מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 09/08/2020

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 1985

סיפור שירותי מגיוסי לצה"ל ועד יציאה לגמלאות  

1981 - טירונות ויציאה ללימודים

1982 - מילואים במלחמת לבנון

1983 - גיוס לצה"ל , קורס חשמלאי שק"ל ג' , הצבה בגדוד 71.

1985 - ספטמבר , הצבה כמדריך בבה"ד 20 שחרור ביולי 1987.

1989 - גיוס לקבע לבה"ד 20 מדור חשמל.

2000 - מעבר לגוף לפיתוח הדרכה.2008 שחרור מצה"ל.

2008-2016 - מנהל הידע והלמידה בפנימיות הצבאיות פו"ם ומב"ל, פרילנסר .

2017-2018 - הנדימן וחשמלאי עצמאי ויועץ בתחום פיתוח הדרכה.

2019-2020 - מנהל מחלקת פיתוח הדרכה במוסד לבטיחות וגיהות.

בלוג אישי - סיפורי האישי תחושותי והרגשתי לאחר שירות ארוך וממצה.

** הסיפור נכתב מזיכרוני ואני מקווה שדייקתי בעובדות

בילדותי משפחתי גרה בעיר דימונה, אבי עבד בקמ"ג ואימי גננת זכרונם לברכה שניהם כבר לא איתנו. הורי הקימו משפחה מפוארת עם חמישה ילדים מוצלחים.  את לימודי התיכון למדתי בבית הספר התיכון היחידי בעיר, להיימן במגמת חשמל בגרות. בסיום התיכון התקבלתי ללימודי עתודה טכנולוגית להנדסאי חשמל במכללת שפיר.

מיד עם סיום לימודי הלימודים בתיכון התגייסנו אני עם חברי הטוב חיים כנפו ועמוס חגג לטירונות במחנה שמונים בשנת 1981. בסיום הטירונות התחלנו ללמוד במכללה דתית שפיר בתנאי פנימייה ואני זוכר מאוד לטובה את חברי חיים כנפו שמשך אותי ללמוד ולהשקיע והרבה מההצלחה שלי זקופה לזכותו.

מלחמת לבנון הראשונה

בשנת הלימודים הראשונה בקיץ 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל.אני וכל כיתתי גוייסנו למילואים בצו שמונה.חיילו אותנו במצל"ח צריפין ולמרבה תדהתנו שלחו אותנו לנסיעה בלתי תאומן על גבי ריאוסים פתוחים ,עם קסדה על הראש כעשר שעות בחום עז, מצריפין עד דמור.הגענו בחצות לדמור הקמנו אוהלי סיירים והלכנו לישון בשקי שינה על הקרקע, הוצבנו ביחידת פינוי שלל בדמור בלבנון. הקמנו מחנה וישנו באוהלי סיירים במשך כחודשיים.
מדי בוקר נסענו על גבי ריאו פתוח למחסני נשק של המחבלים והעמסנו את התחמושת וכלי הנשק על משאיות צה"ליות שלקחו את השלל לארץ. לעיתים עבדנו במפעל ברזל והעסקנו בהעמסת הברזל על משאיות בחום העז או באיזה מפעל שמיכות צבאיות איסוף וקיפול השמיכות ושליחתם לארץ. עבדנו בחום קשה בסבלות במרתפים ובונקרים מסריחים.

כל הזמן במהלך העבודה היינו חשופים למלחמה המתחוללת בעיר בירות הסמוכה ולעיטים היו גם נפילות לידנו.

זכור לי עד היום מקרה מותו של חברינו מבית הספר פנחס אפרגן זיכרונות לברכה. באחד הערבים שמענו פיצוץ עז ופיצוצי משנה כמה ק"מ מאיתנו. לאט לאט הגיעו השמועות שנפגע נגמש של גולני ויש הרבה הרוגים. אווירת נכאים נפלה עלינו לא האמנו. בבוקר שמענו בטרנזיסטור חדשות והודיעו את שמות שבעת החיילים שנהרגו, לתדהמתנו שמענו את שמו של פיני, התחלנו לבכות אני וחיים כנפו. לצערנו לא נתנו לנו לנסוע להלוויה. התעצבנו כל כך והבנו שאנחנו במלחמה אמיתית

חבורה של שישים עתודאים חרוצים. לעיתים פינקו אותנו המפקדים ונתנו לנו אפטר לנסיעה אחרי הצהריים לטייל בסביבה ובצידון ולפעמים בשבתות נסענו לים או לנחלים לטבול במים, לטייל בצור ועיר הבירה בירות. ללא חשש ופחד. נוסעים לשופינג....

לאחר חודשיים מילואים בלבנון לקחו אותנו לעוד חודש מילואים לשמירות במוצבים עם גבול הירדן. השתחררנו וחזרנו ללימודים.

תמונות מתקופה זו

בשבת נוסעים להתרחץ בבריכה במלון בצידון (חברנו רחמני טבע והמציל של הבריכה הציל אותו)

על גבי משאית נשקים שלל שלקחנו ממחסן של המחבלים

דיר אל קאמר והעשן אופף אותה

על גבי טנק שלל

מבלים במסעדה בדיראלקמאר

מטיילים בצידון בשבת - מחפשים לקנות רדיו רודסטאר

המאהל בו ישנו בדמור כחודשיים

שומר בפאתי בירות שימו לב ברקע נמל התעופה של בירות, היה מפחיד היו חילופי אש כל הזמן בין צה"ל למחבלים והשריקות של הכדורים נשמעו כל הזמן

עם חברי הטוב רחמני

הגיוס לצה"ל

סיימתי את לימודי הנדסאי החשמל והתגייסתי בשנת 1983 לחיל החימוש. כל חברי לכיתה הגיעו לחיל האוויר ואני לחיל החימוש, איזה באסהה. למדתי בקורס חשמלאי שקל ג (סוג של טנק בריטי)במשך שלושה וחצי חודשים. המגורים היו באוהלים ישנים במאהל חשמל, היה קשה מאוד עם האוכל הגרוע והמועט, הארוחה המרכזית שלי הייתה בקיוסק, חצי לחם שחור עם שקשוקה.
המדריכים שלי בקורס, שני מקצועניים אמיתיים ששימשו לי אור שדרכו צעדתי בתפקידי בצבא, היו איתן בלכמן ויואב וינברג. אהבתי מאוד את העבודה המעשית ובעיקר את איתור התקלות במערכות החשמל של הטנק, המדריכים היו "שותלים" תקלה בטנק ואנחנו החניכים היינו אמורים לאתר ולתקן את התקלה. 

הצלחתי פעמים רבות לפתור את התקלות ראשון והייתי גאה מאוד,הגעתי למצב שהמדריכים היו מבקשים ממני לשתוק ולא לגלות את התקלה עד שכל החניכים  בצוות יפתרו את התקלה.

סיימתי את הקורס בהצטיינות. כמצטיין קיבלתי דרגת טר"ש, דרגה שגרמה לי צרות צרורות בהמשך. התביישתי לענוד את הדרגה וחטפתי כל הזמן דוחות מ"צ.
במבחן של מפקד הקורס אברהם אלמגור ז"ל  למועמדים להדרכה קצת גמגמתי מהתרגשות, אלמגור פסל אותי למרות שאיתן ויואב חלקו על דעתו. לא התאמתי להדרכה לדעתו.

חניך בקורס חשמל שקל עם המדריך בלכמן איתן

.

סיום הקורס והצבה בגדוד שריון

בסיום הקורס הוצבתי בחטיבה 188 בגדוד שריון71 פלוגה ל'. הייתי שמח מאוד לתרום ולהיות לוחם.

הוצבתי בפיקוד צפון משם שלחו אותי לחטיבה 188,הוצבתי בגדוד שריון 71. הגעתי לגדוד. הגדוד היה שומם, אין חיילים. שאלתי את הש"ג אם זה ככה? הוא סיפר לי שהגדוד נמצא בלבנון ונשארו רק שומרים.

אנשי השלישות קלטו אותי והודיעו לי שעלי להצטרף לגדוד בלבנון ולטוס מחר ללבנון החתימו אותי על נשק ושכפץ. שלחו אותי לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה משם היו יוצאים הטיסות ללבנון. לא היו נוסעים בשיירות כי היו המון פיגועים בחיילים. הגעתי וניסיתי למצוא טיסה פנויה של חיל האוויר לעיר דמור בלבנון. לא הייתה טיסה פנויה וטסתי למחרת סוף סוף בטיסה האחרונה. נחתנו בערב בדמור. זו הייתה פעם ראשונה בחיים שטסתי במטוס, המטוס היה מסוג ערבה שקפץ ורעד וחשבתי שהוא עוד דקה מתפרק, היה ממש מפחיד. נחתנו בדמור והלכנו ברגל מהמטוס לטרמינל.
בטרמינל הודיעו לנו שאין נסיעות בלילה של כוחות צה"ל בגלל החשש מפיגועים. השאירו אותנו לישון באיזה מבנה מאולתר, קיבלנו מזרונים והלכנו לישון.
בבוקר חיכנו להסעה לחטיבה. הגיעה משאית ספארי (משאית מיוחדת להובלת חיילים) ועלינו עליה מספר חיילים מהחטיבה. החיילים הסתלבטו עלי ...ברוך הבא לגיהינום ......והמשאית התחילה לנסוע להרי השוף, שם החטיבה הייתה ממוקמת באיזה כפר.

אף אחד לא הכין אותי למה שמצפה לי בדרך...
עם קסדה על הראש שכפ"ץ ענק עלי והנשק על ברכי כפי שהסבירו לנו התחלנו לנסוע בדרכנו. הכרתי את הסביבה מתקופת המילואים והתחלנו לעלות בנסיעה איטית בהרים לכיוון הרי השוף. מהטלטולים והחום התחלתי לנמנם, פתאום התעוררתי בבהלה לרעש פיצוץ אדיר. הסתכלתי סביבי והתברר שנפל פגז בסביבה. שאלתי את החיילים מה קורה? הייתי מבוהל מאוד וניכר גם שהחיילים המנוסים יותר, הם הסבירו שיש חילופי אש בין הדרוזים לנוצרים. ואנחנו יושבים בינהם. המשך הנסיעה עד לחטיבה לווה ברעשי פיצוצים עזים כשמדי פעם אנחנו שומעים את שריקות הקליעים. היה מפחיד מאוד.

הגעתי בערב לגדוד, קלט אותי קצין החימוש סגן שמעון ממן שקיבל אותי בחביבות רבה וניסה להסביר לי מה תפקידי והחליט לשבץ אותי בפלוגה ל',   הצטרף לפגישה הסמל הטכני של הפלוגה נתי שריון ולקח אותי למקום הישיבה של פלוגה ל'. הגעו למבני הפלוגה אשר ישבה בתוך בניין גדול שניכר כי היה איזה ארמון או משהו כזה.

נתי הסביר לי מה קורה ומה תפקידי, דאג לי לאוכל ומקום שינה והכיר לי את חברי החולייה ואת ממשקי העבודה למול מפקד הפלוגה והשריונאים שקיבלו אותי בהערכה רבה. הסמל הטכני נתי הסביר לי כמה חשוב תפקידי, כי טנק שנתקע באמצע שיירה תלוי רק במקצועיות שלי וביכולת המהירה של לאיתור תקלות - זה הכי חשוב!! מהירות זו הצלת חיים....וזה המסר הכי חשוב שלמדתי והפנמתי

בערב לקחו אותי לראיון אצל מפקד הגדוד סא"ל שוקי עזריה, איש מרשים שהסביר לי כמה התפקיד שלי חשוב, הריאיון היה לאור פנסים והתרשמתי מאוד מהבקשה של מפקד הגדוד לאחזק את הטנקים הכי טוב שאפשר, ללמוד ולהיות מקצועי כך שבזמן חירום אהיה הכי טוב. לאחר הריאיון חזרתי לפלוגה וחשבתי לישון. פתאום התחילה הפגזה מטורפת וירי בין הנוצרים לדרוזים, כאשר כוחות צה"ל יושבים ביניהם כמובן שלא הצלחתי לישון , היה מפחיד והתפללתי שלא ניפגע כולם ישנו מכווצים מהפחד.

המקצועיות שלי כחשמלאי טנקים

כל החטיבה הייתה בהסבה מטנק שוט א' לטנק שוט ג' שהיה טנק אחר לגמרי. כל הטנקים בחטיבה כבר היו שוט ג' ואנשי האחזקה היו מוכשרים לתקן את שוט א'. לשמחתי הצלחתי לפתור המון תקלות חשמל מסובכות בכל הטנקים בגדוד היות שהייתי החשמלאי ג' הראשון שהגיע לגדוד. היתה תחושה טובה מאוד להחזיר לכשרות טנקים רבים שהיו מושבתים בעיקר בגלל בעיות במערכת הטעינה וייצוב. מפקד הגדוד טרח כל הזמן להודות לי ולחזק אותי ולעודד אותי להיות מקצוען.

הנסיגה מהרי השוף

לאחר יומיים התקבלה הוראה שצה"ל ייסוג מהרי השוף לקו אחר בנהר האוולי. המג"ד אסף את כל חיילי הגדוד בערב לתדרוך ארוך והסביר על מהלך הפינוי, אופן הנסיעה בשיירה ומקרים ותגובות, האדרנלין זרם בעורקים ואני כולה חשמלאי ללא ניסיון קרבי, ברקע קולות הקרבות וההפגזות בין הדרוזים לנוצרים. פינינו את כל הציוד למשאיות וכל הגדוד הסתדר בשיירה ארוכה לקראת הנסיעה בערב. המתח היה בעיצומו, השריונאים שמחו מאוד לעזוב את המקום. זו הפעם הראשונה שאני נוסע בנגמ"ש, הסתדרנו כל אנשי החולייה בנגמש והשיירה התחילה לנסוע לאיטה לכיוון צידון.

אחרי כמה ק"מ נסיעה השיירה נעצרה והסמל הטכני נתי הודיע לי, יש תקלה באחד הטנקים, קח ארגז כלים ובוא תתקן את התקלה. הייתי בהלם... קולות ירי חושך..הלכתי איתו ושכחתי את הנשק בנגמ"ש. הגענו לטנק התקול, שאלתי את מפקד הטנק מה הבעיה? אמר שאין טעינה לטנק ומשאבות הפינוי אינם עובדות. מנוע הטנק היה מונע.
ביקשתי מהנהג לצאת ונכנסתי לתא הנהג. כמו שלימדו אותי בקורס דבר ראשון היה לבדוק שהמתג על הווסת במצב למעלה. קורה שהמתג קופץ עקב מתח ייתר. הרמתי את המתג ומערכת הטעינה התחילה לפעול. הסברתי לנהג על המתג (הם לא כל כך הכירו את הטנק) הודעתי למפקד הטנק, שהתקלה תוקנה. הוא לא האמין ונכנס לבדוק בעצמו. הוא הודה לי בחיבוק עז. אני ונתי חזרנו לנגמ"ש והשיירה המשיכה בדרכה. מפקד הגדוד שוקי שיבח אותי ברשת הקשר הגדודית, שמחתי כל כך על היכולת המקצועית שלי והיכולת לבצע את תפקידי במקצועיות כמצופה ממני. הודיתי בליבי לאיתן בלכמן ויואב וינברג מדריכי בקורס על שלימדו אותי היטב.

עבר ליל נסיעה ארוך ומתוח ועם הזריחה הגענו לכביש החוף בין צידון לבירות. המשכנו לנסוע עד העיר צידון לנקודת האיסוף, אלפי חיילים ומסוקים ממריאים ונוחתים .מראה מדהים של אלפי חיילים ,החיילים העלו את הטנקים על מובילים ואותנו החיילים העלו על מסוק ענק.פעם ראשונה שטסתי במסוק. הוטסנו בחזרה לארץ ומשם לגדוד הקבע בצומת ווסט.
התמקמות בגדוד הקבע

הגענו לגדוד הקבע, התמקמנו במבנה הפלוגה ברמת הגולן. הראו לי את החדר של החולייה הטכנית, קיבלתי מיטה בחדר החולייה והרגשתי כמו בבית מאושר ושמח, בבוקר הגיעו המובילים עם הטנקים חזרה למשטח.
צוותי הטנקים פשטו על הטנקים, הוציאו את כל התחמושת והציוד לערימה ענקית, לא האמנתי שהכל נכנס לטנק. התבוננתי בהשתאות בצוותי הטנקים ששוטפים ומקרצפים את הטנקים עם סקוש וסבון כלים, מנקים היטב את הציוד משמנים ומגרזים ומחזירים לטנקים. לאחר מכן השריונאים לא נתנו לי להיכנס לטנקים כדי שלא אלכלך אותם בבוץ, הם הסכימו לבסוף שאכנס לטנק רק אחרי שאחלוץ נעליים. הייתי בשוק  שהשריונאים הם מבצעים טיפול למצברים , ממלאים מיין מזוקקים ומגרזים את הקטבים.
בהמשך השבוע הגיעו הבוחנים מהחטיבה ומהגדוד והתחילו לבחון את הטנקים במשטח. קיבלתי ערמת כרטיסי תיקון עם רגטים לתיקון וטיפול, פעם ראשונה שנתקלתי בכרטיס תיקון. הסבירו לי מה צריך לעשות והתחלתי לתקן את הליקויים שמצאו הבוחנים ולטפל במערכות החשמל בטנקים. חייב להגיד שנחשפתי למשימות שלא נלמדו בקורס. סיימתי ראשון את התיקונים שלי והצטרפתי לעזור לחברי לחוליה שהיו שקועים בעבודה והחלפת מנועים וטיפולים בהם.
נתי הסמל הטכני הטיל עלי משימה להחליף את שני הזחלים בנגמ"ש של החוליה. לא ידעתי מאיפה אני מתחיל......
הגיע מכונאי הנגמ"ש בחור דרוזי שאני זוכר את שמו והסביר לי מה עושים.. הוא היה בדיוק אחרי קורס וזו פעם ראשונה שהוא עשה את זה... הגיעה משאית ופרקה משטחים של חוליות זחל. התחלנו לחבר את הכל לשני זחלים ארוכים ולאחר מכן פרשנו את הזחל והעלינו את הזחלים החדשים. היה מרתק בעיני לבצע עבודה זו והרגשתי תחושת סיפוק ענקית שיש לנו שני זחלים חדשים לנגמש של החולייה עם כריות גומי בכל זחל שישככו לנו את הרעידות מהדרך.

תרגיל החטיבה
לאחר תיקון הטנקים החלו ההכנות לתרגיל חטיבה ברמת הגולן, תדרוכים ועוד פקודות מ"פ ואחרי זה המג"ד. הצטרפנו בתרגיל לפלוגה שלנו ונסענו אחרי הטנקים. במהלך התרגיל ירינו בנשק האישי ולי יצא לירות במאג על חביות. הייתה תחושת קרביות מזוייפת. התרגיל היה חוויה של שלושה ימים תנועה ושינה בנגמש. מהיום השני של התרגיל כבר היינו עסוקים בלתקן טנקים ולא לנסוע עם הפלוגה, המון תקלות בטנקים, בעיקר מכונאות הוצאות מנועים , החלפת סטרטר ואלטרנטור, עזרתי לצוות ועבדתי כמו מכונאי עד שלמדתי את תהליך הוצאת חטיבת כוח.

לאחר התרגיל חזרנו לקצת שגרה. סתלבט בחדר של החולייה. ואז נתי הודיע לנו שעוד פעם עולים ללבנון והפעם לגזרה המערבית לצידון.

תופסים קו במוצב בוקסתא בצידון - פלוגה ל' הוצבה במוצב לשלושה חודשי קו ואנו אנשי החולייה יחד עם הפלוגה. שגרה של  עשר שעות שמירה ביום, ושגרת מוצב.
מפקד הפלוגה הכריזמטי יאיר גילה שאני יודע לתקן הכל ונהייתי יד ימינו לתקן את כל הציוד של המוצב, הגנראטור, המתקן של המים החמים ,מערכת החשמל במוצב , ציוד הקשר שנדפק..היה מעניין. בלילות שעות ארוכות של שמירה חשש ממחבלים ומהבלתי נודע. ביום מבצעים טיפולים שבועיים לטנקים שלא נוסעים ומחליפים מצברים בטנקים בלי הפסקה. זכור לי שבאחד הטיפולים כחלק מהבדיקות הייתי צריך לבדוק תקינות של סולנואיד מקלע מקביל לחצתי על המשבתים ונפלט צרור מהמקלע. פחדתי שפגעתי במישהו. לשמחתי הקנה של הטנק היה מכוון לשמיים. מאז הקפדתי לא לבדוק את מערכות הירי. זה היה תפקידו של צוות הטנק.

יציאה לפעילות מבצעית עם הפלוגה -טראסות

מדי שבוע צה"ל היה מוציא סיור נוכחות לתוך לבנון. פלוגת חי"ר ומספר טנקים לגיבוי. אנחנו אנשי החולייה הטכנית היינו מצטרפים ל"טרסה" , סיור מעבר לאוולי בשטחים הצפוניים נכנסים מצידון וחוזרים מהגזרה המזרחית, סיור של יום יומיים. זו הפעם הראשונה שנתקלתי במלחמה אמיתית, בקרבות, לחימה למול כוחות עויינים , כדורים שורקים מעל נגמ"ש החולייה הטכנית ואף פוגעים בנגמ"ש, פיצוצים עזים, ירי של טנקים, רעש עצום, פחדתי מאוד, אנחנו אנשי החולייה הטכנית נצטווינו לשכב על רצפת הנגמש. ונתי אמר לנו להתפלל שלא ניפגע.

בטרסות אלו נחשפתי לעוצמתם וחולשתם של מפקדים קרביים המנהלים אירוע תחת אש. חלקם לחוצים ,מלחיצים ומפחידים את כל אנשי הסיור, וחלקם מנהיגים מדהימים מנהלים את תנועת הכוחות בקור רוח תחת אש בשקט וללא לחץ .למרות שהיה ירי והיו פצועים. זכורים לי לטובה בעיקר מפקדי הגדודים של גולני.
בטרסות אלו כמה אירועים שהשיירה נעצרה בגין תקלות בטנקים, חלקם תקלות מכונאות וחלקם תקלות חשמל, אני חשמלאי הטנקים היחידי. אסור לי לפשל, במקרה של תקלה משביתה הייתי צריך לתקן במהירות את הטנק ולגרום לטנק לנסוע שוב כי אנחנו בפעילות מבצעית וחשופים לפגיעה.
תחושת סיפוק ובהלה שכולם תלויים בך, במיומנויות שלך לתקן את הטנק התקוע ולהמשיך במבצע ,הייתי מבוהל. אני וזכר שהייתי לפני המבצע מארגן את כל החלקים האפשריים בנגמ"ש, משנן את שרטוטי החשמל מעבד אילו תופעות ואילו תקלות יש כדי להיות הכי חד שאפשר. הייתי חימושניק גאה ומבין את התלות בי. ואז הגיעה הרגע בו הייתי צריך לתת מענה :

זכורה לי במיוחד תקלה משביתה במהלך טרסה. השיירה עמדה מספר שעות בהמתנה ואז התקבלה הנחיה להיערך לנסיעה. אחד הטנקים לא הצליח להניע. צוותי הטנק ניסו להניע עם כבלי התנעה מטנק אחר, ללא הצלחה. נתי הסמל הטכני קרא לי ויחד עם קצין החימוש ממן עלינו על הטנק. היה לחץ רציני רעשי חילופי אש ואווירת קרב. התחלתי לנסות לאתר את התקלה ובדקתי מתחים ברתמות. הגעתי למסקנה שממסר ההתנעה (תת מתח) לא תקין. לתדהמתי לא היה ממסר להחליף בנגמ"ש, לא ידענו מה לעשות. עלה לי הרעיון לאלתר פתרון זמני על מנת שנוכל להניע את הטנק.  להניע את הטנק מתוך הרתמה של הממסר באמצעות קיצור זמני. הצגתי לממן קצין החימוש, הוא התלבט. לבסוף הרשה לי לנסות את האלתור. לקחתי חוט קצר וקיצרתי את קווי ההזנה לסטרטר. מנוע הטנק הניע. חוט הקצר התלהט כולו וידי החלו להישרף  ואני לא שחררתי את החוט קצר מידי עד שהטנק הניע. קיבלתי כוויה רצינית אבל הסיפוק היה כאילו זכיתי בטוטו.

תופסים קו בגזרה המרכזית

סיימנו את הקו בבוקסתא ושמחנו שאוטוטו חוזרים לארץ לגדוד. היינו עייפים ומותשים. יצאנו הבייתה בקושי. לחץ של מלחמה ופיגועים. ואז הודיעו לנו שאנחנו נשארים לעוד שלושה חודשים בלבנון והעבירו את הפלוגה לקו  למוצבים באמצע שום מקום בסמוך לשני כפרים עויינים מעל האוולן מיקמו אותי עם החולייה הטכנית עם מחלקת שריון ותפסנו את המוצב, כשמפקד הפלוגה אחראי על מספר מוצבים.

הנגמ"ש החימושי היה הכלי היחידי שאפשר לנסוע איתו בין המוצבים, הנגמ"ש שימש לפתיחת ציר בבוקר. כאן התחיל הסיוט שלי, הייתי נהג הנגמש היחידי, מדי בוקר לאחר הכוננות עם שחר היינו יוצאים עם הנגמ"ש לפתיחת ציר למוצב הקרוב. הייתי נהג הנגמש ובצריח ישב הקצין. היה מפחיד מאוד כי כל הזמן היו אירועים ביטחוניים של מטעני צד, מוקשים ואף ירי לעברנו. לעיתים ישבתי בתא הנהג והכדורים נקשו על דופן האלומיניום של הנגמש וחלקם אף חדרו.. היה מפחיד אבל האנדרלין היה בשיאו. כך המשכנו בפעילות מאומצת בשמירות (שש שעות ביום) ואחזקת הטנקים בתפיסת קו ,ובנוסף כנהג הנגמש, הכלי היחידי במוצב, נסיעות רבות ביום ובלילה להנחתת מסוקים , הבאת אספקה למוצב ואף הובלת פצועים בנגמש למנחת המסוקים. האירוע הטראומטי ביותר היה הובלת שלשוה חיילים שנהרגו בנגמ"ש על גבי אלונקות למנחת המסוקים על מנת להוביל אותם לארץ. ולאחר מכן לשטוף את הנגמ"ש מכל הדם. עד היום אני מתעורר  בחלומות מבעיתים על תקופה זו.

חוליה טכנית של הצמ"פ בסינדאנה

בסוף הקו החליט קצין החימוש כי אני אעבור לשלושה חודשים לסייע בצמ"פ של הגדוד שבדיוק התחיל בסינדאנה צמוד למחנה נפח. הייתה תקופה רגועה מאוד ושקטה היינו כמה חברים בחוליה הטכנית מפלוגה ל' והטנקים היו מתאמנים ובסוף היום היו חוזרים עם המון תקלות קטנות, רוב עבודתי התבטאה בתיקונים קטנים. מדי פעם הייתה תקלה במערכת הטעינה שהצריכה החלפת אלטרנטור והוצאת מנוע, המכונאים רצו להרוג אותי על העבודה , נשארתי לעזור להם להוציא מנוע ולהחזירו. הפחד הגדול שלי היה שאקבע שצריך להחליף אלטרנטור, יחליפו אלטרנטור ובסוף האבחון שלי יהיה שגוי. פחדתי נורא מבושות מסוג זה.

תופסים קו בכפר פאלוס בגזרה המערבית

בגמר הצמ"פ חזרתי לפלוגה ל' והתחלנו להיערך לחזור ללבנון,  לגזרה המזרחית ליד אגם קרעון על מורדות גאבל ברוך. התחיל כבר החורף והיה קר מאוד. עלינו בשיירה עד לאגם קרעון ומשם נסענו על זחלים לכפר פאלוס, והחלפנו כוחות אחרים.הוצבתי במוצב בשם גפן יחד עם חיילי נחל, הטנקים פחות נסעו בקו זה ורובם נשארו בכפר במפקדת הגדוד. עיקר העיסוק שלנו היה להחזיק את השמירות והאבטחה של אנשי המודיעין שהיו במוצב.

מפקדת הגדוד ישבה בכפר פלוס ואנחנו ישבנו במעלי הגאבל במוצב מבודד ומעלינו עוד שלושה של מוצבים על מורדות הגאבל. השמירות היו ארוכות ומייגעות , ישיבה בתוך האקווריום שעות ארוכות ומדי פעם היו מקרי צליפה של הסורים ממולנו, היה ממש מתוח. פחדנו לצאת הבייתה בגלל כל הפיגועים בשיירות היוצאים לבית. מהחולייה שלי נפצע קל אילן מכונאי הטנקים מרסיס של RPG שנורה על הספארי. יום אחד מגיע קצין החימוש למוצב ומבקש שאארוז את כל ציודי ושאתלווה אליו. שאלתי מה קרה ? הוא ענה שהמגד רוצה לדבר איתי דחוף. נסעו למפקדת הגדוד ונכנסתי לראיון מג"ד. המג"ד שוקי בישר לי שאני עובר להיות מדריך בבה"ד 20 , הוא סיפר שהוא לא היה מוכן לוותר עלי מאחר שאני בעל מקצוע טוב עם נשמה גדולה. אבל לא וויתרו עלי וכך מצאתי את עצמי עושה טופס טיולים ועובר לבה"ד 20 לבלתי נודע עבורי.אחרי שירות ארוך בגדוד.

המעבר לבית הספר לחימוש כמדריך חשמל טנקים

המעבר מיחידה לוחמת עם פול אנדרלין וחשיבות עצמית רבה שלי לבה"ד 20 היה מורכב וקשה מבחינתה צבא אחר, נתקלתי בהמון קשיים מנטליים , הווי אחר, דבקות במשימה ואחווה היו מושגים אחרים בבה"ד. לא האמנתי ולא ידעתי כיצד אני משתלב. הגעתי ליחידה עורפית שבה יוצאים כל יום לבית אין את הגיבוש וההקרבה של אנשי החולייה הטכנית, כל אחד לעצמו ,הרגשתי כמו במלחמת הישרדות.
אלמגור אברהם ז"ל מפקד קורס חשמל רק"ם קלט אותי להדרכה והתחיל ללמד אותי מה זה להיות מדריך ומפקד מחזור, נשלחתי לקורס מדריכים קצר בן שבוע. מיד לאחר הקורס קיבלתי את המחזור הראשון שלי, ללא ניסיון וללא חניכה כמדריך וכמפקד ,קורס חשמלאי שוט. המדריך חשמל שוט השני  יוחאי מנחם הדריך את הקורס השני שהיה במקביל. כל פעם שהייתי צריך לקבל החלטה הייתי מנסה לחשוב מה היה עושים מדריכי יואב ואיתן וכך ניסיתי לפעול, לא תמיד בהצלחה.

היה לי מאוד מורכב בהתמודדות הן בלהיות מפקד מחזור ומדריך בו זמנית. הדרכתי את כל השיעורים בקורס בו זמנית ללא סיוע ובמקביל צריך לטפל בחניכים ובבעיות המוטיבציה הרבות. הרגשתי שליחות כי בניגוד למדריכים האחרים אני הייתי בשטח והבנתי כמה ההכשרה האיכותית חשובה כמה צריך להכין טוב את החיילים לקראת השטח. הייתי מלא ניסיון מקצועי הן כחשמלאי והן כמכונאי וגיליתי שיש לא מעט דברים שלימדנו פחות טוב או לא נכון. הרגשתי מסופק מאוד אבל רציתי להמשיך יותר.אחרי סיום המחזור הראשון ביקשתי לחזור לגדוד, לא התחברתי לאורך החיים בבה"ד ונתקלתי בסירוב מאלמגור.

לתדהמתי כשביקשתי דרגת סמל מפקד הקורס סירב לחתום לי על ההמלצה כי לטענותיו לא הכיר אותי. היית בשוק, אלמגור אמר לי תיסע לקצין החימוש שלך שיחתום לך על ההמלצה. הייתי בשוק. נסעתי לגדוד וקצין החימוש חתם לי על טופס הדרגה, הרגשתי שתקעו לי סכין בגב.

כך זה נמשך, מחזור נגמר ומתחיל מחזור חדש ללא מנוחה או סיוע. אחרי שחרורו של אלמגור מפקד הקורס העומס התגבר והיה קשה מאוד. המפקדים החדשים לא הבינו את העומס הרב ואת הלחץ הכבד בו אני מצוי, לא תמכו ועזרו אלא רק הקשו. לצערי התעוררו מספר פעמים שלא הספקתי לבצע את כל מטלות או לבצעם חלקית, מפקד מחזור ומדריך בו זמנית, וכתוצאה מכך היו לי בעיות לא מעטות עם מפקד הקורס והמדור. מצאתי את עצמי נשפט מספר פעמים ומרותק ארוכות לבסיס....

זכור לי מקרה משמעותי עבורי בו סגן איתן בלכמן שהיה מדריכי בקורס, ועכשיו היה מפקד קורס חשמל רכב ב',פנה לשאול אותי למה אני בעייתי ושהוא שומע עלי דברים לא טובים. סיפרתי לו על העומס הרב והשחיקה בה אני נתון אחרי חמישה מחזורים רצופים ללא סיוע מהמפקדים שרק מקשים ומעמיסים , איתן עודד אותי והרים אותי. היה אירוע מאוד משמעותי של אחווה. איתן ניסה לדבר עם מפקדי ואכן חל הבנה לכך שאני לבד וזקוק לעזרה מהמפקדים ואכן חל שיפור בהתנהלות.

למרות הקשיים נמשכתי לעוצמה של להפוך חניכים לחשמלאי טנקים מקצועיים. להרעיל אותם מסיפורי השטח שלי, לתת להם מניסיוני מהשטח, להדביק אותם בחשיבות החשמלאי בשטח, לספר להם מחוויותיי , להדריך אותם , להפוך אותם לבעלי מקצוע איכותיים שמאתרים תקלות ומתמודדים עם תקלות מורכבות .עשיתי להם אין סוף תקלות במערכות המשביתות ולא נתתי לאף חניך לסיים קורס עד שלא היה בקיא באיתור תקלות משביתות. לתת להם את הניסיון שלי מהשטח ומהחוויות המקצועיות שלי ומהאופן בו פתרתי את התקלות בזמן אמת.

נכנסתי לקבע ונשארתי הכי בכיר בקורס חשמל רק"מ, בלית ברירה הפכתי להיות מפקד קורס חשמל רק"מ. הייתה הרגשה אחרת לנהל את כל הקורס, לנסות לסייע למדריכים ככל יכולתי, לבזר עומסים בין הקורסים השונים. הרגשתי שהצלחתי ומפקד הענף חודרה אהב אותי ושיגע אותי להישאר לשירות ארוך במינוי קבוע. בסוף שנת הקבע התחתנתי לעדנה אשתי אהובתי וחודש לאחר מכן בשנת 1987 השתחררתי מצה"ל. זכור לי מאוד מפקד המדור החדש אשר לנגה , איש מדהים חכם שעבדנו ביחד טוב מאודהתחלתי דרך חדשה באזרחות.

עבדתי שנתיים בתפקיד הנדסאי חשמל באזרחות בחברת אלקו וכן עשיתי מילואים בשמחה כמדריך בבה"ד 20.

חזרה לשירות קבע

במהלך שירות מילואים הציע לי סגן אריאל גרינשפין מפקד הקורס לחזור לקבע למטרת קליטת נגמ"ש הפומ"ה ואכן חזרתי לקבע עד שנת 2008. השירות במדור חשמל היה קשה ומורכב מאוד בשל עומס הקורסים הרב קורס אחר קורס , אורכו של הקורס שוט היה 15 שבועות קשים ומורכבים. במקביל התחלתי ללמוד את מערכת החשמל בפומ"ה ולהיערך לקליטה הדרכתית , כתיבת תיק קורס ומערכי שיעור. זכיתי בגין מארז הדרכה זה בפרס קחש"ר לחשיבה יוצרת. ותודה לסא"ל אבנר בן צבי שנלחם כדי שאקבל את הפרס וההוקרה.

סימולטור חשמל פומ"ה

אחד משיאי המקצועיים היה לפתח באמצעות חברה חיצונית מאמן שהופך את הנגמש הפומה לסימולטור המדמה 120 תקלות שונות בכל רחבי מערכת החשמל בנגמ"ש פומה. הצורך ההדרתי היה שלא היה ניתן לשתול לחניכים תקלות במערכת החשמל החדישה הממוגנת ולא יכולנו לתרגל את החניכים באיתור תקלות ולדמות להם את המצב האמת.

סירבתי לחתום על תעודת סיום לבוגרי הקורס כי לא תרגלתי אותם באיתור תקלות , הגעתי למפקד הבסיס לבירור והצגתי לו את הנושא. למחרת נסענו אני ומפקד הבסיס לקחש"ר להציג לו את הנושא. קחש"ר הקשיב לי באריכות ושאל שאלות מקצועיות רבות כיצד נדמה את התקלות והתפתח שיח מקצועי מעניין ומפרה. בסיום הישיבה קחש"ר הנחה לצאת מכרז לחברה אזרחית שתבנה לנו את הסימולטור  

הייתי מרוצה עד השמיים שהצלחתי לשכנע שלא ניתן להכשיר ללא תרגול איתור תקלות. ואכן לאחר פיתוח הסימולטור, החזירו את כל החניכים שהכשרנו להכשרה נוספת בתחום האיתור תקלות בסימולטור החדש.

במשך כתשע שנים אלו היה השירות מורכב וקשה עומס קורסי חשמל פומ"ה וחשמל שוט במקביל , החלפתי מדריכים רבים ואיכותיים שללא סיועם לא היינו מצליחים במשימה, מדריכים שעבדו איתי בצוות. אני הייתי קפדן מאוד וקרציה בתחום העבודה המעשית, ולא קל עם המדריכים. אבל כל מה שהם ביקשו הם קיבלו, אהבתי אותם אהבת נפש והייתי מוכן לתת להם הכל. הם היו אנשים מופלאים דור מדהים מסור ואכפתי, שעבדו קשה מאוד בהדרכות ובשגרת בה"ד 20 הקשה.

המדריכים שאני מצליח לזכור

חייב לציין את המדריכים שעברו עימי את תקופת ההכשרות העמוסה , כולם שחקני נשמה , ברוך השם כולם הצליחו בענק ואני מודה לכל אחד באופן אישי על התרומה הנכבדת:

• 1989 הדס מחיפה, לא זוכר את שמה. מדריכה בחסד עליון , קפדנית ואהובה
• בני בלוך משבי ציון , קרבי בנשמה שנלחם בכל מאודו להגיע לשייטת ואם זכרוני אינו מטעה אכן הגיע לשיטת. מדריך מקצועי ומסור שבנה סימולטור של מערכת הירי ומדגים את השינוי בחיבורים של מערכת הירי ברתיעה של התותח. סימולטור זה סייע מאוד להבנת החלקים הנעים בתותח ואכן זכור לי עד היום.
• 1989-1991 סרי ישראל המקצוען וסעדון יאיר הסטלן, סרי ישראל חברי עד היום, הוא בעל חברת תקשורת מאוד מצליחה ואיש מקסים.
• 1990-1993 חגי זינגר   ורון ארי שיצא מייד לקורס קצינים וסיים את שירותו בדרגת סא"ל , חגי זינגר בקשר עימי עד היום והוא בעל בית דפוס מאוד מצליח בראשון לציון , איש מדהים.
  
• 1991-1994 חיים רגינאנו  וטל אלקיס - חיים נשלח בסוף הקורס ליק"ל לסיוע לאחר קורס הדרכה, לאחר כשנה הוחזר לבה"ד וטל אלקיס נשלח ליק"ל עד סוף שירותו. חיים היה מדריך אהוב עלי , סוג של שחקן נשמה, חיים התאהב במדריכה שלי נאווה והם הפכו לזוג ולאחר השחרור הם התחתנו. בשנת השרות השלישית שלו שלחתי את חיים למש"א לעבוד על סימולטור מערכת חשמל פרושה. עבודה יפהפייה שסייעה לנו לתרגל חניכים בתקלות במערכת החשמל בכיתה, את הלוגיקה לאיתור תקלות. לחיים מפעל מצליח לתנורי קרמיקה כיום.
• מאיה מאיר מדריכת חשמל פומ"ה בהמשך הפכה לפסיכולוגית מובילה.
• 1994-1996 דרץ דימא האהוב - הגיע הנדסאי קירור מבוגר מגילו, הוביל בעוצמה את הקורסים מבחינה מקצועית ומבחינה ניהולית והיה פשוט מבריק, סוג של כל יכול שפותר הכל בחוכמה ועורמה, הרגשתי אותו כחבר שעזר וסייע מאוד בטירוף של בה"ד 20.ונשארנו חברים שנים רבות.
• 1994-1997 אבירם הרוש - המדריך מטבריה, שתקן ומסור שחקן נשמה ומשקיע את כל כולו בהדרכות בטיפולי הטנקים. לקראת סוף שירותו לצערי הפך רס"פ.
• רינת קוריס (רחמים) מדריכת פומה הגיעה לבה"ד 20 עם אחותה התאומה, אסנת שהגיעה לחשמל מג"ח. רינת הייתה מדריכה מוכשרת ועדינהנה ויפיפיה אמיתית שכל החניכים היו מאוהבים בה.
• יעקב  אבנר
• 1992-1995 ארז הדר ולוגסי איתן , צמד חמד מדריכים מסורים ומצחיקים שנתנו את הנשמה כל אחד בדרכו גם מדריכים וגם 
• עמית פדובה מדריך אהוב ושקט מקצוען ו"מתקתק את הכל' זכה לאהבת החניכים. איש מדהים מסייע ומכיל, זכור לי עד היום.
  
• רונן ללום מעפולה - שחקן נשמה מדריך בחסד עליון.
• שלומי מחדרה
• קובי מאשדוד  ועוד רבים שזכרוני כבר לא מוצא.

נהניתי להפוך אותם מחיילים למפקדים יסודיים ומסורים. בטוחני שהכנתי אותם היטב לאזרחות. כולם חקוקים בליבי.

סיפור הקסונונים בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל

מדי שנה הייתי אני הייתי אחראי להציב שישה זרקורי קסנון (זרקורים של טנקים בעל עוצמת הארה אדירה) לפני הטקס, להפעיל ולכוון אותם בחזרה הגנרלית ולבסוף להפעיל אותם בטקס. הזרקורים היו ענקיים ונזקקו לחצובה גדולה וכבדה ושני מצברים טיראן שהיינו טוענים בין החזרה הגנראלית לבין הטקס. בכל עמדה עמד מדריך שקיבלתי ואני הודעתי להם דרך הקשר מתי להפעיל את הזרקורים ולכבותם. כעשר שנים הפעלתי את הזרקורים יחד עם צוות מדריכי המסור.

בשנה הראשונה בשנת 1990 סיימנו את החזרה בחצות ואני הגעתי הבייתה, עדנה אשתי הייתה בחודש תשיעי. עדנה הייתה עם צירים ובבוקר היא ילדה את ביתי הראשונה לילך. כמובן שנעדרתי מהטקס. עד היום אנחנו מספרים ללילך על הטקס שבגינו כמעט לא הגעתי ללידה שלה.

אחראי מערכת הגברה בסיסית - נפל עלי תיק להפעיל את המערכת ההגברה הבהדית, וכך ייצא שלכל הטקסים והחזרות בבה"ד הייתי המפעיל של המערכת ונעדרתי רבות מהקורס. היה לי ממש כיף עם רס"ר הבסיס פראגי שתמך בי והרים את מצב רוחי השפוף במשך השנים.קצת הפוגה משגרת ההדרכה והלחץ של הבה"ד.

ראשי המדורים - היו ראשי מדורים מצוינים שהסתדרתי עימם מצוין והעריכו את מקצוענותי ואת הרצון שלי להכשיר את החניכים הכי טוב לקראת השטח. היו כאלה שפחות הסתדרתי עימם טוב והרגשתי שההדרכה מפריעה להם. הייתי בלא מעט קונפליקטים עם רובם בשל התחושה המוצדקת שקורס רק"מ אליו השתייכתי היה מופלא לרעה למול הקורסים האחרים והיינו חוטפים את כל התיקים של המדור. זכור לי לרעה, אחד מהם "המשופם", הרגשתי שהתעמר בי ואני החזרתי לו ביחס צונן מאוד, השפל היה שבתור רס"מ הוא מינה כנקמה אותי לאחראי שירותי חניכים כשנה, לא נשברתי ועשיתי הכל באהבה ובקפדנות.

מפקדי פלוגת ממתינים - זכורה לי תקופה קשה כאשר אני ובני רושו ידידי היקר היינו אחראי פלוגת ממתינים של הבסיס ועבדנו עם מפקד הבסיס זכריה ישירות במשך מספר חודשים. היינו מתחילים את היום בשש וחצי בבוקר עם המפקד לעיתים וסוגרים אותו בעשר בלילה. הצלחתנו הייתה עצומה והצלחנו להחזיר המון ממתינים למעגל הקורסים. השחיקה שלנו הייתה גבוהה והיינו לחוצים מאוד מטעויות למול מפקד הבה"ד, כל המפקדים בתווך זנחו אותנו לנפשנו והרגשנו נטושים.

בני רושו המדהים

המעבר לגוף פיתוח הדרכה

בשנת 1998 הוחלט בבה"ד להקים גוף פיתוח הדרכה בעקבות ביקורת לא חיובית בהדרכה בבה"ד. הייעוץ הארגוני ביצע סקר בין כל נגדי ההדרכה להתאמה לתפקיד, לשמחתי נבחרתי ואיתן דן שמונה למפקד הצוות פנה אלי והציע לי את התפקיד. כמובן ששמחתי מאוד והשבתי בחיוב.

 עברתי לגוף לפיתוח הדרכה, לעסוק בתחום שאהבתי מאוד, זכיתי לפעול עם שני אנשים מופלאים , בני מוהבטי ואיתן דן. לחשוב כצוות על למידה חדשנית וכיצד עושים למידה בעידן המשתנה. הרמנו ביחד פרוייקטים אדירים והובלנו את הבה"ד להישגים ולזכייה בתחרויות הדרכה צה"ליות רבות. הפכנו לבה"ד המוביל בצה"ל בזכות מפקדים(יהודה שלמון) שתמכו והקשיבו למפקד הגפ"ה לשינויים מפליגים באופי ושיטות ההדרכה והערכת ההדרכה.

זכור לי סא"ל חכם מאוד ומדהים יוסי שמש חבר טוב ומפקד חבר שחפר לנו את החיים בשאלות מכוונת והכווין אותנו לחשיבה מחוץ לקופסא

בני מוהבטי- אחד האנשים החכמים והשנונים שהכרתי והכי חשוב חבר טוב ושחקן נשמה.

זכור לי מאוד בני מוהבטי ביצע כל שבוע שולחן עגול לתיקוף תכני ההדרכה לכל מקצוע. במפגש היו נוכחים הגורמים התורתיים , נציגי השטח ומדריכי הבה"ד.עצם המפגש והובלתו של בני שינו את כל מרכיבי התפקיד , את מה מלמדים בכל שלב ואת אופן הבחינה וההכשרה של החניכים. בני פשוט הפך את כל הקורסים לתקפים ויעילים ומתאימים לצורך האמת ולא מניסיונם המעשי הדל של המדריכים בבה"ד שרובם לא אף פעם בשטח. הסתכלתי בתשואה על המהפך שבני עשה בהכשרות בחיל החימוש. בני פירק והרכיב מחדש את כל הקורסים בבה"ד 20 תהליך מדהים !! זכינו כמה פעמים בפרסי קחש"ר לחשיבה יוצרת.

פרויקטים מרכזיים שהובלנו בגפ"ה ושינו את פני ההכשרה בבה"ד ובצה"ל ,זכורים לי עד היום:

• הקמת חדר שולחן עגול ומערכת למידה מרחוק בין בה"ד 20 לבאליש ולאחר מכן העברת שיעורים לאנשי מילואים בה"ד 20 לבאליש
• הסבת 110 כיתות הבה"ד לכיתות מולטימדיה - התקנת תקשורת בכל הכיתות , מקרנים , מחשב ועמדת מדריך ובכך אפשרנו למדריכים ללמד באמצעות מצגות. (לחשוב רק על הרכש של 110 פריטים מכל סוג, רק מפקד הבה"ד הבולדוזר יהודה שלמון היה מסוגל להרים פרויקט כזה שאפתני בשנת 2000)
• הכשרת כל סגל בה"ד 20 לפיתוח מצגות , והסבת כל השקפים בבה"ד למצגות ושינוי טכניקת ההדרכה
• ביצוע פרויקט למידה מרחוק באמצעות תוכנת אינטרוויס ללמידה סינכרונית
• הסבת מרכז מבחנים ממבחני נייר למבחנים ממוחשבים , התקנת תשתיות תקשורת ומחשבים , קליטת מערכת ברקת ולבסוף השלב הכי מורכב - הסבת אלפי שאלות לשאלות מולטימדייה לתוך מערכת הברקת , ביצוע פיילוטים והקמת המערכת לפעילה. היינו ראשונים בצבא.
• הקמת המלט"פים - קביעת מתדלוגיה לביצע מבחנים ולמידה בפיקודים במקום הצורך להגיע לבה"ד 20
• הטמעת מערכת ברקת לביצוע מבחנים שבועיים בבה"ד - הסבת אלפי שאלות מנייר לתוכנת הברקת , הקמת שלוש כיתות ברקת , ביצוע מבחנים ממוחשבים בכל הקורסים, ללא נייר.
• בינת אט"ל - פרויקט העברת כל תכני הלימוד של בה"ד 20 למערכת השרפויינט הצבאית ולהנגיש את החומרים ליחידות השדה. זכינו בפרס קחש"ר בפרויקט זה

זכיתי לעבוד עם אנשים מיוחדים ומוכשרים בטירוף, בני מוהבטי ,איתן דן , יריב דוידוב, ארטור גורבן ,קובי בן שמעון. למדתי מכל אחד מהם והיה לי הכבוד להשתייך לקבוצה כזו משובחת ומובילה את הבה"ד.

במאי 2008 פרשתי מצה"ל ויצאתי לגמלאות.

תמונות משירותי במשך 23 שנים בבית הספר לחימוש

לאחר השחרור

עבדתי כשמונה שנים במכללות הצבאיות פו"ם ומב"ל בתחום ניהול הידע , למידה מתוקשבת והטמעת מערכות למידה מתוקשבת. זכיתי לעבוד עם ליאור רוגב ושרית והילה בתקופה מרתקת של למידה ויצירת תרבות הדרכה בהתאם לתרבות צה"ל.  

תמונות מהעבודה בפו"ם