סיפור מלחמה מטלטל - סיפורו של רס"מ אביעד קידר על הטירוף בעיניו מפריצת המלחמה ועד ימים אלו - סיפור עוצמה כובש

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 11/03/2024

תאריך האירוע: 2024-03-11

מספר צפיות: 400

שבת, 7 באוקטובר, 6:00 "alarm clock"- אין מצב שבוקר, עייף, מותש.

מזמן לא רכבתי, מאז שים הגיעה לעולם, אם לא עכשיו אז בכלל לא. תמיד תהיה תקופה מעייפת וקשה, אבל זה הזמן.

זה הזמן להתנתק לכמה שעות, לראות את עוטף עזה ביום שלפני הירוק, לעוף עם הטרקטורון, לשבת על כוס תה חם עם שמוליק בן דודי והשותף שלי לטיולים.

שוטף פנים, מתלבש, תוך כדי שולח הודעה לאיתורן שיש לי בטרקטורן כדי לבטל את האזעקה.

שבת, 7 באוקטובר, 6:29 "Voff"

"Vibration sensor alarm OFF"

זיקוקים, הפעם השמיים לא צמאים. טליה אשתי היקרה אומרת לי "מאמי עדיף שלא תצא", "שטויות" אני אומר לה זה תכף יפסיק.

הילדים מתעוררים בבהלה, הפניקה מתחילה בבית ואני מנסה להרגיע.

עוברת דקה, ועוד אחת, ועוד ועוד. זה לא עוצר, רק מתגבר. שולח הודעה למפקד שלי, מפקד חבר או איך שתקראו לזה, מדברים הרבה, גם בשבתות גם בחופשים, וגם כשמשעמם.

6:35- "בוקר טוב אחי, נראה לי מלחמה", הוא עדין ישן, גר בצפון הרחוק, הירוק התמידי.

מהר מאוד מבינים את תמונת המצב, רצים בפאניקה לבית הריק של הורים שלי, להם יש ממ"ד ולי אין, הם ברחו בזמן לווילה בראש פינה לחגוג את שמחת תורה.

השעה כבר 7:00 שומעים יריות קרוב מאוד לבית, ברדיוס של 2 ק"מ בערך, מהר מאוד מבינים תמונת מצב, מדברים עם חברים בקבוצת חירום של המושב, מתפצלים וכול זוג תופס עמדה מחוץ לרחוב.

בשעה 10:00 כבר ניתקתי מגע לכיוון שיזפון, עזבתי את טלי קורל מעין וים, והשארתי אותם לבד בבית. בעצם לא לבד, נתתי לטלי סכין גדולה מהמטבח של אימא. "חיים שלי זה צמוד אליך, שהילדים לא יראו, תנעלי את הדלתות אוהב אתכם".

נוסע דרך באר שבע ולא דרך צאלים, חששתי מהחברה של ביר הדאג' שיעשו בלגן בכביש, לא הייתי מודע למצב, אם הייתי לוקח ברמזורים ימינה כנראה שלא הייתי כותב את מה שאני כותב עכשיו.  חמישה ימים בשיזפון של העלאת כשירות בכלים, בנוסף יש לי משימה כרגע, והיא לחבר את האנשים למה שקורה כי הגיע הרגע. חמישה ימים של טירוף, לדאוג ששני חטיבות יעלו כשירות ממחנה שיזפון לכיוון העוטף, אותו עוטף שעדין לא ירוק.

אחרי טירוף של עבודה בכלים, העמסתם על מובילים אל מחוץ לחטיבה, אני נכנס ל3 דקות התארגנות בחדר, נותן קריאה לנגדים שלי "חברים תעמיסו הכול, אבל הכול".  תוך 3 דק' אני לא בחדר, שום דבר לא בחדר, חדר ריק, שנשאר ככה לשלושה חודשים.

שטח כינוס, טירוף של כוחות, כול הצבא פה, כולל ציפור האש הקדושה. כן, אותה כבדה שמתה בשריפה וקמה לתחייה מתוך האפר.

זורקים עלינו טכנולוגיות, ברזלים, אמצעי מיגון, כול מה שאפשר כדי לשמור על עצמו מהחיות אדם ששחטו, אנסו, השפילו ורצחו  את בנותינו, בננו, אמותינו, אבינו, סבינו וסבתנו.

יש שני מטרות מרכזיות, הראשונה להשמיד את חמאס, השנייה להחזיר את החטופים לארץ הקודש. נזכרתי בעוד מטרה- להחזיר את פקודיך בשלום לבית. אחד המהלכים הפופולריים ביותר בכדורסל נקרא צעד וחצי, ככה עשינו כמה פעמים כדי לחפש גופות של חטופים וגם כדי להטעות את האויב, או שבעצם להטעות את עצמנו.

תוך כדי הכשרת אחת המשאיות במחנה יפתח, התראה על חדירת מחבלים מהים, תופס עמדות יחד עם לוחמים בגזרה, שריקות של כדורים ליד האוזן, ופה אני מבין שהעסק מסוכן, מסוכן מאוד.

4 ימים בערך לאחר הכניסה הקרקעית אנחנו נכנסים עם האמר בשיירה לוגיסטית לעזה, ציר של חול ים, בעצם לא ציר, רק חול. חול, וחול.

ריח של בצל, אומרים שבצל טוב לחולי פסוריאזיס, אז הרווחתי. מתחפרים, מחלצים, שוב מתחפרים ושוב מחלצים. "אש" צועק דימה, בוחן האוטומטיבי של החטיבה,  פורקים מההאמר במהירות לאושקוש סולר מאחורה, האש כבר עברה את הקבינה, הנהג פרק כולם ברחו. אין מצב שהאושקוש תעלה באש ימים ספורים אחרי כניסתנו לעזה.

אתה המבוגר האחראי, כי אתה איש טנ"א, אנחנו פותרים הכול לא? זה לא קורה, לא לא. לוקח מטפים מאושקושים סמוכים מתקרב למרחק של מטר מהאש, והאש כבתה. פרקנו בעזה, כאוס מטורף, מי נגד מי, איפה הטנקים? במה מטפלים? מה מותר? מה אסור? לאן הולכים? זריחה, בורחים חזרה לארץ הקודש בלי שעלינו על הכלים, בלי שטיפלנו בתקלות, אכזבה, עייפות.

אחרי שבוע מוצאים את עצמו בכביש החוף, בבית ספר, מרפאות, בין בתים, בין חנויות, מחלצים כלים תקולים, D-9  שנכנס לתוך חדר משאבות של בריכות בלב השכונות של חמאס.

עוד חילוץ של טנק, ועוד חילוץ של משאית, ועוד ועוד.

החזה מתנפח, מרגיש בטחון להיות שם, להגיע לכלי ולהרגיש שאתה לא משאיר שום לוחם מאחור, שום כלי מאחור. בינתיים השארת את האישה והילדים מאחור, הברחתם אותם צפונה, לצפון הירוק, לקיבוץ מעוז חיים שבה אחיה גר אחיה.   אח שלה אוהב, מחבק, תומך, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו.   

בעיצומה של הלחימה הכרת את פקודיך כמה שהם אריות, בעצם לא כולם, היית צריך במהלך הדרך לתת כמה סטירות ולהסביר לאנשים שבשביל זה אתה משרת בצבא הכי חזק בעולם, לא בשביל להיות בפודרה של שיזפון, לא בשביל לקנות טיטולים לילדים באילת או  iPhone   לאשה. בלחימה הכרת את מפקדיך. אין ספק שיצאנו למלחמה עם המפקדים הטובים ביותר, עם המפקד הטוב ביותר.

באחד מהימים הגענו לאזור המגנן החטיבתי באזור ג'באליה כאשר היו שם שני כלים שהיו תקועים, הראשון בלי זחל והשני בלי 2 זחלים.

3 ימים הם מנסים לסגור זחל ולא מצליחים. דימה אומר לי "אביעד תן לי עוד קצת אנחנו נצליח לסגור", אני לא יכול לדחות משימות,  בקיצר, אין לי זמן, היום 2 הטנקים כשירים.

אני הולך למח"ט ואני אומר לו שאני חייב לגרור את הכלים לכביש באזור, רק שם נוכל לעבוד, מקבלים החלטה וגוררים.

מכניס את דימה לטנק הפרוס, מתחילים גרירה, אני תוך כדי מלווה את הכלים עם המ.ק 624 צמוד אליהם, כ-20 מטר מהר, מתחיל לרוץ צמוד אליהם כי הגרירה הולכת חלק. רץ כ150 מטר. אין אוויר. לא נשאר הרבה עוד 100 מטר ומגיעים לכביש, מסתובב אחורה כדי לעלות על ההאמר ולהגיע אליהם.

מסתובב ובום!

פיצוץ גדול באזור הטנק הראשון, הטנק השני מסתיר את הפגיעה, אין לי מושג מה קרה שם, מטען? נ.ט?  צועק לחברה שלי שיחזרו למגנן, לפתע עוד פיצוץ, ועוד אחד, קולות של ירי. אולי עשיתי טעות שקיבלתי החלטה לגרור לכביש, אם מישהו פצוע אני פצוע, אם מישהו מת אני מת. הבטחתי להחזיר את האנשים בשלום. נס משמים, מחבל יצא ממנהרה וירהRPG  לכיוון הטנק הראשון, הטנק השיב אש

חזרה וגם הטנק שאחריו, לוחמי כוח חצרוני הסתערו לכיוון הירי, מצאו פיר של מנהרה וזרקו רימון. לאחר מכן דממת אל-חוט.

מגיעים לכביש , הטנק כשיר. גוררים עוד טנק לשם, גם הוא כשיר.

כמעט בכול יום נכנסים פנימה עם האמרים, או בתוך מסדרון אחורי של טנק, כן מסדרון. יש פחד  בתוך הטנק יותר מההאמר , אתה מדמיין מחבל שנצמד לטנק ומצמיד מטען על הדלת האחורית ואז אתה מת, מת מהפיצוץ, מת מההדף. כול יום משהוא אחר, ירי צלפים באזור, מטענים ועוד איומים נוספים, אתה מבין שאתה יכול למות משטות, ואז רצה לך התמונה בראש שהאישה מגדלת את הילדים לבד, באותו בית קטן שאתה נמצא בו, בלי החלום לבנות בית גדול, חיים בבית קטן, עם ילדים קטנים, במושב קטן.

אחרי כמעט שלושה חודשים מתקפלים, חוזרים להכשרה, דיכאון, אכזבה, כולם נלחמים ואתה חוזר לדרום הרחוק.

אנחנו עוד נחזור, חזקים יותר!

חופש יום, יומיים, שלושה, מוזר בבית, קשה בבית, קשה לילדים, אתה זר, הילדים שרוטים, פגועים, היו גם לפני אבל עכשיו יותר.

מטייל בטרקטורון, הפעם בעוטף הירוק, ירוק שצמח מגשם של דם, דם שלנו, מדמיין אותם בורחים, רצים..

אבל הבטחתי, אנחנו עוד נחזור, חזקים יותר!