכנות של המחלקה כולה. היא סימנה את המעבר ממוכנות חירום לשותפות אמיתית בלחימה

בסיס בית ליד שימש כמרכז פיקודי לוגיסטי, ואנשי הטנ"א עבדו ללא הפסקה: החל מהוצאת רכבים, דרך התקנת ציוד מיגון, ועד בדיקת מערכות הנעה וחימוש. לצד העומס, נמשכה גם התמיכה האישית – אריק עבר בין התחנות, שאל לשלומם, פתר בעיות, ועודד כל אחד בנפרד.

החודש הראשון – מעבר המרכז הלוגיסטי לבסיס גוליס

אחד הרגעים המרכזיים בהתארגנות החטיבתית היה מעבר מחלקת הטנ"א לבסיס ג'וליס, שהוגדר כמרכז הלוגיסטי הזמני של חטיבת הקומנדו. אריק קיבל פקודה להוביל את כל הציוד, הכלים, הרכבים, האמצעים הטכניים, והכוח האנושי – ולהקים תוך שעות מתחם פעיל, מאובזר ומתפקד במתאר חירום.

המעבר עצמו היה לוגיסטיקה מבצעית: מערכים פורקו מבית ליד, ארוזים תוך תיעדוף של חיוני לעומת שולי, הועמסו על משאיות, נגררים, האמרים, והועברו לדרום. עם ההגעה לג'וליס, הוקצו לאנשי הטנ"א שטח קטן באחת הפינות, ואריק מיד החל לסמן את גבולות העבודה, לפתוח עמדות תיקון, לארגן תחנות דלק וחשמל, ולפרוס מחסן טכני מאולתר.

"הגענו לשטח פתוח וערום. תוך שעות כבר היו שם שולחנות, גנרטורים, מגירות עם ברגים וכלי עבודה. לא הייתה שאלה – הייתה משימה."

אחד האתגרים המרכזיים בג'וליס היה המרחק מהרצועה. כל שיירה שיצאה לכוחות – יצאה בדר"כ ממרחק של שעה לפחות. לכן, אנשי הטנ"א היו צריכים לעבוד בריצה: להעמיס מהר, לטפל מהר, לפרוק מהר, ולהיות מוכנים לקריאות פתע. לא אחת, שיירה שכבר יצאה – חזרה תוך דקות עם תקלת בלמים או כשל הנעה, והיה עליהם לפתור את התקלה במקום תוך דקות.

במשך החודש הזה, הפך ג'וליס למוקד פעילות אינטנסיבי: כלי רכב הגיעו, טופלו, יצאו; חלקים הגיעו, הוזנו, הוחלפו. אנשים נכנסו ויצאו מהשטח בלולאה בלתי פוסקת. צוותי התחזוקה עבדו במשמרות, והיה ברור – אין תחזוקה, אין לחימה. אריק ניווט את כל המערך הזה בקור רוח, ודאג שכל תקלת שטח תהפוך לכלי כשיר תוך שעות.

"ג'וליס הפכה למפעל של כשירות. זה לא בסיס – זה קו ייצור של לוחמה."

בתוך ימים ספורים, הועברה הפעילות העורפית לבסיס ג'וליס בדרום. המחלקה המשיכה לפעול במתכונת חירום מלאה: תורנויות רציפות, לינה באוהלים, ניידות בין מוצבים ושיירות. לאחר מספר שבועות, הועברה מפקדת החטיבה לשדרות, שם התקבעו הכוחות לתקופה ממושכת.

 במהלך חודש זה, ניהל אריק את הפעילות במתכונת חירום – תורנויות רציפות, לינה בשטח, תנאי לינה קשים וללא תנאים בסיסיים. "ישנו באוהלים, חיינו בין הכלים והגנרטורים. לא היה זמן להתקלח או להניח את הראש. אבל ידענו שהכל תלוי בנו."

כל כתקליות האחזקה פעלו מג'וליס: חלקן יצאו עם שיירות דרומה, חלקן עסקו בחילוץ כלים משדה הקרב, חלק טיפלו ברכבים חוזרים – ולחלק מהנגדים הוקצתה עבודה קבועה בתא אחזקה, שם נבדקו רכבי החטיבה בזה אחר זה. "טיפלנו בכל מה שזז – האמרים, משאיות, גנרטורים, רחפנים, מערכות חשמל, נשק. כל תקלה קיבלה טיפול מיידי."

אריק ניהל באדיקות את כרטיסי כשירות הכלים. כל כלי שהיה מושבת – נבדק פעמיים ביום. ציוד שהוזמן הוקפץ משני בסיסים. לעיתים היה יוצא בעצמו לאסוף ציוד ולחלץ חלקים מכלים אחרים. "לא חיכיתי שהאגד יפתור לי את הבעיה. פתרתי בעצמי."

בתוך ג'וליס גם פעלו נגדים במילואים שחזרו לשירות – ואריק שילב אותם מיידית במחלקה. חלקם לא הכירו את הצוות או את הכלים החדשים, ולכן הוא ערך להם רענון מהיר, הכשרה בשטח, וליווה אותם אישית. "לקחתי כל מילואימניק כפרויקט. חיברתי אותו לבן אדם, לצוות, לכלי. לא נתתי לאף אחד להרגיש מיותר."

למרות הקושי הפיזי והעומס הנפשי, אריק שמר על רוח גבוהה במחלקה. "היו ערבים שישבנו על הרצפה, אכלנו מנות קרב, ודיברנו על הבית. הייתה תחושת שליחות אמיתית. לא עבודה – שליחות."

החודש הזה בג'וליס היה מבחן אדיר למנהיגות של אריק – ניהול תחת לחץ, תמרון בין משימות, דאגה לאנשים, והחזקת מערך טכני שפועל כמו שעון שוויצרי – בלב המלחמה.בתוך ימים ספורים, הועברה הפעילות העורפית לבסיס ג'וליס בדרום. המחלקה המשיכה לפעול במתכונת חירום מלאה: תורנויות רציפות, לינה באוהלים, ניידות בין מוצבים ושיירות. לאחר מספר שבועות, הועברה מפקדת החטיבה לשדרות, שם התקבעו הכוחות לתקופה ממושכת.

העברת המרכז הלוגיסטי של החטיבה לשדרות

 לאחר כחודש של פעילות אינטנסיבית בג'וליס, התקבלה ההחלטה להעביר את המרכז הלוגיסטי של החטיבה לבסיס שדרות – מהלך מבצעי שמטרתו הייתה לצמצם את זמני התגובה ולקרב את מערך האחזקה והלוגיסטיקה לשטח הלחימה עצמו.

אריק  הוביל את המעבר עם כל הצוות והציוד: כלי עבודה, חלקי חילוף, עמדות אחזקה ניידות, גנרטורים, שולחנות תיקון, אמצעי מיגון ותחנות דלק שדה. תוך פחות מיממה, הוקם במתחם שדרות אזור אחזקה מלא, כולל תא בדיקות, עמדת רישום, מחסן חלקים ושולחן פיקוד.

הקרבה לגזרה אפשרה תגובה מהירה בהרבה: במקום להמתין לכלים פגועים שיחזרו לג'וליס, אנשי הטנ"א קיבלו אותם ישירות למתחם החדש, ואפילו יצאו לחלץ אותם מטרים ספורים מהמתחם המבצעי. "זה קיצר לנו חצי מהלחץ – לא צריך שיירה שלמה כדי להביא כל כלי. הבאנו את עצמנו עד לפתח הגזרה."

המעבר גם תרם לחיזוק הקשר בין מחלקת הטנ"א ללוחמים – אנשי הטנ"א ישנו יחד עם הכוחות, אכלו באותם אוהלים, חלקו את אותו מתח, והפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה המבצעית.

"הם ראו אותנו, חיו איתנו – וידעו שאם יש תקלה – אנחנו כאן תוך דקות. זה יצר אמון אדיר."

כך הפכה שדרות לא רק למרכז לוגיסטי – אלא ללב פועם של מענה מהיר, מקצועי וקרבי, שמתחזק את החטיבה בזמן אמת ובלב הקרב.

הכניסה הקרקעית לעזה

 הכניסות לעזה והתחושות בשטח

ברגע שנכנסו כוחות הקרקע הראשונים לעזה, גם הטנ"א היה שם. אריק ליווה את כתקליות החילוץ שנכנסו לשטח, חילצו כלים תחת אש, פרקו ציוד, והעבירו תחמושת תוך סיכון ממשי. "היינו שם, בלי שריון, עם חליפות עבודה, בתוך עזה. זה היה בלתי נתפס."הם פעלו תחת אש, תפקדו באזורים מוכי הפצצות, והביאו כל כלי פגוע חזרה לכשירות. "כל תיקון שלנו היה הבדל בין חיים למוות."

עבודת הטנ"א בלחימה

העבודה כללה תיקוני שטח בזמן אמת, זיהוי תקלות קריטיות, חיבור מיידי של חלפים (גם כאלה שפורקו מכלים מושבתים), ואלתור בתנאים בלתי אפשריים.

הכלים טופלו ברצף, לעיתים עם מחסור בצוותים, ובלחץ בלתי פוסק של משימות. אריק דאג לתעדוף, לחלוקת עומסים, ולשילוב נגדים סדירים ומילואימניקים יחד, תוך שמירה על רמה מקצועית ועמידה במשימות תחת אש.

 חילוצים ותיקונים תחת אש

במהלך הלחימה בעזה, אנשי הטנ"א בפיקודו של אריק  נדרשו לפעול בלב הקרבות, כשהם מלווים שיירות לוגיסטיות ופועלים לחלץ ולתקן כלים פגועים תחת אש ישירה וסכנת חיים ממשית.

ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר לוחמים קראו לעזרה מתוך השטח, הייתה זו מחלקת הטנ"א שיצאה ראשונה. תחת מטחי פצמ"רים, רקטות ואיומי חדירה, הם נסעו לתוך עזה כשהם נושאים עימם גנרטורים, כלים, חלקי חילוף, ולעיתים גם לוחות פלדה, ארגזים כבדים ונשק לתיקון מהיר. הם הגיעו לשטח בו לא תמיד היה ברור מה מחכה מעבר לפינה – אך תמיד המשיכו קדימה.

היו פעמים בהן כלי רכב נתקע בציר כשמאחוריו טור שלם של לוחמים בדרכם למשימה – וכוח הטנ"א היה זה שהזיז, תיקן, שחרר וביצע פעולה מיידית לחידוש התנועה. אריק עצמו נכנס פעמים רבות לשטח עם צוות מצומצם, חילץ תחת אש, החליף מכלול מנוע בציר צר, או תיקן בלילה חשוך עם פנס קטן ופחד בלב.

בחלק מהמקרים, הצוותים לא יכלו להשלים את התיקון במקום – וביצעו גרירה תחת חיפוי של כוח קרבי. כל תנועה הייתה מסוכנת, אך עבורם זו הייתה שגרה. "אין לנו את הפריבילגיה להיבהל. יש תקלה – מתקנים."

רכב שנפגע, גם אם ספג הדף או נזק מבני, נבדק, טופל, שוקם והוחזר ללחימה תוך שעות. לעיתים הובאו כלים לתוך המרחב האחורי – ושם המתינו נגדים שכבר חיממו מנועים, פתחו ארגזים, והתנפלו על הכלי ברגע שהורד מהמשאית.

"כל כלי שחזר – לא נח לרגע. כל בורג שוחרר, כל מערכת נבחנה, כל סדק תוקן. כל מה שצריך כדי שלא ייתקע שוב בדרך חזרה."

היו גם מקרים שבהם נדרשה אלתור מוחלט – כאשר לא היו חלקים, כשהכלי לא תואם לדגם שברשותם, או כאשר היה צריך לשלב בין רכיבים שונים כדי ליצור כלי פעיל. בזכות היצירתיות, הידע הטכני והניסיון המצטבר, הפכו אותם אנשי הטנ"א לקו ראשון של תגובה. הם לא רק תיחזקו – הם אפשרו לחימה.

"תחת אש, על הציר, בעזה – כשאתה רוכן מעל מנוע, מזיע, עם חליפה – אתה לא מרגיש חייל, אתה מרגיש מתקן את המדינה."

התמודדות עם שחיקה ואתגרים אנושיים

השחיקה הייתה עצומה – גופנית, רגשית ומנטלית. אנשי הטנ"א עבדו ימים שלמים ולילות רצופים, ללא שינה מספקת, ולעיתים ללא אוכל חם.

אריק השקיע כל מאמץ בלתחזק את הצוות מבחינה מנטלית: שיחות אישיות, ערב גיבוש מאולתר, חיזוקים יומיומיים. "הם היו גיבורים, ואני הייתי חייב להיות העוגן שלהם."

בתוך כל הטירוף, הצליח אריק לשמר צוות מגובש, אחראי ומקצועי – שמחזיק את הלחימה לא רק על ידי כלים, אלא גם בעזרת נשמה.

הכניסות לעזה והתחושות בשטח

ביום פקודת הכניסה הקרקעית לעזה, האווירה במחלקת הטנ"א הייתה מתוחה אך נחושה. זה היה רגע של המתנה דרוכה, שבו כל אחד הבין שהוא עומד להיכנס לפרק חדש ולא ידוע. אריק  עמד מול אנשיו באוהל בפאתי שדרות ונתן תדרוך אחרון, שקט ומדויק, תוך שהוא משדר קור רוח מפקדי – גם אם בתוכו סערו הרגשות.

"זה לא עוד תרגיל. אנחנו נכנסים כדי לאפשר ללוחמים להילחם – ואם אנחנו ניפול, הכל ייעצר. תהיו חדים, תהיו קשובים, תשמרו אחד על השני," אמר.

בלילה שבין חמישי לשישי, נכנסו ראשוני כוחות הקרקע לרצועה. בשיירה שכללה טנקים, נגמ"שים ורכבים לוגיסטיים, נעו גם כתקליות טנ"א בפיקודו של אריק. הוא עצמו נכנס בשיירה הראשונה, ברכב פורד אזרחי ממוגן למחצה, יחד עם נגד נוסף וחייל מילואים. הכלים הובילו ערכות תיקון, גנרטורים, חלקי חילוף, ארגזי כלים, ציוד רפואי ולפידים לזיהוי לילה.

"הייתה דממה מתוחה בשיירה, רק זמזום של מנועים. ראינו את השמיים מוארים מזרחית, הרגשנו את הקרקע רועדת מתחת לרגליים. כל כמה דקות נשמע פיצוץ, ולעיתים גם מטחים. כל הזמן הסתכלנו קדימה ואחורה – לבדוק שכולם שלמים."

ברגע שהגיעו לעמדת הפריסה בתוך הרצועה, אריק הפעיל את החוליות מיידית: אחד טיפל בג'יפ של יחידת רימון שחטף רסיסים, חוליה שנייה פרקה ציוד לגולני, והשלישית עסקה בפריסת קווי חשמל למתחם לוגיסטי קדמי. "לא חיכינו לפקודות – ידענו מה צריך לעשות."

במהלך השעות הראשונות, טיפלו באנשיו בשישה כלים שונים: החלפת גלגל, תקלת בלמים בהאמר, תקלה חשמלית בדינאי ועוד. כל פעולה בוצעה במהירות, תחת סיכון מתמיד. הכניסה הזו הפכה אותם, לדבריו, לחלק בלתי נפרד מהלחימה. "אנחנו לא מאחור – אנחנו איתם."

בלילה, כשהתפנה רגע לנשום, הסתכל אריק על חייליו שישבו עייפים מאחורי הרכבים, אוחזים קפה ביד, ודמע. "ראיתי לוחמים – לא רק טכנאים. הם עמדו בזה כמו גדולים." ברגע שנכנסו כוחות הקרקע הראשונים לעזה, גם הטנ"א היה שם. אריק ליווה את כתקליות החוץ שנכנסו לשטח, חילצו כלים תחת אש, פרקו ציוד, והעבירו תחמושת תוך סיכון ממשי. "היינו שם, בלי שריון, עם חליפות עבודה, בתוך עזה. זה היה בלתי נתפס."

הם פעלו תחת אש, תפקדו באזורים מוכי הפצצות, והביאו כל כלי פגוע חזרה לכשירות. "כל תיקון שלנו היה הבדל בין חיים למוות."

 עבודת הטנ"א בלחימה

במהלך הלחימה בתוך רצועת עזה ומחוצה לה, מחלקת הטנ"א פעלה כספינת הדגל של תחזוקת הכוחות הקדמיים. אנשיו של אריק ליוו את השיירות הלוגיסטיות שנכנסו ויצאו מהשטח הלוחם, ולרוב עשו זאת תחת אש. הם נסעו ברכבים קלים, מצוידים בציוד חירום, חלפים, גנרטורים ומערכות תקשורת. כל תקלת דרך טופלה מיידית: החלפת צמיג, שחרור בלמים, קיבוע מדחס שהתפרק, או ריתוך מאולתר של שלדה.

אחת הנקודות המרכזיות לפעולה הייתה בית המח"ט, ששימש כמרכז פיקוד קדמי. לשם הובאו רכבים תקולים, משאיות עמוסות ציוד וחלקי חילוף. אנשי הטנ"א הקימו בשטח מתחם אחזקה מאולתר, עם שולחנות מתקפלים, מיכלי שמן, משאבות וכלי עבודה. העבודה בוצעה ללא הפסקה – לעיתים לאור פנסים, ולעיתים לאור זיקוקים של פצצות תאורה בשמיים.

בתוך עזה, בכל פעם שנשמע דיווח על רכב מושבת, יצאה כתקלית לטפל בו בשטח, כשהיא מתמרנת בין תעלות, מיגוניות ומכשולים. חלקים חיוניים שלא היו זמינים – נשלחו מהעורף. שם, בג'וליס ובשדרות, פעלו אנשי הטנ"א שנותרו בעורף. הם קיבלו את הכלים החוזרים, הסתערו עליהם בעבודת עומק – פתחו מכסים, ניתחו מערכות, ניקו, שימנו, החליפו מערכות חשמל. כל כלי נבדק לעומק, כדי לוודא שלא יחזור לשטח ויתקע.

לצד הפעילות הטכנית, אנשי הטנ"א שיגרו חלקי חילוף לתוך המגננים הקבועים. מפקדות פלוגתיות דרשו מיסבים, חיישנים, ברגים ייעודיים – ואריק דאג שהכול יגיע. "שלחנו חלפים עטופים בצלופן, בתוך ארגזי חירום, עם פתק – 'שמור על זה, זה מציל חיים'."

העבודה לא פסקה לרגע. כל לילה הוחלף בצוות חדש, כל בוקר נפתח בתדרוך, וכל תקלה קיבלה טיפול כאילו הייתה הכלי הקרבי היחיד בשטח. זה היה טנ"א תחת אש – אבל גם תחת שליחות.העבודה כללה תיקוני שטח בזמן אמת, זיהוי תקלות קריטיות, חיבור מיידי של חלפים (גם כאלה שפורקו מכלים מושבתים), ואלתור בתנאים בלתי אפשריים.

הכלים טופלו ברצף, לעיתים עם מחסור בצוותים, ובלחץ בלתי פוסק של משימות. אריק דאג לתעדוף, לחלוקת עומסים, ולשילוב נגדים סדירים ומילואימניקים יחד, תוך שמירה על רמה מקצועית ועמידה במשימות תחת אש.

התמודדות עם שחיקה ואתגרים אנושיים

השחיקה במחלקת הטנ"א במהלך חמשת חודשי הלחימה הייתה חסרת תקדים – פיזית, נפשית, רגשית ותודעתית. מה שהתחיל כהתארגנות חירום הפך במהירות לשגרה ממושכת של מלחמה בעצימות גבוהה, יומם ולילה, ללא נקודות עצירה. לוחמים אולי חזרו מהשטח למנוחה או רוטציה – אבל אנשי הטנ"א לא קיבלו אפילו רגע לנשום.

כאשר גדודים יצאו לפגרות קצרות אחרי מבצע קשה, אנשי הטנ"א נותרו בגזרה. בזמן שהלוחמים קיבלו ימי התרעננות, אנשי האחזקה טיפלו בכלים הפגועים, פירקו מערכות, שיפצו מכלולים, העבירו בדיקות בטיחות, והכינו את הכלים למבצע הבא. "היה ברור – אם אנחנו לא עובדים, שום דבר לא זז. אין לחימה בלי טנ"א."

המרחק מהבית הפך לנטל נפשי מתמשך. נגדים ואנשי מילואים שלא ראו את המשפחה חודשים – הרגישו שהזמן בבית קופא. חלקם החמיצו ימי הולדת של הילדים, חגים, רגעים זוגיים. הטלפון ברטט שקט הפך לתזכורת יומיומית למציאות שלא משתנה. "הם היו נשברים בלילה – ואז קמים בבוקר לעבוד כאילו כלום."

לצד העבודה, הם נחשפו למראות קשים. רכב מרוסק, הדף מחריש, ריח שריפה שנשאר בבגדים. כלי שנפגע עם הרוגים בתוכו הובא לטיפול – והצוות היה צריך להחזיר אותו לפעולה. "אתה לא שואל איך – אתה פשוט מתפקד. ואתה מחזיק אחד את השני."

מה שהחזיק את כולם – הייתה הרוח. אריק שמר על צוות מגובש, עם שיח פתוח, הומור שחור, ואמונה גדולה. כל לילה עבר עם תדרוך קצר, מילה טובה, שיחת עומק אם צריך, ולפעמים רק קפה חם בחושך. "גם אם העולם בחוץ נשבר – אצלנו במעגל הקטן היה סדר. הייתה משמעות."

זו לא הייתה עבודת תחזוקה. זו הייתה לחימה מסוג אחר. מי שתיקן בלילה, אפשר תקיפה בבוקר. מי שליווה שיירה, הציל צוות. ומי שהחזיק את הכלים בכשירות – החזיק את הגב של כל המדינה. השחיקה במחלקת הטנ"א במהלך חמשת חודשי הלחימה הייתה עצומה – פיזית, נפשית ומנטלית. נגדים שלא ראו את המשפחה, חיילים שבלעו את הגעגועים, עבודה מסביב לשעון באוהלים, תחת אש, בקור ובלחות – כל אלה הפכו ליום-יום.

המרחק מהבית היה קשה. לחלק מהנגדים היו ילדים קטנים, בני זוג, הורים חולים. הטלפון שביד רעד מהודעות שהם לא יכלו להשיב להן. אריק ראה את העומס בעיניים של אנשיו – וכמו מפקד שמבין את אנשיו לעומק, הפך להיות העוגן הרגשי שלהם.

"הם התפרקו לידי לפעמים – אבל תמיד המשיכו לעבוד. הייתה עייפות, אבל גם תחושת שליחות. כל תקלה שקיבלה מענה – הייתה ניצחון קטן."

הם סיפקו מענה מיידי לכל החטיבה – גם בשטח וגם בעורף. טיפלו בהאמרים, ג'יפים, דינאים, רחפנים, מערכות חשמל, גנרטורים – כל מה שנשחק, נפגע, או נתקע. הם שלחו חלקי חילוף למגננים, קיבלו כלים חזרה ותקפו אותם בבדיקות מקיפות – כדי שלא יתקעו שוב. כל אחד ידע: אצל אריק – אין תקלות שנשארות.

היו גם רגעים קשים במיוחד – מראות של זוועה, כלי רכב מרוסקים עם שאריות קרב, מוות של לוחמים שהכירו. "אתה מתקן רכב של חבר שנהרג בו, ואתה צריך להחזיר אותו לפעולה. אין זמן לעבד. רק לתפקד."

למרות הכול – הרוח נשארה איתנה. כתף אל כתף, טכנאי לצד מפקד, הם המשיכו בלי הפסקה. צוות שהפך למשפחה. "ידענו שכולנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול. ואם אנחנו ניפול – כולם יפלו. אז לא נפלנו."השחיקה הייתה עצומה – גופנית, רגשית ומנטלית. אנשי הטנ"א עבדו ימים שלמים ולילות רצופים, ללא שינה מספקת, ולעיתים ללא אוכל חם.

אריק השקיע כל מאמץ בלתחזק את הצוות מבחינה מנטלית: שיחות אישיות, ערב גיבוש מאולתר, חיזוקים יומיומיים. "הם היו גיבורים, ואני הייתי חייב להיות העוגן שלהם."

בתוך כל הטירוף, הצליח אריק לשמר צוות מגובש, אחראי ומקצועי – שמחזיק את הלחימה לא רק על ידי כלים, אלא גם בעזרת נשמה.

האדם שבמרכז - חברות ואחוות נגדים

מעבר לעבודה הטכנית ולמענה המבצעי, אחד היסודות העמוקים ביותר של מחלקת הטנ"א בפיקודו של אריק  הוא החברות האמיתית בין אנשי הקבע. זוהי חברות שנבנתה לאורך שנים, בחול ובאש, בשגרה ובמלחמה, והפכה אותם למשפחה שנייה – לעיתים אפילו הראשונה.

במהלך חמשת חודשי הלחימה בעזה, כשכל אחד מהם רחוק מהבית, מהילדים, מהשגרה, הפכה המחלקה למעגל תמיכה רגשי. הם ישנו יחד באוהלים, תיקנו יחד בכל תנאי, חיזקו אחד את השני כשהעייפות הכריעה, והיו שם ברגעים הקשים – אחרי מבצע מתוח, או אחרי בשורה קשה מהבית.

אריק מספר על רגעים שבהם אחד מאנשי הקבע לא יכל עוד להחזיק – והצוות כולו התגייס. "פתאום אתה רואה נגד שעוצר – וכולם מרימים אותו. מביאים לו קפה, עובדים בשבילו, מדברים איתו בלילה. אין פה מישהו שנופל לבד."

הם תיקנו ביחד, סחבו כלים אחד עם השני, חלקו קצינים וחיילים, אך גם רגעי שקט. כל בעיה אישית – קיבלה מענה מיידי. אם מישהו קיבל טלפון קשה מהבית – מצאו לו דרך לצאת. אם הייתה בעיה רפואית – מישהו אחר מילא את מקומו בלי שאלה. התרומה האישית הפכה לתרבות.

"אצלנו, אם אחד נופל – כולם קמים איתו."

החברות הזו, שנבנתה לא מתוך נוחות אלא מתוך חיכוך בלתי פוסק עם אתגרים – היא הדבק של מערך האחזקה. היא שמאפשרת לא רק לתקן כלים – אלא להחזיק בני אדם. ובזכותה, גם כששום דבר לא עבד – המחלקה המשיכה לעבוד, ולעולם לא נשברה.

ממשקי העבודה עם קצין הטנ"א החטיבתי

הקשר בין אריק  לקצין הטנ"א החטיבתי היה לאורך כל הדרך עמוד שדרה פיקודי שנשען על שותפות, הבנה הדדית ועבודת שטח אמיתית. במהלך הלחימה שימש רס"ן זיו כקצין הטנ"א החטיבתי, ויחד עם אריק הם פעלו כמעט כצוות אחד מגובש, כאשר לכל אחד תפקיד מוגדר אך גמיש במידת הצורך.

בימים הראשונים למלחמה, עוד כאשר התמונה הייתה מעורפלת, שיתפו השניים פעולה בגיבוש תמונת מצב טכנית: כמה כלים כשירים, מה חסר, מה נדרש לגייס, מי האיש הנכון למשימה. זיו נתן גב מלא לאריק, סמך עליו לחלוטין, ולעיתים אף הסיר מעליו עול כדי שיתמקד בשטח. "ידענו שאני איש השטח, והוא הקשר למעלה. זו הייתה חלוקת עבודה מדויקת."

בתוך ג'וליס, עבדו משמרת אחר משמרת. בכל תדרוך מול המח"ט – זיו היה הדובר, ואריק היה המגבה. כשאריק היה בשטח, זיו היה זה שחתם על הדרישות, הזיז חסימות, ושמר על תיעדוף נכון.

היו גם רגעי מתח – במיוחד סביב ניהול משאבים תחת מחסור, דרישות מפקדים שלעיתים היו מנותקות מהמציאות, או עומסים פתאומיים שלא ניתן היה לחזות. אך השיח ביניהם תמיד נשאר פתוח, ישיר וחברי. "הוא ידע שאני לא מחפש לרצות, אני מחפש לפתור. וכשהוא אמר משהו – ידעתי שזה מגובה."

שניהם עבדו מתוך ראייה מערכתית אבל עם לב בשטח. אריק תיאר את זיו כקצין שמבין אנשים, לא רק נתונים. "הוא ידע מתי אני גמור – והחזיק אותי. וידע גם מתי אני צריך לדחוף עוד קצת."

הקשר הזה הוא דוגמה למערכת יחסים בין קצין למנהל עבודה שנבנית על אמון, מקצועיות, חברות וערך משותף: לעמוד בחזית. עבור אנשי המחלקה – הם היו צוות מנצח. אחד יצר את התנאים, השני ביצע – ושניהם יחד שמרו את מחלקת הטנ"א של חטיבת הקומנדו נושמת ופועלת בלב הלחימה.

 המורשת

המורשת

מחלקת הטנ"א  מותירה  מורשת של מסירות טוטאלית, פיקוד מהלב וניהול מערכתי חסר פשרות. הוא לא רק תיקן כלים – הוא בנה תרבות. תרבות של אחריות, דוגמה אישית, קשר עמוק בין אנשים ומקצועיות חסרת פשרות. בעיניו, טכנאי שטח הוא לא רק בורג במכונה – הוא לוחם מסוג אחר. לוחם שפועל בלילה כדי שלוחמים אחרים יוכלו להילחם ביום.

המורשת של אריק חיה בכל תדריך קצר, בכל משימת חירום, בכל סיכה מחוזקת על ציר. חיילים שלימד, נגדים שהוביל, קצינים שהכשיר – כולם ממשיכים את דרכו. הוא הטמיע עקרונות של כבוד, שותפות, וחתירה בלתי מתפשרת למשימה.

אין רישום על קיר – אבל יש רישום בלב של כל מי ששירת לצידו. על הרוח. על הדרך. על האמונה שאפשר להחזיק מערכת טכנית בלב האש – ולשמור על אנושיות.

משפט הסיכום שלו לתפקיד

"לתת הכול – טכנית, ניהולית ואנושית – בלי לעצור לרגע. זה לא תפקיד. זו שליחות."