מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 23/08/2022

תאריך האירוע: 2030-01-01

מספר צפיות: 1574

ייעוד וחזון היחידה:

להוות עוצבה לתכנון ומימוש משימות אש במרחב הלחימה, הן למשימות סיוע באש למאמצי התמרון והן כמאמץ תקיפה עצמאי למשימות אוגדתיות.

עץ מבנה חטיבת גולני

חטיבת גולני על ציר הזמן

אגף הטנ"א במפקדת החטיבה

גדוד 12

 גדוד 12 הוקם ב-22 בפברואר 1948 והיה הגדוד השני בחטיבת גולני – חטיבה מס' 1 – ומכאן מספרו. הגדוד נקרא על שמו של השופט המקראי ברק בן אבינועם אשר הכריע את סיסרא ומרכבות הברזל בעמק הקישון. סמל הגדוד הינו העץ של גולני ועליו ברק.

הגדוד לקח חלק בכל מלחמות ישראל:

1. בשנת 1948 במסגרת מלחמת העצמאות לוחמי הגדוד השתלטו על עמק הירדן (צמח, קיבוץ  שר) וכן סג'רה ומורדות הר התבור (במסגרת תכנית ד').
2. בנובמבר 1955 במסגרת מבצע קדש לוחמי הגדוד לקחו חלק במבצע "הר געש" – פעולת תגמול גדולה כנגד המצרים באזור הסבחה וואדי סירן. במבצע זה הגדוד כבש את ואדי סירן ובהמשך את מוצב 29 במהלך כיבוש צומת רפיח. לאחר מכן נשלח לכיבוש מוצב 27 (שנכבש ללא קרב).
3. ביוני 1967 במסגרת מלחמת ששת הימים השתתף הגדוד באחד הקרבות הידועים ביותר – כיבוש תל פאחר. הקרב לא התנהל כמתוכנן ומפקדי הכוח נאלצו לשנות את תכנית הקרב. כיבוש תל פאחר היה קרב קשה ועקוב מדם שבמהלכו נהרגו ונפגעו כמעט כל קודקודי הכוח הלוחם. הקרב הוכרע בסופו של דבר בזכות אומץ ליבם והדבקות במשימה של מפקדי המשנה, סמלים, מ"כים ולוחמים פשוטים – שניים מהם הם טור' דוד שירזי וטור' אפרים יצחקין אשר קיבלו צל"ש מהרמטכ"ל על אומץ ליבם במערכה על תל פאחר.
4. בתקופת מלחמת לבנון, חיילי הגדוד השתתפו בתהליך הפינוי של צה"ל מדרום לבנון. בליל ה-8 בדצמבר 1988 השתתף הגדוד במבצע "כחול וחום". היה זה מבצע משולב בעומק שטח לבנון שבו נטלו חלק כוח של הגדוד ובראשו המג"ד דאז, סא"ל אמיר מי-טל וכן כוח של שייטת 13. מטרת המבצע הייתה חיסול בסיסי מחבלים בעומק דרום לבנון. כוחו של סא"ל אמיר מי-טל נתקל במחבלים, אמיר נפצע תחילה ומאוחר יותר נפטר מפצעיו. נפילתו של אמיר גרמה לניתוק קשר בין הכוחות ובסיום המבצע היה צורך בחילוץ כוח שנשאר בשטח. בסופו של דבר הגיע הכוח בבטחה לשטח ישראל.

כיום מורכב הגדוד מ-5 פלוגות: פלוגות הלוחמים הרובאיות, א' , ב' ו-ג', הפלוגה המסייעת ופלוגת הסיוע המנהלתי.כיום, ממשיך הגדוד להיות מקצועי ובעל רוח חזקה, וממשיך במסירות ובהצטיינות בעבודת הביטחון השוטף בכל הגזרות.

מערך הטנ"א בגדוד

מפל"גי טנ"א גדוד 12

גדוד 13

גדוד 13 הוקם ב-22 בפברואר 1948 והיה הגדוד השלישי בחטיבת גולני – חטיבה מס' 1 – ומכאן מספרו. הגדוד נקרא על שמו של השופט המקראי גדעון בן יואש, כיוון שבראשיתו, תפס הגדוד את בקעת בית שאן שהייתה נחלתו של גדעון. סמל הגדוד הינו העץ של גולני ועליו חרב כד ושופר – במקרא, גדעון חילק את לוחמיו לשלוש קבוצות ונתן לכל איש כד ובתוכו לפיד בוער ושופר.

הגדוד לקח חלק בכל מלחמות ישראל:

1. בשנת 1948 במסגרת במלחמת העצמאות לוחמי הגדוד לקחו חלק נרחב בפעילויות השונות. בכיבוש בקעת שאן, זרעין ובידוד האגף בעמק יזרעאל. כיבוש כאוכב אל הווא (כוכב הירדן). השתלטות על העיר נצרת. כמו כן לקח הגדוד חלק ב"מבצע אסף" – כיבוש שייח' נוראן (בתוך קיבוץ מגן) וחירבת מאעין (בין נירים לניר עוז) ו"מבצע חורב" בו ביצעו קרב הטעייה במרחב תל עבאסן ליד כיסופים על מנת לכבוש את משלט 86.
2. בשנת 1956 במסגרת מלחמת סיני לקחו לוחמי הגדוד חלק בקרב כיבוש מוצבי צומת רפיח. מטרת הכיבוש הייתה לשחרר את הצומת על מנת שכוחות שריון יוכלו לנוע לעבר אל-עריש ומשם לסיני. בראשון לנובמבר הושלמו משימות חטיבה – נכבש מתחם רפיח וחטיבת השריון החלה לנוע לעבר אל-עריש.
3. במאי 1965 במסגרת מבצע "צוק סלע" פיצצו לוחמי הגדוד את מבנה חוות עדנן צדקי ליד ח'ירבת שונה בירדן.
4. באוקטובר 1965 במסגרת מבצע "מאזניים" פשטו הלוחמים על הכפר הלבנוני חולה, כחלק מלחץ צבאי על שלטונות לבנון על מנת שיפסיקו את פעילות המחבלים מתחומם.
5. ביוני 1967 במסגרת מלחמת ששת הימים משימתו של הגדוד הייתה להוות עתודה חטיבתית ולפעול במידת הצורך במשימת כיבוש תל-עזזיאת, בניאס ותל חמרה. בפועל שתי פלוגות בפיקוד המג"ד טיהרו את מתחם זעורה ואת כפר ג'ב אל מיס, כוח בפיקוד הסמג"ד כבש את מתחם הבנ יאס, לאחר מכן חברו הכוחות של המג"ד והסמג"ד בקלע והתקדמו עד קונייטרה. בהמשך הוסקה מחלקה בפיקוד המג"ד לחרמון, השתלטה על מוצבי פסגות החרמון והניפו את דגל ישראל.
6. בשנת 1973 במסגרת מלחמת יום כיפור הגדוד היווה עתודה בפיקוד צפון. הגדוד תפס את מוצבי הרמה עד החרמון. בראש גאוותו של גדוד 13 במלחמה עומדת עובדה פשוטה – אף מוצב בגזרת הגדוד, להוציא את מוצב החרמון, לא נפל לידי הסורים במלחמה, וכשפיקוד צפון הוריד בבוקר יום ראשון פקודת נסיגה, המג"ד אמר שמבחינתו ומבחינת הגדוד ישנה אך ורק תשובה אפשרית אחת – סירוב פקודה. בעקבות זאת נטבע בהיסטוריית מדינת ישראל המשפט: "אתם לא תעברו, כאן גולני לוחם"!

מערך הטנ"א בגדוד 13

מפל"גי טנ"א גדוד 13:

גדוד 51

 גדוד 51 הוקם בשנת 1947, והיה הגדוד הראשון בחטיבת גבעתי – חטיבה מס' 5 – ומכאן מספרו. עם הקמתו נשלח הגדוד לחזית הדרומית, שם לחם מול כוחות המצרים במערכה על הנגב. גדוד 51 היה הראשון שהצליח להבקיע את המערך המצרי בדרך לנגב הנצור במסגרת מבצע "יואב" באוקטובר 1948, ומכאן שמו – "הבוקעים הראשון". סמל הגדוד הינו העץ של גולני, ובמרכזו חרב פיפיות המסמלת את רוח הלחימה של הגדוד.

הגדוד לקח חלק בכל מלחמות ישראל:

1. בשנת 1956 פורקה חטיבת גבעתי והגדוד צורף לחטיבת גולני. עוד באותה שנה השתתף הגדוד בקרב על מתחם מוצבי רפיח כחלק ממבצע "קדש", כבר במסגרת חטיבת גולני. תוך הפגנת גבורה, יכולת מקצועית גבוהה, ודבקות במשימה חצה הגדוד 3 שדות מוקשים ועמד בהצלחה במשימתו.
2. ביוני 1967 במסגרת מלחמת ששת הימים, השתתף הגדוד בקרבות בצפון רמת הגולן, בהם כיבוש תל עזיזיאת, קרב בו ספג הגדוד חלל אחד תוך שהוא מנחיל לצבא הסורי אבדות קשות של 50 חללים ו-22 שבויים. בהמשך היה הגדוד שותף בלחימה בדרום לבנון – "הפתאחלנד", במלחמת ההתשה בסיני, ולחימה השוטפת בכל הגזרות.
3. באוקטובר 1973 במלחמת יום כיפור, השתתף הגדוד במסגרת החטיבה בקרבות לכיבוש החרמון, בהם ספג הגדוד אבדות קשות, אך תוך הפגנת גבורה עילאית של הלוחמים והמפקדים בחתירה לניצחון ולכיבוש ההר. לבסוף במסגרת מבצע "קינוח" הצליחה החטיבה לכבוש חזרה את החרמון הישראלי.
4. ב-1982 במלחמת שלום הגליל, השתתף הגדוד בלחימה על אזור הבופור ונבטיה בגזרה המרכזית.
5. ב-2002 היה הגדוד שותף במבצע חומת מגן למיגור המחבלים באיו"ש. במסגרת המבצע השתתף הגדוד בקרב על מחנה הפליטים בג'נין.
6. בשנת 2006 במלחמת לבנון השנייה, לחם הגדוד בדרום-לבנון, שם ספג אבדות קשות. בקרב על העיירה בינת-ג'בל נקלע הגדוד לקרב עקוב מדם בו ספג 8 הרוגים, ביניהם הסמג"ד רועי קליין ז"ל אשר השליך את עצמו על רימון שנזרק ע"י המחבלים, ובכך ספג את פגיעת הרימון ומנע פגיעה בלוחמים נוספים.

מערך הטנ"א בגדוד

מפל"גי טנא גדוד 51

סיירת גולני 631

"לכל מקום שנרצה, בכל דרך שנבחר".  גדוד הסיור (גדס"ר) של חטיבת גולני הוקם בשנת 2001 כשהוא מאחד לתוכו את שלושת הפלוגות המיוחדות של החטיבה:

• פלוגות הסיור (פלס"ר)
• פלוגת טילים נגד טנקים (פלנ"ט /עורב)
• פלוגת החבלה ההנדסית (פלחה"ן)

היחידה לקחה חלק בעשרות מבצעים ופעילויות במהלך השנים:

1. בשנת 2003 קיבל מפקדה הראשון של היחידה, סא"ל רון וייזל, צל"ש לאחר שורה של מבצעים באיו"ש ועזה, כולל מבצע מיוחד בשכונת סג'עיה שברצועה.
2. בשנים 2004-2005 לפני ביצוע ההתנתקות פעל הגדס"ר גם ברצועת עזה. בין היתר במבצע "קשת בענן", לאחר אסון הנגמ"שים, ובמבצע "ימי תשובה" בתגובה לירי הקסאמים על שדרות. בד בבד נמשך תהליך האיחוד בין הפלוגות תחת מסגרת אחת.
3. בקיץ 2006 השתתפה היחידה במבצע תגובה לחטיפת גלעד שליט ברצועת עזה וממנו הוקפצה למלחמת לבנון השנייה. ב-23 ביולי נכנסו כוחות החטיבה לעיירה בינת ג'בל במבצע שנודע מאוחר יותר כ"קורי פלדה 2". במהלך הלחימה בבינת ג'בל היו לוחמי הגדס"ר מעורבים בשני אירועים בולטים:
   • באירוע הראשון כוח גדול מהעורב נפגע מירי דו-צדדי בעת ששהה בבית בעייה במהלכו ניהלו קרב חילוץ קשה.
   • האירוע השני הוא השתתפות בקרב של גדוד 51 ע"י לוחמי הפלס"ר והפלחה"ן. חיילי הפלחה"ן הצליחו לאתר מרחוק ולהשמיד מחבלים שהתקילו את הכוח של גדוד 51. בתום הקרב השתתפו לוחמי הגדס"ר בנשיאת אלונקות הפצועים וההרוגים, תחת אש, במסע מפרך אל מסוקי החילוץ. גם בימים הבאים ועד סוף המלחמה ניהל הגדס"ר קרבות, תחת פיקוד מח"ט גולני.

בתום הקרבות, כשנכנסה לתוקפה הפסקת האש, איתרו כוחות הגדס"ר עמדות ובונקרים של חיזבאללה והשמידו אותן. באחד האירועים אותר בונקר גדול ומוסווה של החיזבאללה סמוך לגבול עם ישראל ע"י העורב. את הבונקר פוצצו במקצועיות לוחמי הפלחה"ן.

4.  לוחמי היחידה השתתפו גם במבצע עופרת יצוקה בצפון רצועת עזה.

מערך הטנ"א בגדוד

ראיונות עם מפקדי טנ"א בחטיבה

ראיון אישי – עוז שוחט

בראיון אישי שהתבצע סיפר עוזי שוחט אשר תפקד כקט"א חטיבת גולני באותה התקופה כי חווה מספר אתגריים משמעותיים במהלך הלחימה, בהם ציין כי האתגר הראשון היה המעבר משגרה לחירום, לדעת לעבוד וללחום תחת אש ולבצע זאת באופן המיטבי על מנת להשיג את הנדרש. כמו כן ציין כי האתגר הנוסך שחווה היה מתן מענה אחזקתי בשטח הערים הפלסטיניות, לדעת להגיב במהירות, לדעת מהו סדר הפעולות ואיך לבצע מעטפת אחזקתית נכונה. האתר האחרון היווה גם אתגר ללוחמים, שוחט סיפר כי המח"ט צ'יקו במבצע חומת מכן כובש לראשונה יעד, עיר, הכל מתכנס סביב כך, כלל הדברים נלמדו תוך כדי הלחימה גם מצד הלוחמים וגם מצד אנשי החימוש. תוך כדי המבצע למדו איך מחלצים מההר, איך מחברים נכון, שימוש בכבלים הרלוונטיים ועוד, הכל היה תחת אש וזמן קצוב.

בנוסף לכך, שיתף עוזי כי הזכור לו מכל הינו החזרת הכלים לכשירות ורתימתם של כלל אנשי החימוש למשימה, "ברק בעיניים", מספר כי כולם שיתפו פעולה לצורך המשימה, עבדו לילות כימים ולא רצו לצאת הביצה עד שאחרון הכלים חזר לכשירות מלאה, "אני זוכר שכינסתי את כל אנשי החימוש, הסברתי להם מה מוביל אותנו ומה היעד שלנו וכולם מעלו למען כך, עבדו ללא הפסקה".

האנשים הם מכפל הכוח המרכזי ובשיתוף פעולה טוב אפשר לכבוש כל מטרה ולהגיע להישגים משמעותיים ואף לניצחון.

ראיון אישי – מני פלורטי -קט"א חטיבה בשנים 2007-2009:

בראיון אישי שהתבצע סיפר מני פלורטי אשר תפקד כקט"א חטיבת גולני באותה התקופה כי חווה 5 אתגרים מרכזיים במהלך המבצע, סיפר כי המבצע התחיל בהתקפות של חיל האוויר ומיד לאחר מכן התראה לרדת לעזה לשטחי הכינוס. האתגר הראשון היה בניית צק"ח, גדודי גולני ישבו יחד עם גדוד 46 שריון, גדוד 605 הנדסה וגדוד ארטילריה, הקושי היה לקבל גדודים מחטיבות אחרות ולבנות לידי צק"ח. כי כן סיפר כי שלושת הנמ"רים הראשוניים נוסו בזמן עופרת יצוקה ולכן נדרש להתאים את המענה האחזקתי לכך וגם למרחב הדרומי בזמן הלחימה. מני שיתף כי הלחימה במבצע התאפיינה בכך שהיו המון כוחות שנעו לכיוון הרצועה, הייתה לחימה קרקעית והם היו צריכים להוריד קו בתים ראשון ולכן הראשונים שנכנסו היו הדחפורים, כלים אלה הם מכפילי כוח, השליטה בכשירות שלהם הייתה מורכבת מאוד מסיבה שהדחפורים היו עוברים בין כלל הגדודים, ישנה מורכבות לתת מענה אחזרתי לכלים שבכל יום נמצאים בגדוד אחר למשימות שונות, היה כוח אחזקה צמ"ה פיקודי אך בסופו של דבר קט"א חטיבה נותן מענה אחזקתי לכך.

האתגר הרביעי שמספר מני היה תמרון על כלים כבדים אדר במרחב הדרומי היו ברוב הפעמים שוקעים, "נזכר בחילוץ הראשון שבו 4 דחפורים מנסים לחלץ אחד את השני וכולם עם בוץ למעל הזחל, החילות עמו לקח יום וחצי". כאשר שיתף על האתגר האחרון סיפר כי בשגרה מסתכלים על כשירות הטנקים והדחפורים וכך גם בחירום אך במצבע הם נתנו יחס משמעותי לתחום הנשק והאופטיקה, המורכבות בכך הייתה לדעת לתפוס את הלוחמים גם בין משימה למשימה לכמה שניות לבדיקת נשק ואופטיקה על מנת שבעת לחימה הכל יתנהל כפי שצריך ללא מעצורים וללא בלת"מים מיותרים, נדרש היה להסביר את חשיבות כשירות הנשק והאופטיקה בנוסף לכשירות הרק"ם.

כשמני התבקש לספר על אירוע מכונן שקרה לו ישר אמר "האובדן לצד המשך המבצע", במהלך המבצע חטיבת גולני ספגה אובדן של כ-10 הרוגים שזוהו מספר לא קטן לעומת חטיבות אחרות. מני סיפר אירוע קרוב שחווה והשפיע עליו רבות, לאורך המצבע היה נדרש להכין את הרק"ם בשטחי הכינוס, להרכיב עליו את ערכת החילוץ המהיר, מי שקיבל את המשימה להביא את הערכות מנחל עוז היו יוסי חיים אשר נהג בטטרה ולוסי האחראי ניהול מלאי של החטיבה, בזמן נסיעתם פקד אותם גשם סגול והם לא הספיקו להיכנס למחרב המוגן  בזמן , לוסי נהרג במקום ויוסי קיבל רסיסים לראשו, הוא היה ההרוג הראשון של החטיבה במהלך המבצע ואיש חימוש. אירוע מכונן זה היווה גם את האתגר הכי משמעותי במבצע, המשך הלחימה לצד אובדן כה קשה ואובדים רבים נוספים, עוד 9 הרוגים במהלך הלחימה, "אני הגעתי למקום לצורך זיהוי ההרוג, נדרש ממני לצד הכאב לאסוף את כולם, לאחד אותם ביחד, לחבר אותם לסיטואציה ולמציאות שלנו כדי להחזיר אותם ללחימה בכל הכוח עד השגת היעדים".

ראיון אישי- רנ"ג ברק אהרון – בתפקיד בוחן הנשק ביחידה

בראיון אישי שהתבצע סיפר ברק אהרון אשר תפקד כבוחן נשק ביחידת "אגוז" באותה התקופה כי היחידה הוקמה בינואר 95' והוא הגיע ביולי של אותה השנה, שיתף כי הם היו מספר קטן של נגדים וקצינים, "יחידה קטנה מאוד", שתיים וחצי פלוגות שבכל פלוגה 3-4 צוותים ובכל צוות 6-7 לוחמים. כיום הצוותים מורכבים ממספר רב של אנשים והיחידה הינה גדולה ועצמאית. היחידה הוקמה כיחידה מיוחדת של חטיבת גולני, לטובת לחימה בדרום לבנון, האמל"ח היה מושתת בחלקו על נשקי שלל[1], היו צל"מים מיוחדים , מקלעים, רובי צלפים ועוד. "בתקופתי, הכניסו אלינו את הנגב הראשון בצה"ל".

ברק משתף כי הם התחילו באוהלים , הנשקייה הייתה במכולה שעליה היו שמירות כל הזמן, הוקצה להם שטח מסוים ששם שהו, תחילה היחידה הייתה סודית, כיום המציאות שונה לחלוטין. כמו כן, סיפר כי הלוחמים תמיד היו איתם והייתה תחושת שייכות ואחדות בין אנשי החימוש ללוחמים בקצה. מחלקת החימוש הייתה מורכבת מקצין חימוש יחיד, אופטיקאי , נשק, מכונאי רכב וחשמלאי רכב.

לבסוף ברק שיתף באירוע משמעותי עבורו באותה התקופה "היה לוחם לפני חופשת השחרור שלו שהגיע לנשקייה לצורך ניקוי הנשק ובחינה לפני פעילות, סיפר לי כי הוא חלם שהוא לא חוזר משם בשלום, עניתי לו שהכל בסדר הוא יסיים את הפעילות ויצא לחופשה שמגיעה לו. באותו הלילה בשעה 01:00 מצלצל אליי האופטיקאי לספר שהייתה היתקלות בכפר מרכבה ואני ידעתי שהוא זה שנהרג, הוא ידע לחזות את המוות שלו."

ראיון אישי – עמי שיינפלד

בראיון אישי שהתבצע סיפר עמי שיינפלד אשר תפקד כנגד בכיר ב"עורב" באותה התקופה כי בשנת 1988 נכנס לעורב העקבות תאונת הדרכים הקטלנית שקרתה שם ובה נהרג נהג ריו ועוד שני חיילי נח"ל, אשר נסעו מקו זרעית לצאלים, העמיסו 2 ג'יפים על הריו ושלחו את הנהג לצאלים, הנהג פרק וחזר לצורך העמסה נוספת, בדרך אסף שני חיילי נח"ל שבדיוק ייצאו לחופשת השחרור שלהם, הריו התהפכה והג'יפים התנתקו אל מעבר לשמשה הקדמית והרגו אותם המקום. בעקבות כך, הוסיפו קשתות התהפכות בריו לצורך עיגון ומיגון כלקח מאירוע זה. באותו הזמן היה נגד חימוש ששוחרר מהצבא ובמקומו הביאו את עמי שיווה חלק מרכזי ביח"טית.

כמי מספר כי היח"טית הייתה חימוש נפרד מחטיבה, היא מנתה שני מכונאי רכב, שני מכונאי נגמ"ש, שני טנכאי עורב, בוחנת נשק ונגד ורק"ם, כולם היו מובהקים. ביח"טיות לא היו קציני חימוש או לוגיסטיקה כמו במנה רגיל של גודד כיום, הפלוגה הייתה מנוהלת ע"י הנגדים, היה מ"פ בדרגת רס"ן וסמ"פ בדרגת סרן שהיו נחשבים כמג"ד וסמג"ד ונגדי החימוש תפקידו כמעין קציני חימוש של היח"טיות. עמי שיתף כי גוף זה היה עצמאי מאוד עד לרמת ביצוע משימות תיקון ואחזקה על דעת עצמם ללא סדר והיררכיה כפי שמוכר כיום, " כל החיילים היו עם M16 קצר בצבע כסוף, היינו לוקחים ומפרקים את הנשקים עד לרמת מש"א, מגיעים למש"א, משחימים אותם ומרכיבים חזרה, מבצעים ניסוי כלים בשרגא וכך עד אחרון הנשקים. כאשר היה כלי תקול היינו נוסעים לסדנה ומבצעים את התיקון בעצמנו, מדלגים על דרגי התיקון הרלוונטיים בדרך".

בראיון עמי נישאל "כיצד בא לידי ביטוי המעבר בין היח"טיות לגדס"ר מהיבט של הטנ"א תשובתו של עמי הייתה שההבדל העיקרי היה שבגדוד אין לויאליות וחשיבות לצד הלוחם כפי שמורגש ביח"טיות, בחימוש של הגדוד אין קרבה משמעותית בין אנשי החימוש ללוחם בקצה, "בוחן הנשק לא מכיר את הלוחמים בגדוד ואת ההסברים לממח"ג או לקח"ש" המציאות היח"טית החימוש היו קרובים בכל עת, הייתה תחושה של משפחתיות ושיתופית תמיד, "היינו מכירם את כולם על פי שמות , הלוחמים והחימושניקים

היו זהים, במקרי אובדן אנשי החימוש היו מגיעים לזיהוי ההרוגים במידת הצורך, היח"טית הייתה מחויבות לפלוגה הלוחמת בכל המובנים ולהפך".

המעבר בין היח"טיות לגדס"ר היה הבין בוקר אחד שבו הוחלט לאחד את כל היחידות לגדוד, השוני הוא עצום וכולל בתוכו יתרונות וחסרונות רבים. המציאות השתנתה.

 לבסוף שיתף עמי באירוע שחווה בעת תפקידו ביח"טית, סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן ז"ל שחקוק בזיכרונו לעד, "היינו בנבי מוסא, הרמנו שן מאהל, המ"פ יצא להשתלמות של חודש והלוחמים היו ברגילה, אנשי החימוש יצאו לרגילה אחד אחרי השני ולא ביחד על מנת שיישאר מי שייתן מענה, באותו הזמן אני שלחתי את החיילים לקורס רישיון על ג'יפ במחנה אליקים במקום המ"פ שלאחר הרגילה יהיו לחלקם רישיונות. אחד החילים אותם שלחתי היה נחשון וקסמן ז"ל שמאותו היום כבר לא חזר הביתה".

ב-9 באוקטובר 1994 המתין וקסמו בצומת הטייסים ליד יהוד לטרמפ שייקח אותו לבית של ידידה שלו ברמלה. הוא עלה למכונית ובה ארבעה מחבלים מארגון חמאס, אשר התחפשו למתנחלים יהודים. המחבלים לקחו את וקסמן לביר נבלאא שמצפון לירושלים כבן ערובה. הוחזק במשך 6 ימים בידי ארגון החמאס בביר נבללא שמצפון לירושלים. הוא נרצח ע"י המחבלים במהלך ניסון של צה"ל לחלצו, ב-15 באוקטובר (ויקיפדיה).

"תפקידם של אנשי החימוש לא היה רק תיקון נגמ"שים היה רגש יותר שיתופי, כולם למען כולם ומגישים עזרה בכל זמן שנדרש".

חיל החימוש (טנ"א) מנקודת מבטו של יניב בר צבי , קט"א 13 לאחר חומת מגן וקטא ב' במילואים במלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וצוק איתן.

יניב תפקד כקט"א 13 בין השנים 2004-2006 וכקט"א ב' במילואים מ-2006 עד היום.

ראיון אישי- יניב בר צבי

בראיון אישי שהתבצע עם יניב בר צבי  נשאלו בפניו שתי שאלות , אחת כהיותו קח"ש בגדוד 13 והשנייה על תפקידו במילואים וחוויותיו בתור קט"א ב'. יניב סיפר כי בזמנו הגדוד היה נע בין עזה למצפה עדי, תקופת הקו הייתה ארוכה ושונה מכפי שמוכר היום, "הקו היה יכול להיות גם 10 חודשים, 3 ימי מנוחה ואז שוב קו של 10 חודשים, לא הייתה לבנת אימון". הגזרה הינה גדולה והפלוגות היו מפוזרות לאורכה מה שהיווה קושי במתן מענה אחזקתי.

יניב שיתף שהאתגר הגדול היה לשמור על המוטיבציה, המשמעת והרצון של החיילים והנגדים, קיים קושי גדול בניהול שגרה ללא לבנת אימון, הגדוד נשחק אבל השגרה ממשיכה להתקיים. כמו כן ציין כי באותה התקופה לא היו נמ"רים אלא אכזריות ולא היו חט"פים.

"יום שבת אחד, נתקע נגמ"חון בציר פילדלפי חשוף לכיוון קו בתים ברפיח, המ"פ קרא לי, הנגמ"חון שקע בדיונות, הבאנו שני 9 Dלצורך החילוץ , הכלי לא זז יום שלם, שום דבר לא הצליח להזיז אותו. נקרעו לפחות 4 כבלי גרירה, הצוות חשוף לאש מצד רפיח , הגענו עם עוד נגמ"חון ואני הייתי צריך לפרוק מהכלי כדי לחבר הכל ולבסוף החלטתי לדחוף את הכלי עם ה9D , הנחתי את הצוות של הצמ"ה לבנות 2 מטר של חומת חול ולאחר מכן דחפו את החול מאחורי הנגמ"חון עד שיצא מאזור האש ולבסוף הצלחנו לגרור אותו למאחורי הציר ועד המוצב."

משנת 2006 יניב מתפקד כקט"א ב' במילואים, מנהל את הלחימה בחירום ומספר כי החימוש מילאו תפקיד חשוב ומורכב מאוד בשמירת הכשירות של כלל האמצעים והכלים. "בצוק איתן, הייתה גם כניסה קרקעית ולצורך קדיחת הבורות הביאו באגרים שהיוו אתגר אחזקתי במהלך המבצע, כאשר כלי זה נתקע הגדוד לא יכול לצאת משג'עיה, כלל החטיבה עומדת עד להגעת נגד צמ"ה מהפיקוד וחילוצו של הכלי."

בנוסף לכך, סיפר יניב על הקרב בשג'עיה במהלך מבצע "צוק איתן" כאשר זמן קצר לאחר תחילת הקרב וכניסתם של כוח מחטיבת גולני, נפגע נגמ"ש מדגם M-113 מירי טיל נ"ט. הפגיעה בנגמ"ש הביאה למותם של שישה חיילי צה"ל ולהגדרתו של אחד החיילים, אורון שאול, כנעדר. בוצעו ניסיונות רבים לחילוץ הנפגעים מהנגמ"ש ולגרירת הנגמ"ש שהיה ללא זחל במשך לילה שלם.

האתגר הכי גדול שחווה יניב בתפקידו כיום הינו להבין את התמונה המבצעית של החטיבה והאג"ם ולגזור מכך היכן להיות נוכח כדי להשפיע, כדי שהלחימה תהיה רציפה ושהחטיבה לא תפגע בעקבות אלמנט חימושי, למתן כוחות אחזקה במקומות הנדרשים. "המורכבות הינה לדעת מה הן התקלות עוד לפני שהכוח הלוחם יוצא חזרה, לוודא שהחטיבה ערוכה עם כלל האמצעים הנדרשים, גם מבחינת כ"א, וברגע שהנמ"ר יוצא מכיוון עזה ישר מתחילים לעבוד עליו ולתקן את הנדרש, לפעמים יש 24 שעות עד שהוא חוזר ללחימה ולפעמים יש גם כמה שעות בודדות."

"כדי להצליח, חובה לשלב בין התוכנית האחזקתית לתוכנית המבצעית"

קליטת אכזריות ומעבר לנמ"רים בחטיבה

חטיבת גולני הייתה מבוססת על נגמ"שים עד שנת 1988 שבה נכנסה האכזרית הראשונה לצה"ל, לגדוד 12. לאחר 20 שנה הוחלט להכניס את הנמ"ר לשירות בכוחות החי"ר של חטיבת גולני.

ראיון אישי- רנ"ג עמנואל שומל (1977-2011)

בראיון אישי שהתבצע סיפר עמנואל שומל אשר תפקד כבוחן רק"ם חטיבתי באותה התקופה כי הוא התגייס לחטיבת גולני בשנת 1977, אשר בזמנה התבססה על נגמ"שים. בשנת 1988 הוחלט להכניס את האכזרית הראשונה לגדוד 12 (צ'- 101), שומל ליווה את הקליטה אשר הייתה קשה מאוד אך מעולה. כלי זה היה חדש ולא מוכר, אף אחד לא הכיר את הכלי, "את הספרות הטכנית כתבנו יחד עם בה"ד 20 תוך כדי למידה בשטח". בשנת 2008, הוחלט כי מי שמקבל את הנמ"רים הינו גדוד 13 ובניגוד לקליטת האכזרית , המעבר של הנמ"ר לחטיבה היה קל יותר בזכות התמיכה מרפ"ט, " התחלנו ללמוד על הכלי ולהתמקצע בו". שומל ציין כי בשנת 2003 קיבל פרס מפעל חיים על קליטת האכזרית וכלל העיסוק בכלי זה. כמו כן, גם רנ"ג יוסי ביטון מנ"ע חימוש בגדוד 13 היה שותף לקליטת הנמ"ר. בעת הקליטה בוצע חישוב מסלול מחדש בנושא שייכות הרק"ם לפלוגות, כל פלוגה קיבלה תחת אחריותה מספר נמ"רים שעליה הייתה אחראית בשגרה ובחירום בכלל החתכים.

שומל סיפר כי היו שני אתגרים מרכזיים באותה התקופה, תחילה התעסקו בהטמעת הנמ"ר בחטיבה והכרת המצב החדש שבו כל פלוגה מקבלת נמ"רים תחתיה, "תהליך זה היה מורכב ולקח המון זמן לשכנע וליצור סדר בתחום זה". לאחר מכן, היה עליו למקצע את כלל אנשי החימוש על מערכות הנמ"ר ולבצע את המעבר בין האכזרית לנמ"ר ככלל.

לבסוף עמנואל שיתף בחוויה אישית בעת שירותו במילואים בשנת 2014, שם סיפר כי לאחר אסון הנגמ"ש בקרב בשג'עיה שבו נפגע נגמ"ש מדגם 113-M מירי טילי נ"ט, הוא נשלח ביחד עם איש מילואים נוסף להעמיס את הנגמ"ש ולקשור אותו על המוביל, " לא רצו שאף איש קבע יעשה זאת, רק אנשי מילואים עקב המראות הקשים".

חללי מערך הטנ"א בחטיבת גולני:

מליטינסקי דן (דנדוש) ז"ל

בן אליהו ז"ל וחנה. נולד ביום כ"ה בכסלו תשי"ח (16.12.1657) בחדרה. למד בבית הספר היסודי ע"ש "אחד העם" שבעיר. אחרי כן למד בבית בספר המקיף "רודמן" שבקרית ים. עפר היה רודף צדק. עקשנותו בתחום זה גרמה לא פעם לחיכוכים ביונו לבין מוריו, אך עם זאת היה אוהד עליהם הזכות אופיו. הוא היה בחור נבון ובמזגו העליז התחבב על הסובבים אותו. את מרצו הרב שיקע בעיסוק הספורט-בענפי הכדורגל והכדורסל והיה חבר בנבחרת בית ספרו. עפר היה חבר בכמה תנועת נוער. תחילה הצטרף לתנועת הנוער "מכבי" ולתנועת " הנוער העובד והלומד" , אחרי כן , שעברה משפחתו לקריית מוצקין הצטרף לתנועת הנוער "מחנות העולים". הוא היה אדם חברותי, וחוג מכריו וידידיו היה גדול מאוד. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, לבלות במסיבות ולהשתתף במופעים ואירועים חברתיים. מעולם לא ויתר עם הזדמנות לבקר ידיד, לנסוע למקום מרוחק או לסעוד במסעדה חדשה ומעולה. אוהב חיים היה עפר והדריכה אותו השאיפה למצות מן החיים את כל הטוב האפשרי. בבית התנהלו חיי משפחה על מי מנוחות ועפר עזר תמיד לאמו ולאחיו והיה להם ידי נפש.

כשהיה בן 11 התייתם מאביו. הוא התגבר במהירות וחש באחריות הרובצת עליו בדאגתו לאמו ולאחיו הצעיר, אחיו הבכור היה אז חייל בצה"ל, וכך הפך עפר לראש המשפחה כעבור זה נישאה אימו בשנית, וכשחלה אביו החורג, שהיה קבלן בניין, מילא עפר את מקומו. הוא נהג כקבלן ותיק על אף גילו הצעיר, והשקיע בעבודתו נרבה עמל ויזע. עפר התכוון לנסוע לחוץ לארץ לאחר שחרורו מצה"ל ועד למועד גיוסו לצה"ל ניצל את הזמן, כדרכו לטיולים, למסעות ולפגישות חברתיות.

עפר גויס לצה"ל באוגוסט 1976 והושם לחיל החימוש, חטיבת "גולני" וטכנולוגיה ואחזקה. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מכונאי נגמ"שים, ביקש לעבור חיל קרבי והתנדב לגולני. הוא נשלח לסיירת והוכיח כישרון ומסירות רבה לתפקידו. הוא לא התלונן מעולם ושאף להיות ברבות הימים קצין בצה"ל. כאשר פורקה הסיירת, למגינת ליבו, הועבר עפר לגדוד אחר והשתלב בחברה החדשה במהירות. במשך שירותו הצבאי היה מוכן לנסוע שעות רבות כדי להגיע הביתה. ולו לשעות מספר, כדי להינות מאוירת הבית וכדי לפגוש בחבריו.

ביום כ"ה בתמוז תשל"ז (10.7.1977) נפל עפר בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבחדרה . השאיר אחריו אם ושני אחים.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "עפר היה איש מקצוע טוב, שאהב את עבודתו ואת חבריו ליחידה. הוא היה האוד ומקובל על החיילים והמפקדים, וחסרונו יורגש היטב ביחידה, הם משום שאבד לנו איש מקצוע טוב ומשום שהלך מאתנו חבר מסור ונאמן".

שרון עפר ז"ל

בן עמי ומרים. נולד ביום ט"ו בתשרי תשי"ח (4.10.1957) בחדרה. למד בבית הספר היסודי ע"ש ארלוזורוב בחדרה ובבית הספר התיכון "נעורים" שבנתניה. דנדוש היה ילד שקט ונוח, ותמיד מחייך. אהוב על מוריו וחבריו. דנדוש אהב לתקן דברים ולכן החליט להמשיך את לימודיו התיכוניים במגמה של חשמלאות רכב. נער חברותי מאוד ותמיד מוקף חברים. במסיבות וטיולים תמיד נטל חלק פעיל והתבלט בחוש ההומור שלו וברוחו הטובה עליו תמיד. היה חבר באוגדת "הפועל חדרה".

בנובמבר 1975 גויס לצה"ל והוצב בחטיבת "גולני", לטכנולוגיה ואחזקה ולחיל החימוש כחשמלאי רכב. דני דרש שיעבירו אותו ליחדה קרבית ו"איים" שאם תדחה בקשתו יתלונן בפניי נציב הקבילות בצה"ל. כעבור כשבוע הועבר לגולני כחשמלאי נגמ"ש. ואמנם, שם מצא את מקומו. הוא התבלט בכישרונותיו בתחום עיסוקו, המציא פטנטים לגילוי תקלות ברכב וזכה על כך להערכת מפקדיו. דני אהב את מקום שירותו, התפעל מיופי הנוף שבסביבה וההי גאה על תפקידו ומקומו בצה"ל.  ביום כ"ח באדר א' תשל"ח (7.3.1978) נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבחדרה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. "דני נולד להיות איש גולני", אמרו מפקדיו. "גבר כמוהו לא שוכחים", אמרו חבריו.

ברדה דוד ז"ל

בן ויויאן ואמיל, נולד ביום ו' בטבת תשכ"ד (22.12.1963) בקריית ים. דוד למד בבית הספר היסודי "זבולון". אחרי כן, הוא עשה שנה בפנימייה החקלאית ע"ש מאיר שפיה, ולבסוף הלך ללמוד חשמלאות רכב בבית הספר התיכון המקצועי "אורט" שבחיפה. בעת לימודיו עבד דוד במקצועו במוסך של "אגד", ורכש ניסיון ומומחיות. כדי שיוכל להשלים את לימודיו ולקבל תעודה ממשלתית, הוא ביקש לדחות את מועד גיוסו בשנה אחת, ומבוקשו ניתן לו. דוד היה תלמיד טוב ששקד על לימודיו, והתנהגותו הייתה הלא דופי, בבית הספר ובמקום העבודה העריכו מאוד את מקצועיותו ואת אופיו הנוח.

בשעות הפנאי שלו, הרבה דוד לעסוק בספורט. ובמיוחד הצטיין בשחייה ובצלילה. שעות ארוכות הוא בילה עם חבריו על שפת הים, כשבם גולשים על הגלים, צוללים ושוחים. מילדותו נמשך דוד למוסיקה, והרבה להקשיב לתקליטים שצבר לו אחד לאחד. חוש הקצב שלו מצא את ביטויו בתיפוף. במסיבות שערכו חבריו, הוא שימש תמיד כתקליטן והיטב לבחור שירים אהובים על הכול.

הוא ההי קשור מאוד למשפחתו, ובמיוחד דאג להוריו והשתדל לעזור להם ככל יכולתו. מסיבה זו אף ביקש לשרת קרוב למקום מגוריו. דוד גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1982, והוצב לחיל החימוש, חטיבת "גולני" ובטכנולוגיה ואחזקה. לאחר הטירונות הוא נשלח לאחד מיחדות החיל ושירת בה כחשמלאי רכב. למרות בקשתו לשרת סמוך לקריית ים, נשלח דוד עם יחידתו להשתתף בלחימה בלבנון. עד מהרה התחבב על חבריו ליחידה ועל מפקדיו שראו בו חייל מקצועי מסור ויעיל.

בסוף ינואר 1983, ביקש דוד לצאת לחופשה קצרה כדי להשתתף באזכרה לסבו, שנפטר שבוע קודם לכן. בקשתו נענתה והא הצטרף לשיירת נגמ"שים שיצאה בשעת בוקר מוקדמת לכיוון המנחת בדמור. מעבר גלרי סמען נתקלו היוצאים במארב של מחבלים, ודוד נורה ונהרג במקום.

ביום ט"ז בטבת תשמ"ג (30.1.1983) נפל דוד בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל , והובא למנוחת עולמים בבית העלמין בצור שלום. הוא הניח אחריו הורים, ארבע אחיות ושני אחים.

במכתב תנחומים למשפחתו השכולה, כתב שר הביטחון "דוד נתן את חייו למען מולדתו הוא היה חייל מצוין, איש מקצוע מעולה ומסור. חרוץ וחביב על הסובבים אותו"

דהן אלי ז"ל

אלי, אלי בן חנה ויהודה, נולד בחודש כסלו תש"ח (נובמבר 1947) , במרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשט"ו (1955). המשפחה השתקעה בחיפה והוא למד בבית הספר היסודי "בית יצחק" ואחרי כן סיים את לימודיו בבית הספר התיכון מקצועי "שוב", בקריית שפרינצק, במגמה של מסגרות כללית. אלי ניחן בכישרון רב בכל הקשור במלאכת כפיים. הוא היה בקי במקצוע המסגרות, בעל מיומנות רבה, חרוץ ושקדן בעבודתו. הוא היה אדם טוב לב ונעים הליכות, מקובל על חבריו ועל ידידיו ואהוב על בני משפחתו. מטבעו היה בעל שיקול דעת רציני ובוגר,  קיבל על עצמו תפקידים ומשימות ועמד בהם בהצלחה. אדם אחראי שמילא את כל שהוטל עליו בשלמות ובדייקנות.

אלי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1964 והוצב לחיל החימוש, לחטיבת "גולני" ולטכנולוגיה ואחזקה. לאחר הטירונות הוכשר בקורס למכונאי טנקים ונשלח לשרת בגייסות שיריון. הוא היה חייל מסור וממושמע והצטיין במילוי תפקידו. במסגרת תפקידו הועלה לדרגת סמל.

במחצית מאי 1967 שוחרר אלי מהשירות הסדיר הוצב ליחידת מילואים של חיל החימוש. במלחמת ששת הימים נמנה עם היחידה לפינוי שלל. המחצית אוקטובר 1967 התנדב אלי לשרת בצבא הקבע. הוא החליט לקשר את עתידו בשירות בצה"ל ועשה זאת מתוך הכרה בחשיבות ההתנדבות ומתוך תחושת ייעוד. הוא נשלח לשרת כמכונאי רכב טנקים בגדוד שירון הפיקוד צפון. בשנת 1971 נשא לאישה את חברתו ציונה והקים עמה את ביתו בקריית מוצקין, שם נולד בכורו אופיר. הוא נהג מצוות כיבוד הורים והיה ראש משפחה אוהב ומסור שנהנה מהבילוי בחיק משפחתו.

בשנת 1972 עמד בהצלחה בקרוס קצינים בבית הספר לקצינים של צה"ל ואחרי כן השלים קורס קציני חימוש בבסיס ההדרכה של חיל החימוש. לאחר שהוענקה לו דרגת הקצינות, נשלח לשרת כקצין חימוש בחטיבת "גולני". במלחמת יום הכיפורים השתתף הגדוד שלו הקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. אלי נמנה עם הכוח שהיה בקו הראשון וסייע להחזיר לכשירות את כלי הרכב וכלי הנשק שנפגעו, בהתקפת כוח קומנדו סורי על כוחותינו ביום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973) , נפגע אלי ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.

המכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחדה: "אלי היה מהמובחרים שבקציני הגדוד ולחם בעוז רוח ובאומץ רב, כדי להדוף את הפולשים לארצנו. לצערנו הרב היה אלי צריך לשלם בגופו ובדמו למען המשך קיומה של מדינתנו מדינת ישראל. נפילתו של אלי היממה אותנו. הוא היה אהוב ואהוד על חבריו ועל מפקדיו ביחידה . אנו לא בקשנו אבות ובנים גיבורים, אך נאלצנו להקריב את מיטב בחורינו ואת חום דמנו למען קיום עם ישראל בארצו ובתפוצות.

גרינשפון אלכסנדר ז"ל

בן אידה ונחום. נולד ביום ו' בכסלו תשכ"ח (8.12.1967) בברית המועצות. בשנת 1973 ועלה עם משפחתו לארץ והם קבעו את ביתן בחיפה. את לימודיו החל בבית הספר היסודי "גבריאלי" והמשכים במגבה מקצועיות בחטיבת הביניים עירוני ה', שם עשה גם את לימודיו התיכוניים. טרם גיוסו פנה ללימודים בעתודה טכנולוגית במגמת מכונאות רכב, בבית הספר "בסמת" בחיפה וסיים את לימודיו בתואר טכנאי רכב.

במאי 1985 גויס אלכס לשירות חובה בצה"ל. לאחר מסלול טירונות, שובץ כמכונאי בחיל החימוש. מפקדיו העידו עליו, כי היה חייל טוב, ממושמע וביצע את המוטל עליו. במאי 1988 הצטרף אלכס אל שורות צבא הקבע.

ביום כ"ז בתשרי תש"ן (26.10.1989) נפל אלכס בעת מילוי תפקידו. הוא נהרג בתאונת דרכים בדרך לביתו, בשובו משמירה במושב דישון. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים, ואחות. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. תעודת הוקרה על שירותו בצבא הקבע הועברה למשפחה.

נסראלדין לוטפי ז"ל

בן לטיפה ווג'יה. נולד ביום 28.5.1970 בכפר הדרוזי דליית אל כרמל שבמרומי הר הכרמל. אח לאלהאם, שאדי, האדי ואליזה. נקרא על שם דודו, רב סמל לוטפי נסראלדין, לוחם "גולני" שנהרג שנה קודם לכן, ב-7.5.1969, במרדף אחר מחבלים בערבה. ב-20.2.1989התגייס לוטפי לצה"ל, והיה מהדרוזים הראשוניים שהצטרפו לחיל הים. בשנות שירותו הארוכות התנסה בתפקידים שונים, בתחומי עשייה מגוונים, וצלח אתגרים רבים.

בסיום תפקידו בחיל הים עבר לוטפי לחיל התותחנים, ומשם עבר לחיל החימוש. בתום שירותו הסדיר המשיך לצבא הקבע, ולארח שמונה שנות שירות הצטרף לחטיבת "גולני" שהייתה לביתו השני ושבה עבר כמה מסלולים וקורסים. במהלך שירותו הצבאי יצא לוטפי ללימודים, ובתום ארבע שנים הוסמך כהנדסאי. הוא עסק באופטיקה, ובעשר שנות שירותו האחרונות שימש כממונה על הלוגיסטיקה בגדוד 13 של "גולני" והגיע לדרגת רב סמל מתקדם. בשנת 1996 נישא לוטפי לבחירת ליבו חנאן, ובשנת 2003 נולדה בתם אסול. לוטפי אהב מאוד את הצבא ואת המדינה ורצה להמשיך ולתרום. "איש תרבות", אמר עליו סבו, "אוהב את כולם ואהוב על כולם". "איש קבע מסור ומקצועי" העיד מפקדו.

ביום 27.12.2008 פתח צה"ל במבצע "עופרת יצוקה" שנועד לפגוע בממשל חמאס, להפחית את הירי ליישובי הדרום, ולגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה. ראשיתו של המבצע הייתה התקיפות אוויריות של חיל האוויר, ולוטפי, ששירת ברמת הגולן, נקרא לרדמת דרומה ולסייע לקראת הפעולה היבשתית המתכננת.

יומיים מיום תחילת המבצע, ביום 29.12.2008 נפל לוטפי בקרב . לוטפי נפגע מרסיסים של פצצת מרגמה שנורתה מהשטח הפלסטיני לעבר המועצה האזורית שער הנגב, והתפוצצה ליד בסיס צה"ל שליד נחל עוז, שם שהה. מן הירי נפצע חיל נוסף באורח אנוש , ועוד ארבעה נפצעו באורח קל. לוטפי בן שלושים ושמונה במותו, היה החייל הראשון שנהרג במבצע "עופרת יצוקה". כשהגיע הידיעה על מותו עטף אבל כבד את דליית אל כרמל. אלפים מכל רחבי הרץ ליבו את לוטפי למנוחות בדרכו האחרונה, בבית העלמין הצבאי שבעוספיה. לוטפי הותיר אישה, בת, הורים, שתי אחיות ושני אחים. לאחר נפילתו העולה לדרגת רב סמל בכיר.

על קברו ספד לו סגן אלוף עמית פישר, מפקד בא"ח "גולני": "לוטפי שירת בגדוד 13 כאיש קבע בכיר במחלקת החימוש, ולמעשה מתוקף ניסיונו הרב ומקצועיותו ניהל את כלל משק החלפים החטיבתי לקראת המצבע. תפקידו היה חשוב מאין כמותו והיווה חלק חיוני ביכולת להילחם ולפעול למול ארגון החמאס העזה. מותו של לוטפי הינו תזכורת עבורנו לעבודה הקשה והמסורה אותו מבצעים צוותי החימוש בשגרה ובלחימה. צוותים הנמצאים בחזית למול האש ולוקחים על עצמם סיכונים רבים על מנת לאפשר את ביצוע המשימות של הכוחות הלוחמים.

זכיתי להכיר את לוטפי איישת כשאר שירתתי כסמג"ד בגדוד 13 לפני מספר שנים. הכרתי אדם נפלא, ישר וצנוע, איש מקצוע מסור, מנוסה ומקצועי. לוטפי היה אדם שנעים היה להיות ולעבוד בחברתו ושניתן היה לסמוך עליו בכל משימה. מותו מהווה אבדה קשה לכולנו חבריו, מפקדיו וחייליו.

פלנטר אופיר ז"ל

אופיר, בן רות ואריה, נולד ביום כ"ז באייר תשי"ב (22.5.1952) בקריית ביאליק. הוא למד בבית הספר היסודי ע"ש חיים נחמן ביאליק והמשיך בלימודים על יסודיים בבית הספר התיכון מקצועי "אורט" בקריית ביאליק, במגמה של מכישרונות, ובקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות הגמר. כתום שמונה שנות לימודים התקבל לבית הספר המקצועי "אורט שאליו נשא עיניו. כבר בשנת הלימודים הראשונה ניכר אצלו כישרון לא רגיל ללימודים העיוניים והמעשיים. בשנת לימודים השנייה נשלח אופיר כנציג בית ספרו לתחרות שרטוט ארצית. לסיום לימודיו תכנן כעבודת גמר מעלית משוכללת, שזכתה לשבחים ולדברי הלל. תמונת המעלית התפרסמה בשעתה באחד העיתונים היומיים תחביבו העיקרי של אופיר היה תיקון מכשירים עדינים , כגון מכשירי האזנה , מקליטי רדיו ושעונים. הוא ניגן בתזמורת של מועצת קריית ביאליק והצטיין בכישרונו  המוסיקלי ובכושר הרגון שלו. נער חברותי היה אופיר, וחבריו מדברים עליו כאילו עודנו חי ויושב ביניהם, " כי איך אפשר להאמין שאופיר איננו?. הפצע פתוח... אנו זוכרים את הבדיחות האופייניות לו, את תנועותיו המצחיקות, את הטפיחות על הכתף, את המלים הטובות שאמר לנו". הוא נהג לצאתם איתם לטיולים ברחבי הארץ, בילה איתם וסייע להם בעצה נאמנה. מיכה, אחד מחבריו, נזכר בצלילי החצוצרה של אופיר, בבלורית השחורה שהתבדרה על מצחו, בקומתו החסונה ובקסמו האישי. "ההתלהבות והמסירות ציינו את כל מעשיו של אופיר", סיפר. הוא היה בן מסור להוריו ואח אוהב לאחיו יעקב ועודד. שעות רבות בילה בחיק משפחתו והיה להם מקור גאווה ושמחה רבה.

אופיר גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחטיבת "גולני", הקומנדו , לחיל החימוש טכנולוגיה ואחזקה. חרף הקשיים הפיזיים והמרחק מבית הוריו לא התלונן ולא בא בטענות. הוא שירת כמכשירן בפלוגת שדה ובסתיו של שנת 1972 הוצב כמכשירן בסיירת "אגוז" סיפרו הוריו:

"אופיר שב הביתה וסיפר שמצא את מקומו בסיירת. למרות הקשיים לא היסס . עבורנו הייתה הידיעה כמקור דאגה מתמדת. אך כששב אופיר אלינו לחופשה קצרה, וחיוך של זהב על שפתיו, נרגענו, ולו לשעה קלה". ביחידתו נודע אופיר כמכשירן מעולה וחייל מסור. הוא ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו בלא דופי ולא חסך תנומה מעיניו כדי להקל את מלאכת ידידיו ליחידה. עוד בתקופת שירות החובה הרבה לחשוב על העתיד. הוא שאף ללמוד במסגרת אקדמית, וגם קיווה לצאת לטיול לחוץ לארץ . יומיים לפנות פרוץ הקרבות התקשר לבית הוריו ואיחל לבני הבית גמר חתימה טובה. סיפרה אימו:" זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שלו עם החבר'ה בסיירת, ולכן החליט להישאר איתם, ולחזור ביום ראשון לשרת באחד הביסים באזור חיפה". במלחמת יום הכיפורים השתתף בקרבות שניטשו ברמת הגולן . ביום י"א בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נפגע אופיר ונהרג בהפגזה ארטילרית כבדה ליד קוניטרה שברמת הגולן. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתב התנחומים להורים השכולים כתב מפקד היחידה: " אופיר שירת ביחידתי כמכשירן בפלוגה המבצעית, ובמרבית הזמן נימצא בקווים הקדמיים. במשך שירותו ביחידה עבר כל אותם רגעים קשים שמלווים שהייה ממושכת בתנאי לחץ הוא עשה עבודה מסורה ואחראית,  שבלעדיה אין האמצעים העומדים לרשות הפלוגה תקינים ופועלים כראוי. אופיר היה חייל שקט ומוסדר , אהוד על חבריו ומפקדיו כאחד, ידע להקשיב ולעזור בכל".  

ארביב שמעון ז"ל

בן משה ושושנה. נולד ביום כ"ג בניסן תשי"ח (13.4.1958) בקריית חיים. שמעון למד בבית הספר היסודי "גאולים" וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "אורט" המגמה של מכניקה.

שמעון היה תלמיד רציני וגילה התעניינות רבה בתחומי החשמל והאלקטרוניקה. "הוא תיקן כל דבר שהתקלקל בבית", מספר אביו, "ולצורך זה צבר אוסף גדול של חלקי אלקטרוניקה, ברגים ומסמרים מכל הסוגים, כלי עבודה עדינים וגם כלי נגרות. מגיל צעיר תיקן בשביל חבריו הרבים כל מקלט רדיו שהתקלקל, ולמעשה, כמעט כל זמנו הפנוי הקדיש למלאכות מעין אלה, לעמן חבריו ומשפחתו". כבר בחודשים הראשוניים לחייו התבלט שמעון בעליצותו הרבה, בחיוך שלא מש מפניו, מסבלנותו ובפתיחותו להכיר כל אדם. תכונות אלה ליווהו גם בבגרותו ועל כן היה מוקף תמיד ידידים מסורים. מנהל בית הספר התיכון מספר: "שמעון היה נער עדין נפש, רגיש, צנוע ומסור להוריו ולחבריו. הוא מילא כי משימה שהוטלה עליו ברצון, באחריות וברוח טובה. חיוכו המבויש, יופיו הפנימי ואליצות רוחו זכורים לכולנו עד היום".

שמעון גויס לצה"ל באוגוסט 1976 והוצב לחטיבת "גולני", לחיל החימוש ולטכנולוגיה ואחזקה. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקרוס טכני הועבר ליחדה טכנית של חיל האוויר, כמכונאי נגמ"ש. הפקד היחידה מספר: " שמעון מילא את תפקידו במסירות רבה וגילה בקיאות במקצועו. הוא ביקש להוכיח לחבריו ומפקדיו כי ניתן להטיל עליו כל משימה וכי יוכל למלאה למופת". חיוכו נעים ואופיו הנוח הקנו לו גם כאן חברים רבים ונאמנים. את חופשותיו המועטות בילה בבית הוריו ועם חבריו מהסביבה. אורח החיים החדש בצבא והניתוק הממושך מן הבית לא הפריע לו להמשיך ולקיים יחסי חברות קרובים עם אביו ועם אמו , עם אחותו ועם חבריו מהילדות. הוא הרבה לכתוב הביתה ולהרגיע את בני משפחתו בעת הצורך.

שמעון השתתף בפעילות מבצעית של חולייה טכנית בפלוגה שנטלה חלק במצבע לטיני, וביום ט' באדר תשל"ח (18.3.1978) נפל בעת מילוי תפקידו.

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: " אשרי המשפחה שגידלה וחינכה בן שכזה, המשפחה איבדה בן , משפחת גולני איבדה חבר, לוחם ואיש מקצוע מעולה. 

גרגאי ויאצ'סלב ז"ל

בן בכור לטטיאנה ובוגדן. ויאצ'סלב סלבה נולד ביום ו' בתשרי תשנ"ז (19.9.1996) באוקראינה. סלבה גדל והתחנך באוקראינה. בשנת 2008, בהיוותו כבן שתיים עשרה , עלה עם אמו לישראל. הם התיישבו בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון. כאן נולדה אחותו אניה. סלבה למד בחטיבת ביניים בראשון לציון ובכיתה י' החל את לימודיו בכפר הנוער "עתיד" ע"ש יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב. הוא הצטיין בלימודיו והשיג ציונים טובים, ובתום כיתה י"ב המשיך ללמוד עתודה בכפר הנוער במגמת הנדסת חשמל. הוא סיים את לימודיו עם תעודת חשמלאי מוסמך.

ביום 6.6.2016 התגייס סלבה לצה"ל, הוא שירת בחיל הטכנולוגיה והאחזקה כטכנאי בגדוד 51 של חטיבת גולני. בתקופת שירותו הצבאי נהג סלבה להתקשר מידי יום למשפחתו. אמו של סלבה סיפרה על הקשר עם בנה, הוא היה הילד שלו, ילד של אמא, כל כך טוב.  רצה כל הזמן לעשות לי טוב, שאני אהיה מאושרת, הוא כל כך דאג לי".

מיכאל הסב סיפר שבסוף השבוע האחרון סלבה ביקר בבית, הוא היה מצונן. אמו ביקשה שיישאר בבית, שיבקש ימי מחלה, אך הוא רצה לשוב לצבא.

בערב נפילתו של סלבה שלח תמונות בטלפון הנייד לאמו וכתב: "אמא ביי". בבוקר כתב לה: "הכול בסדר אמא, אני הולך לעבודה".

רב טוראי ויאצ'סלב סלבה גרגאי נפל בפעילות מבצעית ברמת הגולן ביום י"ח בטבת תשע"ז (16.1.2017) בעת שביצע טיפול מכני שגרתי בנגמ"ש מרכבה (נמ"ר) במחנה אל פוראן, ספג סלבה חבטה חזקה בפלג פניו העליון מכבל פריסה קשיח מברזל. הוא פונה במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה ושם מת מפצעיו.  סלבה היה בן 20 בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, הותיר הורים ואחות.  על מצבתו של סלבה חקקו אוהביו מילות פרידה ברוסית, שפת האם שלו.

טטיאנה, אמו של סלבה, קראה לאזרחי ישראל להשתתף בהלווייתו של בנה כדי לתת לו כבוד אחרון משום שלמשפחה אין קרובים בארץ, ואף לאביו של סלבה לא התאפשרה ההשתתפות עקב היותו מרותק למיטת חולים באוקראינה. בעקבות קריאתה הגיעו מאות מנחמים להלוויה עוד רבים אחרים באו לשבעה, עד כדי כך שבני משפחתו נאלצו להקים סוכת אבלים בחצר.

סגן אלוף עדי גנון, מפקד גדוד 51 שבו שירת סלבה, ספד לו: "על אף שהיה חייל חדש, סלבה התעלה והפגין יכולות מקצועיות שהרשימו את חבריו ליחידה, הוא היה אדם מופנם ושקט, אדם צנוע, אכפתי, בעל לב חם בעל מוסר עבודה גבוה. תמיד חתר להתנדב בכל משימה, הוא ביצע כל משימה במקצועיות ואחריות. מפקדיו ראו בו חייל מוביל ואחראי, הוא היה מועמד להיות קצין בעתיד. אני כואב את כאבכם, החיוך והצחוק שלו יהיו חקוקים בליבנו לעד".

מילר חיים ז"ל

חיים, בן אידה ואברהם ז"ל, נולד ביום כ"ה בניסן תרפ"ה (16.4.1925) בגרמניה. את שבע שנות לימודיו הראשונות עשה בבית ספר יסודי בגרמניה וכשעלה ארצה בשנת תרצ"ה (1935), המשיך וסיים את לימודיו היסודיים בבית הספר בבית וגן. אחרי כן ביקש לרכוש מקצוע ובחר ללמוד את מקצוע החרטות בבית הספר המקצועי "מונטיפיורי". לאחר שתי שנות לימוד ועבודה מעשית בבית ספר זה, עבר מספר קורסים מקצועיים והרחיב את תחום ידיעותיו בשטח המתכת, ואת שירת כחרט הצבא הבריטי.

חיים גויס לצה"ל במחצית מארס 1648 ושירת בחטיבת "גולני" ובטכנולוגיה ואחזקה. עקב היותו בעל מקצוע מבוקש ביותר בתקופת הקמתו של צבא ההגנה לישראל, "נחטף" מיד והוצב לחיל החימוש בתחילה כבד כחרט ואחרי כן עבר קורסים והשתלם כמסגר מכני, חרט מתכת, מסגר אחזקה ועוד. לאחר תום שירותו הסדיר, בשלהי 1949, התנדב לשרת בצבא הקבע. במהלך שירותו בצבא למד והשתלם במקצועות המתכת השונים והוטלו עליו תפקידים אחרים במסגרת החיל. הוא שימש כמפקד אחזקה ביחידותו, כמבקר איכות וכו'. גם בדרגתו הצבאית התקדם והגיע לדרגת רב סמל ראשון. הוא היה חייל ומפקד למופת. כבעל מקצוע לא היה שני לו ביחידתו, ובקיאותו בתחומי המקצוע הפכה אותו לשם דבר בכל החיל. כל הכירוהו כמפקד הוגן, ישר ומבין ללב הזולת. בערכות מפקדים שנכתבו עליו, תמיד צוין לשבח יחסו הטוב לפקודיו. כאדם היה חיים נוח וחברותי וידע ליצור חברות נאמנה עם שכנים ועם חברים לעובדה. בסוף שנת 1953 נשא אישה לאחר כשנתיים נולדה בתו הבכורה ובשנת 1960 נולדה בתו השנייה. הוא היה אב ובעל למופת. טובת משפחתו עמדה תמיד הראשונה במעלה לנגד עיניו ומסירותו ונאמנותו למשפחתו היו לא סייג. במסגרת תפקידו יצא חיים פעמים אחדות לחוץ לארץ. כשהוכנס לשימוש בצה"ל מכשיר חדש, בשנת 1968, נסע חיים לארצות הברית כדי ללמוד את ישראל.

ביום ו' בשבט תשל"ד (29.1.1974), נפטר בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבקריית שאול, השאיר אחריו אישה, שתי בנות ואחות.

אלי כהן ז"ל

אלי, בן לאה ומנחם, נולד בשנת תש"ח (1947) בעיירה סוק אל ארבע, שבמרוקו. הוריו עקרו למרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה וכך זכה אלי לחינוך יהודי בבית הספר היסודי "אליאנס" שבעיירת הולדתו. בשנת 1956, בהיותו בן תשע, עלה עם משפחתו ארצה. סיים את לימוד בבית הספר היסודי והמשיך בבית הספר התיכון מקצועי "עמל", בעיר מגורי המשפחה בבאר שבע. התאקלמותו של אלי בארץ הייתה מהירה וקלה. החינוך היהודי שקיבל בבית הספר היסודי במרוקו, שכלל גם את לימודי עברית, הקל עליו את התערותו בחיים בארץ ישראל.  המשפחה הגדולה שכללה עוד שישה אחים וסבתא, הייתה לו משען שבו מצא עזרה ועידוד בשעות קשות.  הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן, ולמרות הצפיפות בבית הקפיד בהכנות השיעורים והגיע להישגים רבים בבית הספר . את הזמנו הפנוי הקדיש לפעילות במסגרת מועדון הנוער השכונתי של הגדנ"ע ולפעילות ספורטיבית בכל התחומים. במיוחד לאהב לשחק בכדורגל ואף השתתף בקביעות במשחקי קבוצת נוער שונות. הזכות אופיו הנוח והחברי מצא לו חברין מחוגים שונים. הוא ניחן בכישרון מיוחד ולהתחבב על הבריות ולרכוש את אמונם תוך דקות מספר, וכל מי שהכירו חיבב אותו וביקש את קרבתו. אחיו מעידים שבית המשפחה המה תמיד מחברים וידידים, שבאו לבקר אצל אלי ולבלות איתו שעות ארוכות. אלי היה מאזין נבון ומבין, שידע להקשיב לזולת בתשומת לב ובכבוד. הוא עורר באנשים אמון רב כל כך עד שרבים נהגו לספר לו סודות כמוסים ואישיים ללא מבוכה ומעצורים. רבים גם היו באים להתייעץ איתו בבעיותיהם האישיות, כיוון שסמכו על שיפוטו ועל שיקול דעתו. כישרונותיו בתחום החברתי באו לידי ביטוי שלם בבית הספר התיכון, שם היה בין ראשי המתווכחים בשיעורי החברה ובין המארגנים של כל מסיבה או אירוע. הוא סיים את לימודיו בבית הספר בהצלחה רבה וזכה בציונים משובחים בתעודת הבגרות שלו. משסיים את חוק לימודיו נקרא לשירות בצה"ל.

אלי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1965 הוצב לחיל השריון, לאחר שסיים שם את הטירונות, נשלח לקורס יסוד במקצועות השריון ובמסגרתו השתלם כמכונאי רכב בנזין וכמכונאי טנקים. לאחר שסיים בהצלחה את הקורס הוצב ליחידה טכנית של אחד מגדודי השדה של החיל. גן בצבא התחבב במהירות על חבריו לעבודה ועל מפקדיו. עד מהרה רכש ניסיון רב בעבודה וכיוון שניחן בידיים טובות ואומנות, התבלט ביכולתו ובכישרונותיו המקצועיים. לאחר תקופה קצרה יחסית, התמנה לסמל של היחידה הטכנית, שהפכה תחת פיקודו לאחת החוליות המוצלחות שהיו לגדוד. בתפקיד זה השתתף במלחמת ששת הימים, שפרצה בחודשי השליש האחרון על תקופת השירות הסדיר שלו. במלחמה זו הצטיין גם כלוחם מעולה, שאינו מאבד את תחושותיו ברגעים קריטיים ובאומץ לב נדיר. בדרך נס ניצל מספר פעמים ממות בטוח.

לאחר שחררו מהשירות הסדיר הוצב ביחידת מילואים ולפרנסתו החל עבד כנהג משאית כבדה. לאחר שנתיים של עבודה קשה ומאומצת, שרובה נסיעות בכל רחבי הארץ ובכל מזג אוויר, הצליח לחסוך סכום כסף, שהעניק לו הרגשה שהנה עלה על דרך המלך. הוא נשא לאישה את חברתו מרים ויחד בנו השנים את ביתם בבאר שבע. ברבות הימים נולדו להם שני ילדים בן ובת, והן ראו אושר רב בחיי המשפחה שלהם. במלחמת יום הכיפורים השתתף אלי יחד עם יחידותו בקרבות הבלימה בסיני, ובקרבות הפריצה אל עבר הגזרה המערבית של תעלת סואץ.

ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) הופגזה יחידותו קשות, הוא נפגע מרסיסי הפגז ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבבאר שבע. השאיר אחריו אישה , בן בת , הורים ושישה אחים.

מלכה משה (דני) ז"ל

בן תמד וארמנד. נולד ביום כ"ד בתשרי תשכ"ה (30.9.1964) בעכו. בן רביעי למשפחה בת שישה ילדים. משה נקרא על שם סבו, שהיה איש אמיץ וחזק וחי עד גיל מאה וחמש. משה למד בבית הספר היסודי "ביאליק" בבית הספר התיכון המקצועי "אורט" במגמת מכניקה. היה נעל פעיל, שהיו לו תחביבים רבים. הוא השתתף בחוגי טניס שדה, אהב לרקוד ריקודי עם ועסק גם באומנויות כגון ריקוע נחושת ופיסול בעץ.

בתחילת חודש נובמבר 1982 גויס משה לשרות חובה בצה"ל. הוא סיים טירונות והוצב בחיל החימוש. למשה היה ידע טכני רב הוא נשלח מיד לקורס קצינים. בסיום הקורס הוצב לשרת כקצין נשק ותחמושת במפקדת אוגדה ובגדוד "ברק" של חטיבה 7. הוא אהב מאוד את נופי רמת הגולן והרבה לטייל באזורים אלה לאחר תקופה הוצב לשרת באזור הדרום, בבסיס שדה תימן. משה התקדם בסולם הדרגות הפיקודי מדרגת סג"מ ועד דרגת סרן. הוא מפקד אנושי ותמיד הבין את פקודיו. במקביל דרש שלמות ודייקנות ת בחוות בדעת על הקצינים כתבו מפקדיו: " קצין טוב מאוד! מסור, עושה עבודתו נאמנה. יחסו לתפקידיו  רציני.. ביצע תפקידו למופת תוך כדי גילוי יוזמה.. נותן דוגמא אישית לפקודיו"

משה השכיל לארגן את חייליו לעבודת צוות פוריה. מפקדו ציין, כי בביקורת החימוש שנעשתה מטעם המטכ"ל והפיקוד, קיבלה היחידה ציונים גבוהים. במשך כל תקופת שירותו גילה משה דאגה ואחריות  להוריו לבריאותם ולמצבם הכלכלי.

ביום ה' באדר א' תשנ"ב (09.02.1992) נפל משה בעת מילוי תפקידו. הוא נספה בתאונת דרכים ליד צומת קסטיניה, במהלך נסיעתו מהבסיס שבו שירת לפעילות חינוכית של היחידה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים אריה, אבנר, ויגאל ושתי אחיות שולה ופאני. משה עמד להינשא לחברתו רחל שבוע לאחר נפילתו. לאחר מותו, הועלה לדרגת רס"ן. בני המשפחה הנציחו זכרו בספר תורה, שתרמו לבית הכנסת על שם רבי חיים פינטו ורבי יעקב אבוחצירה בעכו.

רביבו גבריאל (גבי) ז"ל

בן יצחק וברכה. נולד ביום י' באב  תשי"ז (07.08.1957) בירושלים, למשפחה ברוכת ילדים, 5 בנים ו4 בנות היו בבית וגבי היה מגיל צעיר עד למאבקם של בני המשפחה על פרנסתם. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית הספר הדתי "בני ציון". בן יכולת להמשיך את לימודיו בבית ספר תיכון החליט לרכוש מקצוע, שיאפשר לו לסייע לפרנסת ביתו. לא מעט כוח רצון ודבקות במטרה נדרשו כדי לעמוד במשימה שגבי נטל על עצמו. בית הספר למכונאות רכב שפעל בשיתוף עם צה"ל שגבי נכנס אליו, הועבר לבית שמש, ולפיכך נאלץ יום יום לנסוע אל מחוץ לעיר שלא להחמיץ את שיעוריו. כאשר חזר אחר הצהריים לירושלים, עוד למד תיאוריה בבית הספר המקצועי "עמל" על אף עייפותו. גם קורס קדם צבאי לנהיגה עשה קודם גיוסו.

באוגוסט 1975 גויס גבי לצה"ל ושירת בחטיבת "גולני" ובטכנולוגיה ואחזקה. לאחר הטירונות הבסיסי, בהתחשב בידיעותיו המקצועיות, הוצב לחיל החימוש. הוא עבר קורסים מקצועיים ושובץ לחטיבת גולני כמכונאי רכב. כעבור שנה כלה לדרגת רב"ט וכחלוף שנה נוספת לדרגת סמל. מועד השחרור משירות החובה היה קרוב, וגבי החליט להוסיף ולשרת בשירות הקבע, הוא קיווה, כי בעזרת שכרו יכול לסייע למשפחתו ולפתור את בעיית המצוקה העיקרית הדיור בשכונת העוני.

אולם, כל חלומותיו ותוכניותיו לשיפור תנאי החיים שלו ושל משפחתו לא זכו להתגשם. בעת מבצע ליטני ביום ט' באדר ב' תשל"ח (18.03.19789 נפל גבי בעת מילוי תפקידו. הוא למנוחת עולמים בבית העלמין הר הרצל שבירושלים. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים וארבע אחיות.

מפקדו של גבריאל כתב למשפחה השכולה: " גבי הגיע לגדוד בדצמבר 1975, ומאז השתלב ביחידה כמכונאי נגמ"ש במחלקת החימוש. כאיש מקצוע מילא את המפקיד בנאמנות, ביעילות ובמסירות רבה.  בהיותו ותיק ביחידה, הפך לאחד מעמודי התווך רבים שאלו לעצתו, ופשוט אהבו להיות במחציתו. כשלושה שבועות לפניי שנפל, קיבל פיקוד על חולייה טכנית בפלוגה המבצעית בגדוד, במחיצת הפלוגה, ויחד עם כל הגדוד, נטל חלק במבצע ליטני.. מותו הטרגי היכה בתדהמה את כל יחידותו.. משפחת גולני איבדה חבר, לוחם ואיש מקצוע מעולה".

אלזם משה ז"ל

בן מסעוד ז"ל ופורטונה. נולד ביום ט"ז בחשון תשי"ט (30.10.1958) במושב גורן. סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר היסודי שבבצת ולמד מסגרות-מכנית בבית-הספר 'עמל' שבנהריה. משה גויס לצה"ל בפברואר 1977 והוצב לחיל-החימוש ושם עבר קורס מכונאי-טנקים. בסוף אותה שנה הוצב לחטיבת גולני. בעת שירותו ביקש להתנדב לקומנדו הימי, אולם מחמת שיקולי ויסות כוח-אדם נדחתה בקשתו. משה נפל בעת שירותו ביום ו' בתשרי תשל"ט (7.10.1978). הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבשלומי. השאיר אחריו אם ואחיות. במכתב לזכרו כתב מפקדו: "משה היה חייל למופת, אחראי וממושמע, שקט ואהוד על חבריו ועל מפקדיו. מותו של משה הכה בזעזוע עמוק את כל חיילי היחידה ודמותו תמשיך ללוות אותנו עוד זמן רב".

יגאלי יואב ז"ל

בן יונה ורות. נולד ביום כ"ג באלול תש"ז (8.9.1947) בפתח תקווה. כשר הגיע לגיל הלימודים למד בבית הספר "אלחריזי" בתל אביב. אחרי שסיים את לימודיו שם למד בבית הספר המקצועי "אורט" שבחולון ולאחר מכן עבר לאותו בית ספר שביד אליהו אשר בתל אביב. הוא היה העל כישרונות טכניים בלתי רגילים והרבה לדעת פרק בכלכלה ובמשק. היה חבר "הצופים" ו"הפועל". מוכן היה לחוש לעזרת כל חבר ואדם וסעד בו במסירות נפש. טוב לב לא ידע גבול. היה בן אדם נאמן להוריו ומסור לבני משפחתו. היה בעל הכרה ציונית לאומית ואיתן בנאמנותו ובמסירותו לעם, למדינה ולארץ.

גויס לצה"ל בנובמבר 1965 ושירת בחטיבת "גולני" ובטכנולוגיה ואחזקה. תוכניותיו לאחר שחרורו מן הצבא היו ללמוד בטכניון העברי בחיפה. באחד הימים,  ביום כ' בכסלו תשכ"ח (22.12.1967) התנדב להביא קומנדקר שנתקע חזרה לבסיס בו בזמן שצריך היה לצאת לחופשה – ובפעולה זו נפל. יואב נפל כשבועיים לפני תום שירותו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול 

שוורץ אברהם ז"ל

בן חיים ודינה (דורה). נולד ביום א' בשבט תשי"ב (28.1.1952) בתל אביב. למד בבית הספר היסודי ע"ש הס שבחולון. אחריי כן סיים את לימודיו בבית הספר התיכון המקצועי "אורט" אבו כביר שבתל אביב. מילדותו התעניין אברהם במכוניותיו. הוא שיחק שעות רבות במכוניות קטנות ובילה את זמנו הפנוי במוסך של שכנו, שם התבונן ולמד להכיר את מיבנה המכוניות ואת דרך הטיפול בהן.  כסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, התקבל ללימודים בבית הספר המקצועי במגמת מכונאות רכב והצליח מאוד בלימודיו. הוא היה בין התלמידים המצטיינים ונהנה מאוד מלימודיו. אברהם היה חבר בתנועת הנוער "הצופים" בקן חולון. היה אהוב ואהוד על חבריו ועזר לכל אחד. הוא אהב מוסיקה ונהג להקליט את השירים האהובים עליו ועל גבי סלילי ההקלטה ולהקשיב להם במשך שעות רבות. ספרי ההרפתקאות ריתקו אותו בנעורתו. אברהם אהב לטייל ברחבי הארץ ולהנציח את החוויות והנופים בצלמותו. עם סיום לימודיו נסע לטייל בחוץ לארץ – בקנדה , ולמרות החוויות הרבות שחווה בטיולו, שמח לחזור לארץ וציפה בקוצר רוח ליום גיוסו לצה"ל.

אברהם גויס לצה"ל בנובמבר 1969 והושם לשירות בחיל החימוש. לאחר הטירונות נשלח לצפון הארץ ושירת בחטיבת גולני בתפקיד מכונאי רכב. הוא היה חייל מסור ומפקדיו העריכהו ואהבוהו מאוד. אברהם התיידד עם רבים מאנשי יחידתו והיה אהוב ומקובל על כולם. הוא ניצל כל הזדמנות לבקר בבית וגם שהיה עייף ורצוץ ידע לחייך ולא להתלונן. הוא הרגיע את הוריו ולא סיפר להם מעולם על מבצעים שונים בהם נטל חלק. בניהם, מספר פשיטות לשטח לבנון. במלחמת יום הכיפורים השתתף בקרבות ברמת הגולן ובכיבוש החרמון. הוא ראה את מפקדו נפגע בקרבות ובילה שבועות רבים לצידו על יום פטירתו. עם תום שירותו הסדיר התנדב לשרת בצבא בקבע וזכה לקידום מהיר מסולם הדרגות ובתפקיד המקצועי.

ביום ז' בתשרי תשל"ה (23.9.1974) נפל אברהם בעת מילוי תפקידו בסיני. הוא למנחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבקרית שאול. השאיר אחריו הורים ואחות.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: " אברהם היה אחראי ויעיל בעל מרץ רב עקשנות ועקביות בביצוע המשימות שהוטלו עליו. במלחמת יון הכיפורים נוכחתי לדעת שאומץ ליבו ועוז רוחו עמדו לו לא אחת בביצוע משימות שנראו בהתחלה כבלתי אפשריות. תושייתו הרבה במלחמת יום הכיפורים ומרצו הבלתי נדלה המריצו את חבריו לעבודה. הוא ההי שקט. ענו וצנוע ומעולם לא ראיתיו מתרגז או מתפרץ" .