קורותיה של חוליה טכנית מגדוד 125 חטיבה 205 במלחמת יום הכיפורים * "לפנות בוקר הודיע לנו מגיד העתידות שלנו, הלוא הוא קוממי החובש, כי הוא שומע רעש של שריוניות נעות לכיוון שלנו. רון החשמלאי התקשר לקצין מבצעים גדודי והודיע לו, אך הקמב"צ הרגיע אותו באומרו שזה שום דבר, ובשעה 04:00 נצטרף לחניון ונחזור לנוח"

זחל"ם במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, אין לו קשר לכתבה [צילום: אלי חן / ארכיון צה"ל]

מי שהעלה את קורות אנשי החוליה העלה על הכתב את תיאור הפעילות מהיום הראשון של הגדוד ללחימה, ב-7.10.73 עד לתוך תקופת המובלעת הסורית.

הכותב הזדהה כה'רבי' משה (מוריס), חייל סדיר בזחל"ם. משה ציין את שמות אנשי החוליה, משתתפי הסיפור: הנהג אברהם אברהם, המכונאים נאור בנימין (בז'ה), אורי גולדשטיין ומרדכי בר, החשמלאי רון יהודה, חמשי הצריח משה אורי ומוריס בריבי, החובש בנימין קוממי, הקשר ברוך שקל. הצטרפו לזחל"ם בהמשך: המכונאים אהרון רוזנברג ונחום כץ.

להלן היומן, שמחברו הכתיר "מלחמתה של חוליה טכנית". לא הצלחנו לאתר את הכותב [אולי בעקבות רשימה זו, הוא או מישהו מחבריו יצוץ]. מקור: ארכיון צה"ל.

יום ראשון 7.10.1973 

יציאה מהחטיבה בשעה 14:00 לעבר הרמה הסורית. הדרך היתה ארוכה וממושכת. הגענו יחד כל הגדודים 125, 94, 61, בשעה 05:30 לפנות בוקר לצמח.

יום שני 8.10.1973 

התחילה החוליה הטכנית את מלחמתה. באחד הכבדים של הפלוגה קרה קלקול במכשיר הקשר ונאלצנו לשלוח את הקשר שלנו, הרי הוא שקל, בכדי לתקן את המכשיר. באותו רגע החלו הפגזות ובומים מצידם של הסורים. כאריות קפצנו מהזחל"ם ונשכבנו על האדמה. חלקנו מלמלו תפילה מפיהם, איך אומרים? אפשר להגיד שעברנו את טבילת האש הראשונה בשלום.

יום שלישי 9.10.1973 

אפשר להגדירו כיום שקט יחסי, חוץ מפגזים שנשמעו מרחוק. מטוסי חיל האוויר שלנו שעברו מעלינו הלוך ושוב, ואנו מדי פעם ניגשנו לכבדים שלנו וסידרנו כל מיני תקלות – בעיות היגוי, נזילות. עברנו את היום בשלום.

יום רביעי 10.10.1973 

יום זה אפשר להגיד התחיל כטיול. בסביבות השעה 10:00 בבוקר היינו תחת אש והפגזות קשות, ואז בשעה זו קיבלנו הוראה להחליף את הזחל"ם שלנו עם חוליה טכנית 9 של ויולה בגלל שקרתה להם תקלה. לקחנו את הזחל"ם, אפשר להגיד שירדנו לנפוש קצת בעורף. הגענו לסדנה בשעה 11:15 לפני הצהריים, איך שאומרים, העברנו את היום בצורה יפה – מנוחה, שינה, והתכוננו לבאות. בקיצור העברנו את ערב חג הסוכות בסדנה.

יום חמישי 11.10.1973 

יום זה לאחר מנוחה חזרנו שוב למקלחת האש ונשלחנו חזרה לחזית. ביום זה הצטרף אלינו נחום כץ (מכונאי שוט), שהגיע מצרפת כמתנדב. המשכנו את דרכנו לעבר הכבדים של הפלוגה שלנו, טיפלנו בהם וישבנו כרגיל לצידו של הזחל לתפוס שלווה עד חניון הלילה שבו היינו מקבלים אספקה ונוזלים וכו'. חניון זה היה ערב ערב מן היום הראשון למלחמה.

יום שישי 12.10.1973 

משעות הבוקר המוקדמות נתקלנו בשתי משאיות סוריות שהושארו על-ידי הצבא הסורי, שלקח את הרגליים וברח לנפשו. ממשאיות אלו לקחנו סיגריות סוריות, נעליים, שמיכות וכל מיני דברים שניתנים לשימוש. במשאיות הסוריות היו המון מנות קרב שכללו ביסקויטים ממולחים, חלב הולנדי, ריבה הונגרית, בשר הונגרי, בשר גולש בתוספת תפוחי אדמה מסין. שימו לב, מנות קרב אפילו הם מקבלים.

בסביבות השעה 16:30 התחלנו בתזוזה לעבר העיר הגדולה, הרי היא קונייטרה, או 'ציריך' כפי שנקראה בקשר. כל הדרך לעיר הגדולה נראו עשרות טנקים סורים פגועים ושרופים, לרוב מפגיעות חיל האוויר שלנו. בדרכנו לעיר הגדולה קיבלנו הודעה בקשר לתקן איזשהו כלי כבד שנתקע. המכונאים הזריזים שלנו, הרי הם בז'ה, זיגי, אורי וכץ ירדו לטפל בבעיה שנקלו בה. המכונאים שלנו בעודם בעבודה נפלה עלינו הפגזה שלא הרגשנו כמותה מהיום הראשון למלחמה. כל אחד ירד לתפוס מחסה, ואני משה הצעיר (כפי שנקראתי על-ידי החוליה) ורון החשמלאי וקוממי החובש תפסנו מחסה תחת בור ביוב מתחת לכביש.

ההפגזה נמשכה כ-20 דקות. בסיום ההפגזה המשיכו המכונאים שלנו בעבודתם עד לסיום העבודה ולאחר מכן יצאנו לדרך כשהכל חשוך, עד שמצאנו את הפלוגה ושאר החוליות. זה לקח המון זמן, אבל איך אומרים – סוף טוב הכל טוב. הגענו לפלוגה, עברנו את חניון הלילה כרגיל בעבודות בכבדים שלנו ובכל מיני טיפולים.

יום שבת 13.10.1973 

מזג אוויר קריר ביותר. אפשר להגיד, התחלנו להרגיש את החורף ברמה. אכלנו ארוחת בוקר ובשעה 08:00 נשלחנו לתקן איזה כבד בצומת אמריקה-ציריך. כאן נתקלנו בסוללה של צלמי חוץ אשר צילמה אותי משה הצעיר ואת אורי ה… תוך כדי הבטחה לשלוח לנו את התמונות הביתה. אנחנו עדיין מחכים.

חזרנו לחניון לאחר שתיקנו את הכלי הכבד. עודנו יושבים בשלווה נשמעו במכשיר הקשר – זהירות, נא להיות בכוננות נ"מ, ומעלינו עברו שני מטוסי מיג 21. קוממי החובש, איש המקלע שלנו, קפץ על המקלע שלנו, אבל כבר היה מאוחר. עוד נפשנו בנו, לפתע (כמו בסרטים) נראו שני מטוסי מיראז' ישראלים שטיפלו בצורה חלקה במיגים הסורים, שלאחר מכן נראו מעלים עשן שחור מליבותיהם. היה ממש תענוג לראות את השליטה הבלעדית של מטוסינו באוויר.

יום ראשון 14.10.1973 

הגענו לחניון שהיה בקרבת הצומת ציריך-אמריקה. נשלחנו בסביבות השעה 11:30 לפני הצהריים לתקן את אחד הכבדים שלנו, ואז הרעשה כבדה והפגזה של הסורים. חלק מהחוליה התפזר. אורי המהנדס נשאר לשכב מתחת לטנק, אני, כץ המתנדב ורון החשמלאי נשכבנו לצידו של קיר. לידינו נפל רסיס במרחק של מטר מרגלו של כץ. גם מהפגזה זאת יצאנו בשלום, כשאורי המהנדס קופץ לזחל, מסובב אותו ואנו תוך כדי נסיעה קופצים על הזחל"ם ונסים כל עוד נפשנו בנו לכיוון העיר הגדולה. המשכנו במנוחה ובטיפול בכבדים של הפלוגה שלנו.

יום שני 15.10.1973 

יום שלא יישכח מאיתנו. מהעיר הגדולה לחניון הבא תל שער. בדרכנו לחניון צומת אחרי צומת אמריקה-ציריך, נתקלנו בצומת באש ארטילריה קשה מאוד מצידם של הסורים. קפצנו מהזחל"ם, ודקותיים לאחר שירדנו נשלח פגז שנפל 50 מטרים מהזחל"ם. רסיסים פגעו בזחל"ם הטכני וקרעו כמה תרמילי גב. התחתונים של המהנדס אורי נקרעו, הסוודר שקיבל מכץ נקרע ואנו המשכנו לשכב אחד לצידו של השני.

אני שכבתי לצידו של זיגי (הרי הוא צ'רלס ברונסון של החוליה). אני כרגיל בכל הפגזה עד כה המשכתי לצחוק ולעשן סיגריה. זיגי ששכב לידי בכל בום שנשמע, דחף את ראשו לאדמה וכמעט שעשה חור באדמה עם ראשו. לאחר הפוגה של דקותיים רצנו למקלט. בדרך נפצע בז'ה הסמל הטכני שלנו ברגלו מנפילה. אני וכץ רצנו למקלט שישבו החוליות הטכניות של פלוגות ח' ו-ו', ואני גם שם המשכתי לצחוק. הפגזה זו נמשכה כ-25 דקות. לאחר ההפגזה חזרנו לחניון הלילה תל מסחרה. טיפלנו בכבדים שלנו, קיבלנו אספקה וחזרנו למנוחה ולשלווה.

יום שלישי 16.10.1973 

יום זה היה היום הקשה ביותר בגדוד שלנו. ביום זה נהרג המג"ד שלנו טוביה מרסיס לפניו. נהרג עוד מט"ק שלנו, אלישע, ששלושה ימים לפני כן ביום שבת קיבל ממני גרביים להחלפה ועזרתי לו ברחצה. אך מה אגיד לכם, את הקרב הזה שמענו במכשיר הקשר, וקרב כזה לפי דעתי לא יישכח במהרה, כי יצאנו עם 25 טנקים שלנו לעומת 70 טנקי אויב ויצאנו כשידינו על העליונה.

ניתן לי לציין עוד דבר – לרוב בכל צבא כשהמפקד נהרג יורד מצב הרוח פלאים, אך אצלנו אפשר להגיד שזה היה ההיפך. בשעה שנהרג המג"ד התעלתה הפלוגה על עצמה והצליחה לעלות ולכבוש את המטרה שעמדה לפנינו באותו יום. כעבור 3 שעות בערך נשמע במכשיר הקשר הודעה – לכוננות נ"מ. אני תפסתי את מקומי על המקלע, אך מה אגיד לכם, גם פה לא הצלחנו לעזור למטוסים שלנו. גם כאן הם ביצעו את העבודה על הצד הטוב ביותר.

ברצוני לספר לכם על מקרה משעשע שקרה פה. אחד מחוליה טכנית גדודית, רוברט שמו, איש קבע בחטיבה תפס רומ"ט וחשב לעשות היסטוריה ולהפיל איתו מטוס, אך מאמציו עלו בתוהו. אולי במלחמה הבאה יוכל לעשות זאת. גם ביום זה יצאנו לחניון וחזרנו לשלווה ולמנוחה, לשמוע את הנאום של גולדה.

"יום רביעי, 17.10.1973 

יום זה עבר בשקט עד לחניון הלילה. משעה 12 בלילה מתחיל הסיפור. התבקשנו לגשת לטפל בפלוגה שלנו, שהיתה באותו ערב באבטחה. נסענו עם הזחל"ם והוביל אותנו הסייר שמוליק, עפולאי שקיבל צל"ש במלחמת ששת הימים. החבר'ה עבדו על הכבדים והחלו בטיפול. שמוליק הסייר הבטיח לנו שבסביבות 01:30 אחר חצות יבוא לקחת אותנו לחניון. החבר'ה חזרו לזחל"ם בשעה 01:15 וחיכינו לבואו של שמוליק. השעה היתה כבר 02:30 והתארגנו לשמירה.

"בסביבות השעה 03:15 הודיע לנו מגיד העתידות שלנו, הלוא הוא קוממי החובש, כי הוא שומע רעש של שריוניות נעות לכיוון שלנו. רון החשמלאי התקשר לקצין מבצעים גדודי והודיע לו על כך, אך הקמב"צ הרגיע אותו באומרו שזה שום דבר, ובשעה 04:00 נצטרף לחניון ונחזור לנוח.

עודנו יושבים ומהרהרים בעניין זה,היתה כבר השעה 03:50 לפנות בוקר. בשעה 04:00 התחילה הרפתקאה גדולה. פגז של מרגמה נשלח לעברנו, ואנו עדיין לא יודעים מה מתרחש סביבנו. קיבלנו הוראה מאסא המ"פ (הקצין שאנו חייבים לו את חיינו) לקפוץ מהזחל"ם, אך כאן נתקלנו בגוף חי, הרי הוא קוממי, שפחד לקפוץ מהזחל"ם. השקענו מאמץ עצום בדחיפתו ואחד אחרי השני קפץ כאריה ונשכב על האדמה, שהיתה שזורה באבני בזלת גדולות.

"נשכבנו על הרצפה וכל זאת תחת אש מקלעים משריונית עיראקית ואנשי חי"ר שלהם ובזוקות. כעת התחילו הכבדים שלנו לנוע לכיוון ממנו באה האש. תוך כדי תנועה נשמע קולו של המ"פ – תיזהרו על הרך השוכב על הרצפה. אש זו נמשכה ב-15 דקות, אבל בשבילנו זה היה כשבוע.

קודם לכן אני קפצתי מהזחל"ם. העוזי שלי נלקח על-ידי קוממי והכובע פלדה שלי שבאותו רגע היה חיוני ביותר נפל לי מהראש. את הכובע מצאתי אחרי שתי דקות. בהתחלה שכב לידי משה אורי הרב סמל הפלוגתי, לאחר מכן ברח ממני. נשארתי לבד. לידי נשכב בז'ה וגם הוא נעלם. לבסוף אמרתי לעצמי שהכי בטוח לשכב ליד זיגי. נשכבתי לידו ופי מלמל את המילים 'שמע ישראל' ו'ה' הוא האלוהים', אבל בהתקפה זו חשבתי על הבית, על ההורים, ותאמינו לי כולם חשבו כך. מה אגיד לכם? לאחר ערב זה אפשר להגיד שנולדה חוליה טכנית מחדש.

"לאחר שנפסקה קצת האש הצולבת שהומטרה עלינו, עלינו על הזחל"ם ובדהירה פראית עפנו מהשטח המקולל, שאני בטוח שלא יישכח על ידינו לעולם, וזה יישאר חרוט בזכרוננו לעולם ועד. לאחר מכן כוס קפה טוב הרגיע אותנו.

כשהגענו לחניון שלנו הספקתי עוד לאסוף תרנגול הודו שהיה לקמע שלי למשך יומיים ודרך אגב צולמתי עם התרנגול ביד. זה סוף סיפור המתח ליום ד', סיפור שלא יישכח ועוד יסופר רבות על ידי.

יום חמישי 18.10.1973 

לאחר יום ד' הקשה עבר עלינו יום חמישי בשקט. נסענו לסדנה לתקן תקר בגלגל ושם כבר סיפרו עלינו כאילו נהרגו 4 מהחוליה הטכנית שלנו (נו, תמיד יש סיפורים). יום זה אפשר להגיד שהיה שקט. היינו בחניון לילה בלי הדלקת פנסים ובלי חלוקת דואר וחבילות מהבית. לילה זה היה שקט עם שמירה יותר מתוגברת מאשר בעבר.

דף מיומן החוליה הטכנית של חטיבה 205. היומן נכתב על דף שחולק ל-3 טורים [ארכיון צה"ל]

יום שישי 19.10.1973 

יום זה היה שקט יחסית. ישבנו בסדנה משעות הבוקר המוקדמות. כל איש מהחוליה עבד בכבדים של הפלוגה עד שעות הערב (באותו יום הצטרף אלינו אהרון רוזנברג לחוליה בתור מכונאי שוט). בערב עברנו למקום שקט ובטוח, וחזרנו לצומת אמריקה-ציריך כשאותנו בשטח מחליף גדוד שרמנים.

יום שבת 20.10.1973 

יום זה היה שקט ועדיין אנו ממשיכים לשמוע חדשות בלי לדעת מה קורה בתעלה במלחמה עם המצרים. באותו יום אוסף אותנו המח"ט, הרי הוא יוסי פלד הצעיר (מפקדי הישיר), ומתאר לנו את המצב בצורה יסודית, ותאמינו לי לאחר שיחה זו עולה המצב רוח אצלנו מעלה מעלה. הוא מודיע לנו כי לפי דעתו הפסקת אש זה עניין של שלושה עד ארבעה ימים, ולפי דעתי הוא צדק בהחלט.

לאחר השיחה אנו חוזרים למנוחה וסוף כל סוף הגיע הזמן. עשינו מקלחת בוץ, מקלחת שדה, ותאמינו לי גם זה היה טוב.

יום ראשון 21.10.1973 

גם יום זה עובר עלינו בשקט, עם שמיעת מוזיקה וציפיה לשמוע חדשות טובות. תאמינו לי שהתחלנו לשמוע על גישושים להפסקת אש. ביום ראשון מגיע אליי בקבוק קוניאק ואני מבטיח ואומר שבקבוק זה יישתה רק בהפסקת האש יחד עם המ"פ.

יום שני 22.10.1973 

גם יום זה הוא שקט. בחדשות של השעה 11:00 אנו שומעים שהפסקת אש עומד להיכנס לתוקפה בשעה 18:50 לפי שעון ישראל, אך שוב פעם המצרים הפרו את הפסקת האש וניסו לפרוץ את הארמיה השלישית, אך בכישלון מוחלט.

בגזרתנו אפשר להגיד שהיה קצת שקט, אך בשעה 14:30 נשמעה בקשר הודעה – הכן לכוננות נ"מ, 4 מטוסי אויב מעלינו בגובה נמוך יחסית. אז כץ המתנדב הפסיד את הזדמנות חייו להפיל מיג עם מקלע כי הוא לא ידע להשתמש בו. לאחר מקרה זה שכבנו בשלווה וביטחון לצידו של טנק.

יום שלישי 23.10.1973 

אפשר להגיד שהתחלנו להרגיש את סוף המלחמה. המצרים הודיעו על נכונותם להפסקת אש וזו תיכנס לתוקפה בשעה 18:00 בשעה טובה ומוצלחת, ואז נשמעה גם הודעתו של הדובר הסורי שגם סוריה מוכנה להפסקת אש, וכאן נכנס בקבוק הקוניאק לכוננות ומחכה לפתיחתו.

יום רביעי 24.10.1973 

בשעה טובה ומוצלחת נכנסת הפסקת האש לתוקפה בשני הצדדים, ואנו החוליה וכל הסוללה מחכים לדרור.

יום חמישי 25.10.1973 

בשעה 20:00 נפתח בקבוק הקוניאק ולגימה לגימה עבר בין אנשי החוליה והמ"פ החובש שהציל את חיינו, עברנו את המלחמה האכזרית וארורה בשביל החוליה.

ולסיום אני רוצה מספר מילים לסיום הסיפור.

אני הייתי הצעיר בכל הגדוד. התנדבתי לצאת עם החוליה לקרב, ותאמינו לי פעם אחת בלבד הצטערתי שהצטרפתי לחוליה, וזה היה בערב ה-17.10.1973 (ערב העיראקים). אני מבסוט ונהנה בחברתם של החוליה הטכנית לצידו של זיגי עם המבט הנפלא והבדיחות הנהדרות שלו, עם אורי המהנדס והמילים היפות שהוא מדבר, כגון סולידי. ועם בז'ה חסר הביטחון שאולי יותר מאוחר יקבל אותו, ועם רון החשמלאי החביב והשקט, עם קוממי החובש, שאחרי כל הפגזה עלינו היינו צריכים לחפש אותו, עם שקל הקשר שהיה אחראי על ניקיון הזחל לרוב, עם אברהם הנהג אוכל התירס והלוף שכל הזמן רבתי איתו, עם משה אורי, הרב סמל הפלוגתי, שהתנהגותו כלפיי היתה נהדרת ממש, כאב לבן; עם כץ, שצריך להגיד לו כל הכבוד שבא מצרפת בכדי לעזור לנו במאמץ המלחמתי. לאהרון שעבד קשה מאוד, ואנו כל החוליה מודים למח"ט הצעיר על ההרצאה שלו ביום שבת 20.10. בהרצאה זו עלה המוראל שלנו גבוה גובה, ולפי דעתי החוליה לא הצטערה שצירפה אותי. אני זה שדאגתי לדואר ולחבילות שנשלחו אלינו מהבית, וגם עזרתי בהכנת ערבי הווי בתוך הזחל"ם ובשירה לעבר החניון.

כאן אני מסיים את ספרי הקטן על מלחמתה של החוליה הטכנית.