מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 12/05/2023

תאריך האירוע: 2023-05-12

מספר צפיות: 1036

תאריך גיוס יוני 1962 | פרשתי לגמלאות 1/9/84 | פרשתי בדרגת סא"ל | טלפון 050-7502996 | גר בזכרון יעקב |  אב לארבעה ילדים. שכלתי את בני זיו שנהרג בתאונת דרכים בגיל 23.

מוקדש לרעייתי האהובה דורית
דורית ואני

בית בלי אישה כשנה בלי אביב

יפה שלי...

הן אחרי ככלות הכל

היה לי כישרון גדול

להזדקן איתך יחד

                   זאק ברל

אני ורעייתי דורית בצעירותנו

אני ורעייתי כיום

תמונתי כנער

ההכנות לגיוס לצה"ל

המוטיבציה שהניעה אותי  עם גיוסי ובכל שנות שרותי

מאז ומתמיד משאת נפשי הייתה להיות קצין בצבא הגנה לישראל. ההשראה לכך הגיע אלי מתוך סיפורי התנ"ך שגדלתי עליהם וכה אהבתי להקשיב ולקרוא מתוך ספר הספרים על גיבוריו. מתוך כך הבנתי את משמעות כוחו של האדם ויכולתו של הפרט לגרום לשינוי. קראתי על גבורתו של החיל, מעמדו של הקצין ותרומתו למען השמירה על מולדת עצמאית.

אני שימשי שבינקותי חוויתי את השואה ומוראותיה, יודע שמדינה יהודית עצמאית היא לא המובן מאליו, אלא צריך להתאמץ ולעמול קשה מאוד ולשלם מחירים אישים כבדים, כדי לשמור ולהגן עליה מכל הקמים והחורשים עליה רעה. הרגשתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואנו שוב כמו בתקופת התנ"ך, קיבלנו את המדינה במתנה ואני באופן אישי, מופקד להגן עליה יחד עם כל בני דורי. האמנתי בקדוש ברוך הוא שהבטיח לנו את הארץ הזו וקיים את הבטחתו. ומכאן והלאה, כלומר, חובת ההגנה והשמירה עליה, מוטלת עלינו, ועל מנהיגינו הגדולים והדגולים, שישמשו דוגמה לעם וידעו להוביל את העם בדרך הנכונה. כמו משה רבנו שידע להוביל את העם במדבר במשך ארבעים שנה למרות כל הקשיים שניקרו בדרכו, כמו דוד המלך ושלמה, דוד כבש את הארץ מידי הזרים, הכתיב את גבולות המדינה תוך כדי הקרבה גדולה מאוד ושלמה בנו נהנה מפירותיו של אביו ובנה את בית המקדש, בית האלוקים. הם אלה שנתנו לי את הכוחות והאומץ להתחייל, להיות קצין, להתנדב ולהראות דוגמה אישית במלחמות ישראל.

בנוסף לכך מגיל צעיר ביותר שתיתי בצמא את סיפוריו של ישראל אחי, עקבתי בהערצה אחר שירותה הצבאי של אסתר, שמעתי את שתיקותיו של אריה , והבטתי בהערצה על שלום אחי התאום שעבר בהצלחה את הטירונות של הצנחנים ובעיקר הפנמתי את הערצתו וגאוותו הגדולה של אבא בילדיו המשרתים בצבא בשירות משמעותי. לאור כל זאת, היה ברור לי שאני אהיה קצין בצבא שלנו.

בגיל שש עשרה בערך, התחלתי את ההכנות שלי לקראת השירות, התחלתי לנווט במסלולי הליכה עם מפת דרכים בידי. ניווטתי ביערות הכרמל, בכל פעם התבוננתי במפה, קבעתי לי נ.צ. והגעתי לשם בדיוק מירבי, כך גם למדתי  להתמצא היטב באזור העמקים ובכל אזור חיפה.

התחלתי לשפר את היכולות הגופניות שלי, בהדרכתם האישית של ישראל ואריה. התאמנתי בריצה למרחקים ארוכים עד שיום אחד הגעתי למגרש "מכבי חיפה" בקרית אליעזר, וללא כל מחשבה, הצטרפתי לשחקנים תוך כדי אימוני הריצה שלהם, היה לי קשה מאוד לעמוד בקצב שלהם, אבל לא ויתרתי לעצמי. בסופה של הריצה גופי הביע את מורת רוחו ממאמץ היתר שכפיתי עליו והקאתי את נשמתי.

המאמן התבונן בי וראה את נחישותי, הוא שאל אותי אם אני חלק מהקבוצה ובמידה ולא, אם נרשמתי כבר. עניתי לו שאין באפשרותי להצטרף ולהיות חלק מהקבוצה כי אין לי אפשרויות מימון. וכשהוא שמע שהגעתי מביתי בחליסה עד קריית אליעזר למגרש מכבי בריצה, הוא רשם אותי מיד וויתר לי על התשלום. העניין עורר אצלי את המוטיבציה, להתאמן  אף יותר, ולפתח את הכושר הגופני שלי,  עד שבשיא כושרי, השתתפתי ב"מרוץ התבור." רצנו לאורך מסלול של 10 ק"מ, שבסיומו, זכיתי במקום הראשון.

בימי שישי בערב לאחר סעודת שבת, נהגנו להתאסף בסניף "בני עקיבא" בהדר הכרמל. אל המפגש הגיע שלום אחי התאום ששרת כבר בטירונות של הצנחנים וכך גם חברים נוספים שהתגייסו יחדיו לצבא במאי 1962, ושרתו אף הם בצנחנים. כולם היו שם בכושר גופני מעולה, כושר של טירונים שהתאמנו בכל יום מעלות השחר ועד השקיעה. לפתע הציע מי מהם לרוץ לקריית אתא עד לסניף בני עקיבא. הם היו בכושר טוב, מזה שלושה חודשים הם עסוקים יום יום באימון גופני מסודר ומובנה ואני, עדיין לא התגייסתי, למרות זאת אף אני הייתי בכושר טוב, אבל לא בכושר של חיילי הצנחנים לאחר שלושה חודשי אימונים. לא ויתרתי לעצמי, רצנו את כל הדרך מהדר הכרמל ועד קריית אתא, המסלול עבורי היה קשה מאוד. למרות הקושי והכושר הגופני שלי שהיה פחות טוב מכל השאר, הגעתי ראשון אל היעד. כולם התפעלו מיכולותיי והודיעו לי בהודעה רבת רושם, שאני מתאים בהחלט להיות לוחם בצנחנים.

מאמצי נשאו פרי והייתי גאה מאוד בעיני עצמי, הבנתי שעם רצון, נחישות ואמונה בצדקת הדרך אגיע לכל מקום שבו אחפוץ. בנוסף לכך, כששוחחנו על כך בבית, הרגשתי וראיתי עד כמה האחים שלי היו גאים בי וראו בי את ממשיך דרכם.

הגיוס לצה"ל

כל חייל חייב לראות את עצמו במצבים מסוימים כאילו בו תלוי גורל המערכה

                                        דוד בן גוריון

בבקו"מ ביום הגיוס

תמונות מקורס קצינים

סיום קורס קציני חימוש, השלמה חילית, קבלת דרגת סג"מ

בחודש יוני בשנת 1962 התגייסתי לצה"ל, רציתי להתקבל ליחידת הצוללות בעקבות השפעתו של החבר של אחותי ששירת בזמנו בתפקיד בכיר בצוללות. הוא ראה אותי, את הנחישות וההתמדה שלי ולכן הציע לי להתנדב לשרת בצוללות. הצעתו קסמה לי, ואכן ביום גיוסי פניתי לביתן הצוללות ונשלחתי לעבור יומיים של מבחנים. כעבור שלושה שבועות  הדיחו אותי מהקורס והודיעו לי שעלי לחזור לבקו"ם. עזבתי את המחנה בעתלית עם דמעות בעיניים וצער עמוק ביותר בלב.  בדרכי לבקו"ם מחדש, החלטתי שאינני מצטער על החוויה שעברתי ויחד עם זאת, העולם לא בא בעקבות כך לקיצו ואני אמשיך בדרכי ואתנדב לצנחנים.

כאשר הגעתי בשנית לבקו"ם בתל השומר, ניגשתי לאוהל הצנחנים וביקשתי לשרת בחיל. אולם הם הודיעו לי כי לא יתכן ששלושה אחים ישרתו באותו החיל, ומאחר ואחי התאום כבר היה חלק מהצנחנים, לא אוכל אף אני להיות שם ולשרת יחד עמו. שאלו אותי איזה חיל אני מבכר, תותחנים, הנדסה קרבית או גולני? כמובן שבחרתי לשרת כלוחם בגולני. שנחשב בעיני מביני דבר כחיל טוב, אבל בדרגה פחותה מהצנחנים שזכו לפריבילגיות בכל תחום ותחום. כל זה היה נכון עד שהצרכים והמטלות של הצבא גדלו והתרחבו, לוחמי גולני הוכיחו יכולות מופלאות בשטח, כתוצאה מחינוך, מחיבור למורשת קרב של אחוות לוחמים, וחתירה לקראת המטרה. לימדו אותנו להילחם עם הסכין בין השיניים ולא לוותר עד הניצחון. הגולנצ'יקים הוכיחו את עצמם בכל משימה ומשימה שנקראו לבצעה. כתוצאה מכך עלתה קרנם בצבא בעשרת מונים.

הגיוס שלי לגולני גיוון את השיח בבית. פתאום הגיע כובע חום הבייתה ולא רק כובעים אדומים. פתאום הבינו שגם בגולני כמו בצנחנים יוצאים למבצעים חשובים ומסכני חיים, נלחמים באותה המידה למען העם והמולדת תוך סיכון חיים, לחמנו מלחמות קשות וראינו מראות שלא אשכח כל עוד אני חי.

כל כולי הייתי מרוכז במתווה שקבעתי לעצמי להיות איש צבא ואת החיזוקים קיבלתי מהורי ומאחי. יום אחד יצאתי לחופשה כשכבר הייתי קצין. חבר הביא אותי למסיבה ושם ראיתי בחורה צעירה, יפה, ענוגה, מתנהגת בנימוס, סימפטית מאוד והכירו בינינו. מיד באותו הרגע הבנתי שאני רוצה להקים איתה בית בישראל. האהבה הייתה עזה ובלתי מתפשרת. התחלתי ליצור איתה קשר ולהבין לאן מועדות פנינו, אך לפתע, הקשר בינינו נותק. יש לזכור כי לא רק שלא היו טלפונים אישיים לכל אחד, אלא, אפילו טלפונים  קוויים לא היו בכל בית. לא ידעתי איך להתקשר אליה ולחדש את החיבור בינינו. הדרך היחידה הייתה רק דרך החבר שהכיר לי אותה.

 הוזמנתי שוב למסיבה אצל החבר ודורית הייתה שם. היא ראתה אותי והתקרבה אלי, פעולה זו בה נקטה גרמה לי לאושר בלתי רגיל. באותו הרגע היא חיזקה בי את הרצון להמשיך עמה את הקשר ולצאת איתה. כחברים נפגשנו בכל פעם שקבלתי חופשות מהצבא. במקביל להיכרותנו, שובצתי בפיקוד צפון ב"מפקדת פיקוד צפון, חימוש." התקבלתי לראיון עם מפקד החימוש הפיקודי.

הגיעה העת בתהליך ההיכרות שלנו בה סיכמנו לעלות שלב ולבקר את ההורים ולהודיע להם על החלטתנו. הבאתי את דורית אלינו הבייתה והפגשתי אותה עם הורי ושאר בני משפחתי. אימי שהייתה אישה מלאת חן בעלת סבר פנים נעימות, ניגשה מיד אל דורית שהייתה מהוססת ומאופקת. אמא חיבקה אותה בחום ונישקה אותה, עטפה את פניה בשתי הידיים והתבוננה לה בעיניים. ידעתי שהיא קיבלה אותה. אבי בדרכו הייחודית, לחץ את ידה ואיחל לנו ידידות בריאה.

התיישבנו ליד שולחן שבת כדי לאכול ארוחת צוהריים כמקובל בביתנו, ארוחה במשפחה דתית. זה קצת היה מוזר לדורית, מאחר והיא באה ממשפחה שלא הקפידה על שמירת השבת. לאחר מכן הסברתי לה על המסורת היהודית של נטילת ידיים וברכות שהם הכרת תודה לקב"ה על כל מה שאנחנו מקבלים. היא הבינה מיד וחיבבה את הרעיון, למרות שאצלם בבית לא קיימו את המצוות. היא מאוד התרשמה ואחרי שאכלנו את המאכלים המיוחדים של אמא, היא הייתה מופתעת מזמירות השבת ששרנו ואני הרגשתי בזכות דורית התעלות מיוחדת ושרתי. זה מצא חן בעיניה מאוד, שנים שאני נוהג באוטו ושר את זמירות השבת במנגינות מבית אבא, את המזמורים ושירי הילדות. השירים הללו מרוממים את רוחי עד עצם היום הזה. לא פעם שרתי לעצמי אף את ההמנון של המדינה. אני מחובר מאוד לשורשים היהודיים והישראלים שלי.

נפגשנו גם אצל הוריה של דורית. אביה קיבל אותי בחום והעניק לי תחושה שאני רצוי ומקובל במשפחה. לאמא של דורית, היה מבט שונה, בפגישתנו הראשונה, היא הייתה מסויגת ובחנה אותי. אני מבין לליבה, היא דאגה לעתידה של ביתה. אבא שלדורית היה אדם חכם ובעל ידע נרחב. הוא התבונן על העולם דרך  עיני התכלת החכמות והחמות שלו. היה איש אינטליגנטי ובעל שליטה בכמה שפות. בכל פעם שהגעתי לדורית נהניתי לשבת ולשוחח עמו.

באחד מימי השישי בהם יצאתי לחופשה מהצבא, הגעתי לביתה של דורית. הוריה קיבלו אותי בחן ובכבוד. לאחר שסיימנו את ארוחת הערב, דורית פנתה למטבח כדי לארגן אותו, היא חשה שלא בטוב ונכנסה לחדרה כדי לנוח קמעא. אני נותרתי לשבת בסלון עם אביה ושוחחנו להנאתנו. שנינו לא שמנו לב שהשעות חולפות, כשקלטתי פתאום שהשעה כה מאוחרת ושדורית כבר ישנה. ידעתי שבשעות הללו היא כבר לא תצא מהבית ואני אניח לה לישון. נפרדתי מאביה ויצאתי לביתי.

הפרידה מאביה של דורית

בהיותי חבר של דורית, בשלב שלפני החתונה, יצאתי לאימונים באזור דימונה ירוחם. אחי הבכור גר במצפה רמון. וכך גם אחי התאום. באותה העת, אחי הגדול היה יו"ר ועד היישוב  במקום ועבד במפעל חרסית, במכתש הגדול. ושלום אחי, באותה העת עבד אף הוא במכתש.

בין דורית לביני היה סיכום בו קבענו שבמידה ומתעוררת בעיה כלשהיא,  שתשלח מברק למשרדי הוועד במצפה רמון.

אבא של דורית היה מנהל מפעל "צינורות הים התיכון" ונפטר באופן פתאומי מדום לב, בשנות השישים הראשונות לחייו . עם היוודע דבר האסון לדורית, היא שלחה מברק למשרדי הוועד במצפה רמון בזו הלשון: "אבא נפטר ההלוויה היום בשעה 4.00 בבית העלמין בחיפה." כשהמברק הגיע למזכירות, המזכירה קראה את תוכנו והייתה משוכנעת שהוא מיועד לישראל, כי הוא היה הנמען שאליו הופנה המברק. מיד עדכנו את ישראל דרך האלחוט בתוכנו של המברק. ישראל היה בעל תושייה,  אסף את שלום ושניהם הגיעו אלי לשטח האימונים ואספו גם אותי. יצאנו שלושתנו לנסיעה ממצפה רמון לחיפה בידיעה שאבינו איננו בין החיים. הנסיעה הייתה קשה מאוד וכל דקה נראתה לנו כשעה.

הגענו לחיפה, השעה הייתה קרובה לשלוש ושלושים. לא הבנו איך בכניסה לרחוב בו גרו הורי, הרחוב היה ריק, לא הייתה בו תכונה שלוויה עומדת להתרחש בזמן הקרוב. המשפט היחידי שיצאה מפיו של ישראל הייתה "פספסנו את הלוויה." עצרנו את הג'יפ ושלושתנו נכנסנו בבהלה לבית הורי. מה ראינו? אבא בכבודו ובעצמו, ישב לו בנחת ואכל אבטיח. הוא היה הכי חי שיכול להיות. הבנתי מיד שטעינו בהבנת המברק וביקשתי מישראל את המברק שהיה מונח בכיסו. קראתי אותו שוב וראיתי שדורית חתומה בתחתית המברק. הבנתי שמדובר באביה, נסעתי במהירות לבית הקברות כדי להספיק ללוות את אביה וכדי להיות עם דורית בשעתה הקשה. כשדורית ראתה אותי היא התמוטטה והתעלפה.

מאז מותו של אביה, הרגשתי את כובד המשקל שהונח על כתפי. מאחר ולא היו בנים במשפחה ודורית הייתה הבת הבכורה, קיבלתי על עצמי את תפקיד אב הבית ודאגתי לצרכי המשפחה שאיבדה את האב בדמי ימיו. הוא הותיר אחריו אישה ושלוש בנות. רחל, אמא של דורית התאלמנה בהיותה בת ארבעים בלבד. זה חייב אותי לעסוק בדברים שלא עסקתי בהם קודם לכן, בתחומים מגוונים ביותר בהתאם לבקשותיה של רחל, האמא של דורית.

במשפחתה של רחל נהוג היה שאישה מתאבלת על בעלה במשך שנה. עליה ללבוש אך ורק בגדים שחורים, והיא איננה יוצאת מהבית לאירועים בהם מתקיימת שמחה. היא התבוננה בנו וביקשה אף מאיתנו לנהוג כך. כיבדנו את בקשתה, ואכן במשך שנה שלמה לא השתתפנו באירועים שמחים. לא השתתפנו בחתונות, בריתות ובברי מצווה. כששנת האבל הסתיימה, רחל, אמא של דורית החליפה את בגדי האבלות בבגדים צבעוניים ויצאה לחיים.

החתונה

עד שלא לקח אדם אישה, אהבתו הולכת אחרי הוריו, לקח אישה, אהבתו הולכת אחרי אשתו        

החתונה התקיימה בחיפה באולם במרכז הכרמל. הערב התנהל בהוד ובהדר בליוויו של הרב וסרמן, הרב השכונתי שלנו מחליסה. נכחו בו ידידים של המשפחות, חבריה של דורית, חברי ילדותי והחברים מהצבא. הייתה שמחה גדולה ושנינו היינו מאושרים כשעמדנו מתחת לחופה ונישאנו כדת משה וישראל.

דורית עבדה ב"נעמן" בית חרושת לכלים, יחד עם אחותה, הן היו אומניות, על כן הן שובצו לעבור בליין של ציור על כלים מקרמיקה.

דורית  לא התגייסה לצבא וכך גם אחותה. אחר כך היא יצאה ללימודים מטעם ויצ"ו שם למדה תזונה ותפירה. דורית עבדה עד שבננו הבכור שי משה נולד, החלטנו יחד שמאחר ואני נעדר רבות מהבית בגלל אופי העבודה שלי, היא תישאר בבית ותגדל את הילדים. ואילו אני אהיה זה אשר ידאג שלא יחסר לנו כמשפחה דבר.

כאיש צבא קבע, היו לי חסכונות וגם לדורית שהספיקה לעבוד וחסכה ממשכורתה. בנוסף לכך, בדיוק לפני החתונה הייתי אמור לחתום על שירות הקבע שלי. כל חתימה כזו גררה עמה מענק. שנינו מימנו את החתונה מכספנו. חלק מהוצאות החתונה מומנו מהמתנות שקיבלנו. כשבדקנו את המאזן הכספי שלנו גילינו שיש לנו כסף. כמובן שלא נסענו לחו"ל ולא למלונות פאר. מיהרנו לרכוש דירה. רכשנו במשותף את הדירה הראשונה שלנו שהייתה בגודל של 45 מ"ר. השתמשנו בכל כספינו ולקחנו גם משכנתא שידענו שנוכל להתגבר עליה. זו הייתה הדירה הראשונה שלנו. דורית האומנית המוכשרת, הפכה אותה לדירת חמד שבכל פעם שהגעתי הבייתה, שמחתי והערכתי מאוד את כל הטוב שזכיתי בו. המתנה הראשונה שקניתי לדורית היה הפסנתר בו היא ניגנה במשך שנים רבות. הנגינה של דורית מילאה את הבית בשמחה.

כעבור כשנתיים, מכרנו את הבית הקטן שאהבנו כל כך ורכשנו עבורנו באותו הרחוב בקרית חיים, בית רחב יותר, בן שניים וחצי חדרים. הייתה זו דירת קרקע עם גינה, כל חייה דורית אהבה את הגינה וטיפחה אותה. אני נשארתי לשרת את המדינה בצבא קבע. עקב כך, בכל רכישה של דירה, הקפדנו שהיא תהיה בקרבת מקום מגוריהם של הוריה. אני נעדרתי רבות מהבית ודורית נשענה על הוריה, שהיו שם בשבילה.

חמש שנים מאוחר יותר, מכרנו אף את הבית הזה ורכשנו דירה בבנייה חדשה ליד בית נגלר, ברחוב הגדוד העברי, בקרית חיים. הבית היה בן שלוש קומות. קנינו את הבית בקומה באמצעית והיו בו ארבעה כיווני אוויר, בכל מקום בבית נהנינו מהבריזה שבאה מן הים. הבית היה מרווח מאוד בגודל של 120 מ"ר. הייתה לנו תחושה שבבית הזה הגענו אל המנוחה והנחלה. גרנו בו במשך עשר שנים והיה לנו טוב, עד ששמתי לב שבמרחק מה מאיתנו היו בתים פרטיים עם חלקות אדמה שבעידן הצנע שימשו כמשק עזר. שמתי לב שקבלנים קנו את הבתים בזיל הזול ובנו על חורבתם בתים רבי קומות. הבנתי שהרחוב הזה עומד לשנות את פניו והבניינים הללו יחסמו לנו את הנוף ואת האוויר. ואכן כך היה ומיהרנו למכור את הבית בטרם ירד ערכו.

אני התקרבתי לשלב בו עמדתי להשתחרר מצה"ל. דורית אהבה מאוד את הים והחלטנו לעזוב את קריית חיים ולבנות לנו את בית חלומותינו בגבעת עדן שבזיכרון יעקב. היה זה אזור חדש על רכס הכרמל שפניו נהו אל עבר הים. הוא התאכלס בדיירים חדשים. האזור מצא חן בעינינו מאוד ורכשנו לנו שם בית ובתאריך  - 1.9.1984, היום בו פרשתי מצה"ל, עברנו לדירה החדשה בזיכרון יעקב. היינו המשפחה הראשונה שהדליקה את האור בשכונה החדשה. קנינו את הבית מקבלן ולא יכולנו ללוות את הבית בתהליך בנייתו מאחר והייתה זו בדיוק תקופת "מלחמת שלום הגליל". תקופה בה נעדרתי רבות מהבית והחופשות היו בה מעטות. עם הזמן גילינו שחוסר המעורבות שלנו בבנייה הייתה בעוכרנו, נתגלו בבית תקלות שתיקונן היה יקר מידי עבורנו.

מאחר וגרנו כבר בזיכרון יעקב ועקבנו אחרי התפתחותה, ראינו שבקרבת מקום, באותה השכונה, מתפתח פרויקט חדש של 48 יחידות דיור. הפעם רכשנו מהקבלן את החלקה בלבד ובנינו את הבית בהתאם לצרכינו. דורית למדה ארכיטקטורה, היא בעלת טעם משובח ומבינה בעיצובים. שנינו בנינו בשיתוף פעולה מלא את הבית. אני הייתי הקבלן, וזה הוזיל מאוד את עלות הבנייה. בנינו  בית גדול כך שלכל ילד היה חדר משלו. הפעם הרגשנו שבנינו לנו את בית חלומותינו והיינו מאושרים מאוד מהתוצר.

הקושי בשילוב השירות הצבאי עם חיי משפחה תקינים

אדם המשתמש בנשק חייב לדעת על מה נלחם, הלוחם חייב שיהיה לו חזון וערכי חיים שכדאי להילחם עליהם

                                  דוד בן גוריון

נישאתי לדורית בשנת 1966. הייתי צעיר לימים, סך הכול בן 22 ולדורית מלאו 20 שנים. מאז שהכרנו זו את זה ובמיוחד מאז שנוצר ביננו קשר זוגי, הצבא היה הצלע השלישית בחיים המשותפים שלנו. זו הייתה המציאות של חיינו ולא הכרנו מציאות שונה מזו. דורית ידעה שאני קצין בצה"ל ואחתום קבע כי שם ראיתי את עתידי האישי ועתידנו כמשפחה. מבחינתי הצבא היה חלק ממה שאני ואני הייתי חלק אינטגרלי ממנו.  נישאנו תקופה קצרה לפני מלחמת "ששת הימים", תקופה זו אופיינה בכך שהיו התנכלויות חבלניות בכל גבולות המדינה מצד המצרים, הירדנים והסורים. לאורך הגבולות של מדינת ישראל היה ריכוז גדול של כוחות שריון חי"ר וארטילריה, בסיני וברמת הגולן, שכוונו נגד המדינה הקטנה והצעירה שלנו. באותה תקופה, שימשתי בתפקיד "קצין מטה."

במאי 1967  הצבא המצרי חסם את שער הכניסה הדרומי לארץ ישראל בנמל אילת. המצרים חסמו את מיצרי טיראן וסרבו לתת לאוניות שעשו את דרכם לארץ  להמשיך בדרכם. ראשי המדינה לא הסכימו להיכנע לסגר שנכפה עלינו מצידם של המצרים וראו בזה הכרזת מלחמה. אי לכך, הוכרזה כוננות בצה"ל, שארכה שלושה שבועות, בהם המתנו בתקווה גדולה שג'מאל עבדול נאצר, נשיא מצרים, יפתח את המייצרים והמהומה תישכח. אולם, נשיא מצרים סרב לחזור בו מצעדיו ומיום ליום המתח הלך וגבר.

לאחר "תקופת ההמתנה", ב – 6 ליוני, פרצה מלחמה שהתמקדה בכמה חזיתות: מצרים, סוריה וירדן.  המלחמה ארכה שישה ימים בהם הובסו חילות מצרים סוריה וירדן. משרתי הקבע יצאו לחופשות מעטות בלבד וגם הן היו קצרות מאוד. התפקיד אותו ביצעתי, חייב אותי להעדר מהבית לתקופות ארוכות. כשיצאתי לחופשה וחזרתי הביתה, הגעתי בשעות מאוחרות מאוד ויצאתי מהבית בשעות מוקדמות, זמן איכות עם ילדי ועם אשתי לא הספיק לי, הרגשתי חסר גדול מאוד.

למרות התנאים הקשים, ניהלנו חיי משפחה תקינים במסגרת האפשר, דורית  ואני תיכננו את עתידנו הכלכלי וידענו איזה מחיר הוא גובה מאתנו. כשיכולנו, אהבנו מאוד לארח בביתנו ולהתארח בביתם של החברים. נהגנו לצאת לטיולים וניצלנו את זמננו המשותף, לצבירת חוויות משותפות.

עוד בטרם נישאנו, דורית הייתה מודעת לאורח החיים שננהל והיא קיבלה זאת כדבר המובן מאליו והשלימה עם זה שאני איש צבא. היא נהנתה מהיתרונות והשלימה עם החסרונות.

יצאתי לשרת את המדינה על פי צו מצפוני ומתוך רצון לשרת את המדינה ולהילחם עליה מתוך אהבה גדולה . למרות המוטיבציה הגדולה שהייתה מנת חלקי, לא ידעתי מה יהיה המחיר הממשי שאשלם על כך.

לפני הנישואין שירתי באתר הניסויים של צה"ל, שהיתי בבסיס במשך כל ימות השבוע והגעתי הבייתה לסופי שבוע. לאחר הנישואים, התחלתי תפקיד חדש, כקצין רכב ורק"ם במפקדת פיקוד הצפון. בהמשך קיבלתי תפקיד חדש כקצין נשק ותחמושת פיקודי.

בשנת 1968 פרצה "מלחמת ההתשה" מלחמה שגבתה מחיר יקר ביותר בקרב חיילי צה"ל, התרחשה בעיקר לאורכה של תעלת סואץ בסיני מול הכוחות המצריים, לאורך הגבול עם ירדן ולאורך הגבול עם הצבא הסורי באותה התקופה שובצתי לתפקיד קצין חימוש חטיבת גולני, החטיבה הסדירה הגדולה בפיקוד צפון. גדודי החטיבה היו פרוסים לאורך כל גבולות המדינה. מוטת השליטה וניהול הגדודים הייתה קשה מאוד בעיקר בגלל המרחקים בין הבסיסים. בנוסף לכך הייתה בעיה של חוסר תקשורת טלפונית ואלחוטית, שחייבה נסיעות רבות ממקום המגורים שלנו בקריית חיים למעוזים בסיני בבקעת הירדן, ברמת הגולן כולל לבנון. בתפקיד זה נאלצתי להעדר מהבית לתקופות ארוכות. לא רק משום שהתפקיד חייב היעדרויות מרובות , אלא  עסקתי במקביל לתפקידי גם כתומך לחימה בפעילויות חימשיות מעבר לקווי האויב. הפעמים שבהם הגעתי הבייתה, היו מעטים וקשים עבור שנינו. וכשכבר נפגשנו, הפגישות ביני לבין דורית היו מרגשות עד מאוד.

בשנת 1969 נולד בננו הבכור שי משה, בכל פעם שהגעתי הבייתה, שמחתי מאוד כי נכנסתי מיד לפעולה והרגשתי שותף מלא בתהליך גידולו. אף פעם לא ביקשתי מדורית שתתחשב בי ותאפשר לי לנוח, אלא מיד נכנסתי לענייני הבית והייתי שותף מלא בעבודות הניקיון ובטיפול בשי משה ובכל מטלה שהתבקשתי לעשותה. עשיתי זאת ממקום של שמחה והבנה כי זו זכות גדולה שנפלה בחלקי ואני לגמרי מבורך.

הקושי הגדול יותר היה בתקופות בהן נעדרתי מהבית למשך שלושה שבועות ברצף. כשהגעתי הבייתה לחופשה, ראיתי כמה ששי גדל, צמח והתפתח וכאב לי מאוד שלא זכיתי להיות חלק משמעותי בגידולו ובהתפתחותו, הידיעה שאני מפסיד את חווית ההורות שלי הכאיבה לי מאוד.

היו מקרים בהם לא הייתי בבית במשך שלושה שבועות רצופים, והגעגועים לדורית ולילדים היו עזים. קרה לי פעם מקרה שלא אשכח כל חיי. הגעתי הביתה לאחר שלושה שבועות של היעדרות, בטרם הספקתי להסיר את המדים מעלי ועוד לפני שחוויתי מקלחת ביתית חמה ומפנקת, נקראתי לחזור ליחידה בגלל מצב כוננות שהוכרז לפתע. כל הדרך לבסיס, עיני לא חדלו מלדמוע. הקושי העצום היה לעזוב את ילדי שרק החלו לקפוץ עלי, להתרגש מנוכחותי בבית ולקרוא קריאות של שמחה, זיכרון המבע עם החיוך הגדול של דורית כשרק נכנסתי הבייתה לא מש מעיני. כאב לי מאוד שכל ניהול הבית, חינוך הילדים, וגידולים, נעשה על ידי דורית. היא עשתה זאת ביד נאמנה וחרוצה ועל כך אני מוקיר לה תודה.

מעולם לא שמעתי מדורית תלונות וטרוניות על היעדרויותיי המרובות  מיום שהתחתנתי ועד היום בו השתחררתי מצה"ל. היא אף פעם לא כעסה עלי על כך שבחרתי בדרך חיים תובענית כל כך שסוחפת אותי אליה ימים ולילות ומרחיקה אותי מהמקום הטבעי שלי שנקרא בית, אישה וילדי האהובים.

איך בכל אופן יכולתי להתמודד עם הנתק  מהאהובים שלי? הייתה זו רוטינה קבועה, כשחזרתי ליחידה, הייתי מחויב להיות מפוקס מטרה, ללמוד את המצב ולהגיע להחלטות המקצועיות בפעילויותיי השונות. מאותו הרגע פעלתי כאוטומט,  כדי לא להסיט את תשומת הלב המיוחדת מהחובות המקצועיות שלי שחיי אדם תלויים בהם. יחד עם זאת, הגעגוע ותחושת ההפסד, הניתוק מדורית אשתי האהובה , הילדים והמשפחה, כולל הורי היקרים לי מאוד, העיק עלי מאוד.

קשיים נוספים שהשפיעו על המשפחה הגרעינית היו כאשר חזרתי ממלחמות עקובות מדם אל הבית והמשפחה והייתי צריך להניח בצד את כל החוויות ומראות הזוועה שחוויתי ולהיות כולי במציאות האחרת של חיי, בהוויה המשפחתית. רציתי רק לשחק עם הילדים בלגו או בכל משחק אחר כמו שכל האבות עושים עם הילדים שלהם ולא תמיד הצלחתי.

בשנת 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, חזרתי הבייתה שונה לחלוטין. דורית והילדים חשו מיד בשינוי שחל בי. הייתי זר אפילו לעצמי, סבלתי מעוררות יתר, ואם כבר הצלחתי להירדם, התעוררתי מתוך סיוט וחלומות זוועה, השינה שלי בלילה הייתה טרופה, ולכן במשך כל היום סבלתי מעייפות. איבדתי את הנאות החיים במובן הרחב ביותר של המילה. שמתי לב שאני מתרחק מחברים שהיו חלק משמעותי בחיי ואף יותר מחלקם של בני משפחתי הקרובים ביותר .

השתדלתי מאוד לא להכניס את הילדים לעולמות הטראומה שלי. לא תמיד הצלחתי בכך בגלל שבקלות רבה איבדתי את הסבלנות שלי. לא הצקתי לילדי, אלא הרעפתי עליהם חום ואהבה גדולה. סיפרתי להם ספורים שהיו בהם ערכים חינוכיים. חשתי שהספורים הללו חיזקו את ילדי ואותי ואת הקשר בינינו.

חיינו החברתיים השתנו בעקבות מלחמת יום הכפורים. החברים לא רצו לשמוע את הביקורת שלי על ההנהגה ואת דעותיי על מפקדים בצבא ועל אדוני הארץ. הם העדיפו לשמוע את האנשים שטייחו את האמת והיה קל יותר להתרחק ממני מאשר להתמודד אתי. דורית  נאלצה לשאת את הריחוק החברתי מצד חברות שהיו קרובות אליה  והיו חלק ממרקם חייה עד מלחמת יום הכפורים. הניתוק מהקרובים לה ביותר, העציב אותה מאוד, שוחחנו על כך והחלטנו לחזר האחד אחרי השנייה ולהדק את הקשר בינינו.

במשך ארבעים שנה לא שוחחתי עם אף אחד על החוויות הקשות שעברתי במלחמת יום הכפורים. אפילו לא עם המשפחה הקרובה שלי, עם המעגל הראשון, וזאת כי לא רציתי להעציב אותם ולהכאיב להם. לא רציתי לגרום להם לחוש טראומה שלוחית, שילמתי יחד עם כל חיילי צה"ל מחיר אישי כבד מאוד על כישלונו של הדרג המדיני. הלוחמים הישראלים והיהודים שבחזית, חרפו נפשם מול אויב קשוח ואכזר ולא הירפו ממנו עד הניצחון שהיה כרוך במחיר יקר של חיי אדם.

אינני יכול להסביר עד היום איך למרות הטראומות שעברתי, הייתה בי מוטיבציה עזה להתקדם  בצבא והצלחתי בכל משימה שהצבתי לי או ניצבה בפני. עברתי מתפקיד לתפקיד ומדרגה אחת למשנה והתקדמתי.

בבית לא הרשתי לעצמי לערב את ילדי בתהומות נפשי. אולם ככל שהם גדלו ובגרו, הם הבינו שאינני אב ככל האבות, שעמוק בתוכי נמצא  שד בלתי נשלט שמתפרץ ללא כל הודעה מוקדמת. ברגעים הקשים הללו, סיגלתי לעצמי נוהל התנתקות מסביבתי, עד שחזרתי לעצמי. גידלתי את ילדי על ערכי האמונה באהבת הארץ ובצורך שלנו לשמור עליה ולהגן עליה, אפילו תוך סיכון חיים.

כל בני שרתו ביחידות מובחרות בצבא, הם פעלו על פי הרוח ששרתה בבית הגידול שלהם.

מלחמת יום הכפורים, מלחמת הימים הנוראים

במקום שאליו אני הולך, הם לא השאירו לי דבר מלבד אחים וחברים

                                                        יורם טהר לב

ערב ראש השנה שנת 1973. שימשתי בתפקיד קצין חימוש חטמ"ר (חטיבה מרחבית) ברמת הגולן.

לפני שקיבלתי על עצמי את התפקיד האחראי של קצין חימוש חטמ"ר בשנת 1971, שימש בתפקיד זה קודמי רס"ן יעקב פייט. תקופת החפיפה שלי אתו נמשכה מספר ימים, בהם סרקנו את כל המוצבים שאמורים להיות תחת האחריות הטכנית בפיקודי. היה חשוב לי להכירם מקרוב, לדעת מהי שיטת הלחימה של החיילים במוצבים, מהם רמות המלאי והתקנים של כלי הנשק הקיימים בכל מוצב, מהו סוג וכמות התחמושת הנדרשת, איזה ציוד אופטיקה נדרש בכל מוצב, ואיזה נשק מחלקתי קיים בכל מוצב ומוצב. הייתי חייב לדעת איזה ציוד נוסף אמור היה להיות בכשירות ולא היה כשיר, ידעתי שעלי לטפל באופן מידי בציוד הפגוע ולהשלים את החסר. לא עשיתי לעצמי הנחה למרות התנאים הקשים ששררו ברמת הגולן.

לאחר הסיור במוצבים, ביקרנו במפקדות הפלוגה והגדוד, ערכתי היכרות אישית עם קציני המטה, שכללו את מפקד החטיבה וסגנו. מחסני החירום של החטיבה היו בראש פינה, מחנה עין זיתים וצפת. לחטיבה הייתה מסופחת חטיבת המילואים שמספרה 609. עלי הייתה מוטלת האחריות על תקינותו של החימוש של כל החטיבות שהוזכרו לעיל.

המצב הביטחוני ברמת הגולן היה נזיל מאוד. הוא היה מלווה בתקריות  יומיומיות עם צבא סוריה, החיילים הסורים ביצעו חדירות לשטחנו וטמנו בהם מוקשים. הם חשו בטוחים בעצמם ולא היססו אף לירות לכיוון מוצבי צה"ל ועל החיילים ששהו בו. מטרתו של אסאד הייתה לפגוע בשלוות חייהם של תושבי רמת הגולן, הוא ראה בהם פולשים לאדמה ששייכת לו ולעם הסורי.

עד לבואי אחזקת הקו הייתה מושתתת על בסיס כוח של צוות בוחנים הצמודים לקצין חימוש החטיבה. לקצין החימוש היה סגן ועוזר נוסף, לשניהם הייתה דרגת קצונה. שיטת תחזוקת הכלים התבססה על קליטת כוח-אדם שבא לבצע את התעסוקה המבצעית ומשסיימו את תפקידם, הכוח הוחלף בכוח של יחידה אחרת, חילופי הכוחות נערכו מידי חודש בחודשו. מכך נבע שהמשמעות של האחזקה והאחריות על כשירות הכילים מוטלת עלי, המשימה הייתה קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרית. מאחר וכל יחידה שהגיעה לשרת בתחום שבאחריותי, לא תמיד הגיעה עם כוח האדם המחויב על פי התקנים. כל סבב חדש גרר עמו מאבקים מחודשים, במקום שבעלי המקצוע החמושיים יישארו בתפקידם וידאגו לחימוש תקין, הם התבקשו לשמש כ"פקקים" במקומות בהם לא היה די כוח אדם. בעת בה היו חייבים לשמן, לתקן ולתחזק את כלי המלחמה, הם התבקשו לקחת חלק בתפקידי שמירה, או במטבח או למלא את מקומם של החיילים שיצאו לסבב חופשות של הלוחמים. לכן הם לא התפנו לבצע את המשימה שלשמה נועדו מכך נובע שהטיפול בכלי המלחמה לא התבצע בהתאם לנהלים, וכמעט תמיד היו כלים שתקינותם לקתה בחסר.

כל יחידות המשנה, שכללו יחידות מרמת פלוגה ועד רמת גדוד, טיפלו בצל"מ (ציוד לחימה מבוקר)  ורנ"מ (רכב, נשק ומחשבים מדויקים,) וצב"ם – (ציוד בתי מלאכה) בעצמם. הגעתי למסקנה שכדי לבצע את המוטל עלי, כקצין חימוש, עלי לחשוב באופן יצירתי, לשנות את דפוסי האחזקה הקיימים והמקובלים ולעבור מאחזקה נקודתית / יחידתית, לתחזוקה מרחבית.

המשמעות היא לקלוט את התקן הדרוש ללוחמים לביצוע המשימה ע"י בניית שלושה מרכזי טפולים במרחב האחריות שלי שאותם בנינו לבד. המרכז הראשון שניבנה ברמת הגולן היה במסעדה, המרכז השני היה בקונייטרה, ואת המרכז השלישי, בנינו באל על. במקום שכוח האדם יהיה חלק מהחטיבה, ניצור ריכוז של כל הכוחות והאמצעים שעמדו לרשותנו למען המטרה החשובה של ביטחון והגנה על חיילינו שהוא ערך עליון. בנוסף לכך, זו הייתה הדרך היחידה בה יכולתי לדאוג לכך שאנשי החימוש יתפקדו במקצוע שנועד להם ולא יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של הלוחמים.

כאשר הצגתי את תוכניתי, היא לא התקבלה בברכה, קמו לה מתנגדים רבים. אולם מפקד החטיבה אל"מ צורי שגיא וסגנו סא"ל פיני קופרמן, שראו את המקרו והבינו את התועלת והיתרונות שבתוכניתי, תמכו בי וחייבו את היחידות הבאות לתעסוקה מבצעית לפעול על-פי התוכנית שהצעתי. מכך נבע שביום החלפת הכוחות בקו, הועברו למרכז הטיפולי רשימת השמות של בעלי המקצוע לפי תקן, כולל קציני החימוש  של היחידות השונות ובעיקר הנהגים.

לאור השינוי, נוצר מצב  חדש בו עמד לרשותי כוח אדם מקצועי שביכולתו לקלוט ולטפל בסיומו של יום פעילות, בכמות מכובדת של כלי רכב ולהחזיר לתקינות מלאה את כל הכילים שנועדו לביצוע משימות של פתיחת צירים וכבישים שלאחריהן התאפשרו חיים תקינים לכל הנמצאים ברמת הגולן.

החיים בגולן שבו לסדרם כבר בשעות המוקדמות של הבוקר, כל זה התאפשר בזכות מרכזי הטיפול שהקמנו ובהם בכל לילה החזרנו את הרכבים לשימוש פעיל.

מרכז הטיפולים היה ממוקם במפקדות הפלוגה והגדודים. דאגנו לכך שבכל בוקר בשעה שהלוחמים הלכו לבצע את משימתם העיקרית שהתמקדה בפתיחת צירים, הם יצאו בידיעה שהם יכולים לסמוך עלינו שטיפלנו היטב בזחל"ם ושכלי הרכב בו הם נמצאים כשיר למשימה. תחושת הביטחון  והידיעה שהם לא יתקעו ויגיעו למצב של סיכון חיים, אלא יוכלו להשלים את משימתם כראוי, היא שכרנו.

הזחל"מים שהיו עסוקים בפתיחת צירים בשעות הבוקר המוקדמות, ובהובלת הכוחות הלוחמים בין המוצבים, היו בלתי עבירים בחורף בימים בהם מזג האוויר היה סגרירי וירדו גשמים מרובים ושלג שבעקבותיהם האדמה הייתה בוצית ורכבים רבים שקעו עמוק אל תוך הבוצה שמילאה את שיטחה של רמת הגולן. לשם כך, צה"ל הכשיר נגמשי שלל רוסיים בשם b.t.r  שהגיעו אלינו כנגמשי שלל במלחמת ששת הימים. הם היו בנויים כך שהתאימו אף למשימות בתנאי שטח קשים. עקב אכילס של הכלים הללו היה בכך שלא הייתה לנו אפשרות להשיג חלקי חילוף לחלקים שיצאו מכלל שימוש. לא אחת נאלצנו לפרק ולקחת חלקים מנגמשים רוסים שנותרו פזורים בשטח עוד מאז מלחמת ששת הימים.

זמן לא רב לאחר שינוי שיטת ההתארגנות של החימושניקים בשטח, על פי הדגם שבניתי, (כלומר, ריכוז כל כלי הלחימה וכוח האדם המקצועי באזור מרכז הטיפולים, כך שהכלי טופל באופן מידי על ידי הצוות המיומן ביותר.) השיטה קיבלה הכרה אף ביחידות, בגזרות ובחילות השונים והם אימצו את המודל החדש והחלו לעבוד על פיו.

ההכנות לביקורת בשנת 1973:

ההכנות לביקורת מטעם מפקדת חימוש צפון ומפקדת קצין חימוש ראשי, שהייתה הביקורת המטכלית ברמה הגבוה ביותר ובוצעה בפעם הראשונה בגזרת רמת הגולן. היא  החלה עם קבלת ההתראה לביקורת . ההכנות נעשו ע"י ריכוז כוח אדם נוסף שביקשתי מפיקוד צפון והם נענו לבקשתי. בנוסף לכך, בדקתי את כל הכלים וערכתי את רשימת התיקונים והחלפים להם אנו זקוקים. לאחר מכן, יצאתי לאסוף חלפים מכל קצוות הארץ. הגעתי לכל מקום בו ידעתי שאוכל לקבל את החלק החסר, ולהביא לבעלי המקצוע העמלים בסדנה, כדי שתהיה להם היכולת לבצע תיקונים בדרג א' – בדרג הלוחם, ובדרג ב' – ע"י הסדנאות, בהתאם לצורך.

לא חסכנו מעצמנו עבודה, הפכנו כל אבן במוצבים, במפקדות, בימ"ח החטיבה והגענו למצב בו רמת האחזקה השתפרה מאוד וכל הכלים תוקנו והיו כשירים לבצע כל משימה. עבדנו במשך שעות היום והלילה למעט מספר שעות מצומצם של שינה ומנוחה.

הימים מאז ראש השנה, היו מלווים בתקריות של ירי צלפים ומקלעים שנורו לעבר כוחותינו. העבודה בשטח הייתה קשה כי המוצבים היו בשלבי בנייה שהקשו על הזמינות שלנו ופגעו ביכולות העבודה שלנו.

ערב ראש השנה

בערב ראש השנה החלו להישמע דיבורים על כך שעלינו להתכונן ליום קרב עם הצבא הסורי ולכן רמת הכוננות בצבא עלתה.

מפקדת הפיקוד בעת ההיא היה בנצרת, המרוחקת גיאוגרפית מסוריה ולכן אלוף פיקוד הצפון האלוף יצחק חקה חופי, העביר את מטה הלוחמה שלו לנפאח והתמקם בבונקר המרכזי שבמחנה כדי להיות קרוב יותר לזירה . בשלב זה לא דיברו ולא הזכירו ולו במילה אחת את היתכנותה של מלחמה העומדת בפתח, למרות שצבא סוריה התקדם בלילות ובימים בשיירות אין-סופיות, שניתן היה לראותם אפילו בעין בלתי מזוינת. ראינו שיירות של אלפי טנקים, אלפי תותחים עשרות אלפי חיילים המצוידים במיטב הנשק בתקופה ההיא כשהם נעים לעבר הגבול המשותף שלנו. הם היו מצוידים בטנקי טי 62, שבאותה העת היו מהטובים בעולם. נגמ"שים, טילים נגד מטוסים מהמשובחים ביותר שהיו לצבא הסובייטי וסופקו לצבא הסורי שהיה מוכן לגמרי למלחמה.

בשלב זה, מפקד האוגדה והמטה תא"ל רפול, רפאל איתן, התמקם בבונקר המרכזי בנפח יחד עם כל המטה, הכולל עשרות קצינים, נגדי"ם, קמבצי"ם   ומפקדת חטיבת הגולן, חטיבה 820. כולם היו יחד במקום אחד, במרחק של 4 ק"מ מהגבול.

כל תשומת לבי הייתה נתונה להכנות לקראת הביקורת, וידעתי שהגעתי אליה במצב האופטימלי ביותר. הייתי מוכן לביקורת בידיעה שנתתי את כל כולי ועשיתי מעל ומעבר לכל מה שאפשר ומתבקש.

מערב ראש השנה שבו החלה הכוננות לקראת יום קרב כפי שהוגדר ע"י הפיקוד והמטה הכללי, התקיימו עשרות דיונים ברמת הפיקוד, האוגדה והחטיבה בניתוח המצב. המסקנות של המפקדים היו חד משמעיות. הם טענו באופן שאינו משתמע בשתי פנים שיש לתגבר במיידי כוחות נוספים ברמת הגולן, הם ראו לנגד עיניהם שיחסי הכוחות בין הכוחות שלנו אל מול הצבא הסורי הוא לרעתנו ובמצב שניגלה לעיניהם אין סיכוי אפילו ביום קרב לנצח את הכוחות שניצבו מולם.

  המצב היה כדלקמן:

 1400 טנקים סורים מול 172 טנקים של צה"ל.

 1200 תותחים סורים מול 98 תותחים של צה"ל.

לא הייתה כל פרופורציה בין הכוחות הלוחמים משני עברי הגבול  ובין כמות כלי הנשק שהיו בידיהם של הכוחות הסורים לכלי הנשק שהיו בידיהם של הצבא הישראלי. הפער  היה לא הגיוני גם אם מדובר רק ביום קרב ולא במלחמה. המפקדים הבינו שאם תפרוץ מלחמה צה"ל לא יוכל לבלום את האויב שעמד מנגד.

המפקדים הבכירים של הכוחות הצפוניים נזעקו ודרשו תגבור כוחות וקידום יחידות לקראת מלחמה והם לא נענו. ככל שהימים בין ראש השנה ליום הכיפורים נקפו, הלחץ מצדם של האלוף, מפקדי האוגדה והחטיבה גברו, עד שלבסוף הרמטכ"ל דוד אלעזר, שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, הגיעו לסיור בקו הגבול. בסיומו כל הבכירים נכנסו לבונקר המרכזי במחנה נפאח לשיחת סיכום.

בשיחת הסיכום נכחו ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ושלושת הבכירים ששהו בשטח: האלוף, מפקד האוגדה ומפקד החטיבה. רפול שהיה תקיף ביותר בדרישותיו מהדרגים שמעליו וזאת אולי מפאת אופיו המיוחד. הוא דרש בתוקף תוספת כוח אדם וטנקים כדי שיהיו לו כוחות שיוכל לעצור את כמות הכלים והחיילים שעמדו להם מנגד, כשהם מוכנים ומצפים לפקודת קרב. הוא דרש מהם לדון בסיטואציה שאינה מופרכת כלל שבה במקום יום קרב, הסורים יחליטו לצאת למלחמה, ולפי מה שעיניהם רואות זה לגמרי אפשרי. הוא ביקש מהם להסביר לו, איך עליו להתמודד עם כוחותיו הדלים ביחס לצבא שערוך ומצויד במיטב כלי הנשק.

"עיניים להם ולא יראו", הם ראו הכל ולא הבינו כלום, כאילו שמישהו בא והראה להם גן פורח במקום כוחות אויב. ראש הממשלה ושר הביטחון נשארו בקונספציה של עצמם וטענו כי ישנה סבירות נמוכה למלחמה ולכן אין כל צורך בגיוס ובתגבור כוחות מילואים.

הדרג המדיני הלך ואנחנו נותרנו בתחושה קשה וכבדה. כולם בבונקר קראו נכון את המפה, הבינו וחשו שהם ניצבים על סיפה של תהום הפעורה לפניהם. הדבר לא נתן מנוח לאף אחד מהנוכחים. המפקדים הבכירים שבשטח לא נואשו וחזרו שוב ושוב לבקש ולדרוש תגבור כוחות עד שביום חמישי ערב יום הכיפורים, סוף סוף, פיקוד צפון תוגבר ע"י שני גדודים מחטיבה 7 שהגיעו לפיקוד בהטסה, הם עלו על הטנקים שהיו בימ"ח, הם היו שייכים לחטיבות לוחמות בפיקוד צפון. בנוסף לכך, קיבלנו גם תגבור של טנקים.

בתוך כל המהומה רבתי הזו, הייתי עסוק מאוד בהכנות לביקורת המטכ"לית הסתובבתי במוצבים ובמפקדות , כדי לוודא שביצעו את כל הכנות לקראת הביקורת. מדי פעם בנסיעה בין מוצב אחד למשנהו, עצרתי והסתכלתי לכיוון מזרח וחשכו עיני. מצד אחד האמנתי בצה"ל ובמפקדיו והייתי משוכנע שצה"ל יודע מה הוא עושה. ומן הצד השני, באופן אישי בכל יום שעבר, חשתי כיצד אני אט אט מאבד את אותו האמון.

בערב יום הכפורים, יום חמישי בשבוע מתחלף מפקד חטיבת הגולן.  אלוף משנה צורי שגיא עוזב את התפקיד ואל"מ ברזאני, בר, מחליף אותו ומקבל על עצמו את התפקיד החדש. זה קרה בסוף שבוע שהוא גם יום כיפור. המח"ט החדש אפילו לא הספיק לכנס את קציני המטה שלו, להכיר אותם ואת יכולותיהם וליצור עימם קשרים אישיים. זו הייתה הסיטואציה, אפילו לא מנעו את חילופי התפקידים בין אלופי המשנה למרות שכבר היה ידוע שהמלחמה בדרך.

תוך כדי נסיעה בין מוצב למוצב, התבוננו מזרחה, אני וקצין המודיעין שהיה חברי למסע, שנינו הבנו וידענו שאם יקרה משהו אנחנו בצרה גדולה מאוד. כבוגר השואה החושים שלי נעשו חדים מאוד, ראיתי דברים וניסיתי להילחם כדי לשנות, אבל מה שקצינים בכירים לא הצליחו לעשות מול ראש הממשלה ושר הביטחון, אני אצליח? יחד עם זאת, נתתי את הדעת לקול החזק שהדהד לי עמוק בתוך המוח "תצליח בביקורת" לא יצא לי מהראש. חשבתי על עצמי ועל כך שאני רוצה להיות הטוב ביותר בתחומי ולהיות זכאי לקידום בשירות הצבאי שלי. במקביל, הרגשתי שהנפש שלי צורבת אותי בתוכי לאור כל מה שראיתי לנגד עיני. לא יכולתי להתמודד עם הדואליות הזו שבתוכי ובעיקר עם מה שראו עיני. פניתי לקציני המודיעין והבעתי בפניהם את דאגתי. הם אמרו לי: "שמשי תכין את הג'יפ שלך שאם יקרה משהו תברח." הבנתי שהם חושבים, רואים ומבינים בדיוק כמוני עד כמה המצב עגום.

ביום חמישי רמת הכוננת עלתה לרמה ב' וביום שישי כבר עלתה לרמה ג'. למרות שדורית הייתה בשלהי הריונה, הודעתי לה ולבני משפחתי שלא אוכל להגיע הבייתה ליום הכיפורים.

היה זה יום שישי, ערב יום הכיפורים, המצב מתוח עד מאוד ועדיין לא גייסו את חיילי המילואים, למרות מצב כוננות של רמה ג'. כמפקדים התבקשנו להחזיר לבסיס מחצית מהחיילים שיצאו לחופשת חג. עשיתי את ההכנות האחרונות לקראת הביקורת שתיערך ביום ראשון למחרת יום הכיפורים ורציתי להיות מוכן לה. חשוב לי לציין כי בזכות ה"ביקורת "כל הכלים שהיו בידי החיילים בכל המוצבים ברמת הגולן, שהופתעו לחלוטין מהאש שנורתה עליהם ביום הכיפורים בשעה 14.00 היו כשירים למלחמה.

בשלב זה החלטתי לתגבר מקומות שחשבתי שהם זקוקים לתגבור נוסף. היצבתי אדם נוסף בתחנת הכוח במוצב החרמון שהיה באחריותי. הוא היה מכונאי וחשמלאי מקצועי, מומחיותו באה לידי ביטוי בטיפול המקצועני שלו בגנרטורים שעבדו במוצב החרמון במשך 24 שעות ביממה.

המוצב בחלקו היה בבנייה  של אלמנטים סודיים ולכן היו בו אזורים פתוחים וחשופים. החלטתי לתגבר את מוצב החרמון במכונאי שהיה מעולה בתחומו, בשם שלום לביא. הוא היה חייל ותיק, עם ניסיון, מקצוען, מהמיטב של חיילי חיל החימוש ועמד להשתחרר זמן קצר מאוד לאחר יום הכפורים. כיוון שלא היה ביכולתו להגיע למוצב, החלטתי לקחת אותו בעצמי ולהעלות אותו למוצב החרמון כשבדרך אספתי את קצין המודיעין. קבענו להיפגש ולעשות יחד את הדרך לחרמון כאשר כל אחד מאיתנו מבצע את המשימה שהוא אחראי לה. תוך כדי הנסיעה, קצין המודיעין ביקש לעצור במקומות מסוימים כדי לראות מה קורה מעבר לגבול, האם הגיעו כוחות נוספים, האם הזיזו כוחות ועוד... הוא חזר כל הזמן על המשפט: "שמשי אנחנו בצרה, אם הם יזוזו לכיוון שלנו זה יהיה אסון." הוא לא הבין למה לא מגייסים כוחות מילואים. ולמה הצבא שלנו לא מפגין כוח בסדר גודל משמעותי.

כשהגעתי למוצב החרמון ראיתי שכל מה שקשור לחימוש החיילים ולתקינות הכלים, הכול תקין, כמות הדלקים שהייתה להם הייתה מספקת והכלים שעמדו לרשותם, היו כשירים. נפרדתי מחיילי החימוש במוצב ואיחלתי להם חג שמח. בחלומותיי השחורים ביותר לא האמנתי שלמחרת בשעה הזו מוצב החרמון יהיה תחת שליטת הצבא הסורי, שחיילי המוצב יהרגו והאחרים יילקחו בשבי. החייל שלום לביא שהיה מכונאי וחשמלאי בתחנת הגנרטורים במוצב. נפל בשבי הסורי, הוא עבר שם התעללות נוראית, כמו שרק הסורים האכזריים יכולים לעולל. בעסקת חילופי השבויים, הוא חזר שבור נפשית, והיה הלום קרב ברמה הקשה ביותר. הסורים התעללו בו משום שחשדו בו שהוא קצין מודיעין וניסו לסחוט ממנו מידע שלא היה ברשותו. כשהוא חזר מהשבי נתנו לו מכשיר טלפון כדי שייצור קשר עם הוריו, אך באותה התקופה לא היה מכשיר טלפון בבית הוריו, הוא צלצל אלי הבייתה וביקש שאני אבוא לעזור לו וללוות אותו. נסעתי אליו, אולם השב"כ לא אפשר לי לבוא אליו ולשהות במחיצתו. היה שם חיל נוסף בשם סורין קובליו, אף הוא נפל בשבי הסורי, אך מצבו היה טוב יותר. דרכו קיבלתי מידע לגבי מצבו של שלום לביא ועל הקשיים שהוא חווה גם לאחר תקופת השבי. שמרנו אתו על קשר רציף, עד היום בו השיב את נשמתו לבורא.

לאחר שהורדתי את החייל שלום לביא במוצב החרמון, שוחחתי עם חיילי החימוש, הקשבתי למה שהיה להם לומר, שאלתי אותם אם חסר להם משהו ואיחלתי להם צום קל. בשלב זה גם קצין המודיעין של חטיבת הגולן סיים את משימתו והתכוננו לקראת החזרה למפקדה בנפאח.

בדרכנו למפקדה, נכנסנו למוצבים שעמדו על הגבול, בדקתי במוצבים את נושאי החימוש שעליו הייתי מופקד, זה כלל כשירות נשק, מלאי תחמושת לפי תקנים, אמצעי לחימה נוספים, וגנרטורים. בכל מוצב אליו הגעתי, התייחסתי לתחום אחריותי וקצין המודיעין משה טמלר, אסף וקיבל מידע בתחומו. לאחר שעברנו מספר מוצבים, חזרנו למחנה נפאח. ראיתי בעין בלתי מזוינת את המערך הסורי. טנקים, טילים, נגמשי"ם כשהם ערוכים ומוכנים לתזוזה. היה לי ברור שבלחיצת כפתור אחת הם עוברים למצב מלחמה וידם על העליונה.

ואצלינו... יחס הכוחות הלוחמים היה אחד לעשר ביחס לכוחות הסורים. לא ראיתי טנקים שלנו בסביבה, בכל רמת הגולן היו 170 טנקים לעומת 1400 טנקים שלהם. פניתי לקצין המודיעין בשאלה, מה יקרה אם הסורים יחליטו לצאת למלחמה כוללת ולא ליום קרב מוגבל? הוא הביט בי ואמר לי ביידיש, "תברח." צחקנו צחוק מלא בהומור שחור והמשכנו בדרכנו. הגענו לבסיס, נפרדנו לשלום וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו.

התארגנתי לקראת הצום של היום הקדוש והנורא לעם היהודי, ניצלתי את ההזדמנות שסוף סוף הייתי לבד וצלצלתי הבייתה. דורית הייתה בחודש התשיעי להריונה, טענה שקשה לה מאוד והבנתי אותה. היה זה ערב יום הכפורים וכף רגלי לא דרכה בבית עוד מלפני ראש השנה, בגלל הביקורת נעדרתי מהבית ימים רבים. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאגיע מיד לאחר החג. הדגשתי לה שביקורת נושאי החימוש תתחיל ביום ראשון ותסתיים ביום חמישי ואז אגיע הבייתה לכמה ימי חופשה. בהזדמנות זו שוחחתי עם שי שהיה כבן 4, הבנתי שהוא מתגעגע, וכך הרגשתי גם אני. הרגעים הללו היו עבורי קשים במיוחד. חשתי בתוכי ייסורי מצפון קשים המלווים בתחושה שאני מפספס את הרגעים היפים ביותר בהתפתחותו של בני. תחושה זו ליוותה אותי הרבה מאוד פעמים בהמשך שירותי בצה"ל. הקושי בא לידי ביטוי ביכולת שלי להתמודד עם המאזניים שנשאתי על צווארי. כאשר מצד אחד שלי נמצאת המשפחה ומן העבר השני, השליחות שלי לשרת בצבא. השיחה הזו עם דורית התקיימה בדיוק ברגע שהכף נטתה במובהק לטובת המשפחה, הייתי רחוק מדורית שהייתה אז בשלהי הריונה, והביעה בפני את הקושי האובייקטיבי שלה ואני רחוק ממנה ולא יכולתי להושיט לה ידי ולסייע לה,  במקום זאת, הסתובבתי לי  בין הנגמ"שים שלא ידעו להוקיר לי תודה. הדילמה הזו חיה בתוכי לאורך כל  שנות שירותי בצבא.

ערב יום הכפורים

ובשופר גדול ייתקע

וקול דממה דקה יישמע

ומלאכים יחפזון

וחיל ורעדה יאחזון

             מתוך התפילה

ערב יום הכיפורים, היה זה בדיוק השלב בו רמת הכוננות בצה"ל עלתה ולמרות זאת קיבלנו הנחייה שבה אפשרנו למחצית מכוח החימוש לצאת לחופשת חג. ביקשתי משני הקצינים שהיו תחת אחריותי, האחד היה סגני, סגן חזי לולאצי, והשני סג"מ גיל, לחלק לשניים את הכוח המקצועי העומד לרשותנו, ולהציב אותם בשני מקומות, כך שיהיה לנו מענה לכל בעיה ובכל תחום בשני המרכזים. יש צורך בהכנה זו רק במידה ויום הקרב שאמור היה לפי התכנונים להתחיל בתחילת השבוע אכן יהיה. המשכתי בעבודה השותפת וכעבור שעתיים בערך קיבלתי הודעה שרמת הכוננות עלתה עוד יותר ונדרשנו להודיע לכל החיילים שהיו בחופשה, להתכונן לכך שיתבקשו לחזור לבסיס במידה ותהיה הודעה על כך.

כל מי שנשאר בבסיס הלך לבית הכנסת, הייתה תפילה מיוחדת ליום הכיפורים, האווירה הייתה כבדה, אפופה בסימני שאלה לרוב ולא ידענו מה ילד יום.

לאחר הסעודה המפסקת והתפילה חזרתי לבונקר והצטרפתי למטה החטיבה שהיה בבונקר בנפאח. היו שם 3 מטות שנמצאו בתא שטח אחד בטווח ראיה ושמיעה של האחד מהשני. תא שטח זה כלל עשרות קציני מטה ובעלי תפקידים נוספים, חיילים וחיילות. הייתה מהומה לא קטנה ותחושה שהולך להיות יום קרב שבו אף אחד לא היה משוכנע שידינו תהייתה על העליונה כפי שתמיד קרה. בשלב זה עודכנו על תגבור של שני גדודי טנקים מחטיבה 7 אשר יגיעו בטיסה מסיני, הם ינחתו בראש פינה, ויעלו על הטנקים של אוגדה 49 וינועו על שרשראות לצפון רמת הגולן לכיוון גדוד 77 של קהלני וגדוד 82 .

על פי תכנון מוקדם של תוכנית העבודה הצהלית, ביום רביעי שלפני המלחמה היה תרגיל גיוס של אחת מחטיבות האוגדה במחנה פילון. היה זה גיוס חיילי, שכלל הגעה לימ"ח, התארגנות כולל ציוות לוחמים לטנקים בהתאם לתפקידים. זיווד דלק, תחמושת, מים, אופטיקה, וכיול מכשירי קשר. בתוקף תפקידי יצא לי להיות מבקר תחום במסגרת מבצע הגיוס שבסיכומו ישבנו והפקנו לקחים מהתרגיל כפי שהתבצע. החטיבה קיבלה ציונים טובים ובסיומה ההרגשה של כולנו הייתה טובה.

רפול שהיה ער לכל התכונה יוצאת הדופן בהתארגנות של הצבא הסורי מעבר לקו, ביקש מאלוף הפיקוד לא לשחרר את הלוחמים שכבר היו בימ"ח וטען שהם יהיו בכוננות לכל מצב שלא יהיה, זאת לאור מה שהוא ראה והבין שאם תפרוץ מלחמה, לפחות הגדוד הזה יהיה מוכן לעלות לרמת הגולן ולתגבר אותו בעוד 36 טנקים.

שני הגדודים של חטיבה 7 שהגיעו בטיסה מסיני, עלו על הטנקים של אחד הגדודים. הגדוד השני, קיבל הוראה להפשיר ולהוציא את הטנקים מהסככות ולהכין אותם לעלות לרמת הגולן בהתאם לתוכנית. משך הזמן הדרוש לארגון הגדוד נע בין עשר לשתים-עשרה שעות. במקביל נפרדנו ממח"ט החטיבה אל"מ שגיא, שהיה מפקד אהוד ומקובל על כל חיילי וקציני החטיבה. ונפגשנו לראשונה עם המחט הנכנס, אל"מ בר.

בהמשך, רמת הכוננות עלתה עוד יותר וניתנה הוראה להחזיר את כל החיילים מהחופשה ולהגיע דחוף לחטיבה. בנוסף לזה תגברו את השטח בכוחות ארטילריה, הנדסה ועוד...

יצרתי קשר עם שני הקצינים ובעלי התפקידים שעבדו אתי וביקשתי מהם לחזור לבסיס ובדרכם חזרה לאסוף את החיילים שנמצאים בחופשה ויחד עמם להגיע בדחיפות לחטיבה. הלילה ירד וחזרתי למשרדי לעבודה ולהכנות לקראת יום הקרב. האווירה הייתה קשה, שמענו את קולותיהם של הכלים הכבדים שהגיעו כדי לתגבר את הכוחות הסדירים שהיו ברמת הגולן.

תוך כדי הצום הגיעו אוטובוסים שבאו לפנות את התושבים האזרחיים מרמת הגולן. גם נציגי היישובים נקראו לחמ"ל, הם קיבלו הנחיות שעליהם לאסוף את כל התושבים, להתפנות מבתיהם במהרה ולדאוג לכך שיעלו לאוטובוסים וירדו למקום מבטחים. ברור שהמהומה הייתה גדולה, תארו לכם יום כיפור, יום של תפילה ותענית, הפך בן רגע ליום בו עליהם לנטוש את בתיהם, לעלות על כלי רכב ולהתפנות מנחלתם. האוטובוסים שהעלו את החיילים הלוחמים לרמה, הורידו את המשפחות מהרמה. באותן השעות לא דברו עדיין על מלחמה, אבל הייתה תחושה נוראית במפקדה ובחצר המחנה הייתה מהומה, חיילים ואזרחים הסתובבו בשטח. השקט חזר למקום בשעה שהאוטובוסים הורידו את כל המשפחות, החיילות והאנשים שלא היה בהם צורך.

ירדתי לבונקר ישבתי עם קציני המטה ועדכנו האחד את השני בדברים שיש צורך עדיין לעשות לקראת הכוננות של יום הקרב. בשלב זה כבר הגיעו ידיעות עמומות, על היתכנותה של מלחמה כוללת בשעה 7 בבוקר של יום שבת, יום הכיפורים. בעת הזו כבר חלק מכוחות המילואים קיבלו אישור מהמטה הכללי להתגייס. שביבי מידע אלה שזרמו אלינו הגבירו את הלחץ בדחיפות ההכנות, וכל אחד מאיתנו עסק בתחומו. הייתי בקשר טלפוני עם שני הקצינים שהחזרתי מביתם עוד ביום הכיפורים כדי לקלוט ביום ראשון בשבוע את הצוותים של בוחני המטכ"ל והפיקוד בתחום הטכני. התכוננתי לביקורת של 30 בוחנים מעולים שתפקידם היה לבחון את כל כלי החימוש, התחום שהייתי אחראי עליו ברמת הגולן.

שנים לאחר המלחמה כאשר נפגשנו בחצרו של רס"ל רובי זילברשטיין במושב בחבל תפן, ביקשתי מהחברים שכל אחד יספר מה עבר עליהם מהשלב הזה והלאה. כי זה היה השלב בו  נפרדו דרכינו. הבנתי שסגן לולאצי חזר לבסיס עוד ביום הכפורים, הוא לא עלה לחטיבה ובהתייעצות אתי נשאר בראש פינה כדי לדאוג שהחטיבה תתגייס ולא יהיו תקלות.  סג"מ גיל, טען שהוא נשאר במחסן במשך יום הכפורים ולא יצא הבייתה. הוא לא עדכן אותי בזמן אמת, הוא העדיף להישאר שם עם החברה שלו. ברגע שפרצה המלחמה, הם התפנו מהמחנה והקשר עמו התנתק. שאר בעלי המקצוע ספרו לי מה הם עשו והצטיירה לי תמונה מאוד מעניינת על אופן תפקוד החיילים. כל אחד היה מפקד לעצמו ועשה את המקסימום שיכל וידע ללא כל צורך בפקודה. רובם ככולם תיפקדו כמפקדים בשטח ועל כך גאוותי. שני בוחנים מהחטיבה, רב סמל רובי וסמל מרקו סיפרו שיצאו יחד אתי עם נגמשי החפ"ק של האלוף ומפקד האוגדה על מנת לחמש אותם בתחמושת תקנית לקראת היציאה לקרב.

פרוץ המלחמה.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו

והקב"ה מצילנו מידם

                     מתוך ההגדה

ביום חמישי, יומיים לפני יום כפור, תגברו את הכוחות ששהו ברמת הגולן בשני גדודי טנקים מחטיבה 7 שהטיסו אותם מסיני לשדה התעופה "מחניים" שליד ראש פינה. הגדודים התמקמו והתארגנו על הטנקים שציפו להם בימ"ח במחנה פילון. הם זוודו ואוישו ע"י החיילים שהניעו אותם על שרשראות. רוב רובו של הכוח הגיע לצפון רמת הגולן.

ביום הכיפורים כבר היה ברור לנו שהולכת לפרוץ מלחמה, בכל רחבי הארץ החלו גיוסים המוניים של כוחות המילואים ומנגד, הייתה השבה בהולה של החיילים הסדירים  שיצאו לחופשת חג מבסיסם.

רמת הגולן התרוקנה מתושביה אשר פונו זה מכבר מבתיהם. העדכון האחרון שקיבלנו בישר שהמלחמה תפרוץ בשעה 7.00 בבוקר. עד השעה הזו חלק מהחיילים שיצאו לחופשת החג שבו לבסיסם. כאשר השעה שיועדה לפרוץ המלחמה חלפה לה מבלי שהמלחמה פרצה, הודיעו לכוחות שהמלחמה תפרוץ בשעות הערב בשעה 18:00.

בשעות הבוקר של יום הכיפורים החל גיוס המוני של אנשי המילואים, חוליות של מגייסים נכנסו בלאט אל תוך בתי הכנסת שהחלו אט אט להתרוקן מהמתפללים הצעירים שהניחו את טליתותיהם וחמקו ממנו אחד אחד, בהתאם לצווי הקריאה. היה קשה להתפלל, העיניים היו מופנות בכל רגע לכיוון הדלת רק כדי לראות שחוליות חוליות נכנסו בזה אחר זה לבית התפילה והוציאו מתוכה את המתפללים שאצו רצו לביתם, התארגנו ונסעו ביום הקדוש ביותר בדת היהודית להציל את המדינה מאבדון.

חיילי השריון הוטסו מסיני למנחת בצפון הארץ במטוסים, בהגיעם, החיילים איישו מיד את הטנקים שחיכו להם, לאחר שהיו מוכנים ומזוודים בבסיס פילון, הטנקים יצאו לדרכם, טיפסו במעלה ההר על השרשראות עד שהגיעו אל היעד שנקבע להם ברמת הגולן.

מערב ראש השנה לא הגעתי הבייתה, ראיתי בכל יום את התעצמותו של הצבא הסורי על הגבול, כמוני ראו זאת כל הקצינים הבכירים בשטח. הכול ראו זאת מלבד הגורמים המדיניים.

בכל דקה שחלפה, ראיתי את עליונותו של הצבא הסורי ועד כמה הוא נכון אלי קרב, חשתי את המלחמה נוקשת בדלתנו ואנחנו, לא היינו מוכנים לקראתה. נכנסתי לחמ"ל, ראיתי שם את רפול,(רפאל איתן) שהיה מפקד אוגדה 36, על פניו הייתה ארשת שכל כולה הביעה את כובד המשא שהיה מונח על כתפיו. אותו רפול שלא הפסיק להתריע ולדרוש מהדרג המדיני תגבור כוחות, כאשר עיניהם של מנהיגינו טחו מלראות את המציאות כפי שהשתקפה באופן הברור ביותר. נבחרי הצבור לא אפשרו לכוחותינו להיכנס למלחמה בצורה אופטימלית כמו שצה"ל יודע וצריך להיכנס:

במשך כל השנים התפיסה הקיימת בקרב הקצינים הבכירים והמדינאים הייתה כזו שיש לתת לצה"ל התראה של 72 שעות לפני פרוץ המלחמה. וזאת משום שזה בדיוק הזמן הנדרש לגיוס חיילי המילואים ע"י מערכות הגיוס של מרכזי הגיוס עד להבאת הלוחמים לימ"חים והכנת כלי המלחמה. לדוגמה: בתוך כל טנק נמצאים ארבעה אנשי צוות: מפקד, תותחן טען קשר ונהג. כל אחד מהם גר במקום אחר בארץ. איך ניתן לאסוף אותם כך שיגיעו בעת ובעונה אחת ויתאימו עצמם ללוח זמנים מדויק, בו יכינו את הטנק ויצאו למלחמה. היערכות כזו דורשת לפחות זמן של 10 שעות.

כל לוחם שמוקפץ בצו 8, חייב להגיע לאזורי הכינוס, משם יש לשנע אותו לשטחי ההיערכות, ובהגיעו מוטלת עליו החובה להתכונן ולהכין את כלי הלחימה שלו באופן המיטבי.

 כל זה לא קרה לפני היציאה החפוזה והמבוהלת לקרבות ביום הכיפורים של שנת 1973. המלחמה פרצה באופן המפתיע ביותר בשעה 14:00 תוך כדי היום הקדוש ביותר לעם היהודי. הטראומה הייתה קשה עד מאוד, הדרג המדיני לא היה מוכן לראות את המציאות המשתקפת בעיניו באופן הברור ביותר. 

הייתי בדרגת רס"ן וחוויתי בחיי שתי מלחמות: מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. במלחמות אלה צה"ל והדרג המדיני הודיע בזמן שיתכן ותפרוץ מלחמה ולכן צה"ל היה ערוך ומוכן לקראתה, הוא עמד מנגד, ידע מה עליו לעשות ולכן ניצח במספר אבדות נמוך יחסית. אני יודע שכל חייל משאיר בלכתו חלל גדול מאוד בקרב בני משפחתו, חבריו ואחיו לנשק. אך הפעם, זה היה אחרת, כתוצאה מהחלטות רשלניות של הדרג המדיני, חיים צעירים נקטפו לשווא. במלחמת יום הכפורים  כל שלבי התיכנון וההיערכות הללו לא היו קיימים. במקרה הטוב, ניהלנו קרבות הישרדות בלבד, מי שהצליח לשרוד אותן, חי ורבים לא הצליחו כלל וכלל. הפתיח הזה שחוויתי עם תחילת הקרבות, עורר בתוכי טראומה כפי שלא חוויתי עד אז.

כמו כן, הדרג המדיני לא נתן לדרג המבצע הצבאי ברמת הגולן, לארגן את עצמו להגנה ולמתקפה, למרות שהוא ביקש, דרש, התחנן, הפעיל את כל המכבשים שרק יכול היה, ונענה בסירוב מוחלט. הקונפליקט הגדול הזה יצר אף הוא בתוכי טראומה שהיה לי קשה להתמודד עימה.

יום הכיפורים, י' בתשרי, השעה 1.55, הייתי בדרכי למפקדת החטיבה בעקבות קריאתו של המח"ט החדש שהבין את המצב לאשורו וסביר להניח שהיה במתח ורצה לדעת מה קורה בשטח, הוא זימן אליו את כל קציני המטה שכל אחד מהם ייתן דיווח עדכני לגבי התחום שהוא אחראי עליו.

מאז ומעולם אני אוהב להגיע לכל מקום בזמן שנקבע. בדרכי אל המח"ט כשבאמתחתי המפות ובידי אחזתי תיק שהיה מאורגן ומסודר. הייתי מוכן ומזומן לדווח על כל פרט ופרט. ואז... בדרכי אל הבונקר, ראיתי מטוסי מיג שטסים לרוחב קו השמים, הם היו פרוסים מעל כל שטחי רמת הגולן והפציצו במדויק כל אתר ואתר. המרחב המוכר לנו כל כך, השתנה בשניות, משקט מתוח ושמיים בהירים, לא ראינו יותר כלום , האבק והעפר עלה מן הארץ, אבנים התעופפו באוויר, פצצות וריקושטים פגעו בכל מי שהיה חשוף, רק דם ואש ותימרות עשן. רק בוקה ומבולקה. שמעתי צעקות כאב של חיילים שזעקו לעזרה, שריפות השתוללו מכל עבר, ראיתי כיצד המטוסים הסורים ממשיכים ביעפם לעבר הר כנען, הם הסתובבו וחזרו לבסיסם באין מפריע, תוך כדי נענוע כנפי המטוס לאות ניצחון ואז נעלמו מהעין.

היה זה סימן ואות לבאות. מיד לאחרי היעלמותם של המטוסים, 1200 תותחים פצחו בירי ארטילרי כבד ללא הפסקה. אש תופת ניתכה עלינו באחת והייתה מהומת אלוהים במקום. אף אני הייתי בהלם מוחלט. ירדתי לבונקר ואפילו לא הרגשתי שרסיס חדר דרך לחיי השמאלית, חצה את חלל הפה ובדרכו שבר שתיים משיני ויצא החוצה דרך לחיי הימנית.

כשהגעתי למטה לחדר הקשר, כל מכשירי הקשר מכל המוצבים החלו לצלצל בבת אחת. כל אחד מאיתנו, קציני המטה הרים את השפופרת ודיבר עם המוצב. אני הרמתי את השפופרת של מוצב 116. מפקד המוצב צעק והתחנן לעזרה, הוא אמר שטנקים עולים עליו, חיילי קומנדו מנסים לחדור אל תוך המוצב בו הם מנסים להגן על עצמם עד שתגיע עזרה. הצעקות לעזרה הגיעו מכל עבר ומכל מוצב. קולו של המפקד רעד, הוא ביקש תגבור ארטילרי שיופנה אל עבר התוקפים המנסים לחדור למוצב. לא יכולתי להבטיח לו כלום משום שלא היה ממי לבקש ולא היו כוחות נגישים. הם ביקשו תוספת של טנקים ולוחמים, והם לא נמצאו בשטח. גם הכוחות שכבר היו ולא יצאו מכלל שימוש, לא יכלו לעמוד מול המסה הגדולה של הכוחות הסוריים שניצבו מולם ושעטו לכיוונם.

במצבת הכוחות של חטיבה 188, מאחורי כל מוצב עמדו 4 טנקים בלבד, זה כוח מגן שיכול להועיל ולפעול, אבל לא כאשר הם ניצבים מול 50 טנקי אויב. הטנקים נשחקו מהר מאוד ויצאו מכלל פעולה, ותגבור לא הגיע.

לא ידעתי מה לומר למפקד שזעק לעזרה דרך הקשר, ניסיתי לעודד אותו וידעתי שאני מבטיח לו הבטחות סרק. פניתי לקצין האגם של החטיבה והוא הבטיח שיטפל בבקשתי ויעביר אותה הלאה. באותו הרגע נאלצתי לרדת מהקשר עם אותו מפקד מוצב.

עדיין לא קלטתי באיזה מצב קשה מצוי הקצין מחיל הרגלים שהגן על גבולות המדינה, היה עליו להתמודד מול כל עוצמתו של הצבא הסורי. את המצב לאשורו הקצין ידע וראה יום יום ושעה שעה בשבועות האחרונים. מרגע פרוץ המלחמה הוא הבין מה ומי עומד מולו ושאין לו סיכוי לצאת חי מהאירוע שמתרחש לנגד עיניו. תוך כדי השיח שלי עמו, מישהו חבש לי את הפצע שלא הרגשתי כלל וכלל את קיומו, עד שלא אמרו לי שאני פצוע ונוטף בדם.

בעודי שוהה בבונקר, בשלב מסוים בשעת אחר הצהריים, פנה אלי רס"ן יוסי פרי, הרל"ש של האלוף. יוסי הוא חבר ילדות שלי עוד מימי הפעילות בשבט בבני עקיבא, סניף חיפה. הוא ביקש ממני לקחת את הנגמ"שים והזחל"מים של חפ"ק האלוף, לנסוע איתם אל הבונקר המרכזי של החטיבה, לחמש אותם ולחזור איתם חזרה למחנה נאפח.

בחרתי אנשי מקצוע מעולים שידעו להתגבר על קשיים, אנשים שיודעים לחשוב מחוץ לקופסה. יצאנו בשיירה בה היה עמנו נציגו של הרל"ש, עם האחראים על נושא התחמושת בחטיבה, רב סמל רובי זילברשטיין וסמל ראשון מרקו . נסענו לעבר הבונקרים שהיו ממוקמים מספר מועט של קילומטרים מהמקום בו היינו, בתל שיפון, תל אבו חנזיר.

מהרגע שיצאנו בשיירה ממחנה נאפח אל עבר מחסני התחמושת החטיבתיים, התנועה שלנו לוותה בהפגזה כבדה מאוד של מאות פגזים מחרישי אוזניים. לא נתנו לפחד להשתלט עלינו למרות שבכל רגע נתון יכולנו להיפגע מהפגזים שעפו לכל עבר.

הגענו אל היעד, חימשנו בבהילות את הכלים ויצאנו בנסיעה מטורפת חזרה למחנה נאפח. עם הגיעי לבסיס, ירדתי לבונקר הפיקוד ודיווחתי לרל"ש שהבעיה טופלה ושחזרנו בשלום וללא ניפגעים. כאשר  קמב"ץ חפ"ק מפקד האוגדה רפאל איתן הבין שהשיטה הזו צלחה והצלחנו לחמש את הנגמ"שים של מטה אלוף הפיקוד, הוא פנה אלי וביקש ממני לנקוט באותה שיטת פעולה ולחמש אף את כליהם של הלוחמים של רפול ששיוועו לעזרה. כמובן שמילאנו את בקשתו והשלמנו את  התחמושת החסרה לחיילים הלוחמים.

בדרך חזרה למחנה נפח, סמוך לכניסה למחנה, הבחנתי בשלושה טנקים מסוג "שוט-קל" שלנו שחנו באופן חריג, שאינו מקובל בקרב לוחמי השריון. לא יכולתי להסיר את עיני מהטנקים הללו, ואז גיליתי שאחד מהם מחובר לקבל גרירה, המסקנה שלי מכך הייתה שהוא תקול. כחימושניק, לא יכולתי להמשיך בדרכי למרות שהטנקים הללו הם אינם באחריותי כקצין חימוש חטמ"ר, ירדתי אליהם בריצה  כדי לברר אם הם זקוקים לעזרה ואולי יש באפשרותי להגיש להם אותה. אני חייב לציין שכל האירוע הזה נעשה תחת הפגזת אויב כבדה ביותר.

ניגשתי אליהם ופגשתי שם במספר לוחמי שריון מאובקים, הם שלחו אלי מבט מבהיל, ויחד עם זה היו מנותקים לגמרי מכל מה שקורה מסביב. שאלתי אותם שאלות והם לא השיבו לי, רק הביטו בי במבט מזוגג שעבר דרכי, כאילו לא הייתי שם. בהחלטה של שנייה החלטתי להיכנס לאחד הטנקים ולברר מה קורה שם בפנים. עליתי לצריח, גלשתי אל תוך הטנק והמחזה שניגלה לעיני היה מחזה שלקוח מתוך סרט אימה, הטנק היה מרוח כולו בדם, זיהיתי בו חלקי גופות והנורא מכל היה הריח, ריח של בשר חרוך שמלווה אותי עד היום, ריח שהזיכרון מפנים אותו, הוא ניצרב בתוכך ולא מרפה מימך עד יום מותך.

יצאתי ממנו ועליתי על הטנק השני, הבטתי פנימה ואותו מחזה חזר על עצמו בשנית. הבנתי שאינני יכול לעזור להם ואני חייב לדווח על כך. ירדתי מהטנק ורצתי לאורך הגדר מרחק של יותר מ- 300 מטר, לכיוון סדנת הטנקים החטיבתית , ידעתי שהם אלה האחראים על תיקון הטנקים והחזרתם לכלל פעולה, הייתה זו סדנה חטיבתית 188. מפקדה היה רס"ן זהרוני ובכוונתי הייתה להסב את תשומת לבו לגבי שלושת הטנקים שהוא אחראי עליהם מבחינת אחזקה ותיקונים, חיפשתי אותו כדי שיארגן כוח חילוץ לכלים.

אני זוכר שרצתי אליהם בריצת אמוק תחת אש נוראית וכשסוף סוף הגעתי  ונכנסתי לסדנה, חשכו עיני, ראיתי מחסנים פתוחים פרוצים לכל עבר, בחלקם היו הרוסים. המבנים והמשרדים נותרו פתוחים ונטושים. הכול פרוץ, פתוח, משדר בהילות ואין נפש חיה, ואם כבר נמצאו מספר חיילים, הם שוטטו בחוסר מעש ולא תפקדו.

הסדנה לא הייתה פעילה ולא היה ממי לבקש עזרה. התבוננתי לשמים ואמרתי את הפרק בתהילים: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מאת ה' עושה שמים וארץ, אל ייתן למוט רגליך ואל ינום שומריך..." אזרתי כוח ואומץ, ידעתי שאינני יכול להשאיר את החיילים ההלומים במקום אכזר זה, כשכבר הגעתי אליהם, והתקרבתי, ראיתי תוך כדי תנועה, מישהו משלנו שניגש אליהם, היה זה קצין בדרגת סרן, גבוה ובלונדיני, מלא בביטחון, הוא שידר שהוא מבין את האירוע, בכוחו וביכולתו להשתלט עליו. לאחר מספר שנים, מתוך כתבה בעיתון מעריב הסתבר לי שלקצין קראו צביקה. הוא היה קצין מחטיבת הטנקים 188, הוא החליט להשתלט על המצב, להוציא את אנשי הצוות ולהכין את הטנקים להמשך יציאה לשדות הקטל. לא הייתה ברירה, רבים מהטנקים נשרפו כליל ויצאו מכלל שימוש, כל טנק שניתן להכשיר אותו חזרה, חייב היה להיות מתוקן ולחזור לשימוש פעיל. לא ניתן היה לוותר עליו.

סרן צביקה סיים את תפקידו ביום חמישי ערב יום כפור ויצא לקורס מ"פים. לאור המצב, הוא לא הגיע אליו ועם הכרזת הכוננות, הוא חזר אל הבסיס אותו עזב ואירגן שניים מתוך שלושת הטנקים שהיו שם. עזרתי לצוותים להכשיר את הטנקים לפעולה, בכל מה שנדרשתי . סיפקתי להם סמרטוטים ומים. ובדמעות שליש הם ניקו את דם חבריהם מתוך הטנק, הכשירו את מכשירי האופטיקה ויצאו אל הקרב.  הקצין הודה לי, אמר לי שסיימתי את תפקידי, ושעלי לחזור לחטיבה. הספקתי עוד לראות את שני הטנקים מניעים ועוזבים את המקום בחריקת שרשרת. מעלים עימן אבק ונעלמים.

חזרתי בריצה לבונקר מטה החטיבה, ירדתי ושם פגשתי את סמח"ט החטיבה, רס"ן פיני קופרמן . הוא התבונן בי ואמר: פויו, זה היה שם החיבה בו הוא השתמש כאשר שוחחנו בארבע עיניים. פרוש המילה פויו ברומנית זה אפרוח. הוא שלח אותי להחליף חולצה כי הריח שנדף ממני היה נורא ואיום. החלפתי חולצה, ענדתי את הדרגות  ותוך כדי כך נזכרתי שאני עדיין הייתי שרוי בצום מאז תחילת יום הכיפורים והשעה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת של מוצאי יום הכיפורים. הרגשתי את העייפות המשתלטת על כל רמ"ח איברי, הייתי עייף מכל הריצות והלחץ שהייתי נתון בו מזה זמן. לא יכולתי יותר להתמודד עם המראות והמחשבות, התיישבתי בפינת הבונקר ונרדמתי.

בסביבות השעה 19,00 ניכנס עוזר קצין המבצעים של החטיבה בשם סג"ן גיורא, הוא סיפר לנו שהוא הוביל שיירה של תספוקת לטנקים ללוחמים בחושנייה. הם היו אחרי יום לחימה מפרך, ונזקקו לתחמושת נוספת כדי שיוכלו להמשיך להילחם, לפגוע באויב ולהציל את עם ישראל. בשיירת תגבור הציוד ללוחמים שהוא הוביל היו מתדלקות סולר, מים, תחמושת טנקים ותחמושת קלה, מנות מזון ועוד... תוך כדי הנסיעה על ציר הנפט לכיוון חושנייה, גיורא זיהה שיירה של טנקים סורים שהתמקמו בשטחי רמת הגולן והוא לא ידע כלל וכלל על קיומם והימצאותם בנקודת ציון זו. הוא הבין את משמעותם של הדברים וידע שהסיכוי שלו לצאת משם בחיים שווה לאפס. על כן, הוא התעשת מיד, סובב את שיירת האספקה ושב למחנה נפאח, שמבחינתו לא היה רק לשוב למקום מבטחים, אלא במיוחד כדי ליידע את הכוחות הנמצאים שם במציאות החדשה המחייבת היערכות שונה.

סגן גיורא ירד מבוהל לחמ"ל והודיע למח"ט שטנקים סורים נמצאים במרחק של כ-4 קילומטרים ממחנה נפאח. רפול שמע את דבריו והיקשה על הקצין בשאלה, מאין לך שהטנקים סורים? ענה לו הקצין, הצריחים שלהם עגולים, צבועים בצבעי שחור צהוב ועל הכנפיים של הטנק מצוירים עיני חתול בצבע סגול. באותו הרגע רפול הבין שאין כאן מקום לטעויות ומיהר לעדכן במידע זה את אלוף הפיקוד.

ישבנו בבונקר והקשבנו ברוב קשב לעדכוניו של גיורא וצפינו לשמוע את תגובתו של אלוף הפיקוד. הוא החליט שעל הקצונה הבכירה לעזוב מיד את מחנה נפאח ולעבור לחפ"ק חלופי שנמצא בהר כנען. אלוף הפיקוד וכל המטה הפיקודי שהיה עמו, קיבל את ההחלטה לנטוש את נפאח ולדלג להר כנען ולהמשיך משם את ניהול הקרבות. הוא הודיע לנו שמוטלת עליו החובה לעדכן את הרמטכ"ל בנושא. כעבור זמן לא רב, רפול הורה למפקד חטמ"ר 820 לדלג עם החפ"ק שלו למחנה ראש פינה, כי תפקידו ברמת הגולן הסתיים ואין בכוחו לסייע משם. לכן, עליו להגיע למקום בו יוכל לסייע וכך נימנע הרג מיותר.

אלוף הפיקוד הורה לנו על ניתוק החפ"ק שלו ממחנה נאפח. קציני המטה  קיבלו פקודה לנטוש את המקום ולרדת מרמת הגולן לראש פינה.

אני עמדתי מנגד וראיתי את הנטישה של אלוף הפיקוד ושל מפקד החטמ"ר, הם הותירו אחריהם את כל הסודות הכמוסים על גבי הקירות, את מכשירי הקשר על תדרי אמת ופשוט נטשו את הזירה. כשנוכחתי שזו המציאות, למרות הפקודה של אלוף הפיקוד החלטתי להישאר ולא להתפנות למרות שבעצם סיימתי את תפקידי במקום בשלב זה. לא יכולתי לעזוב את רמת הגולן, כי בתחושה הפנימית שלי הרגשתי שישנם חיילים הזקוקים לעזרה ומחובתי להושיט להם יד ולהיות כאן בשבילם.

ישבתי במחנה נאפח עם אדם נוסף ששמו אפי שריד, בתוקף תפקידו כקמב"ץ, הוא קיבל הוראה להישאר ברמת הגולן כדי שיהיה מישהו שיוכל לענות על שאלות שישאל. עמדתי בצד בדומייה והקשבתי למכשירי הקשר שטרטרו בקול ללא הפסק. שמעתי לוחמים שזועקים לעזרה ומבקשים שיחלצו אותם ולא היה מי שייתן מענה לזעקתם. התחושה הכללית הייתה של אובדן, תבוסה איומה וביטחון שרמת הגולן חוזרת לשליטת הסורים ואולי גם הגליל ייפול לידיהם של הסורים. ההרגשה הזו דחקה בי להמשיך ולהישאר.

השחר הפציע והחלטתי לרדת לימ"ח בראש פינה כדי לראות את קצב התקדמות גיוס החטיבה. ידעתי שהצלת המערכה תלויה בכוחות המילואים שיתגברו את הכוחות הלוחמים ויהוו כוח שאולי ילחם בנחישות ובעוז ויצליח לעצור את האויב שעד כה הביס אותנו בכל פרמטר.

בדרך לראש פינה ראיתי כלי רכב יורדים מרמת הגולן, מסיעים בתוכם פצועים המחוברים לאינפוזיות כשחובשים יושבים לידם ומנסים להציל את חייהם. המכוניות נסעו במהירות מופרזת במטרה להגיע לתאג"ד במהירות האפשרית. התאג"ד הוקם ליד האנדרטה של חטיבה 2 בסמוך לבית המכס העליון.

במקביל ראיתי טנקים זחל"מים ונגמשים שעלו לכיוון רמת הגולן כדי להצטרף ללוחמים במאמץ למנוע מהסורים מלרדת מהרמה ולכבוש את אצבע הגליל והכינרת שהיא אחת ממקורות המים שלנו.

אחרי הביקור בימ"ח, חזרתי למחנה נפאח ועדכנתי את הסמח"ט על ההתקדמות בגיוס הכוחות ושילובם בקרב .

בדרכי חזרה למחנה נפאח, בהגיעי לגשר בנות יעקב, הכוחות שהוצבו שם מנעו מימני את העלייה לרמת הגולן. רפול הורה להם להתיר את העלייה לרמת הגולן רק לרכבים של הלוחמים. לא הכרתי את ההנחיה הזו ולכן לא שעיתי לה. בדרך לא דרך המשכתי במסעי והגעתי למחנה נאפח בסביבות השעה 13.00 של יום ראשון.

המחנה שהיה מסודר ולא חסר בו דבר, נראה כעזובה נטושה.  מעוצמת ההפגזות היו בו אזורים הרוסים, מבנים מנותצים לחלוטין . הבסיס שוקק החיים נותר ללא נפש חיה, רק קולות הפגזים המתנפצים באזור ליוו אותי לכל אשר פניתי.

נכנסתי לבונקר, ראיתי שם את רפול ואנשי המטה שלו יושבים ומנהלים את המלחמה. כעבור זמן לא רב. קצין המודיעין של האוגדה שיצא קצת להתאוורר, התפרץ חזרה אל הבונקר וזעק  שהסורים כבר על הגדרות. רפול קם ממקומו והורה לכל קציני המטה לעלות מיד על הכלים שהיו בחוץ. הוא חילק הוראות בקור רוח, עיני הנץ שלו נתנו תחושה של שליטה מוחלטת במצב, למרות המציאות הקשה בה היינו נתונים. לא היה ספק שהוא היה מודע לכך. הסורים היו במרחק של פחות מ 200 מטר מהבונקר.

רפול ידע שיש לעזוב את הבונקר במהירות האפשרית אבל חובה עלינו להשמיד את כל המפות ותוכניות הקרב ששורטטו עליהם הם השמידו רק את כל מה שהיה בהישג יד והשאר נשאר במקום, כולל מכשירי קשר. שוב אני חווה את אותה התמונה, בה קציני המטה משמידים במהירות כל מה שהם יכולים, והשאר נשאר במקום. אני רואה את כל הפיקוד הבכיר מניע את כלי הרכב ונוטש בבהלה את שערי נאפח. אני שוב מחליט שאינני מצטרף אליהם, אין לי הסבר להחלטתי זו מלבד תחושה פנימית שלא נתנה לי לנטוש ולברוח מהמקום ולא מתוך גבורה.

עמדתי בפתח הבונקר, צפיתי על המחנה ההרוס, תוך כדי כך הופיע זחל"ם שבו נהג סגן מפקד החטיבה, סגן אלוף פיני קופרמן, הוא זיהה אותי וצעק אלי שארד מיד לתאג"ד  ואראה כיצד אני יכול להועיל לחיילים המשוועים לעזרה והקלה. התאג"ד החדש התמקם בבונקר הקשר. הוא היה המקום המתאים ביותר והבטוח ביותר לשמש כתאג"ד.

ראיתי את הזחל"ם של סגן אלוף פיני קופרמן מתרחק ממני ורצתי תחת ירי צולב של מקלעים לתאג"ד. תוך כדי ריצה שמעתי כדורים ששרקו מכל עבר, היה ירי מסיבי של טנקים וארטילריה שירו ללא כל אבחנה. לאחר ריצה מטורפת של  כ 200   מטר, נכנסתי לתוך הבונקר מצדו המזרחי. נכנסתי מאור יום בוהק לבונקר שהיה מואר באור קלוש של מספר פנסים בלבד. בהגיעי לבונקר, לאחר שעיני התרגלו לאור הדליל, הרגשתי שהגעתי הישר אל תוך שערי הגיהינום.

חלק מהחיילים הפצועים שכבו על אלונקות, אולם, מספר הפצועים היה רב יותר ממספר האלונקות ועל כן הרוב המכריע של הפצועים, נשכבו על הרצפה ביניהם היו כאלה שאיבריהם קטועים, כאלה שחלקי מתכת בצבצו מגופם באופן הגלוי לעין. חלקם שכבו שם ונשמו את נשימותיהם האחרונות כשאין לידם אף מכר או מודע. הם פשוט גססו למוות.

בפינת הבונקר ריכזו את החללים זה לצד זה. ריח איום ונורא מילא את החלל, הרצפה הייתה דביקה מדם שניגר מעורקיהם של הפצועים. זעקות לעזרה נשמעו מכל עבר, היו אלה זעקות שלא שמעתי קודם לכן בימי חיי, אני יכול לשמוע את הד קולם עד עצם היום הזה בשעה שאני עוצם את עיני. הם באו לידי ביטוי במבטים ובקול שאפילו אם היו לי כל המילים שבעולם, איני יכול לתאר אותם. נקלעתי למצב נוראי כל כך, כזה שלא לימדו אותי באף בית ספר ובאף הכשרה להתמודד עמו.

לפתע הבחנתי שעל הקיר היה נלן, (טלפון שדה המחובר מנקודה לנקודה), הבנתי שאני יכול ליצור קשר עם מישהו ולבקש עזרה, או הדרכה כלשהי, מיד חוללתי את המכשיר ומן העבר השני שלו שמעתי קול שהשיב לי, נשמתי לרווחה. פתחתי את הפה ואומר לו שאני מדבר מהתאג"ד של נפח. הוא עונה לי שנפח נפלה, מוציא את הפלאג ומנתק אותי.

גם המוצא הזה נילקח ממני, לא ידעתי מה לעשות? נכנסתי למצב בו קיבלתי התקף חרדה, הרגשתי חולשה נוראית, קוצר נשימה וחשתי שאני עומד להתעלף. אך בו ברגע הבחנתי שלאורך הקירות בבונקר עמדו חיילים חבושים בתחבושות, וכל עוד הם עמדו על הרגליים, הם היו פצועים קל. מיד התעשתי, הגוף הבין שזה לא הזמן לנפילת מתח ולהתמוטטות, עלי להציל את מי שיש בכוחי ובאפשרותי להציל. פניתי אליהם ואמרתי להם שאני קצין חימוש ואני מכיר היטב את המקום. פקדתי עליהם לרוץ אחרי, עד שנגיע לגדר שיש בו פרצה, עליהם לצאת החוצה דרכה, לרוץ למטה לרחבה של גדוד שריון 74 של חטיבה 188. המקום היה מוסתר מהטנקים הסורים שצרו על נפח. תוך כדי ריצה חזרתי שוב אל הבונקר וכך עשיתי זאת מספר פעמים עם כל החיילים שיכלו להתפנות בכוחות עצמם. כל פינוי כזה נעשה תחת הפגזה כבדה וירי מרחבי.

לפתע שמעתי רעש של שני טנקים מסוג שוט קל. הטנקים האלה משמיעים רעשי מנוע מיוחדים, אני יודע שאף טנק אחר בתבל לא מפיק את הצלילים הללו. הבנתי שהם טנקים של כוחותינו, עקבתי אחריהם וראיתי שהם עלו ונכנסו דרך שערי הסדנה החטיבתית שבה תיקנו טנקים של גדוד 188. נופפתי למט"ק ורצתי לעבר הטנק כדי לדווח למט"ק שטנקים סורים עומדים ליד המגוף של ציר הנפט, הבונקר בולט מאוד בנוף, יש שם בנמצא משאבות של צינור הנפט שעלולים להתלקח. אני יודע שמצד ימין של המבנה התמקם לו טנק סורי שירה לתוך מחנה נפח. היה לו יתרון מאחר והוא עמד בנקודת תצפית טובה והייתה לו שליטה מלאה על כל האזור. הם צעקו ותיקשרו ביניהם בערבית, נופפו בדגלים וראיתי אותם עם כובעיהם השחורים,

מתמונת המצב היה ברור שהסורים הם אלה השולטים בשטח ואנחנו המובסים. עדיין לא נרגעתי מכל מה שראיתי בבונקר, אלה לא היו תמונות ניצחון שנחקקות לך בתודעה. להיפך, המראות שראיתי צרבו עמוק את נשמתי. יחד עם זאת לא ויתרתי, ניסיתי לעלות על הטנק, הטנק שוט קל חטף פגיעה ישירה, הוא הזדעזע, למזלנו, הכדור לא חדר את הטנק, הוא החליק על הצריח והתפוצץ, גופי התמלא ברסיסים לוהטים שחדרו לתוכו, נפלתי על הארץ כתוצאה מהפגיעות, הטנק נסע ברברס כדי למצוא לו מקום מחסה והמשיך לירות ולהילחם באומץ ובגבורה.

נכנסתי מתחת לאחד מהמבנים במקום, חבשתי את יד ימין שנפגעה מצרור כדורים והרגשתי שזה יומי האחרון עלי אדמות. עדיין הייתי שרוי בצום, צמא, יבש, מבוהל ובתחושה איומה של תבוסה, שכבתי מתחת למבנה, הייתי לגמרי לבד, אין נפש חיה שיכלה לעזור לי ואפילו לא צפיתי שיחושו לעזרתי, הייתי מודע למפלה הגדולה שאנו שרויים בה.

התחפרתי לי באדמה וההיסטוריה שלי החלה לנוע לנגד עיני כסרט נע, אני כילד ניצול שואה, תמונותיה של אשתי שבהריון חולפות לנגד עיני, אני רואה בדמיוני את שי בני החמוד שהיה רק בן ארבע. תמונותיהם של בני משפחתי חולפים ביעף לנגד עיני ואני חש שלווה, שקט, מקבל עלי את הדין בהשלמה מלאה. למרות שבדיעבד אני יודע שהיו רעשים של פגזים ופיצוצים מסביבי, עטף אותי אור גדול ומילא אותי בשלווה, חשתי שאלו הם רגעי האחרונים ושאני עומד להיפרד מהעולם. לפתע שמעתי קול המצווה עלי, "קום וצא!"  קמתי ממקומי ויצאתי בהתאם לציווי שנצטוויתי, הספקתי כבר להגיד את הפסוקים של "שמע ישראל," התבוננתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה ולא ראיתי נפש חיה, הבנתי שזו הייתה ההשגחה הפרטית שלי. יצאתי החוצה שוב, ירדתי לכיוון המנחת של נפאח ובכוחותי האחרונים, הגעתי לכביש היורד מעין זיון לראש פינה. זה היה המקום בו כלו כוחותי והתמוטטתי. אינני יודע כמה זמן לא הייתי בהכרה , אולם כשהתעוררתי שמעתי קולות בשפה העברית, בזווית העין הבחנתי באפי שריד, שהיה קצין ששרת איתי באותה החטיבה. כאשר הוא הבין מה מצבי, הוא העלה אותי על רכב ופינה אותי לתאג"ד.

שם טפלו בי הרופאים, הערו לתוכי נוזלים, העניקו לי טפול ראשוני, חבשו את פצעי ונשלחתי אחר כבוד לבית חולים "זיו," כל הדרך עד בית החולים, התגלגלתי מצד לצד על האלונקה כשהיד שלי תלויה על בלימה וכל גופי היה ספוג ברסיסי מתכת לוהטים שנטמעו בתוכו כשהם חדרו לתוכי הרגשתי שכל גופי הפך למסננת של בשר ומתכת. תוך כדי ריצה עם האלונקה לכיוון המיון, החובשים החלו להפשיט אותי ולהכין אותי לקראת הטיפול הבא. לאחר שהגעתי למיון, הוכנסתי לניתוח אורטופדי, ביד ימיני, תוך כדי הניתוח הם ניקו את הפציעות שנגרמו לי מהרסיסים והוציאו כל מה שרק יכלו. עם סיומו של הניתוח והשהייה בחדר ההתאוששות, העלו אותי למחלקה האורטופדית.

כעבור זמן שאינני יכול לאמוד אותו, התעוררתי ומצאתי את עצמי בחדר, במיטה נקיה, פלורוסנטים מעלי, משמע, יצאתי חי ואני במקום מבטחים.

לקח לי זמן להבין מה קורה איתי, עם מי אני נמצא ואיך אני מתקדם מהנקודה הזו והלאה. הבחנתי בעוד שני פצועים, הם שכבו לידי. אחד הפצועים פנה אלי ואמר לי המפקד אתה הצלת אותי. ולא הכרתי אותו. החייל השני ששכב רחוק ממני, הנהן בראשו כדי לאשש את דברי חברו ושוב שקעתי בשינה עמוקה.

הביקור של דורית

אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך

                                      מתוך התפילה

לא רציתי להתעורר מתוך החלום המתוק בו חשבתי שאני שרוי, חלום בו שמעתי את קולה של דורית המדברת אלי, פחדתי להתעורר למציאות שונה ועגומה, בה אפקח את עיני, ואתאכזב לגלות שהיה לי רק חלום טוב והמציאות תטפח על פני. אולם, קולה המשיך ללטף אותי ולאט לאט העזתי לפקוח את עיני ולהפתעתי הגדולה, ראיתי שהחלום הפך למציאות. דורית ניצבה מעלי, קראה בשמי, שוב ושוב עד שהבינה שאני ער ושומע אותה. לא האמנתי למראה עיני וקשה היה לי להאמין שדורית עם הבטן הגדולה של החודש התשיעי הגיעה אלי לבית החולים זיו בצפת בטרמפים.

דורית סיפרה לי שברגע שנודע לה שנפצעתי, היא לא היססה אף לרגע, היא יצאה מהבית, נעמדה בצידי הדרך, עלתה על הרכב הראשון שעצר לה ודאג להביא אותה אלי. היא אף פעם לא באה בידיים ריקות, אחרי שהיא נרגעה וחזרה לביתנו, ראיתי על השידה שלי את כל הדברים הטובים שאני אוהב. היא תמיד ידעה להעלות את החיוך על פני גם לאחר לכתה.

עם בטן של חודש תשיעי היא עצרה שוב טרמפ שישיב אותה לביתנו בבטחה. לאחר לכתה הרגשתי במעמקי נשמתי שתשועת ה' יכולה להיות כהרף עין. כל חיי האמנתי בקב"ה, הרגשתי איך הוא שמר עלי בכל התופת הנוראה הזו, לא היה שום הסבר הגיוני לכך שאני, שמשי פולק, נשארתי בחיים אחרי כל מה שראיתי ושהייתי חלק ממנו, איך דווקא אני נותרתי בחיים? אין לי ספק שהייתה עלי שמירה אישית מלמעלה, יד חמה שמגינה עלי. מתוך הביטחון הזה, ידעתי שאוכל להתגבר על כל התלאות והקשיים שעברתי.

באותו החדר בו שהיתי בבית החולים זיו, שכבו לצידי שני חברים נוספים שנפצעו אף הם בקרבות ברמת הגולן. שניהם לוחמי שריון, האחד בשם ראובן מוסק, מוסקוביץ מקיבוץ אלונים. שבשלב מאוחר יותר בחייו חזר בתשובה, ושמו של החייל השני יגאל רוסמן אף הוא בן קיבוץ מכפר מסריק. שניהם חברים שלי עד עצם היום הזה. הם התחתנו ונולדו להם ילדים ואף הם זכו לצאצאים מבורכים.

כששכבתי בבית החולים צפו ועלו בי הזיכרונות והמחשבות, התחלתי לשחזר את האירועים הקשים שחוויתי, אחד מהם היה בעת בה חפ"ק האלוף יצחק קחה, חפ"ק מפקד האוגדה תא"ל רפאל איתן, וחפ"ק מפקד חטיבת הגולן קיבלו את הוראה לנטוש את מחנה נפאח, שלמעשה אני ראיתי בה בריחה בהולה מנקודת האחיזה המרכזית שלנו ברמת הגולן.

הוראה זו באה בעקבות כך שכוחות סוריים הגיעו למחנה נפאח כשמונה שעות מאז פרוץ הקרבות. ההוראה לנטוש את מטות החפ"קים התקבלה בתדהמה!! אף אחד מהמפקדים לא האמין שהסורים הצליחו להתגבר על כל המכשולים והמוצבים תוך זמן קצר ביותר, הם הצליחו לאגוף את המוצבים בניסיון לכבוש אותם ולהותירם כאי בודד במצור. למעשה הכוחות הסורים הגיעו למחנה נפאח בשעה 22:00 במוצאי יום הכיפורים, היום הראשון לקרבות.

כקצין חימוש במטה כאב לי ונפגעתי באופן אישי כשראיתי את צמרת צה"ל והמפקדים הבכירים תולשים בחופזה מהקירות מפות קוד סודיים, מרשמי קרב, קוד סודי של מפקדים, יחידות ועוד אמצעי מטה סודיים. ראיתי את המפקדים הבכירים שנשאתי אליהם את עיני בביטחון מלא שבכל מצב אוכל לסמוך עליהם, נוטשים בבהלה את מחנה נפאח ובצורה מבישה, פוגעת, ללא סדר וארגון מנסים להציל את נפשם. הם נדחסו אל תוך מעלה המדרגות לכיוון היציאה מהבונקר, עלו על כלי הרכב שעמדו שם בהיכון וברחו משדה הקרב. לא כך רציתי לראות את מפקדי הצבא שלי. לבי נישבר בקרבי, נפשי נפצעה ושכלי סרב להאמין שזוהי המציאות. לא יכולתי להכיל ולא רציתי לראות תמונה איומה שכזו מאנשים שהיו עבורי סמל ודוגמה בבחינת: אותם תראה וכך תעשה.

לפני שקציני המטה של חטמ"ר 820 עזבו את הבונקר, קיבלנו הוראה לשרוף את הדואר הסודי במקום המיועד לכך. עליתי במעלה הבונקר, עמדתי בכניסה. המראות שראיתי הלמו בי בעוצמה רבה, ראיתי את מחנה נפח ששונה ללא היכר. המבנים שהיו חלק מהנוף הטבעי שלי, היו מרוסקים והרוסים, העצים נתלשו ונקרעו מהאדמה. קווי חשמל וטלפון קרועים וחשופים על פני האדמה ועל המבנים ההרוסים, שריפות ולהבות אש שפרצו בכל עבר. הקטיושות התעופפו מעלינו, וההפגזות מכלי המשחית הסוריים היו מסיביות. המלחמה פרצה בעונת הסתיו, בה כל הצמחייה ברמת הגולן יבשה וכל התלקחות קטנה עלולה להבעיר אזורים שלמים ברמת הגולן.

רצתי אל הבונקר שבו היה התאג"ד, שאלתי היכן הרופאים והתשובה שקיבלתי הייתה שהם קיבלו פקודה לעזוב את הבונקר. הרופאים הותירו אחריהם את הפצועים והתפנו לאחור. כשיצאתי מהבונקר חשתי את עיניהם של החיילים נעוצים בגבי ומשדרים לי עד כמה הם מאוכזבים ממני. עד היום אני חש את אותו המבט והאכזבה בתוכי.

זו טראומה ותחושה פנימית שאיננה עוזבת אותי. אני עדיין רואה כיצד החיילים שהתחננו אלי בידיהם המושטות ובעיניהם הקרועות לרווחה. אחרי כל זה, איך יכולתי ללכת ולעזוב אותם בייאושם ובכאבם? נשארתי שם איתם, ורגע אחרי זה מצאתי את עצמי בדילמה קשה יותר, היה עלי להחליט את מי אני מוציא ומפנה לאזור בטוח ובכך להחליט מי יחיה ומי ימות? זו הייתה דילמה איומה מאחר ולא חשבתי על אלה שהצלתי, אלא רק ראיתי את עיניהם של אלה שלא הצלחתי להציל. באיזה מעמד קשה הייתי נתון, מי שמני בכלל לקבל החלטות כאלה של מי לחיים ומי למוות? אינני אלוהים, אני בסך הכל בן תמותה.

לא הייתי לוחם מהשורה הראשונה, הייתי קצין חימוש תומך לחימה, ויחד עם זאת, היה לי קשה מאוד להבין איך ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון וכל האנשים המופקדים על בטחונה של המדינה לא ראו את מה שאני ראיתי לנגד עיני. הם היו ברמת הגולן לפני פרוץ המלחמה ראו את ההתחמשות וההכנה למלחמה, ולא פרשו נכון את מה שעיניהם ראו, בגבהות ליבם הם לא הקשיבו להערכותיו של הפיקוד ברמת הגולן בנוגע לסכנה הקיומית שלנו כאומה. הם זלזלו במה שכל חייל פשוט ביותר ידע, ראה והבין.

כשהמלחמה רק החלה, ראינו את התבוסתנות, ואת בריחתם של המפקדים, הכאב העצום שנותר בי בא בעקבות הנטישה של הפצועים בשטח . כל שנות שירותנו בצבא, חונכנו שלא מפקירים חיילים בשטח ובמלחמה הזו הפצועים הופקרו בשטח בעודם חיים. מי היה מאמין שהחללים, הפצועים, והלוחמים, כולם הופקרו.

המראות שראיתי כתוצאה מההתנהלות הזו לא עוזבים אותי עד עצם היום הזה, על הפגיעה הפיזית שלי, התגברתי, הצלקות שנותרו בי מהריקושטים והכדורים שפגעו בידי הימנית, הן גופניות, אבל על המראות שראיתי בטנקים, את העיניים של החיילים שזעקו לעזרה, הריחות הקשים של גוף שניכווה, על כל זה אינני יכול ומסוגל להתגבר. אלה צלקות שבנפש שאינן נוטשות אותי ולא יינטשו אותי עד יומי האחרון.

התפנית במלחמה

לאחר מספר ימים, כשהצבא התאושש מההלם הראשוני, ולאחר גיוס מסיבי של כוחות מילואים שנערכו להצלת המולדת ונלחמו בכל כוחם, הם התארגנו להתקפה נגד הפולשים הסורים במטרה לכבוש חזרה את רמת הגולן והמובלעת הסורית.

בשלב זה החליטו לפנות את הפצועים ששכבו בבית החולים זיו בצפת, לבית חולים הכרמל בחיפה. אף אני הועברתי ל"בית קיי," שהוא בית הבראה של לוחמי צה"ל הממוקם ליד נהרייה.

בבית קיי הרגשתי חזק מבחינה גופנית ורציתי לחזור לשרת בצבא ולהשתלב חזרה בעבודתם של כוחות החימוש. משום מה אחד מהרופאים פעל על דעת עצמו וללא התייעצות איתי, החליט לשלוח אותי לטיפול חדשני בהלומי קרב, המבוצע בבית חולים תל-השומר.

בוקר אחד אחרי ארוחת הבוקר, הגיע אלי נהג שהיה בשירות מילואים, הוא התבקש לקחת אותי לבית החולים "תל – השומר". הנסיעה נראתה לי אז ארוכה מאוד והרגשתי שהיעד רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. לבסוף, כשכבר הגעתי אל היעד, נכנסתי לצריף לגמרי לא מרשים וליד דלפק האחיות ישבה אחת מהן שקיבלה אותי בשוויון נפש והפנתה אותי הישר לחדר הרופאים. אני חייב לציין כי מתוך שרשרת הצוותים הרפואיים שעברתי דרכם בשני בתי החולים, אף אחד לא טרח לעדכן אותי לגבי מצבי ולגבי סוג הטיפול שאני אמור לקבל מהם ומהי מטרת הטיפול. ואני כאיש צבא, סמכתי עליהם ולא היקשתי קושיות

לאחר שנכנסתי לחדר הרופא, ראיתי מזרונים המפוזרים לאורך הקירות על גבי הרצפה. מלבד הרופא, האחות והמזרונים, לא היה כלום. לא תמונות, לא כתובים, לא דפי הסבר, החלל היה ריק לחלוטין.

ביקשו ממני לשבת על הריצפה, ואז ניגש אלינו רופא שהציג את עצמו כרופא יהודי המומחה בתחומו. הוא בא מארצות הברית כדי לטפל בי ובשכמותי כפי שטפלו בפצועים במלחמת ווייטנאם. אני עדיין זוכר את שמו של הרופא הוא הציג את עצמו בשם מייקל. הוא ניגש אלי והזריק לי זריקה. באותו הרגע הרגשתי כיצד גופי מתחמם, וכיצד איבדתי את השליטה עליו ועל מה שקורה אתי. הסתבר לי שלאחר הזריקה הוא פתח רמקולים בעוצמה רבה מאוד שמתוכם בקעו קולות משדה הקרב.

באותו הזמן חזרתי הישר אל המלחמה שהייתי בה בתחושה האמיתית ובחוויה הקשה שעברתי, אבל זה היה הרבה יותר גרוע משום שבבית החולים בניגוד לשדה הקרב, לא הייתה לי שליטה על גופי. תוך כדי הזמן בו הזריקה שלטה בי, הרופא שאל אותי שאלות, אני זוכר שעניתי לו, אך אינני זוכר כלל וכלל מה עניתי לו. לאחר  שהתאוששתי קמעה, בעוד הכרתי מעורפלת, קראו לבחור שהביא אותי לתל השומר וביקשו ממנו להשיבני לבית קיי. התיישבתי בטנדר כשהכרתי מעורפלת, רגשותיי סוערים, לא ידעתי להבין ולהסביר אפילו לעצמי את החוויה הנוראית שעברתי.

לימים נודע לי באקראי, שהזריקה שקיבלתי נקראת פנטוטל. הזריקה מכילה סם המנטרל את יכולתו של האדם לשלוט במעשיו, על פי תפיסת עולמם הם מאמינים כי  כאשר מפעילים על חייל שעבר טראומה שוק חוזר של החוויה שעבר, ניתן לטפל בחולה ובכך להוציאו מהמצב הנפשי בו הוא נמצא.

בכל העת הזו לא הייתי מודע כלל וכלל לסיבה שבגללה קיבלתי את הטיפול הנוראי הזה, מהן תופעות הלוואי של החומר שהוזרק לתוכי, כיצד הוא ישפיע עלי, מה עלול לקרות לי בהווה ובעתיד, ואיזה השלכות יש לטיפול הזה על הבריאות הנפשית שלי? קיבלתי שני טיפולים כאלה, ולאחר מכן סירבתי לקבל טיפולים נוספים. את הטיפול עצמו לא זכרתי, אבל כן זכרתי איך נראיתי בעיני עצמי לאחר שהתעוררתי וחזרתי להכרה. כשהתעוררתי לאחר הטפול הראשון, שיערי היה סתור, נראיתי נורא ובעיקר הרגשתי שכולי רטוב ומסריח מריח של שתן. הדבר דמה בעיני לבחורה שמתעוררת לאחר שעברה אונס אכזרי. על פי שיטתם, הבחורה תוכל לצאת מטראומת האונס, רק עם היא תעבור שוב את אותה החוויה מספר פעמים. על פי התוצאות ועל פי התחושות שחשתי, הטיפול לא עזר לי במאום, אלא, אף הרע את מצבי הגופני והנפשי.

בדיעבד, התברר לי, שקבוצת החיילים שעברה את הטיפול הזה הייתה קבוצה של שפני ניסיון אנושיים. לא רק שנפגענו כתוצאה מהמלחמה, ועל כך אינני יכול לבוא בטענות, אלא הפכו אותנו לשפני ניסיון שכשל ועל כך אף אחד לא נתן את הדין. תופעות הלוואי שבאו בעקבות הטיפול החמירו את מצבי. לעיתים קרובות לאחר שנרדמתי היו לי בעוטי לילה, הרגשתי שאני נמצא בשבי האויב ונתקפתי בחיל וברעד. הדבר נודע לי כאשר באחת מהוועדות הרפואיות של משרד הביטחון גיליתי שמחקו מתוך התיק שלי את הפרק המתאר את הטיפול בזריקות שקיבלתי, הוא נמחק והוצא מהתיק.

הטיפול הנוראי הזה, היה בניגוד גמור לחוק הבינלאומי. הוא הוצא מתוך התיק הרפואי שלי, כדי שלא תהיה לי עילה לתבוע את משרד הביטחון. הם הרסו את התיק ויחד אתו הם הרסו גם אותי. עד היום 50 שנה אחרי אותו האירוע, אני שואל: למה היו צריכים לתת לי את הזריקה האיומה הזו ולהחזיר אותי שוב למצב הטראומטי?. בפרוטוקול המקורי למרות המחיקה, ניתן לראות ולקרוא מה עשו לי וכיצד הזיקו לי.

"בערב ילין בכי ולבוקר רינה"

הרגשתי שאינני יכול לסמוך יותר על הצוות הרפואי ולמחרת בבוקר עזבתי את בית ההבראה מבלי שקיבלתי אישור לכך, עליתי על בגדי א' ונסעתי לפיקוד צפון בכנען. התקבלתי לראיון עם מפקד חימוש פיקודי אל"מ חלפון, ודרשתי ממנו לקבל תפקיד קצין חימוש חטיבת טנקים ולחזור לשירות. הוא שלל את בקשתי משתי סיבות:

• הוא טען שלא קיבלתי מכתב שחרור מר"מ 2, ולכן אני נמצא עדיין תחת חסותם.
• הוא קבע שאני לא מתאים להיות קצין חימוש חטיבת טנקים. למרות שכבר ביצעתי שני תפקידים של קצין חימוש במלחמות והיה לי ניסיון רב בתחום.

יצאתי ממנו בשעת לילה מאוחרת, היה חשוך מסביב, הגשם ניתך ארצה בעוצמה רבה, ואני צעדתי לי בצעדים מדודים על השביל כשפני מועדות לעבר הרכב שלי. בדרך צצו להן שתי דמויות שהתקרבו אלי ואני אליהם וכשעמדנו זה מול זה, הבחנתי כי אלה הם שני חברי, בני המחזור שלי בקורס קצינים.

שמו של האחד הוא סא"ל חגי חג'ג' והשני רס"ן אורי כדורי.  שאלו אותי לשלומי ולמעשי, הם ראו שנפצעתי וידי הייתה עדיין חבושה. סיפרתי להם כי זה עתה יצאתי מבית החולים, ובאתי לבסיס כדי לקבל תפקיד וקצין החימוש הפיקודי דחה אותי ולא היה מוכן לשבץ אותי בתפקיד חדש. שניהם התבוננו בי ואמרו:  "אם כך, מה הבעיה? האם תרצה להיות קצין חימוש חטיבתי? אם כן, באת לכאן בדיוק בזמן הנכון. אני מסיים היום את תפקידי כקצין חימוש אוגדה ועדיין לא נמצא לי מחליף."  לאורי כדורי לא היה מחליף ושמחתי להציע את עצמי לתפקיד זה. כקצין חימוש הכרתי את העבודה והייתי מנוסה מאוד בדרכי עבודה ובביצוע בכל תנאי.

סא"ל חגי חג'ג' ורס"ן אורי כדורי הזמינו אותי להיכנס אל תוך הג'יפ ונסענו יחד אל תוך המובלעת הסורית. עשינו זאת מאחר והאוגדה הייתה ממוקמת בשטח הטריטוריאלי של סוריה.

תוך כדי נסיעה הם עדכנו אותי שכדי שאקבל את התפקיד, עלי להיפגש עם מפקד האוגדה לראיון, כי הוא הפוסק האחרון בנושא של שיבוץ קצינים. תוך כדי הנסיעה נאלצנו לעצור מספר פעמים, לקפוץ מהג'יפ ולהסתתר בין סלעי הבזלת, מאחר שהופגזנו על-ידי כוחות סורים.

הגענו יחד לחפ"ק בו ישב האלוף מוסה פלד שהיה בעת הזו מפקד האוגדה. הוא ישב סביב שולחן כשלצידו נכחו מפקדים שפעלו בשטח ודנו בענייני השעה. נכנסנו לקרון שהיה אפוף בעשן כבד ובריח של סיגריות עשנות. האלוף התבונן בי במבט עמוק וחוקר וביקש מימני לספר על עצמי ועל תפקידי בצבא. סיפרתי לו בקצרה על עברי כקצין חימוש של חטיבת גולני בדרגת סר"ן וביצעתי תפקיד נוסף, כקצין חימוש חטמ"ר 820. "היום אני מבקש מהאלוף בעת הזאת לשרת בתפקיד קצין חימוש בחטיבת טנקים." האלוף פנה אלי ושאל אותי מה ברקע שלי מסייע לי לקבל תפקיד אחראי בתיקון טנקים? באותו הרגע הבליח במוחי זיכרון שנשאתי בתוכי כאשר קצין חינוך פיקודי שאל אותי את אותה השאלה. התאוששתי מההלם שבא בעקבות השאלה שלו ואמרתי לו שאני כמו אותם המפקדים שהגיעו מהפלמ"ח ולא היה להם רקע ולמרות הכול הם ביצעו את העבודה כראוי והרבה מעבר לכך. הוספתי ואמרתי שאין דבר העומד בפני הרצון, ולא תהיה לי בעיה ללמוד ולהתמקצע בתחום.

הייתי מוכן לכך שהוא יבקש ממני לצאת מיד מהחפ"ק ולמצוא לי תפקיד המתאים לתחומי הידע ולניסיון הצבאי שלי. אולם הוא לא נהג כך, הוא התבונן בי , ראה אותי כחיל, כאדם, פנה אלי שוב ושאל אותי למה אני חבוש. סיפרתי לו את אשר אירע לנו בנאפח ועל חילוץ הפצועים. האלוף פנה לאחד המפקדים שישב אף הוא מסביב לשולחן, הוא שאל אותו האם אני מתאים לעבוד אתו? באותו הרגע שמתי לב שהקצין שפנו אליו גם הוא חבוש. שמו של הקצין אל"מ יהודה בכר. הוא אמר לי התקבלת, תתחיל חפיפה. יצאתי החוצה, שאפתי מלוא ראותי אוויר סורי צונן וקר והייתי מאושר. עשיתי חפיפה עם אורי כעבור מספר ימים הפכתי לקצין חימוש חטיבתי. השקעתי את כל כולי בעבודה, הרגשתי טוב. אני עושה ותורם. כעבור זמן לא רב בעקבות ההסכמים יצאנו מהמבלעת, ירדנו לימ"ח ליד צומת גולני. במחשבותי, אני חוזר להילחם ולהיות תחת אש יום יום ולילה לילה. אני חוזר שוש ושוב לשדה הקרב, חוזר למקומות הכואבים, בכל הזמן הזה ובתוך כל הסיוטים שאני עובר, מלאתי את תפקידי כראוי תוך כדי כך, שמרתי על קשר עם החיילים שלי והרגשתי ששוב אני חיוני.

שתקתי במשך 47 שנים, עד שבא אדם יחיד ומיוחד במינו,  יצחק בריק אלוף בצה"ל ונציב קבילות החיילים והוציא אותי מהמקום הנוראי בו הייתי.

לא חשוב כמה פעמים האדם נשם בחייו, חשוב כמה פעמים הפסיק לנשום בחייו

תפקידים בצבא

חייל וביחוד קצין, צריך שהוא חייב בדיווח אמת, כשם שהוא אחראי לחיי פקודיו...

התגייסתי לחטיבת גולני ב -  23.7.1962

עברתי טירונות בגולני, קורס מכ"ים בגדוד 13, שרתתי במחנה הקבע בפילון, עד שנפצעתי בתקרית של פתיחת ציר בוקר מכיוון נוטרה באצבע הגליל, עד לתל דן.  יצאנו עם שני זחל"מים בנסיעת גישוש ובדיקת הציר לוודא שהוא נקי ממוקשים. לאחר מכן החקלאים קיבלו את אישורנו ויכלו לצאת לעבודה החקלאית בשטחים. כמעט בכל יום הסורים התנכלו לכוח הסיור ופתחו באש. צה"ל הגיב ובדרך כלל האש פסקה. חזרנו לזחל"מים, וחוזר חלילה. באחד הסיורים כשהגענו כמעט למוצב תל דן, הסורים ירו ופגעו בזחל הראשון, הזחל"ם התהפך ונפצעתי ברגלי השמאלית. פינו אותי לבית חולים רמב"ם והפרופיל הרפואי שלי הורד, על כן, נאלצתי לעזוב את חטיבת גולני והוצבתי לשרת בחיל החימוש. המעבר מלוחם ליחידה תומכת לחימה היה מאכזב מאוד עבורי. מצב רוחי היה ירוד והרגשתי שלא אוכל לממש את החלומות שלי להיות קצין ביחידה לוחמת. התייעצתי עם אחי ואבי וכל אחד מהם ניסה לעודד אותי. אבא אמר לי: "אנחנו היהודים 12 שבטים ובתוכנו יש כהן, לוי וישראל. עד עכשיו היית במעמד של הכוהן אבל הכוהן חייב את הלוי והיום אתה הלוי, תומך הלחימה שבלעדיך הוא לא יכול לעבוד את ה'". האחים שלי אמרו לי שהם כלוחמים, יודעים כמה חשוב שיהיו כאלה שיטפלו בכלי הנשק של הלוחמים. ללא תומכי הלחימה אין מלחמה והלוחמים לא יכולים להתקדם. דבריהם ניחמו אותי והרגשתי שאינני מאכזב אותם. קיבלתי מהם כוחות ותעצומות נפש להמשיך בעוז ובעזוז מהמקום בו הייתי.

הוצבתי בבסיס הדרכה מספר 20  של חיל החימוש . והרגשתי לא שייך, אני רגיל להיות לוחם בשורה הראשונה והנה פתאום האווירה היא שונה לחלוטין. אולם לאחר השיחה עם המפקד שבנה לי מסלול וציין בפני כי מאחר ורצית להיות קצין ביחידה לוחמת בוודאי אשאף להיות קצין בחיל החימוש, ואבין  שהמלחמה מבחינתם של החיילים והמפקדים של תומכי הלחימה היא לא פחות קשה מאשר ללוחמים עצמם. "אני מציב אותך בקורס בוחני תחמושת " כך הוא אמר: "כי אתה כבר חייל עם פז"מ כלוחם בגולני. הקורס הוא הקצר ביותר בבה"ד, לכן לדעתי זה מתאים לך, משם תוכל אחר כך לצאת לכל קורס שתמצא לנכון כולל קורס קצינים," הוא איחל לי הצלחה. כשנפרדתי ממנו הייתי מעודד מאוד כי הוא התווה לי דרך. נזכרתי במשה רבנו שבמלחמתם בכיבוש ארץ ישראל, ממזרח לירדן, נאלץ משה רבנו להרים את ידיו כלפי אביו שבשמים. כאשר ידיו היו מונפות אל על, עם ישראל ניצח, כאשר ידיו הורדו, עם ישראל כשל ומתו לוחמים. כדי שידיו לא ישמטו, באו אהרון וחור וניצבו בשני צידיו, אחזו בידיו של משה ותמכו בו כדי שלא יצנחו וישמטו מטה. כך בדיוק הם תומכי הלחימה. מחזיקים ומחזקים את ידיהם של הלוחמים מכל העברים. הלוחמים לא יכולים לנצח ללא תומכי הלחימה.

הוכשרתי להיות בוחן תחמושת. שמשמעות העבודה היא בחינה ונתינת אישור תקינות וכשירות התחמושת מכל הסוגים העומדים ברשות הלוחמים בצה"ל, כולל אישור טיפול בחומרי חבלה, ומנגד היה בסמכותי ובאחריותי לפסול תחמושת שאינה תקינה. בכל חטיבה ובכל גדוד קיימים בוחני תחמושת הנותנים אישור לכשירות או פסילת תחמושת מסיבות שונות ומגוונות.

בסיום הקורס הוצבתי במפקדת קצין חימוש ראשי במפקדה בתל השומר, ב"ענף ניסויים." שהוא מכון התקנים של הצבא. שם בוחנים את כל כלי הנשק בתנאים הקשים ביותר כמו בשדה הקרב, שוחקים את הכלים כדי לוודא נקודות תורפה של בלאי מואץ, שבר, ובטיחות הלוחמים.

כעבור מספר חודשים נשלחתי לקורס קציני חימוש בבה"ד 1. בבית עודדו אותי מאוד ללכת לקורס. רציתי להיות קצין והרגשתי שאני מממש את מאוויי. יום אחד היה ויכוח ליד השולחן ואני השתקתי את כל אחי הלוחמים לאחר שהודעתי להם שאני כאן הקצין ובידי הסמכות להחליט. הייתה אווירה נהדרת ליד השולחן, אווירה של ברית אחים ואחוות לוחמים.

הגעתי לקורס קצינים בבה"ד 1, המד"ח שלי היה רב סרן משה ספקטור, שהיה המ"מ שלי כשעוד הייתי בגולני ובקורס מכי"ם והגיע לפקד בקורס קצינים, שם נפגשנו בשנית.  הוא כבר הכיר אותי ואת יכולתי, על כן הטיל עלי את התפקידים הקשים ביותר שהוטלו על הצוערים בקורס. הייתי צריך להתמודד עם החברים שלי וזה לא היה פשוט. יכולותיו וכישוריו של מפקד נמדדים במצבי לחץ. פעם אחת היה עלי להוציא מן הכוח אל הפועל עם החברים שלי תרגיל צבאי. תוך כדי הטלת המשימות על החברים, אחד מהם החליט להערים עלי ולהקשות עלי. בכל פעם שהסברתי, הוא אמר שהוא איננו מבין את המשימה. בשלב מסוים כשקלטתי שכוונותיו ואמירותיו אינן טהורות, אמרתי לו תוך כדי התרגיל, "יצאנו לקרב ואני הוא המפקד, נפצעתי ואתה סגני, קח ממני את הפיקוד." ביקשתי ממנו לקום ולהחליף אותי. לזה הוא לא ציפה כלל וכלל, הוא לא ידע מה לעשות ואני אמרתי לו בדיוק את אותם הדברים שהוא אמר לי בטרם מונה להיות מחליפי, "לא הבנתי, לא ידעתי" וכו'. הוא החוויר והבין שבקלות רבה העולם יכול להיות בומרנג, ומה שאתה מעולל לאחרים, מעוללים לך חזרה. לאחר שהייתי משוכנע שאת הלקח הוא למד, ניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני אחליף אותך חזרה ואתה תירגע ותעשה את המוטל עליך." המפקדים מאוד אהבו את הדרך בה החלטתי לפעול ולהתגבר על המכשול.

כמו כן, יצאנו לשלושה ימי ניווטים בקבוצה של כשבעה צוערים, נקבע שאני המפקד וקיבלתי מפת ניווטים, מכשיר קשר ואוכל ליום שלם כולל מים. נשארנו ללון בשטח ואחרי התארגנות, יצאנו לניווטים ולעת ערב הגענו לחניון לילה, בו חיכו לנו המפקדים, הם בצעו תחקיר לגבי דרך ניהול היום והניווט, הפיקו לקחים מהדיווחים והורו לנו על המשך המשימות. זכינו לאתנחתא קלה בה אכלנו ארוחת ערב, לאחר מכן טיפלנו בכלים, שמרנו על המאהל בשטח ולמדנו את הציר החדש עם המשימות שעלינו לבצע בבוקרו של יום המחרת. ביום האחרון בעודנו שוהים בתל מלחתא, השוכנת לא הרחק מערד, היינו כבר במצב של תשישות וחולשה כתוצאה מהמסעות המפרכים שעשינו, ועוד יותר מהחום הכבד ששרר באזור בימות החמה הכבדים הללו. אחד החניכים נישבר ובמשך כל ימי הניווט הוא סרב לשתף פעולה. חילקנו בינינו את תוואי הניווט, כך שבכל קטע במסע, מישהו אחר קיבל על עצמו את הניווט לאחר שנתנו לו נקודת ציון שאליה היה צריך להגיע . כאשר הגענו אל נקודת הציון, היינו חייבים לציין מה ראינו בסביבה ומה רשום על היתד או על החבית בשטח. המשכנו ברוטינה של הניווטים, ובשלב מסוים חניך בקורס בשם דוד התפרק, זרק את נשקו את החגור אשר עליו ואת התרמיל  שהוא נשא ובו היו כל המצרכים של חברי הצוות. גם את כובע הפלדה שלו הוא הסיר מעל ראשו וזרק. עמדתי בפני דילמה, מה עלי לעשות עם חיל שכזה?  עמדו בפני מספר אפשרויות:

האחת ליצור קשר במכשיר הקשר עם המפקדים ולבקש מהם שיבואו לפתור את הבעיה בפניה אנו ניצבים. הבנתי שבמידה ואנקוט בדרך זו, זה עלול לפגוע בי, זה יהיה הכישלון שלי מאחר ואינני מצליח להשתלט על חיל בשעת לחץ. ניסינו לדובב אותו ולא היה  ניתן להגיע אליו, הוא איבד לגמרי את הדרך והכיוון. יתכן וכתוצאה מהתנאים בשטח, הוא נכנס למצוקת אמת. חילקתי בין כולנו את הציוד שלו ואמרתי לו ש"אני אדווח למפקדים שזרקת את הנשק וסירבת להרים אותו." לקחתי עלי את הנשק עם ציוד נוסף והמשכנו בניווטים. בשלב מסוים הוא התעשת, ניגש אלי ולקח ממני את הנשק. הוא התחרט והבין את ההשלכות של מעשיו. חיבבנו אותו והוא היה חלק מאיתנו, חבר לקורס. לא ידענו מה לעשות האם נדווח עליו בשעת התחקיר, או שמא נחפה עליו וננצור זאת בלבנו. רובם של חברי הקבוצה לא רצו שנדווח על האירוע. למרות זאת החלטתי שעלי לדווח ונתתי תיאור מקוצר על מה שאירע. לימדתי עליו זכות ואמרתי שיתכן וכל זה קרה כתוצאה מהתייבשות. מסתבר שהמפקדים ראו את האירוע דרך המשקפות ואם לא הייתי מדווח הייתי מתקבל כלא אמין ומושעה מהקורס.

אל"מ מאיר פעיל שהיה מפקד בית הספר לקצינים, החליט בתחילת הקורס בבה"ד 1, להוריד מהקצינים את המטלה של ביקורת נשק בכל בוקר כפי שהיה נהוג עד אז לגבי הצוערים. הוא טען שבקרוב מאוד נהיה קצינים ואנו כקצינים מבינים מהי אחריות ומהי משמעות של נשק תקין ולכן אין צורך לבחון אותנו בכל יום מחדש. הוא אמר לנו: " אתם עומדים להיות בקרוב הקצינים שהם חוד החנית של הצבא ולכן ניתן לסמוך עליכם"

באחת מהתקריות מול צבא ירדן, עוד לפני מלחמת ששת הימים, הכוננות  בצה"ל עלתה לרמה גבוהה, וקבלנו הוראה להתארגן, עלינו על זחל"מים ונענו לכיוון ירושלים . בדרך עצרנו ליד אחת מהמחצבות שבהר=טוב, המפקד שלא היה רגוע בקשר לכלי הנשק שלנו רצה להיות בטוח שהנשקים שלנו תקינים, הוא החליט שבמקום בו אנו נמצאים עלינו לבצע ניסוי אש על הכלים המחלקתיים והאישיים. הסתבר לו שהרבה מאוד מכלי נשק שלנו שאיתם יצאנו לכוננות בזמן אמת, לא היו תקינים, חלקם היו תקולים כתוצאה מהזנחה, מחלודה ועוד. החלטתו של מאיר פעיל התגלתה ככישלון חרוץ, ובזמן אמת יכלה לעלות לנו בחיי אדם לולא זהירותו ואחריותו של המפקד.

עצרנו בצדי הדרך והתחלנו לנקות את הכלים בתנאי לחץ, שלא היו אידאלים לגבינו כלל וכלל. עשינו זאת כדי שיופעלו כראוי במידה ותהיה היתקלות או שמא תפרוץ תקרית אש.

היינו המחזור האחרון של קורס קצינים שהתנהל במחנה סירקין שליד פתח תקוה. המחזורים הבאים ירדו לבית הספר לקצינים במצפה רמון. בקורס שעברנו היינו סך הכל שלושה צוערים שהגענו לקורס קצינים מחילות לוחמים לאחר שעברנו מלוחמים לתומכי לחימה. שניים הגיעו מצוות אוויר שנפלו מקורס טיס ואני באתי מגולני. למרות הפציעה שעברתי ברגלי, הייתי בכושר גופני מעולה והצלחתי לעבור את הקורס בצורה טובה.

סיום הקורס היה מרגש ביותר. עלינו על מסלול המטוסים בבסיס סירקין שהיה קיים עוד מתקופת המנדט הבריטי. צעדנו לצלילי תזמורת צה"ל לכיוון הבמה שם שהו האורחים ובני משפחותיהם של בוגרי הקורס. תוך כדי צעידה חשתי תחושה עילאית, הרגשתי שהשגתי את המטרה שחלמתי עליה במשך שנים והיא קבלת דרגת קצין. זיהיתי את הורי ואחי בין היושבים בקהל. שהיו מרוגשים עד מאוד. חשיפת הדרגות על ידי המפקדים היה שיא מבחינתי, הבנתי שקיבלתי הסמכה. הבנתי שאני קצין בצבא ההגנה לישראל. כששחררו אותנו מהמסדר, רצתי לכיוון הורי ואחי שלא כולם הצליחו להגיע. רובם שרתו ביחידות שדה ולא קיבלו אישור יציאה. כשנפגשנו החגיגה הייתה גדולה. אבי פנה אלי ואמר לי: אתה הקצין הראשון במשפחה מאז ימי התנ"ך. אמא כמובן חיבקה, מלמלה את התפילה שלה ובכתה מרוב שמחה ועד היום אני מרגיש את החיוך שלה המלווה אותי גם שנים אחרי לכתה..

בסיומו של הקורס, הוצבתי שוב בבה"ד 20 כדי לעבור את ההשלמה המקצועית והחילית. היה זה שלב מאוד חשוב ומשמעותי לגבי המשך עתידי בחיל החימוש. חשבתי שמתאים לי להיות קצין חימוש בגדוד לוחם.

השקענו כולנו את ראשנו ורובנו בחומר הלימודי, רצינו ללמוד ולגמוע ידע משום שהיה ברור לנו שכשנגיע אל היעד, נצטרך להתמודד מול כל הכילים התקולים ואנחנו נדרש למצוא להם את הפתרון הנכון. ללא הבנת החומר, לא נוכל לעשות זאת. בסיומו של הקורס הגיעו הורי וקיבלתי דרגה, בחשיפת הדרגה הרגשתי כמו ספר תורה שנחשף עת הורידו ממנו את הפרוכת.

יצאנו לחופשה וכשחזרתי המפקדים בישרו לי שהוצבתי לתפקיד קצין הפעלה במפקדת קצין חימוש ראשי, בענף ניסויים. היחידה הזו דומה בתפקידה לתפקידם של מכון התקנים באזרחות. הוצבתי בבסיס ניסויים של הכלים העתידיים שיהיו וישמשו את הלוחמים. הייתי בתפקיד המפקד בשדה הניסויים של צה"ל בבת ים ובשטח אש באזור אילת.

עיקר התפקיד בא לידי ביטוי בארגון ושליטה על תוכנית ביצוע הניסויים בכלים השונים, ובדיקת גבול יכולות הניצול של ג'יפים, טנקים, ועוד... בתפקידי זה  הייתי אחראי על אזרחים עובדי צה"ל שגילם היה כפול מגילי, ובתחום המקצוענות, היה מה ללמוד מהם, אין ספק שהם היו בעלי מקצוע מעולים. הרגשתי את כובד משקל התפקיד והייתי מסור מאוד. סך הכל הייתי בן 20 והיה עלי לתת פקודות לעובדים ותיקים שהם אזרחים המבוגרים ממני בשנים לא מעטות ובעלי מקצוע מעולים. זו לא ההיררכיה רגילה שאני מכיר  בצבא בין מפקד לפקודים. בדרך כלל הפקוד צעיר מהמפקדים ואני באתי ממקום בו חינכו אותי לכבד את המבוגר. איך גישרתי על הפערים הללו? פעלתי באופן הטבעי ביותר, שוחחתי איתם בגובה העיניים, עבדנו בשיתוף פעולה מלא, הרגשתי בנוח להתייעץ איתם. הם ראו בי את מפקדם, כבדו אותי וגם אני כיבדתי והערכתי אותם כבני אדם וכמקצוענים. הייתי צריך להתנהל מולם בתבונה, את הפקודות ניסחתי כהמלצות, והם הבינו שהם חייבים לבצע ומאוד העריכו את האופן בו אני מתנהל מולם. אתן דוגמה להתנהלות מלאת הערכה שבנינו בינינו:

 היה צורך דחוף להוריד ג'יפ סיור פתוח ממחנה בתל השומר לשטח האש שליד אילת. בחוץ חורף קר, גשם וסערה. אני הייתי המפקד והצעיר שבחבורה, החלטתי שאבצע את הנסיעה למרות שיכולתי להטיל אותה על אחד הנהגים. התכסיתי בשמיכה ויצאתי לדרך, ירד גשם זלעפות ואני ישבתי ספון בתוך הג'יפ הפתוח, השמיכה ספגה לתוכה את מי הגשם, נרטבה והרטיבה אותי על לשד עצמותי. בנוסף לכך שהייתי רטוב, הרוח נשבה כנגדי וציננה את גופי. כעבור שעות אחדות, הגעתי לבסיס שליד אילת, חשתי ברע, ולקיתי בדלקת ריאות. מצבי הוחמר ולכן פינו אותי לבית החולים "יוספטל" שבאילת ומשם הטיסו אותי למרכז הארץ לבית חולים שיבא, כתוצאה ממצבי, אושפזתי למשך מספר ימים במחלקה הפנימית בבית החולים. ולאחר טיפול מסור של צוות בית החולים, הבראתי וחזרתי ליחידה. עם שובי ליחידה, הרגשתי את אהדתם הגדולה של העובדים הוותיקים הם העריכו שלקחתי על עצמי את המשימה והפגנתי דוגמה אישית.

תפקידי היה לבדוק את יכולותיו של כלי הנשק עוד בטרם השתמשו בו החיילים. היה עלי להבין את המנעד של כלי הנשק, לאתר תקלות ולהעביר את הממצאים למהנדסים שעבדו במקביל לענף הניסויים והוטל עליהם למצוא פתרונות ולקבוע תקן מאושר לשימוש בצה"ל. זו הייתה יחידה מסווגת, שכל כלי הנשק הצהליים עברו דרכה, חלקם היו מסווגים בדרגת סיווג גבוהה ביותר. אך עם הזמן הבנתי עד כמה תרמתי למקום.

נהניתי מאוד מהתפקיד והייתי מוערך מאוד, אבל כשיצאתי לחופשות לא יכולתי לספר על התפקיד שאני ממלא ועל הדברים החשובים שאנחנו עושים. כל החברים שלי סיפרו והתהדרו במעשיהם ומעלליהם ואני לא יכולתי להוציא הגה מפי. למרות שכל כך רציתי להתהדר במעשי, שתקתי.

הייתה תקופה בה רכשנו כלי נשק מצרפת והתנהלו שיתופי פעולה בין הצבאות. הגיע לארץ צוות של מפתחי נשק מצרפת וביצענו יחד איתם ניסוי כלים. צה"ל החליט להתקין טילים נגד טנקים על טנקי אם איקס 13 מתוצרת צרפת, הטילים הללו נגד טנקים היו בעלי טווח גדול יותר מהתותח של הטנק.

ביום ביצוע הניסוי באזור שטח האש בנגב, התייצבו ציוותי ומהנדסי החבורה הצרפתית יחד עם מהנדסים מטעם חיל החימוש. כאחראי על המטווחים, הכנתי את הטנקים למצב ירי. כאשר קיבלתי פקודה, פקדתי על ביצוע ניסוי האש, הניסוי הצליח ולמרות זאת, בהחלטה שלא הייתי שותף לה, צה"ל החליט לא לרכוש את הטילים. למחרתו של יום הניסוי הוזמנו כולנו לחגוג במסעדה מרשימה את ההצלחה. מאחר ואני מקפיד לאכול רק אוכל כשר, גיליתי שהמסעדה שנבחרה לא הייתה כשרה והמאכלים שהוגשו בה היו פירות ים שאינני נוגע בהם. אמרתי לשף שיביא לי עוף כי אינני מכניס לפי את השרצים הללו. השף העריך מאוד את העמידה שלי על עקרונותיי, ביקש ממני להזמין מנות מסוימות ששמותיהם בלבד ירשימו את האורחים. שיתפתי עמו פעולה והוא מצידו דאג שאוכל אוכל שהוא כשר.

סיימתי את התפקיד בהצלחה. נפרדתי בכאב מהצוות הנפלא הזה, כולם הודו לי מאוד והביעו הערכה רבה לפועלי ותרומתי למקום. לאחר סיום התפקיד, הוצבתי בפיקוד צפון, להמשך קבלת התפקידים בצה"ל.

הגעתי בפיקוד צפון והתייצבתי בפני מפקד חימוש פיקודי, סא"ל דוד שכנר, הוא היה מפקד מקצועי ביותר, קשוח, תקיף בדרישותיו ולא מוותר. הכול צריך להתנהל באופן מדויק על פי הכללים וללא עיגולי פינות. הוא היה נוקשה ולא בכדי.  לאור הניסיון הסתבר לכולנו שאם נוהגים בהתאם להנחיות ולפקודות מגיעים לתוצאות הטובות ביותר.

בימים הללו, התחוללה מלחמת ההתשה באזור הנתון לאחריותו הביטחונית של פיקוד צפון. מלחמת ההתשה התנהלה מול הירדנים באזור יישובי בית שאן צמח. גם החזית הסורית לא הייתה שקטה, ההתשה של הסורים התנהלה כנגד היישובים מאזור הכינרת ועד צפון אצבע הגליל. סא"ל שכנר החליט להשקיע מחשבה מרובה במציאת פתרונות מחוץ לקופסה שימנעו חדירת מחבלים בגזרות השונות, ואיתור מטענים שהוטמנו ע"י המחבלים. הוא עשה זאת בעזרת ייצור אמצעי לחימה מיוחדים ופשוטים להפליא, כמו למשל: ברזלי זווית המסמנים את הגבול, ליפוף טי אן טי, כאשר מנתקים את הגדר, העמודים מתפוצצים ומונעים מהמחבל לחדור לישובים. אמצעי פשוט ביותר אך יעיל מאוד. הוא יצר אמצעים נוספים כגון, שממיות – הוא לקח שני ארגזים, הכניס בכל ארגז מקלע משלל שנלקח, שם אותם אחד מול השני, וחיבר ביניהם בעזרת חוט תיל שלא ניראה. כל מי שעבר ונגע בחוט, הפעיל את שני המקלעים שירו בתפזורת. לשני גורמים אלו היו הצלחות מרובות והם הגנו על תושבי ישראל. הייתה המצאה לכאורה פשוטה נוספת עם שם הקוד, אבטיח. האבטיח היה מטען מוסווה שברגע שהוא התפוצץ הוא פיזר רסיסי מתכת לכל עבר ובעיקר לכיוון העלייה למוצב או לכיוון בו החדירה של המחבלים למוצב הייתה הנוחה ביותר. הוא זה שהגה את הרעיון של מגדלי השמירה בישובים כולל הגנה לשומרים שיושבים בתוכו. אופן יצירתה נותן מענה הגנתי והתקפי של 360 מעלות.

הוא הגה אף את רעיון השטרונגול.  מיקושים רבים הונחו בדרכי עפר ובשטחים החקלאיים, בכל יום בטרם יצאו החקלאים לעבודתם, הוטלה עלינו המשימה לבדוק שבצירים אין מיקושים ואמל"חים שהמחבלים הטמינו בחסות החשיכה. הוא יצר את השטרונגול, כלי שיאתר אותם בטרם יזיקו. גם הוא היה לכאורה פשוט ביותר, אך יעיל עד מאוד. הוא לקח גלגלים של צמיגים ישנים ושחוקים, מילא אותם בבטון ברוחב של מסלול נסיעה של כלים חקלאיים בדרכי העפר. זחל"ם דחף את גלגלי הבטון הללו לחזיתו והתקדם איתם אט אט. על הזחל"ם ישב מפקד הזחל"ם ובעזרת הגה מכני כיוון אותם בהתאם לתוואי הדרך כתוצאה מכובד משקלו של הבטון, הוא גרם לפיצוץ המטען עליו ולא על כלי שבתוכו ישבו בני אדם. בעזרת המצאה גאונית ופשוטה זו, הם איתרו את המוקשים ופוצצו אותם. מקסימום הנזק שנגרם כתוצאה מהפיצוץ היה שאחד הגלגלים עם הבטון יצא מכלל פעולה.

מאוד רציתי להשתלב ולהמשיך לעסוק בתחום ההמצאה והניסוי של כלי נשק חדשים ומקוריים מאחר והיה לי ניסיון קודם כששימשתי בתפקיד קצין הפעלה בחיל החימוש במסגרת ענף הניסויים. המחש"פ החליט שבתפקידי החדש אעסוק גם כן בתחום נשק ותחמושת אבל במסגרת הפיקוד.

תחמושת ונשק יש לכל יחידות צה"ל. אם יש תקן מסוים, צריך לשמור עליו, כתוצאה משימוש נוצר בלאי בכלי הנשק והם יוצאים מכלל שימוש וצריך מישהו שיהיה אחראי לכך ושישלים את החסר גם בתחום הנשק וגם בתחום התחמושת. זה היה תפקיד שולחן חשוב ודרש אחריות מרובה מצידי, אך אני באישיות שלי, אהבתי פחות את תפקידי השולחן והתחברתי יותר לתפקידי השטח.

למזלי לאחר תקופה לא ארוכה ששימשתי בתפקיד הנוכחי בפיקוד הצפון, נודע לי באקראי כי קצין החימוש של חטיבת גולני בתחילת תקופת ההתשה הודח מתפקידו ע"י מחט החטיבה אל"מ יקותיאל אדם. פניתי לסגן קצין חימוש פיקודי רס"ן שוקה האפט וביקשתי ממנו שידבר עם סא"ל שכנר, שיאפשר לי למלא את התפקיד. היה זה תפקיד כלבבי וחשקתי בו עד מאוד. התשובה שהגיעה אלי הייתה שלילית. נאמר לי שכדי למלא את תפקיד קצין חימוש חטיבה יש למלא קודם מספר תפקידים:

1. עוזר קצין חימוש גדודי
2. קצין חימוש גדודי
3. סגן קצין חימוש חטיבתי

ורק אחר כך ניתן לדרוש את תפקיד קצין חימוש חטיבתי.

תשובתו של המחש"פ נומקה: "חסרים לך תפקידים ואין סיכוי שימנו אותך לתפקיד הנכסף.

בשלב זה הרגשתי צורך לפנות באופן אישי למחש"פ וטענתי בפניו את טיעוני ההגיוניים והמשכנעים ביותר שידעתי. אמרתי לו כי הקצין הקודם שהודח היה בדרגת רס"ן עם רקע מתאים ולמרות הכול לא עמד בציפיות והודח מתפקידו. ביקשתי ממנו להגיע לראיון בפני מפקד חטיבת גולני. במידה ולא אקבל את התפקיד אחזור חזרה לתפקיד המטה שמילאתי. הוא השתכנע מדברי, נסעתי למפקדת חטיבת גולני, למחנה בן עמי. ביקשתי מקצין שלישות חטיבתי להיכנס לראיון עם המח"ט. התקבלתי לראיון, נימקתי את בקשתי בכך שאני לוחם לשעבר, מכיר את ההתנהלות של הלוחמים בחטיבה והיום אחרי הניסיון שצברתי בתחום הטכני אוכל להצליח למלא את התפקיד כראוי. במידה ולא, תמיד קיימת האפשרות להדיח אותי. המח"ט שראה את המוטיבציה הגבוהה שלי ואת ניסיוני העשיר בתחום, החליט לתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי בשטח.

התחלתי את תפקידי כקצין חימוש חטיבת גולני, החטיבה הסדירה הגדולה ביותר בפיקוד ובצה"ל בכלל דאז. תחת אותה מטריה היה גדוד 12, גדוד 13, גדוד 51, גדוד 17,  גדוד מרגמות כבדות, בא"ח גולני, סיירת גולני, מפקדת חטיבה וימ"ח. ואני בסך הכל הייתי בן 23 וחצי. היה זה התפקיד הפיקודי הראשון שלי כקצין מטה מקצועי.

התחלתי את התפקיד בחרדת קודש, בתחושה של שליחות. תפקיד פיקודי ראשון שלי בצה"ל כאחראי על יחידה לוחמת במלחמת ההתשה. זה תפקיד גדול והרגשתי שהוא תפור על פי מדותי באותה העת.

פריסת הכוחות החטיבתיים היו לאורכן של כל גבולות המדינה. באופן קבוע היו שני גדודים בגזרה של תעלת סואץ. גדוד נוסף שהה בבקעת הירדן, גדוד אחר בבז"ק ביהודה ושומרון. בנוסף לכך היה בסיס אימונים חטיבתי באזור עכו, וגם במחנה בן עמי, פעלתי בהתאם לצורך ובעיקר בגזרות פיקוד הצפון ובתפיסת קו מוצבים בהר דוב.

במסגרת התעסוקה המבצעית, גדודי החטיבה של גולני, הוחלפו ע"י חטיבת הצנחנים והנח"ל, בשעה שחטיבת גולני על יחידותיה יצאה לאימוני קיץ ואימוני חורף.

התפקיד אותו קיבלתי היה קשה לשליטה בשל הפריסה החטיבתית שנוכחה בכל גבולות המדינה ובנוסף לכך, יחידות מהחטיבה ביצעו פשיטות ופעילות בגבול לבנון, סוריה וירדן לעיתים קרובות. תפקידי במקרים הללו היה להניע ולשנע כמות זחל"מים כשירים מהימ"ח שבמחנה מוצקין, למעברי הגבול ככוח חילוץ רכוב בהתאם לצורכי הלחימה, ואף כדי לחלץ לוחמים שנפצעו ונפגעו בפעולה הצבאית. לא אחת מצאתי את עצמי מוביל את הזחל"מים בכניסה לגבול ואף אל מעבר לגבול ופועל לחבירה לכוחות הלוחמים תוך כדי סיכון חיים. היו גם מקרים שבהם נפגעו חיילים כשהם נושאים על גופם כלי נשק שעלולים להתפוצץ בכל רגע. הם  הובאו אל תחנת איסוף הנפגעים ושם טיפלו בהם רק לאחר שחילצו מגופם את האמל"חים. לא ניתן לשלוח אותם לבתי החולים כאשר האמל"ח צמוד לגופם, הוא מהווה סכנה בשעת הפינוי באמבולנסים או במסוקים. היה עלינו למנוע בכל מחיר את הכנסת הנפגעים והחללים כשהאמל"חים עליהם לשטח בתי החולים. ברוב המקרים נוכחתי במקום וטיפלתי באופן אישי בפינוי אמצעי הלחימה מעל גופם וגופותיהם של החיילים והחללים. לא אחת חזיתי במראות קשים מנשוא אשר נצרבו עמוק בגופי ובנשמתי. את כל הקושי הזה חוויתי בגיל צעיר ביותר וללא הכנה מוקדמת. בכל דקה שבה פעלתי עם ולמען החיילים הפגועים והחללים, הרגשתי התעלות נפש ושבכוח העשייה מילאתי את חובתנו כמדינה כלפיהם.

הפרידה מאבא

תמיד אומרים בין השורות

הפרידות אינן פתורות...

רוחך שבי גם היא בוכה

בהיותי קצין חימוש חטיבתי בגולני העברתי את מרבית זמני בין גדודי החטיבה, באותה התקופה, אבי היה חולה מאוד ואחי סעדו אותו וטיפלו בו באהבה ובמסירות אין קץ. אבי נפטר בעת בה השרות שלי היה כה אינטנסיבי וכתוצאה מכך לא יכולתי לשהות לצידו כאחי ולטפל בו, הרגשתי שבשעה שאני יכול לקיים מצוות כיבוד הורים במלוא מובן המילה, עלי להגן על המדינה. כל הזמן הייתי בקונפליקט, מה קודם למה? שמירה והגנה על המולדת, אנשיה וחייה, או שמירה, הגנה וסיוע בטפול באבי הכואב והמיוסר.

כשאבי החזיר את נשמתו לבורא, הרגשתי את הקושי בלאבד אבא , הידיעה שלא טיפלתי בו כראוי לבן הייתה קשה לי מנשוא, בסופו של דבר ידעתי שלא התחמקתי חלילה ממטלה חשובה זו, אלא נשארתי לעמוד בחזית המאבק של עם ישראל על ארצו ואדמתו ידעתי כי כך חשב גם אבי וזה הרגיע ולו במעט את מצפוני המיוסר. יחד עם זאת נשכתי את שפתי והמשכתי במשימותיי.

היו מקרים שלא הגעתי הבייתה במשך שבועות כי הירידה מקריית חיים לבסיסים בתעלת סואץ  ולאורך כל גבולות המדינה, נמשכה שעות ארוכות ועל כן, לא הייתה היתכנות של קפיצה  הבייתה לאפטר קצר, לראות את הבית המלא בדורית האישה והאמא, להריח את הילדים ולחזור. העבודה הייתה רבה והאחריות שהייתה מוטלת על כתפי, אילצה אותי להתגעגע לבית החם מחד, ומאידך, להישאר במקום בו עלי למלא את חובתי ולא לזוז ממנו.

תפקיד ראשון שלי כמפקד על עוצבת חי"ר ללא ניסיון בעבודת מטה.

הייתה זו הפעם הראשונה שלי שעבדתי בעבודת מטה וללא כל חפיפה. זה החל לאחר שהמח"ט הציג אותי בפני קציני המטה שהיו כולם בדרגות רב סרן ומעלה, הרגשתי שאני מתיישב על הכיסא בחיל וברעדה, התבוננתי בעיניהם של הקצינים שלא הכירו אותי ואת יכולותיי, הם לא האמינו שקצין צעיר כל כך ימונה לתפקיד זה. מבלי שהתבקשתי פניתי לקציני המטה וסיפרתי להם אודותי, הוספתי ואמרתי:  "ואני מקווה לעבוד איתכם בשיתוף פעולה מלא, אני מוכן לעבוד איתכם וללמוד מכם."

התפקיד הציב בפני אתגרים ומשימות חשובות ביותר. היה עלי להגיע לכל יחידה ולכל גדוד וללמוד את משימותיו ומהות תפקידיו במשך מספר ימים, לאחר מכן הכנתי רשימה לכל מסגרת כדי שנוכל לסייע להם ולעמוד מאחורי כלל הצרכים שקשורים לקצין חימוש בתחומים רבים: בכוח אדם, באמצעים, בחלקי חילוף ועוד... מאחר ואני הסתובבתי בשטח כדי להבין אותו היטב, הסגן שלי נישאר במטה החטיבה והיה עליו לרכז עבורי את הפעילות בישיבות מטה הקרובות, אמרתי שבסיומו של התחקיר שלי, אני אגיע ואתייצב בפני המח"ט ואפרט בפניו ובפני קציני המטה על הפעילות שנעשתה על ידי, על המשימות שניצבות בפנינו  ועל קידומם לאור הנתונים והיכולות של צה"ל. פעלתי לפי מידתו של הקב"ה, הוא אמר "ארדה נא ואראה". כאן הוא מלמד אותנו שכדי להבין את עומק העניין, יש לרדת לשטח ולבדוק אותו היטב.

קצין תחזוקה חטיבתי בשם רב סרן יהודה בורובסקי תמך בי וגיבה את צעדי. למדתי מניסיונו וברצוני להודות לו על כך. הוא היה המשענת שלי לא רק כקצין, אלא גם כאדם חם, אוהב אדם, נעים סבר ועל כך נתונה לו תודתי. הצלחתי מאוד בתפקידי, חשוב לי לציין כי הצלחה ראשונית בתפקידי זה היה כתוצאה מהגיבוי שלו כלפי ומהפנייה הישירה שלי לקציני המטה שיהיו נכונים לשתף עמי פעולה ובפרט מהיכולת שלי לגרום ליחסי אמון בעבודת מטה פתוחה ואמיתית עם קציני החימוש בגדודים השונים.

בתוכנית העבודה השנתית של צה"ל, חטיבת גולני, יוצאת פעמיים לאימונים, פעם בשנה לאימון חורף ופעם לאימון קיץ. האחד ברמת הגולן, השני במדבר יהודה באזור יריחו. באימונים אלה, כל הגדודים והיחידות של החטיבה מרוכזים יחד ומתאמנים לקראת קרב, כולם נמצאים שם מהדרג הנמוך ביותר ועד הדרגים הגבוהים ביותר, הם עוברים יחד אימוני פלוגה, אימוני גדוד ולבסוף אימון חטיבתי מרוכז. משך האימון כחודש עד חודש וחצי.

במקביל היו יחידות מיוחדות כגון ה"סיירת" שיצאו מהאימון לבצע פעילות מעבר לקווי האויב. אני הייתי מופקד על תחום האחזקה. בתפקידי הייתי צריך לפתור את כל הבעיות הטכניות של כלי המלחמה: לתקנם, להשמיש אותם ולמסור חזרה ליחידות השונות את כלי הלחימה התקינים.

גולת הכותרת של הפעילות הצבאית אירעה בחורף 1969-70, בשעה שיצאנו לאימון חורף ברמת הגולן. התרגיל החל מאזור השפך בירדן, בו ביצעו תרגיל של חציית זחל"מים על אסדות חיל ההנדסה מגדה אחת לגדה השנייה. לאחר מכן בוצעה תנועת הכוחות במעלה ההר בואכה אל רמת הגולן. התרגיל החל עם רדת החשיכה בתנועת כוחות בהתאם למשימה שקיבלו על עצמם.

היה זה התרגיל האחרון שלי בחטיבה, בו ביצעתי חפיפה מלאה תוך כדי העברת המטה למחליפי רב סרן כספי. הוא קיבל על עצמו את ניהול מערך ההחזקה בקשר כשאני מלווה אותו כחופף לאורכו של התרגיל. נענו יחד בראש כוח החילוץ בזחל"מים, מסביב חושך מוחלט, נסענו ללא אורות מחשש להתגלות, שררה דממת אלחוט, כלנו התנהלנו לפי תוכנית הניווט אותה למדנו ושיננו. באחד העיקולים זחל"ם של אחד הגדודים התהפך אל תוך תעלת מים, חלק מהלוחמים בזחל"ם עפו לכל הכיוונים. שניים שלושה בחורים נלכדו בתוך הזחל"ם כשהוא הפוך לגמרי, במצב בו השרשראות פונות כלפי מעלה. שמעתי בקשר, פריצה מקפיאת דם של זעקות מהן ניתן היה להבין שזחל"ם התהפך לתוך תעלה וישנם נפגעים במקום. מיקומם הטבעי של הכוחות הטכניים היה לקראת סוף השדרה. הוריתי לנהג לעקוף את השדרה כולה ולהתחיל לנוע לעבר הזחל"ם שהתהפך. כשהגעתי לשם, עם הצוות הבכיר שכלל את מנהלי העבודה הבכירים שבשטח. ירדנו אל הזחל"ם, הפכנו אותו ורוממנו את הזחל"ם, תוך כדי ההרמה, מיהרתי להשתחל תחת הזחל"ם במטרה להגיע כמה שיותר מהר אל הנפגעים ולהצילם. הזחל"ם החליק למחלצים, ואני צללתי תחת המים שהיו מוצפים בסולר. התחלתי למשש סביבי ולחפש אחר נפגעים לכודים בשעה שלא ידעתי כמה הם מונים. בזחל"ם של הדור שלי, היו כריות מגומי מלאות בחול שתפקידם לספוג את הרסיסים להגן על החיילים מפניהם, בדרך כלל זו חומת הגנה, אך הפעם זה היווה מכשול רציני. משקלו היה גבוה, וכל המשקל הזה נחת על החיילים. צללתי אל תוך המים העכורים, מצאתי את החיילים ומשכתי אותם החוצה. הלוחמים שהיו שם עזרו לי למשות אותם אל הגדה שם קיבלו אותם ציוותי הרפואה וטפלו בהם. המג"ד יודקה הגיע לזירה וראיתי שאני כבר מיותר, חזרתי חזרה לזחל"ם שלי, רטוב כולי, מסריח מסולר, וכמו שאני התכסיתי בשמיכה ונרדמתי. אנחנו מצדינו התארגנו להמשך נסיעה תוך כדי טיפול בכלים. לאחר האירוע הקשה הזה התנהל ויכוח האם להמשיך את התרגיל כמתוכנן או להפסיקו לאלתר. אלוף הפיקוד בזמנו היה מוטה גור, מפקד החטיבה היה אל"מ יקותיאל אדם וקצינים בכירים נודעים נוספים היו שם. מפקד החטיבה התנגד לשינוי בתוכנית באופן נחרץ וסוכם לבסוף להמשיך את התרגיל, אך עם שינוי קל של הדלקת אורות ברכבים. ואכן התרגיל התנהל על פי התיכנון.

התעוררתי עם אור ראשון כשהכוחות כבר נעו והגיעו לרמה ומשם פנו צפונה בהתאם לתוכנית בתנועה חטיבתית תוך כדי כיבוש יעדים בסיוע כוחות ארטילריה, חיל אוויר והנדסה. המשכנו לנוע לעבר מרום גולן לכיוון לוע הר הגעש הכבוי. החטיבה התארגנה בריכוז גדודים כאשר הזחל"מים והארטילריה בעמדות מאחור והחיילים במדי קרב בחזית. היה זה טקס רב משתתפים בנוכחותם של הרמטכ"ל וקציני המטה הכללי וקציני החטיבה, גאוותי הייתה שכמעט כל כלי הרכב הגיעו בנסיעה ונכנסו בהתאם למבנה מסודר. הרגשתי שעמדתי יחד עם כל חיילי הגדודים בכל המטרות והיעדים שהצבתי לעצמי. הפרידה מהחיילים ומהחימושניקים הייתה מרגשת כולל המח"ט שחשתי בלחיצת ידו את הערכתו הרבה כלפי.

מכאן יצאתי לחופשה שלאחריה יצאתי לשנת לימודים מטעם חיל החימוש היו אלה לימודי תואר להנדסאים וטכנאים. סיימתי קורס טכני מתקדם וקבלתי תעודה של הנדסאי מכונות. הקורס היקנה ציון דרך לכוונה להעלות אותי לדרגת רב סרן. הקורס החל בבה"ד 20, חייב אותנו להגיע בימי ראשון ללימודים, לשהות שם במשך כל השבוע, וביום שישי להגיע הבייתה לחיק המשפחה. כך התנהלתי במשך שנה שלמה.

סיימנו את הקורס שלא היה קל עבורי כי הגעתי ללימודים ללא הכנה מוקדמת בתחומי המתימטיקה, סטטיסטיקה, כימיה ופיסיקה. למרות הכול, ההתמדה והרצון להצליח קידמו אותי מאוד. הצלחתי לסיים את הקורס בהצלחה וזכיתי לקבל את תעודת ההנדסאי. גם בתקופה בה הייתי בחופשת לימודים דורית התמודדה לבד עם הבית והילדים במשך כל ימות השבוע.

קצין חימוש חטמ"ר 820 וימ"ח חטיבה 609

בסיום לימודי, שובצתי לתפקיד קצין חימוש חטמ"ר 820 וימ"ח חטיבה 609 בדרגת רב סרן. בתפקיד זה היה עלי לספק את שרותי האחזקה לכלל היחידות בחטמ"ר, החל מגבולות גזרה בחורשת טל שליד קריית שמונה, המשך בעלייה לכיוון הר דוב, ומשם למוצב החרמון ולאורך הגבול בין סוריה לישראל עד מבוא חמה שליד צמח.

קו ההגנה היה מושתת על פריסה של מוצבים בשרשרת, היו מפקדות, פלוגות וגדודים המוצבים לאורך הגבול ומפקדת החטיבה המרחבית שהייתה ממוקמת במחנה נפח. בנוסף לחטיבת ימ"ח 609 שמתפקידה לגבות את החטיבה והישובים שנבנו לאורך הגבול וכן כוחות לוחמים שהיו מגויסים בהתאם להחלטת הממשלה. המשימה העיקרית של קצין החימוש הייתה לתת מענה לכשירות הכלים הרכובים: זחל"מים, נגמשי שלל בי.טי.אר הרוסיים, ואמצעי לחימה נוספים הפרוסים מסביב למוצבים. בנוסף היה עלינו לדאוג לתקינות מערכת תאורה במוצבים ע"י גנרטורים, ולצורך כך היה עלינו לדאוג להספקת סולר סדירה ומערכת סוללות 12 וולט גדולים של כמה עשרות וולט המהוות תאורת חירום שהיא חובה להפעלת המוצב, מערכות הקשר, תאורה ועוד.... האחזקה התבצעה באחריות הגדודים והפלוגות שבקו רמת הגולן ע"י כוחות לוחמים מחטיבות גולני, צנחנים, ונח"ל. היו חילופי כוחות לתקופה של חודש ימים בהן התבצעה ההחלפה לאורך כל הקו בהתאם לתוכנית צה"ל.

היחידות שבאו לקו רמת הגולן לבצע תעסוקה מבצעית לא הגיעו עם כוח חימושי בהתאם לתקן והגרוע מכל היה כאשר הם השתמשו בלוחמי החימוש ככוח מגן במטרה להחליף את הלוחמים בהשלמת סבב חופשות, בתפקידי שמירה בשער ובעבודות מטבח, דבר שגרם למצב אחזקה לקוי של הכלים. דבר שעורר כעס רב שלמעשה התנקז אלי. לעיתים חשתי חוסר אונים ולא ידעתי כיצד אוכל לפתור את הבעיה.

דבר נוסף שהיקשה על תקינות הכילים ובעיקר הנגמ"שים של השלל הסורי, היה חוסר יכולתנו להשיג חלקי חילוף עבור כלי נשק שנלקחו כשלל ואומצו על-ידי הצבא. הבעיה הקשה ביותר הייתה עם הזחל"מים שהיו בשימוש צה"ל, וכשחלק יצא מכלל שימוש כתוצאה מבלאי, לא ניתן היה להשיג חלק חליפי עבורו.

לאחר שצברתי ניסיון עבודה עם מספר תעסוקות, הבנתי ששיטת העבודה איננה נכונה וכדי להצליח אנחנו צריכים לעשות שינוי בתפיסה ולעשות חשיבה מחדש. החלטתי לבצע מהלך תפיסתי שונה שהתקבל והתקבע בצה"ל. מאחזקה יחידתית עברתי לאחזקה מרחבית.

בשלב הכוננות לקראת כל תרחיש, צה"ל החליט לבנות ולעבות את המוצבים כך שיהוו מקום בטוח כנגד ירי ארטילרי, ירי מרגמות וטנקים. וליצר מגן לדרך המובילה אל המוצבים מאחר והגישה אליהם הייתה קשה ולעיתים קרובות נדרשו חילוצים שהתנהלו תחת אש. תוך כדי סכנת חיים. למרות זאת אף פעם לא השארנו כלים בשטח ועל כך גאוותי.

פעילות החטמ"ר נסובה סביב הכנת היחידות לפתיחת צירים וכבישים במרחב רמת הגולן. ובנוסף לכך, יחידת סיירת אגוז שפעלה בצפון הארץ, הייתה אמונה על הפעלת מערכות שהופעלו כקשתות, הן סרקו את הגבול ואתרו מפגעים על פי חום גוף של אנשים. כך  הקשתות זיהו חיילים סוריים שהתכוננו לחדור לתחום הטריטוריאלי של הארץ. הלוחמים שהפעילו את הקשתות היו בעיקר לוחמי אגוז שמנעו חדירה ע"י הפעלת ירי לאזור הצפון.

עם שקיעת החמה היחידות יצאו והתמקמו בשטח. במקביל אליהן הופעלה כוננות ביחידות החימוש שתפקידם היה לתת סיוע בעת הצורך כמו: תיקון כלים, החלפת סוללות ודאגה לחלקי חילוף נוספים. לא אחת חיילי החימוש חברו אל הכלים שבשטח, ביצעו בזמן אמת כל מה שהיו צריכים. עם אור ראשון, הם חזרו לבסיסם יחד עם הכוחות המיוחדים. זו הייתה תקופה בה כל העת התרחשו פעולות חבלניות, וצליל הירי נשמע כדרך הטבע. מי חוץ מאתנו ידע מה ואיך עוברים עלינו הלילות והימים?

לכל יציאה משימתית של הסיירת, הם לקחו אתם את "הדגנים" שהיו מקלעים כבדים, כלי נשק שהיו צמודים לאיתור של הקשתות ובהתאם לצורך ביצעו בו ירי על האויב, אנחנו דאגנו לתקינותם של הדגנים.

הימ"ח היה בנוי על יכולת גיוס מהיר כך שיתאפשר ליחידות להגיע אל מוצבי הסלע ברמת הגולן במהירות האפשרית, תפקיד ימ"חי החטיבה שהיו ממוקמים במשטרת ראש פינה, צפת ובמחנה עין זיתים,  היה להוות קו הגנה שני המעבה את הישובים בכלי ירי שביניהן מרגמות ותותחים במטרה להגן על הישובים והתושבים המתגוררים בו בעתות מלחמה. הקושי באחזקה נבע מכך שהיינו אחראים על כלי נשק מתקופת מלחמת העולם השנייה, כלים ישנים שאמנם היו במצב פעיל, אולם הקושי הגדול היה לתחזק אותם כך שאם יגיעו למצב בו יזדקקו להם יוכלו להשתמש בהם באופן מידי. תחזקנו בימ"ח משאיות מתקופת מלחמת העולם השנייה, מאחר וכבר לא מצאנו להם חלקי חילוף, נאלצנו לאלתר להם חלקי חילוף. האחזקה של הכלים הוותיקים הללו הייתה לא פשוטה בכלל. הייתי בתפקיד זה גם במהלך מלחמת יום הכפורים וכבר תיארתי את מהלכי העבודה ושיטות הפעולה בתחום החימוש שבהם נקטתי לפני ובזמן הלחימה. וכל תיאורי המלחמה שלי כתובים בפרק מלחמת יום הכפורים, מלחמת הימים הנוראים.

קצין חימוש אוגדה 146

כשהגעתי מבית קיי, בית ההבראה של הצבא, חזרתי לפיקוד צפון כדי לקבל תפקיד, פגשתי את סא"ל חגי שלום, קצין חימוש אוגדה 146 ואת רס"ן אורי כדורי, קצין חימוש חטיבת טנקים 164 באוגדה. בסכום השיחה איתם החלטתי לנסות ולקבל תפקיד במסגרת האוגדה של האלוף מוסה פלד הנמצאת בקרבות מובלעת הסורית. בנסיעה לקבל תפקיד שהוצע לי ע"י שני חברי, עברנו דרך מחנה נפאח, הזיכרונות שוב צפו ועלו. החרשתי והמשכנו בנסיעה. חצינו את הגבול אל תוך המובלעת ובדרך ליווה אותנו ירי ארטילרי, כל הזמן ליוו אותנו הבזקים של ירי, תאורה ופיצוצים. שוב החרשתי.

הגענו לחפ"ק האלוף, ירדנו מהג'יפ. קצין חימוש האוגדתי ניכנס לקרון מפקד האוגדה כדי להודיע לו על מציאת מחליף ופתרון לכל חלופת הקצינים. כעבור זמן לא רב, נכנסתי אף אני אל הקרון שהיה אפוף בעשן סיגריות. בראש השולחן ישב האלוף מוסא פלד, שהיווה דמות לחיקוי עבורנו. מסביב לשולחן הבחנתי בקצינים בעלי זקן, טרוטי עיניים, עייפים ותשושים. האלוף פנה אלי ושאל אותי שאלה, "מה היו שני התפקידים האחרונים שלך בצה"ל?" אמרתי לו שהייתי במלחמת ההתשה קצין חימוש חטיבת גולני , לאחר מכן יצאתי לשנת לימודים, ושימשתי בתפקיד כקצין חימוש חטמ"ר 820. לאור כל זאת, אני מרגיש שאני מסוגל למלא את תפקיד "קצין חימוש חטיבת טנקים." האלוף שאל מה הרקע שלי בטיפול בטנקים. עניתי לו כי הידע שלי בטנקים הוא כמו הידע של הקצינים בתקופת הפלמ"ח. כשסיימתי השתרר שקט בקרון. חשבתי שלאחר שהאלוף שמע את תשובתי, הוא יבעט אותי בבעיטה גסה מהקרון ויחזיר אותי חזרה בנסיעה ישירה לפיקוד צפון. לפתע שמעתי אותו שואל את מח"ט 164 אל"מ בכר יהודה: "האם אתה מוכן לקבל אותו?" התבוננתי בו משום שלא הכרתי אותו בהיכרות קודמת, הוא התבונן בי ושאל: " היכן נפצעת?" אמרתי לו שנפצעתי בקרבות במחנה נפאח. הוא אמר לי: "תתחיל חפיפה, בהצלחה". הצדעתי לכולם וכנראה שבצבצה לה איזו לחלוחית קטנה מעיני. יצאתי מהקרון החם אל האוויר הצח של רמת הגולן. הרגשתי שהגעתי אל המנוחה הנכונה והצלחתי במשימה להתמנות לקצין חימוש חטיבת טנקים.

התחלנו את החפיפה ועם סיומה ביצעתי ביקור ביחידות החטיבה הפרושות במובלעת הסורית תוך כדי קרבות כדי להכיר את מפקדות הגדודים וחיילי החימוש. הנסיעות התבצעו תחת אש ארטילריה, ותקיפת מטוסים. למרות הכול לא ויתרתי, הגעתי עד אחרון יחידות החימוש שבשטח. חזרתי למפקדת החטיבה מצויד בידע ובהבנת הבעיות  שהתעוררו ביחידות השונות של החטיבה, כולל חוסר בכוח אדם ובעיות בטנקים השחוקים במלחמה.

בשלב השני פגשתי את קציני הגדודים ועוזריהם ובצוות הבוחנים, שהם בעלי מקצוע בכירים שעובדים תחת פיקודי ופרסתי בפניהם את אשר הבאתי עימדי. מסתבר שהבוחנים הופתעו לשמוע שסרקתי את גדודי החטיבה והצטיידתי בידע על חוסרים בכוח אדם ובחלקי חילוף. לא באתי אליהם בטענות אבל הצלחתי להעביר אליהם את התחושות שאנחנו חייבים לעזור לכוחות החימוש שבשטח.

מיד אחרי זה הטלתי עליהם משימות. עם סיום השיחה הודעתי להם שאני יוצא למרכז הארץ להצטייד בחלקים, לקחתי איתי נהג משאית שעמד לרשותי והיה אחראי על מחסן החלפים בחטיבה. נסענו מרמת הגולן עד לצריפין למצל"ח, - מרכז צלם וחלפים.

לשמחתי סגן אלוף חגי היה מפקד המצל"ח שסייע בידי ואישר הקצאת חלפים מיד לאחר שהחלפים הועמסו על המשאית, השארתי בידיו של הנהג רשימה מפורטת לחלוקת חלקי החילוף בהתאם לסקר שערכתי, בתקווה שהחלפים יגיעו לגדודים וחיילי החימוש במקום יבצעו תיקונים כדי להשמיש מקסימום כלים. הנהג יצא לדרך יחד עם האחראי על המחסן.  אני המשכתי למפקדת פיקוד צפון פניתי לקצין כוח האדם ודרשתי השלמת תקן כוח אדם החסר בחטיבה. הוא ענה לי אתה לא שייך לפיקוד, תפנה לפיקוד מרכז. אמרתי לו שאמנם אינני שייך אבל אם תעלה לרמת הגולן ותראה את מצבנו שם, אתה מיד תעזור לי ללא הליך פרוצדורלי.

כנראה זה עשה לו משהו הוא הבטיח להתקשר אלי ולהודיע לי על תוספת כוח אדם משלו.

כשיצאתי מהמשרד בפיקוד, נתקלתי בקציני המטה השונים ולא כולם פרגנו לי על ההצלחה שלי בתפקיד. חוסר הפירגון נבע מכך שכולם רצו את התפקיד הנכסף ואני הוא זה שקיבל אותו.

סיימנו את מלחמת ההתשה במובלעת, ובהתאם להסכמי הפסקת האש, צה"ל נסוג לעבר הקו הסגול אל השטח בו שלט בפתיחת מלחמת יום הכיפורים.

החטיבה התמקמה במחנה נפתלי שליד צומת גולני. מחנה עם תנאים טובים, סככות טנקים, מרכז טיפולים. התחלתי בתוכנית שיקום הטנקים לאחר המלחמה. העבודה הייתה מסביב לשעון, היא הייתה קשה ותובענית כי ברקע קיבלנו עדכונים שהפסקת האש עלולה להיות מופרת בכל דקה ולצורך כך הצבא זקוק לכלים כשירים כמה שיותר מהר.

בשלב זה ניכנס לתמונה סמח"ט החטיבה בשם סא"ל אמנון אשכול, קיבוצניק מעין המפרץ, והחליט לשנות את תוכנית העבודה שהתוויתי וביטל הוראות ופקודות שלי שהופנו לבעלי המקצוע החימושיים. לאחר שהוא פעל מאחורי גבי מספר פעמים, ביקשתי ממנו שכל ההוראות למרכז הטיפולים יעברו דרכי ושלא יעקוף אותי ויפנה ישירות לפקודי. הוא הגדיל לעשות כאשר באחת מישיבות המטה הוא הודיע כי צה"ל מקבל בימים אלה אמבולנסים חדשים מתוצרת הארץ, באותה התקופה השתמשנו באמבולנסים שנלקחו שלל מהאויב, הקפדנו לאורך כל הדרך על תקינותם. הם היו מאובזרים ומסודרים ונכונים לכל אירוע. הוא ניגש אלי בחשאי ושאל אותי איך אני יכול לשבש את תפקודם של האמבולנסים התקינים שנמצאים ברשותנו כדי שנזכה בחדשים? התעלמתי מהשאלה שלו מאחר והאמבולנסים היו כמעט חדשים. להפתעתי, תוך כדי הישיבה בפני כל קציני המטה תאר מצב בו אפשר להשבית אמבולנס ולהוציאו מכלל פעולה וכך אמר: "תעמיד את האמבולנס ליד עץ, שלב הילוכים ותמשוך את ידית מגבירת הטורים של המנוע, תשלב הילוך, צא מהאוטו ותחזור אליו כעבור זמן ותרגיש שהקלאץ' נישרף.

התנגדתי לבצע את הפעולה הזו ואמרתי לו שתפקידי הוא לתקן ולא להרוס. הוא הרים את קולו ואמר לי צא ועשה מה שאמרתי לך.

אמרתי לו שאני מסרב פקודה ואני אתלונן על כך ברמות השונות ויצאתי. הבנתי מיד שפה הסתיים תפקידי בחטיבה. נסעתי למפקדת האוגדה, פניתי לראש הלשכה מתוך נאמנות לערכי צה"ל ולתפקידי, וביקשתי לשוחח באופן בהול עם תא"ל נדל מפקד האוגדה. לא ידעתי שיש ביניהם קשר חברי. חשבתי לתומי שייעשה כאן צדק. הוא ביקש ממני להמתין בחוץ וכעבור זמן לא רב הוא קרא לי פנימה ואמר: החלטתי להעביר אותך מהתפקיד ואני ממנה אותך להיות קצין חימוש חטיבה במסגרת האוגדה בחטיבה 459.  הפלא ופלא, סירבתי פקודה ואיש לא העמיד אותי לדין על כך. הסיבה הייתה נעוצה בכך שהפקודה שסירבתי הייתה אי חוקית בעליל, ואם היו מעמידים אותי למשפט, סא"ל אמנון אשכול היה משלם את המחיר הגבוה ביותר על השחתת רכוש צה"לי. לכן הפתרון החברי שמפקד האוגדה מצא לנכון, היה להעביר אותי בשקט לתפקיד אחר.

עזבתי תפקיד שכל כך רציתי. כי בערכי המוסר וביושרה האישית שלי, לא יכולתי ללכת נגד הקוד האתי של הצבא ונגד צו מצפוני. לא הייתי חנפן שדואג רק לעצמי ולקידומי, הייתי מוכן אף להקריב את חיי למען העם והמולדת, אבל לא הייתי מוכן להתחנף ולנהוג בניגוד לערכים שחונכתי על פיהם. האמון שלי נפגע במפקדי כתוצאה מהתנהגותם וידעתי שלא ניתן לסמוך עליהם יותר ואיתם אני לא מוכן לצאת ולהילחם. לא האמנתי שאף בתקופה שהצבא כה חבוט וחבול לאחר המלחמה הנוראית ביותר מאז מלחמת העצמאות, כל כך מהר חזרו להם המפקדים לדאוג אך ורק למען קידומם האישי ולא לטובת הצבא החבול והכואב.

חטיבה 459

התייצבתי בפני מח"ט חטיבה 459 אל"מ מנחם עינן, הכרתי אותו מאז היותו קצין אג"ם בחטיבת גולני. הערכתי אותו מאוד ושמחתי על ההזדמנות שנקרתה בדרכי לעבוד תחת פיקודו. התחלתי את תפקידי במלוא המרץ כדי להוכיח שאני הוא זה אשר היה נאמן לערכי צה"ל ולתפקידי, ושהטעות לא הייתה שלי, אני נהגתי ביושרה ובהתאם למצפוני למרות ששילמתי על כך מחיר כבד. כעבור זמן לא רב נודע לי שסא"ל אמנון אשכול סיים תפקיד ושב לכור מחצבתו לקיבוץ עין המפרץ.

עם סיומה של הלחימה, חזרנו לי"מח לקראת התארגנות מחודשת וכדי לתקן את הטנקים השחוקים, הפגועים והלא תקינים שקיבלנו לאחר הקרבות מהיחידות השונות. היה עלי לדאוג שכלי המלחמה יגיעו כמה שיותר מהר למצב כשירות מקסימאלי, כשברקע עדיין דיברו על חידוש הלחימה.

למרות האכזבה שלי שוב מצמרת צה"ל ומהקצינים הבכירים, החלטתי כדרכי להניח את זה בצד, לא למחוק, לשמר בפינת הזיכרון שלי ולהתחיל תפקיד בחטיבת שריון 459. בראיון הראשון עם מפקד החטיבה אל"מ מנחם עינן, התעלם ולא הזכיר את הסיבה שבגללה הועברתי מחטיבה 164 לחטיבה 459, איחל לי הצלחה והתחלתי תפקיד בתחושה שעלי להוכיח שוב את יכולותיי ולקיים את החובה והמוסר האתי של צה"ל ולהביא את חטיבת 459 למצב כשירות  בדרגה העליונה ביותר ולהעלות את החטיבה למצבת הכוחות של צה"ל.

בפגישה הראשונה שלי עם קציני החימוש בחטיבה והקצינים הנוספים כולל צוות נגדים וחיילים בקבע, הצגתי בפניהם תוכנית עבודה המתאימה לסיטואציה שבה היינו נתונים מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. הרבה מאוד טנקים נפגעו והיה צורך דחוף להחזירם לשימוש. בחרתי צוות מעולה שידע להקיף מבחינה מקצועית את כל האפשרויות שעלולות לגרום לתקלות בטנק ולתקן אותם. במקום להביא את הטנקים מהסככה למרכז הטיפולים, אנחנו נכנסנו לסככות שבהם שהו הטנקים, ביצענו את התיקונים במקום, הישמשנו אותם והעלנו את ההספק שלנו כמעט פי שנים מהמקובל ליום עבודה. בסופו של התהליך הזמנו צוות בוחנים בכיר ממפקדת פיקוד צפון לבחון ולאשר את כשירותם. הם הגיעו והעבירו ביקורת על כל כלי וכלי ונתנו את אישורם לקראת חזרתו לשטח והכנסתו למצבת הכלים של צה"ל וציוות הכוחות במסגרת מחלקה, פלוגה, גדוד וכו'.

בתחילת המלחמה חטיבה 459 לא הייתה שייכת לפיקוד צפון, מכאן שכוח האדם שלה גר בדרום הארץ וגם הימ"ח היה שם. הסתבר שהחיילים והנגדים באו מסביבת המגורים שלהם בדרום. היה קשה מאוד לשמר מצב רוח ומוטיבציה לאחר המלחמה. עבדנו סביב השעון ולא היה מקום בו אנשים הרגישו קצת את החופש מהעול הכבד שנשאו עימם, הם היו מחוברים 24 שעות לטנקים שחזרו משדות הקטל, כל טנק נשא עמו את הכאב שלו ואת תעודות הזהות של כל הלוחמים שעברו דרכו. הרגשתי שהחיילים לא יכולים לעמוד בעומס הריגשי הזה, שבו יש לעבוד ולהגיע אל היעד כאילו לא עבר עליהם כלום.

ניגשתי אל מפקד החטיבה ועדכנתי אותו על הלך הרוח ואובדן המוטיבציה בקרב החיילים. הייתי מודאג ממצבם ועל כן, ביקשתי ממנו אישור להוציא את חיילי החימוש ליום נופש על שפת הים, כולל ארוחות מפנקות לאורך היום ולקראת החזרה לבסיס.

המח"ט התנגד משתי סיבות.

• להוביל חיילים באוטובוס החטיבתי ועוד אוטובוס צריך לקבל אישור משלישות פיקוד צפון
• איך אני דואג להבטיח שחיילים שיכנסו לים לא יתרחקו וחלילה לא תהיה טביעה של חיילים.

הבנתי אותו, אבל הבנתי עוד יותר את החיילים, הודעתי לו שאפנה לשלישות פיקוד צפון שאחראית על בטיחותם של החיילים. הצעתי לו הצעה שהייתה ישימה לחלוטין, אמרתי שאקח עימי חבל ויתדות ואתחום את השטח הרדוד בתוך המים בחבל, אצמיד לחבל שלטים שכתוב עליהם באותיות של קידוש לבנה שחל איסור לצאת מהתחום המסומן. וכל מנהל עבודה שאחראי על קבוצת חיילים ומכיר אותם היטב, יהיה אחראי על בטיחותם לאורך היום. בנוסף לכך ביקשתי שקצינת ח"ן תוציא אף היא קבוצת חיילות ליום המיוחד הזה. למרות שהייתי אפוף בחששות, לקחתי על עצמי סיכון אדיר ויצאתי עם החיילים לאחר שקיבלתי את הסכמתו של מפקד החטיבה. כל חיילי החימוש בחטיבה למעט מספר תורנים, יצאו יחד אתי ליום כיף. הכול ב"ה עבר בשלום. האפסנאות סיפקה לנו את כל הציוד הדרוש ברוחב לב. כשחזרנו הייתה לי תחושה של התרוממות רוח, משהו טוב קרה והאווירה השתנתה, רוח הנכאים חלפה לה עם רוחות הים ורוח חדשה וטובה של שמחה ורעות תפסה את מקומה.

כעבור זמן מה הגיעו אלי שמועות שאנשי הקבע במגוריהם בגמר יום העבודה, יושבים בסככות ומשחקים בקלפים, זה לא מצא חן בעיני כלל ועיקר. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה אף למח"ט, הוא קרא לי והעיר לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהעלמת העין שלי מהאירוע פועלת נגדי ומשתמע מכך כאילו שאני נותן לכך את ידי. אמרתי למפקד שהאנשים פה כואבים ואין להם מוטיבציה, הם עובדים ללא לאות מבלי שתהיה להם גאוות יחידה, הם לא יוצאים מהבסיס, יש להם תורנויות אינסופיות, הם צריכים משהו שטותי שיעזור להם ולו בקצת לפרוק את המתח שהם נתונים בו. הוא שאל אותי, מה אני מציע? אמרתי לו שאני אהיה נוכח במשחקייה הזו ואדאג לכך שלא ישחקו בקלפים כשהכסף הוא חלק מהמשחק. הנימוק הנוסף שלי היה: למה לשחק שש-בש  ודמקה מותר ורמי אסור? גם המשחק הזה מורכב מקוביות כמו יתר המשחקים המותרים שגם עליהם משחקים בכסף. הוא אמר שהוא יבדוק, יחשוב וייתן לי מענה. לאחר מחשבה גם הוא הגיע למסקנה שזה הרע במיעוטו. החיילים קיבלו על עצמם לשחק לשם משחק, ללא שהכסף היה מעורב בכך, נוכחתי בעת בה שיחקו משחקי קלפים רק לשם משחק ובא לציון גואל.

לאחר מספר חודשים הגיע היום בו החטיבה התגייסה לתקופת אימונים בצאלים. החטיבה הייתה שם על כל לוחמיה ומפקדיה, זו הייתה בפעם הראשונה בה יצאו לאימון לאחר מלחמת יום הכיפורים. כוחות החטיבה קיבלו לצורך ביצוע האימונים: טנקים, רכב ונגמשים הנמצאים באופן קבוע בצאלים. אני ייצגתי בתרגיל זה את הפן של חיילי החימוש, הם תיפקדו כראוי וכל תקלה טופלה בשטח או במחנה. עצם שיתופם בתרגיל זה נתן לחיילי החטיבה הרגשת שייכות וחשיבות , הם הבינו שהצבא לא יכול לתפעל את עצמו בלעדיהם. המח"ט והמפקדים פרגנו להם וציינו אותם באופן מיוחד. פעולה זו רוממה את רוחם והעלתה את המוטיבציה שלהם.

מאז אותו תרגיל חלפו עוד מספר חודשים והתקיימה ביקורת: ביקורת חימוש מטכלית שבו בודקים טיב תיקונים וכשירות מקסימלית של טנקים, נגמ"שים וכל יתר הציוד בו משתמש כל חייל. הבדיקות כללו בין השאר גם את מכלול קציני המטה. שלאחריה הם קיבלו לגליזציה שאכן החטיבה נמצאת בכשירות ומתפקדת כמצופה ממנה. החימוש עמד בביקורת מטכלית ראשונה וזכתה לציון 90. זו הייתה גאוות יחידה לחיילים שעמדו בכל המטלות שניצבו בפניהם, והטיבה הוכרה בפני המטה הכללי כחטיבה כשירה ועלתה על מצבת כוחות צה"ל.

היה נהוג שבערב יום חמישי מתקיים ערב המפקד, זה ערב בו המפקד מקבל דף מסרים מחיל החינוך ובו נושאים רבים ומגוונים הנוגעים בהיסטוריה של ארץ ישראל, המפקד חייב לבחור את אחד הנושאים, לשוחח עליו ולהעמיק בו. המטרה של הערב הזה מלבד הרחבת הידע ופתיחת צוהר לנושאים שהחיילים לא מתעסקים בהם ביומיום שלהם, היא גם יצירת קשר וקירבה עם החיילים שהם פקודיו. כל האירוע הזה מלווה בארוחת ערב חגיגית. בערב המדובר פה, מפקד החטיבה בחר לדבר על הבאת החטיבה לכשירות למלחמה וציין גם את העשייה הגדולה והחשובה של  חיילי חיל החימוש. הערה זו שלו העלתה שמחה גדולה בלבבם של אנשי החימוש והעלתה את המוטיבציה שלהם להמשיך ולפעול כראוי כי עבודתם מוערכת מאוד גם בדרגים הגבוהים. במקביל הודיע המח"ט על מועד בו רפול, אלוף פיקוד הצפון יגיע לביקור בחטיבה. כמובן שכל המפקדים התכוננו לביקורו. רפול היה אמור להגיע בשעה 8.00 כל הצוות הפיקודי חיכה לו כמקובל בשעה 8.00 , אולם הזמן חלף עבר והוא לא נראה בשטח.

לפתע בשעה 9.30 הוא הגיח מכיוון סככות הטנקים ולא נכנס דרך שער הכניסה הראשית כמצופה ממנו, מבלי שאף אחד הרגיש או ידע, הוא נמצא בתוך המחנה ועושה בו כשלו. הופעתו הפתאומית הפתיעה את כולם, הוא ביקש מהקצינים והחיילים להתאסף. כולם התאספו ובאו לשמוע מה יש לו לומר. הוא הודיע שהוא סוגר את החטיבה עד להודעה חדשה, הוא ביטל את כל היציאות וזאת משום שמהרגע שהוא נכנס לבסיס הוא ערך סיור עצמאי בכל המרחב. הוא בדק את הנעשה מאחורי הסככות וראה ציוד צה"לי יקר שהיו זקוקים לו כל כך בזמן המלחמה כשהוא זרוק כאבן שאין לה הופכין, כחפץ ללא ערך.  ליד המטבחים הוא ראה לחם שנזרק לכן הוא הוריד את הקצאות המזון בחצי מהכמות שיועדה להם עד כה, כל המגבלות האלה נכונות לכלל אנשי הבסיס, עד להודעה חדשה. רפול הודיע שתוך שבעה ימים הוא יחזור שוב לבסיס והוא רוצה לראות שהחיילים אוספים את מה שהם מוצאים ומרכזים במרכז המחנה. כשהתבוננו בערמת החפצים שנערמה בלב הבסיס, ראינו שם פריטים שבחלקם הגדול ניתן היה להשתמש שימוש ראשוני ושימוש משני. כשרפול, אלוף ומפקד פיקוד צפון הגיע בפעם השנייה וראה את השינוי שחל בגישה וביחסם של כל חיילי הבסיס לציוד הצבאי, הוא הודיע שהוא מאוד שמח שהחיילים מבינים את משמעות ערכו הכלכלי והבטחוני של הציוד הצה"לי ואת תרומתו של כל כלי וכלי. אם בבסיס הזה אין צורך בו, הרי שבסיסים אחרים זקוקים לו ומצפים לו בכיליון עיניים. פעולה זו גרמה לחיסכון גדול בכספי צה"ל.

אחרי זה הוא רצה לבקר בסככת הטנקים, נאחזתי בחיל וברעד, לא הייתי מוכן לשמוע את המשפט הזה. הלכנו לכיוון הסככה הראשונה והוא הצביע על מספר טנקים וביקש שיניעו אותם. הניעו אותו במכה הראשונה, הוא מאוד שמח לראות אותם כשירים ומוכנים לפעולה. בסככה אחרת הוא ביקש להיכנס לתוך טנק ולהעיף בו מבט מבפנים. רפול עלה ראשון, אחריו הנג"ד  שהוא אחראי על טיפול ותיקון הטנקים לא התבייש וביקש מרפול שלא יכנס לטנק ללא כיסוי לנעליים כדי שלא ילכלך אותו. רפול העלה חיוך על שפתיו וניראה מרוצה מאוד מההערה, הטנק עמד בשלמותו ובניקיונו. רפול יצא מהטנק ופנה אל הנג"ד ושאל לשמו, "סמל חצבני". הוא אמר לו: "מעתה אתה סמל ראשון חצבני". ביציאה הוא ניפרד מהקצינים וחיילי החטיבה, הייתה תחושה של התעלות, שחל בנו שינוי ביחסינו לרכוש הצה"לי, שהצלחנו לקחת כלים שכמעט יצאו מהסד"ק  ולהחזירם לסד"ק של צה"ל. נפרדנו מאלוף הפיקוד שלימד אותנו ערכים של מסירות, דבקות, בל תשחית ואכפתיות דרך הדוגמה האישית.

היה זה אותו חצבני שכשהתחלתי תפקיד בחטיבה אספתי את כל חיילי החימוש באחת הסככות במטרה להכיר את החיילים והנגדים השונים. לשוחח איתם על האפשרות שבכל רגע עלולה להתפתח מלחמה חדשה והמצב שברירי לחלוטין, לכן עליהם לדאוג לציוד שהם מופקדים עליו שיהיה תקין כדי שהלוחמים יוכלו להפיק מהם את המירב. שוחחתי איתם על המלחמה שדם החיילים טרם נספג באדמה בשעה שהם שילמו בחייהם כדי שנוכל לחיות כאן על אדמתנו היקרה כל כך. באותה התכנסות נתקלתי בחייל שהתנהג באופן מוזר מאוד. הוא ישב על כנף אחד הטנקים. מסתבר שהוא היה לוחם טנקים והחליטו להעביר אותו מהשריון לימ"חים ככוח עזר לחימושניקים. היה עליו להוציא ולהכניס טנקים ולבצע טיפולים שצוות הטנק אמור לבצע ולא אנשי החימוש. החייל הזה היה נהג טנקים, יפה תואר, שחצן וכריזמטי, אסף סביבו חלק מחיילי החימוש והשפעתו עליהם לא הייתה חיובית. ביקשתי ממנו לרדת מהטנק לעמוד עם יתר החיילים, הוא התבונן בי במבט מזלזל ולא נשמע להוראה. שאלתי אותו מתי הוא היה בחופשה? הוא ענה שהוא איננו זוכר, בתגובה הודעתי לו שיצא לשתי רגילות, הוא עזב בשמחה ויצא. כשהוא חזר מהרגילה והגיע חזרה לבסיס בשעת הצהריים, שלחתי אותו לרגילה נוספת ואמרתי לו שאנחנו מסתדרים היטב בלעדיו. לאחר 3 רגילות, הוא הבין שהוא הולך להפסיד את מקומו ומעמדו מתערער, הוא ניכנס אלי למשרד ואמר שהוא עשה טעות והוא מצטער על כך ורוצה לחזור לסככה. אמרתי שאני מסכים שיחזור, בתנאי שהוא לוקח על עצמו אחריות על סככה בתחומי הידע שלו. אספתי את כל החיילים שעבדו בסככה והודעתו קבל עם ועדה שעל פי בקשתו אני נענה לו בחיוב ואני אדאג שיצליח במשימות שקיבל על עצמו. הוא חזר לעבודה והתייחס בכבוד למשימות שהוטלו עליו, וממש לאחר מכן, אירע הסיפור עם רפול וחצבני, זה בדיוק אותו החצבני שקיבל את דרגת רב סמל ראשון. את הלקח שלו הוא למד בדרך אחרת. הוא שרת שירות מלא ולא בזבז את זמנו לריק, לאחר שהשתחרר מצה"ל הוא היה כבר במקום אחר, הרבה יותר יעיל לעצמו וטוב לחברה.

אוגדת טנקים 49 משנת 1976 עד 1978.

סיימתי תפקיד בחטיבה - 459 וזומנתי לראיון בפני מפקד חימוש פיקודי, ביקשתי לקבל לידי את תפקיד קצין חימוש אוגדת טנקים, תפקיד זה היה עבורי משאת נפש וסגירת מעגל להוצאת כל יכולותי מן הכוח אל הפועל, היה זה תפקיד בכיר ומאתגר מאוד בחיל החימוש, תפקיד שמהווה קרש קפיצה עבורי לקבלת דרגת סגן אלוף. הצגתי את משאלתי בפני מפקד חיל חימוש הפיקודי, תוך כדי כך תיארתי בפניו את התפקידים אותם מילאתי ואת הערכה הרבה לה זכיתי מכל מפקדי. כשסיימתי את דברי הוא הודיע לי כי אין בכוונתו לקדם אותי לתפקיד קצין חימוש אוגדת טנקים ונימק זאת בכך שאינני עומד במצבי לחץ במלחמה, עוד הוסיף ואמר לי שעדיין לא הפגנתי את מיטב יכולותיי בהתאם לתכנון שנקבע עבורי על ידם. עניתי לו: "המפקד אני מילאתי 4 תפקידי קצין חימוש חטיבתיים בחטיבות צה"ל השונות, בחיל הרגלים, ובשריון, נלחמתי בשתי מלחמות קשות וגם נפצעתי בהם, ניתן לראות את כל חוות הדעת של המפקדים בשטח, הם כולם ציינו לטובה את אופן מילוי תפקידי בזמן אמת, כי הרי כל מטרתו של הצבא בסופו של דבר, להיות מוכנים בשעת מלחמה. יש קצינים שמתפקדים נפלא בשגרה ובשעת מלחמה הם מאבדים את הביטחון ולא מצליחים להתגבר על הפחד ולתפקד נכון. אני זכיתי להערכה מרובה מצד מפקדי גם בעתות שיגרה וגם בזמן מלחמה. וההוכחה לכך היא שמיד אחרי שפיקדתי בחטיבה 820 הוצבתי בחטיבת טנקים שלחמה במובלעת הסורית במלחמת ההתשה מול האויב וקיבלתי חוות דעת מעולות מהמפקדים. זה לא מתיישב עם העובדות שאתה מציין. לאור כל הנתונים הללו, אני חושב שאני מתאים וראוי לתפקיד." לאחר ששמע את דברי, הוא הודיע לי שימליץ עלי לקבל את אחד משלושת התפקידים הבאים:

1. אפשרות ראשונה - סגן מפקד חימוש פיקודי,
2. אפשרות שנייה – סגן מפקד יחידות חימוש מרחביות (סדנאות במרחב).
3. התפקיד השלישי שהוצע לי היה לעבור קורס של שנה בפו"ם,

דחיתי על הסף את שלושת התפקידים שהוצעו לי, אמרתי למפקד: "אתם שלחתם אותי לתפקידים קשים ומאתגרים כולל במלחמות, אז לא הטלתם ספק ביכולותיי  כי היה לכם נוח ומתאים. היום אני מבקש תפקיד שבמידה ואצליח בו אקבל את תקן סגן אלוף". בסוף השיחה סיכמנו שמפקד חימוש פיקודי ישלח אותי לראיון סיכום עם קצין חימוש ראשי. המחש"פ דאז מרגע שהגיע לפיקוד למלא תפקיד זה, בחר לקדם את חבריו לתפקידי מפתח, הוא בחר את אלה שהיו מוכנים לעשות הכול רק כדי לשאת חן בעיניו. דברי חנופה ומעשי חנופה אינם מתאימים לאופיי, אני אדם שעושה מלאכתו נאמנה ומצפה שיעריכו את עבודותיי באופן הענייני ביותר. עבדתי למען היחידה שבה שירתי ולתועלת הצרכים של הצבא ולא למען מפקד זה או אחר. המפקדים בשטח העריכו מאוד את פועלי וראו ברכה בעמלי.

כעסתי ולא השלמתי עם הערכותיו כלפי, הם לא חפפו את המצב במציאות. יתכן מאוד ונימוקיו נכונים באופן כללי אבל לא היו נכונים כלפי. הבנתי שאני נמצא על מסלול התנגשות עם מפקד החימוש בפיקוד צפון ועם קצין חימוש ראשי. שהיו חברים טובים עוד מאז היותם קצינים צעירים. לא השלמתי עם דברי הסיכום, חשבתי שעלי לגרום לכך שהצדק יתקיים ויראה לעיני כל. היה בידי תיעוד כי בכל סיכומי סיום התפקידים בחטיבות השונות, נכתב במפורש שאני מיועד לקידום במידה ואצליח בתפקידים והצלחתי בהם. לאחר הריאיון עם קצין חימוש ראשי דאז, הבנתי שאף הוא עשה יד אחת עם האחרים ואני חסום מלקבל את תפקיד קצין חימוש אוגדת טנקים בסדיר.

בעקבות התייחסותם של המפקדים, החלטתי לפנות ישירות לדרגים הגבוהים יותר מכל מפקדי בחיל החימוש ולהתקבל לראיון בפני אלוף הפיקוד רפאל איתן, רל"ש הלשכה של רפול היה אז רס"ן יוסי פרי, בוגר בני עקיבא סניף חיפה, אתו הייתה לי הכרות אישית עוד מימי בני עקיבא. ביקשתי להתקבל לראיון שלא מהמניין. הנימוק לכך היה שהבטחות של מפקדים יש לקיים. התקבלתי לראיון דחוף בפני האלוף, הצגתי בפניו את סיכומי הראיונות של מפקדי החטיבות בהם שרתי, הם כולם ציינו כי אני מיועד לקידום בשל תפקודי הראוי. רק מפקד החימוש הפיקודי לא התייחס לסיכומי הראיונות שלו עצמו ובו כתוב: "במידת ואצליח בתפקיד, אקבל קידום בתפקיד ובהמשך אעלה בדרגה". אני מבקש מהאלוף שידאג לכך שהבטחות יקוימו. בעת הריאיון האלוף ביקש לדבר עם קצין הסגל הפיקודי בשלישות ושאל אותו אם יש תפקיד פנוי של קצין חימוש אוגדת טנקים בימ"ח. כעבור מספר דקות האלוף עודכן כי קצין חימוש אוגדה 49 מסיים תפקיד ויוצא לקידום באוגדה 36 על תקן סגן אלוף. האלוף צלצל למפקד אוגדה 49 האלוף אורי אור, ושאל אותו אם הוא מוכן לקבל לראיון קצין שמתאים להיות קצין חימוש אוגדת טנקים. נשלחתי לראיון בפני מפקד האוגדה והסיכום היה שאתחיל חפיפה ובסיומה אקבל את האחריות על תחום האחזקה והחימוש באוגדה. לשאלתי מי יודיע למפקד חימוש פיקודי על התפקיד שקיבלתי, מפקד האוגדה אמר שזה באחריות של האלוף שסיכם אתך את הריאיון וזה מה שיהיה. מרגע שאלוף הפיקוד ומפקד האוגדה סיכמו שאני מתאים לשמש כקצין חימוש אוגדה, זה יחייב את מערך החימוש. המינוי הזה היה למורת רוחם של קצין חימוש ראשי, וקצין חימוש פיקודי, בעצם המעשה שעשיתי בו פניתי לאלוף הפיקוד, עקפתי אותם וערערתי על סמכותם. בנוסף לכך האלוף הודיע להם שלמילים ולכתובים יש משמעות והבטחות חייבים לקיים.

קצין חימוש אוגדה

התחלתי מיד את התפקיד בגמר החפיפה עם הקצין שהיה לפני. היה לי רקע קודם בתחום אחזקת הטנקים ויש לי יכולות טכניים והבנה במערכות כלי לחימה, ידעתי מיד ליצור קשר עם בעלי המקצוע הבכירים שעמדו לרשותי בחטיבות השונות של האוגדה, דרך קצין החימוש וקציני המטה.

בתפקידי כקצין חימוש אוגדה הייתי אחראי על חיילים רבים ואלפי כלי מלחמה. הייתי חייב להכיר את כל המקצועות ואת כל הכלים כדי שאוכל להכיל כל אירוע  במידה וחלילה יתרחש בגזרה שלי. מתחתי היה צוות בוחנים אוגדתי,  שם מצאתי בעלי מקצוע מעולים בתחומם. עם היכנסי לתפקיד אספתי את קציני החימוש בחטיבות המילואים, ואת צוות בעלי המקצוע לשיחת היכרות והעברת המסר וה"אני מאמין" שלי בעניין מילוי התפקיד. המעמד הזה, בשעה שכל העיניים היו נשואות אלי, נטע בי את התחושה שאני מקבל על עצמי מטלה קשה, אך האמונה שלי בעצמי ליוותה אותי לכל מקום אליו פניתי, ידעתי שעם כל האנשים הטובים הללו, אצליח ואעמוד באתגר. עם סיום דברי שאלתי אם יש למישהו בעיה או בקשה איתה הוא מתמודד לאורך זמן ולא קיבל מענה. סקרתי במבט את כל עשרות בעלי התפקידים השונים ואף אחד לא קם וטען טענה כלשהי, למעט בחור אחד אשר הרים את ידו וביקש לטעון שלא קיימו לגביו הבטחות. זה הדליק לי נורה אדומה והבנתי אותו, כי חוויתי זאת במהלך שרותי. הוא אמר שהוא מנהל העבודה של הטנקים באחת מהחטיבות, הובטח לו על ידי  קציני החימוש שקדמו לי, שהוא יצא לקורס ניהול מוסכים בבה"ד 20 שבאחריתו יקבל רישיון להפעיל מוסך. שאלתי אותו מתי הקורס מתחיל והוא אמר שבעוד שבוע. שלחתי אותו לשלישות בליווי המלצה שלי שיצא לקורס שאורכו מעל שנה, במעמדו הוא היה נג"ד בשירות קבע והיעדרותו ארוכת הזמן מהחטיבה תשפיע על העבודה. שאלתי אותו מי הסגן שלו וביקשתי מהסגן שיחליף אותו לאותו פרק זמן. באותו הרגע עבר רחש בחש בסככה בה התכנסנו, כל הנוכחים פערו את פיהם ולא האמינו למשמע אוזניהם. זה היה הרגע בו רכשתי את אמונם וידעתי שהקצינים והנג"דים ילכו אחרי באש ובמים. הם האמינו שאני אהיה שם בשבילם ואעזור לכל אחד להשיג את יעדו ומבוקשו. בסיומה של השיחה הייתה לי תחושה נהדרת שנעבוד כולנו יחד ואין יעד שלא נוכל לכבוש. לא רק באתי לדבר על האני מאמין המקצועי שלי, אלא האני מאמין האנושי והערכי שלי גם הם באו לידי ביטוי בשיחה זו להלכה ולמעשה. תוך כדי השיח הודעתי להם שאני הכתובת לפתרון בעיות, בעיות שבשגרה ואלה שאינן שגרתיות.

התקופה הייתה התקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. האוגדה התכוננה לסבב נוסף של מלחמה והייתה עבודה רבה. כולם היו עסוקים בתיקון, שיפוץ ושיקום הכלים ובהבאתם למצב כשירות מקסימלי. בעת הזו צה"ל היה עסוק  בעיקר בשינויים ושיפורים בכל תחום שהיה בו ללמוד את לקחי המלחמה. כמו כן, צה"ל החל לבצע סוג חדש של אחזקה, בה כלי המלחמה חייב להיות מזווד בכל רגע נתון, זה כלל מנות קרב, מים, דלק, אופטיקה ותחמושת קלה וכבדה. הטנק חייב להיות מוכן וכשיר בכל רגע נתון לצאת למלחמה, דאגנו שהטנק יימצא תמיד בתנאים האופטימליים שלו. הוא שכן בתוך אוהל אטום ובתוך האוהל יש מתקן של יבוש אוויר, הורדת הלחות וקבלת טעינה ישירות למצבר של הטנק . הדרישה הזו להכניס כל טנק להחסנה יבשה דרשה מאיתנו מאמץ ועבודה לאורך היממה. הייתה תחושה שסבב נוסף מחכה לנו מעבר לפינה וזה נתן מוטיבציה לחיילים לעבודה של 24.7.

טנקים שנכנסו לאכסנה יבשה לא היה צורך לטפל בהם במשך שנתיים. לאחר מכן היו צריכים לרענן אותם מחדש.

ביקשתי מהבוחנים להצטרף אליהם ולהצטוות איתם כדי ללמוד מהם כל מה שאני יכול ללמוד. כך עשיתי במשך ארבעה שבועות. הצטרפתי אל כל אחד ואחד מבעלי המקצוע, למדתי את תחומי עבודתם והבנתי את המושגים ואת הצרכים הנדרשים. למדתי לדבר בשפתם המקצועית. היינו אחראים על כל כלי נישקם של מספר חטיבות, בכל חטיבה היו חימושניקים שידעו היטב את מלאכתם. הצוות שעמד ועבד בצמוד אלי היו צוות של בוחנים ומנהלי עבודה, שכל אחד היה אחראי על התחום עליו הופקד. עמדו לרשותי גם שני סגנים וכוחות מילואים שהיו מיועדים לתקן את כלי המלחמה בעתות מלחמה. מיד לאחר מכן, התפניתי לארגן לעצמי את המשרד ואת צוות הבוחנים שהיו הזרוע המבצעת שלי, הם עמדו בקשר יומיומי עם הדרגים שמתחתם ודנו בפתרון בעיות שהתעוררו. כאשר לא הגיעו לכדי פתרון, נכנסתי אני לתמונה.

במקביל הייתי חייב לתת מענה למפקד האוגדה ולקציני המטה על בעיות  חימוש כלליות, כולל בהיערכות למלחמה. הייתי גם קצין מטה מקצועי שיושב מסביב לשולחן המטה. בכל יום חמישי הייתי צריך לבוא להציג את המצב החימושי הנתון בכל תחומי אחריותי. קצין התחזוקה באוגדה שאף לייצג אותי בפני מפקד האוגדה וקציני המטה השונים ובכך להגדיל את מוטת התפקיד והפרסטיז'ה שלו. הוא מתאר מצב שהוא אחראי גם על קצין החימוש של האוגדה.  כדי להאדיר את עצמו הוא החליט לא לידע אותי שגם אני צריך להגיע לישיבה של קציני המטה , ישיבות העדכון נערכו באופן קבוע בכל יום חמישי. אני לא ידעתי זאת מאחר והייתי עסוק חודש ימים בסבב לימודים עם בעלי המקצוע השונים, על מנת להתמקצע וללמוד את השטח. הוא ניצל את ההיעדרות שלי לטובתו, לא יידע אותי על הישיבות הללו וכך יצא שנעדרתי מישיבות מטה שחשוב היה שאהיה נוכח בהם כדי שיראו ויבינו מה אני עושה וכיצד אני פועל, ואיך אני פותר בעיות. קצין התחזוקה אמר לפקידות שבלשכה שאין צורך להזמין אותי לישיבות המטה מאחר והוא הקצין שמייצג אותי, ומבחינתם הוא היה זה שייצג אותי. באחד מהבקרים פגשתי את הרלשי"ת והיא שאלה אותי למה אני לא מגיע לישיבות המטה? היא זו שאמרה לי שאחת לשבוע ביום חמישי, מתקיימות ישיבות מטה ואני חייב להגיע לישיבות הללו ולהציג בפני כל קציני המטה את מצב האחזקה לאשורו כפי שהוא מתפתח באוגדה באותו השבוע.

יום חמישי הגיע התיישבתי מסביב לשולחן וכל קצין במטה סקר את הנעשה בתחומו. הגיע שלב שקצין התחזוקה קם כדי להציג את הבעיות שהתעוררו והתחזוקה טיפלה בהן כולל בעיות טכניות הקשורות בחימוש שהיו באחריותי. כששמעתי אותו, הבנתי שהעדכון שלו לא מדויק. הוא עדכן על פי מספרים ולא לפי משמעויות. כאשר הגיע תורי לעדכן, פרטתי את מצב האחזקה של הטנקים לפי חטיבות. ידעתי בדיוק כמה כלים תקינים וכמה לא, מי כשיר ומי מושבת. כמה זמן יארך תיקונו של כל כלי עד שיחזור לסד"ק, ידעתי להאריך את זמן התיקון בדיוק של שעות העבודה עליו. כשסיימתי לדבר ולפרט את מעשי, הקצינים העריכו מאוד את ההשתלבות המהירה שלי על התחום עליו אני מופקד. זו הייתה הפעם הראשונה שנכחתי בישיבות המטה שבסופו זכיתי להערכה מקצועית מרובה.

ראיתי שקצין התחזוקה הבין את כל מה שהסברתי ואת הצורך בפירוט שרק אני יכולתי לתת. קצין התחזוקה ידע כמה אני יכול לתרום לשיח ולקידום מצב האחזקה של כלי המלחמה, הוא התחיל לזמן אותי גם לדיונים אחרים שנערכו במשרדו, שיבחתי אותו ואמרתי לו שהוא נתן את הזווית שהוא צריך לתת ואני השלמתי את תמונת המצב מכיוון הזווית המקצועית שלי. שנינו ידענו שאנחנו משלימים זה את זה ולא מתחרים זה בזה.

בעקבות המסקנות שהוסקו ממלחמת יום הכיפורים, החליטו להגן על הטנקים על-ידי הבלט"ן ואנחנו היינו אחראים על ההתקנה. מה היה הבלט"ן? הוא היה עשוי מלוחות מתכת שהולחמו על הטנק ובשעה שהגיע אליו טיל עם חומר נפץ, הוא לא חדר את הטנק, אלא הוסט ממנו והלאה, תוך כדי פיצוץ והעפת הפלטה. כתוצאה מכך, חייהם של החיילים שבטנק ניצלו. לאחר  מכן, הלחמנו פלטה חדשה ובא לציון גואל.

נכנסתי לשגרת עבודה רגילה באוגדה. המשרד החל לפעול על פי סדרי העבודה שהתאימו לי. קבעתי תחומי אחריות בין הפקידות וחייל נוסף בדרגת רב סמל בקבע, ששמו גבי אוחנונה, שהיה אחראי על ניהול המשרד. הרגשתי טוב באוגדה, בכל סופי השבוע נסענו הבייתה, חייל חייל למשפחתו. באחד מימי ראשון הגעתי למחנה פילון, שבה מוקמת מפקדת האוגדה. לפתע ראיתי סביב משרדי מספר כלי רכב שלא זיהיתי. נכנסתי למשרדי וראיתי בו 25 בוחנים וקציני ביקורת מפיקוד צפון שאת חלקם הכרתי. היו אלה קצינים ורס"רים שהתמחו בכל תחומי אחריותי. הם הודיעו לי כי במשך שבוע ימים האוגדה תעבור ביקורת תקינות והם חיכו שאתן להם טנקים מכל חטיבה באופן אקראי, כל כלי המלחמה שבאחריותי יעברו ביקורת יסודית ודקדקנית בכל תחומי המקצועות. ברגע הראשון נדהמתי ולא הבנתי את פשר העניין, בדרך כלל לא מתבצעות ביקורות פתע מהסוג הזה, אלא מודיעים כמה ימים מראש שהם מתעתדים להגיע  לביקורת, ופה במקרה דנן הם באו במפתיע, הודיעו לי ביום חמישי בצהריים שביום הראשון תחל הביקורת. לאור זאת, הבנתי שמפקד חימוש פיקודי אל"מ שילה דוד, חיפש אותי ולא רצה בטובתי.

נקבע שכעבור שבוע קצין חימוש פיקודי אל"מ שילה דוד יסכם את תוצאות הביקורת במשרדו של מפקד האוגדה לאחר שקיבל לידיו את המסקנות. היה זה ביום חמישי אחרי ישיבת מטה, קצין חימוש פיקודי אל"מ שילה דוד יחד עם כל הבוחנים הגיעו למשרד, כמו כן הגיע גם מפקד האוגדה וכל העת הזו שילה לא התייחס אלי, התעלם מנוכחותי.

הסיכום נפתח במספר משפטים והמסקנות שנבעו מהם הובילו לכך שהאוגדה איננה בכשירות ואיננה מוכנה בשלב זה ליציאה לקרב. זה אומר שאני נכשלתי במשימתי. מפקד האוגדה היה המום, הוא הקשיב ובסוף פנה אלי. שמשי מה יש לך להגיד אמרתי לו שאם אני בשלושה חודשים הצלחתי להביא את האוגדה למצב כזה אולי זה שהיה לפני יסביר איך הוא לא תיקן את הטעון תיקון ולמרות זאת הוא קודם לדרגת סגן אלוף. מפקד האוגדה הבין את המצב לאשורו ואמר שהביקורת איננה מקובלת עלי ואם זו המסקנה שלהם, הרי עליהם להוסיף כוח אדם שיבוא ויעזור לנו להעלות את רמת האחזקה באוגדה ולהכין אותה למלחמה. לא ייתכן שבשלושה חודשים שמשי יצליח לקלקל את כל מה שאמרתם. ביקשתי את רשות הדיבור וטענתי שבמקרה זה החמירו אתנו במכוון ולא ראוי שחיילים שעבדו ללא לאות במשמרות במשך כל היממה יקבלו ביקורת שלא מגיעה להם. מפקד האוגדה תא"ל אורי אור סגר את הפגישה, הנוכחים התפזרו, נשארנו אני ומפקד האוגדה ואמרתי לו שאני איבדתי את האמון במפקד חימוש פיקודי, הוא נוקם ונוטר, מראש הוא לא רצה אותי בתפקיד זה ובחר לפגוע באוגדה דרכי. יצאתי בתחושה קשה ביותר ולפני שיצאתי מפקד האוגדה אמר לי אל תתרגש, כל קצין בצה"ל מהרגע שקיבל דרגת סג"מ מרחפת מעל ראשו מפקד רשע.

מבצע ליטני

נקמת דם ילד יהודי קטן, עוד לא ברא השטן

הימים בצפון היו ימים קשים ביותר, מגבול לבנון נורו קטיושות ללא הבחנה ופגעו בתושבי הצפון. הם נאלצו לשהות במקלטים במשך רוב שעות היממה. קריית שמונה ננטשה ברובה והמצב בגבול הצפון היה בכי רע.

בשלב מסוים החליט המטה הכללי לצאת ל"מבצע ליטני" כדי לנקות את דרום לבנון מקטיושות ולהרחיק את תושבי הצפון מטווח אש הקטיושות. אוגדה 36 ירדה מרמת הגולן ואוגדה 49 כאילו לא הייתה במלחמה, יצאה מהימ"ח ועלו לרמת הגולן על שרשראות כי באותו הזמן אוגדה 36 ירדה מהגולן, היעד של היה כיבוש דרום לבנון  עד נהר הליטני וטיהורו מהמחבלים. המבצע ארך כשלושה חודשים עד שאחרון החיילים חזר לתוך תחום הגבול של מדינת ישראל.

מספר ימים לאחר הפלישה ללבנון, הסורים החלו להזיז כוחות לכיוון רמת הגולן. המטכ"ל החליט להעלות את אוגדה 36 לרמת הגולן ואת אוגדה 49 הציבה בלבנון. והכל עבר בסדר. פתאום ראה זה פלא, אוגדה 49 הפכה להיות אוגדה סדירה שנלחמת בלבנון. אז מה יש להגיד? האם אני מתאים או לא מתאים?????? לגמרי מתאים!!!!

תוך כדי המבצע בלבנון נולדה לי בת בשם טליה. שוב דורית, האישה והאמא המדהימה, נאלצה להתמודד לבד במשימות היומיומיות המורכבות, עם שלושה ילדים קטנים.

מילאתי תפקיד של שנתיים, התמודדתי עם בעיות טכניות ובעיות של מפקדים עוינים והצלחתי בתפקיד שהיה משאת נפשי. עם סיום התפקיד מפקד האוגדה אורי אור כתב לי המלצה: "קצין חימוש טוב מאוד, מצב האחזקה באוגדה הוא נר לרגליו, קידם רבות את מצב האוגדה".

היה נחמד לכל מי שאתה פוגש בדרך למעלה, כי תצטרך לעבור על פניו שוב בדרך למטה.

עם סיום תפקיד האוגדה, התייצבתי במפקדת קצין חימוש צפון, בתקווה שמילאתי את כל התפקידים שהציבו בפני והמליצו על קבלת דרגת סגן אלוף, המלצה שלא כובדה, ולמרות זאת הציבו אותי בתפקיד רוחב נוסף בתקן רב סרן במפקדת פיקוד מרש"ל – מרחב שלמה. התפקיד היה קשה והמרחק הרב מהבית, הקשה אותו עוד יותר. היציאות היו קשות ולמרות הכל קיבלתי את הדין והתחלתי תפקיד. הגעתי הבייתה אחת לשבועיים. היציאות הבייתה והשיבה לבסיס התאפשרו אך ורק בסיועו של חיל האוויר. המטוסים המריאו מבסיס חיל האוויר בשארם א שייך עד לנתב"ג ובחזרה. תוך כדי מילוי התפקיד, התחלפו שני מפקדים בפיקוד החימוש. האחד הוא סא"ל שמעון כוהן ששירת בתפקיד כמעט שנה, ואותו החליף  סא"ל ראובן כהן ואף הוא סיים את תפקידו זה. ביקשתי להחליף עם אחד מהם תפקיד כדי לזכות בדרגת סא"ל. ביקשתי ראיון עם קצין חימוש ראשי, העליתי בפניו את הבקשה להחליף את ראובן כהן עם סיום תפקידו. הם סרבו לבקשתי קצין חימוש ראשי סרב לתת לי את התפקיד על אף שידע אילו תפקידים ביצעתי, וכמה הייתי מסור לתפקידי, ועשיתי את כל שורת התפקידים תוך כדי מסירות אינסופית, הקרבה, יושרה ונאמנות מוחלטת לצבא, למרות שהתמסרות טוטאלית שלי למדים פגעה קשות במרקם היחסים בבית כתוצאה מהיעדרותי. קצין חימוש ראשי הציע לי תפקיד בדרגת סא"ל במידה ואעשה הסבה לחיל התותחנים. הסכמתי לקבל את ההסבה לתותחנים נפגעתי, אך כדי שאוכל לפתוח לי אופציה חדשה לקבלת הדרגה המיוחלת, הסכמתי לקבל את הצעתו.

עם סיום תפקידי במסגרת חימוש פיקוד צפון נימסר לי ע"י המחש"פ, שאין לו תפקיד עבורי. כאשר הוא ביקש ממני לחתום על סיכום השיחה, סירבתי לעשות זאת מאחר ולא הסכמתי עם דברי הסיכום. הצגתי בפניו מספר סיכומי מחש"פ קודמים בהם סוכם כי במידה ואמלא את התפקידים באופן חיובי בהמלצות המפקדים ביחידות השונות, אקבל קידום במסגרת הפיקוד בכוונה להעניק לי דרגת סגן-אלוף. בראיון עם קצין חימוש ראשי, הציעו לי לעבור הסבה לחיל התותחנים ולאפשר לי לקבל תפקיד סגן מפקד אג"ד בימ"ח באזור ירושלים. הצעה זו נשאה חן בעיני מאחר וראיתי שניתן למצוא דרכה פתרון לבעיה ואף  לקבל את דרגת סגן-אלוף. ואומנם הצלחתי לסיים את ההסבה והגעתי לראיון שיבוצים בפני קצין תותחנים ראשי, תת אלוף בר דוד, שהודיע לי כי החליט לא לשבץ אותי בימ"ח, אלא להציב אותי בתור סגן מפקד אג"ד בשיבטה, בענף אימון יחידות. טענתי כי במשך שנים אני משרת בשרשרת תפקידים הרחוקים מרחק רב מביתנו, והירידה לבסיס בשיבטה תדרוש ממני למלא תפקיד תובעני וקשה, ועיקר הבעיה טמונה בכך שתמנע מבני משפחתי לראות אותי ולנהל בית נורמטיבי. הצעה זו שלו תפסה אותי לא מוכן ומופתע לחלוטין, ידעתי שבגלל שירות ארוך ביחידות שדה מגיע לי בשלב זה שירות מסוג אחר, והצעה זו באה   בניגוד גמור לסיכום שהיה לי בכתב. בסיום ההסבר שלי לעניין ההצבה בשיבטה, הקתמ"ר, קצין תותחנים ראשי. התבונן בי ואמר באופן הנחרץ ביותר: "אתה רוצה לקבל דרגת סגן אלוף או לחזור לחיל חימוש?" השבתי לו שאני מעונין לקבל דרגת סגן אלוף ואקבל עלי את הדין ואמלא את תפקיד סגן מפקד אג"ד בשיבטה.

התחלתי תפקיד ללא חפיפה, מאחר והתפקיד בשלב זה כבר לא היה מאויש, לאור ניסיוני הרב, למרות הקושי השתלבתי היטב ביחידת תותחנים, והרגשתי שאני הולך בדרך הנכונה. מפקד האג"ד היה מרוצה מאוד מתפקודי וכך מפקד בית הספר לתותחנים.

כעבור כחודש, הודיעו לי שעלי להתייצב בלשכת קצין תותחנים ראשי, כדי לקבל את דרגת סגן-אלוף. התייצבתי בחרדת קודש למעמד קבלת הדרגה. אין לתאר במילים את השמחה האדירה שחשתי בתוכי, זו הייתה הרגשה חד פעמית של הגשמת החלום.

חזרתי לבסיס שמח וטוב לבב, נחוש לבצע את עבודתי על הצד הטוב ביותר. לצערי, כעבור זמן לא רב, התחלתי להרגיש קריסה של מערכות רפואיות בגופי, צצו להן בעיות עור קיצוניות, דלקות חוזרות ונשנות בדרכי הנשימה, שחייבו אותי לקבל תרופות מסוגים שונים, כולל משאפים וחייבו אותי להיות מצויד בזריקת אטקופין שאצטרך להשתמש בה ברגעים של קריסה. זו הייתה בעיה שיכלה לגרום לסכנת חיים, למרות זאת המשכתי לבצע את תפקידי כל עוד בריאותי אפשרה לי. מצבי הגופני התדרדר ורופא היחידה שלח אותי לבית החולים שיבא למחלקת אלרגיה, נבדקתי ע" י ד"ר כלב מנהל המחלקה, הוא אסר עלי לחזור ולשמש בתפקיד זה בבסיס שיבטה, מהסיבה שכפי הניראה, ישנו חומר מסוים בחול ובאבק שגורמים לי לתגובות אלרגניות קשות. עם שובי לבסיס, מצויד באסמכתות רפואיות, עדכנתי את מפקד האג"ד ואת מפקד בית הספר שהרופא פסק באופן מוחלט שמצבי הבריאותי פוסל אותי ואינו מאפשר לי להמשיך בתפקיד.

נשלחתי לראיון בפני קצין תותחנים ראשי, שהבין את מצוקתי הבריאותית ונפרדנו לשלום תוך כדי ציון הסיבה הרפואית שבעטיה נגזר עלי לסיים תפקיד. נשלחתי שוב לקצין חימוש ראשי לשיבוץ מחדש. בראיון עם קצין חימוש ראשי, לא קיבלו את המלצותיו של הרופא, האשימו אותי שאני מתחזה לחולה ושהסכמתי לקבל על עצמי את התפקיד האחרון רק לשם קבלת דרגת סגן אלוף. הם עשו זאת למרות שהייתי מגובה במכתבים ובהמלצות מרופא בכיר בבית החולים. יצאתי משיחת הסיכום עם קצין חימוש ראשי, בתחושה עמוקה של עלבון, נפגעתי עד עמקי נשמתי. במעמד זה החליטו להציב אותי שוב בשארם -א-שייך. מאחר וכבר נשאתי את דרגת סגן אלוף, התחלתי מחדש סבב תפקידים ועל כן, בקלות מרובה יכלו לצוות אותי שוב לתפקיד שהיה מרוחק מהבית, הם עשו זאת באופן בוטה ואכזרי. הרוע והרדיפה על-ידי אל"מ שילה דוד, קצין חימוש פיקוד צפון ואל"מ יורם לונדון, סגן קצין חימוש ראשי שמנעו ממני בכל דרך אפשרית קבלת תפקיד בפיקוד צפון, כך שאהיה קרוב לביתי ולמשפחתי.

חזרתי לפיקוד מרש"ל כמפקד החימוש בדרגת סגן אלוף. התייצבתי בפני מפקד הפיקוד תא"ל צורי שגיא, שבעבר היה מפקד חטמ"ר 820. הוא זכר את היכולות שלי, הכיר אותי באופן אישי ותמך בי לאורך כל הדרך מתוך כך שראינו עין בעין את המקצוע החימושי ומתוך הערכה כלפי יכולותי ופועלי.

התחלתי תפקיד קשה משום שבתקופה הנוכחית ישראל ומצרים חתמו על הסכם השלום עם סאדת, הסכם שהתבצע בשלבים. נודע לי כי מצב האחזקה בתנאים האוביקטיביים של המקום החם עד 45 מעלות צלסיוס בקיץ והרווי בחולות , הזיק בעיקר לכלי הרכב, הנגמש"ים, הזחל"מים והטנקים הפזורים ביחידות השונות במרחבי הפיקוד, עם גבולות גיזרה מדרומית לאילת, בקו ישיר לאבו רודס ובמשולש, עד הקודקוד התחתון של שארם. מרחב הפיקוד היה גדול יותר מכל שיטחה של מדינת ישראל.

היחידות עליהם הייתי אחראי מבחינה חימושית וטכנית היו מרוחקות זו מזו במאות קילומטרים. כדי להגיע לכל יחידה ויחידה גמעתי בדרך קילומטרים מרובים. עם הגיעי לבסיס קיבלתי עדכונים, והיה עלי למצוא פתרונות טכניים לכל הבעיות שהעלו בפני.

קושי נוסף התעורר כתוצאה מבעיות תקשורתיות בין הפיקוד לגורמי המטכ"ל השונים במפקדת קצין חימוש ראשי, מאחר והטלפונים לא תמיד פעלו, נאלצתי לא אחת להגיע מסיני למרכז המדינה במטוס, כדי להציג את הבעיות שהתעוררו בשטח ולקבל פתרונות מאחר ותנאי מזג האוויר גרמו לבלאי של הכלים, וכדי לתחזק אותם היטב, היינו זקוקים לחלקי חילוף לעיתים קרובות יותר.

קושי נוסף היה בהפעלת סדנאות במרחב הפיקוד ובחטיבות השונות שרובם היו במחנות הסמוכים לקו החוף, כגון: נביעות, די-זהב ובחופי שארם א-שייך, חופים בהם הסתובבו להן באופן חופשי ביותר בנות מרחבי הגלובוס כשהן מעורטלות וחשופות לחלוטין. יחידות החימוש שהיו אמורות לתחזק את הכלים פעלו בסמוך לכל הנוף היפה הזה, רבים מהחיילים העדיפו בכל רגע נתון, לעזוב את הסדנאות ולרדת לחוף, דבר שלא תרם לטיב ולאיכות התחזוקה ולשליטה בחיילים. כשהבנתי שזה המצב, ושעלי לשמור על המשמעת והמסגרת הצבאית על חשבון ביקורי בבית, הציעו לי בפיקוד להוריד את משפחתי לשארם א שייך, לקבל בה דירה ולהתגורר בשיכון צבא הקבע במקום. באחת הטיסות לשארם, הצטרפה אלי דורית, רציתי שתתרשם מהמקום ותסכים ללכת אחרי למדבר, לארץ לא זרועה, לבצע את המהלך של שנת שרות באופירה. דורית שאוהבת את החום ואת הים, התאהבה במקום, הנוף הקסים אותה והיא אכן נאותה לרדת לחופי שארם. הדרמנו לאופירה, הייתה זו שנה מלאה בתגליות. גיליתי מה הפסדתי, מהם חיי משפחה תקינים, פתאום נעשיתי חלק אינטגרלי מהמשפחה. השינוי שהמשפחה עברה מצא חן בעיני הילדים, הם נהנו מהחופים, מהים, ומכל השפע שהוא מציע.

בתוקף תפקידי עמד לרשותי ג'יפ שסייע לי להגיע אל היחידות ולבקר אותם. יצאנו מדי פעם לטיולים במרחבי המדבר וההנאה הייתה גדולה. סוף סוף, הצלחתי למלא את תפקיד האב בחיי היומיום של ילדי.

במסגרת הסכמי השלום שנחתמו עם המצרים, צה"ל החל לפנות בסיסים בחצי האי סיני. תחילה נסוגו מהאזורים הקרובים לתעלת סואץ ומהר מאוד הגיעו אל הנקודה הדרומית ביותר, הלא היא שארם שקיבלה את השם אופירה. היה צורך להכין את כלי הרכב לצורך פינוי הבסיסים על כל תכולתם. פינו את המשאיות  כשעל גבם העמיסו כל מה שניתן היה לפרק ולפנות מתוך היחידות הצבאיות השונות. אולם, כלי הרכב היו במצב בלתי כשיר, על כן, סיכמו לבצע את ההעברה של כלי הרכב על ידי העמסת המשאיות על מובילים, הדבר נעשה תוך כדי העלאת הפיקוד כולו לתרגיל היסעים מטכלי, שהיה כרוך בהוצאות מרובות. אני טענתי שאני מסוגל לבצע תיקונים בעיקר בנושאי תקרים ונזילות במערכות הבלמים ולהביא את כלי הרכב למצב נסיעה. הצגתי תוכנית בפני המטה הכללי, שקראתי לה "תוכנית עבודה מואצת". כלומר, עבודה בהתאם לפלוגות ע"י קבלה ממרכז צל"ם וחלפים, קבלת ערכות החלפה של מערכת הבלימה בהתאם לסוגי הרכב השונים ואמצעים שונים שאפשרו את הביצוע. כאשר התחייבתי שעם קבלת כוח האדם וצ"בם, ציוד בתי מלאכה. התחייבתי שבכל יום אצליח להעמיד פלוגה בכשירות נסיעה, כך שהפיקוד יתפנה בנסיעה ולא ע"י מובילים. המטה הכללי סירב לדרישה שלי, אני התעקשתי וביקשתי לעשות ניסוי על פלוגה אחת ולהוכיח את היכולות שלי. נציג קצין חימוש ראשי לא תמך בתוכנית. בהתערבות סגן מפקד פיקוד מרש"ל אל"מ נפתלי, שתמך בתוכניתי ודרש שאקבל את הציוד הנכון, הוא סייע לי רבות, האמין ביכולות שלי ושלנו. קיבלתי כוח אדם, וערכות והוכחתי שאכן אני עומד בתנאים. חזרתי לפיקוד, ישבתי עם קציני החימוש ביחידות השונות, מפקדי הסדנאות ומרכזי הטיפולים. שוחחתי איתם על תע"מ, תעסוקה מבצעית, הם כולם נרתמו למשימה והפלוגה הראשונה, יצאה לדרך בשיירות כאשר כל משאית עמוסה בציוד צבאי יקר ערך. הם התקדמו בקצב שלהם ליעדים שהיו אמורים להגיע אליהם.

עבדתי ללא לאות למען הצלחת המבצע ועל כך קיבלתי הכרה מצד כל המפקדים במרחב.

בשלב מסוים תת אלוף שגיא מפקד המרחב, קרא לי  ושיתף אותי במצבע מיוחד שעומד להתרחש, הוא הודיע לי שעלי להעביר את הפיקוד לסגן שלי ואני אצא לתפקיד סודי אליו נשלחתי. לשם כך עברתי תחקיר ביטחוני המסווג כגבוה ביותר. התפקיד היה באזור דרום סיני. עבדנו שם יומם ולילה והשתדלנו להשלים את המשימה שלשמה נקראנו.

בהתאם ללוח הזמנים, צה"ל התקדם בפינוי היחידות כולן ממרחבי סיני, ואני חזרתי חזרה לסיים את מבצע הפינוי שהתנהל בצורה טובה ובהתאם לתוכניות.

בסמוך לפינוי הסופי של המחנות בשארם, הרמטכ"ל ה אלוף רפאל איתן, ביקש להיפגש עם הקצינים ממרחב שלמה ותוך כדי עדכון המצב, הוא הודיע על החלטה שהתקבלה וקבעה כי עלינו לצאת ממבני הקבע ולעבור לאוהלים כדי לשפץ את המבנים לפני שמעבירים למצרים. אמרתי לרמטכ"ל שנכון הוא שהמרחב צמצם את פעילותו, אך אנו נמצאים בעיצומו של מבצע פינוי הצבא ממרחבי סיני ולא מתאים שחיילים שעובדים ללא לאות יגורו באוהלים רק כדי לתת למצרים דיור משופץ. תשובתו הייתה שאתייצב בלשכה בתל אביב ואקבל שם את התשובה לבקשתי. הגעתי אליו ללשכתו ובשיחה קצרה הוא הסביר לי שלא ראוי לי כמפקד לדבר ולהעלות טענות בנוכחות החיילים. הוא ביקש ממני שאחזור לבסיס, וכשאסיים את תפקידי אעביר את התפקיד שלי לסגני ושאתייצב חזרה בפיקוד צפון, כאב לי שזו הייתה תשובתו מאחר ולא נלחמתי למעני אלא למענם של חיילי שהקדישו שעות רבות ביממה כדי לעמוד ביעדים שהוצבו בפניהם..

הגעתי לגיל 38 ובשיחה עם דורית, החלטתי להודיע לה על שחרורי מרצון מצה"ל, מאסתי בכל האינטריגות ומלחמות הכוח והכבוד. דורית התנגדה  לכך בטענה שעלי להישאר בצבא עוד שנתיים כדי לקבל את כל התנאים שאני רשאי לקבל כקצין שפרש לגמלאות. הגעתי למסקנה שהמשפחה חשובה בתקופה זו של החיים. ביקשתי לצאת לחל"ת, עד שאגיע לגיל 40, ואז לחזור לצה"ל ולפרוש לגמלאות מהצבא בכבוד.

יצאתי לחופשה של שבוע והודיעו לי לחזור לפיקוד צפון ודרשו ממני להשתבץ בתפקיד רב סרן למרות שנשאתי על כתפי את דרגת סגן אלוף, התנגדתי, מפקד החימוש הפיקודי, אמר לי שאם אני מסרב לקבל על עצמי את התפקיד, אני משתחרר באופן מיידי. הוא הודיע לי שלמרות שאקבל תפקיד של רב סרן, זכויותי לא יפגעו, הפגיעה תהיה רק באגו שלי. לא ידעתי את נפשי, האם להשתחרר ולוותר על הפנסיה שהיא העוגן הכלכלי של המשפחה או לקבל עלי את התפקיד. בסיכום הריאיון שבו נכחו רס"ן יעקב פייט שהיה סגן מפקד חימוש פיקודי. הייתי נסער ביותר, בצאתי מהריאיון בעודי סמוך ללשכה, סא"ל פייט קרא לי אליו ואמר לי, קבל את התפקיד, תתארגן, תנוח, זה תפקיד קל לביצוע עבורך ותפרוש מהצבא בעוד שנתיים. הוא אמר לי תתקשר מחר או מחרותים ותודיע שאתה מקבל על עצמך את התפקיד. כעבור יומיים הודעתי שאני מוכן לקבל את התפקיד ולא לצאת לחל"ת. הוא איחל לי הצלחה והוצבתי לתפקיד קצין חימוש חטיבת צנחנים בימ"ח 939. המיקום שלו היה באזור טירת הכרמל. אולם במרחב הפיקוד ובעיקר בצפון המדינה התנהלה מלחמת התשה מול הלבנוניים, כולל הפגזות כמעט יומיומיות מראש הניקרה ובעיקר על האוכלוסייה בקריית שמונה. קיבלנו הנחיות להיערכות לחימה, שהמשמעות שלה היא קידום תוכניות עבודה בימ"חים. לדאוג לבחון ולתקן את כל כלי המלחמה בחטיבה ולהיות בכוננות. כעבור זמן לא רב הוכרזה כוננות בפיקוד צפון וצה"ל החל בכיבוש דרום לבנון במבצע "שלום הגליל" הראשון.

חצינו את קו הגבול באזור ראש הניקרה כאשר כל ציוד הלחימה, הנגמ"שים והרכב של הצנחנים פעלו ללא דופי. הם נסעו על שרשראות מהימ"ח בסמוך לטירת הכרמל ועד לסיום הלחימה בבירות. הייתה זו לחימה קשה לאורך ציר החוף, כיבוש הערים צור, צידון עין חילווה ועד למבואות בירות.

דורית ליוותה אותי עד למעבר גבול בסמוך לראש הניקרה. שם נפרדתי מימנה. אמרתי לה שהיא מקיימת את בר המצווה של שי בשבת כנאה וכיאה למעמד מרגש זה. ביקשתי מימנה שתיקח אותו לבית הכנסת ותוביל את האירוע במקומי. נישקתי את כולם ויצאתי לדרך. הייתי אמור להיות אזרח, או לפחות בחל"ת ובמקום זה מצאתי את עצמי ניכנס ללבנון לצורכי לחימה שהייתה קשה מול המחבלים. גולת הכותרת שלי בלחימה, היה לספק פתרונות טכניים לכלי הרכב והצל"ם כנדרש.

אחרי כיבוש צור וצידון נערכנו להתארגנות ולהתבססות בעיר צידון וקיבלנו הנחייה לכבוש את מחנה הפליטים, מעוז המחבלים בשם עין חילווה הממוקם בסמוך לצידון. המקום היה צפוף ביותר וללא דרכי גישה  מינימליים. הצנחנים הכניסו שני די9 שיפלסו את הדרך אולם אחד מהם ניתקע ובאתי יחד עם קצין נוסף לתקן אותו תחת אש. לא ניתן היה לתקנו מאחר והמנוע של הטרקטור די9 של חיל ההנדסה התפוצץ כתוצאה מרשלנות והזנחה ולא מפגיעה של האויב .

ביום חמישי ניגשתי אל מפקד החטיבה וסיפרתי לו שבשבת בני שי הגיע למצוות והוא עולה לתורה ואני מרגיש כמו ריה"ל, "ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב" . למחרת עליתי על מסוק עם חיוך ענק של שמחה מילא את כל פני, עד הרגע בו גיליתי כי היה זה מסוק שבא לפנות את גופות החיילים. באותו הרגע התהפך עלי יומי ומשמחה שלא ידעה גבולות נשבר ליבי לנוכח גופותיהם של החיילים הצעירים שפתיל חייהם נגדע באחת ולא יוכלו להגשים את שאיפותיהם וחלומותיהם. וכך שבור ומרוסק מכאב אובדן חייהם של החיילים הצעירים, הגעתי לעלייה לתורה של שי, בני האהוב.

לאחר שבועיים של לחימה קשה, חטיבת המילואים של הצנחנים, יצאה מלבנון וחזרה להתארגנות במחנה הקבע בטירת הכרמל. כעבור זמן קצר, החטיבה גויסה פעם נוספת, חזרה ללבנון ותפסה קו באזור המזרחי שבלבנון, מול בקעת הלבנון. שהינו שם מספר חודשים, צה"ל החליט שהוא סיים את כיבוש דרום לבנון כולל את הכביש המוביל לדמשק. צה"ל החליט לדלל את הכוחות שבשטח והחטיבה יצאה שוב מלבנון וחזרה לימ"ח.

החטיבה הייתה בהתארגנות ולקראת הכנסת נגמ"שים לשימור באחסנה יבשה. המח"ט הודיע לקציני המטה על סיור מפקדים במזרח לבנון מול הסורים והכנה לתעסוקה מבצעית נוספת. קציני המטה התארגנו ליציאה בג'יפים. היה חסר מקום לסגן מפקד החטיבה במילואים, סא"ל אמנון מעמק בית שאן. הוא הגיע ברגע האחרון, המח"ט ביקש מימני שאישאר בחטיבה והוא יצא במקומי לסיור.  הג'יפים הגיעו לאזור ממנו תצפתו על הצד המזרחי לכיוון סוריה. בסיום הסיור, הג'יפים ירדו מהתצפית. קצין האג"ם נהג בג'יפ המח"ט, ובתוכו ישבו גם סגן מפקד החטיבה, קצין המודיעין ומג"ד, הם היו חמישה במספר. בירידה מהתצפית, ג'יפ המח"ט עלה על מוקש, קצין המודיעין, המג"ד וסגן מפקד החטיבה נהרגו. המח"ט נפצע קשה וקצין האג"ם נפצע קל. הידיעה על האסון שאירע הגיעה אלי בשעת אחר הצהריים, בשעה שהגעתי הבייתה מהחטיבה וקצינת הקישור צילצלה אלי כשהיא בוכה וצועקת וקשה היה להבין אפילו מה היא אומרת, אבל הבנתי שמשהו נורא קרה., היא הודיע לי על מותם של המח"ט וארבעת הקצינים. ושעלי לחזור מיד לחטיבה. מאחר ובעת הזו הייתי אני בעל הדרגה הגבוהה ביותר. ביקשו מימני לאסוף את החיילים, לעדכן אותם אודות האירוע באופן כללי וצוות מטעם פיקוד צפון הגיע כדי לארגן שלוש לוויות. דרשו ממני להגיע לבית החולים בצפת ולזהות את שלושת חברי הקצינים. נסעתי מטירת הכרמל לבית החולים בצפת בתחושה קשה ביותר. המראות היו קשים מנשוא לנפש חבולה.

בבית החולים חיכו לי מפקד רם 2 ורב מטעם הרבנות שליווה אותי לחדר המתים. הרב שאל אותי אם אני מסוגל לעמוד במשימת הזיהוי, הודעתי לו שאני מסוגל. זיהיתי שלושה חללים, הרב החתים אותי על טפסי זיהוי. נפרדנו והייתי בדרכי הבייתה הודעתי בחטיבה שזיהיתי את הנופלים ויש להתכונן לטכסי הלוויות. מיד לאחר מכן שבתי לביתי.

למחרת השתתפתי בלוויתו של קצין המודיעין רס"ן נפתלי שהיה בן יחיד לשורדי שואה. הכאב היה עצום ביותר, בלתי ניתן להכלה. עם נפתלי הי"ד, הייתי בקשר מקצועי כאשר ניתחנו אירועים, הוא היה בן קיבוץ שובל והוריו גרו בחיפה.

בין הנספים היו גם המג"ד משה סלע וסגן מפקד החטיבה אמנון, בן קיבוץ עמק הירדן.

לאחר האובדן הכבד הזה, החטיבה עלתה שוב ללבנון לתעסוקה של החטיבה המבצעית. התקרבתי לגיל 40, נפרדתי מהחיילים והמפקדים וביציאה מלבנון, עלינו על מטען צד וירי של חולית מחבלים. שוב נפצעתי ביד ימין, נחלצנו מהאירוע ללא הרוגים ופצועים קשה. הרופאים שטיפלו בי החליטו שעלי לעבור ניתוח ביד ימין. הודעתי למפקדי שאת ההחלמה אמשיך כאזרח המשוחרר מצה"ל.

השחרור מצה"ל

כשנה לפני השחרור, כשהבנתי שעוד מעט אני פונה לדרך חדשה ולא מוכרת, החלטנו דורית ואני למכור את הבית בקרית חיים, לקנות שטח ולבנות בית באזור כפרי. הסתובבנו הרבה מאוד בארץ במטרה למצוא מקום וקהילה שתתאים לנו ולילדינו. דורית רצתה מאוד בית בקרבת הים, היא מאוד אוהבת את הים, את הרחצה בו ולטייל סתם כך על החוף. לאחר שיטוטים רבים, החלטנו כי המקום המתאים לנו ביותר הוא זיכרון יעקב. בשנת 1982/3, זכינו במיכרז שבו הותר לנו לבנות בית על שטח של חצי דונם ב"גבעת עדן" שהייתה שכונה חדשה הצמודה לזיכרון יעקב על רכס הכרמל, במקום בו הבית צופה לכיוון מערב, אל עבר הים. בתקופה זו שרתתי בלבנון והקבלנים החליטו לעגל פינות בבניה. בהתחלה לא כל כך הבנתי, אך כעבור מספר שנים דורית ואני החלטנו למכור את הבית ופנינו לפרויקט חדש של המשך ההרחבה בגבעת עדן. שוב זכינו במגרש על שטח של חצי דונם ובנינו את הבית. זה קרה כבר לאחר שחרורי מצה"ל, ובפרויקט זה הייתי מעורב הרבה יותר. בבניה הזו דורית השפיעה על אופן הבנייה כארכיטקטית והיא תיקנה את התוכניות של הארכיטקטית מטעם הקבלן. בדיעבד אני רואה כמה שהיא נהגה בחוכמה כי הבית ניבנה באופן בו יש כניסה משני הכיוונים. האחד מהצפון והשני מהמזרח. המקנה לנו אפשרויות של סגירת דלת, השכרת חלק מהמבנה, כאשר הבנו שיגיע היום בו הילדים יצאו מהקן, ילכו לדרכם ולא רצינו להישאר כזוג עם בית כל כך גדול שאין לנו צורך בו. לעומת זאת, להכנסה נוספת לפנסיה יש תמיד מקום.

החלוקה הייתה כזו: אני אקבל על עצמי להתנהל מול הקבלנים ולדאוג לקידום העבודה בהתאם למקצועות השונים. ודורית הייתה אחראית על מעקב החלטות ותיקון התיכנון הפונקציונאלי של הבית.

כשלושה חודשים לפני תום מועד שחרורי מצה"ל, פניתי אל מפקדי וביקשתי להשתחרר במועד הרצוי לי, יום הולדתי ה-40. חששתי שמא הם לא ייענו לבקשתי זו מכיוון שהימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה והצבא יכול היה להנפיק תירוצים למכביר. למזלי, הם אישרו את בקשתי ויחד עם האישור שכה נכספתי אליו מזה זמן מה, התעוררו בתוכי תהיות חדשות. מה יהיה? לאן אפנה? אינני מכיר את חיי האזרחות, אני מכיר רק את חיי הצבא. אין יותר קרבות, אין יותר לילות שלמים של כוננויות, כמה שזה טוב, ככה זה קשה. כי אלה החיים שהורגלתי אליהם מאז היותי בן 18. וכעת שאני אבא ובעל ומוטלת עלי האחריות להמשיך ולקיים את משפחתי בכבוד, אני שב הבייתה, לבית בו בני משפחתי התרגלו לחיות חיים שבהם אני נוכח ניפקד, כמעט ולא שהיתי בבית במשך ימות השבוע, פתאום מתגלה בפני כולנו מציאות חדשה שאצטרך ללמוד אותה ולהשתלב בה. החששות קיננו בתוכי, האם אצליח להשתלב? האם אני אהינה ממה שאני אעשה? האם ההשתלבות המחודשת שלי במשפחה תתקבל באהבה? האם אצליח להתגבר על כל מה שחוויתי וראיתי בצבא ולהתחיל בחיי שיגרה ללא כל המטענים? היו אלה שאלות שהעסיקו אותי ללא לאות.

דורית, שהתרגלה לגדל את ארבעת ילדינו לבד, שהקריבה את שנותיה היפות למענם ולמעני. בשנים בהם זוגות יוצאים לבילויים ולחופשות בהתאם לתכנון המתאים לחיי משפחה נורמטיבית, לא היו קיימים בחיינו כי החופשות שלי היו מותאמות למצב הביטחוני. דורית ספגה הכול והתנהלה לגמרי לבד עם הילדים. כשחזרתי הבייתה בגיל 40, רציתי לפצות אותה על כל מה שהפסידה בחייה ופספסנו יחד כזוג, אך לא תמיד ידעתי איך לעשות זאת ולעיתים קרה שהרסתי יותר ממה שבניתי, שלקחתי יותר ממה שפיציתי. לא הייתי אפילו במודעות של להביא הבייתה פרחים לשבת שכה שמחו את ליבה. לא ליוויתי את הילדים בימי הורים ופתאום הייתי צריך להתחיל לעשות זאת. מרגע שחזרתי דחפתי אותה ללמוד ציור שהיא כה מוכשרת בתחום זה, רציתי שהיא תתפתח בתחומי העניין שלה. שמחתי כשהלכה לקורס לתדמיתנות ולעיצוב אופנה וכמו כן למדה אדריכלות פנים. כל הנושאים הללו היו קרובים מאוד לליבה ושמחתי שהיא יכולה להתפתח בהם. היא למדה גם שמאות בתחום התכשיטים והערכת ענתיקות ועבדה בתחום זה במשך מספר שנים, עד שהפסיקה לגלות בזה עניין.

דורית חזרה לנגן על הפסנתר שקנינו מיד לאחר נישואינו. היא ניגנה בו במשך שנים, עד שנולדו הילדים והיא לא יכלה יותר להתפנות לכך.

כשהיא התחילה ללמוד ויצאה מהבית, אני נשארתי יותר בבית. הרגשתי שדורית יכולה סוף סוף לממש את חלומותיה. שמחתי עם זה. אבל מתחת לפני השטח, היא הסתובבה כל הזמן בתחושות של החמצה שלא ניתנת להשלמה של תקופת חיים חשובה שנעלמה לה. אצלה תחושת ההחמצה הייתה גדולה יותר משלי. היא התחילה לממש את עצמה בגיל 40 ולמדה גם קוסמטיקה רפואית באישור משרד הבריאות ועדיין קשה לה להשלים עם תחושת הפספוס שקשה עד בלתי אפשרי לפצות עליו.

בחופשת ההסתגלות שלי שהחלה ב- 1.6.1984, יצאתי לקורס ניהול בכיר בטכניון שארך כארבעה חודשים.

 ב1.9.1984 השתחררתי מצה"ל והדלקנו את האור בדירה החדשה בגבעת עדן, היה זה הבית הראשון שהאיר את הגבעה. אחרינו נכנסו משפחות נוספות והיום המקום מלא באור גדול.

אנחנו נהנינו מאוד מהמרחבים ומהנוף, הגענו אליו בשעה שהאזור לא היה עדיין מיושב והילדים נהנו מהחופש ומהמרחבים.

בתקופה הזו נחשפתי למודעה שמשרד הפנים מחפש מנכ"ל למועצה האזורית חוף הכרמל. המונה 22 ישובים.

תפקידים באזרחות

מנכ"ל המועצה האזורית "חוף הכרמל" –

הגעתי לתפקיד זה דרך נציבות שרות המדינה ולאחר שעברתי מבחנים וועדות קבלה זכיתי בהתמודדות מול מספר מועמדים נוספים.

את התפקיד התחלתי כשאני עדיין חבוש לאחר הפציעה במלחמת לבנון השנייה. התפקיד היה מאתגר מאוד מאחר והייתי אחראי מטעם משרד הפנים על 24 ישובים וכפר אומנים אחד, ממבואות חיפה עד קיסריה, העבודה הייתה שונה ממה שרגיל הייתי לעשות בצבא, והקשרים הבינאישיים היו שונים בתכלית, הצבא בבסיסו הוא היררכי, כנגד העבודה האזרחית שסביבת העבודה בה פתוחה הרבה יותר. נהניתי מעצם העשייה, למדתי במהירות את חוקי המשחק, איך ומול מי אני צריך לעבוד, לא הייתי מוכן להתפשר בתחום טוהר המידות, כך שנאלצתי לעמוד על המשמר ולהיות אחראי שראשי הישובים, ראש המועצה וסגנו שהם נבחרי הציבור יעמדו אף הם על כך שלמרות הפיתויים הרבים שעומדים בפניהם, עליהם לעמוד בסטנדרטים הנדרשים על פי הכתוב בחוק. נבחרתי מטעם המדינה להיות שומר הסף המגן על החוק והסדר על הקשר בין היישובים לבין הממשלה בכל תחומי החיים.

שמחתי מאוד לראות שראש המועצה מר מרדכי עזרא, קיבל אותי לתפקיד בנועם הליכות ובדרך ארץ, הוא דאג לכוון אותי ולרפד את דרכי כך שהכניסה לתפקיד תהיה קלה יותר עבורי. התחברתי אליו ואל אישיותו וחשתי לצידו ביטחון במקום בו אני נמצא. ידעתי  שאני עובד לצידו של אדם ראוי. ככל שנכנסתי יותר ויותר לעומקו של התפקיד נחשפתי לכך שאצל סגנו של ראש המועצה קיימת בעיה רצינית של טוהר מידות. לא הייתי מוכן לשתף עמו פעולה גם תוך כדי העלמת עין בלבד, ידעתי שבכך אהיה שותף לכל העיוותים  שהוא יוצר ולכן החלטתי שלמרות התנאים הנפלאים והמשכורת הטובה, אני לא אישאר  בתפקידי והגשתי מכתב התפטרות.

בימים בהם חפפתי עם מחליפי את התפקיד, בעודנו יושבים במשרד, התקבלה הודעה במכשיר הקשר על תאונה בין רכבת לאוטובוס במושב הבונים. הגעתי מיד לאזור התאונה ושם חשכו עיני, ראיתי אוטובוס שהתרסק תחת גלגלי הרכבת, הוא היה מעוך והפוך, ילדים צעירים שכבו בסביבתו. חלקם היו במצב קשה מאוד וחלקם הצליחו לבכות. אל המקום הגיעו תושבי האזור אשר החלו בטיפול ובפינוי הפצועים. המראות החזירו אותי לבונקר התאג"ד בנאפח. שוב צעקות וזעקות שבר. קולות על אנושיים נשמעו במרחב, קולותיהם של הילדים שהתערבבו עם קולותיהם של החיילים מהעבר שצפו ועלו מתוכי. גופות במצב קשה היו מונחות בשטח. באותו הרגע נשברתי ולא יכולתי להכיל זאת יותר. בנפאח תפקדתי מול חיילים שהביטו בעיניים בוהות ללא מבע אנושי ולא היה מושיע, כאן בצומת הבונים, כל מי שיכל הושיט יד לעזרה, הצער בתאונת הדרכים בסמוך למושב הבונים היה עמוק ביותר, מדובר היה באוטובוס של ילדים רכים שלא התנדבו למשימות ולשמירה על המולדת, תאונת דרכים מחרידה שבקלות ניתן היה למנוע אותה. כשהגיעו כוחות הרפואה, עזבתי את המקום כשליבי שתת דם. נסעתי משם לאן שהרכב לקח אותי, עצרתי בצד הדרך ונרדמתי. התעוררתי בצומת גולני בשעות אחר הצהריים המאוחרות כאשר שוטר הקיש על חלון מכוניתי. פקחתי את עיני ולא ידעתי היכן אני נמצא, מה אני עושה שם ואיך הגעתי למקום בו אני נמצא? לאחר מספר רגעים התעשתי. סיפרתי לשוטר מה עברתי בו ביום. הוא נהג בי באמפטיות רבה, נתן לי לשתות ושאל אותי אם אצליח להגיע הבייתה בכוחות עצמי, או שאזדקק לליווי. הודיתי לו ונהגתי באופן עצמוני לביתי בזיכרון יעקב, חלק מהדרך הדמעות ניגרו מעיני מבלי ששלטתי בהן. בהגיעי לעלייה המובילה לגבעת עדן במושבה, עצרתי את מכוניתי, הוצאתי את מגירת ההישרדות שבארונות ליבי והכנסתי לתוכה את האירוע הקשה שחוויתי וננעלתי.

זו הייתה מתנת הפרידה שלי מהתפקיד אותו ביצעתי במועצה האזורית חוף הכרמל.

בשלב זה דורית לא הייתה מודעת לחוויה העוצמתית והכואבת שעברתי ולכן לא יכלה להגיש לי סיוע.

נותרתי מובטל במשך מספר חודשים שגרם לכך שהמצב הכלכלי בביתנו לא היה פשוט כלל וכלל, לא יכולנו לחיות מהפנסיה הצבאית שקיבלתי, היא לא הייתה דיה כדי לכלכל משפחה עם ארבעה ילדים. חיפשתי תפקיד באזרחות שישלב בתוכו טיפול במכונות ובבעלי מקצוע, עבודה המקבילה לכוח אדם בצבא. שילוב שבו ידעתי כיצד להתנהל ולהצליח. נחשפתי למודעה קטנה בעיתון המקומי, שבו מחפשים מנהל אחזקה לשירותים הטכניים ב"בית החולים הילל יפה" בחדרה. קראתי את תיאור התפקיד, החלטתי שהתפקיד מתאים לי. פניתי בכתב אל הנמענים וביקשתי להתקבל לתפקיד. קיבלתי זימון לוועדת התאמה לתפקיד מטעם נציבות שרות המדינה. שוב ניקרו בי החששות לגבי גורלי, לא מצאתי את עצמי בחוסר המעש שהייתי נתון בו והמשפחה לא תיפקדה כפי שחשבתי ורציתי. ניגשתי למכרז ולשמחתי הרבה זכיתי בתפקיד. הודיעו לי על מועד פגישה עם מנהל בית החולים והמנהל האדמיניסטרטיבי, שלאחריה, בסמוך למועד זה התחלתי למלא את התפקיד. המחלקה אליה הגעתי הייתה במצב חברתי קשה, התנהלו ויכוחים תדירים בין העובדים, בינם לבין עצמם. הם נחלקו לשתי קבוצות על פי ארצות מוצאם. מהנדס המחלקה שימש גם כמנהל המחלקה, מאחר ותפקיד זה לא היה מאויש. התפקיד לא תאם לתחום המקצועי שלו והוא נאלץ לשמש גם כמנהל האחקה והשירותים הטכניים במשך שנים וכך הגיעו לבוקה והמבולקה הזו.

כשנכנסתי לתפקיד, מצאתי שיטות עבודה מיושנות, ללא תיכנון, מעקב ובקרה. טיפולים במכשירים שלא תאמו להוראות הספק והיצרן. ויכוחים תמידיים בין כל האחראים הזוטרים ובעיקר התנהלות של הפרד ומשול. החלטתי לשנות גישה ולהפסיק להתייחס לוויכוחי הסרק ולהתעלם מהם. תחילה מיניתי לכל מקצוע מנהל שיהיה אחראי בתחומו. מונו מנהל לנגרייה, מנהל האחראי הבלעדי על מערכות החשמל, מנהל לחדר מכונות, לגזים רפואיים, למכשור רפואי ועוד...

בפגישה עם מנהל האחזקה הארצי של בתי החולים הממשלתיים, מר שחורי, שהיה איש צבא לשעבר, שאלתי אותו מהי הגדרת התפקיד שלי? זאת לאחר שלמדתי כל מה שניתן על המערכת בה אני עובד. החלטתי ליישם מודלים של עבודה בהתאם לתו התקן שנקבע על פי הוראת החוק. תחילה חילקתי את המחלקה לקבוצות עבודה ולכל קבוצת מקצוע מיניתי מנהל עבודה. פעולה זו הרגיעה את השטח ונוצר מיד שקט בקרב העובדים. אי לכך, יכולתי להתנהל  מול כל מנהל עבודה בתחומו וכך הפסיקו כל הטענות והעברת האחריות מהאחד לשני. בפעולות אלה שנקטתי התגברתי על רוב האינטריגות  שהיו לחם חוקם של העובדים.

עם הכירי את הפוליטיקה המקומית, החלטתי להצטרף לעשייה ולהיבחר ליו"ר ועד העובדים של בית החולים. זכיתי בתפקיד שהיה חשוב ומאתגר. כיוון שליו"ר הוועד יש כוח ושליטה בהחלטות שבלעדיהם אי אפשר לקלוט כוח אדם נוסף, לפטר או לקד עובד. בכוחו להוביל אינטרסים של עובדים  מול הנהלת בית החולים ומשרד הבריאות. התפקיד פתח בפני אפשרויות ויכולתי להתנתק ממהנדס בית החולים שנשא בתפקיד "מנהל המחלקה הטכנית". התמניתי ליו"ר הוועד למורת רוחו, התנגדותו העזה לא נשאה פרי, כיוון שנהגתי על פי התקשיר שבו כתוב במפורש שמחלקת ההנדסה ועוד 4 מהנדסים נוספים הם תחת האחריות הארגונית של המחלקה. למהנדסים הייתה אחריות על כל הפעולות ההנדסיות ולא על פעולות האחזקה, שעליהן היה ממונה ראש מחלקת האחזקה, ואני מוניתי לתפקיד זה. מאותו הרגע היה ברור שלכל אחד מאיתנו יש אחריות על התחום שלו בלבד. בעידוד הנהלת בית החולים, הוחלט שאני  אשמש כמנהל המחלקה והאחזקה.

אחרי שעברתי תקופת לימוד שארכה יותר מחצי שנה, איתרתי את נקודות תורפה בהתנהלות מחלקות רפואיות מול מחלקת האחזקה והשירותים הטכניים. החלטתי לפעול שוב בהתאם לתקשיר שנקבע. הפעלתי מערכת קבלת דיווח על תקלות ממנהלי המחלקות והאחיות. הקשבתי להן ושלחתי באופן מרוכז את כל התקלות לראשי התחומים שעסקו בכך. מרגע שהגיע אליהם התלונה, הם בנו תוכנית עבודה שהסתיימה במעקב ובקרה שאכן הכול נעשה בהתאם להוראות היצרן ולשביעות רצונם של הרופאים והאחיות.

הייתה התנגדות חריפה מאוד לנוהל החדש מצד מחלקות בית החולים בטענה שהדיווח על תקלות מסרבל את העבודה היומיומית שלהם. הם לא היו מודעים לכך שכאשר הם מדווחים על תקלה מסוימת דרך הטלפון, היא הייתה נרשמת על דף נייר או בכל מקום אחר ולא הגיעה לייעדה והתיקול נמשך לאורך זמן. נוהל העבודה שביקשתי היה במטרה לדאוג לכך שכל בעיה תיענה תוך הזמן הקצר ביותר. הדפים האחידים שנכתבו על פי התקשיר בטופס תיקני היו נערמים בערמה והצוותים יצאו למחלקות וידעו מה היעד שלהם ופתרו מהר מאוד את הבעיה. עניין המעקב והבקרה היה חשוב מאוד, כך שהתיקון היה יעיל לתקופת זמן ארוכה.

דבר נוסף שהנהגתי היה אחזקת שבר ואחזקה מתוכננת בהתאם להוראות היצרן. כמו למשל טיפול קבוע של המזגנים והניקיונות של הבקטריות שהצטברו בתוכם וסיכנו את חיי החולים. לצורך כך הייתי חייב לעמוד בקשר עם המחלקה כדי לתאם זמן הנכון להם לצורך עבודה משותפת.

לביצוע כל המטלות דרשתי תוספת אמצעים ותוספת כוח אדם. לצורך הטיפול העונתי בחדרי הקיטור, לצורך השמירה על מכונות הקיטור, על פי הוראות היצרן, היינו חייבים פעם בכל שנה לבצע טיפולים יזומים מול גורמים מקצועיים חיצונים. הנהלת בית החולים שרצתה לחסוך בכסף, סרבה לאשר לי כוח אדם נוסף  לקיים. בדיון עם ההנהלה דרשתי אישור לבצע טיפולים בשיטה של אחזקת שבר בלבד ולבטל את תוכנית העבודה המתוכננת לתחזוקה שותפת, מחוסר אמצעים וכוח אדם. המשמעות של הביטול היא הורדת האחריות ממני על תקלות שיהיו בעתיד בתחום תוכנית העבודה המתוכננת. תגובת ההנהלה הייתה חריפה, אך בסופו של עניין הם הבינו את מהות הדרישה, השתכנעו והוסיפו כוח אדם במשורה כדי להוריד מעליהם את נטל האחריות.

גיבשתי את עובדי המחלקה באמצעות שיחות שבועיות מול כל צוות עובדים בנפרד ופעם בתקופה עם כל עובדי המחלקה. קיימתי נוהל שבו כל עובד רשאי להגיע אלי למשרד בהתאם לרצונו וללא פנייה מראש, הדלת שלי הייתה פתוחה במשך 16 שנים לכל עובד. ניצבתי לצידם של העובדים בכל תקלה ובכל בעיה שלא קיבלו עליה מענה. כאשר התעורר קושי, לא נחתי ולא שקטתי עד שמצאנו יחד את הפתרון הנכון. ידעתי שכל תקלה בכל המחלקות אפילו הקטנה ביותר נוגעת בהצלת חיים. מכאן האחריות שקיבלתי על עצמי לעבוד ללא לאות, לתקן ולשפר. יחד אתי נרתמו גם העובדים לביצוע כל המשימות שהוטלו עליהם. במשך כל השנים דאגתי לזכויות ולצרכים שלהם.

בית החולים נחשף לפיגוע החבלני הראשון והקשה שהתרחש בארץ בצומת בית ליד. הייתי בבית החולים בשעה שהנהלת בית החולים כולה הייתה בדיונים בירושלים. ההודעות על פצועים קשה ועל הרוגים מזירת הפיגוע החלו לזרום אלינו וידענו לעלינו להיערך לקראתם במהירות וביעילות. בדיוק באותו יום נוטרלו שתי מעליות מתוך הארבע לצורכי תחזוקה. באופן חריג יצא שבאותה העת בבית החולים הייתי בעל התפקיד הבכיר ביותר שחייב לנהל את האירוע, עד אז המושג אר"ן, אירוע רב נפגעים לא היה קיים, לא היו כלל נהלים לגבי הטיפול בנפגעים. לצערי אני למוד ניסיון מהעבר הצבאי שלי, לקחתי פיקוד וניהלתי את המערך כולו באזור קליטת הנפגעים.

היו לנו בבית החולים ארבעה חדרי ניתוח, וכשלא יכולנו לקלוט פצועים נוספים הפננו אותם לבתי חולים אחרים שבאזור. כל ההחלטות שלנו התקבלו תוך כדי זרימה של בני משפחה מבוהלים ואחוזי אימה לגבי גורל יקיריהם. כתוצאה מאירוע נוראי זה למדתי והסקתי מסקנות אותן כתבתי ומהם למדו כיצד יש לנהוג באירועים מעין אלה.

בהיותי יו"ר ועד העובדים, פנו אלי מלשכת שיקום נכים בחיפה לאחר שנודע להם שגם אני נכה צה"ל, ובדקו אפשרות של קליטת עובדים לבית החולים. בתקופה זו ובהמשך, דאגתי לקליטתם של שבעה-עשר נכים, שחלקם המשיכו לעבוד במשך שנים בבית החולים.

תאונת דרכים

בשנת 1990. פנו אלי מסיעת תכלת לבן שבהסתדרות העובדים, הם חקרו אודותי וידעו שאני מזוהה עם התנועה הלאומית, הם ביקשו ממני לנהל את אזור חדרה והשומרון מטעם סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות. נעניתי לבקשתם וזכיתי בשליש מקולות הבוחרים במחוז. זומנתי לטקס שבו סיכמו את תוצאות הבחירות. בטקס נכח ח"כ יעקב שמאי שהיה יו"ר תכלת לבן בהסתדרות, שיבח אותי על פעילותי ועל הזכייה המבורכת של שליש מקולות הבוחרים, זו הייתה הצלחה בקנה מידה ארצי. בדרכי חזרה לביתי מהטקס בתל אביב, אירעה לי תאונת דרכים בה נפצעתי קשה מאוד. הפציעה נגרמה ע"י נהג שיכור מהכפר ג'יסר אל זרקא, הוא סטה ממסלולו ופגע בי חזיתית. איבדתי את ההכרה, פוניתי לבי"ח הילל יפה זיהו אצלי אובדן דם כתוצאה מדלף שנבע מתוך צלע שחדרה לריאה. יצאתי מהתאונה בסך הכול עם 14 שברים, ו 128 ימים ללא תנועה. בשלב מסוים הועברתי לבי"ח אלישע למספר חודשי שיקום. בסיומם חזרתי לעבודה חלקית ובשלב מאוחר יותר למשרה מלאה. למרות הפציעה הקשה המשכתי לתפקד ולא היו לאף אחד תלונות על אופן תפקודי.

ארגון נכי צה"ל

התנדבתי בארגון נכי צה"ל במשך 35 שנים. כל הפעילויות שלנו היו בהתנדבות מלאה מתוך הכרה למצוקת הנכה. היום השתנו העיתים ואינם עוד כתמול שלשום. זו הסיבה שאינני שם עוד.

היו לי מספר עקרונות בחיי הראשון שבהם היה להתגייס לצבא ולשמור ולהגן על מדינת ישראל

העיקרון השני היה בכל שנותיי בעת מילוי תפקידי השונים והמגוונים, קיבלתי את הגדרת התפקיד ושיניתי אותו בהתאם לזמן, למצב ולתנאים שהתאימו לאותה התקופה. למרות שנחשבתי כחריג והיה לי קשה מאוד לשנות הרגלים שהפכו לטבע ולמוסכמה בלעדית של המערכות שמולם התמודדתי, הוכחתי בפועל ולא תמיד בהסכמה, פעלתי מתוך אמונה שצדקת הדרך היא המוטו בחיי.  קיבלתי את אישורם של המפקדים והמנהלים הממונים עלי לאורך כל שנות עבודתי בצבא ובאזרחות.  הגשתי תוכנית ביצוע בשלבים ועד להגעה אל היעד  המצופה, עשיתי זאת רק אחרי שלמדתי את הנושא על בוריו. הוכחתי זאת ע"י נתינה של דוגמה אישית, לימוד מקצועי, שיתוף פעולה מלא עם שאר בעלי המקצוע בארגון, בהקפדה על אווירה טובה. ולא פעם תוך כדי סיכון חיי למען המולדת.

בשנת 1985 התנדבתי לארגון נכי צה"ל במטרה לעזור ולסייע לנכים שלעיתים נשרו מכל מסגרת אפשרית ולא קיבלו יחס ראוי ומתאים לפתרון מצוקה פיזית, נפשית וכלכלית מארגון נכי צה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון.

רק במקרה אחד ויתרתי לאורך כל שנות חיי, והפסקתי להתנדב בארגון לאחר שהפכו אותו לסניף פוליטי בשלוחה של חדרה והשומרון במחוז הצפון. מאחר והשלוחה החלה לפעול כחדר פעולה של מפלגה פוליטית מסוימת בראשות דב האקר שהיה יו"ר השלוחה של חדרה במחוז הצפון ויו"ר מחוז הצפון איתי אלימלך. נתי גרשוני שהיה אחד משורת הנכים, עסק בפוליטיקה בידיעתם ובהסכמתם של האקר וגרשוני. גרשוני אירגן את הפגנות בלפור עם האחראי על השלוחה האקר, תוך ניצול משרד ארגון נכי צה"ל בחדרה. הכול נעשה בידיעת הנהלת המחוז שלא בלמה אותם למרות שפניתי אליהם וביקשתי שלא יכניסו פוליטיקה למשרדי הארגון שהוא א-פוליטי לחלוטין. פן נוסף שגרם לי להתרחק ממשרדי הארגון היה שאותם הגורמים בשלוחה הכניסו אוכל לא כשר ואכלו אותו שם בפרהסיה בהתרסה. אינני אדם דתי, אבל אני יהודי! וכיהודי, אינני יכול לתת יד למעשים מעין אלה. כל זה קורה במשמרת של יושב ראש המחוז איתי אלימלך, שבעת ההיא לא דאג לשנות את המציאות המעוותת הזו.

העיקרון השלישי שהנהגתי בארגון נכי צה"ל הוא שאת כל ימי הכיף לא יארגנו בשבתות, מאחר שכך נמנע מהחיילים הדתיים להשתתף בפעילות שמגיעה אף להם. תחילה הייתה התנגדות חריפה בטענה שהם מעטים, אולם בשנה לאחר מכן, האירוע התקיים בחול המועד. כתוצאה מכך כמות המשתתפים שילשה את עצמה וכולם נכחו לדעת שהם לא היוו את המיעוט בחבורת נכי צה"ל.

אחת מהפעילויות הראשונות שלי היה לבקר נכי צה"ל בבית חולים "שער מנשה" לפגועי נפש. הגעתי אליהם עם מתנות  שנתרמו לי באופן אישי מחברת עלית ומפנייה שלי למוסדות עסקיים בסביבות חדרה וכן, כובעים וחולצות מטעם ארגון נכי צה"ל. הנכים פגועי הנפש, כל כך שמחו לדעת שיש מישהו שעדיין זוכר אותם וחושב עליהם. השמחה שלהם הייתה התמורה הגדולה שקיבלתי. כאשר התחלף מנהל בית חולים שער מנשה, הוא לא נתן לנו להיכנס יותר וכך נותק הקשר החשוב הזה איתם.

אפיזודות בחיי

אפיזודה שנגרמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

דורית סבלה מטינטון באוזנייה, הטנטון הפריע לה מאוד וכך הגענו לרופא מומחה שהיה מנהל מחלקת א.א.ג. הוא הקשיב לה ואמרתי לו שגם אני סובל מאותה התופעה. הוא התעניין לדעת היכן זה קרה לי ואמרתי לו שזה נגרם לי בעקבות שרותי הצבאי בתאג"ד בנפאח במלחמת יום הכפורים. הוא אמר לי שגם הוא היה בבונקר הפצועים וקיבל אותם לידיו. השבתי לו שכשהגעתי לבונקר, ראיתי שם פצועים לרוב, אך לא הייתה שם נוכחות של רופא אחד לרפואה, ומיד יריתי מבלי לחשוב פעמיים ותקפתי אותו במילים: "אתה נטשת את החולים ואני הגעת אחריך והצלחתי להציל עוד מספר פצועים עד שנפצעתי גם אני". מיד לאחר דברי, כל הזיכרונות  מהבונקר, הקולות והריחות של המוות והפצעים הגלויים הציפו אותי באחת, חשתי ברע ויצאתי מחדרו החוצה, עמדתי בצד, הדמעות זלגו מעיני והקאתי את נשמתי. דורית יצאה אחרי, אספה אותי וחזרנו הבייתה. באותו היום חזרתי שוב אל הבונקר שהיה מלא בחיילים שזעקו לעזרה והרופאים שקיבלו פקודה לנטוש, נטשו אותם והפקירו את חייהם של כל הפצועים בידי הצבא הסורי האכזר. שתקתי 40 שנה כדי לא לפגוע במשפחות הנפגעים והחללים שהרופאים נטשו, ושלא ייסרו את עצמם כל חייהם על כך שאולי ניתן היה להציל את יוצא חלציהם ולא היה מי שיעשה זאת, כי הם ננטשו ברגע האמת.

האפיזודה השנייה שאני רוצה לספר עליה קשורה אף היא לתקופה הסמוכה ליציאתי לגמלאות.

מנהלת כוח האדם בבית החולים הסבה את תשומת לבי לזכויות המגיעות לי בעקבות הפגיעה. היא טענה שעל כל 10 אחוזי נכות מגיע לי זיכוי של אחוז אחד לפנסיה. כלומר, אם אני נכה 3.9 אחוזים, אז מגיעה לי תוספת של כ- ארבעה אחוזים לפנסייה. כדי לקבל אותם, הייתי זקוק לטופס מסוים שד"ר גולדשטיין היה צריך לתת לי. לא רציתי לוותר על מה שמגיע לי ופניתי לד"ר גולדשטיין הרופא מטעם משרד הביטחון. כשנכנסתי אליו הוא אפילו לא התבונן בי ולא שאל לרצוני, הוא כעס וגער בי ולא כיבד את נוכחותי. נפגעתי ממנו מאוד ויצאתי מחדרו ללא הטופס. לאחר שיצאתי מהשיח הפוגעני הזה, לא יכולתי לחנוק את הבכי שבעבע בתוכי בכל השיח שהתנהל והוא התפרץ מתוכי כמו לבה רותחת. באותו הרגע עברה לידי עובדת סוציאלית בשם כרמלה, היה זה המפגש הראשון בינינו. היא הכניסה אותי לחדרה, הרגיעה אותי, מזגה לי כוס מים והקשיבה לי. לאחר מספר דקות היא חזרה אלי עם הטופס הנכסף.

נפגשתי עם שני אנשים, האחד רופא שנשבע את שבועת הרופא והשנייה הייתה עובדת סוציאלית, שניהם נקלעו לאותה הסיטואציה. כל אחד מהם טיפל בבעיה בדרכו. האחד הזיק והשני ריפא. חז"ל אמרו: "במקום שאין איש היה אתה איש", וכך הייתה כרמלה. לו ד"ר גולדשטיין היה רק מקשיב לי בשתי דקות היה פותר את הבעיה והייתי ממשיך בשגרת חיי, ולא הייתי זוכר אותו בשם ובמראה. כתוצאה מהתנהגותו הנלוזה, אזכור אותו לעד כחוויה קשה  ואותה אזכור כזיכרון מתוק של אישה רגישה ואנושית. לימים נודע לי שהוא חרג מסמכותו, ומהנוהל של מנהג תקין, על כך הוא הועמד לדין ויצא חייב.

האפיזודה של יזכור אלוהים ויזכור עם ישראל,

בטקס יום הזיכרון בזכרון יעקב לחללי מערכות ישראל, הזמינו אותי לומר את תפילת "יזכור". לפתע גיליתי ששינו את הנוסח המקורי של יזכור אלוקים ליזכור עם ישראל. לא הייתי מוכן לשינוי הפרוגרסיבי הזה, אני יהודי ולי יש אלוקים שבחר את עם ישראל, לכן לא אוציא אותו מתוך המקורות שלנו. בזמן הטקס הלכתי עם הלב שלי ונשארתי נאמן לאלוקי ולעקרונותי וקראתי את תפילת יזכור על פי הנוסח היהודי המקובל.

מילים חמות לאנשים הטובים באמצע הדרך

בשבילי חיי פגשתי אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד שידעו להאיר פנים, ולקשט לי את החיים באור מופלא.

האלוף יצחק בריק, גיבור ישראל, בתום 40 שנה למלחמת יום הכפורים, אגף השיקום קיים כנס להלומי קרב. השתתפתי בכנס זה שהתקיים בתקופת השפל של חיי, הוא אירע לאחר 5 שנים שלא יצאתי מפתח ביתי. בסיום אותו המעמד, בריק שראה אותי במצבי העגום, חיבק אותי, ובא לבקר אותי בביתי עוד באותו השבוע, הוא האדם שגרם לי להתחיל לחיות שוב את חיי. הוא ממשיך ללוות אותי עד עצם היום הזה ולחוש את מד הברומטר הריגשי שלי. בזכותו אני כותב את ספור חיי וספר זה יצא לאור, ובזכותו אני ממשיך לנהל שיגרת חיים.

האלוף אורי אור שהיה מפקד אוגדה, קיבל אותי כקצין חימוש של האוגדה לאחר שבחיל החימוש הקצינים הממונים עלי קידמו רק את היס-מנים ומלחכי הפנכה שלהם, למרות יכולותיי המקצועיות המעולות וכל ההמלצות הטובות שקיבלתי לאורך כל הדרך. אורי אור היה זה שמוכן לקדם אותי לתפקיד הנחשק שהתאים לי ולרמתי המקצועית. עם סיום תפקידי בטקס הפרידה מפקד האוגדה אורי אור המליץ עלי בחום רב.

תת אלוף יאיר נפשי החליף את אורי אור כסגן מפקד האוגדה ובטקס הפרידה הוא ציין והדגיש את תרומתי לאוגדה ודיבר על יכולותיי המקצועיים  המעולים ובחוות הדעת התקופתית, ציין בפנייה למפקדים בחיל החימוש וכך כתב: "תפסיקו להתעלל בקצין, הוא מתאים להיות סגן אלוף."

תא"ל צורי שגיא – בשנת 1971 מוניתי לקצין חימוש חטמ"ר 820 "חטיבת הגולן" הוא תמך בי מאוד בשעה ששיניתי את תפיסת תורת האחזקה, מאחזקה באחריות היחידה לאחזקה מרחבית ע"י איגוד כוח האדם באחריות קצין חימוש חטיבה. הדבר היה חדשני ונועז וצורי שגיא עזר לי להוביל מהלך זה. נפגשתי אתו שוב כשהיה מפקד מרחב שלמה.

ד"ר דימיטרי שהוא פסיכיאטר מטעם אגף השיקום. הוא טיפל בי באופן מיוחד והצליח להניע אותי מהמקום הנמוך בו ביותר הייתי באותה העת. הוא גילה כלפי יחס אנושי חריג והמשיך לעשות זאת גם כשלא היה חייב.

יפעת אקשטיין עובדת סוציאלית קלינית, שהגעתי אליה דרך אגף השיקום אישה שכולה נשמה, בפעם הראשונה שראיתי אותה ראיתי הילה של אור המקיפה אותה ומיד ידעתי שאני נמצא במקום הנכון לנפש הדוויה שלי. יפעת הייתה נוכחת בחיי בתקופה קשה בה הייתי נתון, היא הייתה הדמות הנכונה בזמן הנכון. פגשתי אותה במשך חמש שנים פעמיים בשבוע. בפגישה הראשונה שלנו מצבי היה ירוד כל כך, עד לכדי תחושות של אובדנות. היה זה כאשר הרופא שראה אותי, לא היה מוכן לאשפז אותי רק כדי לא להחמיר יותר את מצבי. הטפול של כל אחד מהם היטיב עמי מאוד. בעבודה קשה שלנו ע"י חשיפת כל הקשיים שבחיי, היא הצליחה לייצב אותי ולבנות לי בסיס איתן שאפשר לי לחיות חיים תקינים לצד המצוקה הנפשית. היא נתנה לי עוגנים חדשים לחיים, לצערי הרב, כעבור חמש שנים, משרד הביטחון הפסיק את הקשר שלי עימה משיקוליו.

ד"ר נתן כספי – עבורי הוא לא רק רופא, אלא גם חבר נפש שהצליח ליצור עמי קשר אנושי ורגשי. בכל פעם שאני מגיע אליו אני חש שהוא מתדלק לי את הנפש, הוא מספק לי אנרגיות שמניעות את חיי. כפי שלאומן יש יד היוצרת יש מאין, הוא בעיני אומן הנפש, יש ביכולתו ליצור את היש מהאין ועל כך אני מודה לו מאוד.

אל"מ צביקה גרינגולד, גיבור ישראל ספור ההיכרות בינינו החל במלחמת יום הכפורים בשעה שחזרתי לכיוון החפ"ק מחימוש נגמשי האוגדה והפיקוד. הבחנתי בשלושה טנקים שעמדו בצורה שאינה מקובלת.(פרטתי כבר על כך). זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את צביקה ומאז נפרדו דרכינו. התמונה הזו של צביקה והלוחמים לא משה מעיני מאז ועד היום. בשלהי תקופת חמש השנים שבהם לא יצאתי מביתי, קראתי עיתון ולפתע ראיתי מאמר אותו כתב צביקה גרינגולד והוא מתאר בו את מה שראינו יחד בנפח, לאחר מכן הוא אף קיבל את אות הגבורה. בעקבות קריאת המאמר פניתי אליו והוא אמר לי שתפסתי אותו ברגע הנכון כי הוא הולך לחתום את הספר אותו כתב.

הוא אמר לי כך: "מאחר ואתה היית נוכח איתי באירוע יוצא דופן זה, אני אוסיף ואזכיר אף את שמך בספר". הוא ציין בספרו את היותי במקום ותאר את מה שראיתי בבונקר בנפאח מזווית הראייה שלי. הוא קרא לפרק "במקום שאין בו אדם, היה אתה האדם". לאחר ששוחחנו הוא הבין את עוצמות הכאב שאני נושא עמי בתוככי נשמתי, הוא עודד אותי בדרכו ושומר עמי על קשר גם כיום, הוא שולח לי בכל יום שישי תמונה אשר דרכה הוא מאחל לי שבת שלום. בשלב מסוים הוא דרש ממני תגובה באותה המטבע, וביקש שאף אני אשלח לו תמונה שאני צילמתי, הוא עשה זאת כדי לאלץ אותי לצאת מהבית לתור אחר תמונה ראויה ולטייל במשך שעות בחיק הטבע, להשתלב עם הנוף ולנשום אוויר צח. רק בדיעבד הבנתי את גודל הרעיון שעמד מאחורי הדרישה. הוא הוציא אותי מהמצוקה בכך ששלח אותי להיות חלק מהדברים שאני אוהב. זה היה טריגר נוסף וחשוב שהוציא אותי מהבית לאחר חמש שנים. צילמתי תמונות יפות ונופים עוצרי נשימה, לבבי נפתח מחדש לקלוט לתוכו את יופיו של העולם. אני מודה לו שהצליח בחוכמתו כי רבה להוציא אותי מכלאי הפרטי אל המרחבים הפתוחים ואל סודות הטבע הכמוסים שהם נושאים בתוכם.

התודה והברכה מגיעה גם לחיילים והעובדים שעבדתי במחיצתם לאורך כל תפקידי בצבא ובאזרחות, אהבתי אותם אהבת אמת ודאגתי למחסורו של כל אחד מהם והם השיבו לי אהבה גדולה בחזרה.