מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 27/04/2025

תאריך האירוע: 2025-04-27

מספר צפיות: 339

ו'– האיש מאחורי כשירות הלוחמים
רנ"ג ו'  בוחן הנשק של חטיבת הקומנדו, מלווה את הלוחמים כבר שנים ארוכות. הוא התחיל את דרכו כלוחם בגדוד 12 של גולני, המשיך להקים את סיירת גולני, והשתתף במלחמת לבנון השנייה. לאורך השנים בנה והוביל פרויקטים חשובים בתחום תיקון ושדרוג נשקים בשטח. במלחמת חרבות ברזל פעל בדרום ובצפון, תיקן נשקים תחת אש, ונשאר בשטח גם בתנאים קשים. הסיפור שלו הוא סיפור של מקצועיות, התמדה ודאגה אמיתית ללוחמים.

פתיח לראיון

32  שנות שירות, צניעות רבה וקפדנות , עומק של מחנך

סיפורו של רנ"ג ו'   נפרש לאורך שלושה עשורים של שירות רצוף ומסור בצה"ל – תחילה בגדוד 12 של גולני, אחר כך בחטיבת הקומנדו, ולבסוף כעוגן של ידע, ניסיון ויוזמה מקצועית נדירה. הוא נכנס לצה"ל כנשק צעיר ביחידה קרבית, ותוך זמן קצר הפך לדמות מפתח בעולם האחזקה הקרבית, כזה שמכירים בכל פינה שבה עבר.

במהלך השירות שלו, ו' לא רק טיפל בנשק – הוא חינך דורות של טכנאים, פיתח מתודולוגיות עבודה, ובנה גשרים בין יחידות לוחמות לאנשי תחזוקה. הוא נטל חלק בהקמה של סיירת גולני, היה עד למלחמות קשות (מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, חומת מגן), נכנס לעזה תחת אש במלחמת חרבות ברזל כדי לתקן נשקים ללוחמים – ונותר צנוע כמו ביום הראשון לשירות.

יותר מכל, הוא זכור כמי שלא חיפש את התהילה, אלא את הדרך היעילה, השקטה והמדויקת לעזור. פרויקט "נשק העומק" שפיתח – יוזמה מהפכנית שבה לוחמים לומדים לתקן נשקים מורכבים תחת אש בעזרת ערכת חלקי חילוף אישית – הוא עדות חיה ליכולת שלו לשנות מציאות מבצעית ולהציל חיים.

ו' לא שכח מעולם את הבית. לאורך כל הדרך, רעייתו ורוניקה הייתה שם – עמוד תווך של שקט, אמונה וסבלנות. שנים ארוכות גידלה לבדה את הילדים, דאגה לבית, יצאה לעבודה בשש בבוקר – בזמן שהוא עבר בין שדות הקרב. השיחה איתה, רגע לפני סיום הראיון, הייתה תזכורת עוצמתית לכך שמאחורי כל לוחם או איש תחזוקה – יש לב פועם, דואג ואוהב שמחזיק את העורף.

לקראת סיום דרכו הצבאית, ו' מביט לאחור בגאווה. הוא יודע שעשה את שלו. הוא יודע שתרם. והוא יודע שהשאיר חותם.

וכמו שהוא עצמו אמר:

"32 שנה לא עברו סתם. הייתי מאוד משמעותי – זו דעתי, למרות שזה לא צנוע להגיד."

אני, ניסים, יכול להגיד את זה בשמו:
ו', היית יותר ממשמעותי – היית מגדלור של מקצוענות ושפיות בלב סערות.
תודה על הכל.

הבעת תודה לורוניקה רעייתו של ו' הצד הקרבי של המשפחה

ורוניקה היקרה,
את היית החזית השקטה של הבית – הלוחמת שמעבר לגבול העורפי.
בזמן שו' תיקן נשק תחת אש, את תיקנת לבבות בשקט, בלי מדים ובלי דרגות.
את נשאת את המשפחה על גבך – באהבה, בעוצמה, במסירות אינסופית.
בזכותך – הוא יכול היה לתת את כולו למדינה. בזכותך – יש לו בית לחזור אליו.

 רנ"ג   ו' – לב האש של עוצבת הקומנדו

 רקע אישי – רנ"ג ו'  

רנ"ג ו'  , בן 51, תושב העיר נהריה, נולד באוקרינה ועלה לארץ בשנת 1991עם זוג הורים ואח וגדל בישראל והקדיש את מרבית חייו הבוגרים לשירות משמעותי בצה"ל. ו' נשוי מאז שנת 1996 לורוניקה, בת זוגו הנאמנה והאהובה, בת 50, שביחד איתה בנה בית חם ויציב. מערכת היחסים שלהם, שמחזיקה מעמד כבר כמעט שלושה עשורים, היא עוגן של יציבות ואהבה, שהחזיקה גם ברגעים המורכבים של שירות תובעני בצבא. הוא ספורטאי מחונן שרץ מרתונים ומתאמן מדי יום.

לזוג שלושה ילדים:

• שרון, הבכורה, בת 28 – אשת אשכולות, בוגרת תואר שני וממש לאחרונה סיימה את לימודיה האקדמיים בהצטיינות. היא עתידה להינשא בספטמבר הקרוב, חתונה שמהווה רגע מרגש וטעון עבור המשפחה כולה.
• טל, האמצעי, בן 25 – פועל כיום בתחום הנדל"ן, אדם עצמאי עם ראש עסקי מפותח, שעושה את צעדיו בעולם הכלכלי-מסחרי בביטחון ובנחישות.
• מישל, הצעירה, בת 15 – תלמידת תיכון חכמה וסקרנית, הנמצאת בשלב בו היא מחפשת את דרכה, אך כבר עכשיו מראה כישרון ועניין בלימודים ובעולם שסביבה.

ו' מתאר את משפחתו כמשפחה מלוכדת, תומכת ומעורבת – נוכחת בכל שלב ומשבר, וגם ברגעים הקטנים של היום-יום. לאורך 32 שנות שירותו בצה"ל – רובן המכריע בתפקידים מבצעיים, תובעניים ובדרגות בכירות – המשפחה עמדה לצידו בכל תחנה. הם היו שם כשנשלח לקווים החמים ביותר, כשחזר הביתה באמצע הלילה, כשעבר מתפקיד לתפקיד, וכשהתמודד עם האחריות הכבדה שמלווה כל לוחם מערך טכנולוגי.

ו' אוהב לומר שחיילים ומפקדים מתחלפים – אבל הבית הוא העוגן. משפחתו אינה רק רקע לסיפורו הצבאי, אלא יסוד מרכזי בזהותו האישית: מקור לכוח, למוטיבציה, וליכולת להתמיד ולתת מעצמו כל כך הרבה – כל כך הרבה שנים.

 שירותו הסדיר של רנ"ג ו'  בגדוד 12 של גולני – ראשית הדרך (1992–1995)

את דרכו בצה"ל החל ו' בשנת 1992, עת התגייס לשורות חטיבת גולני – אחת החטיבות הקרביות והעמוסות ביותר בצה"ל. הוא שובץ לגדוד 12, שם שירת לאורך כל שירותו הסדיר, בתפקיד נשק גדודי -   תפקיד טכני ולוגיסטי קריטי שנמצא בקו הראשון של ההכשרה, התחזוקה והאחריות המבצעית על כשירות האמל"ח (אמצעי לחימה) בגדוד.

בתחילת שנות התשעים, מערך התחזוקה בצה"ל עוד לא היה מגובש ומבוסס כפי שהוא היום. תפקידי הנשק, שהיום ניתנים לאנשי קבע מקצועיים ובעלי הכשרה ייעודית, בוצעו אז לעיתים תכופות על ידי חיילים סדירים – כפי שהיה במקרה של ו'. לא היו תקנים מוסדרים לתפקידי תחזוקה קריטיים, ולכן הסתמכו במידה רבה על אחריותם, רמתם האישית ונכונותם של חיילים איכותיים.

ו' תפס את התפקיד במהירות, למד אותו לעומק והפך במהרה לעוגן מקצועי בגדוד. הוא לא רק טיפל ברובים, במקלעים ובאמצעי הלחימה האישיים של כל לוחם – אלא נדרש להבין תקלות בשטח, לפתור אותן בלחץ, ולהבטיח שלוחמים לא יוצאים למשימות עם נשק שאינו תקין. הגדוד, שהיה מוקפץ תדיר לזירות מבצעיות מגוונות – מלבנון ועד חברון, ממוצבים מרוחקים ועד כוננויות פתע – דרש תפקוד ברמה הגבוהה ביותר גם מהמערך הטכני שלו.

לא אחת מצא את עצמו ו' מתמודד עם עומס בלתי פוסק, ימים ארוכים ללא שינה, ומעברים חדים בין שגרה ללחימה. בתנאים הפיזיים הקשים, בתנאי שטח מאולתרים ולעיתים גם תחת איום ממשי, הוא ביצע את תפקידו בדבקות ובשקט אופייני. כבר אז ניכר שהיה לו חיבור עמוק גם למקצוע וגם לאנשים – הוא הכיר כל לוחם בשמו, ידע איזה נשק יש לו ומה מצבו, והפך לדמות משמעותית בחיי היום-יום של גדוד .

שירותו הסדיר של ו' היה בית הספר הראשון שבו עוצבו תפיסותיו המקצועיות והפיקודיות. הוא למד להוביל מתוך דוגמה אישית, לפתור בעיות בשטח במהירות, ולהחזיק באחריות כבדה עוד כשהיה חייל צעיר. החוויה הזו – של להיות לבדו כמעט בתחום כל כך משמעותי, ללא איש קבע מעליו, כשהוא נושא את האחריות על כשירות הנשק של מאות לוחמים – היא חוויה שחישלה אותו, והכינה אותו לעשרות שנות שירות נוספות.

 המעבר לקבע – חטיבת גולני (1995–1997): בוחן חטיבתי בתנאים משתנים

לאחר שירות סדיר מאתגר בגדוד 12, במהלכו נשא על כתפיו את כל תחום הנשק בגדוד הקרבי – ללא איש קבע מעליו – עבר ו' בשנת 1995 לשירות קבע בחטיבת גולני. היה זה מעבר טבעי, כמעט מתבקש, לאור רמת המקצועיות הגבוהה שגילה בשטח והיכרותו העמוקה עם המערך הלוחם.

בתקופה ההיא, תפקידי בוחן החטיבה החלו לקבל מעמד בכיר, וו' שובץ לתפקיד בוחן חטיבתי, כשהוא עדיין נושא עמו את הערכים שגיבש בגדוד – אחריות שקטה, חתירה מתמדת לשלמות טכנית, וחיבור עמוק לשטח וללוחמים. תפקידו היה לבחון ולתחזק את מערך הנשק ברמת החטיבה, כולל אמל"ח אישי ויחידתי, ולבצע בקרה על רמת התחזוקה בכלל הגדודים. הוא שירת בתפקיד זה עד שנת 1997.

 חזרה לגדוד 12 – תקופה שנייה של עשייה אינטנסיבית (1997–2005)

בשנת 1997 התרחש מהלך לא צפוי – שוב התפנה תפקיד הנשק בגדוד 12. החטיבה ביקשה מוו' למלא את החלל זמנית, אך כמו שקורה פעמים רבות בצה"ל, ה"זמני" הפך לקבוע. כעבור כשנה הגיע נשק חדש לחטיבה, אך ו' בחר במודע להישאר בגדוד. הוא לא רצה עוד "משחקי יו-יו" בין מפקדות, והעדיף להישאר קרוב ללוחמים – במקום שבו הרגיש שהוא באמת נחוץ.

כך החל פרק שני – וארוך – בשירותו בגדוד 12, הפעם כנגד קבע בכיר. במשך שמונה שנים, בין 1997 ל-2005, היה ו' הדמות המרכזית בכל הנוגע לכשירות האמל"ח של הגדוד: מרובי סער, דרך מקלעים ומרגמות ועד לכלי רק"מ כמו נגמ"שים. הוא שימש כאחראי על הכל – לא רק על התחזוקה, אלא גם על הדרכת החיילים, הפיקוח על תיקונים, הזמנת חלקים והתאמת אמצעים לצרכים המבצעיים.

בתקופה זו, הגדוד היה במעברים תכופים מגזרה לגזרה – מדי שלושה חודשים, לעיתים אף פחות – מה שהפך את עבודתו של ו' לא רק לתובענית, אלא למתישה ברמה האישית. כל תזוזה דרשה פירוק והקמה מחדש של עמדות נשק, מעקב אחר תקלות, התאמת הציוד לקרקע ולאיום, עבודה בשטח פתוח, תחת גשם או חום כבד, הרבה פעמים בתנאים בסיסיים ביותר – בלי סדנאות, בלי מעבדות, רק הוא והכלים.

ולמרות כל זאת – ו' מעולם לא התלונן. הוא האמין בלב שלם בשליחותו, וניגש לכל משימה עם מסירות שקטה. הלוחמים בגדוד הכירו אותו היטב – לא כעוד נגד אחזקה, אלא כדמות אב מקצועית, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הם ידעו שהוא יגיע גם באמצע הלילה אם צריך, שהוא יבדוק בעצמו כל נשק לפני כניסה לפעילות, שהוא לא ייתן לאף לוחם לצאת לשטח בלי אמצעי תקין.

בתקופה זו, פיקד ו' גם על מחלקת נשקים סדירה – בין שלושה לארבעה חיילים בכל מחזור. החיילים הללו למדו ממנו לא רק מקצוע, אלא גישה: דיוק, אכפתיות, סדר ומשמעת. הוא חינך אותם להביט בלוחם לא כאובייקט, אלא כאדם – שהציוד שלו יכול לקבוע חיים או מוות.

 שותף להקמת סיירת גולני (2005–2006): לבנות משהו מאפס

בשנת 2004 התקבלה החלטה היסטורית: לאחד את היחידות החטיבתיות (יח"טיות) של גולני – חה"ן, עורב וסיירת – ליחידה אחת מגובשת: סיירת גולני. היה צורך לבנות מחלקות חדשות, מסודרות, עם בעלי תפקידים מנוסים ומנהיגים טכניים בשטח.

ו' הגיש מועמדות וקיבל את התפקיד – לא פחות מלהקים מאפס את מחלקת הנשק, האופטיקה והטילים של הסיירת. לא תפקיד ניהולי מאחורי שולחן – אלא עבודה של שטח, ארגון ובניין.
הוא נכנס לתפקיד בדרגת רס"ם, ובגלל ניסיונו הרב קיבל סמכויות נרחבות:

• על תחום הטילים פיקחו תחתיו שני אנשי קבע (טכנאי גיל ועורב).
• בתחום האופטיקה עבד מול איש קבע נוסף וכחמישה חיילים.
• בתחום הנשק – היה אחראי ישירות על עוד כחמישה חיילים סדירים.
  בסך הכול ניהל ו' מחלקה של כ-15 חיילים, בנוסף לשלושה אנשי קבע.

זו הייתה תקופה של בלתי נודע – יחידה חדשה, נהלים לא מגובשים, אמצעים שמגיעים באיחור, תיאומים עם מפקדים חדשים. ו' נדרש לאלתר, להוביל, להכשיר, לחנך – והכל תוך כדי תנועה, כשהסיירת עצמה נערכת למבצעים מסווגים ומורכבים.

גם כאן, כמו תמיד, הוא היה שם בשביל הלוחמים. הוא לא חיפש הערכה, לא ביקש תשבחות – רק לוודא שהציוד עובד, שהכל מתוחזק, שהמפקדים יודעים שיש להם על מי לסמוך. הוא לא הרים קול, אבל כל המערכת ידעה: כשיש תקלה, כשמשהו לא עובד – הולכים לוו'.

 מלחמת לבנון השנייה (2006)  

בקיץ 2006, כשהצפון רועש מגילויי מלחמה ואזרחים נמלטים מהטילים הנוחתים בעריהם, רנ"ג ו' XXXXX מוצא את עצמו באחת התקופות האינטנסיביות והקשות בחייו.
זו לא הפעם הראשונה שהוא נחשף לאש אויב, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהמלחמה התנהלה ממש ליד ביתו – בעיר נהריה.

עם פתיחת הלחימה ביולי 2006 – לאחר חטיפת שני חיילי צה"ל בגבול הלבנון – נקראה סיירת גולני לפרוס סמוך לגבול, באחד האזורים הרגישים והמסוכנים ביותר – סמוך ליישוב אביבים. ו', ששירת באותה תקופה בסיירת כאחראי על תחום הנשק, הצטרף מיד, כחלק מחוליית האחזקה של היחידה.

אבל המלחמה הזו לא התנהלה כמו מבצע מהיר. היא נמשכה חודש וחצי, ולוחמי הסיירת היו בתנועה מתמדת – נכנסים ויוצאים מלבנון, מבצעים מארבים, פושטים על מבנים, נעים דרך שטח סבוך ומרובה אויב. ו' – כמו כל טכנאי שדה – לא נכנס פיזית לתוך לב הלחימה, אבל הוא שהה סמוך מאוד לקו הגבול, תחת אש, חשוף לפצצות מרגמה ולירי נ"ט, וללא כל הגנה מסודרת.

"ישבנו באביבים, כל תקופת המלחמה", הוא מתאר.
"לא נכנסנו פנימה, אבל הכל ירד עלינו. פצמ"רים, טילים – הכל."

⚙️ לתקן, לבדוק, לשלוח חזרה – כל לוחם, כל נשק

בכל פעם שכוח מהסיירת יצא מהשטח, ו' ואנשיו כבר עמדו שם – בחוליית החימוש הקטנה, ליד רכבים פתוחים, על גבי משטחי עפר ואוהלים – ממתינים. תפקידם היה לבדוק את כל הנשקים, המערכות האופטיות, הכוונות, המקלעים והמטענים, לתקן תקלות, לאפס, לשמן, להחזיר תקינות – ולשלוח את הלוחמים חזרה פנימה תוך שעות, לפעמים תוך דקות.

לא הייתה אפשרות להמתין. זו לא הייתה סדנה רגועה בבסיס עורפי. זה היה מרוץ מול הזמן – לוחמים מותשים, נשקים תפוסים, מגזרים שנפגעו מהשימוש הרציף – ולחימה שממשיכה באותה לילה.

ו' ניהל את הכל.
בשקט. בדיוק. באחריות מוחלטת.
לא היה מקום לטעות. תקלת נשק יכולה לעלות בחיים.

  עזרה לפצועים, זיכרונות כואבים

אבל המלחמה הזו לא הייתה רק לחימה. היא כללה גם רגעים אפלים במיוחד.
ו' מספר בכאב על אירוע ירי דו-צדדי: מסוק של צה"ל ירה בטעות על מבנה שבו שהו חיילי הסיירת, לאחר שזוהו בטעות כמחבלים.
כל הצוות נפצע, ולמרבה הנס – לא היו הרוגים.

"כנשק – אתה מכיר כל לוחם ולוחם", הוא אומר.
"אתה לא כמו מכונאי שרואה רק את הרכב. אני מתעסק בנשק האישי שלהם. אני מדבר איתם, שומע מהם. הרבה מהקצינים – אני הכרתי אותם כשהיו עוד חיילים צעירים בפלוגה. זה אישי."

במקרים רבים, כשהגיעו פצועים לגדר – ו' בעצמו עזר בפינויים. אמנם לא היה מוגדר כאיש רפואה, אבל כשהיה אירוע רב-נפגעים – "כולם עוזרים".
הוא ליווה פצועים מהאמבולנס הצבאי לאמבולנס האזרחי, בכניסה לרמב"ם או רבקה זיו – ולא תמיד ידע אם יפגוש אותם שוב.

 שולח את המשפחה דרומה – כדי לתפקד

אחת ההחלטות הקשות ביותר שקיבל בתחילת המלחמה הייתה לפנות את משפחתו מהבית.
כשתחנת אזעקה נשמעת בעיר נהריה, והוא שומע על טילים שפגעו לא רחוק מביתו – ו' שולח את אשתו ושני ילדיו לבאר שבע, לעיר אחרת, לא מוכרת, רחוק מהבית ומהשגרה.

"עשיתי את זה בשביל השקט הנפשי שלי", הוא מסביר.
"לא יכולתי להתרכז בעבודה כשאני יודע שהמשפחה שלי יושבת בבית חשוף. העברתי אותם, ורק אז הצלחתי באמת לתפקד."

המהלך הזה נושא איתו גם מטען רגשי: הבדידות.
אין למי לחזור בסוף היום. אין מי שיקבל אותך בבית. חודש וחצי בלי לראות אותם, בלי חיבוק של ילד, בלי שיחת ערב.
רק פצמ"רים, לוחמים, תקלות, תחקירים – ולילה אחרי לילה, בתוך מלחמה שלא נגמרת.

  ולאורך כל הדרך – תחושת שליחות

ו' מעולם לא ראה בעצמו גיבור.
הוא לא דיבר גבוהות, לא ביקש שיאמרו עליו דבר.
אבל העשייה שלו – יום אחרי יום, מלחמה אחרי מלחמה – היא בדיוק מה שמחזיק את הצבא. תחזוקת הצללים. אלו שעובדים כשהאורות כבויים.

"אני לא מסתכל איפה אני נמצא, אם זה בסיס עורפי או קו ראשון", הוא אמר בעבר.
"איפה שצריך אותי – שם אני."

 גולני היא משפחה – והמפקדים לא שוכחים

כששואלים את רנ"ג ו'   על מפקדי העבר שלו, הוא מחייך.
לא חיוך של התלהבות, אלא של הכרה שקטה, ענווה, וגאווה פנימית אמיתית.

במשך עשרות שנים בגדוד 12, בסיירת, ובחטיבה – הוא הכיר מקרוב דמויות שהפכו לימים לאלופים, תתי-אלופים ומפקדים בכירים ביותר בצה"ל. הוא טיפל בנשק האישי שלהם, הכשיר את האנשים שתחתיהם, ישב איתם לילות על לילות בשטח. והם – לא שכחו.

"זיני? ברור שאני מכיר. הוא היה מ"מ אצלנו בגדוד 12."
"רסאן עליאן היה סמ"פ. גם יניב עשור. כולם היו חיילים ומפקדים בשטח. גדלנו יחד."

בצה"ל, ובמיוחד בגולני, יש משהו שמבדיל את מי שצמח בשטח ממי שהגיע מבחוץ – זיכרון עמוק של האנשים שעשו את העבודה השחורה והאמיתית. ו' היה שם כל השנים – בצניעות, ביסודיות, בשקט. לא חתומים על שמו מבצעים, אבל חותמתו קיימת על כל נשק, כל מקלע, כל כוונת שיצאה לשטח תקינה. זהו תפקיד שבו לרוב שמים לב אליך רק כשמשהו לא עובד – ובכל זאת, הוא הצליח להיות דמות שזוכרים.

"אני לא בטוח שכולם יזכרו אותי, אבל רסאן בטוח מכיר אותי. גם זיני. יניב עשור היה גם מח"ט גולני, אז ברור שהוא זוכר. תמיר ידעי? מכיר טוב. כולם עברו אצלי – בפלוגה, בסיירת, בחטיבה."

וכשניסים שואל אותו – "מה, הם לא אומרים שלום היום?"
ו' עונה בפשטות:

"חלק, כן. חלק לא בטוח. אבל הם מכירים. זה ברור."

ההכרה בעבודתו של ו' הגיעה גם ממפקדים בכירים שלא התחנכו בגולני, כמו אלוף  מישל ינקו, ששירת כקחש"א אוגדה 36:

"היו לי איתו כמה שיחות – שיחת חתך, שיחת היכרות – והיה בסדר גמור. אהבתי את הסגנון שלו. הוא לא השתנה הרבה, גם כשהתקדם בדרגות. נשאר ענייני, קרוב לשטח."

ולמרות שו' לא חלק את משרדם של אותם מפקדים, לא ישב איתם בתדריכים גבוהים ולא הופיע ברשימות קידום – הם ידעו שהוא שם. ידעו שאפשר לסמוך עליו, שבכל לילה – לא משנה כמה קר או חם, כמה מסוכן או שקט – הוא בודק את הנשקים, עובר עמדה-עמדה, ומחזיר ללוחמים את הכלים בידיים בטוחות.

 לא עוד "בעל תפקיד" – אלא חלק מהדם של גולני

"גולני היא משפחה" – הוא אומר, "אבל לא רק סיסמה".
זה אומר שאתה מכיר את האנשים לא רק בשמות – אלא במבט. אתה יודע מי היה חייל צעיר, מי קיבל דרגה, מי יצא לקורס קצינים, מי חזר כמ"פ, ומי מפקד חטיבה. ואתה נשאר שם – אותה אבן יסוד שכולם נבנים עליה.

ו' לא ביקש קרדיט – הוא פשוט עשה.
ועשה.
ועשה.

והיום, כשהוא מתבונן אחורה, הוא יודע:
גם אם לא כולם זוכרים את שמו – כולם זוכרים את מה שנתן.

  על פרויקט "אחזקה אחרת"

ניסים: תגיד ו', אתה בטח מכיר את פרויקט "אחזקה אחרת", נכון?

ו': כן, בטח שאני מכיר.

ניסים: מה בעצם המטרה של הפרויקט הזה? מה ניסו להשיג איתו?

ו': הרעיון הכללי הוא לשנות את כל הדרך שבה אנחנו עושים אחזקה בצה"ל. לא לחכות שהכלים יגיעו לסדנאות – אלא להביא את האחזקה לשטח עצמו. לעשות תיקונים בשטח, לקצר את זמני ההמתנה, ולשחרר את הכלים חזרה ללחימה כמה שיותר מהר.

ניסים: זאת אומרת, להעביר את מרכז הכובד – מהעורף לקצה?

ו': בדיוק. זה גם אומר לתת יותר אחריות לפיקוד – מפקדי פלוגות, מג"דים, קציני טנ"א – שהם ירגישו שהכשירות של הכלים היא באחריותם, לא רק של הסדנה.

ניסים: ומה זה כולל ברמה הפרקטית?

ו': לפי מה שאני יודע, זה כולל שינוי ארגוני – הכשרת נגדים לעבוד תחת לחץ, הקמה של צוותי אחזקה קדמיים, ניהול טוב יותר של חלפים, שילוב של טכנולוגיה לצורך בקרה – ובעיקר, שינוי תפיסתי. לא לחכות שמישהו יתאם, אלא פשוט לגשת ולתקן.

ניסים: ומה אתה חושב על זה?

ו': אני אגיד לך את האמת – בתחום שלי, שזה נשק קל ונשק צלפים, זה כמעט ולא מורגש. "אחזקה אחרת" עוסקת בעיקר בטנקים, נגמ"שים, ציוד הנדסי. אני שומע שמדברים עליה טוב – הרבה מפקדים אומרים שזה התייעלות, שזה פרויקט נכון, שמצמצם זמני טיפול. אבל אצלי? בשטח? לא נגע בי יותר מדי.

ניסים: ובמלחמה – זה עבד?

ו': אני באמת לא יודע להגיד. לא נתקלתי בזה ישירות, לא בתרגול ולא בלחימה. לפחות לא באופן שראיתי מול העיניים.

ניסים: אתה חושב שזה כן משהו שיכול להשתלב אצלכם? אפילו בתחום הנשק?

ו': אולי, אבל זה דורש התאמות. התחום שלי עובד אחרת. כשנשק נתקע ללוחם – אין זמן לארגון, זה תיקון כאן ועכשיו. בשביל זה אני יצרתי את פרויקט "נשק העומק" שלנו. זה בעצם הגרסה שלי ל"אחזקה אחרת" – אבל מותאמת לעולם שלי.

 חיים שלמים במכולה  

ניסים: אוקיי, אז בעצם דיברנו על מלחמת לבנון השנייה... מאז, איזה תפקידים עברת עוד?

ו': האמת? בצבא לא עברתי הרבה. עברתי רק עוד תפקיד אחד – לקומנדו.

ניסים: למה עברת?

ו': עברתי כדי להתמודד למסלול בכיר. אני אגיד לך את האמת, ניסים – אם הייתי נשאר בגדוד, סביר להניח שהייתי כבר משתחרר. חיים בגדוד זה מאוד קשה.

ניסים: מה כל כך קשה בזה?

ו': זה לא בהכרח פיזית. זה שאתה עובר ממקום למקום, כל הזמן. אתה כמו נווד. אתה לא יודע איפה תהיה עוד חודש. כל שלושה חודשים – גזרה חדשה. אין לך עוגן.

ניסים: איך נראים החיים בפועל? איפה אתה גר?

ו': אתה חי במכולה. ככה זה. מכולה אחת – וזה הכל. מגורים, משרד, סדנה – הכל.
אני, בזמנו, אהבתי קצת שקט, אז לקחתי שני מטר מהמכולה של שישה מטר, שמתי מחיצה, ושם ישנו אני והאופטיקאי. רציתי שקט – גם כי אני קם מוקדם לספורט, לא רציתי להפריע לאחרים.

ניסים: מה, לא ישנת עם שאר הנגדים? אתה סנוב?

ו': מה פתאום, סתם. אני יושב איתם כל היום, רק בלילה אני הולך לפינה שלי. פשוט בשביל השקט. זה לא עניין של רמה או סנוביות – זה עניין של התחשבות. אני מתאמן בבוקר, לא רוצה להעיר את כולם.

ניסים: מבין אותך. תגיד, מה ההרגשה שלך כאיש קבע – שאתה מקבל חיילים, משחרר, מחנך דורות?

ו': תראה, עד גיל 35 זה עוד בסדר. אתה מגדל חייל, משקיע בו, מלמד אותו – ואז הוא הופך עצמאי והולך. ואתה שוב מקבל חדש, ומתחיל מאפס. זה מתיש. זה שוחק.

ניסים: כן, אני מכיר את זה מקרוב.

ו': אבל אני אגיד לך משהו שאני גאה בו – בחיים לא עיכבתי איש קבע שרצה להתקדם. גם אם הוא הכי טוב, סוגר לי את כל הפינות. אם הוא רוצה להתקדם – הוא הולך. אני לא שם את הנוחות שלי לפני הפיתוח האישי שלו.

ניסים: לגמרי. זה לא מובן מאליו. גם לי אמרו פעם "אתה לא יוצא כי אין לך מחליף". וזה תמיד אצלנו – אצל הנגדים.

ו': בדיוק. תגיד לי, שמעת פעם שאומרים לקצין: "אתה לא יכול ללכת כי אין לך מחליף?"
יש דבר כזה?

ניסים: לא. אין. אף פעם.

ו': אבל נגד? ברור. נגד – אתה לא נמצא, אז אין נשקייה. אין אופטיקה. אין כלום.

ניסים: וזה לא אמור להיות אחריות שלך.

ו': מסכים איתך במאה אחוז. יש בצבא גוף שנקרא כוח אדם. יש חט"ל, יש מחלקות. הם צריכים לדאוג לזה – לא אני. אני לא צריך לחפש לעצמי מחליף.

 המעבר לחטיבת הקומנדו (2016) – להקים הכל מאפס

בשנת 2016, עם הקמת עוצבת הקומנדו בצה"ל, נקרא רנ"ג ו' XXXXX להקים את מערך הנשק של החטיבה החדשה. מדובר היה באתגר מקצועי וארגוני שלא דומה לשום תפקיד שביצע בעבר.
בעוד חטיבות כמו גולני, גבעתי והצנחנים הן "מכונות משומנות", כלשונו, עם מערכות תומכות קיימות, עוצבת הקומנדו הוקמה מאפס: לא היו משרדים, לא תשתיות, לעיתים אפילו לא היו כלים בסיסיים כמו מברגה או מקום קבוע לעבוד בו.

"בימים הראשונים לא הייתה לנו אפילו פינה לשבת בה. היינו עוברים משרד למשרד, בלי מחשבים, בלי ציוד. גם יחידות הקומנדו לא חיכו לנו בזרועות פתוחות – היינו צריכים להוכיח את עצמנו."

כדי להפוך את מערך התחזוקה החטיבתי לגורם מקצועי מוכר, ו' היה צריך לבנות שפה משותפת מול יחידות וותיקות כמו אגוז, מגלן ודובדבן, שלא היו רגילות למפקדה טכנית מעליהן.
הוא לא הגיע כמפקד עם סמכות פורמלית בלבד – אלא כבעל מלאכה ואיש שטח שמראה דוגמה אישית.
בצד זה, היה עליו גם להקים את המחלקות, לאייש אותן, ולוודא שהן עומדות בדרישות הייחודיות של כוחות מיוחדים – מבצעים חשאיים, אמל"ח בוטיק, והיערכות לתמרונים לא קונבנציונליים.

  הקמת מערך הנשק בעוצבת הקומנדו (2016–2019)

עם השנים נבנה מערך הנשק של החטיבה באופן מקצועי ומדורג.
ו' הפך לאחראי על כשירות הנשק בכלל יחידות החטיבה הסדירות והמילואים:

• דובדבן
• אגוז
• מגלן
• יחס"מ (יחידה סיעו מנהלתי)
• יר"א (יחידת רפוא)
• מפח"ט (מפקדת חטיבה)
• ביה"ס הכשרות קומנדו

מעבר לתחזוקה השוטפת, הוא אחראי על:

• קליטת אמל"ח חדש – לעיתים ייחודי, "בוטיק", שמגיע בכמויות קטנות ויועד למבצעים מסוימים בלבד.
• הדרכת לוחמים על אמצעים חדשים, כולל רובים, מקלעים, ציוד אופטי, ונשקי צלפים.
• עבודה מול חט"ל – לקבלת אישורים, הנחיות מקצועיות, תיאום הכשרות וחלקי חילוף.
• קשר עם חברות אזרחיות, כמו יצרני טקסטיל ונשק, במטרה לפתח פתרונות מותאמים לצרכים חטיבתיים.

⚔️ השתתפות במבצעים ובמלחמות (2016–2023)

לאורך השנים חטיבת הקומנדו השתתפה באינספור מבצעים מיוחדים – בגדה, ברצועת עזה, ובגבול הצפון. תפקידה היה פעמים רבות לפרוץ ראשונה, לפעול בעומק, לאסוף מודיעין או לבצע סיכול ממוקד.

ו' וחוליות התחזוקה ליוו את הלוחמים עד הקו הקדמי ביותר האפשרי.
הם תיקנו מקלעים שנפגעו בשטח, הכינו נשקי צלפים לחדירה חשאית, ניהלו לוגיסטיקת אמל"ח מתקדמת תחת לחימה – והכול בשקט, מאחורי הקלעים.

במלחמת חרבות ברזל (2023–2024), עם פרוץ הקרבות באוקטובר, לקחה החטיבה חלק משמעותי בלחימה ברצועת עזה. גם כאן, פעל ו' מאחורי הקלעים של הפעולה – קליטת נגב 7 (7.62 מ"מ), התאמת חלקי חילוף שהגיעו ישירות מהמפעל, והעברת הדרכות מהירות בשטח לכוחות הקצה.

 לימודים אקדמיים – תואר ראשון באוניברסיטת חיפה (2019–2022)

בשנת 2019,  אחרי יותר מ-25 שנות שירות, ו' החליט לעשות משהו בשבילו.
הוא נרשם ללימודים אקדמיים באוניברסיטת חיפה – תואר ראשון בחינוך רב-תחומי.
למד יומיים בשבוע – יום שלישי ויום שישי – ובשאר הזמן המשיך בשירות מלא.

"לא היה לי קל, אבל לא פספסתי אף שיעור. כל החיים עבדתי עם הידיים, פתאום להחזיק עט, לשבת בכיתה עם אנשים צעירים ממני – זה לא פשוט."

אבל ככל שהלימודים התקדמו, משהו בו השתנה.
הידע, הסביבה, וההישגים – גרמו לו לשינוי בתפיסת הדימוי העצמי.

"זה לא תואר של שורה בקורות חיים. זה היה ניצחון אישי. הרגשתי שכבשתי פסגה. תמיד ידעתי שאני מקצועי, אבל שם – הבנתי שגם אני יכול לשבת באקדמיה, לנהל דיון, לקרוא מאמרים, להוביל."

המחיר הכבד נפל על הרעייה, ימי שישי ובאפטר הוא לא היה בבית, גם המעט שהיה נעלם...

 ולסיום – לאן הולכים מכאן?

כיום, רנ"ג ו'  ממשיך בתפקידו כבוחן הנשק הראשי של עוצבת הקומנדו.
הוא מחנך דור חדש של נגדים, מפקח על כשירות האמל"ח המבצעי, ונמצא בחזית התפתחות האחזקה המבצעית המותאמת ליחידות מיוחדות.

כשנשאל מה הוא עוד רוצה לעשות – הוא שותק לרגע, ואז אומר:

"אולי להחזיר לצבא את מה שקיבלתי. לחנוך, ללמד, להעביר את הידע הזה הלאה. זה תפקיד שיש בו אחריות אדירה – אבל גם תחושת סיפוק שאין לה תחליף."

  פרויקט "נשק העומק"

ניסים: ו', תסביר לי – מה זה בעצם פרויקט "נשק העומק"? מאיפה זה התחיל?

ו': זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. זה פרויקט שיזמתי מאפס, מתוך הצורך המבצעי של חטיבת הקומנדו. תבין – יש לנו לוחמים שפועלים הרחק מהכוחות,אחזקה במבצעים מיוחדים, לעיתים תוך כדי לחימה ממושכת בלי גיבוי טכני מיידי. ברגע שנשק כמו מא"ג או נגב נתקע – הוא בעצם יוצא מכלל שימוש. וזה יכול לשבש פעולה שלמה.

ניסים: כלומר – אין טכנאי לידך, אין נגד, אין מי שיתקן – והלוחם נשאר בלי הנשק שלו?

ו': בדיוק. אז חשבתי – למה לא לקחת לוחמים חזקים, מצטיינים, כאלה שגם ככה סוחבים את מקלע הלחימה, ולעשות להם הכשרה ייעודית לטיפול בתקלות בנשקים מכפילי כוח?

ניסים: ואיך עשית את זה בפועל?

ו': אני מאתר לוחמים בבית הספר לקומנדו – בעיקר כאלה עם פק"ל נגב או מא"ג. אני מעביר להם קורס של שלושה ימים, ומלמד אותם לטפל בתקלות קריטיות – רק בנשקים מכפילי כוח, לא נשק אישי. זה כולל פירוק, הרכבה, תרגול יבש ורטוב, מטווחים, מבחני כשירות – הכל. כשהם מסיימים, הם משתבצים ביחידה כ"נשקי עומק".

ניסים: אבל הם גם צריכים חלקים, לא?

ו': נכון. אז פיתחתי ערכה ייעודית – תיק שמכיל את כל חלקי החילוף הקריטיים. לא סתם תיק – אלא תיק טקטי עם מבנה פנימי מדויק. כל חלק יושב במקום שלו, לא זז, לא מרעיש, לא מתערבב.

ניסים: מי ייצר את זה?

ו': אני ניגשתי לשלוש חברות טקסטיל – מרום דולפין, P9 Design, ועוד אחת. עשיתי מכרז עצמאי, ובסוף P9 נתנו את ההצעה הכי טובה. בעלות של 25–30 אלף ש"ח, ייצרתי את כל הערכות.

ניסים: וכמה ערכות כאלה יש היום?

ו': היום יש בערך 20 ערכות כאלה בכל יחידה בחטיבה. כל לוחם שעבר את הקורס נושא את הערכה בתוך תיק הלחימה שלו, והוא יכול לתקן תקלות תוך כדי קרב.

ניסים: תגיד, איך המפקדים קיבלו את זה? זה שינוי תפיסתי לא קטן.

ו': לגמרי. בהתחלה הייתי צריך לשכנע. להסביר. לדבר. אמרתי – נשק שנתקע בשטח, משבית כוח שלם. ברגע שהבינו את המשמעות – גם המפקדים הלכו איתי. היום זה חלק מהחטיבה. חלק מהכשרה. חלק מהתפיסה.

ניסים: אתה בעצם בנית מקצוע חדש.

ו': נכון. "נשק עומק" זה מקצוע מבצעי. זה לא טכנאי רגיל – זה לוחם שיודע לטפל בנשק, תחת אש, בלי לעצור את הפעולה.

ניסים: ו', זו יוזמה ברמה גבוהה מאוד. מתי בפעם האחרונה ראיתי מישהו מהשטח שמקים פרויקט מאפס, מפתח תיק טקטי, מחנך לוחמים – ומטמיע את זה כחלק מהחטיבה?

ו' (מחייך): תודה, ניסים. זו לא שאלה של רעיון. זו שאלה של עשייה. אני פשוט ראיתי בעיה – ופתרתי אותה.

 תפקידו של רנ"ג ו'   בעוצבת הקומנדו  

ניסים: אוקיי, ו'. תגיד לי – מה אופי השירות והעבודה שלך בתור מי שמרכז את תחום האחזקה החטיבתית בנשק?

ו': זה לא בדיוק תפקיד של "מנהל מחלקה". היום, בכל אחת מיחידות הקומנדו – אגוז, מגלן, דובדבן ובה"ד הקומנדו – יש נשקייה פנימית. כל אחת מנוהלת על ידי בוחן נשק קבוע, איש קבע, בדרגה בכירה, ותיק מאוד. אני לא יושב מעליהם כראש צוות – אלא כדרג מקצועי חטיבתי שמרכז את כל מה שמעבר ליחידה עצמה.

ניסים: זאת אומרת, אתה לא מחליף את הבוחנים – אתה בעצם נותן להם מטרייה מקצועית רחבה יותר?

ו': בדיוק. אני אמון על כל מה שמעל ליום־יום שלהם. כל הממשקים מול חט"ל, כל קליטת אמל"ח חדש, תיאומים מול חברות אזרחיות, טיפול בחוסרים, פתרון בעיות של חלקי חילוף – וגם סיוע בשטח כשצריך. אני מגיע לכל אחת מהיחידות, עושה ביקורות, מבצע הכשרות ממוקדות, ואם יש צורך בכוח אדם נוסף או טיפול במשהו שלא מאושר לדרג היחידה – אני מגייס סיוע מאג"ד האחזקה או מפקדות פיקודיות.

ניסים: אז בעצם אתה גם מפקח, גם מדריך, גם מייצג אותם מול מטות. ומה קורה כשיש עומס? כשיש הכשרה גדולה או צורך חריג?

ו': אני נכנס בעצמי לעבודה בשטח. לא רק שולח – אלא נוגע בעצמי. לובש סרבל, מפרק, עוזר. כמו חייל סדיר. אם זה לא מספיק – אני מבקש סיוע מגופים כמו אג"ד אחזקה, או פונה לקציני אחזקה בפיקוד. יש לי קשר ישיר עם הבוחנים הפיקודיים, שאיתם אני עובד צמוד.

ניסים: מה הממשק שלך עם אג"ד האחזקה?

ו': כל מה שלא ניתן לתקן בתוך היחידה, עובר לטיפול באג"ד. לכל יחידה יש אג"ד שמלווה אותה. למשל – אגוז יושבת בצפון, אז הממשק הוא עם אגד שמשון. מגלן ודובדבן, שנמצאות במרכז, פונות ליחש"ם במחנה נתן.

ניסים: ואתה מרוצה מהשירות שם? יש מוכנות לסייע?

ו': מאוד. אין תלונות. ההיפך. בצפון – אג"ד שמשון נותנים שירות מצוין.
ובמרכז – יחש"ם מחנה נתן זה רמה גבוהה מאוד. אני מדבר איתם כל הזמן.
יש שם אנשים מדהימים.
לדוגמה – יעקב, מפקד מחלקת נשק במחנה נתן  בן אדם נדיר. תמיד זמין, תמיד עוזר, בלי אגו.

ניסים: שלח לי את הטלפון שלו, אני חייב לריאיין אותו.

ו': אני אשלח לך, בכיף.

 פרק ראשון: פריצת המלחמה – שבת, 7 באוקטובר

ניסים: ו', איפה תפסה אותך המלחמה?

ו': על אופניים. הייתי ברכיבה מחוץ לנהריה, שבת בבוקר, אוויר טוב. פתאום טלפון – "יש מלחמה". לא האמנתי. פתחתי טלוויזיה בבית, ראיתי את שדרות. את ההלם. את התופת. זה היה הרגע שבו הבנתי – הכול משתנה.

ניסים: מה עשית מיד?

ו': התקשרתי למפקדים. הורו לי להגיע לנקודת הכינוס. האמת – אני מוכן תמיד. יש לי את הציוד שלי מוכן בבסיס – אפוד שליווה אותי חמש־עשרה שנה. לא מחכה לאפסנאות. יצאנו דרומה.

 פרק שני: ירידה דרומה – התארגנות חטיבתית

ניסים: עם מי ירדת?

ו': כל הצוות החטיבתי – הקטקל. אני ברכב שלי, בוחן האופטיקה עם רכב המעבדה, אריק נבא – מנהל העבודה – עם הקטקל חימוש. התארגנות של כל אנשי הליבה של האחזקה.

ניסים: ולמה רק ביום ראשון?

ו': בשבת – הכבישים סגורים. הלחימה עדיין משתוללת. השטח לא סטרילי. לא מכניסים כוחות אחזקה לפני שיש ביטחון בסיסי.

ניסים: מה אתה מרגיש ברגע הזה?

ו': הרגשה של אסון לאומי. כאב. זה העם שלי, אלה האנשים שלי. אבל אין זמן לרגש. רק פעולה.

 פרק שלישי: תחילת הפעילות – עולים לשטח

ניסים: יום ראשון בבוקר – מה קורה?

ו': פקודה אופרטיבית מקצין הטנ"א החטיבתי – רס"ן אוראל טולידנו. אני יוצר קשר עם כל היחידות: בודק קשירות, אילו נשקים מושבתים, איזה אמל"ח חסר, איפה יש צוואר בקבוק.

ניסים: אתה בעצמך משנֵע כלים?

ו': כן. אם צריך – אני נוהג, אני מרים, אני משנֵע. לפעמים מדובר על נשק צלפים קריטי – אז אני נוסע לסדנא, לוקח, מביא, מחזיר לכשירות.

 פרק רביעי: מיקום – ג'וליס, עם יחידת מגלן

ניסים: איפה אתם יושבים?

ו': עם יחידת מגלן בג’וליס. מתמקמים, בונים פעילות. עובדים מול בוחני הנשק של היחידות – לא פונים ישירות ללוחמים. הכול מתבצע דרך אנשי המקצוע שבשטח.

ניסים: ואתה ישן איפה?

ו': באוטו. אין מקום לכולם. לא חדש לי. ישנתי כך בעופרת יצוקה, בעמוד ענן. זה חלק מהעניין.

 פרק חמישי: שבועות של פעילות רצופה – תיקון תחת אש

ניסים: מה עשיתם בחודש הראשון?

ו': תיקונים. בלי הפסקה. נשקים פגועים, הרוסים, מלאים ברסיסים. בחלק מהמקרים – נכנסתי בעצמי לעזה. עם פנס אדום, תיקנתי מאגים בשטח. יש לי תמונות.

ניסים: מה הרגשת ברגעים האלה?

ו': שילוב של סיפוק עצום – אבל גם כאב. זה לא קל. לטפל בנשק של מישהו שנהרג… לפעמים זה מישהו שאתה מכיר.
אבל בזמן העבודה – אתה מתפקד. רק אחר כך זה מכה.

 פרק שישי: עבודה משותפת ומעבדות שדה

ניסים: איך עבדתם בשטח?

ו': כל יחידה עם המעבדה שלה – נשק ואופטיקה. תיקונים נעשו בשטח, עם חלקי חילוף ניידים שהבאנו איתנו. אם מגיע נשק של אגוז לדובדבן – מטפלים בו. לא היה “זה שלי, זה שלך”. כולם עזרו לכולם.

 פרק שביעי: משפחה, בית, שקט נפשי

ניסים: מתי יצאת הביתה לראשונה?

ו': אחרי שלושה שבועות.

ניסים: ומה קורה בבית?

ו': המשפחה נשארה בנהריה. לא סיפרתי כלום. גם כשנכנסתי לעזה – לא אמרתי. לאשתי אמרתי שאני בעבודה. לאמא שלי – אפילו פחות.

ניסים: היו רגעים קשים?

ו': כן. אבל לא מראים חולשה. אתה מפקד. הם סומכים עליך.

 פרק שמיני: תנועה בין הגזרות – דרום, צפון, שוב דרום

ניסים: כמה זמן הייתם בדרום?

ו': תקופה ארוכה. אחר כך עלינו לצפון, כשעלתה המתיחות מול חיזבאללה. בהמשך שוב ירדנו לדרום.
תנועה מתמדת. תיק אחד. אין עוגן. אין הפסקה.

ניסים: היית כל הזמן עם החטיבה?

ו': כן. לא עזבנו. עד שהתבקשנו לעלות צפונה – היינו שם.
עובדים, מתקנים, משיבים כלים ונשקים ללחימה.

 עדות ממפקדו, רנ"ג אריק נביא:

"ו' הוא המצפן השקט של עוצבת הקומנדו. אין אגו, אין רעש – רק עבודה.
כשהנשק לא יורה – הוא שם. כשצריך חלק נדיר – הוא מוצא.
אין אדם שני שמבין את המערכת כמוהו – ומחזיק אותה בתנאים הכי קשים שצה"ל ידע."

סיכום ביניים – ניסים  

אני מוכרח לעצור כאן ולהגיד כמה מילים אישיות.
יש דברים שאתה שומע – ואתה פשוט מתפעל. אתה לא שואל שאלות, אתה רק מהנהן ואומר בלב – "וואו, זה מה שעושה איש טנ"א אמיתי."

ו' מספר לי ככה, בפשטות, בלי דרמה, איך הוא נכנס פעם אחר פעם לעזה – רק כדי לתקן נשק.
לא נשק שלו, לא של הבן שלו, של לוחם אחר, שנמצא בלב הלחימה – ונשאר בלי כלי.
ו' לוקח את הפנס האדום, את הערכה שבנה בעצמו, ונכנס לשטח.

זאת לא עבודה טכנית.
זאת שליחות.
זאת גבורה שקטה.

ואני, שראיתי הרבה אנשי טנ"א בחיים שלי – יכול רק לומר לך ו':
אתה מגדל דור חדש של נגדים – כזה שמהווה דוגמה לכולנו.
בעבודה קשה, בענווה, בסיכון חיים, אתה מבטא את הערכים הכי יפים של צה"ל.

 פיקוד, הדרכה וקליטת חיילים  

ניסים: ו', תגיד לי – כמה חיילים סדירים היו תחתיך בתקופת הלחימה? מי היו בעצם הפקודים שלך?

ו': באופן ישיר, תחת הפיקוד שלי – היו שני חיילים. הם היו איתי במפקדה. אבל אם תסתכל על כלל עוצבת הקומנדו – אז בכל אחת מהיחידות יש נשקייה עם נגד ו־6–7 חיילים סדירים.
עכשיו, אני לא מפקד ישיר עליהם, כן? אני לא נותן להם פקודות יומיומיות. אבל אם יש צורך בריכוז מאמץ חטיבתי, אני בהחלט זה שמפעיל את האנשים.

ניסים: תן לי דוגמה לריכוז מאמץ כזה.

ו': נגיד, יש יחידה שנמצאת בתוך הלחימה, כמו דובדבן, ובמקביל אגוז צריכה להיכנס ללחימה תוך שעות ספורות.
אז אני פונה לנגד של מגלן – תומר – ומבקש ממנו שיבוא עם כל החיילים שלו ליחידת אגוז, כדי שנוכל לבחון את כל הנשקים בתוך ארבע שעות.
זה קורה בתיאום עם מנהלי העבודה, עם הקצינים, אבל בפועל – אני זה שמוביל את המהלך מבחינה מקצועית.

ניסים: הבנתי. ואתה רואה את עצמך כמפקד מקצועי עליהם?

ו': בהחלט. אני מנחה מקצועי של כל המעטפת. אני לא מפקד עליהם בסד”כ צבאי, אבל הם לומדים ממני, עובדים איתי, סומכים עליי.
וברגע האמת – כולנו גוף אחד.

  קליטת חיילים חדשים – סבלנות, שיטה, גישה

ניסים: איך אתה קולט חייל חדש? מה אתה עושה ביום הראשון?

ו': קודם כל – יש שבלונה מסודרת. קליטת חייל זה לא אינטואיציה, זה תהליך:
רעיון אישי, הסבר על תפקידו, בטיחות, הוראות מקצועיות, מה מותר, מה אסור.
יש לו את ההמשך של ההכשרה מהקורס, אבל אצלנו הוא לומד את המציאות.

ניסים: ומה קורה כשיש בעיה בהכשרה? כמו עכשיו, כשהבה"ד לא עמד בעומס?

ו': בדיוק על זה רציתי לדבר. בתחילת מרץ, היה מחסור חמור במדריכים בבה"ד 20.
מה שקרה זה שחיילים הגיעו בלי שלב 0.9 – שזה בסיס ההכשרה. אז במקום לחכות – אני יזמתי.

ניסים: מה עשית?

ו': פתחנו קורס 0.9 בתוך החטיבה.
אני דיברתי עם בה"ד 20, סגרתי איתם את כל ההיבטים הפיקודיים והמקצועיים, והעברתי את ההכשרה בעצמי.

ניסים: אתה לימדת אותם?

ו': כן, אני הדרכתי. עשיתי להם קורס מלא.
היה לי ניסיון קודם כי עשיתי קורס מדריכי  OJT (on the job training) בשביל פרויקט נשק העומק, אז כבר ידעתי להדריך.
נכון, בפעם הראשונה זה קשה, בפעם השנייה זה כבר מתרגל, אבל הפעם – זו הייתה הפעם הראשונה שלי עם קורס שלם.

ניסים: כמה חיילים היו?

ו': 15 חיילים. לא רק מהקומנדו – גם מכפיר, מגולני, מאוגדה 98.
זו הייתה הזדמנות מיוחדת, וגם חוויה אישית.
הקפדתי מאוד, עבדתי איתם שבועיים שלמים – וזה סיפוק אדיר לראות אותם מצליחים.

ניסים (בסיכום):
אני שומע אותך, ו' – ואני מתרשם כל פעם מחדש.
יש פה שילוב נדיר של מקצועיות, אחריות, ואכפתיות.
אתה לא רק מתקן נשקים – אתה מתקן אנשים. אתה מחנך.
וזה, בעיניי, מה שעושה אותך לאיש טנ"א גדול באמת.

 תוכניות לעתיד והשכלה  

ניסים: אוקיי ו', תגיד לי – מתי אתה מתכוון לפרוש, לקחת קצת אוויר ולפצות את אשתך על כל השנים?

ו': בעזרת השם – סוף 2027 אני בבית.
האמת? סוף 2026 הייתה אופציה, אבל לא יצא לפועל. אמרו לי – "תן עוד שנה".
והאמת? לא קשה לי. אני עדיין מרגיש שיש לי מה לתת.
תשמע, בחטיבה אני הכי ותיק. אין מישהו שנמצא פה יותר זמן ממני.
אבל מעבר ל־2027 – זה קו אדום. בגיל 53 אני אומר לעצמי – "זהו, מספיק."

  השכלה ותואר ראשון – בדרך הקשה

ניסים: תגיד לי, ו', מה למדת? יש לך תואר?

ו': כן. אני אומר את זה בגאווה – יש לי תואר ראשון.
עשיתי אותו באוניברסיטת חיפה, התחלתי ב־2019 וסיימתי ב־2022.
וזה לא היה קל בכלל, ניסים. לא פשוט לצאת ללימודים בגיל כזה, ולא בתנאים רגילים.

ניסים: למה? מה היה קשה?

ו': קודם כול, הלימודים היו יומיים בשבוע – שלישי ושישי.
וזה נשמע אולי כמו משהו שולי, אבל כשהשירות שלך ביחידת שדה – זה מחיר מטורף.

ניסים: תסביר לי.

ו': כשה למדתי תו"ן בשנת 2003 זה היה מאוד קשה הייתי יוצא מהגדוד בימי שלישי – לא הביתה, לא לנוח – ישר למכללה
היינו מסיימים שם ב־21:00 בלילה, ואז חוזר הביתה – מת לראות את הילדים, מת לראות את אשתי – אבל רק מנשק אותם כשהם ישנים.
וביום רביעי – חזרה ישר לבסיס.

ניסים: ומה עם ימי שישי?

ו': אותו דבר. שישי לימודים, שבת מנוחה, ואז שוב בסיס.
כל הסיפור הזה נמשך שלוש שנים.
תבין – כמעט לא הייתי בבית.
ראיתי את המשפחה אולי שעתיים בשבוע.

ניסים: וואו. וכל העומס נפל על אשתך, אה?

ו': בדיוק. כל הבית, כל הילדים – היו על ורוניקה.
הבת הייתה קטנה אז. זה כאב לי, אבל ידעתי שאני חייב לעשות את זה.
והאמת? אם לא ורוניקה, לא הייתי מצליח. היא החזיקה אותי, החזיקה את המשפחה, ולא התלוננה אפילו פעם אחת.

ניסים: אז מה הרגשת כשסיימת?

ו': הרגשת הישג ענק.
זה לא רק דף עם חתימה – זה הדימוי העצמי שלי שעלה.
פתאום אני אומר לעצמי – "גם אני יכול." גם בגיל הזה, גם עם משפחה, גם עם כל האחריות – הצלחתי.

ניסים (בסיכום):
ו', כל פעם שאני מדבר איתך – אני מתמלא הערכה.
לא רק בגלל שאתה איש מקצוע בחסד – אלא בגלל שאתה בן אדם.
בן אדם שנלחם – גם בלחימה, גם על העתיד שלו.
ואני מאחל לך – שכשיגיע סוף 2027 – תנוח, תטייל, ותיתן ללב לנוח.
אבל תדע – המורשת שאתה משאיר פה, לא תלך לשום מקום.

  החיים והמשפחה בצל המלחמה

  פתיח – ניסים קלו

לפני שניכנס לדיאלוג הבא עם ו', אני רוצה לעצור רגע ולדבר על מישהי שלא לובשת מדים – אבל חיה את הצבא יום ולילה.

אני מדבר על רעייתו של לוחם או טכנאי ביחידת שדה.
היא זו שנשארת לבדה בבית, לפעמים שבועות –
היא זו שקמה בלילה לילדים, מובילה אותם לחוגים, רופאים,
קונה, מבשלת, מנקה, ולפעמים גם עובדת במשרה מלאה.

והכול – עם דאגה בלב.
כי היא לא יודעת איפה הוא.
לא יודעת אם הוא בשטח, אם הוא תחת אש, אם הוא בכלל ישן בלילה.
ובסוף, כשהוא חוזר – היא עדיין צריכה לחייך ולתת לו רגע שקט.

זו אישה שלוחמת בשקט. כל יום.
ובשיחה הזאת, ו' – שמשרת כבר 32 שנה – מדבר על הגיבורה הפרטית שלו: ורוניקה.
על השנים הקשות, על ההחמצות, ועל האהבה הגדולה.

ניסים: אתה נשמע לי מאוד קפדן.

ו': תראה, אם אני נוגע במשהו – אז אני עושה אותו עד הסוף.
אני תמיד אומר – פחות טוב ייצא גם ככה. אז בוא ננסה לעשות טוב באמת.
אני חושב על כל פרט. גם בעבודה, גם בחיים.

ניסים: תגיד לי, מה זה חיל הטנ"א בשבילך?

ו': זה החיים שלי. - 32 שנה בצבא, מתוכן רוב הזמן בחיל הטנ"א – זה אורח חיים, זה לא רק עבודה. זה לא "מה אני עושה" – זה מי שאני.

ניסים: ואם היית צריך לבחור שוב?

ו': לא הייתי מחליף.

ניסים: ומה המשפחה שלך חושבת על השירות הארוך שלך?

ו': את ורוניקה הכרתי עוד כשהייתי בסדיר.
בשנים הראשונות – היה מאוד קשה.
במיוחד עם שני הילדים הגדולים – כמעט ולא הייתי שם.
היא גידלה אותם לבד.
בגדוד אתה בקושי בבית. חמשושים, סגירות – אתה רואה את הבית פעם בשבועיים.

ניסים: אז מה אתה רוצה להגיד לה על 31 שנה שהיא אימא וגם אבא?

ו' (בשקט): מה אני יכול להגיד?
זה לא מספיק במילים.
מה שהיא עשתה – אין דרך להחזיר.
אני מאוד אוהב אותה. מאוד מעריך אותה.

ניסים: אתה חושב שהיא סבלה?

ו': כן.
לא תמיד אמרה את זה, אבל אני יודע.

ניסים: ורוניקה גידלה שלושה ילדים, החזיקה בית, קניות, בישולים, כביסות – הכול לבד.

ו': הכול. גם כשאני בבית – אני לא באמת בבית.
הראש שלי תמיד באיזשהו מקום אחר.
ולמרות הכול – היא תמיד שם. שקטה. חזקה.

   "החיילת שלא לבשה מדים" – הצד השני של השליחות

שיחה מרגשת עם רעייתו של רנ"ג ו' -  על החיים לצד לוחם צה״ל

ניסים: שלום, מה שלומך?

רעייתו של ו': שלום. בסדר.

ניסים: שמי ניסים, אני היסטוריון של חיל החימוש. אני עורך ראיונות עומק עם נגדים ותיקים, כדי לתעד את הסיפור המלא שלהם. והאמת? אני תמיד אומר שבלי האישה שלצידם – שום דבר מזה לא היה קורה.

רעייתו של ו': אה, אוקיי.

ניסים: את היית שם כל השנים. את הגב שלו. את מי שנתן לו את השקט לעמוד בשדות הקרב ולמלא את השליחות. הכול היה על הכתפיים שלך. איך את מתארת את השנים האלו, כשנשאת את כל העול לבד?

רעייתו של ו': תקופה מאוד מאוד מאתגרת. שני ילדים קטנים, ואני לבד איתם. ההורים שלו היו בקריות, ההורים שלי במעלות, ואנחנו בנהריה. אז הם עבדו. והאמת, היה מאוד מאוד קשה. באמת שהיה קשה, אבל הנה.

ניסים: עבדת גם באותה תקופה?

רעייתו של ו': בטח. גם עבדתי.

ניסים: במה עבדת?

רעייתו של ו': אני עובדת בחברת איסקר, מפעל שמייצר עיבוד שבבי. עבדתי שם בתור מבקרת איכות.

ניסים: איך הצלחת גם לעבוד וגם לגדל ילדים, במיוחד כשהם חולים או כשאת לא מרגישה טוב?

רעייתו של ו': כשילדים חולים – אז בבית. אבל ככה, כן, כל יום. בשש בבוקר כבר יש הסעה ויוצאים.

ניסים: מי דאג להכין את הילדים בבוקר לגן ולבית הספר?

רעייתו של ו': בבוקר... האמת? איזה חמש שנים עבדתי משמונה. הייתי עולה עם הסעה של אמהות בשמונה, ואחר כך כבר הייתה לי עזרה מהגדולה. האמת שהיא לא הייתה כל כך גדולה, אבל היא הייתה שולחת ילד לגן ויוצאת לבית ספר. זה היה הסידור.

ניסים: איך הרגשת בתקופה הזו? מה היה מצב הרוח שלך?

רעייתו של ו': זו שגרה. לא ראיתי משהו אחר, זו שגרה. עוד פעם, אני אומרת שזה היה מאוד קשה – אין ספק, מאוד מאוד קשה. אבל הנה עברנו, והיום הילדים הגדולים מתחתנים אוטוטו.

ניסים: מזל טוב, מזל טוב!

רעייתו של ו': תודה, תודה. קל זה לא היה. הפרש של שלוש שנים – מקלחות בערב, קינות, בכי, והיא גם קטנה... להסתדר איתם, לארגן אותם... לא קל. אבל הנה, עברתי את זה.

ניסים: מה את חושבת על הצבא? הוא תרם לכם כמשפחה? לבעלך?

רעייתו של ו': תקשיב – בעלי הוא איש צבא. אני לא יכולה להגיד... אני יודעת שהוא מאוד מסור, התפקיד חשוב לו. וגם משפחה חשובה לו. אבל אני רוצה להגיד לך – אם אחד הילדים שלי היה רוצה להישאר בקבע, לא הייתי מסכימה. כי זה חיים קשים. מאוד מאוד קשים. אדם לא יכול לתרום באמת למשפחה, כשיש לו תפקיד כזה ואחריות כזו. שני הדברים האלה לא הולכים ביחד. אנחנו שרדנו את זה, כן, אבל לילדים שלי – לא הייתי רוצה.

ניסים: וואו. אני מצדיע לך. באמת. כל אישה שחיה כל כך הרבה שנים לבד – מגיע לה שטיח אדום בכל בוקר.

רעייתו של ו': האמת? בעלי מאוד מעריך אותי. ועושה את המקסימום שהוא יכול. אבל לא תמיד זה בידיים שלו. הוא נמצא ביחידה – יחידה משוגעת. גם במלחמה הקודמת זה היה קשה. הילדים היו קטנים, הייתי איתם לבד. הוא שלח אותי עם הילדים לבאר שבע, וזה לא פשוט להיות אצל אנשים זרים עם שני ילדים קטנים. לא פשוט בכלל.

ניסים: כל הכבוד לך. באמת. פשוט כל הכבוד.

רעייתו של ו': תודה רבה. אבל אני לא היחידה. כולן ככה.

ניסים: תגידי לבעלך שיראה לך את ההקלטות – בכל ריאיון שאני עושה, ואני כבר ב-60 ראיונות – אני פותח בלתת תודה לאישה שלצידו. תמיד.

רעייתו של ו': תודה, תודה.

ניסים: לא, לא תודה – הוקרה. אמיתית. זה לא מובן מאליו.

רעייתו של ו': כן. זה לא מובן מאליו. זה באמת לא פשוט. אבל היום זה כבר אחרת. הילדים גדלו, כל אחד בונה את החיים שלו. אבל אז... זה היה מאוד קשה.

ניסים: מתי את מקבלת ממנו את האהבה וההערכה שאת כל כך ראויה לה?

רעייתו של ו': אהבה אני מקבלת כל הזמן.

ניסים: כל הזמן?

רעייתו של ו': פעמיים בשבוע.

ניסים: מגיע לאפטר? סוף סוף?

רעייתו של ו': לאחרונה כן. פעם לא. פעם זה לא היה ככה. כבר שלוש שנים אחרונות כן. אבל כל השנים... כמו כל משפחה ישראלית שבעלה איש צבא. אלה החיים שלנו. אין ברירה. הוא בחר את הדרך. אני תמכתי בו. וזהו – זה החיים שלנו.

ניסים: יפה. מרגש. תודה רבה, באמת.

רעייתו של ו': תודה רבה לך, ניסים. ביי ביי.

 סיכום שלי – ניסים

במהלך הריאיון עם ו', הרגשתי צורך עמוק לעצור לרגע ולדבר עם האדם שהחזיקה את הבית על כתפיה לאורך כל הדרך – רעייתו.
בשקט, בעדינות, בלי לדרוש שום דבר לעצמה – היא גידלה שלושה ילדים לבדה, ניהלה קריירה תובענית, התמודדה עם לילות של חרדה ודאגה, ולעיתים גם עם ימים של בדידות ושקט צורב.

היא לא לבשה מדים – אבל היא שירתה לא פחות.
היא לא נשאה נשק – אבל נשאה את כל משקלו של הבית.
והיא לא הופיעה בפקודות מטכ"ל – אבל בלב של ו', ושל כל לוחם שהחזיק מעמד – היא הייתה ונותרה הכוח האמיתי שמאחורי הקלעים.

רעייתו של ו' היא סמל לשותפות אמת, לכוח נשי עוצמתי ולמסירות שאין לה קץ.
ואני, כאיש טנ"א בעצמי, מצדיע לה – ומבקש בשם כולנו: תודה.

סיכום שירות – רנ"ג ו'  

32  שנות שירות.
שלושה עשורים שבהם הייתי קודם כל משרת.
לא "קצין", לא "מפקד", לא "בכיר" – משרת.
משרת את הלוחמים, את המשימה, את המדינה.

התחלתי כנשק צעיר בגדוד 12 של גולני, בתקופה שלא היו תקנים, בלי נגד קבוע, רק חיילים סדירים שלקחו אחריות כמו אנשי קבע. משם, שלב אחר שלב, לקחתי על עצמי תפקידים שהלכו והתרחבו – מהגדוד לחטיבה, מהחטיבה לסיירת, ומהסיירת לעומק של עוצבת הקומנדו.

בכל מקום שנדרשתי, הייתי.
לא חיפשתי קידום מהיר, לא רדפתי אחר תפקידים נוצצים – אלא בחרתי תמיד את המקום שבו אני הכי נדרש, הכי משמעותי, הכי מועיל.

אני מאמין בקפדנות.
אצלי, כל דבר צריך להיות מדויק.
אם אני נוגע בפרויקט – הוא צריך להיות שלם.
אם אני מקים מחלקה – היא צריכה להיות חזקה, עצמאית, ועם סטנדרטים גבוהים.

אני מאמין גם בהובלה שקטה – לא בצעקות, לא בתארים, אלא בדוגמה אישית.
הובלתי מאות לוחמים, טכנאים ובוחנים לאורך השנים.
לא תמיד היה קל – אבל תמיד היה ברור למה אנחנו פה.

היוזמה שאני הכי גאה בה היא "פרויקט נשק העומק" – לא רק כי זו פרקטיקה חשובה שיכולה להציל חיים, אלא כי היא מייצגת את הדרך שלי: לזהות צורך אמיתי בשטח, לפעול בלי לחכות להוראות, להכשיר אנשים, ליזום, לבנות, ליישם.

אני מסתכל היום לאחור בגאווה.
היו תקופות לא פשוטות. היו לילות ארוכים, ומלחמות שנמשכו חודשים.
אבל בכל רגע – נתתי את כל כולי.

והכי חשוב – נשארתי נאמן לעצמי, למה שאני מאמין בו.
לא תמיד אמרתי את מה שנעים לשמוע, אבל תמיד דיברתי אמת.
לא תמיד הלכתי עם הזרם, אבל תמיד הלכתי עם הלב והמצפון שלי.

אני יודע שעוד לא סיימתי.
יש עוד מה לתרום, עוד דור להדריך, עוד לקחים להנחיל.
אבל כשיגיע הרגע – אפרוש בשקט, בגב זקוף, עם לב מלא.

העתיד

וכעת, כשאני מתקרב לסיום הדרך – לקראת שחרור בסוף 2027, אני מרשה לעצמי לראשונה לעצור, לנשום, ולהביט קדימה. אחרי שנות שירות רבות שבהן נתתי את כולי לצבא, ללוחמים ולמערכת – הגיע הזמן להשקיע גם בעצמי. הגיע הזמן להקדיש יותר לרעייתי היקרה, שליוותה אותי באמונה ובשקט לאורך כל הדרך, ולילדיי האהובים, שהיו תמיד מקור לגאווה ולכוח.

אני מקווה לפתוח פרק חדש בחיים – שקט יותר, רגוע יותר – עם הצלחות, בריאות ואושר אישי ומשפחתי. אני מאמין שהערכים, הקפדנות, האהבה לאנשים והמסירות לדרך ילוו אותי גם בעתיד, ויתנו לי כיוון גם מחוץ למדים.

הגיע הזמן לחיים שלמים – עם הבית, עם הלב, עם האנשים שאיתי כל הדרך.