מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 21/01/2023

תאריך האירוע: 2023-01-21

מספר צפיות: 1291

פתיח - ניסים היקר.
החלטתי להוציא לך את הסיפור שלי כי אני אוהב את הארץ ורוצה אותה טובה וחזקה כפי שהכרתי. בתקופה האחרונה קוראים תהליכים שמאיימים על החברה והמדינה האהובה שלנו.
הרצון שלי לענות לפנייתך כי אולי בכך אני תרום את החלקי, שבסוף מי שהוא יעשת ויבין שאזרחים עמלו קשות בבניית הארץ וההגנה עלייה וצריך לעשות יותר להמשיך ולדאוג לה. לילה טוב ותודה על כל מה שאתה עושה למעננו.

סיפורי

שמי עמיר ביראני נולדתי בכפר הדרוזי דלית אל כרמל. בן לאב שעבד בבניין ולאם עקרת בית (ז"ל), ילד שני מבין 6 אחים ואחיות. למדתי עד כיתה ז' בכפרי לאחר מכן הורי החליטו להעביר אותי ללמוד בבית ספר עירוני א' בחיפה, שם למדתי 3 שנים. בשל קשיים בשפה ותרבות נשרתי מלימודים, באותו זמן (בשנת 1978) הגיעו נציגים מבית ספר טכני של חיל האוויר בחיפה והסבירו לנו על הלימודים אצלם , הצגתי את מועמדתי ללמוד בטכני של חיל האוויר , אך באותה תקופה חיל האוויר היה סגור בפנינו הדרוזים, והפנו אותי ללשכת גיוס בחיפה על מנת לקבל הסבר על הלימודים בפנימייה צבאית של חיל החימוש .

הורי החליטו להעביר אותי ללימודים בפנימייה צבאית של חיל החימוש, הם ראו בהחלטה זו הזדמנות בעבורי ובניית עתיד מקצועי שכן כאשר אסיים את הלימודים בפנימייה אוכל לרכוש מקצוע משולב - מכונאות רכב, רישיון נהיגה על משא, וגם אוכל להמשיך בשירות צבא קבע במקצוע שארכוש במידה וארצה בכך(עבודה ופרנסה קבועה). התקבלתי לפנימייה למסלול המקצועי - לימודי מכונאות ללא ת. בגרות (בסה"כ הייתי בן 15 שנים). לקראת סיום הלימודים אני זוכר שנשלחתי לטירונות של חודש בבה"ד 3 לאחר כשבוע וחצי בטירונות למדנו איך להשתמש בנשק, לאחר מכן נשלחתי עם חבריי לשמור על ההתיישבות שזה עתה קמה ( בישוב אריאל) ובכך סיימתי את הלימודים בפנימייה , לא נשלחתי ללמוד קורס נהיגה בגלל גיל , (הייתי אז בגיל 16.5 והיה מותר לעשות רישיון נהיגה רק מגיל 17 שנים).

לאחר סיום הלימודים בפנימייה הייתי בבית כחצי שנה ללא מסגרת כל שהיא, וכאשר הגעתי לגיל 17 גויסתי לצבא במחזור "פנימיונים" (בדצמבר 1980) . עם גיוסי הוצבתי בגדוד שריון 430 של חטיבה 500. בהיותו בן 18.5 פרצה מלחמת לבנון הראשונה כחייל סדיר בגדוד נשלחנו לחזית הלחימה , במהלכה ביצעתי תפקידים שונים במסגרת השירות בגדוד ובמלחמה- (מאחר והייתי שייך לדרג א' לא היה לי תפקיד משמעותי כמכונאי נגמשים) ,אך מתוקף תפקדי יכולתי לנהוג על נגמש , וגם הפעלתי נגמש עם מנוף ובכך סייעתי חילוץ גופות של החללים שלנו מתוך הטנקים , יתר על כן פעלתי בתוך הקהילה הדרוזית (בהרי השוף) בהיותי דובר ערבית יחידי בגדוד סייעתי בתחומים שונים ולגופים נוספים שפעלו ביחד איתנו, במהלך השירות שם נפצעתי בראש ובפנים שהיתי בבית חולים רמב"ם ובית הבראה 3 כחודשיים, ואז חזרתי לגדוד, במהלך שירותי המג"ד דאג לשלוח אותי לקורס נהיגה בגלל היותי פנימיון והחוב שהצבא היה אמור להשלים לי , לאחר מכן גם שלח אותי לקורס צניחה כתגמול חיובי על פעילותיי במלחמה. שירתתי בגדוד 3 שנים חובה ועוד שנה ושלושה חודשים בקבע, עם שחרורי בשנת 1985 השתלבתי בעבודה טכנית במפעל לייצור מדי מים (בקיבוץ דליה) ובמקביל המשכתי לשרת במילואים אינטנסיביים בשל שיבוצי בגדוד הנדסה קרבית , לאחר שהוחלט על פירוק הגדוד הוצבתי כאחראי החימוש של אחת פלוגת החבלה של הגדוד. בשנת 1988 במסגרת פעילות מבצעית של הפלוגה בשירותי במילואים ובהתמודדות עם האינתיפאדה הראשונה נפצעתי שוב, אך הפעם הפציעה הייתה רצינית מאוד. כתוצאה מפציעתי איבדתי תפקוד משמעותי ביד הדומיננטית, לאחר מכן פוטרתי מעבודתי ונשלל ממני לנהוג ברכב משא.

השינוי בחיי

לאחר שנה של טיפול ושיקום פיזי המלווה בכאבים רבים, מצוקה כלכלית, מצוקה אישית, וחברתית, החלטתי להיות עובד סוציאלי על מנת לעסוק בשיקום נכים, על מנת לסייע לחיילים/צעירים שנקלעו או שיקלעו למצב דומה לי וזאת בניגוד לכול חוות הדעת המקצועיות בתחום השיקום התעסוקתי כולל אגף השיקום של משרד הביטחון, מאחר שלא היו לו התנאים הבסיסיים ללימודים אקדמיים. (ללא בגרות, ללא ציון פסיכומטרי).

במימון עצמי ובתמיכת הורי ז"ל החלטתי ללמוד במכינה באוניברסיטת חיפה וסיימתי אותה בצורה טובה, למרות המגבלה הפיזית בכתיבה, על מנת לשכנע את הגורמים המחליטים לקבל אותי ללימודים הצלחתי להשתלב בלימודי ספרות עברית השוואית.

למדתי שנה ראשונה וסיימתי בציונים טובים ובכך ניסיתי לשכנע את מקבלי ההחלטות באוניברסיטה שיש לי את היכולת האקדמאית ללמוד אצלם בחוג לעבודה סוציאלית. בית הספר לעבודה סוציאלית דחה שוב את בקשתי ללימודי עבודה סוציאלית בשל ציון פסיכומטרי נמוך אך לא וויתרתי ובישיבה עם המזכירה האקדמאית של אוניברסיטת חיפה הצלחתי לשכנעה שתתן לי הזדמנות להוכיח את יכולתי האקדמאית בלימודי עבודה סוציאלית. הוחלט לקבל אותי כתלמיד על תנאי למשך סמסטר אחד, תנאי המעבר להמשך הלימודים הוא בקבלת ציון 70 לפחות בכל מקצועות הלימוד. הצלחתי לעמוד בתנאי שהוצב לי ובהמשך הצלחתי לשכנע את אגף השיקום במשרד הביטחון לסייע לי בהמשך מימון לימודי (והם ענו בחיוב וסייעו לי רבות במימון הלימודים). סיימתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית בשנת 1994 והשתלבתי כעובד סוציאלי בתחום השקום בביטוח לאומי במגזר, סניף נצרת, וזאת על מנת לעסוק בשיקומם של אנשים פגועים פיזית ונפשית מהמגזר, במקביל לעבודתי בביטוח לאומי חזרתי לשירות מילואים בהתנדבות, שירתתי כקב"ן וסיימתי קורס קציני רפואה.

עסקתי רבות בליווי תמיכה טיפול ובמצוקות נפשיות של חיילים דרוזים וחיילים אחרים. המשכתי בשירות מילואים פעיל עד לפרישתו מטעמי גיל.

במהלך עבודתי ושנתיים לאחר סיום לימודי תואר הראשון התקבלתי ללימודי תואר שני במגמת שיקום באוניברסיטת בר-אילן, במסלול תזה, וסיימתי את הלימודים בהצטיינות. בשנת 2000 התחלתי גם בלימודי תעודה בפסיכותרפיה מטעם אוניברסיטת ירושלים במחלקה לפסיכולוגיה במשך 4 שנים במגמת טיפול במשפחות לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

המשכתי בעבודתי בסניף נצרת עד שנת 2006 ולאחר מכן המשכתי לעבוד בתחום שיקום נכים בסניף ביטוח לאומי בחיפה, שם עבדתי עוד כ- 8 שנים, במהלך מלחמת לבנון השנייה ובמסגרת תפקידי, טפלתי וסייעתי לאזרחים מאזור חיפה שנפגעו מהטילים שנפלו על העיר בזמן המלחמה.

בגיל 51 ועקב החמרה במצבי הבריאותי בשל פציעתי הופרשתי מהעבודה. במהלך חיי המקצועיים שקמתי מאות אם לא אלפי אנשים עם מוגבלויות וסייעתי להם להשתלב מחדש בעבודה, סייעתי ותרמתי להם להיות בתחושה של בעלי משמעות בהיותם ייצרתים ותורמים לחברה.

לאחר פיטורי המשכתי ללימודי דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון. בלימודי הדוקטורט חקרתי את החסמים לפנייה לטיפול פסיכולוגי בקרב סטודנטים מוסלמים. מחקרי היה חלוצי בתחום זה. סיימתי את לימודי בהצלחה בשנת 2015. ובהמשך סיימתי לימודי הסמכה בטיפול זוגי ומשפחתי מטעם האגודה הישראלית לטיפול משפחתי ולאחרונה גם הוסמכתי כמדריך מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי.

פתחתי מרפאה לטיפול באנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות קשות ושאינם מצליחים לתפקד במשימות היומיומיות באופן תקין, כמו גם התחלתי לטפל בזוגות ומשפחות אשר נקלעו למשברים בתוך המשפחה. עיקר עבודתי בקרב האוכלוסייה הדרוזית, המוסלמית והנוצרית (דוברי ערבית). כמו כן מדריך ומסייע לאנשי מקצוע מהמגזר הערבי לפתח שירות טיפולי בדמות תחנה לטיפול זוגי ומשפחתי. חשוב לי לציין שאת העבודה אני מבצע היום היא בהתאם ליכולתי ולמגבלתי הרפואית.

לדעתי הייתי מבן הראשונים שהכניסו את שירותי הטיפול בבריאות הנפש למגזר הדרוזי. וממשיך בתרומתי ובעבודתי גם היום. אני ממשיך לעבוד במרפאה שלי ומעניק שירות בין היתר לאגף משפחות במשרד הביטחון, לקופת חולים לאומית, וגם לאנשים הפונים באופן פרטי. בנוסף לכך אני עורך מחקרים בתחום וזכו לפרסום בחו"ל כמאמרים אקדמאים. יתר על כן היה לי הכבוד לייצג את מדינת ישראל כראש משלחות נכי צהל בארה"ב ובאנגליה.

אני נשוי לאימאן – עובדת סוציאלית ומורה לחינוך מיוחד, ואב לארבעה ילדים מקסימים מתגורר עם משפחתי בדלית אל כרמל.

עם כול הצניעות אני חושב שבדרכי פרצתי דרך בתחום שיקום נפגעי גוף ונפש וגם משתדל להנגיש ולפתח את השירות והטיפול הפסיכולוגי אצלי במגזר והסיפור שלי מהווה דוגמה לשיקום נכי צה"ל. בעשייה שלי שינתי את מה שהיה מקובל בנורמות התרבותיות, אשר הקשו על מתמודד לשפר את איכות חיי, משתדל להפוך את ניסיוני האישי ונחישותי לדרך חיים בתחום שלא היה מקובל אך הינו חשוב ונדרש לקהילה בה צמחתי. בפועלי הפכתי את הקושי האישי למנוף לצמיחה אישית וחברתית.