במרס 1969 החלה "מלחמת ההתשה", במהלכה התנהלה לחימה רצופה בגזרה המצרית. הפעילות המצרית כללה הפגזות כבד
מאת: ניסים קלו
תאריך עלייה לאתר: 24/09/2015
תאריך האירוע: 1969-03-08
מספר צפיות: 3466
בתום מלחמת ששת הימים נוצרה מציאות חדשה, קווי הפסקת האש שינו את המפה לחלוטין. קו הגבול היבשתי הצטמצם ל־659 קילומטרים והגבול הימי התארך ל־1000 קילומטרים. קווים אלה היו רחוקים ממרכז הארץ וחייבו את צה"ל להתכונן בהתאם.
בסוף המלחמה, החזיק פיקוד הדרום בקו התעלה ובסוף 1968 הוקמה מפקדת אוגדה סדירה 252 שפיקדה על הכוחות בקו התעלה ובסיני. תחת פיקודה היו שתי חטיבות שריון, אחת מהן הוצבה בקו והאחרת בעורף. בדרום סיני הוקמה מפקדת "מרחב שלמה" שהייתה ממונה על אזור זה. תקריות האש הראשונות בגזרת תעלת סואץ היו כבר ביולי 1967 ובעקבותיהן הוקם מערך ביצורים מאולתר. באוקטובר 1967 הוטבעה המשחתת "אילת" וצה"ל הגיב בהפגזת בתי הזיקוק בסואץ, פעולה שהביאה לשקט יחסי בגזרת התעלה.
בספטמבר 1968 פתחו במפתיע המצרים בהפגזה לכל אורך גזרת התעלה וחזרו על כך באוקטובר. בשתי תקריות אלה היו לכוחותינו נפגעים רבים והתברר כי הביצורים המאולתרים שהוקמו אינם עמידים בפני ההפגזות. צה"ל הגיב בפשיטה לאזור נג'ע חמאדי שהוא רחוק מגבול מצרים. הכוח הפושט חיבל בגשרים ובתחנת מיתוג. פשיטה זו הביאה לרגיעה שלושה חודשים, שבמהלכם החלה בניית "קו המעוזים" שכללה שורת מוצבים על קו המים (קו "בר־לב"), שיוכלו לעמוד בהפגזה כבדה ובנוסף סוללת עפר לאורך התעלה ועמדות לטנקים.
במרס 1969 החלה "מלחמת ההתשה", במהלכה התנהלה לחימה רצופה בגזרה המצרית. הפעילות המצרית כללה הפגזות כבדות על המעוזים ועל דרכי הגישה אליהם, תקיפות מטוסים, פשיטות על מעוזים ומארבים בשטחנו, לצה"ל היו עשרות נפגעים. כוחותינו בקו התעלה השיבו אש והיישובים המצריים באזור התעלה ננטשו והפכו לערי רפאים. כדי לכפות על המצרים לקיים את הפסקת האש עבר צה"ל לפעילות התקפית וביצע פשיטות בקו הקדמי ובשטח הרחוק מגבול מצרים, אולם האש המצרית לא פסקה.
אל"ם רון אברהם שירת בתפקיד ממח"ג גדוד אימונים בבית הספר לשריון (לימים גדוד 77) והוא מתאר את האירועים:
"ציוד הלחימה היה ישן מאוד, משאיות סיקס (SIX), זחל"מי בנזין וטנקי "שוט מטאור". פעילות האחזקה השוטפת הייתה קשה, הדגש ניתן על דרג א', כאשר הסדנה הגיעה להחלפות מנוע ולתקלות מדרג ב'. למזלנו היו החיילים מיומנים, בוגרי בתי ספר מקצועיים".
מספר סיבות היו להקמת גדוד שירותי חימוש הערבה: בפרוץ מלחמת ההתשה נוצר הכרח להתארגנות ולפריסת מערך חימוש בדרג ב' בסיני, על מנת לתת מענה אחזקה התואם את אופי הפעילות ואת פריסת היחידות. הדבר נעשה משום שלאחר חמישה חודשי לחימה קשה ומתישה התברר שציוד ניכר מציוד הלחימה שהוצא מכלל שימוש לא חוזר למעגל הלחימה, היות שהגיבוי בדרג ב' היה מדולל ומרוחק מרחק ניכר מעורף היחידות הלוחמות.
הפעילות האינטנסיבית של יחידות אוגדה 252 בעת התקפות נגד על מצרים חייבה ויסות כוחות אחזקה בין כלל יחידות האוגדה, על מנת לעמוד במשימה האוגדתית ולבצע את המשימות אשר הוטלו על היחידות. מערך החימוש בדרג א' השתתף השתתפות ניכרת בהחזרת הכלים לכשירים בכל יחידות האוגדה ונעזר בשירותיהם של פלוגות האחזקה בדרג ב'. קצין חימוש האוגדה, סא"ל שמואל רז ז"ל, שבעברו מילא תפקיד קח"ש חטיבה 7 במבצע קדש והכיר את סיני הכרות טובה הפעיל את מערך האחזקה באוגדה 252. זאת על סמך ניסיונו שרכש בשהותו בגזרה בתפקידים שונים.
בחורף 1969 התמנה סא"ל יוחנן מגל ז"ל לקחש"א 252. יוחנן נכנס לזירת הלחימה במלחמת ההתשה. באופיו דאג תמיד להיות עם היד על הדופק בכל אחת מזירות הלחימה. במלחמת ההתשה נוצרו בעיות כשירות רבות עקב שחיקת הכלים מתנועה ומאש ובמקצת מהמקרים מפגיעת אש אויב. כתוצאה מכך נולד הצורך לטפל טיפול מונע יסודי כדי לאפשר החזרה לכשירות מידית של כוחות השריון, בגלל העומס הרב והשחיקה שנתבעו מכלי הרק"ם במלחמה. חיילי החימוש ביצעו את תפקידם במסירות רבה, ביחידות האוגדה זכו החיילים להתייחסות נאותה ולטיפול, בפרט ממפקדי החימוש בכל רמות הדרג כדי להקל על השחיקה המצטברת, על עומס העבודה הרב ועל הלחימה. בתקופה זאת, במאי 1969, בגלל קשיים רבים בחילוץ כלים לאחור (גרירה למרחק של 150 קילומטרים על ידי רק"ם!), ניתנה אחזקה בלתי הולמת לרכב לסוגיו ונוצרה "אנרכיה" בגזרת האוגדה, משום שכלים שנתקעו לא זכו לטיפול ונגררו מרחק רב והפכו את פלוגות החימוש ברפידים למשטח גרוטאות רכבים. ב־15.7.1969 הוחלט על להקים ברפידים גש"ח (גדוד שירותי חימוש) סיני המורכב מפלוגת רכב וזחל"מים.
בגלל עובדות אלה החליטו קצין חימוש ראשי באותם ימים, תא"ל חיים דומי ומפקד חימוש פיקוד הדרום, סא"ל ישראל לשם, על הקמת הגש"ח שנקבעה לתאריך 1 באוגוסט 1969. הגש"ח התבסס והפך להיות לשם דבר במרחב סיני. המחנות התאפיינו בסדר, בניקיון ובארגון המשמשים דוגמה ליחידות במרחב, על אף תנאי השירות, העבודה, הלחימה ובניין הכוח.
מפקדו הראשון סא"ל יורם לונדון תיאר את פעולת הגש"ח במלחמה:
"עשינו במהלך השנה האחרונה לילות כימים, על מנת לבסס שיטת אחזקה בהתאמה לאופי המדבר ולצורת הלחימה השוחקת של היחידות הלוחמות. אוזנינו קרויות וידינו אמונות לתיקון כל התקלות ואפילו הבלתי צפויות, למן הגנראטור שבמעוז עבור במשקפת ועד לטנק. הפכנו ליחידה צבאית מגובשת ששינתה את פני המדבר... ניסינו להוכיח שניתן לעשות יש מאין והצלחנו."
סא"ל ניניו אברהם התמנה למפקד הגש"ח ב־21.8.1970 לאחר שהיה סגנו של סא"ל יורם לונדון בשנה הראשונה להקמתו של הגש"ח. לנושא אחזקת ציוד הלחימה בסיני, התוודע ניניו, בשנים שחלפו ממלחמת ששת הימים, עוד בהיותו מ"פ ג' בסדנא הגיסית. בתקופה, שבין סוף מלחמת ששת הימים ועד להקמת גש"ח הערבה, היו פרוסות הפלוגות של פלוגה ג' לאחזקת ציוד הלחימה, מבלוזה בצפון סיני דרך טסה במרכז ועד למעברי המתלה בדרום. בנוסף לפריסה זאת, מוקמה פלוגה גדולה ברפידים לאחזקת טנקי המג"ח של אוגדת סיני.
כך הגדיר ניניו את תקופת שירותו כמפקד הגש"ח:
"תקופת התבססות, ארגון והתאמה למצב שנוצר לאחר מלחמת ההתשה המטורפת. מרבית החיים והעבודה חייבו אלתור מתמיד, חיפוש פתרונות יצירתיים במשך כל היממה ללא הפוגה.
מלכתחילה היה צורך ליצור יש מאין. יחידות הבינוי של חיל ההנדסה לא יכלו לספק את מרבית צרכינו ובוודאי לא בקצב הדרוש, לכן נאלצנו לעשות את הכול בכוחות עצמנו. לדוגמה חדר האוכל ברפידים היה כה קטן והמפקדה ופלוגת הרק"ם נאלצו לסעוד ב־4 משמרות. בעת סיור עם קציני המטה לצורך מציאת פתרון הצעתי את הריסת חלק מהקירות על מנת להרחיב את החלל, הוסבר לי עד כמה הדבר אסור ומתפקידה של יחידת הבינוי. נאלצתי לשבור במו ידי קיר לנגד עיניהם הנדהמות של הקצינים, כל זאת על מנת להדגים עד כמה בימים אלה דרוש אלתור ולא תמיד לפי הספר. מה שאפיין אותנו בתקופה ההיא היה האלתור והיוזמה, בלעדיהם לא יכולת לפעול ולבצע את המוטל".
לאחר כשנה מאז הוקם הגש"ח הורגש בחריפות הצורך למסד את שגרת העבודה ולכתוב פקודות קבע כנהוג ביחידה מסודרת:
"לילות ישבנו לכתוב את הפק"לים לגש"ח. נקבעה חלוקת עבודה מדויקת בין הפלוגות ובין בעלי התפקידים.
לאחר שגמרנו את המלאכה הרגשתי שהצלחתי למסד את מרבית המערכות והנהלים ובמידה לא קטנה להקטין את הצורך באלתורים. עזרה רבה התקבלה בבנייה בעיקר מהמפעלים האזרחיים שעבדו באותה עת בשטח. מפעל האספלט של "סולל בונה" לדוגמה, תרם מידי יום משאית או חצי משאית אספלט. משטחי עבודה נוצקו ממלט שתרמו קבלנים שונים ועוד. בזמן מיסוד המערכת, המשיך הגש"ח לתת אחזקה לכל ציוד הלחימה של האוגדה ושל יתר היחידות שהיו פרוסות בסיני. כמו בדרך כלל הייתה העבודה רבה יותר מכוח האדם ומהאמצעים שעמדו לרשותנו וזה כמובן חייב את החיילים לעבוד לעתים בין 15 לבין 18 שעות ביממה ללא הפוגה. בין היחידות הלוחמות בשטח היה ידוע ומקובל שכאשר הגש"ח בסביבה אין מה לדאוג והעבודה תתבצע ויהי מה.
דוגמה לעיסוקו של הגש"ח באותה עת בכל התחומים והתדמית שנוצרה עליו היא מבצע "הפסלים והאנדרטאות של "טומרקין". האומן והפסל הידוע, בא יום אחד אל מפקד האוגדה בהצעה שאי אפשר לסרב לה, להקים בצמתים ובנקודות במרחבי המדבר, פסלים מגרוטאות ברזל ולשנות את נוף המדבר. כמובן שמטלה זו הוטלה על מסגרי הגש"ח ובוצעה בהצלחה רבה.
"שנה כמו שהייתה לי כמפקד הגש"ח, לא זכורה לי בכל חיי וכנראה שגם לא תהיה לי כזאת עוד פעם. מעולם לא עבדתי קשה כל כך. כל יום הייתי קם בחמש בבוקר, יוצא לסיור בין הפלוגות וחוזר למפקדה לפנות ערב. רק אז הייתה מתחילה עבודת המטה של הגש"ח והייתה נמשכת עד לשעות הקטנות של הלילה. בדיעבד קשה לי להבין כיצד הצלחתי להתמודד עם שיגרה כזו מבלי להתמוטט כאשר יום רודף יום ושבוע רודף שבוע. עם זאת לא זכורה לי תקופה אחרת בחיי, כה מלאת סיפוק, כה מלאת חדוות יצירה. הייתה תחושה שכל יום נוצר משהו חדש, שיום יום מתגשם חלום קטן נוסף".
בתאריך 7.8.1970 תמה לה מלחמת ההתשה, באוגדה 252 נערכו בכוננות מלאה לכל אירוע באשר הוא, כדבריו של קח"ש האוגדה דאז אל"ם (מיל') דוד שילה:
"מערך החימוש באוגדה שמר על מוכנות וכשירות אחזקה גבוהה, לדוגמה ניתן להביא את אירוע הפלת המטוס הלובי שאירע בשלהי 1971".