מאת: מדור ניהול הידע אטל

תאריך עלייה לאתר: 24/04/2025

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 57

ניסים : כשהלב קורא – תמיר עוקשי חוזר לשטח
רגע לפני שהאדמה רעדה, תמיר עוקשי סיים את שירות הקבע שלו והניח את המדים בצד. אבל כשפרצה המלחמה – הוא לא יכול היה להישאר בבית. בלי שנדרש, בלי פקודה – הוא חיפש את המקום שבו הכי זקוקים לו, והתייצב. מאז הרגע הראשון, תמיר נמצא בשטח: מתקן, מחלץ, מפקד, מחזיק מערכות תחת אש.

סיפורו של איש טנ"א מקצועי לעילא, מנהל עבודה מהשורה הראשונה, דמות פיקודית שמעוררת השראה – אדם שפועל בלי תנאים, נותן את כל כולו למען הלוחמים והמערכת. כתבה על נתינה טהורה, דוגמה אישית, ועל תחושת שליחות שאין לה מדים – אבל יש לה לב גדול, וידיים שמבינות מה זה אומר "כשירות קרבית".

פתיחה

ניסים: אהלן תמיר אנחנו בתקופה לא פשוטה אולם הסיפור שלך יותר חשוב מכול. תגיד, איך אתה מרגיש בימים אלה?

תמיר עוקשי: ניסים מה קורה? מה שלומך? אני מרגיש בסדר, אבל אין רגע דל, ויש המון דברים שקורים במקביל. האחריות רק הולכת וגדלה, אבל אני מאמין שבשביל זה אנחנו כאן, לתת את המענה הכי טוב שיש.

תמיר עוקשי: יפה מאוד. זה חשוב מאוד לתת הכרה לכל מי שלחם, זה לא מובן מאליו. גם היום, במבצעים ובמשימות שאנחנו עושים, חשוב לדעת שמישהו זוכר ומוקיר את מה שאנחנו מקריבים.

ניסים: נכון. אגב היית בערב הוקרה בפצ"ן מי מטל"פ שם?

תמיר עוקשי: מאיר בלוקה. הוא אחד האנשים שבאמת נותנים את הלב שלהם. אני מכיר אותו כבר הרבה שנים, הוא תמיד היה כזה, חדור מטרה ועם רצון עז לדחוף את המערכת קדימה.

ניסים: והוא עשה להם ערב?

תמיר עוקשי: כן, אתמול היה ערב, עם האלוף וכל הצמרת, היה ממש יפה. הם ידעו להעריך את העבודה שנעשתה בשטח, וזה נותן כוח להמשיך. ניסים: איזה יופי, זה באמת מגיע לכם.

הגיוס לצה"ל

ניסים: אז מה קרה אחרי שסיימת את הפנימייה? איך נראה הגיוס שלך לצה"ל?

תמיר: ישר אחרי שסיימתי את הלימודים, התגייסתי. היה לי חלום להיות לוחם בגולני.

ניסים: וואלה! רצית להיות לוחם?

תמיר: כן! זה היה החלום שלי, כי הדודים שלי היו בגולני, גדוד 12.

ניסים: ומה קרה בפועל?

תמיר: באותה תקופה זה לא היה כמו היום. אף אחד לא שאל אותך לאן אתה רוצה להתגייס. פשוט עליתי על האוטובוס, בטוח שאני הולך לגולני, ואז אני מגלה שאני בכלל בגבעתי!

ניסים: רגע, אז איך זה קרה?

תמיר: פשוט עליתי על האוטובוס, שאלתי "זה גולני?" וכולם אמרו לי "כן,כן תעלה". ואז אני מגיע לבקו"ם ומבין שזה בכלל גבעתי! ילד בן 18, לא יודע לאן הוא הולך, אבל בסוף הבנתי שזה המקום שלי.

ניסים: זה שינוי רציני. התאכזבת?

תמיר: קצת, אבל מהר מאוד קיבלתי את זה והמשכתי הלאה. למדתי שהצבא מחליט בשבילך, ומה שחשוב זה מה שאתה עושה עם מה שניתן לך.

ניסים: אין ספק שעברת חוויות משמעותיות, תודה ששיתפת אותנו, תמיר.

תמיר: תודה לך, ניסים.

המעבר משירות קרבי לחיל החימוש

ניסים: אז איך התפתח השירות שלך שם?

תמיר: הגעתי לטירונות בגבעתי, אבל די מהר הרגשתי שזה לא בשבילי והבנתי שהמסלול הקרבי לא מתאים לי. רגע לפני הסיום, פנו אליי ואמרו לי: "תשמע, יש לך רקע טכני, אולי תעבור למחלקת החימוש של הבא"ח?"

ניסים: ומה החלטת לעשות?

תמיר: לקח לי זמן לחשוב על זה, אבל בסוף החלטתי לנסות. הגעתי למחלקת החימוש של הבא"ח בגבעתי בקציעות, עבדתי כמה חודשים על נגמ"שים, תחזקנו אותם, תיקנו תקלות, וביצענו הכנות לקראת אימונים ותרגילים.

ניסים: איך זה היה?

תמיר: זה היה שונה מאוד מהקרבי. היינו יוצאים לשטח עם הטירונים, מטפלים בנגמ"שים אחרי מסעות ותרגילים. זכור לי במיוחד שבוע החפה – היינו מעלים נגמ"שים על נחתות, מפליגים מאשקלון לזיקים, מבצעים תרגיל חטיבתי ואז חוזרים. היה קשוח אבל מעניין.

ניסים: ואז מה קרה?

תמיר: אחרי כמה חודשים, החליטו להעביר את הנגמ"שים מהבא"ח לגדודים. אני, שהייתי המכונאי היחיד, נשלח יחד איתם לגדוד. זו הייתה הזדמנות חדשה – להישאר במסגרת קרבית, אבל לעשות משהו שאני באמת טוב בו.

ניסים: איך היה המעבר הזה?

תמיר: זה היה מאתגר. הייתי עדיין חייל צעיר, ופתאום מצאתי את עצמי מטפל בנגמ"שים של גדוד מבצעי. הייתי צריך להוכיח את עצמי מול מפקדים וחיילים מנוסים אבל עם הזמן, התחלתי להרגיש בבית.

ניסים: מה לקחת מהחוויה הזאת?

תמיר: שהחיים בצבא לא תמיד הולכים לפי התכנון שלך, אבל אם אתה יודע לנצל הזדמנויות ולהתאים את עצמך, אתה יכול להצליח בכל מסלול שבו אתה נמצא.

פירוק מחלקת הנגמ"ש בקציעות

ניסים: ואז מה קרה?

תמיר: אחרי כמה חודשים, החליטו לפרק את מחלקת הנגמ"ש בקציעות ולפזר אותנו בגדודים. אני נשלחתי לגדוד שקד, בלבנון.

ניסים: על איזה שנה אתה מדבר?

תמיר: זה היה בסביבות סוף 1988, ספטמבר-אוקטובר.

ניסים: איך היה השירות בבא"ח גבעתי?

תמיר: חוויה, היינו יוצאים לאימונים, מטפלים בנגמ"שים, ולומדים המון.

ניסים: איך הסתדרת עם העבודה על הנגמ"שים?

תמיר: היינו עושים הכל – נגמ"שים, כלי רכב, כל מה שהיה צריך. היינו חברה ממש מגובשים, והרגשנו משמעותיים מאוד בתפקיד שלנו.

ניסים: מאיפה בא לכם הרעל הזה?

תמיר: לא יודע, באמת. פשוט אהבנו את זה, את העבודה, את החברות, את האתגרים. הייתה לנו מוטיבציה מטורפת.

ניסים: אין ספק שזה שיעור חשוב. תודה ששיתפת אותנו, תמיר.

התמודדות ראשונה עם תקלת אמת

ניסים: איך ההרגשה כשנתקלת בתקלת אמת בפעם הראשונה?

תמיר: זה היה רגע שלא אשכח. היינו בתרגיל בהר קרן, והמפקד פשוט נתן לי משימה: "תחליף סטרטר, ותוכל לחזור לבסיס".

ניסים: היית מוכן לזה?

תמיר: ניסינו לפרק, ולפרק עוד קצת, להבין את המבנה. בלי להוציא מנוע, בלי מנוף – פשוט עם הידיים והכלים שהיו לנו. זו הייתה למידה תוך כדי תנועה, הרבה ניסוי וטעייה.

ניסים: כמה זמן לקח לכם?

תמיר: לילה שלם עד שסיימנו. אבל כשזה עבד, ההרגשה הייתה מדהימה. הסיפוק של לראות את הנגמ"ש מניע ולדעת שעשינו את זה – זה משהו שאני זוכר עד היום.

ניסים: זה נשמע כמו חוויה מטורפת. מה לקחת מזה להמשך הדרך?

תמיר: הבנתי שהכי חשוב זה סקרנות ולמידה עצמית. גם אם אין לך את כל הידע, אם יש לך נכונות ללמוד, לנסות ולא לפחד מטעויות – תוכל להצליח בכל מצב.

ניסים: מסר חזק, תודה לך תמיר.

המעבר לגדוד שקד בלבנון

תמיר: ניסים, איך בעצם התחיל הסיפור שלך בלבנון?

ניסים: אחרי שהייתי תקופה בצבא, עברתי לגדוד שקד והגעתי להר דוב. תקופה משוגעת.

תמיר: ואתה אומר שהתאהבת בגדוד?

ניסים: כן, ממש ככה. זה לא היה רק גדוד – זה היו האנשים, האווירה, התחושה שכולנו שם אחד בשביל השני נוצרה דינמיקה חברתית מיוחדת במחלקת החימוש בגדוד.

תמיר: איך למדת לעבוד על נגמ"שים?

ניסים: חכה, זה הקטע. תדמיין חייל צעיר שהגיע לגדוד עם ידע בסיסי ורצון ללמוד ותוך כדי תנועה למדתי את רזי המקצוע. לדוגמא יכולתי להגיע למוצב שבו כלי לא הניע, ואני לא מבין מה קורה. הייתי משקיע בלהבין את המערכות ולנסות לפתור את התקלה, וכאשר פתרנו תקלה זו הייתה הרגשה מיוחדת.

תמיר: אז איך בכל זאת למדת?

ניסים: השירות בגדוד מיקצע אותי מאוד, אתה בן 20, ילד, מלא אנדרנלין, לא חושב בכלל על הפחד. הייתי יוצא לחילוצים מסובכים של נגמ"שים וטנקים, בשיפועי צד, עם כבלים מחוברים, תחת אש. הצד"לניקים סייעו לנו, עובדים איתנו יחד. היינו צריכים לאלתר פתרונות.

תמיר: למדת לא מעט בשטח?

ניסים: חד משמעי. היום יש לך קורסים, הדרכות, צוותים שתומכים בך. שזה מבורך, הייתי עם צוות מהמחלקה בשטח, וצריך להסתדר. בלב לבנון, למדתי באמת איך להיות לוחם טכני. לא כי מישהו לימד אותי, אלא זה צורך השעה וכשירות הפלוגות תמיד הובילה אותנו.

תמיר: אז איך הגעת להתחבר לפלוגה המבצעית?

ניסים: שם באמת התחלתי להבין מה זה להיות איש חימוש בשטח מבצעי. תחשוב, אני עכשיו בתוך לבנון, אתה ממש חלק מהפלוגה. אתה במפל"ג – זה כבוד חבל על הזמן! להיות במפל"ג זה לא רק מעמד, זה גם אחריות. אתה חלק בלתי נפרד מהחיילים, מהמבצעים, מהחיים במוצב תחת אש.

תמיר: ומה עם השגרה של החימוש בתוך המוצב?

ניסים: פה נפל לי האסימון! הבנתי שאם אני עושה טיפול למנוע תקלות מראש, אני לא אמצא את עצמי נגרר לכל תקלה באמצע הלילה. לא קראתי לזה "שגרת אחזקה" אז, זה פשוט היה היגיון בריא. אם אני בודק נגמ"שים לפני היציאה – הם לא יחזרו עם תקלה באמצע הלילה, ואם הם כן חוזרים אני כבר מוכן מראש.

תמיר: איך הייתה שגרת החיים במוצב?

ניסים: חיים במוצב זה משהו אחר לגמרי. כל הזמן תחת אש: לא מפסיקים להיות בכוננות. החברה יוצאים לסיורים, חוזרים עם נגמ"שים תקולים, ואני צריך להחזיר אותם לפעילות כמה שיותר מהר. לפעמים תיקון נעשה ממש בתנאי קרב, בלי אור מסודר, שכל רגע אתה מצפה לפיצוץ נוסף. והדבר הכי חשוב האמון שהלוחמים נתנו בנו.

תמיר: איך הם באמת ראו אותך?

ניסים: בהתחלה הייתי הטכנאי, אבל עם הזמן הם הבינו שאני שם בשבילם, לא רק בשביל הברגים והברזלים. כשהם חזרו מהשטח, רצו לדעת שאני פה, שאני זה שאדאג להם שהנגמ"ש שלהם יהיה מוכן לסיבוב הבא: הם סמכו עליי כמו שהם סמכו על הלוחמים שלצידם.

תמיר: ואיך המעבר שלך למפל"ג שינה אותך?

ניסים: זה היה מעבר ממישהו שתיקן כלים למישהו שהיה חלק מהלחימה. הבנתי שאני משפיע לא רק במברגים אלה גם באנשים. הבנתי שהחימוש זה לא רק לתקן מה ששבור אלה למנוע את מה שישבר. והאמון שקיבלתי? זה היה הכל בשבילי.\, שזה לא עוד איש חימוש אלה חלק מהכוח.

סיכום ביניים:

תמיר עבר מסלול מדהים מחייל חימוש ללא ניסיון לאיש מקצוע שנמצא בלב העשייה המבצעית נקודה. בתוך מוצב, תחת אש מתמדת, הוא למד את המשמעות האמיתית של חימוש מבצעי. עם הזמן, הוא בנה אמון עם הלוחמים, הפך להיות חלק בלתי נפרד מהפלוגה, והבין שהתחזוקה היא לא רק תיקון אלה כלי מניעה קריטית במלחמה. המפגש שלו עם הפלוגה המבצעית שינה את התפיסה שלו, את הדרך שבה הוא ראה את תפקידו לא כטכנאי אלה כלוחם מסוג אחר, כזה ששומר את הכוח כולו בתנועה, מוכן לקרב הבא. תמיר הפך מאיש חימוש צעיר ללוחם טכני מוביל, אדם שלא רק מתקן אלה משנה את הדרך שבה פלוגה פועלת. הוא למד לבד, לקח יוזמה, לא פחד להתעמת עם מפקדים שלו כדי להבטיח שהכל יעשה כמו שצריך. בזכותו, הפלוגה יצאה לתרגילים ולמבצעים עם נגמ"שים תקינים ומוכנים לקרב. היום, הוא סמל למצויינות, ליוזמה וליכולת להוביל מתוך אמונה מלאה בשליחות.

התמקדמות בגדוד כבעל מקצוע מוביל

שינוי התודעה של הלוחמים לנגמ"ש

תמיר: איך גרמת ללוחמים לשנות את הגישה שלהם לנגמ"שים?

ניסים: תראה, חי"רניקים היו רגילים ללכת ברגל. רק"ם? מבחינתם, הוא אמצעי שמביא אותך ליעד נקודה. בעבודה משותפת שינינו את זה בגדוד אמרתי להם אתם לא יוצאים לקרב אם הכלי שלכם לא מוכן. יצרנו את המודעות לזה שהנגמ"ש הוא חלק בלתי נפרד מהלחימה שלהם, שהוא צריך להיות מתוחזק בדיוק כמו הנשק שלהם. זה שינה לגמרי את הדרך שבה הסתכלו על זה.

תמיר: ומה הייתה התוצאה?

ניסים: זה עבד מצויין. הלוחמים התחילו לתת דגש מיוחד לכלי הרק"ם שלהם וגילו אחריות, כמו שהם אחראיים על הנשק האישי שלהם. מופע התקלות צומצם מה שהחל כמאבק על סדר וארגון הפך לשיטה שהגדוד כולו אימץ.

סיכום ביניים:

תמיר לא רק השתלב בגדוד, הוא הפך לדמות מפתח בו. הוא לא חיכה שיגידו לו מה לעשות, אלה לקח יוזמה הנהיג. הוא הצליח לשנות לא רק את שיטת העבודה של ציוותי החימוש, אלה גם את הגישה של הלוחמים לנגמ"שים שבהם הם נלחמים דוגמה חייה למנהיגות, יוזמה ומצויינות מבצעית.

הפציעה בהתקלות

ניסים: תמיר בשנת 1994 נפצעת בהתקלות בלבנון. תוכל לספר מה בדיוק קרה?

תמיר: זה היה אירוע קשה. נקלעו למערב מתוכנן היטב של החיזבאללה, ממש מתחת לבופור.

ניסים: מה הכוונה נקלעתם למערב? תוכל להרחיב?

תמיר: נסענו במשאית ספארי, בדרכינו בחזרה מהמנוחה מסוף השבוע אל המוצבים בלנון. במהלך הנסיעה נפתחה עלינו אש כבדה מצד החיזבאללה. נפגענו ישירות, איבדנו חייל אחד ותשעה נוספים נפצעו.

ניסים: ואתה ביניהם?

תמיר: כן נפצעתי. הקרב שהתפתח היה קרב נסיגה לתוך שדה מוקשים. זה היה אירוע קשה, פצועים מסביב, ניסיון לחלץ את עצמנו תחת אש.

ניסים: איך אתה מתמודד כיום?

תמיר: אני ממשיך הלאה, אבל המגבלות קיימות. הכאבים מופיעים מדי פעם, רסיסים שלא ניתן להוציא בכל פעם שאני צריך לעבור בדיקת MRI אני נאלץ לסרב בגלל הרסיסים שעדיין בגופי. הצלקות גם הפיזיות וגם הנפשיות, נשארו.

ניסים: איך הוגדרה הפציעה שלך?

תמיר: פציעה בינונית. לא קלה, לא קשה משהו שחיים איתו.

ניסים: ספר לי על התקופה הזו, הכניסה למוצבים בלבנון.

תמיר: ניסים, אתה הרי מכיר את זה. השיירות ללבנון... יום ראשון ממתינים בשער פטמה, עולים עם השיירה, זו הייתה תקופה של פיגועים בלתי פוסקים מטעני קלימגור, צלפים, ירי נ"ט. הסכמי השלום עם ירדן בדיוק נחתמו.

ניסים: מה בדיוק קרה ביום שבו נפצעת?

תמיר: חזרנו מחופשת שבת. הייתי עם שלושה נגדים נוספים מהגדוד. שהגענו לשער פטמה והמתנו לשיירה, הודיעו לנו שקיימים שלושה חוליות עם מחבלים באיזור שממתינות לפגוע בנו. לא ידענו בדיוק היכן הן מסתתרות.

ניסים: כלומר, לא אפשרו לכם להיכנס?

תמיר: כן, ולמחרת יצאנו עם השיירה. ואז זה קרה, מערב מתוכנן היטב, ירי מכל הכיוונים, פיצוצים עזים. ניסינו להגיב, אבל היינו בנחיתות, הקרב היה קשה, והתוצאה הרוג, תשעה פצועים, ואני ביניהם.

ניסים: זה נשמע כמו גיהינום...

תמיר: זה באמת היה גיהינום. דרום לבנון של שנות ה90 -  לא הייתה מקום שממנו יוצאים בלי צלקות, פיזיות או נפשיות. איבדנו שם הרבה חברים.

ניסים: תודה לך, תמיר, על השיתוף ועל תרומתך בתקופה כל כך קשה.

תמיר: תודה לך, ניסים. חשוב להמשיך ולספר על מה שעברנו שם.

חשוב לציין שתמיר היה בלא מעט אירועים במהלך השהייה בדרום לבנון והיה שותף מלא לעשייה בגדוד ולכשירות של הכלים בלחימה.

שנת 1996

יושלם בהמשך