.jpg)
לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
בשעות הבוקר, הייתה "נחל גשור" עדיין כבושה בידי הצבא הסורי. סימנים רבים של מלחמה נוראית מפוזרים על פני השטח. מבני הבזלת הרוסים מפגיעות הפגזים. שרשרות הטנקים השאירו עקבות וחריצים עמוקים בכל מקום. מכלי דלק נתיקים של מטוסים מפוזרים נטושים בשטח, מעידים על קרבות האויר שהתחוללו על רמת הגולן. מיקמנו את הזחל הגמלוני שלנו בין המבנים ההרוסים והתארגנו ללינת הלילה. היינו במורד אפיק נחל. בעזרת את החפירה, הכשרתי מקום להניח בו את שק השינה, בין סלעי הבזלת השחורים והקשים. כמו שעושים הבדווים, קוששתי שיחים זעירים וקוצניים, שצמחו בינות לסלעים, והנחתי אותם על המשטח הצר שהכנתי. דרכתי עליהם בנעליי ועליהם פרשתי את שק השנה. עכשיו יש לי משטח שינה מרופד כדבעי. חיוך עלה על שפתיי למראה מקום הלינה, כשחשבתי על המיטה הנוחה בבית... לפני השינה, הספקתי להרצות בפני חבריי על המבנה הגיאולוגי והמורפולוגי של רמת הגולן. כמורה לגיאוגרפיה, ידעתי שרמת הגולן נחשבת לאחת מרמות הבזלת הגדולות בעולם. הבזלת התפרצה בעידן גיאולוגי קדום מהרי הגעש, מסדקים שנוצרו בכרום כדור הארץ. בנוסף לסלעים המוצקים שנוצרו, היו גם "פצצות וולקניות", סלעי בזלת אווריריים, שספגו נקבוביות של אוויר במעופן מלה כדור הארץ. אדמת הבזלת השחורה הייתה מעורבת באפר וולקני, - "הטוף הוולקני". האדם הקדמון שחי ברמת הגולן השאיר שרידים של מבני קבורה נדירים, הם ה"דולמנים". - שני סלעי בזלת גדולים וזקופים ועליהם גוש סלע שטוח נוסף שיצרו את האות חת. ברמת הגולן מצויים שרידים של תרבות יהודית עשירה, - כפרים וישובים, מתקופת התלמוד, מפוזרים ברמת הגולן. כתובות עבריות וסמלים יהודיים נותרו חצובים ומגולפים באבני הבזלת. "יהודייה", "דבורייה", ועוד. בית כנסת גדול נחשף בקצרין. כתובות עבריות העידו על קיומם של בתי מדרש. ממצאים ארכיאולוגיים רבים מצויים בבית הנאכות הקטן שבקונטרה. ארגנו תורנות של שמירה היקפית. התורנות שלי היא האחרונה לקראת אשמורת הבוקר. הנחתי את כובע הפלדה למראשותיי. זו הפעם הראשונה שהורדתי את כובע הפלדה, מהרגע בו החלו הקרבות. החגור והעוזי נשארו צמודים לגופי. גם את הנעליים הכבדות, לא חלצתי. עשיתי ניסיונות נואשים להשתחל אתם לתוך שק השנה הצר. דקה לאחר מכן, החלו להישמע קולות נחרה עזים מכל הכיוונים. קולות הנוחרים הפריעו לי לשעה קלה וכנראה שמיד לאחר מכן, גם אני הצטרפתי למקהלה… בוקר. מועד השמירה שלי חלף ללא אירועים מיוחדים. השמש כבר האירה את הגבעות הנמוכות של הבזלת. זהו יומי הרביעי ברמת הגולן. החלה התארגנות רעשנית, כמו בכוורת דבורים. - מצטיידים בדלק, בארגזי תחמושת, בודקים את מערכות הנשק. החלה נהמה ותנועה של כלי רכב. רכב מילואים אזרחי הופיע מאי שם ובו קצין דת, לולב ואתרוג בידו האחת וספר תפילה בידו השניה. הוא פונה לכל דיכפין ומבקש לברך עליהם את בירכת חג הסוכות. עצי האקליפטוס סככו עלינו כמו סוכה גדולה. חיילי המילואים היו עסוקים ולא נענו להפצרותיו. לקחתי מידיו את הלולב, האתרוג ואת עלי ההדס הירוקים וחזרתי אחריו בקול על הברכות, כאילו חזרתי לרגע לשכונת מכורתי "ימין משה" בירושלים, לבית הכנסת הגדול והיפה שבשכונה. יש שרואים באביזרי פולחן הסוכות כלי מלחמה, - הלולב הוא החרב, האתרוג הוא אבן הקלע שנלחמים נגד הרוע וההדס הוא סמל של מעשים טובים ושל תקוה. למרות התמונה הסוריאליסטית, של התפילה הקצרה בצל כלי המשחית, המעמד תאם ברגע זה את מצב רוחי. לאחר מכן, אמרתי לחברי שברכתי ותפילתי הייתה גם עבורם ולשלומם… מישהו מודיע בקול רם, הוא מצא חייל סורי פצוע. הוא מזעיק את רפי, הרופא הגדודי שלנו, לבדוק אותו. החייל הסורי שכב פצוע אנוש וקטוע רגל. החייל חבש את הסורי בתחבושתו האישית. תוך דקות ספורות, רפי מגיע למקום בו שכב החייל הסורי הפצוע. הטיפול לא הועיל, החייל הסורי נפח את נפשו. לא גילינו סימנים רבים של צער. עם העלייה על הרכב לתזוזה קרבית מגיע אמנון, האפסנאי הגדודי עם חייל סורי שבוי. לראשונה פגשנו את האוייב הסורי פנים אל פנים, בשר ודם. - צעיר שחום עור, מפוחד ומבוהל. אמנון, מוליך לפניו את השבוי הסורי. הוא מדדה אחריו בתנועת קרב תיאטרלית, מצמיד את קנה ה"עוזי" לגבו ומוביל אותו לאוטובוס "אגד" מגוייס, שהגיע למקום. חצינו את "נחל גשור". בתוך הישוב, לא ניכרו סימני חבלה והרס חמורים. חתול נטוש עבר ביללה בין הבתים השוממים והנטושים מאדם. נענו לעבר "ציר הנפט" מדרום לצפון. הדרך נקראה כך, משום שלאורך כביש האספלט הונח צינור הנפט, שבימים טובים יותר, זרם בו חומר הגלם היקר מעיראק לארץ ישראל. הכביש פשוט "הונח" על גבעות הבזלת ויצר גלים, גלים של עליות ומורדות. כאן, בין גבעות חושניה נתגלו לעינינו העדויות הראשונות של הקרבות האכזריים שהתחולל במקום. עשרות טנקים סוריים מפוזרים על פני שטחים נרחבים משני צידי הכביש הצר. רובם היו שרופים ומושמדים. חורים עגולים נפערו בדפנות הפלדה מפגזי הטנקים חודרי השריון. צריחי הטנקים והתותחים שלהם, כבדי המשקל, היו מושלכים על סלעי הבזלת. הם נותקו מגוף הטנקים, מעצמת התפוצצויות הפגזים והועפו למרחקים. היו שם גם טנקים סוריים שלא נפגעו כלל, שלמים, צבועים בצבעי ההסוואה הירוקים, חלקם התהפכו בגלל תנאי השטח ושרשראות הפלדה פנו כלפי השמים. היו גם מכוניות הספקה סוריות, עמוסות בתחמושת לטנקים. נגמשי"ם אמפיביים, זבילי פגזים מתוצרת סובייטית עם כתובות ברוסית ובערבית, היו מושלכים לכל עבר. גם טנקים שלנו עמדו מול הטנקים הסוריים. דוממים היו, פגועים כמו אלו של האוייב כמו אנדרטאות דמוניות שהועלו מתוך השאול . פגשנו בדרך המוות, טנקים שלנו וטנקים סוריים עומדים מטרים ספורים, זה מול זה, כמו בדו קרב של מגע. תותחיהם מצטלבים כמו בקרב חרבות בין שני גלדיאטורים שנלחמים לחיים או למוות. תותחי הטנקים מצטלבים כמו בחרבות שלופות בקרב עקוב מדם. הטנקים הסוריים דרסו בשרשראותיהם את הגדרות המגינות על צינור הנפט של חברת "טפליין" הבינלאומית. חלקם הצליחו להגיע לישוב הקדום "יהודייה", שם נעצרו ונבלמו על ידי כוחותינו. עוד ועוד עדויות אילמות ומזעזעות חולפות על פנינו ומעידות על הקרבות שהתחוללו לפני זמן קצר. עשן שחור וסמיך מיתמר עדיין מחלקם הגדול. ריחות חריפים של חומרי נפץ מהולים בדם וריח נורא של גופות אדם חרוכים. עוד ועוד ועוד טנקים, קילומטר אחר קילומטר, מלוא כל העין סביב. כמצבות אילמות, עשנות, עדות לקרבות שהתחוללו יום קודם לכן. פה ושם חיילים עוסקים, לכל אורך הציר, בניסיונות לחלץ מתוך הטנקים פצועים והרוגים. ריכוז אדיר של טנקים, תחמושת, זווילי פגזים וגוויות מפוזרים מלוא כל העין סביב. הזחל שלנו נע על הציר באיטיות מרגיזה. כולנו עומדים הלומים, מתבוננים, תוהים, משתאים ובוהים למראה הנורא. אף לא הגה, אף לא מילה. כאילו אנו במסדר הצדעה מוזר וסוריאליסטי מצדיעים לגיבורי התהילה. חלפנו על פני "צומת ווסט". משם פנינו מזרחה לעבר קיבוץ "עין זיוון" והעיר קונטרה. בצד ימין, מחנה "נאפח", הגדול במחנות רמת הגולן. גדרות התייל שלו פרוצות ודרוסות על ידי שרשרות השריון הסורי. הטנקים הסוריים נבלמו ממש על גדרות המחנה ובשעריו. שוב תקלה בזחל שנסע לפנינו. אנו מתקנים אותו במהירות הבזק ונעים לעבר קיבוץ "עין זיוון". לכל אורך הדרך, הוקמו סדנאות שדה מאולתרות. חיילי החימוש מתקנים במהירות הבזק את כלי המלחמה שניזוקו בקרבות הראשונים ומחזירים אותם לשדה הקרב. הגדוד שלנו התערבב בשיירות של תחמושת ואספקה ושל טנקים מחטיבות אחרות. הדרך הייתה מלאה מהמורות של פגזים. הפגזים פערו בורות עמוקים בכביש האספלט והיקשו על התנועה. בצד הדרך אני מתבונן בארבעה טנקים סובייטים מדגם "טי 62" מסודרים בצורת כוכב. מולם כלי מלחמה שלנו שנפגעו מפגיעותיהם. ישבנו בזחל המזדחל, שפופים ומכונסים בתוך כובעי הפלדה. ד'בלה כדרכו, ישב גבוה על המנוף הגמלוני, כאילו זה מסע תענוגות. הוא מנווט וגם מעודד את מוסקוביץ הנהג, לנוע קדימה ולעקוף כלי רכב אחרים. מוסקוביץ חובש משקפיים כמו של שחיין בבריכת שחיה. הן מלאות אבק, בקושי רואה את הדרך דרך חרכי החלון הצר והמשורין. נכנסנו לתוך העיר "קונטרה." השעה הייתה שעת בין הערביים. פגזי תותחים ומרגמות החלו ליפול סביבנו. כאן הרגשנו, לראשונה הרגשנו על בשרנו, את טעמה של המלחמה. שריקות מחרישות אוזניים ורעשי ההתפוצצויות התערבבו בהמולת חריקת השרשראות. הפגזים שנחתו עלינו יצרו מהמורות גדולות על הדרך החבולה ומסביב. הצטנפנו, בינות לחלקי המתכת, כפופים ככדורים שיצרה רותי סמרטוטי, נתונים לחסדי הגורל. החילותי לפזם בקול רם את מילות השיר שכתב חיים חפר על הפלמ"ח: "רבותיי ההיסטוריה חוזרת שום דבר לא אבד, לא נשכח עוד נזכור, תחת גשם עופרת איך בסוריה צעד הפלמ"ח…" . "ומסיימת הסבתא לנכד, ויושבת כפופה למולו: כן, הכושי יכול כבר ללכת, כי הכושי עשה את שלו." כולם היו מצונפים כקיפודים. נשארתי בודד בשירתי. "רבותיי ההיסטוריה חוזרת." חזרתי ושרתי בקול גדול. תוך כדי כך, טפחתי אנושות על ברכו של החבר שישב לצדי. כולם נשארו מדוכדכים ואלמים. הזחל המשיך בדרכו, כשמאחורינו משתרכים שני "הפרשים" שלנו, משאיות גמלוניות, עמוסות לעייפה בציוד וחסרי כל מגן מההפגזות הנוחתות עלינו. הן מתנדנדות כמו גמלים גדולים במדבר הבזלת. פגז חולף בשריקה ומפלח בפגיעה ישירה עמוד חשמל עשוי קורת עץ עגולה. חלקו העליון של העמוד הועף למרחק רב, בעוד שחלקו התחתון הפך ללפיד בוער, כמו נר זיכרון של יום הכיפורים… חלפנו על פני מצבת השיש בצומת המרכזי של העיר קונטרה. הגענו לבית הנאכות הקטן והיפה של העיר. במוזיאון ממצאים רבים ומעניינים, המעידים על ההתיישבות היהודית הגדולה, שהייתה בעבר ברמת הגולן. הכרתי את העיר קונטרה היטב מתקופות קודמות של שרות במילואים. בית הנאכות היה מוגף על תריסיו. מסביב בתים הרוסים. חלקם הרוסים עוד מתקופת מלחמת ששת הימים וחלקם נהרסו בגין העידן הגיאולוג העכשווי… הגענו לעמדת האו"ם. העמדה אמורה לחצוץ בין הגבול הישראלי לגבול הסורי הנוכחי. היא הייתה עזובה, נטושה ושוממה. הפגזים המשיכו לנחות סביבנו, הפעם קרוב מאוד לזחל. מסביב מתרוממים ענני אבק ותמרות עשן. שיירת הקרב נעצרה. קפצנו מעל לדפנות הפתוחות של הזחל"ם על מנת למצוא מחסה בשולי הדרך. ביקשנו מד'בלה לקפוץ מהזחל כדי שגם הוא יתפוס מחסה, אולם הוא סרב לעזוב. הרכב המשוריין שלנו היה מדופן בלוחות פלדה משני צדדיו, אולם כל החלל העליון היה פתוח לחלוטין ובלתי מוגן מפגיעת הפגזים הנוחתים ללא הרף. ד'בלה טוען ואומר, שכשאנו נמצאים בתנועה מתמדת, המצב יותר בטוח. קיבלנו על עצמנו נחמה מפוקפקת זו וחזרנו למקומותינו בזחל הפתוח. הזחל הטכני שלנו עם מוסקוביץ הנהג ההפגזות, נעשו סמיכות, צפופות ובלתי נסבלות. כל כלי הרכב "הרכים", הבלתי משוריינים, נדרשו להתפנות לאחור. גם ה"פרשים" שלנו נצטוו להתפנות ולא ראינו אותם עד לתום הקרבות. שיירה ארוכה של מכוניות החלה לתמרן בכביש הצר ולסגת לאחור. במהירות הבזק הם נסוגו לעבר קיבוץ "מרום גולן", שם חשבו שיצאו מטווח הפגזים. מרגע זה לא ראינו את כלי הרכב "הרכים" עד לשוך הקרבות וגם לא קיבלנו מהם כל שרותי עזר. כל האספקה של מפקדת הגדוד, אפסנאות, מטבח, ציוד ותחמושת נשארו בעורף היחסי, עד תום הקרבות. לשניה, חלפה במוחי המחשבה, ביחס לחלוקה המקרית בה ד'בלה חילק את אנשי צוות החימוש, בין חיילי הזחל הטכני הקרבי והבלתי מוגן למלחמה מודרנית הנע לעבר המלחמה, לבין "הפרשים". הם, על חייליהם, עומדים להתפנות ואני נע קדימה לעבר המלחמה ולעבר הגורל הבלתי נמנע… במחשבה שניה, שמחתי על כך, שאני נמצא בזחל הטכני. "כל אדם וגורלו." אמרתי לעצמי. "אתה חייב במקרים כאלה, להאמין בגורל". נזכרתי בחברי הירושלמי, הצנחן והחבלן ירמי ברדונוב. בשנות החמישים המאוחרות הוא השתתף בכל פעולות התגמול . גם לאחר שהשתחרר מהצבא, חזר לגדודו להשתתף בפעולות התגמול של צה"ל. כשנשאל מדוע הוא מגיע עם חולצה לבנה נהג לאמר: "לכל כדור יש כתובת. אם נכתב שאחטוף כדור, רצוי שאחטוף אותו בראש זקוף". בפעולת התגמול בקלקיליה, שם היה קרב עקוב מדם, חזר בשלום מהקרב. הסתבר שפצועים נותרו בשטח האוייב והיה צורך במתנדב שיחזור לחלצם. כמובן שירמי חזר בזחל"ם לחלץ את הפצועים. תוך כדי החילוץ חטף כדור ומת. הוא מת בראש זקוף. הפסקתי לחשוש. חיפשתי סוכריות שהטמנתי בכיס מדי העבודה. חילקתי אותן בין חבריי. פי נותר יבש. "חבר'ה, חבר'ה," אמרתי בנסיון אחרון לעודדם: "בסוף המלחמה תהיה אצלי בבית מסיבה עצומה." לא קבלתי כל תגובה. גם אני, ברגעים אלה, לא כל כך האמנתי שאומנם יגיע היום למסיבה… טנק סורי פגוע מדגם T55 KHS , ליד הקו הסגול השעה הייתה קרובה לשעת חצות. הלילה השחור נמרח כפיח שחור מלוא כל העין סביב. רק הבהקי התותחים ונתיבי הפגזים והכדורים האירו לרגע אצ החשיכה ככוכבי שביט מאיימים. נענו לאורך גדר הגבול, "הקו הסגול" במפה, לכיוון צפון. היגענו לדרך הראשית הפונה מזרחה, ליד מוצב מספר 104. ממוצב זה מתחיל על פי המפות "ציר אמריקה". הציר הזה נמתח כמעט בקו ישר לרוחבה של הרמה הבזלתית עד לפאתי דמשק. ממש על גדר המערכת המעוכה עמדו שני טנקים סוריים שרופים. מהעבר השני, מטרים ספורים מהם, טנק צנטוריון, שלנו גם הוא פגוע ושרוף. מישהו אמר ש"ציר אמריקה" היא דרך המלך המובילה לבירה הסורית דמשק. לכל אורך הדרך עמדו דוממים, במצבים שונים ומשונים, טנקים נטושים של האויב, נגמשי"ם משוריינים, שיירות של תותחי נ.מ. עם ארבעה קנים מוצבים על שריוניות, כלי מלחמה נגררים ו"כוורות" של קטיושות. נעצרנו ליד מוצב 104. המוצב הזה שלט על צומת הדרכים החשוב ביותר ברמת הגולן. דרך מוצב זה שעטו השריונים הסוריים לעבר רמת הגולן וישראל. הם חלפו על פניו במאותיהם. זוהי הדרך היחידה המאפשרת לחצות את המישור הבזלתי והבלתי עביר לכלי רכב מכל סוג שהוא. הסורים חלפו על פני המוצב, מבלי שכבשו אותו. חיילינו לא נטשו אותו והמשיכו בלחימה. דגל ישראל היה מונף עליו כל העת. אנחנו היינו כוחות המילואים הראשונים שנעצרו ליד המוצב. רק לאחר קריאות ממושכות בעברית על מנת לאמת שנותרו חיילים שלנו, החלו לצאת החיילים הסדירים והצעירים לראשונה לאחר הפלישה הסורית. החלו להתאושש מהמצור הממושך. מתבוננים בנו כלא מאמינים למראה עיניהם. לאחר לחיצות ידיים וחיבוקים שמחתי לגלות שהם לא נפגעו ולא נפלו בשבי הסורי הידוע לשימצה. מוקשים גלויים לעין מפוזרים מסביב. חלקי נשק, אקדחים וציוד אישי, נדרסו בשרשרות הטנקים וקבלו צורות מעוותות ומוזרות. גוויות רבות של חיילים סורים היו מפוזרות בשטח. חדלתי לחוש. החילותי לראות את המקום כאילו אני מצוי במחזה נורא הוד. התחלתי לשחק עם עצמי במשחקי תיאטרון דמיוניים: אני אחד מהשחקנים, התפאורה היא שדה הקרב והשחקנים האחרים הם כמו בובות שעווה. לי, כשחקן, אין כל מגע ישיר למחזה הסוריאליסטי שאני שותף לו. אני פשוט אחד השחקנים במחזה ובעת ובעונה גם אחד מהצופים בו. הצופים אינם נפגעים, רק השחקנים חשופים להרג ולאובדן. ולי יש חסינות מהם. תפיסה מוזרה ומוטרפת זו, נסכה בי תחושה מדומה של שלווה וביטחון. הייתי מסוגל לדבר באופן חופשי. לחייך, לעודד את חבריי. נסיתי לנסוך בהם את התחושות שלי. מהר מאוד גיליתי שהם לא התעודדו מדבריי ונשארו מדוכדכים מהמראות המחרידים. ההפגזות המשיכו לנחות עלינו ללא הרף. נפרדנו מהחיילים שבמוצב 104 והמשכנו בדרכנו מזרחה. חצינו את ה"קו הסגול", קו הגבול שנקבע במלחמת ששת הימים. בצד ימין של הדרך, על פני גשרון בזלת, ראיתי שיירה ארוכה של תותחי נ.מ., טילים סוריים, ומתקני ראדאר ניידים. כל השיירה נפגעה מהפצצת מטוסי חיל האוויר שלנו. התותחים האלה איימו כל העת על מטוסינו ועכשיו הם עומדים דוממים, כמצבות אילמות. אנו נעים על אדמת סוריה ב"ציר אמריקה". טנק צנטוריון נע מאחורינו. הוא סרב לנוע בשיירה. דרכו אצה לו. הוא סטה מהדרך הסלולה וחלף מימיננו, דפנות הפלדה שלו, כמעט מתחככות בזחל שלנו. באותה שניה נשמע קול נפץ אדיר. הטנק הכבד התרומם קמעה באוויר וכך גם הזחל שלנו. מכסה מגן הפלדה השמאלי שלו, ניתק ממקומו ונזרק בעוצמה רבה ובשריקה אימתנית מעל לזחל שלנו. כולנו הצטנפנו בתוך הזחל הצפוף. משכתי בכוח את רצועות כובע הפלדה מתחת לסנטרי על מנת להגן על ראשי. לוח הפלדה שניתק מהטנק כמעט התחכך בכובעי הפלדה שלנו ונחת ברעש בצד השני של הדרך. בדרך נס, איש מאתנו לא נפגע. הטנק עלה על מוקש נגד טנקים. מפקד הטנק הפגוע, נשאר חשוף בצריח, פלג גופו העליון גלוי. כובע השריון לראשו נע ימינה ושמאלה. הוא לא הראה סימני התרגשות מיוחדים. הוא הסתכל לאחור ומסביב ומשגילה שהטנק שלו לא נפגע באופן רציני, פקד לנהגו במכשיר הקשר הצמוד לפיו לנוע קדימה, כשהוא מנפנף לנו בידו לשלום, כאילו מאומה לא קרה. הוא המשיך לנווט את נהגו בצד הדרך במהירות, כאילו אצה לו הדרך, לא להפסיד את המלחמה. ההתרגשות בזחל שלנו לא חלפה. בדרך זו למדנו, שניתן לחלוף על פני מטחים אדירים של פגזים וקטיושות, לעלות על מוקש, וכל זאת, בלי לקבל אף לא שריטה אחת… בתור שעור ראשון, היה זה לקח חשוב עבורנו, ולמה שצפוי לנו בימים הקרובים… נעצרנו. זחל של אחד מהמפקדים הבכירים חולף על פנינו. זיהיתי אותו על פי האנטנות הרבות והמוזרות שהזדקרו ממנו לכל הכיוונים. קולות רמים של רחשי קשר, פקודות רוחשות במערכות הקשר שלו. שמעתי את קולו הרם של המפקד בזחל הפיקוד. זהיתי מייד את קולו של תת – אלוף משה בריל. קולו העז גבר על רעש השרשרות והגיע לאוזניי כשהוא מחלק פקודות. משה בריל, (לימים משה בר כוכבה), היה מפקד החטיבה שלי ב"מלחמת ששת הימים." הוא זכה להערכה רבה של כל חיילי החטיבה. היה ידוע במסירותו ובתעוזתו הרבה. בקרבות ג'נין נפצע ברגלו וסרב להתפנות. במלחמה זו זכה לתפקיד בכיר יותר. לאחר שחלף על פנינו, נשמע קולו במכשיר הקשר, כשהוא מחליף דברים עם המג"ד שלנו, משה אגוזי. זחל הפיקןוד של המג"ד שלנו נע ממש לפנינו. הוא דרש מאגוזי לפנות מייד את השטח, "זו לא מלחמה לזחלמים ולחרמש", הוא נזף רכות במג"ד שלנו. "אתם תיכנסו הנה יותר מאוחר", הוא מצווה, "לאחר שהטנקים והמטוסים יכשירו לכם את השטח". אגוזי לא ויתר: - "תזכור את הימים שלמדנו יחד בביה"ס לשריון. אנחנו נשארים בשיירת הקרב!" הוא משדל במערכת הקשר את משה בריל. אחר שיח חברים קצר זה, שהיינו עדי שמיעה לה בקשר, "נחתמה העיסקה". – גדודנו, גדוד חיילי החרמש, כולם על זחלמים פתוחים, בפיקודו של משה אגוזי, מצטרף לאוגדת השריון הלוחמת ויעסוק בטהור העמדות והמוצבים, שייכבשו, ויחזיק בהם. כל זאת, לאחר שהטנקים שלנו יחלפו על פניהם, מבלי לכבוש אותם. עיסקה זו חרצה את גורל הגדוד שלנו, מי לחיים ומי למוות. הלילה הרביעי של המלחמה ירד זה מכבר. הירח המלא ממעל, במלוא זוהרו מאיר עמומות את פני השטח. הזחל שלנו נצטווה, ביחד עם כלי מלחמה נוספים, לפנות את ציר התנועה לכיוון צפון ולהתפרש על פני השטח המלא בסלעים ובמהמורות. השרשרות חרקו, נהמו, נאקו והתגברו על המכשולים. חששנו ממוקשים, אולם לא עלינו עליהם. נעצרנו לחניית לילה. חלק מהחיילים וד'בלה בראשם נכנסו מיד לתוך שקי השנה, כדי לתפוס תנומה ולאגור כוח לבאות. מכשירי הקשר המשיכו לפעול. כל פעולות הקרב בקעו מתוך המכשיר. נפתלי הקשר שלנו נשאר צמוד למכשיר הקשר. אחת הפלוגות שלנו, נצטוותה, על ידי המג"ד לנוע לעבר הכפר הסורי "חאן ארנבה", לכבוש אותו ולטהרו מכוחות אוייב. אלוני זמורה עם דוחה המכונאי נפתלי הקשר (צילום: אלוני זמורה) קבוצת פקודות לצוות הטכני (צילם: אלוני זמורה) בארוחת בוקר מאולתרת מימין מוסקוביץ נהג הזחל, אגמי מ"פ מפקדה, קצין המבצעים, איציק גולדמן קצין החימוש וד'בלה בושקניץ ז"ל מפקד הזחל הטכני הבונקר הסורי בחאן ארנבה ( צילם: אלוני זמורה) 46
לעמוד האישי באתר
הייתה זו הפעולה המבצעית הראשונה של גדודנו. קולו של אגוזי המג"ד, שופע ביטחון, נשמע באופן ברור במערכת הקשר של הגדוד. הוא מחלק הוראות למ"פ של פלוגה ל', אחת הפלוגות. מיכאל פרידמן, המ"פ, מארגן את הפלוגה ונע לעבר הכפר הלא מוכר. הכפר הסורי "חן-ארנבה" שלט על צומת הדרכים החשוב ביותר במובלעת הסורית. הכפר הגדול התפרס במרכז מישור הבזלת של המובלעת. השליטה בו אפשרה את התנועה מזרחה לכיוון דמשק, מערבה לכיוון הגבול עם ישראל, צפונה לכיוון רכסי החרמון ודרומה לעבר התילים הגעשיים - "תל כרום", "תל-מסחרה", ו"תל אל-מאל". התל הגדול, והנורא מכולם לכוון דרום מערב היה "תל-חארה". הוא הגבוה שבתילי הגעש. כמו כל התילים שהזכרתי גם הוא נשלט על ידי הסורים. ב"תל חארה" היו ביצורים אדירים, סוללות של תותחים וטילים והגרוע מכל, הוא שלט על כל מרחבי הבזלת, עד לרכסי החרמון. משום כך, חשיבות רבה נודעה לשליטה מוחלטת על כפר "חאן ארנבה" ועל צומת הדרכים. שמות אלה, שנשמעו לנו לראשונה בלתי מוכרים, ייכנסו בימים הבאים להיסטוריה המלחמתית של גדודנו ושל אחת מפרשיות הגבורה וההקרבה של חיילי צה"ל. כוחות הטנקים של החטיבה, גדוד 377, בצנטוריונים, שטפו את הכפר והמשיכו מזרחה, בלי שטהרו אותו. המלאכה לטהור הכפר מהכוחות הסוריים והשליטה עליו הייתה נתונה עכשיו לשיקוליהם של המג"ד משה אגוזי והמ"פ מוטי פרידמן. ההתקפה, באישון הלילה, מתארגנת בקור רוח. מחלקים קבוצת פקודות מהירה והפלוגה נעה לעבר הכפר. השעה בערך 9.00 בלילה. השמים זרועים כוכבים והנוף שחור משחור, מאיים ובלתי מוכר. הזחלמים, מימי מלחימת העולם השניה, נעים במרווחים גדולים, באיטיות ובזהירות. הכפר הגדול נמצא בלב המישור, שבין החרמון ל"תל חארה" מלא במבני בטון שטוחים מפוזרים בשטח, ללא כל היגיון וסדר. סלעי הבזלת השחורים מקשים על התנועה. הכל נראה מאיים ובלתי ידוע. הנעלם מרובה על הגלוי: איננו יודעים מה גודלו של הכוח הסורי המצוי בשטח, היכן הוא מסתתר, האם יש לו טנקים, היכן עמדות האש שלו? האם יש לו בזוקות? נשק חודר שריון שדפנות הפלדה של הזחלים שלנו הן כמו קרטון לעיפרון מחודד. - לכל השאלות הללו, לא היה מענה. לגדוד החרמש שלנו, לא היה גם מענה להתקפה אפשרית של טנקים סוריים. בגלל החיפזון שבהתארגנות הראשונה למלחמה, כמעט ולא היו בזוקות על הזחלמים. האפשרות לעמוד חסרי כל אפשרות הגנה, או של התקפה כנגד מאות הטנקים הסוריים שהיו בשטח הייתה קיימת. ההרגשה לא הייתה נעימה. הנשק העיקרי שלנו היו תותחי 20 מ"מ שהיו מותקנים על חלק שהזחלמים וכמובן הנשק האישי של החייל. לרוב הזחלים לא היו אמצעים לראיית לילה. גם לא על הזחל שלנו. לפתע, חטף הזחל של איתן פגיעה מבזוקה. הבזוקה חלפה מתחת למנוע ופגעה במערכת ההגה שלו. נהג הזחל, עזרא, לא איבד את קור רוחו ושליטתו בזחל, הוא נע במהירות לאחור ותפס עמדת ירי. הפגיעה גילתה את קיומו של לפחות בזוקאי אחד המסתתר בתוך הכפר. לא הצלחנו לאתר את מיקומו המדויק. כל הזחלמים שלנו פתחו באש צולבת ועיוורת לעבר המקום המשוער ולא ידענו אם פגענו בבזוקאי. רגעים ספורים לאחר מכן, ראינו במרחק מאות מטרים, שלושה זחלמים מכוחותינו. הם לא היו שייכים לגדוד שלנו. הם נעו על "ציר אמריקה" מכיוון מזרח לעברנו. ידענו שאם הם ינועו הלאה לעבר הכפר, הם יהיו חשופים ומועדים לפגיעה אפשרית של הבזוקאי הסורי. נסינו לקרוא להם במערכת הקשר. הם לא היו על התדר הגדודי שלנו, קריאותינו וצעקותינו לא נענו בהמולת הקרב. נפתלי הקשר ניסה תדרים שונים, ללא הצלחה. הודענו למג"ד שיש להזהירם לבל יתקרבו, אולם לא הייתה כל אפשרות לזהות את התדר שלהם. חיילי הפלוגה החלו צועקים לעברם לחזור מזרחה, אולם קולותיהם התערבבו ונמוגו ברעש היריות והמנועים. עמדנו על כלי הרכב שלנו חוזים כיצד הם מתקרבים אל מותם, ולנו אין את היכולת להושיע. ראינו אותם מתקרבים אל המוות וחרדנו לגורלם. בצעד של יאוש ירינו מעל לראשיהם, מתוך כוונה למנוע הגעתם למקום הפורענות, ללא הועיל. המצב הטרגי הזה השפיע על כולנו. הזחלמים המשיכו לנוע לעבר הבלתי נמנע. כל צורות המחאה שלנו לא זכו לתשומת ליבם. הם המשיכו לנוע באטיות מרגיזה מכיוון מזרח לעברנו, אל עבר צומת הדרכים של הכפר. הבלתי נמנע אירע ליד בית-הקברות המוסלמי: בסמוך לציר התנועה, ליד צומת הדרכים, חטף הזחל השלישי בשיירה, פגיעה ישירה של בזוקה. הזחל, היה עמוס בחומרי נפץ. הוא התפוצץ בקול רעם אדיר. להבת האש פרצה, כקורבן, אל לב השמים השחורים. כדור אדיר של אש ופלדה לוהטת התרומם וקרע את שחור הלילה. שברי פלדה וחלקי אדם התפזרו למרחקים. עמוד האש הבריק כברק לשניות, פיזר את העלטה והאיר את השטח. מאוחר יותר נודע לנו שהזחל שייך לגדוד הצנחנים. שנים עשר חיילים, צנחנים, חבלנים, שהיו על הזחל, היו ואינם. "קדושים! אלוהים! היכן אתה? מדוע אתה עושה זאת? אלוהים!, אני לא רוצה להיות קדוש! אלוהים! אני רוצה לחיות!…" – גופי זעק ורעד. היינו המומים. לא יכולנו להושיע… מטרתנו הנוכחית הייתה עכשיו, לחסל את הבזוקאי שפגע בשני כלי הרכב, הראשון מגדודנו והשני של הצנחנים. רשף הבזוקה איתר את מיקומו של הבזוקאי הסורי. החילונו ממטירים אש מכל כלי הנשק שהיו בידינו לעבר הבונקר בו ישב. לא היינו בטוחים אם החייל הסורי נפגע. אגוזי המג"ד, שלא רצה לסכן חיי אדם נוספים, הזמין מייד את "הכבד" - "זברה"."זברה", הטנק הכבד שהצטרף לגדודנו, עלה על התדר הגדודי וקיבל הוראות ישירות מהמ"פ. המ"פ ניסה לכוונו לעבר המטרה. - "זברה" כאן "לימה" - עבור. - "לימה" כאן "זברה" - עבור. "זברה" התקדם למרחק של כששים מטר ממקום הארוע. - "זברה" כאן "לימה", בבתים שממולך, שם כוחות אויב, כוון אחד למטרה." - "לימה" כאן "זברה", אתה מבקש ממני לחפש מחט בערימה של שחת, אני מיד אשחיל את הבתים, אל דאגה." - "חיובי." "זברה" מצדד את התותח ובקול רעם אדיר מרים לאוויר את הבית הראשון שליד הדרך. - "זברה" כאן "לימה". עוד אחד מימין, עבור." - "לימה כאן זברה" אני מהווה מטרה נוחה, אינני נע, המתן". "זברה" שינה את עמדת הירי ולאחר מכן נשמע קול נפץ נוסף. בית נוסף מתרומם באויר הלילה וקורס."זברה" מודיע בקול נינוח על מקומות הפגיעה. "לימה" מבקש ממנו להמטיר עוד ועוד אש, אולם "זברה" מסיים את מלאכתו: – "חבל על הפגזים", הוא מודיע ומסתלק למחסה סמוך. הסתערות פלוגת הרגלים על הכפר החלה. הכוחות מתפרשים מסביב לכפר וממטירים אש סביבותיהם. עד לאשמורת הבוקר הכפר טוהר משרידי הצבא הסורי שנותרו בכפר. לפנות בוקר גילינו את הבזוקאי הסורי הרוג בתוך בית הקברות המוסלמי שהיה בצד הדרך של "ציר אמריקה". הוא הסתתר בין המצבות ונפגע מכדור מנשק קל, שנורה על ידי אחד מחיילי הפלוגה. לידו, הייתה מונחת הבזוקה הרוסית, טעונה ומוכנה לירי נוסף. מכשיר הבזוקה קטן, עגול, מצוחצח ובוהק, נראה תמים למראה. - צינור שחום, בצידו האחד פיה בעלת צורת משפך של חצוצרה. הצינור עטוף בעץ מגולף בצבע חום בהיר ומבהיק. בחלקו התחתון מערכת ההדק. הכלי נראה כמו כלי בתזמורת כלי נשיפה. כלי זה קיפח את חיי חיילינו. במועד מאוחר, שמעתי את סיפורו יוצא הדופן של משה, שהשתתף בקרב זה. משה, תושב מגדל העמק, נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי. במקצועו האזרחי הוא צבעי. כאן בגדוד הוא רובאי ומאייש את תותח העשרים מילימטר המוצב על גבי הזחלם. זה ספורו: "המ"פ חילק הוראות לכל צוות לתפוס עמדות ירי בתוך הכפר. המ"מ שלי, יגאל, אמר לי לשכב עם המקלע, לצפות לעבר הכביש ולירות בכל דמות בשטח. שכבתי בעמדה המאולתרת. זמן רב עבר. לפתע גיליתי דמות אויב נעה לעברי. לחשתי, - "יגאל, אני רואה דמות במרחק של כעשרים מטר ואני פותח באש". יגאל פקד עלי, לא לפתוח באש, עד אשר אראה את הדמות באופן ברור. פתאום התחילה הדמות לנוע לעברי. דרכתי את המקלעון והייתי מוכן לכל תזוזה כדי לפתוח באש. האויב קם על רגליו והחל לצעוק באופן בלתי ברור. ניסיתי ללחוץ על ההדק, אולם אצבעי, כאילו קפאה, הייתה כמשותקת. ראיתי לתדהמתי, ולא האמנתי למראה עיני: כיפה התנופפה ברוח על ראשו של האויב. הכיפה הזאת, היא שהקפיאה את אצבעי ולא נתנה לי את הכוח ללחוץ על ההדק. לא יריתי. הדמות רצה לעברי. נתברר לי, שזהו חייל ישראלי, טנקיסט שנחלץ בכוחות עצמו, יחידי, מאיזור הגיזרה הצפונית. החייל הטנקיסט, פנה אל הזחל של המ"פ וסיפר שם את סיפורו: הוא נהג טנק. הטנק שלו נפגע ויצא מכלל פעולה. הקשר של הטנק והוא, שנותרו יחידים בחיים, בשטח האויב. הם עברו דרך המערכים הסוריים, ניתקלו במארבים שירו עליהם. באחד מהמארבים, חברו הקשר נהרג מפגיעת כדור. הוא המשיך, יחידי, לנוע בין היחידות הסוריות, זחל דרך שדות מוקשים, במשך חמש שעות, עד שהגיע באישון לילה לכוחותינו. "התפללתי לאלוהים על שאצבעי קפאה במקום ולא יריתי בו", המשיך משה את סיפורו, "אני בטוח שאילולא הכיפה הסרוגה על ראשו, הייתי מרוקן את המחסנית בגופו של החייל." "הטנקיסט ששמע על כך, שלא יריתי בו, פנה אלי, חיבק אותי והודה לי על שהיצלתי את חייו. הוא סיפר לי שהוא ירושלמי ועמד להתחתן. המלחמה שבשה את תוכניותיו. איחלתי לו שיעשה זאת בקרוב והוא הבטיח להזמין אותי לחתונתו." באותו הלילה נסיתי, לאחר חצות, להרדם. לא הצלחתי. ברגע שעצמתי את עיני, נתגלו לי מראות של חיות מפלצתיות דימוניות, דרקונים יורקים אש. ראיתי אותם בצורה כל כך מוחשית עד כי יכולתי להושיט יד ולנגוע בהן. המפלצות היו מכוערות, בעלות קשקשים ושריון מהסוג שמתוארים באנציקלופדיות לילדים, כמו חיות פרה - הסטוריות. ניסיתי לגרש אותן, אולם ללא הצלחה. פקחתי את עיני והנה הן נעלמות, עצמתי אותן והן חוזרות אלי. הן חוזרות בדיוק מופלא כמו בפעם הקודמת, לפרטי פרטים. נסיתי לחשוב על דברים יפים, כמו על ציפורים ופרחים. לא הצלחתי. נסיתי לדלות מתוך זכרוני את דמויותיו המצוירות של וולט-דיסני. את "דונלד-דק" וחבורתו, אולם הן סרבו להופיע. ניסיתי לחשוב על אשתי וילדי, גם אותם לא הצלחתי להעלות בדמיוני. נסיתי בכל כוחותי ולא הצלחתי. המפלצות עושות בי כבתוך שלהן, מטיילות בתוך אישוני עיניי העצומות, יורקות אש, חודרות לכל מקום בגופי. לפתע, גיליתי דבר מוזר. - המפלצות יורקות עלי אש ואני לא נצרב, מתנפלות עלי, חודרות לתוך ראשי ואני לא נפגע. הושטתי אליהן את ידי והנה הן נמסות, הן נמוגות בתוך כף ידי ונעלמות. אני מחזיר את ידי לחיקי בנסיון להירדם ומעשה שטן, - כולן מופיעות מחדש. הן אינן משנות את צורתן וגם לא את תבניתן, הן חוזרות ומתקיפות אותי מלחכות את גופי מתחת לבגדיי המאובקים ואני לא נחרך. אני כסנה הבוער… בוער ולא מתאכל... הכל כל כך ריאלי ומציאותי... ראיתי בחיזיון הזה, את המפגש עם המוות. לא נכנעתי. לחמתי בו בכל כוחותיי וניצחתי. הדימון אינו יכול לי. הוא איננו מכאיב. הוא מכוער, הוא מפלצתי, הוא מרתיע, אולם אני חזק ממנו. למרות חוסר היכולת שלי להתקיף אותו בפרחים ובדמויות מצוירות, בבני משפחתי, אינני נכנע… איני נכנע… איני נכנע… מחשבותיי מתערפלות וכך גם כל חושיי. שקעתי לתוך שינה עמוקה וטרופה. הבונקר הסורי שחלש על הצומת ב"חאן ארנבה" הבוקר עלה. מצאנו את עצמנו בתוך שדה טרשים וגדרות של אבני בזלת שחורים. נתקבלה הוראת תזוזה מידית. תוך דקות נעלמו שקי השינה. את מקומם תפס חגור הקרב, כובע הפלדה והעוזי. טיפסנו על הזחל ומיד החילונו לנוע לעבר הדרך הראשית - "ציר אמריקה" . מטחים של פגזים ושל קטיושות החלו ליפול על הכביש, ללא כל התראה מוקדמת. לא ידענו אם להישאר בזחל או לקפוץ ממנו. היינו נתונים לחסדי שמים. פטריות אבק ועשן התאבכו מסביב. כלי הרכב החלו להיפגע, לבעור ולהעלות עשן שחור. מישהו העלה רעיון לנטוש את הכביש המטווח ולהתפרש לכיוון צפון. - "הסורים," – אמר – "מפגיזים את הכביש בשיטה הסובייטית. הם מפגיזים שטחים במרובעים. מפגיזים מרובע אחד ומתקדמים, אחר כך עוד מרובע ועוד אחד ועוד, ועוד. בצורה כזאת הם מכסים את כל הכביש ואינם משאירים שטח כלשהו שאינו מופגז או מופצץ". הרעיון הזה הופץ במערכת הקשר. כלי רכב רבים החלו לנטוש את הדרך הראשית ולנוע צפונה לעבר שדות הטרשים. השדות השחורים היו מסומנים בסרטי פלסטיק לבנים. החבלנים הניחו את הסרטים, כדי להעיד על מיקומם של שדות המוקשים. הנהג שלנו, "גולדה", כך כינינו אותו, תימרן את כלי הרכב בינות למוקשים. הוא עשה כמיטב יכולתו. חלקם הגדול היה גלויים לעין. מוקשים עגולים כמו עוגת "הלקח" של יום השבת. ד'בלה תמרן אותו כשהוא יושב על המנוף הגמלוני של הזחל. בתוך השדה היו מפוזרים טנקים סוריים פגועים. חלקם שרופים וחלקם נראים כחדשים, צבועים בצבעי ההסוואה הירוקים. רק חורים קטנים ועגולים, שנפערו בשריון העבה העידו על הפגיעות הישירות שחטפו. ההפגזה נעשתה יותר ויותר צפופה. עצרנו את רכבינו בינות לטנקים הסורים הנטושים. בקפיצה, שכל אתלט לא היה מתבייש בה, זינקנו מעל לדפנות הזחל החוצה. יונה החשמלאי שלנו, חש כל העת ברע. הוא קפץ מהזחל הגבוה על עקביו ונקע קשות את רגלו. הוא לא היה מסוגל לנוע בכוחות עצמו ולתפוס מחסה. ד'בלה חזר אליו וגרר אותו לעבר ערוץ קטן שהיה בקרבתנו. כולנו התפזרנו לאורך הערוץ המפותל. השתטחנו עליו ונצמדנו אל האדמה השחורה בין סלעי הבזלת. הפגזים המשיכו ליפול עלינו בצפיפות מרובה. שריקות הרסיסים חלפו מעל לראשינו. האדמה רעדה. שובלי מכנסי התנפנפו עם כל שריקה ונפילה של פגז שהתפוצץ בקרבת מקום. למרבה הפלא, לבי הלם בקצב נורמאלי, לא הרגשתי מתיחות כלשהי. חשתי שאבנים מספר גורמות לי לאי נוחות, הן לחצו על בית החזה ועל הבטן ועצרו את זרימת הדם. סילקתי אותם בעדינות מעלי, כדי לאפשר תנוחת שכיבה נוחה יותר. בקטע הערוץ הזה, הייתי לבדי. לא ידעתי מה עלה בגורל חבריי שתפסו מחסות בפיתולי הערוץ. ריח מוכר וחריף עלה באוויר. גיליתי מתחת לאפי צמח מרווה ריחני. ריחו דמה לריח ה"זעתר" הגדל בהרי ירושלים. כילד נזכרתי, הייתי מומחה לצמחים. ידעתי להבחין בין צמחי הבר השונים ואם הם ראויים למאכל. התמחות זו רכשתי, במיוחד בימי המצור הארוכים בירושלים, כשהייתי יוצא לשדה ללקט צמחי מאכל. כילד נסיתי לטעום את כל הצמחים לבחון אם הם ראויים למאכל. פעם, טעמתי את צמח החצב וקבלתי צרבת שארכה ימים רבים. הבנתי אז מדוע העזים, שרעו בשדות, ליחכו הכל והשאירו את עלי החצב מיותמים בשדה. שמחתי לגלות מחדש את הצמח הזה, למולל אותו באצבעותיי, להריח אותו. מצאתי בכך עיסוק, שישיח את דעתי מההפגזות הניתכות עלינו ללא הרף. קרבתי אותו לאפי, מתחת לכובע הפלדה. הוא פלט את ריחו החריף והנעים. התעלמתי לחלוטין מההפגזות. הייתי שלוו. הסתכלתי השמיימה. להקה של אווזי-בר עפה מעל לראשי בגובה נמוך, כמו טייסת של מטוסי תובלה. הם עפו ויוצרו את צורת האות "ווי" באוויר. כל אחד שמר בצורה מדוייקת על מיקומו בתוך המבנה המדויק. מנהיגם עף בראש החץ, מוביל אותם לכיוון מזרח. ההפגזות והמלחמה, אינם עומדים בראש מעייניהנם... "אלוהים! לו הייתי אווז פורח…." חשבתי. הרגשתי חוסר תחושה בידי הימנית. היא איננה נשמעת לי. הייתי שרוע במידרון, ידי הימנית כאילו לא שייכת לי, ניתקה מגופי. ניסיתי להניעה, אולם לא הייתה לי כל שליטה עליה. האם נפגעה? במאמץ רב הצלחתי להניע אותה. הרגשתי אלפי דקירות מחטים בכף היד, באמה ובזרוע. היד, פשוט "נרדמה" מחוסר תנועה. החילותי לבצע בה תנועות עיסוי בידי השמאלית, כשאני נזהר לא להרימה מעל פני האדמה. פעולה זו הקלה, במידת מה, על התחושה הבלתי נעימה, אולם לאחר דקות ספורות חזרה היד לסורה. החלטתי להניח לה עד יעבור זעם. לפתע, החלו לחוג סביבינו מטוסים. הרמתי את ראשי וראיתי שני מטוסי "מיג" ושני מטוסי "סוחוי" סובייטים. הם היו צבועים בסמלים סוריים, חגים מעלינו בגובה נמוך כמו עופות דורסים. - "חברה, מיגים, מיגים," צעקתי בקול גדול, בתקוה שיש מי ששומע אותי. הפעם החלטתי להכניס גם את אצבעותיי מתחת לכובע הפלדה. בסופו של דבר, אצבעות זה דבר חשוב ולא כדאי להפסיד אותן. פצצות המטוסים החלו ליפול סביבנו, הם התפוצצו במרחק של כמה עשרות מטרים בקול רעם אדיר והעלו ענני אבק ועשן. - "איזה חוסר דיוק", אמרתי לעצמי, כמעט בקול רם. אולם באותן השניות צלל מעלי מטוס "המיג". יכולתי לראות את כובעו העגול והשחור של הטייס. צרור יריות ארוך חלף לאורך גופי וכיסה אותו ברסיסי עפר ואבנים. מכנסיי וחולצתי התנפנפו בעוצמה רבה. כל גופי היטלטל, התרומם באויר ונחבט בקרקע השחורה. ריח חזק של גופרית עלה באפי. - "האם אלו הסימנים של המוות?" חשבתי. מצחיק. אני עדיין שלם. אין אפילו שריטה. ידי הסרבנית התעוררה לחיים. מששתי את כל חלקי גופי. הכל שלם. אפילו בגדי הדגמח המלוכלכים משמנים,אבק ועשן שלמים. -"אם הכדורים האלה היו סוטים כמה סנטימטרים שמאלה היו חודרים אותי. האם היו מזיקים?…" חשבתי. אם גם הפעם הוא פיספס, הוא כבר לא יהיה מסוגל לפגוע, ניחמתי את עצמי. ראיתי את רפי, הרופא הגדודי, את ד'בלה ועוד כמה חיילים, רצים לעבר הזחלמים, דורכים את מקלעי ה"אפס חמש" הכבדים. החלו לירות לעבר מטוסי האויב לכל הכיוונים. כעסתי על עצמי שמאז האימון האחרון, לא רעננתי את זכרוני בהפעלת מקלע כבד זה. הרמתי את ראשי. רפי, עומד זקוף ליד המקלע ויורה אל מול ה"מיג" שצלל לעברנו בשלישית.לא חלפו דקות מועטות ושני "מיראז'ים" שלנו עטו על טרפם. - "המיראז'ים שלנו," – צעקתי – "תפסיקו לירות. הם שלנו!" לא כולם הפסיקו לירות. המיראז'ים נכנסו לקרב מגע עם המטוסים הסוריים. הם טסו במעגלים בגובה נמוך. תוך שניות ראינו מטוס "סוחוי" צולל בלהבות, לא הרחק מאתנו. הוא התפוצץ על טייסו ברעש מחריש אוזניים. הייתה לי הרגשה של תענוג וסיפוק מוזרים לראות את המטוס צולל ומתרסק. המטוסים הסוריים האחרים נמלטו לכיוון מזרח, כשה"מיראז'ים" שלנו דולקים בעקבותיהם. לאחר המלחמה פגשתי את עמית, האח של גיסי, הצייר דן לבני. עמית , טייס קרב בחיל האוויר. שחזרתי בפניו את קרבות האוויר ואת המקום המדוייק של האירוע והוא הודה בצניעות האופיינית לו, שהוא זה שהפיל בקרב האוויר את מטוס ה"סוחוי". אחרי הפוגה קצרה, ראיתי את איציק גולדמן, מבית שערים, קצין החימוש שלנו שלנו, מכנס את החבורה. קמתי. נעתי לעבר החבורה מנער את גופי מהאבק, מהלכלוך ומהתרדמת שאחזה בגופי. הסתכלתי סביבותיי כדי לבדוק את הנזקים וראיתי שכמעט כל הסלעים סביבותי מנופצים ומנותצים מרסיסי הפגזים הפצצות והכדורים. שוחות קטנות ועגולות של פגיעות הפגזים והכדורים מפוזרים סביב. בדקתי את איברי אחד לאחד. פלא פלאים: – הכל שלם ותקין, פרט לידי הימנית שעדיין הייתה במצב של תרדמה. החילותי לעסות אותה שוב, לצבוט אותה עד שגילתה מחדש סימני חיים. הלכתי לעבר הערוץ בו נתקבצה החבורה. - "חברה, יהיה מה לספר במסיבה אצלי בבית" – אמרתי, משתדל לשמור על חוש ההומור. אחד, אחד נתקבצו כולם. ראה זה פלא, כולם בריאים ושלמים. אף אחד לא נפגע. היה זה שעור מספר שניים: אפשר לעבור הפגזה מסיבית בשדה פתוח, בתור ליפתן לקבל גם הפצצת מטוסים וצליפת תותחי מטוסים ולהיוותר בחיים. אסור לשכוח: - כל זאת בעזרתם האדיבה של מטוסי חיל האוויר שלנו. כן. שכחתי. - יונה שנפגע מהקפיצה מתוך הזחל גרר את רגלו. רפי, הרופא שהיה בקרבתנו בדק את יונה וקבע שאין הפגיעה רצינית ביותר. הוא חבש את רגלו באגד אלסטי. יונה, מנצרת עילית, חשמלאי הרכב היחידי והאשף שלנו , היה מדוכדך. הפציעה ברגלו וכל הרעשים שהיו סביבנו השפיעו עליו באופן שלילי ביותר. בו ברגע החלטנו שיש לעודדו ולשמש לו מקל הליכה. על פינויו של יונה לעורף אף אחד לא חשב. במשך כל עשרת ימי הקרבות הבאים, בתופת המלחמה, הוא גרר את רגלו הפגועה וביצע את חובותיו ללא כל תלונה. ישראל גבר, הנשק שלנו, מתופף לעת מצוא, החליט שאין הוא בטוח, שימשיך לנגן בתזמורת החתונות, מאחר והוא יהיה אלרגי לרעשים. אמרנו לו שיש לו הזדמנות בלתי חוזרת לרשום את התווים של המנגינה שעברנו זה עתה, כדי להרגיז את בעל אולם החתונות, שלא משלם לו את משכורתו בזמן. ד'בלה סיפר, שהיה עסוק כל העת, בספירת מספר הפגזים שנפלו עלינו. שני פגזים בדקה, כפול שעתיים וחצי שווה 300 פגזים, שנפלו בקרבת מקום. עיסוק מעניין. בדקתי את החשבון. הוא היה נכון. "גולדה" גולדשטיין, נהג הזחל, היה מרוגש במיוחד. הוא היה זקוק לטפיחה מיידית על השכם, דבר שעשיתי בהנאה מרובה, כדי לעורר את ידי שנרדמה קודם לכן. גולדשטיין, בחייו האזרחיים, נהג אגד שנכנס להתחיבויות כספיות מרובות, כדי ליהנות מהזכות הזאת. הוא נשוי צעיר, אב לבן ומצפה ללידה נוספת. בכל הזדמנות הוא שלף מכיס חולצתו את תמונות בני משפחתו. גם הפעם הוא עשה זאת. הוא חרד לשלום אשתו ורוצה מאד להביא את עצמו בריא ושלם לאהובת לבו. - "מי לא רוצה?" הרגענו אותו. איציק הסביר לנו, שבזמן הפגזה – כל אחד לנפשו. כל אחד צריך לתפוס לעצמו את המחסה שלו ולחכות לדבר שלא יקרה. לאחר שסחטתי הבטחה חגיגית מכל אחד בחבורה, ושעליו להביא את אשתו למסיבה, שנקיים בביתי, בשבת אחרי השחרור, קיבלנו הוראת תזוזה. עזבנו את אפיק הואדי, לא לפני שברכנו אותו על ששימש לנו משכן בטוח למשך שעתיים וחצי. - "לא אשכח את המקום הזה וגם לא את האירועים שהתרחשו בו." חשבתי. דחפנו את יונה כלפי מעלה, כשהוא נושא בשקט את סבלו. עלינו על הדרך והמשכנו לנוע מזרחה.הגענו למבואות הכפר "חאן - ארנבה" שם התמקמנו, למרגלות הבונקר הסורי הענק, שחלש על הצומת וגרם לנו לאבידות רבות. באותה הפגזה נפלו שני הקרבנות הראשונים של גדודנו. שני חיילי מילואים מפלוגה ל', שכבשה וטיהרה את הכפר "חאן ארנבה". זחל הצנחנים שנפגע והתפוצץ בצומת "חאן ארנבה" עם בוקר החלה הפגזה סורית מסיבית על הכפר. ממן מטבריה, שהיה המכונאי של הפלוגה, ביחד עם נוסבאום, מושבניק מכפר הרואה, ניסו לתקן את הזחל שנפגע במערכת ההגה מפגיעתו של הבזוקאי. נוסבאום שכב מתחת לזחל כשהוא מנסה לחזק, בעזרת מוט עץ, את המערכת וממן מסייע לו מבחוץ. פגז רצחני פוגע בממן וידי נוסבאום קצרו מלהושיע. גם גור אריה, הקשר של הפלוגה, נפגע למוות מרסיס פגז. חיילי אחת המחלקות שכבשו את הכפר תפסו מחסה בבונקר הסורי, מול בית הקברות המוסלמי. חברים מעלים את זכרם בדמעות, בחרון ובכאב. שרידי הזחל של הצנחנים מונחים בצד הדרך למרגלות בית הקברות של הכפר, עדיין מעלים עשן. רק חלקו הקדמי של הזחל נותר שלם. אני מתבונן בשרידים וממאן להשלים עם הכאב הצורב. זחל יחיד בתוך גדוד הטנקים פה, בכפר, ראינו את הבונקרים של הסורים. על כל הגבעה ומסביב לה, תעלות קשר ובונקרים מבוצרים חפורים עמוק בתוך האדמה. חלקם מבטון מזוין ומשובח וחלקם עשוי בתערובת דלילה של אבנים, חצץ ומעט מלט, שבמגע יד אפשר היה לקלף את הבטון המתפורר. ההבדלים באיכות הבונקרים העידו בודאי על ההיררכיה השוררת בצבא הסורי… בונקרים וביצורים סוריים בכל מקום. הזחל הטכני שלנו בצד שמאל. צילם: אלוני זמורה החלה ההתארגנות להמשך הקרבות. כל מחלקה פעלה בהתאם לתפקידה. קבלנו פקודה בקשר לנוע ולחלץ את זחל הפלוגה, שנפגע מהבזוקאי. בדרכנו היגענו לבית הקברות המוסלמי, המקום בו התחולל הארוע הטרגי. ראינו את שרידי הזחל שהתפוצץ מפגיעת הבזוקאי. כנף קדמית וחישוק של גלגל היו השריד היחיד לזחל בו היו שנים-עשר מטובי לוחמינו. ריח חריף של חלקי מתכת מותכים, גומי שרוף וחלקי גופות אדם היו באוויר. שרידים של חלקי נשק וציוד אישי, מפוזרים על פני כל השטח. רימונים שלא התפוצצו, מוקשים ואלפי רסיסי פצצות על כל צעד ושעל. הרגשתי מחנק בגרוני, אוויר נשמות חדר לנחיריי, כבדות ולאות אחזו אותי וחששתי לכל מדרך כף רגל. - "אסור לכם לדרוך במקום הזה!" – זעקתי לחברי. – "נסתלק מכאן מיד!". חבריי לא הבינו לרגשותיי. סתמתי ולא פרשתי את תחושותיי. בהמשך דרכנו היגענו לזחל הפגוע של הפלוגה שכבשה את הכפר. נוסבאום וממן ז"ל, עשו בזחל כמיטב יכולתם. חלקי חילוף למערכת ההגה לא היו ברשותנו. היה צורך לפנות את הזחל לסדנה שבעורף. מ"פ המפקדה, אגמי מטבעון, מגיע אלינו משום מקום עם טנדר ומכריז בקולי קולות על המכתבים הראשונים והחבילות שהגיעו מהבית. בהפוגות הקצרות, בין הקרבות, הגיעו אגמי ופלוגת המפקדה שלו לחיילי הגדוד להביא מים, מנות קרב, ודברי דואר ראשונים שהגיעו מהמשפחות. מעניין, שהמתח והפעילות בהם היינו שרויים, טרם הביאו אותנו למחשבה או לדיבור על המשפחה והבית שהותרנו בעורף. שמענו על בני הנוער שגויסו לעבודות שונות, ביניהן מיון המכתבים הרבים שנשלחו מהעורף והחבילות שנשלחו לחיילים המשרתים בחזית. והנה היום מגיעות הסנוניות הראשונות. כולם מצטופפים סביב הטנדר של אגמי ומייחלים לקבל מכתבים מיקיריהם. אלה שקיבלו, זזים הצידה קורנים מנחת, מעיינים במכתבים ומתייחדים איתם. המאוכזבים, שלא קבלו כל אות חיים ממשפחותיהם, מתבוננים בקנאה בברי המזל ומצפים ליום אחר כי יבוא. נתמזל לי מזלי וקיבלתי שתי חבילות. אחת מאשתי וילדיי והשניה מאחותי. קודם כל הצצתי במכתבים ורק לאחר-כך בדברי המתיקה שהיו בחבילות. ייחלתי לגרבי צמר וללבנים ולא מצאתי. בכל ימי הקרבות שחלפו לא החלפנו בגדים ונותרנו בזוהמה של המלחמה. לעומת זאת, מצאתי סיגריות, קפה, ביסקויטים ועוד מצרכי מזון, שהיו לנו במנות הקרב. מסתבר שהעורף, לא קיבל כל הכוונה למה שהחיילים בחזית באמת זקוקים. בהרבה חבילות ראיתי קופסאות שימורים שונים, סוכריות ודברים בלתי נחוצים אחרים. בשלב זה הייתי היחיד במחלקתי שקיבל חבילות וכמובן שכל תוכנן הפך להיות נחלת הכלל, כפי שכולנו נהגנו גם בעתיד. הוצאתי מתוך המשלוח בונבוניירה של שוקולוד מריר משובח וחילקתי לכל דיכפין. בחוץ ישב המג"ד אגוזי עם פמליתו. הגשתי להם את התקרובת ואמרתי להם שיש לזה "טעם של בית". ניצלתי את הזדמנות שאני עומד פנים אל פנים מול המג"ד משה אגוזי כדי להודות לו על משלוח ה"שנה-טובה", ששלח אלי. התנצלתי על שעדיין נבצר ממני לענות לו, בגלל אירועי המלחמה. התפתחה בינינו שיחה לבבית על דא ועל הא ועל מכרים משותפים מקיבוצו קיבוץ "מזרע". הייתי מאושר לגלות שהתיאורים על לבביותו אינם מוגזמים. הוא היה ידוע במגע האישי עם כל פקודיו ודאג ככל יכולתו לרווחתם וולפתרון בעיותיהם. באיזה צבא בעולם, אפשר לפגוש בסיטואציה דומה, בה מג"ד עומד ומשוחח עם פיקוד זוטר בעת מלחמה ומתח. הוא הראה לי מפה ויומן טווחים שנפלו לידיו מקת"ק (קצין תצפית קדמי) סורי. על המפה היו משורטטים, בעפרון צ'ינוגרף, כל מהלכי המלחמה המתוכננים על ידי הסורים. הסימונים הגיעו עד לשפת הכינרת ועד לראש פינה. בעודי עומד וחושב על האפשרות הנוראה, בה הסורים כמעט ממשו את כוונותיהם, אני רואה רביעיה של "מיגים" סוריים עטים עלינו בגובה נמוך. שוב נתמזל מזלי והייתי הראשון שצעק, זו הפעם השלישית, בימים האחרונים: - "חברה! מיגים, מיגים!!". לא חלפו שניות וכל כלי הנשק, שהיו בגדוד, החלו לירות לעבר ה"מיגים". מקלעים כבדים וקלים ירו לעבר המטוסים שצללו עלינו. היו חיילים שירו עם עוזי וקלצ'ניקובים שהספיקו לקחת כשלל. סקרנותי גברה על פחדי. הרי כבר הייתי בסיטואציה דומה ויצאתי ממנה ללא פגע. כמעט מחוסן… נשארתי עומד, עוקב אחר מעופם של המיגים עם הכנפיים המשוכות לאחור. שני מטוסי "סקיי-הוק" שלנו עטים על ה"מיגים". שניים מהמיגים נראים צוללים ומתפוצצים על הקרקע. היו חיילים שנשבעו אחר-כך, שהם אשר הפילו אותם במקלעי ה"אפס חמש". אפשר בהחלט לתת להם קרדיט… גם לאחר שה"מיגים" נעלמו מן העין, המשיכו חיילים לירות במקלעים והפעם לעבר מטוסינו. חוסר הידע של חבריי להבחין בין צלליות מטוסי הקרב של האויב, לבין מטוסינו וגם הריגוש הרב שאחז בהם, בעת התקפת המטוסים, גרם להם להיכנס ל"דיבוק" של ירי. עד כלות כל הכדורים. מספר חיילים, ואני ביניהם, שהבחנו בכך, החילונו צועקים עליהם להפסיק את הירי לעבר מטוסינו. משלא נענינו יידינו עליהם אבנים. היה חייל שהייתי צריך לגשת אליו וממש להכותו, על מנת שיפסיק לירות ללא הבחנה במטוסינו. לאחר מכן, התלוננתי בפני המג"ד על שלא חילקו לחיילים צלליות של מטוסים ועל כך שלא כולם מצליחים להבחין בין אויב לאוהב. דקות חלפו ושיגרת הקרב ממשיכה. מישהו פונה בצעקה לחלל: - "חברה, מי רוצה שבויים? יש אחד- עשר שבויים על "לנדובר" סורי. מי הולך לקחת אותם?" אף אחד לא מגלה נכונות מיוחדת. קבוצה של חיילים, שכנראה חשקה נפשם ב"לנדובר", הולכים לעבר הרכב, ולוקחים את החיילים הסורים בשבי. ערב נוסף יורד עלינו. זה לילינו השני על אדמת סוריה. רק עכשיו אנו מתחילים לגלות ענין במתרחש בזירות אחרות, בזירה הדרומית, בסיני. גם היום החדשות מעורפלות ואין יודעים בדיוק מה מתרחש, היכן יושבים כוחותינו והיכן יושבים הכוחות המצריים. אנו שומעים על קרבות שריון ועל הפלת מטוסי אויב רבים, בשתי הגזרות. אנו נלחמים בחזית נוספת: – "רס"ן שמועתי." בינתיים שמענו, שהוא קיבל דרגת אלוף. מישהו אומר שעוד מעט ויהיה רמטכ"ל. אנו מנסים לדלות את החדשות הטובות ולדחות את הרעות. - "אין עשן בלי אש." – אומרים חיילים. - "בכל שמועה יש שמץ של אמת." – אומרים אחרים. אני מנסה לדחות בכל תוקף את כל השמועות ואומר שאין צורך כלל להאזין להן. אפילו אין צורך להאזין לרדיו. אנחנו יוצרים את החדשות ואנחנו יודעים בדיוק היכן אנו נמצאים ומה בדיוק מתרחש. גיליתי שדיווחי הרדיו מהימנים ומעודכנים . מקלטי הרדיו, דווחו בנאמנות על כל המתרחש בגיזרה שלנו. הייתי בטוח, כפי שנהגנו בעבר, כן גם עתה, ישמרו "דוברי צה"ל" ו"שידורי ישראל" על אמינות בדיווחים ולכן לא הטרידו אותי השמועות למיניהם. דאגתי לשלוח הביתה גלויות. ממש מידי יום. לעתים אפילו שלוש פעמים ביום ויותר, כאשר אני יוצא לדרך הראשית ומפקיד את הגלויות בידי כלי רכב מזדמנים הפונים מערבה. מי יודע עד מתי, שידעו מתי נשלחה הגלויה האחרונה... במשך הזמן הפכתי להיות גם "קצין הדואר" של מחלקתי ודאגתי בקפדנות ל"דואר יוצא" ול"דואר נכנס". בכל ימי הלחימה לא פשטנו את הבגדים ולא התרחצנו בצילום: המחבר בכל הגלויות דאגתי לרשום שאני מרגיש מצוין והמורל גבוה. דרשתי זאת גם מחבריי לזחל. כמו כן השתדלתי לרשום אפיזודות מצחיקות מהוויי החיילים, שאינן קשורות במלחמה, אלא בספיחיה הבלתי מזיקים, כדי שחלילה לא ידעו מה באמת התרחש. כמו כן כתבתי גלויות להוריי, למורים ולתלמידותיי בבית-הספר אותו ניהלתי. שלחתי גם מכתב לד"ר יוסף גולדשטיין מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך, לבקש ממנו לסייע לביה"ס ככל האפשר. פעם הייתי פונה לאשתי ופעם לילדיי בפניות אישיות, דבר שעורר את קנאתה של הראשונה... היא עשתה מאזן מספרי מדויק למי פניתי יותר במכתבים, לה או להם. תיקו. ואומנם, במועד מאוחר יותר, גיליתי שגלויות אלה חיזקו את רוחם ועודדו אותם ברגעי המתח הקשים שגם העורף סבל. גם הלילה ביקרו אותי הערפדים. מעניין, הם לא שינו את דמותם. הם הופיעו בדיוק מופלא, כפי שהיו בלילה הקודם, - אותן החיות המפלצתיות, מתחככות אחת בשניה, מימין ומשמאל וחודרות לתוכי ולנשמתי. ניסיתי שוב להילחם בהן על ידי העלאת דמויות אסטתיות. גם הפעם, ללא הצלחה. הלילה פחות נחרדתי מהן. נרדמתי.באשמורת הבוקר, כתבתי את השיר הבא: אם אחיה, אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם. אם אחיה, אחזור ואעריך את פנס הרחוב, האביב וטיפות הגשם. אם אחיה, אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם. אם אחיה, אחזור ואשיר לרוח, לאבן, לכוכבים. אם אחיה, אחזור ואוהב את כל הילדים והנשים שבעולם. את כולם. במחזור. ואחיה. סוף פרק ד'
לעמוד האישי באתר
עם בוקר קיבלנו פקודה לחלץ אמבולנס סורי. בזמן הסריקות בכפר "חאן ארנבה", גילו חיילי הפלוגה, תחנה של של כיבוי אש ושל עזרה ראשונה על כל ציודה. נענו עם הזחל לעבר המקום. פגזים המשיכו ליפול פה ושם. לא כל כך התיחסנו אליהם. על האמבולנס הלבן, היו סימנים של הסהר האדום. האמבולנס היה בתוך מבנה מאבן מבזלת שחורה עם גג מפח בתוספת כיסוי של לבנים עשויים תערובת של בוץ וקש. המבנה שימש מרכז הג"א של הכפר. היו בו מחסנים עם מטפי כיבוי, מסכות גז, אלונקות וציוד אחר. כולם היו חדשים, מסודרים בסדר מופתי, זה על גבי זה. במשרד המרכזי, תלויה תמונה צבעונית של הנשיא הסורי חאפז אל אסאד. הורדתי את התמונה מהקיר ותליתי אותה בחזית הזחל שלנו. האמבולנס הסורי "בחאן ארנבה" צילם: אלוני זמורה האמבולנס מרוח בבוץ, ממלא את יעודו, בשעת קרב. צילם: אלוני זמורה "דוחה" איש החימוש המכונאי, נכנס לאמבולנס וניסה להתניע אותו. המפתחות לא היו בנמצא. לאחר חיפושים נמרצים, מצאנו את המפתחות באחת מהמגרות במשרד. יונה החשמלאי דידה על רגלו הפגועה ותוך דקות, לאחר שנבר במערכות החשמל של האמבולנס, המנוע הופעל. המכונית הייתה חדשה לחלוטין, נסעה תשע מאות קילומטר בלבד. היא ספגה פה ושם פגיעות של רסיסי פגזים: – זכוכיות החלונות היו מנופצות ושלושה מצמיגי האמבולנס קרועים מרסיסי הפגזים. נכנסנו לתוך האמבולנס וראה זה פלא, - מערכת זכוכיות נוספת לחלונות הייתה מונחת באמבולנס, ללא כל פגע. האמבולנס היה מצויד בכל האביזרים החדישים ביותר. מאווררים חשמליים, מערכת תאורה חדישה, אלונקות וציוד אחר. ניסינו לתקן את הצמיגים במקום ודבר לא הועיל. פרט לצמיגים החבולים כל הציוד הרפואי פעל ללא דופי. רתמנו את האמבולנס אל המנוף ההידראולי של הזחל הטכני שלנו וגררנו אותו לעבר מרכז הכפר. חמורים, תרנגולים וכלבים עזובים משוטטים בכל עבר, מוכי הלם. חמור עצלן התישב לו במרכז הדרך וסרב באדישות ובטמטום לפנותה… כולנו אנשי החימוש התלבשנו בזריזות על כל המערכות הפגועות של האמבולנס. החלונות הוחלפו, הנזקים תוקנו והאמבולנס הלבן נמרח בבוץ להסוואה. רק לצמיגים לא הייתה תקנה. היה צורך להחליפם בחדשים. הייתה לי תחושה שד'בלה יבחר בי למשימת החלפת הצמיגים. ואמנם, לא עברו רגעים והוא פוקד עלי לקחת את שלושת הגלגלים הפגועים ולנסוע איתם ליחידת החימוש העורפית בקונטרה ולהחליפם. עד כה, הגדוד שלנו לא היה מצוייד באמבולנס צבאי. כשהיה צורך לפנות את הנפגעים, השתמשנו ברכב קרבי, שנגרע מהכוחות הלוחמים. הייתה זו הזדמנות לקבל אמבולנס, מצויד היטב, לטובת הגדוד. חיפשתי רכב להעמיס עליו את הגלגלים הפגועים. השגתי את הג'יפ הסורי, - אותו "לנדרובר" בו הסגירו עצמם בצהרי אותו יום אחד – עשר החיילים הסוריים. הנהג של רופא הגדוד הצטרף אלי לנהיגה. העמסנו על הלנדרובר הסורי את שלושת הצמיגים הפגועים, את ציודנו האישי, הנשק והמחסניות וגם את שקי השינה, שדאגתי בכל מהלכי הקרבות לא להיפרד מהם. לא ידעתי היכן אלון הלילה. כובע הפלדה, החגור והנשק האישי, העוזי, היו צמודים כל העת לגופי. נוכחתי לדעת שפעולה אינסטקטיבית זו סייעה לי רבות גם בהמשך הקרבות. יחד פרצנו מערבה בכיוון הפוך משדות הקרב לכיוון העיר קונטרה, כשהצמיגים המנוקבים מונחים מאחור. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הפגזים המשיכו ליפול לאורך הציר המרכזי, "ציר אמריקה". הדרך חזרה, הייתה מלאה מהמורות מאלפי הפגזים, שנחתו עליו ללא הפוגה. נסענו רק עם אורות חניה, שגם פנסיהם נמרחו בבוץ. חלפנו עם הג'יפ הסורי על פני שיירות ההספקה והתגבורת שנעו מולנו בחשכת הלילה. הג'יפ שלנו צבוע בצבעי ההסוואה והסמלים של הצבא הסורי, שלא הספקנו להסוותם. חששתי שמא כוחותינו יירו עלינו. נדהמתי, שום כוח לא עצר בעדנו מלנוע מערבה. הנה, חשבתי, לראשונה אני עוזב את שדה הקרב ונוסע לעבר רמת הגולן ולגליל העליון. מי יודע היכן אמצא את חבריי לאחר שאחזור. הגענו לסדנת החימוש בקונטרה, שהשתרעה על פני שטח מישורי בשולי העיר. שם העבודה בעיצומה, – קבוצות של חיילים מתקנים כלי רכב קרביים שונים לאור פנסים רבי עוצמה. המקום הומה ככוורת, צוותי החימוש רוכנים על כלי רכב משוריינים שנפגעו ומנסים להביאם חזרה לכשרות. בתוך כל ההמולה הזאת, אני מחפש את קצין החימוש. לא מוצא. כולם טרודים. אני מאתר את מפקד הסדנה, קצין צעיר בדרגת סרן. גליתי שאני מכיר אותו מאז היותו ילד נחמד וחייכני. משפחתו גרה בשכנותי בדרך הים בחיפה. זכרתי אותו, כתינוק שרץ עם חיתולים בשבילי הגינה ליד ביתי. עכשיו הוא המפקד. "שכנר", אני פונה אליו בשם משפחתו, "יש לי שלושה צמיגים פגועים שצריך מיידית להחליפם". אני מספר לו את קורות מציאת האמבולנס. הוא מצווה על חייליו לבדוק אפשרות להחלפת הצמיגים, אולם אין כאלו בנמצא. אני מציע להחליפם בגלגלי ה"ספר" של רכבי המילואים שחנו במקום, אולם הצעתי לא נשקלת ברצינות. המקום היחידי, בו ניתן למצוא צמיגים מתאימים, הוא אומר לי, הוא במוסך המרכזי שבקרית-שמונה, שם נמצאת הסדנה הפיקודית. אני פונה במכשיר הקשר, שלקחתי אתי בג'יפ, לקצין החימוש שלנו, איציק גולדמן, לקבלת רשות לנסוע לקרית שמונה. הרשות ניתנת. חצינו שוב את הקו הסגול והחילונו לרדת בכביש הראשי מרמת הגולן לעבר "גשר בנות יעקב". הלילה חשוך וקודר. חברי נוהג בג'יפ הסורי, כשאני יושב לידו שואף את אויר הלילה הצונן. שום מחסום לא עוצר בעדנו. תהיתי לעצמי, כיצד ג'יפ קומנדו סורי מתפרץ בחוצפה מתוך שדה הקרב שבמעמקי סוריה ומגיע ללא כל מעצורים לכל מקום בשטחה של מדינת ישראל. כל זאת, בזמן מלחמה. אין כל מחסום... חצינו את גשר בנות יעקב בינות לכלי הרכב הרבים שטפסו במעלה הרמה. ליד קיבוץ "גדות" השרוי בהאפלה מוחלטת, פנינו צפונה במקביל לנהר הירדן ועמק החולה. נשמתי עמוקות את האוויר הקר בתענוג עילאי ודהרנו על הכביש, בינות לעצי האקליפטוס שסככו עליו. בעיניי כביש זה הוא אחד היפים בארץ. חלפנו על פני השדות החרושים, על פני "גשר הפקק", הפרדסים ובריכות הדגים. פשטתי את "מעיל הנטו" הכבד והמלוכלך מאבק הבזלת ונתתי לאוויר הקר לזרום ולחדור לעצמותיי. נהניתי ממגע האוויר הצונן, - הוא היה כריח המשכר. "אלוהים!", חשבתי. "לפני שבועיים נסעתי עם אשתי וילדיי ממש בדרך זו, בדרכנו לחורשת טל. מי חשב שאחזור אליה כה מהר...". כאילו יובלות נקפו…מיציתי את תענוג הנסיעה בג'יפ הסורי עד תום. שיניי לא נקשו מהקור ודמי רתח. "אני אוהב אותך מולדת", אמרתי לשדרת האיקליפטוסים, שסוככו משני צדי הדרך על הג'יפ הדוהר. - "אני אוהב אתכם תלמים חרושים, אני אוהב אתכם בריכות דגים, אני אוהב אתכם ריחות פרדסים". הגענו למוסך הגדול שמדרום לקרית שמונה. חושך מסביב, אין נפש חיה. השעה קרובה לשעת חצות, המקום נטוש. אני צופר ומחפש נפש חיה. סרן מילואים, לבן-שיער, מתעורר ומגיח מנומנם מאחד הביתנים. הוא שואל למבוקשנו. אני מסביר לו. - "תבואו מחר בבוקר." הוא אומר. - "היאך? חבריי בשדה הקרב. מי יודע אם יהיו שם מחר… מי יודע אם יישאר משהו מהאמבולנס עד מחר…", אני מוחה. "במרחק של קילומטרים ספורים אנחנו נלחמים לחיים או למוות, וכאן כולכם ישנים?" - "רק מחר בבוקר". הוא משיב באדישות וחוזר לשנת הלילה שהופרעה. במרחק של כשלושים קילומטרים מכאן, מתחוללת מלחמה להדיפת האויב הסורי ולהצלתה של וכאן כולם שובתים מעבודה והלכו לישון. מדינת ישראל, הדבר נבצר מבינתי! - "טלפון יש?", אני שואל מתוך יאוש. - "כן, שם". הוא עונה ונעלם בתוך הביתן. נזכרתי בדליה, בילדים. נפלה לידי הזדמנות לדבר איתה, לשמוע את קולה. האם היא עדיין ערה? לא איכפת לי להעיר אותה. היא בודאי תשמח. חיילת צעירה יוצאת מן המקלט כדי לפתוח את הדלת למשרד בו נמצא הטלפון. "היא במקלט? מדוע? הרי היא בארץ היא יושבת. קטיושות? פאתחים? מגבול לבנון? שטויות! איזו איוולת. אילו היו יודעים באיזה מטר פגזים היינו ונותרנו בחיים. פאתחים? בשביל מה יש גדנ"ע, שיטפלו הם בהם…בשביל זה צריך לישון במקלט? אני מהרהר לעצמי. שם באפיק הוואדי, שם בסוריה, עם ה"מיגים" וקונצרט הארטילריה חשתי בטוח... ופה יושבים הם במעמקי האדמה?…" חלפו המחשבות במוחי. - "שלום, מה שלומך? אפשר לטלפן?" אני שואל את החיילת הצעירה. - "כן, בודאי, "אמרה, "מה שלומכם?" היא לא ציפתה לתשובה ממני וחזרה למקלט, למקום המבטחים… - "דליה! זו את?" אני אומר, לאחר שהמרכזנית של קריית שמונה קישרה בינינו. - "כן , וונצק! איפה אתה? בחיפה?" - "לא. דליה, אני כאן בקרית שמונה, יצאתי לרגע. דליה, יש לך אלוני אחר". - "אני אחר, דליה". – אמרתי ולא רציתי. - "לא, אלוני, אני רוצה אותך כפי שאתה. אני לא רוצה אלוני אחר". – אמרה ברעדה. - "עשר שנים חלפו מאז שנפגשנו לאחרונה, דליה". אני אומר. - "לא. רק שבוע חלף. אני רוצה את אלוני שלי". - "מה שלום הילדים? האם הם ערים? העירי אותם!" צוויתי. - "אבא!" אמרה אורית. "מה שלומך?" - "מרגיש מצוין, אוריתי. את ילדה טובה? את הגדולה שלי, תשמרי על אמא, אני אוהב אותך. להתראות חמודה. תני לי את אימא". אני מבקש לדבר עם בני אמיר. - "אמיר מסרב בכל תוקף להתעורר". אומרת דליה - "העירי אותו, העירי אותו, אני רוצה לדבר איתו, דליה". אני אומר בתקיפות בלתי מובנת. - "הוא מסרב להתעורר. אני עושה תורנות. יום אורית ויום אמיר ישנים לידי, במקומך." - "אני רוצה אותך." אומרת דליה. - "איני יכול, דליה, מסרי נשיקות לאמיר. דליה להתראות". - "שמור על עצמך". - "אשתדל דליה, עבורכם דליה". סיימתי את השיחה הקצרה. לפתע, הרגשתי רע. הייתי אוויל. למה התרגשתי, הרי בכל הזמן, בעיצומה של המלחמה שמרתי על קור-רוח, על צלילות דעת. גם כש"המיגים" צללו עלי במכונות הירייה שלהם, גיחכתי לעצמי. הם לא יפגעו, הייתי בטוח… ועכשיו, דווקא עכשיו, כשאני צריך להיות בוטח, איבדתי את עשתונותיי. לעזאזל, איך מרגישה עכשיו אשתי. אלוני אחר אני מגיש לה. איזה? לא סיפרתי לה. אלוני במתנה. מתנת שמים. בינתיים… מי יודע, אולי אופיע בעוד כמה ימים ב"זכרונו לברכה". ואני עכשיו במקום פסטורלי… ובמקום לעודד אותה, אני מגיש לה אלוני אחר. היא לא הבינה מדוע אני מתעקש לדבר עם בני אמיר. היא לא ידעה, גם לא הסברתי לה, שבאותו הרגע חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אדבר אתו... כעסתי על עצמי, אולם לא העזתי לצלצל אליה שנית, פן לא יעמוד לי כוחי להיות אותו אלוני, חייכן ובוטח כפי שהיא מכירה וכפי שאני מכיר את עצמי. שנאתי את עצמי באותו רגע על חולשתי… "למה דיברת כך?" נזפה בי המרכזנית של קריית-שמונה, שכל העת האזינה לשיחה. - "לא היית צריך לדבר כך". גערה בי. היא לא הבינה שבאמת יש לדליה אלוני במתנה, בינתיים. מי יודע? אלוהים אתה הוא היודע! "לא פעם ניהלתי אתך דו-שיח. אתה, מעולם לא ענית לי, אולם תמיד ידעתי את תשובותיך. היית חלק בלתי נפרד ממני. למעשה, אתה ידידי הטוב ביותר. אתה מצפוני, אתה הרי אלוהיי. כילד, אתה היית מעניש אותי כשחשבתי מחשבות רעות ומיטיב עמי, כשדרשתי טוב… תמיד היית צודק…ידעתי זאת… ולכן לא תזנח אותי עכשיו, כשאני צריך אותך באמת". אמרתי לו. "אתה תמיד היית ידידי הטוב ביותר. אתה מכרי הטוב ביותר, למרות שלא ביקרתי אותך בבית-הכנסת, מאז היותי בר-מצוה…אבל אתה היית בלבי. הלא זוכר אתה, כשהייתי בן ארבע, נרדמתי בבית-הכנסת בבית הארוך והראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בית כ"ח שב"משכנות שאננים", בשכונת "ימין משה", שבירושלים. שמש בית הכנסת, לא הבחין בי ונעל את הדלת. ישנתי שנת ישרים בבית כנסייתך, אתך – אלוהים. אתה זוכר? הייתי בן ארבע כשנרדמתי אצלך". הורי דאגו. אני לא… כל הלילה נערכו חיפושים נמרצים ולבסוף מצאו אותי בבית- כנסייתך, ישן שנת צדיקים. התעוררתי בבוקר במיטתי וכלל לא דאגתי. רק הוריי דאגו. אבל אני הייתי אתך ולכן לא תזניחני עכשיו בעת צרה. אתה ידידי האמיתי, אני בוטח בך, לכן איני ירא. באמת איני ירא. לא הרגשתי כל תחושה של פחד, עד עכשיו, בזכותך. והרי אני יודע פחד מהו: - "אני יודע, שפחד הוא ללכת בבית-קברות ירושלמי בלילה, לבד". - "אני יודע, שפחד הוא שרוחות רפאים ירושלמיות רודפות אחריך, בעיקר בעתות החורף, בשעות הלילה". - "אני יודע, שפחד הוא להיות לבד בבית בחושך". - "אני יודע, שפחד הוא כששערותיך סומרות". - "אני יודע, שפחד הוא כשברכיך פקות". - "אני יודע ,שפחד הוא כשהשרירים נרפים ואינך יכול לשאת משא גופך".- - "אני יודע, שפחד הוא כשלבך הולם בחוזקה ולא מאהבה". - "אני יודע, שפחד הוא לחלום חלום בלהות ולהתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה". - "אני יודע, שפחד הוא לאבד את הישות שלך". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות נאהב". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות באמצע את החיים". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק לאהוב". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק לפרנס את משפחתך בכבוד". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות אתה, עצמך". "אלוהים! את כל זאת לא חשתי בימי הקרב, כי אלוהים, בטחתי בך. את כל תחושות הפחד האלה, לא עברתי. לא הפגזים, לא המטוסים, לא פגזי ה"גוריונובים", לא החדירו בי את הפחד. שלוו הייתי, מעודד הייתי את חבריי והכל הרי בזכות ידידותנו הישנה. בזכות תרדמת הקודש שלי בבית-כנסייתך שב"ימין משה", אל מול הר- הבית. – ברית קודש כרתתי אתך אז, אלוהים". "מעולם לא זכרתי את תפילותיך בעל-פה. קנאתי בכשרונו של בן דודי, אלי, שאביו, הרב שמואל נחמה, אילצו מידי שבוע, בשבת בבוקר, לאחר שחזרו מתפילת השבת בבית הכנסת של שכונת "אבן ישראל" בירושלים, לקרוא את כל ספר "שיר השירים אשר לשלמה". הוא דיקלם את כל הספר בע"פ. לעתים, הוא היה צריך להוסיף ולקרוא גם את כל ספר "תהילים". ואני ישבתי לידו כאילם, ממתין שיסיים, כדי שנוכל לצאת יחדיו לטיול יום השבת. ריחמתי עליו, על שהוא נאלץ לפזם במהירות הבזק את פסוקי התנ"ך המרהיבים ביופיים בלי שתהיה לו כוונה ובלי להבין את משמעותם של פסוקי "שיר השירים". רומן האהבים שבין גבר לאהובתו ובין עם ישראל לאלוהיו. הוא ידע את כל המילים בעל פה וקרא אותם במהירות הבזק, ללא פסיקים וללא נקודות. כמעט בלי פסק זמן בין נשימה לנשימה. כשהוא חשב, שאביו אינו קשוב לדקלומו, הוא ניסה לדלג על משפט אחד, או שנים ואביו החזירו בנזיפה, כעונש, לתחילת הפרק. ואני הקטן, כי מילה שקראתי בספר, כוונה היתה בה, אמונה היתה בה. למרות שאת הכיפה הייתי מסתיר בכיס מכנסי החאקי הקצרים, כשהגעתי "לפעולות" ב"תנועה המאוחדת". שם, חובשי כיפות, לא היו רצויים, אפיקורסים שם ישבו… אבל בך, לא התביישתי. רק בשעורי התנ"ך והתלמוד חבשתי את הכיפה. אולם, האמן לי, הסרתי אותה, לא מתוך צביעות. ידעתי כי ידידי אתה. מי כמוך יודע זאת. ולכן, לא פחדתי. כי ידעתי, כי מגיני אתה. כן, ידעתי, שבסביבותיי לא ארא רע וגם לא תיפגע בחבריי. כל מילות העידוד, שהשמעתי להם בשעות המצוקה, בזכותך ובשמך נאמרו וחזקתי את לב רעיי. "אז למה שברת אותי ואת רוחי בשיחתי הטלפונית עם רעייתי?" שאלתי אותו בהתרסה וכמעט בקול רם. "איזו הרגשה יש לה עכשיו? כיצד היא תישן בתחושה, שיש לה אלוני אחר. הרי בברית קידשתנו: "דליה ואלוני בח"י אלפים נדוניה נתתי", עד שהזהירני הרב ש"חי אלפים", הם לא בתחום השגתי. ואני אמרתי שמתחתן אני, שלא בכוונת גרושין. והרב, רב הנסיון, אילצני להחליף את ה"ח"י אלפים" במספר מזל אחר, קטן יותר. - "נישן הלילה בכפר בלום, אצל דודה של דליה, רפאל שוחט". אמרתי לנהג. נסענו עם הג'יפ הסורי ועם הצמיגים המנוקבים מרסיסי הפצצות, דרך בריכות הדגים של הקיבוצים, לעבר "כפר בלום". דליה תמיד אמרה לי, שחלומה לחיות את חייה כאן, ב"גבעת שוורץ" – בבתים המסתוריים שמעל לבריכות הדגים. אולם, יחד עם זאת, היא לא וויתרה על חיפה, עיר מכורתה ועל בית הספר הריאלי בחיפה, שם למדה ושם התחנכו ילדינו. מידי שנה, בקרנו בבית משפחת דינה ורפאל שוחט, בית דודה בכפר בלום. היינו מטיילים בשבילים, שבין בריכות הדגים ו"גבעת שוורץ", קבוצה של בתים לבנים וגגות אדומים משתקפים להם, כבחלום, – הפוכים בתוך הבריכות, בלתי מושגים... אווזי בר, שלדגים למיניהם, קורמורנים ובעלי כנף אחרים היו מכים בכנפיהם, ויוצרים מעגלים במים. באותם רגעים "גבעת שוורץ" התנדנדה לה, הפוכה, בין הגלים, ביחד עם עצי האקליפטוס. הבתים שינו את צורתם, התעוותו, נמרחו כחמאה על פני המים. כשהמעגלים התרחקו, לאחר דקה, שבה הגבעה וקיבלה את צורתה ההפוכה, הטבעית, במים הצלולים. "אני אוהבת את המקום הזה, הטבול בירק. את ריח הבריכות ואת ריח הרפת וזבל הפרות, את השקט, את זימזום הדבורים, את קפיצות הדגים במים, את הירדן". – אמרה דליה. מעולם לא ירדתי לסוף דעתה: מה עדיף, – חיים פסטורליים בכפר או בקיבוץ, או מירוץ אחר הישגים של המאה העשרים שבעיר. "דליה, בכל מקום יהיה לי טוב", אמרתי לה, "אני משתדל למצות את הטוב והיפה בכל מצב ומכל מצב. אינני רכושני, אם הייתי כזה, בודאי שלא הייתי עוסק בהוראה. אם תרצי נוכל לעבור לגור בקיבוץ". היא מעולם, לא חשבה שהתכוונתי באמת לדבריי. עד היום, איני יודע, אם אשתי הייתה מאושרת יותר ב"גבעת שוורץ" שליד כפר בלום, או בחיים בעיר מכורתה, חיפה… הגענו ל"כפר בלום". חשיכה מוחלטת באזור. – "מדוע הם מאפילים? הרי איננו על אדמת סוריה, אנו הרחק מעבר לקווי האויב ולקרבות. פה הם בטוחים, אווילים!..." מחסום החביות שעל הכביש, בכניסה לקיבוץ, העיר אותי מהמחשבות. זוג ישישים עם מקלעי עוזי, עוצרים אותנו. זהו המחסום הראשון שנתקלנו בו מאז עזבנו את שטחי הקרבות שבמובלעת הסורית. הם עומדים כפופים מסתתרים מאחורי החביות, מכוונים אלינו את נשקם, חוששים ותמהים לפשר הרכב הסורי, הזר, שמגיע לפתח הקיבוץ בשעת חצות. אנחנו מרגיעים אותם. "אני צריך את רפאל שוחט". אני אומר להם מתוך הג'יפ הסורי. רפאל, הוא דמות מוכרת ב"כפר בלום" ואף מעבר לקיבוץ. הוא הושאל לא פעם למשימות לאומיות שונות. היה בין מייבשי אגם החולה, ניהל את מפעל "שימורי פרי הגליל" שבחצור הגלילית וגם היה מאלו שסייעו להקים את ביצורי "קו בר לב" במדבר סיני על גדות תעלת סואץ... הם מתירים לנו לעבור, כאילו שהשם "רפאל שוחט" הוא הסיסמה. אני חולף על פני בריכת השחיה של הקבוץ, בית ההארחה, המדשאות היפות ועצי הנוי. כפר בלום הוא אחד הקיבוצים המטופחים ביותר במדינתנו. אני מחנה את הג'יפ ליד ביתם של רפאל ודינה וגורר אחרי את הקסדה, את העוזי, את שק השינה ואת הנהג המנומנם. בסוף החופש הגדול, לפני כחודשיים, בילינו כאן שבוע תמים, אצל דינה ורפאל, כמעט מאונס. כוונתנו המקורית הייתה להגיע לחורשת טל ולהקים שם אוהל. מכונית ה"ווקסהול ויקטור" העתיקה שלנו היתה עמוסה לעייפה בציוד טיולים ופיקניק. הציוד כלל, אוהל סטנדרטי, שרק באותו שבוע הוספתי לו שלוש יריעות כדי להגדיל את ניפחו, מתקן גז "לוקס" גדול שקניתי בשוק הפשפשים ביפו העתיקה, חכה לדיג דגים (בעונה הקודמת הצלחתי לדוג בבריכה שבחורשת טל, דגי שמק שהספיקו לארוחת ערב אמיתית). היו שם גם מצרכי מזון, שמיכות, מזרוני גום-אויר ואף מיטה מתקפלת אחת. דליה החלה לפתח, בשנים האחרונות, "תסביך" של נוחיות. היא ראתה ביציאות ללינה בחיק הטבע, וויתור על כל אביזרי הנוחות שהבית מסוגל לתת. המיטה המתקפלת היתה פיצוי סימלי על אובדן הנוחות - "לפני שנגיע לחורשת טל, נבקר אצל דינה ורפאל". בקשה דליה. תמיד שמחנו לבקרם והם אהבו לארח את בת אחיו של רפאל ומשפחתה. רפאל היה האח הבכור למשפחה גדולה בת מנין אחים ואחיות. כולם נולדו בעיירה לוצק, שבמזרח פולין, היום שייך המקום לאוקראינה. רפאל היה הראשון, בין אחיו ואחיותיו, שנטש את משפחתו שבפולין. לפני שפרצה מלחמת העולם השניה עשה עליה בלתי לגלית לארץ ישראל. אחיו, יעקב שכטרמן, אביה של דליה, ועוד שתי אחיות, צפורה ומרים, עזבו גם הם את משפחתן ועלו ארצה בעקבות האח הבכור. הוריה של דליה החלו את דרכם בארץ בקיבוץ יגור, ורק אחר כך עברו לחיפה. צפורה אופק (אופשקין), הייתה בין מקימי קיבוץ רמת יוחנן והאחות הקטנה מרים התחתנה עם בן הארץ, רב המעללים, מאיר ירושלמי, שלא כאן המקום והזמן לספר את סיפורו. הם גרו בחיפה. כל המשפחה, שנותרה בפולין, הושמדה בשואה. הקשרים המשפחתיים של אלה שנותרו, היו חמים במיוחד. אורית, בתי הבכורה, אינה מוותרת על רחצה בבריכה של הקיבוץ, גם אני לא. כולנו בבריכה של קיבוץ כפר בלום. מקסים! דשא מטופח וגזום מסביב. מים צלולים וכחולים ניבטים אל פני נוף החרמון. שדות מעובדים להפליא נפרשים מכל עבר, ריח האדמה והפרדסים מתמזגים עם צחקוקי הילדים המקפצים במים. "אורית, היזהרי, לא לקפוץ עם הראש למים". אני מזהיר. השמש שולחת את קרניה המפזזות לקרקעית הבריכה. חלום. שלא ייגמר לעולם… הרוח משחקת בבגדים ובספר הפתוח שהושאר מיותם על שפת הבריכה, דף אחר דף, כל כך מהר?… "אורית, זה מסוכן, איך שאת מחליקה כך למים!" שדרת ברושים תמירים שוככת בשורה על הבריכה לצד מזרח. נערות צעירות ואמהות מפקירות את אבריהן לקרני השמש, משתדלות לחשוף עבורן כל סנטימר חבוי. "לו הייתי קרן שמש…" חשבתי. - "מה קרה? דם? ראשה של אורית מגואל בדם!..." נסיעה מבוהלת לבית-החולים בצפת. הייתכן? שכל ישובי עמק החולה והגליל העליון, תלויים בבית-החולים בצפת? אם קורה אסון: נחש מכיש, אשה יולדת? מדוע אין בית-חולים בקרית שמונה?… אני לוחץ על דוושת הבנזין עד תום, המכונית העתיקה, העמוסה לעייפה בציוד הפיקניק נאנקת ואינה מסרבת, היא עולה בכביש התלול לראש פינה ובפיתולי הדרך לצפת . "פציעה בראש מסוכנת. שיתוק מוחין? זעזוע מוח? היא אינה מקיאה. סימן טוב". אני מהרהר. "אבל היא חיוורת מאוד, המטפחת רטובה, ספוגה בדם שנספג גם בשערה הארוך. יהיה צורך לגלח את שיער ראשה. כל כך חבל, שיער ארוך ויפה, השוויצה שכבר מגיע עד לישבנה…" העלייה מראש-פינה לצפת תלולה, אני מעביר להילוך שני, נוסע יותר מהר. הפיקניק אבוד, כל הטירחה לשוא, העיקר שתהיה בריאה. חבל, כל כך רצינו לקיים אותו, בעיקר היא. אני נהנה כאשר הילדים נהנים. כל כך קשה לספק אותם, כל מה שנותנים להם נראה מובן מאליו, לא יודעים להעריך… אני בגילם לא חלמתי לקבל את מה שאני מעניק להם. אין סוף לדרישות שלהם. לפחות, אם היו מעריכים… אני מקווה שזה לא רציני, יש לה מבנה גולגולת חזק. "ילדת תנובה". אבל החתך היה כל כך עמוק, מזל שלא נשארה בתחתית הבריכה. מי היה שם לב? אני הייתי עסוק בקרני השמש… בוודאי שהייתי מאשים את עצמי אילו היה קורה משהו חמור יותר…"- "איזה מן רעיון זה להחליק לתוך הבריכה במגלשה, בהחלקה עם הראש קדימה? כולם מחליקים כשרגליהם קדימה, רק היא צריכה לעשות הפוך. מעניין לבדוק, אם ברצפת הבריכה, במקום שם פגע ראשה, אין סדק. בטח יש סדק – מכה שכזאת. אולי מישהו שם שם סכין גילוח… חתך כל כך עמוק. לא יתכן אחרת… אני אחזור ואבדוק כיצד זה יכול לקרות". "היו צריכים לתלות שלט במגלשה, "ההחלקה עם הראש קדימה, - אסורה בהחלט". ומתחת לזה, היו צריכים לצייר גולגולת עם שתי עצמות מוצלבות, כמו בעמוד חשמל עם מתח גבוה, כדי להדגיש את הסכנה". חשבתי. "או, שהיו צריכים לכתוב: "ההחלקה מותרת לילדים עד גיל שבע בלבד". עם סימן קריאה. ומי שלא יודע לקרוא ממילא מותר לו להחליק. כן. זה שלט יעיל בהחלט. בכלל, היו צריכים לשים את המגלשה מול המים העמוקים ולא במים הרדודים. זה לא פלא שהיא התנגחה ברצפת הבריכה. פלא שבכלל נשארו ילדים בקיבוץ עם ראשים בלתי מפוצחים". "כל ילד בלתי מפוצח הוא מתנה לקיבוץ… כן, אני צריך לפנות למזכירות הקיבוץ שיזיזו את המגלשה למים העמוקים, או שיציבו את השלטים. הכי טוב שיסלקו אותה מהמקום…" תוך כדי ההרהורים המבולבלים, הגענו לבית החולים בצפת. שני "היפים" ממתינים בחדר ההמתנה. לפחות, אחד מהם, בטח זקוק לטיפול בגלל מנת סמים מופרזת… אני משכיב את אורית על מיטה בחדר המיון ודוחק באחות לטפל בה. "צריך לגלח את שערות ראשה". אומרת האחות בטון ענייני."מה שצריך צריך". אני אומר בקול ניטרלי. דליה מוחה דמעה. היא תמיד שולטת ברגשותיה עד כדי להכעיס, ודוקא עכשיו היא בוכה. בא לי לבכות בגלל שהיא בוכה, אבל אני דוחה את הרעיון לפעם אחרת. "היכן הרופא?" באיטיות משגעת היא מאתרת את הרופא. אני מפתח שיחה עם ההיפי המסומם. הוא מתנדב מאנגליה, עובד בקיבוץ. יש לו ניב מצחיק, לא מדבר כמו אנגלי בחדשות. הוא חטף כאבי בטן. בטח מהסמים… דליה מחפשת סיגריה לשווא. הוא יכול להיות נחמד, אילולא היה מסומם. "מדוע הרופא אינו מגיע?" זוג ישישים נכנס לקבל טיפול. לשניהם רגליים צבות. שניהם יושבים כמתורגלים, משחררים תחבושות מרגליהם. האחות גוערת בהם בטוב לב, על שלא באו קודם לטיפול. אין להם תחושה של זמן. ממילא ימיהם חולפים עוברים… ההליכה בהרים של צפת מייגעת, אולם רק שם, המקום היחידי בעולם, פרט לירושלים אולי, שם אתה מוצא ישישים עם פנים חלקות, כפני תינוקות, עם הבעה של חיוך תמים ומאושר. הרופא נכנס. דליה מצטרפת. – "לא, היא לא הקיאה. אין צורך בצילום?" - "לתפור צריך? זה יכאב? אל תגלח יותר מידי. כן. אני?, אני אצא החוצה. לא. היא לא בת שש - עשרה. אין לה עדיין שתים-עשרה. כן. אני בטוחה, הרי אני אימא שלה. לא. לא אחותה, אמא שלה". אני מושך את דליה החוצה. אנו יושבים "בחדר החיכיון" של שייקה אופיר. לא. של ד"ר טיכו. לא. של בית-החולים בצפת. אני מצליח למחות את החיוך הטיפשי מבין שפתיי. דליה אינה מבינה, מדוע אני מחייך כשהיא בוכה. שנינו מחכים בחדר החיכיון, עם היפי ושני ישישים, ומצפים לשלומה של בתנו בצפת. זו סיבה טובה לחייך… עולם רב תהפוכות. היינו צריכים להיות עכשיו באוהל בחורשת טל. כך בילינו, שבוע תמים, בכפר-בלום וחיכינו להחלמתה של אורית. דינה ורפאל, לא הרשו לנו לעזוב את הקיבוץ עד להחלמתה המלאה. עולם רב תהפוכות. עכשיו, כחודש לאחר המקרה עם אורית, אני מבקר שנית בכפר בלום, בתוך מלחמה. מלחמה שבאה עלינו כפתע, מלחמה על קיומם של דינה ורפאל, של כפר בלום, של זוג הישישים מצפת ,של ההיפי המסומם, של אורית ושל מדינת ישראל. הכל שרוי בחשיכה. רק פתחי המקלטים שבין המדשאות מוארים. נכנסתי לאחד מהמקלטים. ילדי הקיבוץ ישנים במיטותיהם עם עוד חברים ואורחים. פניתי לחדרם של דינה ורפאל. הכול שרוי בחשיכה. אלוהים, לפני שבועיים שיחקנו: - ילדינו, בניך ונכדיך על המדשאה ועכשיו.. עולם אחר. איני מעז להעירם. "נישן על הדשא". פסקתי. השעה הייתה אחרי חצות. פרשנו את שקי השינה על הדשא, בחזית ביתם של דינה ורפאל. הפעם הרחקתי את כובע הפלדה והעוזי ושקעתי בתרדמה עמוקה. בפעם הראשונה, מאז החלו הקרבות, לא פקדו אותי הערפדים ולטאות הפרא. ישנתי שינה עמוקה, מתוקה ושלווה. הקטיושות הלבנוניות שמהן הוטרדו ישובי עמק החולה, לא הטרידו אותי כהוא זה. בחמש לפנות בוקר, הרגשתי טלטלה בכתפי. אני מקיץ משנתי. "היכן אני נמצא?" שאלתי את עצמי. שכנו של רפאל מנסה לאתר מי הן הדמויות המוזרות והבלתי מגולחות, הרובצות על הדשא, מול חדרו. אני מזדהה. כן, הוא זוכר אותי מביקוריי הקודמים. "את דליה הרי אנחנו גידלנו כאן". אמר ומיהר להעיר את דינה ורפאל משנתם. הם לא ירדו למקלט ונמו את שנתם בביתם הצנוע. חיבוק. התרגשות. "מה? כל הלילה ישנת על הדשא? בחוץ? מכות מגיעות לך. למה לא הערת אותנו? היינו מאושרים אילו הערת אותנו! אנחנו כועסים עליך. מכות מגיעות לך". אומר רפאל. "אשמח לקבל ממך מכות, לאחר גמר המלחמה".… הסכמנו. "הלוואי ואזכה לכך". – חשבתי. גם קראתי את מחשבותיו. "איך העזתם לישון על הדשא. הייתם צריכים לדפוק בדלת ולהיכנס". חזר ונזף בי רפאל. "השעה הייתה לאחר חצות ולא רציתי להטרידכם"… הצטדקתי שוב. "להטריד?!…" הוא פוקד על דינה לשפוט קפה ודוחק אותנו לחדר המגורים. שתינו קפה בצוותא, ואכלנו ארוחת בוקר קלה, שדינה הכינה. רפאל, שראה אותנו שחורים ומלוכלכים מפיח, מציע לנו לפשוט את המדים, להתקלח ולהשיל מאתנו את הלכלוך ואבק המלחמה. למרות הפיתוי, נזכרתי בחבריי, שהשארתי במובלעת הסורית במלחמה וסירבתי להצעתו באדיבות. חזרנו לסדנה הצבאית, שבקרית שמונה. השעה הייתה שבע בבוקר וראשוני חיילי הסדנאות החלו להגיע. "אני צריך להחליף צמיגים לשלשה גלגלים". אמרתי לקצין החימוש. "לאיזה רכב הם שייכים?" שאל. "הם שייכים לאמבולנס סורי, שלקחנו שלל". הסברתי בתום לב. "אני מחליף צמיגים רק לרכב צהלי". אמר בפסקנות. "אם יש לך מספר רכב צבאי, אפשר להחליף". קבע קצין החימוש ונעלם מהמקום. כל הסבריי, שלא הרחק מכאן, מתחוללת מלחמה, ואנו צריכים את האמבולנס, לפינוי פצועים, נפלו על אוזניים ערלות. אני נחוש לחזור לקרב עם צמיגים תקינים. לא יתכן שבזמן מלחמה, בגלל סיבות ביוקרטיות, לא אחזור עם צמיגים חדשים. יצאתי לחצר הגדולה, שם חנו עשרות כלי רכב צבאיים, ממתינים לתיקון. ניגשתי לאחד מהם והעתקתי על פיסת נייר את מספר הרכב הצבאי. פניתי לקצין חימוש אחר, וכמי שמחליף בכל יום עשרות צמיגים, מסרתי לו את המספר הפיקטיבי של הרכב ודרשתי לקבל צמיגים חדשים. תוך דקות ספורות, יצאתי משם עם שלשה צמיגים חדשים. העמסנו אותם על הג'יפ ופתחנו בדהרה חזרה לרמת הגולן. בניגוד לפעם הראשונה, שבה עליתי לרמה, התחושה הפעם, לחזור לשדה הקרב, הייתה שונה לחלוטין. הפעם הייתה לי מועקה כבדה, אני יודע בודאות מה מצפה לי שם. הפגזת מרגמות, ירי תותחים, פגזי קטיושות, צליפות של מטוסים. כל כלי המשחית, המשוכללים שבעולם, משתתפים, לראשונה בהיסטוריה של המלחמות, למלחמה שטרם נראתה כמוה. התחושה היא קשה ומבהילה. אולם הנחישות לחבור לחבריי, במהירות האפשרית, גוברת על הכל. הג'יפ, שמערכת ההגה שלו הייתה משוחררת לגמרי, חוצה מחדש את גשר בנות יעקב, עלינו לבית המכס העליון, עקפנו שיירות של כלי רכב צבאיים, משאיות עמוסות בתחמושת מכל הסוגים וכלי שריון. חלפנו על פני מחנה נאפח. במעלה הכביש ראינו טנקים סוריים פגועים עומדים כאנדרטאות דוממות בצידי הדרך. עקפנו את קיבוץ "עין זיוון" וחצינו את העיר ההרוסה קונטרה. אני חולף על פני בית הסוהר הגדול והידוע לשמצה. נזכרתי, שבמלחמת ששת הימים נכנסתי לבית הכלא, ונחרדתי למראות הקשים של תאי הצינוק הקטנים, הצרים והאפלים בהם היו גם שבויינו וגם המרגל שלנו אלי כהן ז"ל. בבית הסוהר בקונטרה, לא רחוק מתא הצינוק מס. 8, חרוטים בציפורניים שלושה "מגיני-דוד". יודעי דבר, סיפרו שהם נחרטו בציפורניו של אלי כהן ז"ל, שישב בכלא קונטרה עם מרצחיו הסוריים. הוא הגבר, חדר לקן הצרעות הסורי וניצח אותן בגבורתו ובהקרבתו. אני מכיר עוד אדם כזה, שחזר מן הכפור, - דודה של דליה, מאיר ירושלמי. היום הוא סבא לנכדים, לא מזמן חזר. שפתיו חתומות, ליבו חם. מעולם לא דיבר על שליחותו. עמדתי אז, בתום הקרבות של מלחמת ששת הימים, אל מול שלושת מגיני הדוד החרוטים בקיר, בצינוק. - "אלוהים, אלי, אתה כה רחוק". - "למה לא הושעת אלי, את אלי, אתה שהיית ידידי מושיעי שלי…" - "לא אחת שאלתי, לא אחת תמהתי, לא אחת התווכחתי עם עצמי, אלוהיי, האם קיומה של הישות האלוהית סוככת על שומרי מצוותיה? אלוהים נתן ואלוהים לקח. אבל, אינני רוצה שתיקח אותם, אלוהים, אינני רוצה שתגזול אותם מילדיהם הפעוטים, מנשותיהם האוהבות. לא זכיתי לקבל ממך תשובה שתספק אותי… אינני כופר בך אלוהים… אולם מדוע הינך עושה זאת? אתמול הבטחתי לקצין הדת החדש של החטיבה, ללכת בשבת לבית-הכנסת, לא אמרתי לו לכמה שבתות הבטחה זו עומדת, הוא חשב שהבטחה זו שווה את כל השבתות שבעולם. לא אכחיש, למרות שאני שרוי כל העת בביתך, בעולמך, אבוא פעם אחת, בשבת אחת, לבקרך במקום מקדשך. הרי את כל היקום אתה יצרת והוא פרי ידיך: "את היבשות והיערות. - את השדות עם כל המלחמות. - את הטנקים השרופים עם כל הגוויות. - את השדות הצהובים ואת השדות הירוקים עם כל הכלניות. - את הקצינים, שישבו חשופים בצריח, שנלחמו ונפגעו, נפגעו ונלחמו. - את הבונקרים המבוצרים עם כל המחילות. - את החיילים, את תפילותיהם וכל תחינותיהם. - את כולם אתה יצרת. - "האם אתה מוחל? אלוהי? או שאתה אל נוטר ונוקם. במי? בקדושיך? בכל הטנקיסטים, היונקים שהוצאו מתיבות הפלדה ולא היה מה להוציא, מתוך כיס המוות שלהם?" כשחזרתי מקרית שמונה לקחתי טרמפיסט ב"לנדרובר" השלל הסורי עם הצמיגים החדשים. הוא ישב מאחור על הצמיגים. ביקש להצטרף ליחידתו שבמובלעת. לאחר שהפצרתי בו, סיפר בפשטות: "ברחתי מבית החולים. החולים. אני טנקיסט שייך לחטיבה שלך, גדוד 377. נפצעתי. לקחו אותי לבית החולים. "איפה החברים שלי? אתה בטח יודע, תיקח אותי אליהם?…" - "בך, אלוהים!" הרהרתי. "רציתי שיחזור לבית-החולים!" הפיז'מה של בית החולים, ביצבצה מתחת לחולצתו. הוא היה עטוף בשמיכת הצמר עם סמל בית החולים בצפת. זה היה כל ציודו. פעם החזרתי אותו חי. האם גם הפעם תחזיר? אנא, חייל יקר, טנקיסט צנוע שלי, אם אתה עדיין חי וחזרת מהמלחמה בשלום הביתה, אנא התקשר אלי, נשיק כוסית ביחד. אני החייל, שלקחתי אותך מהצומת שלפני קונטרה ל"חאן- ארנבה" ונתתי לך ארוחת צהריים – קופסת שימורים. האם שלחתי אותך אל המוות? אלוהים שלי, תעשה שיתקשר אלי. האם תתקשר, טנקיסט? אתה חייב לי זאת. אני עכשיו בוכה בשבילך, מתפלל שתהיה בריא. אלוהים שלי, תחזיר את החייל האלמוני אלי, – כי שלי הוא! תן לי אותו במתנה. האם תתקשר אלי? אתה האלמוני? אני מתחנן לפניך". "תתקשר אלי, אתה השחרחר, הצנוע, שימים לא התגלחת וישבת עם השמיכה של בית-החולים, שרק אותה לקחת, על ה"לנדרובר" הסורי הסעתי אותך כדי להיות עם חבריך… בפשטות עשית זאת, כאילו זה מובן מאליו… כן, החברים מחכים לך. איך אפשר להפקירם? גם אני עד. יש לי חברים בני שבועיים. האם תתקשר אלי טנקיסט? שדות הבזלת, ברקע "תל חארה", שנשאר בידי הסורים סוף פרק ה'
לעמוד האישי באתר
להיכנס מחדש לשדה המערכה זו חוויה מסעירה. הפעם, אני לא בשיירה ולא נתון לפקודות הנשמעות כל הזמן ממכשירי הקשר. העיר קונטרה שוב מאחורנו. אנו עוקפים שיירות של טנקים, משאיות עמוסות תחמושת. נגמשים מעלים אבק עם ריח חריף של דלק ואבק שרפה. מהמורות חדשות נפערו בכביש החבול והפצוע מפגיעות ישירות של פגזים. הג'יפ מיטלטל ומקפץ ומנסה לחלוף על עוד רכב ועוד רכב, כשהכיוון מזרחה. - "האם נמצא את הגדוד באותו מקום שם עזבנו אותו?" הפגזים שוב נוחתים בקצב רצחני. הליקופטרים טסים מעלינו בגובה נמוך לעבר החזית. הם מבצעים תרגילי התחמקות מהאש הניתכת לעברם.מצאתי את חבריי ליד האמבולנס, ממתינים לצמיגים. חלפו דקות ספורות והאמבולנס, עם סימן ה"סהר האדום", שבצבץ מתחת לשכבת הבוץ, עטה צמיגים חדשים ויצא למלא את יעודו… נפרדתי בחום מהטנקיסט הפצוע, שהמשיך את דרכו בחיפוש אחר חבריו.הפגזה נוראית. פגזים של 160 מ"מ נוחתים על כל השטח, מטחים של קטיושות בצרורות של שמונה, עשרה פגזים ויותר מכסים את כל צירי התנועה. הזחל שלנו נקרא לחלץ טנק-שוט (צנטוריון), שעלה על סלעים בקטע שבין "חאן- ארנבה" לכפר הגדול "ג'אבה". צפיפות הפגזים כה סמיכה עד שנאלצו לתפוס מחסה בבונקר שעמד על "צומת אמריקה" – ג'אבה". צומת חשוב זה, היה מרכז העצבים של כל האזור הדרומי של המובלעת הסורית. מצומת זה התפצלו כוחותינו: - צפונה לכיוון החרמון, דרומה בציר "ציריך" לכיוון הכפרים "ג'אבה", "תל-כרום", "אום-בוטנה", "כפר מסכארה" ולתילי הגעש הגבוהים והשחורים, "תל מסכארה" ו"תל מאל". התל הגבוה ביותר "תל-חארה". התל הענק הזה, נשאר בידי הסורים ושלט על כל המישורים רחבי הידיים. מזרחה ב"ציר אמריקה," – הכביש הראשי המוביל לדמשק. משום כך, מובן היה, שמהרגע בו צומת זה נכבש על ידינו, הוא הופגז ללא הרף, יום ולילה, בכל הכלים והאמצעים שהיו בידי הסורים. ההפגזות וההתקפות האוויריות, לא מנעו משיירות ההספקה של תחמושת, דלק ומזון לחלוף על פני הצומת ולהביא את תכולתם עד לשדה הקרב. הבונקר הזה אוייש על ידי התאג"ד והרופא הגדודי. רפי, עובד כרופא בבית-החולים רמב"ם בחיפה. עזרו לידו בנאמנות החובשים של הגדוד, - האחד מורה, השני עו"ד, השלישי מפקח במשרד החינוך והרביעי פועל תעשיה. "תל חארה" המושלג מ"תל מסכארה" – מלחמת ההתשה 1974 בכניסה לבונקר הונחה אלונקה ועליה גופת חייל מכוסה בשמיכה עד מעל לראש. רק נעליו הצבאיות בלטו מתחת לשמיכה הצבאית. רגע, מי יודע. השמיכה היא מעל הראש וזה סימן… אלוהים, לרגע רציתי להסיר את השמיכה מעל לראשו ולומר לו: "קום, התנער, אתה שלם". בתוך הבונקר כולם עסוקים. חובשים מטפלים בפצועים, נותנים הוראות, מדברים בטלפון. באחת מפינות הבונקר הגדול יושב חייל חגור בחגור קרב, מחזיק את נשקו. למרות הביטחון היחסי של הבונקר, הוא חובש על ראשו כובע פלדה. מבטו בוהה בחלל הבונקר. לא ניכרו בו סימני פגיעה. כולם התעלמו ממנו. זבובים טורדניים טיילו על פניו וידיו. הוא לא ניסה לגרשם. ניסיתי לדובבו, ללא כל הצלחה. הסרתי את המימיה מחגורי והשקיתי אותו במים. טפחתי קלות על לחייו והשכבתי אותו על הארץ בתנוחה יותר נוחה. הרופא קבע: " ארטיסט, יש להחזירו מייד לפלוגה". זו הייתה הפעם הראשונה שהרופא, אני ורבים אחרים נתקלנו בתופעה של "הלם-קרב". - "אם לא נחזיר אותו לפלוגה, ילכו גם אחרים בדרכיו". אמר הרופא. - החייל שמע את השיחה . כל תגובה לא ניכרה בפניו, כאילו היה אדיש לסובב אותו. הבונקר הסורי ב"חאן ארנבה" ידעתי בודאות, שהחייל איננו ארטיסט. הוא לא נפגע פיסית, הוא היה ב"הלם קרב". לא היה לי זמן להתמסר אליו. הרופא, רפי - גבר נאה, גבוה, נעים הליכות –לא איבד את שלוותו, הודיע מפורשות למ"פ אביגדור, מכפר תבור, שעליו לקבלו חזרה לפלוגה. עם ההפוגה הראשונה והקצרה בהפגזות, עזבתי את הבונקר. יצאנו לקראת הטנק הפגוע. חלה הפוגת מה במהומת הקרב. גילינו את הטנק. הוא היה תקוע באלכסון, בזוית חדה, כשצריחו מופנה אל על. מסביבו גושי סלע עצומים. - "לכל השדים, כיצד הוא הצליח להכנס לתוך המלכודת הזו?" חשבתי. כשהתקרבנו לטנק ראינו ששרשרת הפלדה השמאלית נשמטה ממקומה ויצאה מתוך גל ההינע. נהג הטנק, לא יכול להניע את המפלצת. מפקד הטנק, סרן צעיר ממוצא תימני, נאה, גבוה, יצא מתוך הצריח. - "נתקענו ואין כל אפשרות להחלץ מכאן". אמר. חילוץ השרשרת, היה תחום המומחיות שלי. לאחר התיעצות קצרה עם ד'בלה, החלטנו שיש לחתוך את השרשרת התקועה בעזרת מבער. הכנתי את המבער, שהיה על גבי הזחל ומשכתי אחרי את צינורות החמצן וגז האצטילן אל מעל לטנק. הפגזים החלו שוב ליפול סביבנו. החברים תפסו מחסות בינות לסלעים. היה צורך באדם נוסף שיעמוד מעלי עם מטף כיבוי למקרה בו תפרוץ התלקחות. ד'בלה לקח את המטף וכדבר מובן מאליו עמד מעלי במצב של כוננות. חיתוך שרשרת של טנק, בתנאי שדה, הוא מבצע די מסובך. השרשרת עשויה פלדה קשה במיוחד ואיננה ניתנת לחיתוך בקלות. גם הגישה למקום החיתוך הייתה מאוד לא נוחה. היה צורך לחתוך קודם חלק ממגן השרשרת שנפגע קודם לכן מפגיעה של פגז. כמו-כן, קיימת סכנה, שלקראת סוף החיתוך תיקרע השרשרת בחבטה בגלל המתח הרב בו היא שרויה, ותעוף כקפיץ מתוח. בשום פנים ואופן, לא הייתי רוצה להיפגע מפעילות זו, כשאני מצליח עד כה, להינצל מפגיעת הפגזים מסביב. הרכבתי משקפי מגן והחילותי בחיתוך השרשרת. עקשנית הפלדה, ניתכת ומתאחה מחדש. הלהבה הפורצת מהמבער נאבקת בפלדה, טיפות לוהטות של פלדה בוערת ניתזות לכל עבר. קוצים יבשים, שצמחו בינות לסלעים השחורים, החלו לבעור. גיץ לוהט חדר במרווח שבין הנעל והגרב וחרך את רגלי. ריח של בשר חרוך וצמר גרביים עלה באפי. התעלמתי מהכאב. מכשיר הקשר שבטנק מטרטר ללא הרף ומבקש ממפקדו להצטרף מיידית לכוחות הלוחמים. הוא זקוק לו. אני צריך לשלוח את ארבעת הבחורים שבטנק לשדה המערכה המרוחק מאות מטרים מאתנו. ראיתי לנגד עיניי את הטנקים השרופים שהיו לאורך ציר הנפט… לשניה הצטלב מבטי עם מבטו של הסרן הצעיר, בעל המבט הילדותי והעייף מחוסר שינה. בידיי לקבוע אם הטנק יחזור למערכה או להגדירו כלא כשיר לקרב. האם הפלדה תכנע? האם ירוויח צוות הטנק עוד כמה שעות מנוחה? האם אומר שאי אפשר לבצע את החיתוך? האם לשלוח את צוות הטנק לאש הקרב… המבער מתיז אלפי ניצוצות של פלדה שרופה. אני שומע כיצד הפלדה נאנקת ונאנחת. ידי נרתעת לאחור. אני חושש, שחוליות הפלדה ישתחררו בעוצמה ויפגעו בפניי. אני מציץ בחטף. גוף הפלדה, שטרם נחתך, החל להיסדק. יש להמשיך בחיתוך. עוד רגע, כל השרשרת גונחת אולם מסרבת להיכנע. "יותר לא אמשיך. מסוכן". אני מבקש מנהג הטנק להניע אותו קדימה ואחורה, על מנת לנתק את השרשרת. כיביתי את המבער. לפתע גיליתי, שהפגזים נופלים מסביב לטנק. במשך כל זמן העבודה התעלמתי מהם לחלוטין. מפקד הטנק אינו מאמין שהמבצע יצליח. מנוע הטנק נוהם כחיה פגועה. המפלצת מתעוררת לחיים. הטנק מטפס על הסלע, השרשרת נאנקת ומסרבת להיכנע. - "אחורה!" - "קדימה!" - "אחורה!" - "קדימה!" אני צועק לנהג הטנק. קול נפץ. השרשרת ניתקת! רווח לי. הצלחתי במשימה. תוך דקות נרתם כל צוות הטנק להחלפת חולית השרשרת ולהתקנתה. המבצע מסתבך בגלל תנאי השטח הקשים, אולם הם מתגברים. יוצאים בזהירות מסבך הסלעים והמפקד מנפנף בידו לשלום בתוך ענן של אבק. - "שלום סרן!" אני מנפנף בידי. נשארנו זחל בודד על הציר המופגז. הטנק שנפגע. מאחה את השרשרת. כוחותינו מפוזרים על כל התילים בסביבה. יצרנו קשר עם המג"ד. הוא עסוק בלחימה ובמתן הוראות. נצטווינו לחזור לצומת. אספנו את הציוד על הזחל ונסענו לעבר הבונקר של התאג"ד שבצומת. החנינו את הזחל ליד תלולית עפר ופנינו לעבר הבונקר. גופתו של החייל עדיין מונחת לאורך קיר הבטון ליד הכניסה לבונקר. לא פינו אותה. בתוך הבונקר החובשים עסוקים בחבישה, בעירוי דם, כשרפי הד"ר, מנצח על העבודה. האור היחידי חודר פנימה דרך חרך הירי הצר האופקי והמאורך. חלק גדול מחלל הבונקר תופס תותח צר- קנה וארוך המותקן על חצובה ענקית עשויה צינורות פלדה, כמו רגלי חרגול ארוך רגליים. לוע התותח עדיין מכוון מערבה, לעבר הכביש הראשי קונטרה – דמשק. הצצה דרך החרך מגלה את הכביש הישר כסרגל. לכל אורכו, עליו נעים כלי המלחמה שלנו. באופק לצד מערב ניבטים החרמונית ומוצב 104. הבונקר הזה גרם לנו אבדות רבות עד אשר שותק ע"י הטנק "זברה". כל פעילות החובשים מתנהלת בין רגלי החגב הענק של החצובה. אי אפשר להזיזה ממקומה. מידי פעם מישהו חוטף ממנה חבטה בראש וברגליים. לאורך הקיר בבונקר יושבים חיילים על כובעי פלדה הפוכים, כמו תינוקות מגודלים על סיר לילה, תנוחה אופיינית למצבי רגיעה כשאפשר להסיר את כובע הפלדה, אבל לא להיפרד ממנו. החייל שלי, עדיין שרוי בהלם, בוהה בחלל השחור והאפל של הבונקר. הזבובים הטורדניים ממשיכים לטייל על פניו וידיו, ללא כל הפרעה. הוא לא גילה כל סימן שהוא מזהה אותי, אולם קיבל בשלווה ובשביעות רצון את נסיונותיי לגרש מפניו את הזבובים. הוא מנסה לעבור לתנוחת ישיבה, אולם לא מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו. נסיונותיי לדובבו עולים בתוהו. שלפתי את ארנקו מכיס מכנסיו. ידעתי שאמצא שם את שרציתי למצוא: תמונה של אישה צעירה ושלושה ילדים. אני נותן לו להתבונן בתמונה. הוא מזהה את אשתו ואת ילדיו. חיוך חיוור פושט על פניו. אצבע ידו מצביעה על התמונה ואל ליבו. הוא חוזר על התנועה הזאת פעמים רבות, כאילו מראה לי את הקשר בינו לבינם, ללא מילים. "כן, בשבילם כדאי להיות חזק". אני אומר לו. הוא לקח ממני את התמונה ואימץ אותה אל שפתיו. כמי שסיים את החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, קראתי מאמרים בנושאים הקשורים בתגובות של הלם במצבים טראומטיים. הבנתי שהחייל סובל מסימפטומים דומים, שנודעו יותר מאוחר כ"הלם קרב". הסמפטומים שלו היו זהים למצב של הלם. השיתוק הגופני, תנוחת הגוף האדישה והרפויה, ההתעלמות המוחלטת מהסובב אותו, סירובו להניח לרובה שהיה כל העת צמוד לגופו. סרובו לפשוט את החגור ולהוריד מראשו את כובע הפלדה, כל אלה העידו על חוסר יכולתו לתפקד. הוא גם לא היה מסוגל לדבר. רק ההתבוננות בתמונת אשתו וילדיו, הוציאה אותו מהאדישות והעידו על ערנות מסויימת. רופא הגדודי רפי משמאל וגדעון קלאר החובש הרופא וגם מפקדי הפלוגות, חששו מהתופעה הבלתי מוכרת, וייחסו אותה לרצונו של החייל להשתמט מהמשימות הקרביות. הם חששו, שאם יפנו את החייל, מוכה ההלם משדה הקרב, תתפשט התופעה הזאת גם לחיילים נוספים. ממצב זה הם חששו יותר מכל. בינתיים הוא המשיך לשבת בתוך הבונקר בוהה בחלל.צפירה של מכונית נשמעה מבחוץ, כאילו באה מעולם אחר. יצאתי החוצה. בינות לטנקים ולרכב המשורין, חנו שלוש מכוניות שכורות, הדורות וחבורה של אזרחים בבגדים צבעוניים, מגולחים, לא שייכים, ניסו לדובב את החיילים באנגלית. מיקרופונים בידיהם והם תוחבים אותם לפיות הלוחמים. מיששתי את לחיי, הבחנתי בזיפי זקן בן חמישה ימי לחימה, מחוספס ודוקר. חולצתי ומכנסיי מצופים באבק שחור ולכלוך של כתמי שמן. זו הפעם הראשונה שהייתי מודע למצב הלבוש שלי, שהיה בניגוד מוחלט להופעה האלגנטית, הנקיה והמבושמת של העיתונאים. - "לאן מוליך הכביש?" שואל אותי העתונאי באנגלית. - "זהו הכביש הראשי לדמשק", עניתי, "אנחנו נמצאים כששים קילומטר מהבירה הסורית". - "אני רוצה לצלם אתכם על הזחל עם כתובת לדמשק". אמר. הסכמתי להשתעשע. מצאתי תיבת קרטון ריקה של מנות קרב, פרסתי אותה ורשמתי באותיות ."EXPRESS TO DAMASCUS" גדולות: ("אקספרס טו דמסקוס"). העיתונאי ביקש שנשב על הפגוש של הזחל עם רגליים מורמות, ליצור אשליה של נסיעה כשאנו מחזיקים בשלט. עשינו כרצונו. לפתע, ראיתי חייל עושה מאמצים נואשים לקפוץ ולשבת על הפגוש ללא כל הצלחה. היה זה החייל שלי, מוכה הלם הקרב. העיתונאי חיכה בסבלנות לקבוצת החיילים שתשב, אולם החייל שלי, לא הצליח להתרומם בכוחות עצמו את שלושים הס"מ שהפרידו בין הקרקע למקום הישיבה. חייל אחר, חסר סבלנות,דחף אותו הצידה ותפס את מקומו כדי להנציח את עצמו בפני המצלמה. מה שאני לא הצלחתי לעשות למען החייל, הצליחה מצלמתו של עיתונאי אלמוני מאנגליה… - "מניין אתה?" שאלתי את העיתונאי, לאחר שהתמונות שצילם השביעו את רצונו. - "מלונדון". - "יש לי אחות שם, האם תמסור לה שלום?" - "ברצון". אמר. מסרתי לו את כתובתה. היה לי ניסיון לא מוצלח, עם עיתונאי צרפתי, במלחמת "ששת הימים". הוא הצטרף לזחל שלי כשטיפסנו על רמת הגולן, לאחר שהגענו מגשרי הירדן בדמיה. הוא הגיע הישר מהמטוס עם חולצה לבנה ומצלמה. זה היה כל ציודו. היה קר. הוצאתי מתרמילי את הבטלדרס האזרחי שלי ומסרתי לו. שאלתי את אותו עיתונאי, אלו זמירות חדשות מזמר לנו נשיא צרפת, שארל-דה-גול. הוא הבטיח שצרפת נשארה ידידה נאמנה לישראל. הוא גם הבטיח לי לשלוח אלי תמונות שצילם. עד היום אני מחכה לבטלדרס ולתמונות. האם כל הצרפתים הם כמו שחושבים עליהם ? אבל האנגלים, ג'נטלמנים אמיתיים, הוא בודאי ימסור לאחותי ד"ש מהאח הגדול שנמצא בשדה הקרב. יומיים לאחר מכן, שמעתי, שהוא נהרג מפגז במבואותיה של קונטרה, בדרכו חזרה לתל-אביב. את אמינותם של האנגלים אבדוק בהזדמנות אחרת… חיילי אחת הפלוגות בהפגה מהקרבות הזחל הטכני שלנו במחפורת סורית ב"תל כרום" "ציר אמריקה" הדרך הראשית לדמשק, מופגז כל העת סוף פרק ו'
לעמוד האישי באתר
לילה ארוך נוסף חלף עלינו בבונקרים של "חאן ארנבה", קולות נפץ עמומים של פגזים הדהדו במשך כל הלילה. מקופלים וצפופים מתחממים אחד בתוך גופו של השני, נים ולא נים חולף לו הלילה. אשמורת ראשונה של בוקר חדש. זקן בן שבוע, דוקרני, מחוספס. כף ידי מנסה לחוש את קיומם של הפנים. קופסאות שימורים קרות נפתחות ועוברות מיד ליד. אוכלים ללא תיאבון, במשורה. מציות משמשות ככלי אוכל מתכלים. חלף שבוע של לחימה ללא מנות חמות, האוכל ממנות הקרב הולך ואוזל. המטבח הגדודי טרם הגיע לשדה הקרב. איציק פוקד עלינו לעלות על הזחל. המטרה בלתי ידועה. הזחל שלנו מצטרף לזחל של אגוזי המג"ד. עוד שני זחלמים מאחת הפלוגות מצטרפים אלינו. השמים בהירים וקרים. אנו עולים על "ציר אמריקה" החבול והפצוע. מגיעים לצומת של "חאן- ארנבה" ופונים לכוון דרום לציר "ציריך" במפה. מתקדמים במהירות. שקט. מישור הבזלת לפנינו, מאחורינו רכסי החרמון הארוכים והגבוהים. בליל אמש נודע לנו שמוצב החרמון נפל בידי הסורים. לבי דאב. מרכסי החרמון ניתן לשלוט על כל מישור הקרב. מכשירי הקשר שלנו בחרמון כולל הקודים נפלו בידי הסורים וכן גם המפות על כל סימני הסתרים. הפקודות שניתנות במערכת הקשר הגדודית נקלטות על ידי האויב והשמועה אומרת שקת"ק (קצין תצפית קדמי) סורי מטווח מהחרמון את התותחים על פי התגובות שלנו במערכות הקשר. תל גדול נוסף, נמצא בדרומה של המובלעת, "תל-חארה", הגבוה בתילים, גם הוא בידי הסורים וגם שם קת"ק נוסף. תל זה, הוא אחד המעוזים של הסורים ובו עשרות רבות של סוללות תותחים ומרגמות. מהר מאד למדנו שכל פקודה לנוע בציר מסוים, הנאמרת במערכת הקשר, נקלטת ע"י הסורים ותוך דקות נוחתים פגזים על המקום. על מנת להימנע מפגיעות, הפקודות החלו להיאמר באידיש ובסימנים מוסכמים ופרטיים בין אנשי הקשר. למרות הכל, הפגזים נוחתים בדיוק רב ומעלים פטריות גדולות של אבק ועשן. טנקים וזחלמים נפגעים ועולים באש. כולנו מצטופפים בתוך הזחל, רק ראשו של דובל'ה מזדקר החוצה והוא נותן הוראות לנהג "גולדה" לאן לפנות כדי לא לסטות מהדרך. אבק הפגזים הנופלים ושרשרות הזחלים והטנקים לפנינו חוסמים, כמעט לחלוטין, את שדה הראיה. התקרבנו לכפר ג'אבה. בעלי חיים מתרוצצים כאובדי דרך, הלומים, בינות לכלי הרכב המשוריינים. שני חמורים נצמדו זה לזה ותפשו מחסה ליד קיר של בית, גופותיהם דבוקים וראשיהם מזדקרים משני הצדדים כמין חיה אגדית בעלת שני ראשים. מעניין, אם גם בעלי החיים מקבלים תסביכים נפשיים מכל המולת המלחמה שמסביבם. בטוח, שיצר הקיום שלהם מכתיב את התנהגותם. בסערת הקרב חושות עלובות, בנויות מאבני בזלת בלתי מסותתות, מפוזרות בשטח. במרכז הכפר מבנים מרובעים עשויים בטון. מגדל מים גבוה מזדקר ליד הצומת כשמימין ומשמאל שני תילים. "תל כרום" ו"תל שער", שניהם תילים געשיים. בתווך שוכן הכפר הגדול. במרכז הכפר מסגד גדל ממדים עם שתי כיפות עגולות וגדולות ומינרט גבוה מזדקר ביניהן. הצומת היה מטווח ע"י התותחים הסוריים והיינו חייבים לחלוף על פניו במהירות רבה. פנינו ימינה לעבר "תל-כרום". התל עצמו הופגז על ידי כוחותינו והדרך אליו הופגזה על ידי הסורים. מטח הפגזים נעשה צפוף יותר ויותר. "גולדה" , הנהג שלנו, לחץ בכל כוחותיו על דוושת הבנזין. הזחל היטלטל מצד אל צד. הציוד הרב והמתכתי, שהיה עליו, השתחרר והשתולל בתוך הזחל. ברגעים אלה פיתחתי לעצמי תחביב מוזר: - להתבונן בפגזים המתפוציים מטרים ספורים מאתנו ולהווכח, כל פעם מחדש, שבעצם שום דבר לא קורה, - הזחל ממשיך לדהור, האיברים נשארים שלמים וחבריך יושבים חוורי פנים, משתדלים להחזיק בידיהם כל דבר יציב בזחל. לא יכולתי שלא לחייך ולצעוק בקול גדול: "חברה, המסיבה שנעשה תהיה לא נורמאלית". שני חמורים נצמדו זה לזה ותפשו מחסה ליד קיר של בית גופה של חייל סורי שרועה לרוחב הדרך – כמו בציור "הזמן" של סלוודר דאלי. גופו היה שטוח כקרטון משרשרות המשוריינים שחלפו עליו. רק ראשו ,כראש של בובת שעווה חבוש כובע פלדה נשאר שלם. כמו פסל סוריאליסטי מכוייר בצבעי אפור וכחול. מטרים ספורים מהחייל המת, היה בונקר גדול. בפתח הבונקר ניצבה מרגמה עצומת ממדים וערמות של פגזים וזבילים לידה. הזחל טיפס במעלה התל. ההפגזה פסקה לפתע ושקט השתרר. שעת בוקר. השמש החלה לחמם את האוויר. מזג האוויר צח ונפלא. שלוש שורות של בונקרים, ברצועות גובה שונות, היו בתל. מחפורות עמוקות לרכב משורין, מוגנות משלושה עברים, חצובות בצורה הנדסית ומדויקת. באחת מהן גילינו נגמ"ש סורי במצב כמעט חדש. באחרת, משאית עמוסה בתחמושת. איציק, קצין החימוש, נכנס לאחת המחפורות, התניע את המשאית עמוסת התחמושת והוציא אותה החוצה. הזחלמים שלנו התמקמו בתוך המחפורות הריקות. גם הזחל הטכני נכנס לאחת המחפורות. קפצנו מתוך הזחל, עם כלי נשק דרוכים לטהר את הבונקרים הפזורים על התל. פרט לכמה גופות של חיילים סוריים לא מצאנו מאומה. התפניתי להסתכל על הנוף שמסביב. הראות הייתה נהדרת, במרכז המישור שבינינו לבין "תל שער" הגבוה. בצד מזרח, השתרע הכפר הסורי "ג'אבה". אש הסורים התמקדה עכשיו על הכפר שנתפס ע"י כוחותינו. פטריות עשן מיתמרות מעליו. "תל שער" היה באמת שער למישור רחב ידים שהשתרע לכיוון דרום שבמרכזו בצבצו עוד שני תילים קטנים יחסית, - "תל מסחארה" ו"תל מאל". למרגלות "תל מסחארה" היה כפר סורי נוסף – "כפר מסחארה". מדרום לשני התלים האלה, הופיע שוב האיום הגדול שבכולם – הלא הוא "תל חארה" משם הומטרה עלינו האש. בצד צפון השתרע מישור נוסף, רחב ידיים, שהגיע עד למרגלות החרמון, כשבמרכזו הכפר "חאן-ארנבה" בתווך הדרך הראשית והיחידה בין קונטרה לדמשק - "ציר אמריקה" במפות שלנו. הכביש הישר הזה היה עורק החיים שלנו. דרכו הגיעה התגבורת, התחמושת והאספקה. כביש זה הופגז ללא הפוגה עשרים וארבע שעות ביממה. בראש התל אותו תפשנו, "תל כרום", עמד מבנה בטון גדול, נקי, נוח ומרווח. בשלב ראשון הוא מצא חן בעינינו לצורך התמקמות. לא הבנו שתוך מספר שעות נאלץ לנטוש אותו כי ההפגזות המסיביות הסוריות כוונו עליו. זו הפעם הראשונה שיכולנו לשבת בניחותא ולהחליף רשמים. המג"ד וחבורתו התמקמו בבונקר העליון, שהיה קטן אולם מבוצר ועמוק בתוך האדמה. חלפו מספר שעות. מרחוק ראינו את מיכלית המים של הגדוד מטפסת לעברנו. הנהג היה אחד מאנשי הסיירת ולידו ישב אגמי, מ"פ המפקדה. קיבלנו אותם בשמחה רבה והערכנו את מאמציהם להגיע אלינו. המים שלנו כמעט ואזלו. גם מנות הקרב נעלמו. מלאנו במים ג'ריקנים ומימיות והצטיידנו במנות קרב חדשות. אגמי הביא אתו גם מכתבים, עליהם קפצנו בשמחה בתקוה לקבל דרישת שלום מהבית. אולם, לתדהמתנו כל המכתבים, צרור שלם, היו ממוענים על שמו של חייל אחד בזחל, הוא "דוחה". כל כולם מאשתו. ביקשנו ממנו שיעשה צדק ושיחלק גם לאחרים, אולם הוא סרב בכל תוקף, התרחק מאתנו ושקע מחוייך מאוזן לאוזן בעולם אחר. אגמי הביא לנו עוד מיצרך חשוב – גרביים. הם הזכירו לנו שטרם חלצנו נעליים זה יותר משבוע. הברזים שבמיכלית קרצו בטפטוף טיפות המים ורחיצת כפות הרגליים, בפעם הראשונה, הפכה לחגיגת מקלחת. חלצנו את הנעליים הכבדות ואת גרבי הצמר שנשארו קשות וזקופות ושטפנו בצהלות את כפות רגלינו. מישהו הושיב את ד'בלה על ארגז תחמושת, קשר לצוארו מגבת ועם מספרי-ספרים שמצא באחד הבונקרים, החל לגזוז את זקנו. בחיוך של טוב לב התיישב דובל'ה על הארגז והפקיר את זקנו לספר החובב. ד'בלה מפקיר את זקנו לספר החובב (שנים מספר לאחר המלחמה, נרצח ד'בלה בושקניץ ז"ל, על ידי מרצחים, בכביש החוף) הייתה המולה של צחוק וקלות דעת. ההמולה הופסקה לפתע ע"י מטס של שני מטוסי "מיג" שטסו בגובה נמוך. אגמי סגר מיידית את הברזים והתקפל חזרה למקום בטוח, לא לפני שהבטיח לבקר שנית. החברה התלבשו בחיפזון. מרגע זה, למדתי לרחוץ כל רגל לחוד ולא לפשוט נעל שניה, לפני שאני נועל את הראשונה. נעלים זה דבר חשוב. מטס המטוסים גילה לנו, שהמבנה אותו בחרנו לשהייה אינו מוגן מפגזים ואפילו לא לפגיעה מנשק קל. הוא היה בולט וחשוף לעין ולהפגזות. היה עלינו למצוא בונקר אחר. התברר לנו, מהר מאוד, שכל הבונקרים נתפשו על ידי חיילי אחת הפלוגות. הבונקרים מצפון לתל ניתפשו על ידי פלוגתו של אביגדור ועל ידי מחלקת המרגמות ובבונקרים שבמרכז התל התמקמו אגוזי המג"ד וחבורתו. נותרו שני בונקרים קטנים, עלובים, סתומים ומסריחים. הם שימשו כמכרעות לחיילים הסוריים. לא נותרה כל ברירה, לקחנו שמיכה צבאית ואתי חפירה ובתורנות החילונו לפנות את הטינופת. נשמנו מבחוץ אוויר צח ונכנסנו לפנות את הזוועות משני הבונקרים הקטנים. הצחנה הייתה נוראה. כל אחד בתורו: – ד'בלה, גולדה, גבר, זוהר, יונה, דוחה, נפתלי ואני – נכנסנו דרך הפתח הצר, עצרנו את הנשימה ופינינו בידיים גושי סלע וטינופת על גבי השמיכה שנתרמה לצורך הפינוי. כדי לטהר את האוויר והסירחון לאחר הפינוי, שפכנו בנזין על הרצפה החשופה והקירות הפנימיים של שני הבונקרים המצחינים. השלכנו לתוכם סמרטוטים בוערים וכל חללי הבונקרים עלו בלהבות. פעולת החיטוי עברה בהצלחה. מישהו הוציא מאי-שם בקבוק בושם מתקתק, שמצא באחד הבונקרים. פיזרנו את תוכנו בשני הבונקרים הקטנים. עכשיו המקום ראוי למגורי בני-אדם... התקרות של הבונקרים היו דקים וחשופים ועשויים מבטון שהתפורר למגע יד. ידענו שנצטרך לבלות, לפחות את הלילה, במקום ושהתקרה לא תעמוד בפגיעה ישירה של פגז. למרות עייפותנו דרבנתי את החברים לערום ערמות של סלעי בזלת ואפר וולקני על תקרות הבטון. עבודתנו הופסקה, כשאיציק ביקש מאתנו לתקן את הזחל הסורי ולמתקן אותו לצורך פינוי פצועים. הגדוד שלנו סבל ממחסור בכלי רכב וחלק ניכר מכלי הרכב המשורינים שלנו נפגעו מבלי שניתן לשקמם בתנאי שדה. פרט לאמבולנס הסורי שלקחנו שלל, לא היו לנו אמבולנסים תקניים לפינוי הפצועים. החילונו לעבוד על מערכות המנוע השונות שלו, מרחנו את דפנותיו בבוץ על מנת להסוות את סימני הזיהוי הסוריים. לאחר עבודה מאומצת הזחל היה מוכן לפעולה. שעות מספר לאחר שמסרנו אותו לאחת הפלוגות, הוא חטף פגיעה ישירה מטיל, ליד "תל מסכארה" ועלה באש. הפעם החלטנו להכין, זו הפעם הראשונה, ארוחה חמה. - באמצעות פרימוס שמצאנו באחד הבונקרים וקופסאות שימורים אלתרנו סירי בישול. אולם דוקא עכשיו, זוהר, הטבח המתנדב שלנו התמרד, נכנס ללחץ והחליט לשבות. כל תחינותינו ומחמאותינו, שהוא טבח מצוין, לא הועילו. הוא המשיך בסרובו. את הפרימוס, הכרתי מימי ילדותי בירושלים. הוא היה אביזר חשוב במטבח של אימא, בעיקר בימי כביסה ובימים בהם הגיעו אורחים והיה צורך בבישולים רבים. הפעלתי את הפרימוס והכנו מקופסאות השימורים ארוחה כיד המלך. זוהר לא סרב לאכול. הערב החל לרדת. כל האופק המזרחי והדרומי היבהב באורות של הבהקי התותחים והטנקים.היינו שמונה חברים בזחל הטכני. התחלקנו שווה בשווה בשני הבונקרים הקטנים שהכנו והתארגנו ללינת הלילה. נשארנו בלבוש מלא, בחגור ובכובעי הפלדה. הנשק הקל נשאר צמוד לגופנו. נאמר לנו, שהלילה, הסורים מתכננים התקפה נגד על מערך כוחותינו. הפגז הראשון נפל בעוצמה רבה ממש ליד הבונקר שלנו. האדמה סביבנו רעדה. הצטופפנו כולנו בפינות הבונקר. מרגע זה, החל מטר של פגזים שהתפוצצו ברעש אדיר ומחריש אוזניים. פסק הזמן בין רעם היציאה של פגז המרגמה של הסורים לבין נפילתו של הפגז נמשך בין שתיים לשלוש שניות. כך גם יכולנו להעריך את מרחקם של המרגמות הכבדות הסוריות, - פגזי 160 מ"מ. התחלתי להבחין בקולות השונים של רעמי היציאה של המרגמות השונות. רעם מסויים, של מרגמה מסוימת, שזיהיתי את קולה הייתה מכוונת ממש על הבונקר שלנו. ספרתי שניה, שתים, שלש שניות והפגז נחת ברעם אדיר על הבונקר. כל קירות הבונקר הקטן הזדעזעו ורעדו. עפר חצץ אבנים מרוסקות ואבק שריפה חדרו לתוכו. אני התמקמתי בפתח היציאה ורגליי נשארו מחוץ לפתח. השתדלתי להכניסם פנימה והתקפלתי ככדור, נצמד לגופו של חברי. קולות הנפץ, שהשמיעו קולות הנגד של המרגמות שלנו היו דלים, דלילים ועלובים אל מול שפעת הפגזים הרועמים של הירי הסורי. לאחר הדממה הקצרה, בין פגז לפגז, שאלתי את חבריי לבונקר: "ד'בלה, דוחה, גולדה, אתם בסדר?" - דממה. - דממה. טלטלתי את הסמוכים לי. - "אתם בסדר?" צעקתי. - "כן". נשמעה תשובה עמומה. - בעיצומם של ההפגזות, החברים מהבונקר הסמוך ניסו להיכנס לבונקר שלנו. - "למה אתם באים הנה? אין מקום לכולם". - "תצטופפו". התחננו לפנינו. התקפלנו פנימה. שמונה חיילים על ציודם, בשטח של כשני מטרים מרובעים. הרגליים שלי נותרו מחוץ לבונקר. פגז נוסף מאותה מרגמה מאיימת, נחת שוב ברעש אכזרי על הבונקר שלנו וטילטל אותו. מישהו החל להשמיע קולות של נחירה. ד'בלה נוחר. כולנו נכנסנו למצב של אין-אונים. - "איך הוא מצליח להרדם במצב כזה?" חשבתי. "בעצם", אמרתי לעצמי, "הדרך הטובה ביותר היא להירדם, להתעלם מהמציאות". איך אפשר? גולדה התחיל להזכיר בקול רם את שם אשתו ואת שם ילדו בן השנה, פעם ועוד פעם כמעין קינה מרעידת לב. מי יודע אם נזכה לראות את אור הבוקר. - "חברה, נעשה מסיבה פגז אחרי המלחמה". אמרתי ביאוש ובחוסר אונים. חבריי, אפילו לא גיחכו. יציאת הפגז המוכר לנו נשמעה שוב. חיכינו בחרדה לנפילתו. רעם מחריש אוזניים והבונקר שוב מיטלטל. - "אתם רואים, הסלעים ששמנו על הבונקר מצילים אותנו עכשיו". אמרתי. אף אחד לא הגיב. ד'בלה סיגל לעצמו מנהג קבוע, - בכל פעם שנחתו עלינו פגזים הוא נכנס באופן מיידי לתרדמה עמוקה ונחר בקולות מאיימים. מצב זה לא הפריע לו לתפקד טוב מאד, דקות ספורות לאחר מכן, כאשר נדרשה מאתנו פעילות מבצעית. נזכרתי ששמתי בכיסי ספר תהילים קטן שקיבלתי בצומת "חאן- ארנבה" מקבוצת רבנים צבאיים שעברו בדרך. הבטחתי לעצמי שאם ניוותר בחיים לאחר הלילה הזה, אקרא בפני חבריי את "תפילת הדרך" שהייתה בסוף הספרון. קול רעם של פגז נוסף, דחק אותנו אחד לתוך חיקו של השני. כל אחד מצא מיסתור בתוך קפלי גופו של חברו. לאחר רעם של פגז נוסף, נשמעו מעל לבונקר שלנו קולות נפץ עזים וקולות התפוצצות מנשק קל. הכנו את מקלעי העוזי שלנו, דרוכים בידינו וגם את רימוני היד. היינו בטוחים שחיל רגלים סורי תוקף אותנו. התכוננו לקרב פנים אל פנים. רק בבקר, הסתבר לנו, שמכונית התחמושת הסורית, שאיציק הוציא יום קודם לכן מהמחפורת, חנתה חשופה ממש מעל לבונקר שלנו. מכונית התחמושת חטפה פגיעה ישירה מפגז מרגמה סורית. כל התחמושת שעליה התפוצצה מעל לראשינו במשך הלילה והשמיעה קולות נפץ. כל הלילה נמשכו ההתפוצצויות. בבוקר, חלה רגיעה בהפגזות. יצאנו אט, אט החוצה, ממששים ובודקים את אברינו. פלא פלאים, אף אחד לא נפגע. כל התל היה זרוע בעשרות מהמורות של פגזים. המכונית הסורית עם התחמושת נשרפה כליל. נשאר ממנה שלד שחור ומפוחם. הבונקרשלנו כוסה בשכבת עפר נוספת מרסיסי פגזים. פגזים רבים נפלו סביבו ובדרך נס הוא לא נפגע. גם הזחל שלנו, שהיה בתוך המחפורת, כוסה בשכבה עבה של סלעים ועפר, אולם לא נפגע. באותו בוקר, כתבתי על גבי גלויה של ה"ועד למען החייל" את המילים הבאות ושלחתי אותה לדליה: "אם אחיה, אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם. אם אחיה, אחזור ואעריך פנס הרחוב, טפות הגשם. אם אחיה, אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם. אם אחיה, אחזור ואוהב כל הילדים והנשים שבעולם. את כולם. במחזור. – ואחיה. בוקר חדש. יפה. צלול. קר. איציק, קצין החימוש שלנו, יוצא מבונקר המג"ד ושמח לגלות שאף אחד מאתנו לא נפגע. עבר עלינו עוד יום של חילוץ ותיקון כלי רכב שנפגעו. הפעם קראתי בפני חבריי את תפילת הדרך. כולם הקשיבו בדריכות וענו במקהלה "אמן". המילים הלמו את המצב בו היינו נתונים. לקראת לילה, קיבלנו הודעה חפוזה בקשר, לנוע חזרה לעבר הכפר ג'אבה. ההודעה לא לוותה בהסברים, והפקודה נשמעה כהוראה לנסיגה מבוהלת. רכבים כבדים, שריוניות וטנקים, החלו לנוטוש את עמדותיהם והצטרפו לשיירה הארוכה שפניה לכיוון צומת "חאן - ארנבה". סימני שאלה החלו להתרוצץ."הכיצד? מדוע כולם נסוגים?" שמועות ריחפו באוויר."הצבא העיראקי הצטרף לכוחות הסוריים ואנחנו נאלצים לסגת". תפקידו של הזחל הטכני, להישאר בסוף השיירה. עלינו לוודא, שכל כלי הרכב מסוגלים לנוע בכוחות עצמם ושלא נשאיר רכב נטוש בשטח. כל התכונה הזו הייתה מאד לא מובנת. עשרות כלי רכב, בעלטה מוחלטת ובדממת אלחוט. כולם נסוגים בצורה מבוהלת, לעבר צירי קונטרה. השקט היה ארוך ומאיים. לא יריה. לא פגז. שקט ארוך, לא מוסבר, שחור, מאיים. אלפי כוכבים ריצדו בשמיים הבהירים. שמועות מרחפות בחלל ועוברות בקריאות מזחל לזחל: - "הסובייטים מתערבים במלחמה, מאיימים להתקיף, אם לא ננטוש מיד את המובלעת הסורית. אולי גם ישתמשו בנשק בלתי קונבנציונאלי. אין לנו רצון וגם אין לנו יכולת להילחם ב"דוב הרוסי", לכן חוזרים ל"קו הסגול". - "אבל מדוע בנסיגה מבוהלת? מה החיפזון?" - "הסורים מתכננים התקפת נגד ואין בכוחנו לעמוד מולם בעמדות הקיימות". אומרות השמועות. הייתה פקודה לדממת אלחוט. הפקודה נשמרת בקפדנות והמכשירים פסקו לטרטר ולרחוש. - "גולדה מאיר, סאדאת ואסד הגיעו להסכם הפסקת אש". קראתי בקול. - "אתם שומעים! לא יורים!" צעקתי מעודד מהשקט. השמועה החלה לעשות לה כנפיים: - "הפסקת אש נכנסת לתוקפה, לכן הנסיגה והשקט". ממשאלות הלב. השעות חולפות ואנו ממתינים בשיירה הארוכה והחשוכה. - "סוף המלחמה". אני מתחיל להאמין בשמועה שאני בעצמי הפצתי, – "הפסקת אש". כולי חוגג בלבי פנימה, ארץ ציון הומיה". מטח יריות קרע את השקט. "זו פליטת כדור של מישהו שלא שמע על הפסקת האש". צעקתי. הדקות חולפות. פגז בודד נופל לא הרחק מאתנו. - "זה פגז של מפר פקודה סורי, שלא שמע על הפסקת האש". הוספתי לצעוק. מטח פגזים נוסף שנפל לידנו, ניפץ את האשליה האחרונה שלי. המשימה הבאה הייתה לחפש מחסה בבונקר מגן. נדחסתי פנימה לתוך הבונקר הארוך שמצאנו. צחנה של עשן, זיעה וגללים בתוך החושך השחור. ערמות של גופות מכונסות, רכות, מיוזעות, עייפות. מצאתי מקום נוח, בקצה הבונקר, ליד עיקול ונתתי מרגוע לאבריי על ערימה של בגדים. החלמתי ממפץ האשליות שפיזרתי. חוץ מאוויר צח לא היה חסר כאן מאומה. יש לי הרגשה של ביטחון בבונקר המזוין והדחוס באדם ובצחנה. רעש הפגזים הנופלים בחוץ לא הפריע לתחושה זו. ניסיתי לבלוש בתוך האפלה, אולם אפס, היא שחורה משחור. התמקמתי בנוחיות בתוך ערמות הצחנה. לפתע שמעתי גניחה. היא הייתה סמוכה מאד ורפה. באה מצד העיקול של הבונקר. אולי אני הוזה. שוב גניחה, כאילו בעל הגניחות מנסה להסתירן ולא תמיד מצליח במשימתו. אולי זה חייל סורי שנשאר להסתתר בבונקר. אולי הוא פצוע, מייחל לעזרה, מבוהל, מפוחד, ואולי הוא יזרוק רימון? אני חייב לוודא מיהו הגונח. הוא נמצא כמטחווי יד ממני. אני חייב להתגבר על הפחד, לשלוח יד, למשש באפלה ולחוש את הגונח. היד נשלחת למשימה, קורעת חור באפלה, נמתחת אט אט כמגששת, מפלסת דרך בין שמיכות מאובקות וחלקי לבוש צבאי. היד חוזרת שוב לגופי ומנסה שנית. גופי נמתח לעבר העיקול ומסייע ליד להתקדם. אצבעותיי הגיעו למקום היעד, הן שוקעות במשהו רך וחמים. בין הצלעות, חשה ידי את זרימת הדם בעורקים ואת הולם דפיקות הלב. הגוף החם והרך לא עשה כל נסיון להימלט. נהפוך הוא, הוא נלחץ לכף ידי, חודר לתוך אצבעותיי, כאילו ביקש לא להיות בודד. מבקש חברה. שעיר היה היצור, בעל פרווה עבה. הוא הפסיק לייבב, נדחק לתוך כף ידי ומלקק בלשונו את אצבעותיי. משכתי את ידי אט אט חזרה. הכלבלב, נמשך אחריה, כלאבן שואבת, מגשש ומרחרח וכעבור שניה הגיע אלי, מצטנף לתוך חזי ומוצא לו שם מיסתור. מיששתי את גופו לחפש אם נפגע, אולם לא מצאתי בו שום סימני פגיעה. פרוותו עבה, חמה ורכה. הוא נצמד לגופי והפסיק לגנוח. תחושה מוזרה של עונג ושל תענוג וגם תחושה של אושר, שאני יכול להעניק ליצור חי. הרגשתי שהוא חש בדיוק כמוני. שניים שמחפשים חום ומיפלט, כאילו מחפשים זה את זה ונהנים זה ממגעו של זה. והפגזים בחוץ רועמים וגולדה מאיר, טרם השיגה הפסקת אש. ודן לנר, האוגדונר התורן שלנו, מכניס למלכודת מוות, חטיבת שריון עיראקית וחטיבת שריון סורית. ואדם וכלב חבוקים בבונקר סורי. הצוות בזחל הטכני:למעלה ד'בלה ז"ל, זוהר, דוחה, יוסי ונפתלי הקשר צילם:אלוני זמורה. סוף פרק ז'
לעמוד האישי באתר
ד'בלה נראה מרוצה. עמדנו במשימה בהצלחה וללא תקלות. נשארנו עומדים בצומת "ג'אבה" - "תל כרום", מחוברים במוט הגרירה לזחל הפגוע, הצומת הכי מופגז באזור. לא חזרנו ל"תל-כרום". ד'בלה חיכה להוראה נוספת מהמג"ד. "ד'בלה, תתקשר למג"ד ותשאל אותו מה עלינו לעשות". אמרתי. ד'בלה ענה בשתיקה מרגיזה. פגז בודד נופל בקירבת הצומת ברעש מחריש אוזניים. אנחנו לא נעים, עומדים במרכז הצומת המטווח היטב. הפגז הבודד היה אות לברד של פגזים שהחלו נוחתים על הצומת. ללא כל התראה, קפצנו מתוך הזחל הגבוה ותפסנו מחסה בינות לגושי הסלעים מסביב. רק ד'בלה נשאר עומד על הזחל וגולדה הנהג מרותק ליד ההגה."תתקשר לאגוזי!" צעקנו ממקום המחסה המפוקפק. הפעם ד'בלה נכנע. בקול שקט ואיטי להכעיס קרא לאגוזי בקשר ומסר לו את מיקומנו. הוא קיבל פקודה מיידית להניח לזחל הפגוע ולנוע לעבר "תל-כרום". החילונו לנוע לעבר התל, לא לפני שד'בלה דאג להעמיד את הזחל הפגוע ליד קיר מחסה מחשש לפגיעה נוספת. הזחל נע באיטיות וטיפס על התל הגבוה והחשוף. הפגזים נחתו בעשרות מסביב לזחל. רסיסי סלעים ועפר בזלתי כיסו את כל הזחל שלנו. נס שלא חטפנו פגיעה ישירה. חלפנו על פני בונקרים סוריים מלאי תחמושת, בקירבת החייל הסורי השטוח כקרטון. "חברה, תקפצו לבונקרים". קרא מישהו בזחל. מבלי לחכות לפקודה מד'בלה, כספורטאים מנוסים קפצנו תוך כדי נסיעה לעבר הבונקרים. הבונקר הראשון היה מלא עד אפס מקום בתחמושת של פגזי מרגמה. בפתח הבונקר עמדה המרגמה הענקית. זהו בדיוק מה שאנו צריכים, שפגז יפגע במיצבור התחמושת ואנו נתרומם אתו השמימה. חיפשנו אחר בונקר אחר. גילינו בונקר ששימש למגורי החיילים הסוריים שהפעילו את המרגמה הכבדה. היה זה בונקר גדול ומרווח. מיטות צבאיות היו מסודרות מסביב והציוד האישי של החיילים היה מסודר בסדר מופתי. לשם שינוי, הבונקר הזה היה נקי ואף לא הדיף את ריח העשן, הגללים והזיעה שהיה אופייני לבונקרים אחרים. הרגשנו תחושת ביטחון יחסי. התבוננו סביבנו ובדקנו אם במקרה לא מסתתר שם חייל סורי. על אחת המיטות מצאתי ירחונים סוריים כתובים ערבית. החילותי לעלעל בדפים הירוקים והתבוננתי בתמונות: טנקים, מטוסים, המונים משולהבים, חיילים במצעדים ואימונים, קריקטורות שיטנה נגד ישראל. יהודי מכוער עם אף ארוך מופיע במרכז התמונה, כשכידוני כל מדינות ערב ננעצים בלבו. תמונות, תמונות, כשלפתע משכה את עיניי צעירה יפהפיה, בחצאית קצרה, רגליים נאות וחטובות, פנים חייכניות, שער ארוך: "דרישת שלום. ממי?, ממי?, ממלכת היופי של… ישראל." היא ניבטת אלי מירחון שיטנה סורי, בבונקר סורי, אי - שם בסוריה, כשמסביב רועמים הפגזים". מצולמת היא בפוזה הוליבודית ביחד עם שתי מלכות יופי אחרות, כשעל החזה של כל אחת מהן מתנוססת באלכסון כותרת המדינה אותה היא מייצגת. תלשתי את הדף מתוך הירחון ושמתי אותו בכיסי למזכרת. ד'בלה, חסר סבלנות, מאיץ בנו לחזור לזחל. הרגשת הביטחון בבונקר המשוריין, הידיעה שסיימנו את משימתנו בהצלחה ושאנו קרובים לבונקר שלנו, שהיה במעלה התל, גרמה לכך, שלא נטינו הפעם, להיעתר לבקשתו. הוא קרא לגולדה הנהג ושניהם נטשו אותנו וטיפסו עם הזחל במעלה הדרך אל "תל כרום". לאחר מנוחה קצרה מהרפתקאות הבוקר, החלטנו להגיע למחוז חפצנו. לא שיערנו כמה תלול הוא התל וכמה הוא סלעי. בריצה מאומצת טיפסנו ועלינו במעלה התלול ובשארית כוחותינו הגענו לבונקר המגורים שלנו. לא חלפה שעה ומטר של פגזים נוסף החל לנחות שוב על התל. הצטנפנו מחדש, אחד בתוך גופו של השני. רעם אדיר של פגז שיתק את קולותינו וענן אבק חדר פנימה. מעבר לאבק התעופפה לה בנחת תפרחת כדורית גדולה של קוץ חרשף. תפרחתו עפה כפרפר, חדרה לבונקר ונחתה בדיוק על כובע הפלדה , על ראשו של גולדה הנהג. "יהיו לך חיים ארוכים." אמרתי לגולדה שהיה חיוור ומבוהל מעוצמת הפגזים הנוחתים עלינו. גולדה לא הבין את פשר האמירה שלי ואז הסרתי בעדינות את הזרעון השלפוחיתי מראשו ונתתי אותו לגולדה כסימן למזל… במצבים אותם חווינו, היינו מוכנים להיאחז בכל אמונה טפלה, במיוחד כאשר היא מצביעה על כך,שיהיה לנו עתיד טוב יותר... בימי הקיץ החמים בירושלים, כילד, רצתי בשדות "ימין משה" וחיפשתי אחר הצמחים היבשים עמוסי הזרעונים. קטפתי בזהירות את הצמח, הגשתי אותו לשפתותיי ונשפתי עליו בכל הכוח. עשרות זרעונים, "צנחנים" התעופפו באוויר לכל עבר. נזכרתי ב"מלחמות" שהיינו עושים כשהיינו מתיזים את תוכן פריו היבש של צמח "ירוקת החמור". בחרנו פרי בשל, החזקנו בו בזהירות, מכוונים אותו לעבר ה"יריב" ומשכנו אותו כלפי מעלה. שלל "פגזים" ניתז, זרעונים טבולים בנוזל ירוק ומר. מי שהצליח לקלוע יותר "פגזים", נחשב למנצח. הגשתי לגולדה זיכרונות אלה ביחד עם הכדור הפורח, כסימן לחיים ארוכים. ישראל גבר, הנשק, ראה ברעש הפגזים הנוחתים מתחרה רציני לרעש התופים עליהם הוא מתופף באולמי החתונות בחיפה. תמורת התשלום הזעום שקיבל מבעל האולם הוא הבטיח לו "תזמורת כזו, שלא ישכח כל ימי חייו." קולות ירי מנשק קל ובינוני נשמעו מעל לבונקר שלנו. בבוקר התהלכה השמועה שצבא ירדני הצטרף מדרום, לכוחות הסוריים ולכוחות העיראקים. הם מתכננים התקפת נגד משותפת. גם צבא מרוקאי וצבא כוויתי מצטרפים למלחמה, אומרת השמועה. "האם אין לזה סוף? האם עכשיו מתחולל הקרב הגורלי?" חשבתי. יש לי לפתע, תחושת אין אונים. מה ל"עוזי" שלי ולמלחמת התופת המתחוללת בחוץ? במה אנו יכולים לתרום למהלכו של קרב הפלדה והטילים? להיות "בשר תותחים"?. אנו נלחצים לקירות הבונקר ומייחלים להגנתו של אלוהים. ברקי הקליעים וקולותיהם נעשו קרובים יותר ויותר. האם נעמוד בקרב פנים אל פנים. "חמש מחסניות של עוזי, שני רימונים וכדור בודד אחד, לכמה זמן יספיקו? לא אפול בשבי הסורי…" חשבתי. הוצאתי מכיס חולצתי את הנרתיק הצבאי הבלוי: – פנקס שבוי, טופס התיצבות תקופתי ותמונות של קצינים רוסיים בכובעי פרווה (אי-אפשר לטעות), מצולמים בפוזה של סיום קורס עם החיילים סוריים. בתמונה אחרת צולמה בחורה עירומה, יפה, עם שער בלונדי ארוך, שוכבת על הדשא.ירכיים מלאות, מחייכת, פונה למצלמה, תומכת את ראשה בידה. ליד שדיה העסיסיים והגדולים פיתה אפויה ושתי ביצים נוגעות ומשיקות לשדיה. תמונות אלה לקחתי כמזכרת במלחמת "ששת הימים" ממחנה צבאי סורי בכפר "מסעאדה" שברמת הגולן. בחרתי בהן כדי להראות את המעורבות הסובייטית בהכשרת הצבא הסורי. האם אני צריך הוכחה? כל כלי המלחמה של הסורים: הטנקים, הקטיושות, המטוסים, כולם תוצרת רוסיה הסובייטית. לא פעם שמענו במערכת הקשר קולות, במבטא רוסי דשן. היו כאלה שאמרו ששמעו גם פולנית ואפילו רומנית. בתקופות קודמות של שרות במילואים בקו החזית, ראינו את הניידת שהגיעה לחיילים הסוריים, ואמרנו שזהו ה"בורדל" נייד שבא לפרוק אצלם את המתח. אצלנו הגיעה בקושי ניידת השק"ם. מעניין מה אמרו הסורים על ניידת השק"ם שלנו? על איכות הזונות שלהם העידה התמונה שמצאתי. היא צולמה, כנראה, ע"י אחד הקצינים הסוריים. אילולא הפיתה והביצים שליד החתימה, הייתי בטוח שהתמונה נלקחה מירחון אמריקאי. "האם הסורים עולים עלינו?" "אולי רק אנחנו, שמונת חיילי החימוש, נותרנו על "תל-כרום" וכוחותינו נטשו את התל? והנה, בעוד רגע ניפגש, פנים אל פנים, עם הסורים והרוסים והעיראקים והירדנים והמרוקאים והפולנים. ואולי אפגוש את הקצין הסורי שצילם את הזונה הבלונדית?" בהחלטה של רגע, קרעתי לגזרים את התמונות ופיזרתי אותם בחלל הבונקר, גזרים קטנים, חסרי משמעות. כמו חוסר המשמעות של הקיום הפיסי שלך, ברגעים האלה, כאן בתוך בונקר מכרעות סורי שישים קילומטר מדמשק. חששתי ליפול בשבי. ואם ימצאו את התמונות, אצטרך לענות על שאלות שאין לי עליהן תשובות. לאחר כשעתיים תמה ההתקפה וגם ההפגזות נרגעו. נקראנו במכשיר הקשר לחלץ זחל נוסף שנתקע על "תל-שער". היציאה המחודשת מהבונקר ומהרגשת הביטחון המפוקפק הייתה קשה הפעם במיוחד. כמה פעמים אפשר להתגרות בגורל? הרי מברד הפגזים הנוחתים יספיק אחד כדי לפצפץ את הזחל הפתוח והבלתי מוגן שלנו. - "האם יש מקום לסכן חיי שמונה איש כדי להציל גושי פלדה? ואולי אין צורך שכל השמונה יצאו. אפשר לקבוע תורנות…" הרהרתי לעצמי. כולנו עלינו על הזחל. קראתי, בפעם המי יודע כמה, את "תפילת הדרך". התפילה התמימה, חיזקה את לבותינו. ושוב הזחל דוהר - שועט קדימה. הזחל שלנו היה בין כלי הרכב היחידים שנעו כל הזמן בדרכים. כלי המלחמה האחרים תפשו עמדות קרב ומהם ניהלו את הקרב. התל תלול וגבוה והראות ממנו מקסימה. העמק המישורי, מאתנו ועד ל"תל-מסחארה" פרוש מתחת לכף היד. ראיתי באופק את כפר "מסחארה" ולא כל כך הבנתי איזה מעשה חסד עשו לנו הסורים הבוקר, כשנסענו בשעות הבוקר לחלץ את הזחל"ם הפגוע. עכשיו נגלה לעינינו מראה נורא הוד: - ממזרח שעטו טנקים עיראקיים, בצנטריונים קצרי קנה ביחד עם טנקים סוריים. מדרום גחו גדודי שריון ירדניים. הטנקים שלנו התפרשו בקשת רחבה והמטירו אש הדדית. שובלי האש של הפגזים בערו ועפו לכל עבר במסלולים קשתיים ארוכים. פנורמה רחבת מימדים של קרב שריון בשריון שבמאי הסרטים המלחמתי והמוכשר ביותר, לא יכול להעלות בדמיונו. מידי פעם מתלקחת אבוקת אש ותימרות עשן, טנק ניפגע מפגיעה ישירה. מטוסים לא נראו באוויר. הקרב היה של כולו של שריון בשריון. הטנקים נעו, כצעצועי משחק בשטח ולא נראה אם יש מנצחים או מנוצחים. עד כאן. טיפסנו במעלה התל התלול, הוא "תל שער". כשמו כן הוא. תל געשי גבוה לפחות פי שניים מ"תל כרום" בו היינו. הגענו לבונקר שבו הצטופפו חיילי הזחל הפגוע. הזחל עמד מטרים ספורים מעל לבונקר הגדול. חלקו הקדמי נמצא ממש מעל לתהום. מערכת הגלגל הקדמי נפגעה מפגיעה של טיל ויצאה מכלל שימוש. היה זה עיסוקו של דוחה המכונאי לתקן את המכלול הפגוע. הפגזים שהחלו נוחתים בשטח, הבריחו את כולנו לתוך הבונקר, אל חיילי הפלוגה. לאחר מספר דקות הופיע אגוזי המג"ד בפתח הבונקר. דוחה וד'בלה יצאו לקראתו ושלושתם פנו אל הזחל הפגוע. "דוחה, אל תשים לב לפגזים, הם לא מיועדים לנו. תמשיך בעבודה". אומר לו אגוזי, שהכיר את חיילי הגדוד בשמותיהם. - "אתה רואה, הפגז הזה שנפל כאן לא שייך לנו". המשיך אגוזי בדברי הרגעה. דוחה שאב אומץ משלוותו של אגוזי, כשהאחרון עומד לידו בכל זמן התיקון ומעודד את רוחו. דוחה וד'בלה סיימו את התיקון בחלקי החילוף שהיו על הזחל הטכני, ונכנסו לבונקר. אגוזי נכנס אחריהם לבונקר. מישהו נזכר שערב שבת היום. מאי-שם הוצאו נרות שבת, הונחו על שני כובעי פלדה הפוכים וחייל חובש כיפה ברך על הדלקתם. ערב שבת. כולנו שרים זמירות לשבת. אני מתבונן בפני החיילים, כאילו שאני אורח חוצני: עייפים, תשושים, בלתי מגולחים, שרים: "לך דודי – פני שבת נקבלה, נקבלה". בערגה ובהתמסרות, כמו אישה, רעיה המברכת על נרות השבת. איזה חיזיון מופלא. נזכרתי בילדותי כשהלכתי לבית הכנסת בבית כ"ח בבניין הארוך שבנה משה מונטיפיורי "משכנות שאננים". מה אני עושה כאן? ילד ירושלמי, שגר בחיפה ונלחם על חייה של המדינה בערבות הבזלת של סוריה... הזמירות תמו. כל הפנים הופנו לאגוזי, כאילו שאלו: – "נו, מה הלאה, האם נברך על נרות השבת גם בבית?" אגוזי הבין את לשון הרמזים עמד מול החבורה ואמר: "חברים," הוא אומר, "אנחנו, למעשה, יותר מעשרה ימים נלחמים מלחמה רצופה ואכזרית. אני יכול לומר לכם עכשיו בודאות שהכוח הסורי נשבר. אנו נמצאים עכשיו בשלב של תקיפה בכל השטחים בגולן, והדפנו אותם אל מעבר לקו הסגול. המלחמה מתנהלת עכשיו בתוך סוריה. אני יכול לומר לכם עכשיו, שטנקים סוריים הגיעו בשלב התקיפה עד קרוב לחוף הכינרת. המצב היום, שבכוחנו להגיע עד לדמשק. אין שום כוח שיכול לעצור אותנו מבחינה צבאית לעשות זאת. רק שיקולים מדיניים מונעים מאיתנו מלהגיע לדמשק".- "חברים", הוא ממשיך, "אני רוצה שכולכם תגיעו בריאים ושלמים הביתה, לאשה שלכם ולילדים שלכם. תמלאו את המשימות בדבקות, כפי שעשיתם אותם עד עכשיו בהצלחה, אבל יחד עם זאת אני רוצה שכל אחד ישמור על חייו". - "שבת שלום לכולכם". אמר בקולו הצרוד ועזב את הבונקר. פופאי, נהגו הנאמן והמסור מצטרף אליו.החושך ירד. רק שני הנרות מהבהבים בחשכת הבונקר, כשתי נשמות. "שבת שלום אגוזי", מרצדות הלהבות ומטילות צללים גדולים ואפלים, כמו של רוחות רפאים. חזרנו בחשכת הלילה ל"תל-כרום", כשהבהקי תותחי הטנקים עדיין מאירים ורועמים: "תל-כרום", "ג'אבה", "חאן-ערנבה", "כפר מסכארה", פגזים, תופת, כובע הפלדה, החגור, העוזי, לזנק, לתקן, לחלץ, לעודד, לחזור, אלוהים, "מיגים", "מיגים". פחדנים עלובים שיתקרבו ויחטפו, זרקו את הפצצות מאות מטרים מאתנו והתקפלו. קטיושות, שריקות אימים במטחים של עשרה ויותר.גשם של אבן, מחפורות, רעם ואש, שדים ארורים ובלתי מזיקים,מפלצות פלדה מושבתות, חמורים אוויליים בזוגות מתרוצצים אין אונים, תעוזה, השלמה, טמטום חושים, הצגה דמיונית ודימונית של במאי מטורף, שהאנושות נתנה לו תקציבים בלתי מוגבלים לקהל, שלא שילם את מחירו של הכרטיס. מוזר, הקהל שלך הוא גם השחקן, במאי גאון ואידיוט: אין לך שליטה על השחקנים וגם אינך יודע מתי ליצור פעלולים. היכן אתה מסתתר? צא החוצה! רוצה אני לראות אותך. אינני יודע אם להריע לך, להרעיף עליך פרחים, או אולי לזרוק עליך ביצים. האם אתה מפחד? אתה הוא כל יכול. האם אתה מסתתר במרומים? או בחצרות דיפלומטים מעונבים? האם אתה יודע את סופה של ההצגה? דרמה היא? או אולי טרגדיה? אולי היא פארסה עלובה? אנא, ספר לי את סופה. אין בהצגה זו גיבור ואין בה אהובה. אין בה מנצחים ואין בה מנוצחים. כי כולם, כולם יוצאים נפסדים. הכל מתערבב, מתערבל במוחי הקודח. כל המראות כמו בסרט קולנוע, אני הצופה וגם השחקן, אני התפאורן ואני גם הבמאי. רק דבר אחד איני יודע כיצד לסיים את המופע. אני שוקע בתרדמה עמוקה שמושכת אותי אל החור השחור אל מחר, יום חדש, שחוקר את תולדות הטבע האנושי וקיומו. מכשיר הקשר מטרטר. זחל פרש שרשרת, מנוע לא תקין, גלגל מפונצ'ר: "לכל השדים והרוחות, בכל המרחב הגדול הזה אין עוד זחל טכני? אין! מה אנחנו, משרתי הגדוד, או משרתי האוגדה? לא אוגדה אחת? שתים? מרפול לדן לנר ובחזרה? והגש"ח המחורבן היכן הוא? הוא נשאר בקרית שמונה? איציק, אתה חושב שיעמוד לנו הכוח? כמה פעמים אפשר להתגרות בגורל ולחזור בשלום? עד מתי?" אני קודח. יונה המסכן מנצרת, החשמלאי האשף לנו, עדיין גורר את ברכו הפגועה, למעלה משבוע, מאז התקפת ה"מיגים" עלינו. "אין לו מחליף? יש רק חשמלאי אחד בכל צה"ל הצפוני והלא הוא יונה. שגורר את ברכו וללא כל תלונה חופר בקרביהם של המנועים שנדמו ומעורר אותם לחיים". "כן המפקד!" – אמר לאגוזי. "אתך לכל מקום אלך". אמר ונגרר אל הג'יפ, שנחלץ לעבר הזחלמים הפגועים של הפלוגות. הוא פחד ולא אמר, גופו רעד ואצבעות ידיו נשארו יציבות, מלטפות את קרביהם של המנועים והמכשירים. הוא קפץ מהזחל נתמך על ידי חבריו וחזרה. "ברכת הדרך" – עוד פעם "ברכת הדרך" וזיכרונות הילדות, והבית, והאשה חולפים שוב ושוב, בפעם האחרונה, העשירית, המאית, האין סופית. כאילו בכל פעם אתה מת וקם מחדש לתחייה. בערב מגיע ל"תל-כרום" קצין צנחנים, סגן אלוף. שמעתי שקוראים לו אלישע. הוא נפגש עם המג"ד אגוזי וחבורתו. מורגשת תכונה מיוחדת מסביב, מתקפת נגד שלנו? הם מסתודדים עד שעת חצות. הם, גדודי הטנקים וגדוד הצנחנים, יכבשו את "אום-בוטנה", שמתחת ל"תל-חארה." ואנחנו, גדוד 91, נשתלט על הכפר ונתפוס בו עמדות. אלישע מקרין בטחון ועוצמה. גבר מוצק, נאה עם כובע אדום. ולמחרת ההתקפה: רעמי תותחי הטנקים והארטילריה. הצנחנים בפעולה בסיועו של השריון. הגדוד שלנו בעקבותיהם. "למה הטנק נסוג? לאן?" אני צועק. מפקד הטנק צועק: "הטנק פגוע, אינני יכול לצודד את הצריח". רצתי לעבר הטנק. מוזר, גושי סלע גדולים היו מונחים מתחת לצריח, הפריעו לו לצודד את התותח. פגז שנפל ליד הטנק הזניק את הסלעים אל מתחת לצריח. הטנקיסט חשב שהטנק נפגע. אני מטפס על הטנק ומסלק את גושי סלעי הבזלת מתחת לצריח. הטנק חוזר למערכה. גם אגוזי נכנס למערכה. הוא נכנס לכפר עם אחת הפלוגות. הכניסה של הפלוגה התבצעה בטרם טיהרו הצנחנים את הכפר. הפגזת אימים וירי ישיר של טנקים סוריים. המג"ד וחבורתו תפסו מחסה באחד מהבונקרים שבכפר. הקשר לקח אתו לבונקר את מכשיר הקשר הנייד. המכשיר אינו מגיב לקריאותיו של אגוזי. אגוזי, לא מבקש מאף חייל לצאת מהבונקר אל זחל הפיקוד שם נמצא מכשיר הקשר הגדול. הוא עצמו יוצא לזחל, מתקרב לזחל בו מותקן מכשיר הקשר. עליו לכוון את הטנקים שלנו למקורות האש. הוא קורא פעם ועוד פעם. הטנקים לא מגיבים. עוד קריאה ועוד קריאה, אין מענה. הם כנראה לא על התדר שלנו. רעש אדיר. חבטה! פגיעה ישירה בחלק האחורי של הזחל מנקבת בו חור מכוער. הזחל של אגוזי עולה באש בינות לחושות העלובות והבונקר המזויין בכפר הסורי "אום בוטנה". משה אגוזי המג"ד שלנו נפגע אנושות. יש עוד תקווה להציל אותו. הוא בהכרה. רכס, המ"פ, יוצא החוצה, מטפל באגוזי, מחזיקו בידיו. רכס מקבל דברי הרגעה מהמג"ד החרוך. מוצאים אלונקה, כולם רצים, מתנהל מבצע הצלה מופלא, תחת אש קטלנית. הם מניחים את האלונקה עם אגוזי על גבי הטנק ונסוגים בריצה ממקום הפגיעה הנורא. המ"פ רכס נפגע ברגליו, תוך כדי מבצע ההצלה הנועז. מפקד הפלוגה איננו. הזחל של אגוזי המג"ד חטף פגיעה ישירה של תותח ללא רתע מוזר, גושי סלע גדולים היו מונחים מתחת לצריח, הפריעו לצודד את התותח. לרוע המזל, פגיעה ישירה של פגז, מתותח ללא רתע, חודר לתוך חרך הירי הרחב של הבונקר, ותובע קורבנות נוספים. חילוץ פצועים בשדה הקרב סוף פרק ח'
.gif)
לעמוד האישי באתר
העתיד מתחיל בטכנולוגיה תלמיד/ה, יקר/ה, בימים אלה, ניתנת לך ההזדמנות לקבוע את שירותך הצבאי ולהשפיע על עתידך המקצועי. אני מזמין אותך להצטרף למסלול הלימודים במכללה הטכנולוגית של חיל החימוש, ללמוד לתואר טכנאי או הנדסאי ולהשתתף בפיתוח התעשייה הביטחונית בישראל. מסלול הלימודים במכללה, משלב לימודים טכנולוגיים עם שירות מאתגר ומשמעותי, אשר בסיומו תשובץ לאחת מיחידות הצבא כשבידך תואר ומקצוע טכנולוגי. תואר זה, יפתח לך פתח לאפשרויות תעסוקה מגוונות בסיום השירות – באזרחות. אני וצוות המכללה נלווה אותך ונעניק לך תמיכה מלאה עד לקבלת התואר. מחכה לראותך, עופר אטיאס, סא"ל מפקד המכללה מהם מקצועות הלימוד? הלימודים במכללה הטכנולוגית, מאפשרים לך לבחור מבין המסלולים הבאים: 1. הנדסאי אלקטרוניקה – התמחות במערכות אלקטרוניות. 2. הנדסאי מכונות – התמחות במכטרוניקה. מסגרת הלימודים הינה אקסטרנית (קיימת אפשרות ללמוד בתנאי פנימייה) ונמשכת כ-10 חודשים, בין 8:30 – 17:00 מידי יום, למעט שישי. לוח החופשות – ע"פ תוכנית משרד החינוך. מי זכאי לתואר טכנאי/הנדסאי מוסמך? בתום הלימודים, יתקיימו בחינות גמר חיצוניות מטעם משרד החינוך. לאחר ביצוע פרויקט הגמר בהצלחה, תאושר לך הזכאות לתואר טכנאי/הנדסאי מוסמך. הצטיינות בלימודים, תאפשר דחיית השירות ב-3 שנים נוספות לצורך השלמה לתואר מהנדס (מותנה בצרכי צה"ל). הלימודים – חינם! "שוחרי" המכללה, נהנים מפטור מתשלום שכ"ל (למעט דמי שכלול שנתיים) ומהטבות נוספות כגון: ספרי לימוד, נסיעה חופשית ברכבת ובתחבורה ציבורית, שיעורים פרטיים, חניכה צמודה, הנחיה אישית בפרויקט הגמר, זכאות לכרטיס חייל למופעים ולהצגות, חוגים, טיולים, ואפילו דמי כיס (ללומדים בתנאי פנימייה). מצטיינים גם בהוראה המורים במכללה, הינם מרצים אקדמאים מצוינים, בעלי תואר ראשון ושני עם ניסיון רב בהוראה ובהסמכת תלמידים בבחינות החיצוניות של משרד החינוך. בזכותם, ממוצע הציונים שהשיגו תלמידי המכללה בשנים האחרונות היה מהגבוהים בארץ ועלה על הממוצע הארצי. ובסיום הלימודים... צה"ל יוכל לשבץ אותך בכל יחידה, קרבית או עורפית, במסגרת חיל חימוש ובהתאם לבחירתך ולצרכיו. שירות זה, יקנה לך ניסיון מקצועי שיציב אותך בעמדת זינוק לקריירה באזרחות. בנוסף, ביכולתך להשתלב במסלול הקצונה של חיל החימוש, ולקבל את דרגות הקצונה, לאחר 13 חודשי שירות בלבד. * השירות במסגרת חיל החימוש מותנה בהתחייבות לשנתיים בקבע. מי מתקבל ללימודים? למכללה מתקבלים תלמידים ותלמידות בוגרי י"ב הזכאים לתעודת בגרות מלאה. נדרש ציון עובר במתמטיקה ובאנגלית (3 יחידות לפחות בכל מקצוע). רצויה בגרות בפיסיקה 3 יחידות לימוד. לחסרי בגרות בפיסיקה תקיים המכללה מכינה בחודש אוגוסט. מבחר מסלולים במגוון תחומים הלימודים במכללה הטכנולוגית, מאפשרים לך לבחור מבין המסלולים הבאים: 1. טכנאי והנדסאי מכונות – התמחות במכטרוניקה. 2. טכנאי והנדסאי אלקטרוניקה – התמחות מערכות אלקטרוניות. 3. טכנאי והנדסאי מכונות – התמחות בניית מכונות. 4. טכנאי והנדסאי מכונות – התמחות מכונאות רכב. מסגרת הלימודים הינה אקסטרנית (קיימת אפשרות ללמוד בתנאי פנימייה) ונמשכת כ-10 חודשים, בין 8:30 – 17:00 מידי יום, למעט שישי. לוח החופשות – ע"פ תוכנית משרד החינוך. תואר ביד עוד לפני הצבא בתום הלימודים, יתקיימו בחינות גמר חיצוניות מטעם משרד החינוך. לאחר ביצוע פרויקט הגמר בהצלחה, תאושר לך הזכאות לתואר טכנאי/הנדסאי מוסמך. הצטיינות בלימודים, תאפשר דחיית השירות ב-3 שנים נוספות לצורך השלמה לתואר מהנדס (מותנה בצרכי צה"ל). הלימודים – חינם! "שוחרי" המכללה, נהנים מפטור מתשלום שכ"ל (למעט דמי שכלול שנתיים) ומהטבות נוספות כגון: ספרי לימוד, נסיעה חופשית ברכבת ובתחבורה ציבורית, שיעורים פרטיים, חניכה צמודה, הנחיה אישית בפרויקט הגמר, זכאות לכרטיס חייל למופעים ולהצגות, חוגים, טיולים, ואפילו דמי כיס (ללומדים בתנאי פנימייה). מצטיינים גם בהוראה המורים במכללה, הינם מרצים אקדמאים מצוינים, בעלי תואר ראשון ושני עם ניסיון רב בהוראה ובהסמכת תלמידים בבחינות החיצוניות של משרד החינוך. בזכותם, ממוצע הציונים שהשיגו תלמידי המכללה בשנים האחרונות היה מהגבוהים בארץ ועלה על הממוצע הארצי. ובסיום הלימודים... צה"ל יוכל לשבץ אותך בכל יחידה, קרבית או עורפית, במסגרת חיל חימוש ובהתאם לבחירתך ולצרכיו. שירות זה, יקנה לך ניסיון מקצועי שיציב אותך בעמדת זינוק לקריירה באזרחות.* בנוסף, ביכולתך להשתלב במסלול הקצונה של חיל החימוש, ולקבל את דרגות הקצונה, לאחר 13 חודשי שירות בלבד. * השירות במסגרת חיל החימוש ומותנה בהתחייבות לשנתיים בקבע. מי מתקבל ללימודים? למכללה מתקבלים תלמידים ותלמידות בוגרי י"ב הזכאים לתעודת בגרות (מקצועית) ואשר יעמדו בהצלחה בבחינות הכניסה שלהלן: המסלול מבחני מיון משך הבחינה טכנאי והנדסאי אלקטרוניקה חשמל – אלקטרוניקה מתמטיקה 150 דק' 90 דק' טכנאי והנדסאי מכונות (התמחות בניית מכונות, והתמחות מכטרוניקה) בניית מכונות מתמטיקה 120 דק' 90 דק' טכנאי והנדסאי מכונות (התמחות מכונאות רכב) מכונאות רכב מתמטיקה 150 דק' 90 דק' על מה נבחנים בבחינות הכניסה? מתמטיקה: בעיות משוואה עם נעלמים, משוואה ריבועית, גיאומטריה, הסתברות, חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, חזקות, טריגונומטריה. אלקטרוניקה: טרנזיסטור ב-DC ו-AC, מגבר שרת, מפות קרנו, מונים, דלגלגים, שיטות ספירה, בקרה, מיקרו מחשבים, פתרון רשתות בזרם ישיר וחלופי. בניית מכונות: שרטוט (היטלים ואיזומטריה), אוטומציה, מערכות בקרה, דיאגרמת מלבנים, חישובי כוח, חישובי חוזק, חישובי מומנטים, חישובי מאמצים, תהליכי יצור. מכונאות רכב: מערכת העברת כוח, מנוע ומכלוליו, חישובי מנוע, מערכת בלמים, מערכת דלק. מכטרוניקה: מערכות מכטרוניות. מה צריך להביא למבחן המיון? - צילום תעודת כיתה י"א. - צילום תעודת כיתה י"ב (שליש ראשון). - אישור מבית ספרך על מבחני הבגרות בהם נבחנת ואלה המחכים לך בסוף י"ב (יש לצרף מספר יח' לימוד בכל בחינה ואת הציונים שהושגו עד כה). - מחשב כיס וכלי כתיבה. - שתי תמונות דרכון. - תעודת זהות. איך נרשמים? ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ה – מתחילה בימים אלה. למעוניינים, יש ליצור קשר טלפוני במספרים הבאים: 03-9571442, 03-9571993, 03-9571851, פקס: 03-9571988, 03-9571440 איך מגיעים למכללה? המכללה ממוקמת בבית הספר לחימוש בצריפין. ניתן להגיע בדרכים הבאות: מתחנה מרכזית ראשל"צ – קו 11 עד "שער ראשון" ומשם קו 6א עד לבה"ד 20. מתחנה מרכזית תל-אביב – קו 156 ישירות למחנה צריפין (עד 8:00 בבוקר בלבד). מתחנה מרכזית רמלה – קווים 451, 461 עד צומת ניר צבי. מצומת ניר צבי – הליכה קצרה עד שער "ירושלים". מתחנה רכבת מרכז – ישירות למחנה צריפין (כל יום א'). קו 155 (עד שעה 10:00 בבוקר בלבד). מידע והרשמה למכללה – גם באינטרנט www.himushschool.org.il לצפיה בברושור למסלול עיוני לצפיה בברושור למסלול מקצועי
לעמוד האישי באתר
מנוחת הלוחמים, לא נפרדים מכובע הפלדה אם כך, זו הסיבה לנסיגה המבוהלת שלנו ולשעות הדומיה. דן לנר, מפקד האוגדה, חזר על מעשהו של יהושע באנשי העי. הוא איפשר לשלוש חטיבות שריון, של הסורים ושל העיראקים, לנוע באופן חופשי במישור, לעבר "תל שער", כאשר כוחותינו נסוגים כאילו בבהלה באופן מדומה. ואז, לפי פקודה ומטווחים קצרים ביותר סגרו עליהם כוחות השריון שלנו, משלושה עברים והכניסו אותם לתוך מלכודת מוות. שלוש חטיבות השריון שלנו השמידו בקרב, שנמשך כל שעות הלילה, למעלה משמונים טנקים עיראקיים וסוריים. השאר נפוצו לכל עבר בבהלה ובאי-סדר. בפרק ח' בספר יהושע מתואר המארב: יהושע מביים בריחה מאנשי העי. כאשר תושבי העי מגלים זאת, הםיוצאים לרדוף אחר צבאו של יהושע. המארב שיהושע הכין מראש, נכנס לעי ומעלה אותה באש. כשאנשי העי רואים את עירם עולה באש, הם חוזרים אליה ונכדים על ידי המארב שיהושע הכין להם. המלחמה מסתיימת בהשמדת אנשי העי ובהריגת מלכם. אינני יודע אם דן לנר מפקד אוגדת השריון, קרא את פרק ח' בספר יהושע, אולם הוא חיקה את יהושע והשתמש בתכסיס דומה שעלה יפה. "לא ניתן לחזור על מלחמה זו שנית". אמר דן לנר לדליה. בעיצומה של המלחמה. דן לנר עצר לדליה אשתי טרמפ בג'יפ הצבאי שלו,כשבקשה לחזור לחיפה ממקום עבודתה כמנהלת בית ספר חטי"ב ביוקנעם. היה זה בעת אחת מההפוגות הקצרות של הקרב. "גבר נאה, מבוגר, כסוף שער, בעל חזות אצילה". תארה אותו דליה. "לא ניתן לפוליטיקאים לחזור על כך שנית". אמר. "תקימו כת צבאית?" התגרתה בו דליה. "אף אדם בישראל אינו יודע עד כמה היינו קרובים לשואה ולהכחדתה של מדינת ישראל. לא ניתן יד לכך". אמר שנית. סתם ולא פרש. נפרדתי בצער מהכלב ומפרוותו החמה והנעימה ובאשמורת הבוקר חזרנו ל"תל-כרום", - ביתנו מיום האתמול. לאחר ההרפתקה הלילית, עברה השמועה על הניצחון הגדול. הרגשתנו השתפרה לאין ערוך. החשש הגדול, שמא שני צבאות ואולי שלושה, הסורים העירקים והירדנים מתאחדים בקרבות, יוכלו להכות אותנו, החשש הזה פג והיה כלא היה. שאבנו מחדש את הביטחון שיש מי שעומד מעלינו, שמתכנן את פעולות הקרב בתבונה. עוד בטרם התמקמנו מחדש על "תל כרום" , פונה איציק, קצין החימוש, לד'בלה ואומר בקול ענייני שאנחנו צריכים לחלץ זחל של אחת הפלוגות. הוא נפגע בתוך הכפר "מסחארה". אני מתבונן במפה ומוצא שכפר זה נמצא בצד הדרומי של המובלעת הסורית ודי קרוב ל"תל חארה" הידוע לשימצה. אנו ממהרים לאכול ארוחת בוקר חפוזה, מנקים את כלי הנשק הקל שברשותנו, חוגרים את החגור וכעניין של שיגרה מטפסים על הרכב המשוריין. הנשק הכבד בזחל שלנו הוא תותח 20 מ"מ רימוני יד ונשק קל. לא היה בנמצא נשק אנטי טנקים, כמו בזוקות שבאמצעותם יכולנו להתגונן, אולי מטנקים של האוייב שהיו פזורים בשטח. גולדה הנהג מתניע את הרכב, לא לפני שאני קורא בפני חבריי את "תפילת הדרך". אני מדגיש את המילים בהטעמה ובכוונה. פה ושם מישהו ממלמל: "אמן". כיצד ידע הכותב לבטא ולכוון לכל משאלות לבנו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותדריכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים וגו" חבריי התרגלו לכך. לפני כל גיחה מבצעית, הם דורשים ממני במפגיע לקרוא בפניהם את "תפילת הדרך". הם מסרבים לנוע, עד אשר אני קורא את המילים בהטעמה כמו קריין ברדיו. אנו נעים במורד הדרך התלולה לעבר הכפר "ג'אבה." החייל הסורי המת, עדיין מונח במקומו. גופו שרוע לרוחב הדרך הצרה והסלעית, הוא שטוח כמו שילדים מציירים דמות על קרטון. מעבר כלי הרכב המשוריינים שיטחו את גופו. רק ראשו, חבוש הקסדה, נותר ללא פגע. בתוך הכפר תכונה רבה. "זלדות" נעות במהירות לכל כיוון ומעלות ענני אבק. ה"זלדה" היה כלי רכב משוריין ומודרני, בניגוד לזחל שלנו, שהיה פתוח ולא מוגן והיה בשימוש בימי מלחמת העולם השניה. תותחים ומרגמות ממוקמים בעמדות ירי. משאיות תחמושת פורקות את מטענן במהירות ובחיפזון ונעלמות בענן לבן ושחור. בין כולם מתרוצצים עשרות חמורים שחורים, פרות שדופות ורעבות, עיזים שחורות וכלבים ארוכי פרווה כולם מוכים בהלם ובתימהון למראות הבלתי מוכרים ולרעשי הפצצות, המטוסים מנמיכי הטוס, הקטיושות השורקות ולרעמי הפיצוצים. הם נעים אנא ואנא בקבוצות קטנות ולעתים חוסמים את הדרכים הצרות. סורי זקן , חבוש בכיפה עגולה ורחבה המכסה את כל ראשו, עומד בפתח אחת החושות ומתבונן באדישות בכל המתרחש סביב. זקן לבן וזיפני עוטר את לחייו, מכנסיים שחורים רחבי שוליים מכסים את גופו ואבנט רחב, עשוי בד, תומך במכנסיו. אני חושב שהוא היחיד שלא נטש את הכפר הגדול. בידו הימנית מחרוזת תפילה, הוא מגלגל אותה בין אצבעותיו, כאילו הוא סופר את הטנקים והמשוריינים, במקום פרקי התפילה. החיילים מתעלמים מנוכחותו. אני מנסה לנפנף לו בידי והוא מתעלם, כאילו שכל ההצגה הזאת איננה נוגעת לו כלל. חצינו את הכפר ופנינו דרומה, לכיוון "תל חארה" הסורי. ד'בלה מנווט את הנהג באמצעות המפה הטופוגרפית שבידיו. מישור רחב ידיים מתפרש לפנינו. באופק מזדקרים להם תילי הגעש. כביש האספלט השחור חוצה את העמק הרחב. שדרה, לא ארוכה, של עצי ברוש ננסיים, עלובים ומאובקים, ניצבים משני צדי הכביש, כחיילי משמר. בין כולם מתרוצצים עשרות חמורים שחורים, פרות ועיזים מבוהלים "ניסיון עלוב של "הקרן הקיימת הסורית", לשתול עצים במרחבים השחורים". חשבתי. תלוליות של סלעים ותילי עפר מפוזרים על פני כל השטח. "היכן כוחותינו? היכן הסורים?" אין כל סימן, הרהרתי לעצמי. ככל שאנו נוסעים קדימה סימני השאלה מתרבים והשקט מאיים. זחל ישראל בודד בשטח האוייב. "האם אנו נוסעים בכיוון הנכון?" שאלנו שוב ושוב את ד'בלה. ד'בלה בוטח בעצמו. אנחנו לא. ד'בלה לא עונה. הוא מתרכז בקריאת המפה שלפניו. שני טנקים גדולים נראים במרחק של כמאה מטר מהכביש. "שלנו?" ד'בלה מכוון אליהם את מקלע ה"עשרים מילימטר", הנשק הכבד ביותר שלנו. הזחל שלנו, היה מהדגם המיושן. השתמשו בו עוד במלחמת העולם השניה. לא היו לו אמצעי מיגון מודרניים והוא לא היה מצויד בנשק אנטי – טנקי. משאיות תחמושת פורקות את מטענן במהירות ובחיפזון ונעלמות בענן לבן ושחור. - "בדיחה לא מוצלחת." אני חושב. "מתי נחטוף את הפגיעה? איזו שטות, להקריב חיי שמונה חיילי מילואים, נשואים עם ילדים, בגלל איזה זחל מחורבן שנתקע בליל קרב ושחייליו נטשו אותו". אנו חולפים אל מול הטנקים. כן, אני מזהה שני טנקים סוריים מדגם "טי- 62", הטנק הכבד ביותר במערכה הזאת. לנו אין כל אפשרות להציק להם. פגיעות כדורים בפלדה העבה הם כמו עקיצות יתוש לדב סיבירי. המתח בזחל שלנו בשיאו, הנה בכל שניה ניפגע ונתאדה כמו זחל הצנחנים שראינו לפני מספר ימים. כולנו מצטנפים בתוך דפנות הזחל, כאילו שזה יכול להושיע. סקרנותי מתגברת, אני מתרומם ומצלם במצלמת ה"זורקי" הרוסית שלי, חיקוי למצלמת ה"לייקה". הסרט במצלמה הוא בצבעי שחור לבן, ישן בגלל חוסר שימוש. כאילו מבקש אני לתעד את הדקה האחרונה של חיינו. אולי המצלמה תיוותר ללא פגע. כן, אני מזהה שני טנקים סוריים מדגם "טי- 62" לבד בשטח האוייב כנראה שהטנקים נטושים. לא נראית כל פגיעה לעין. ניצבים דוממים עם קנים ארוכים ומאיימים. אני שולף את המצלמה ומנציח את המפלצות. הדרך מתמשכת ונפש חיה לא נראית בשטח. השקט גורם לנו להתרגשות: "ד'בלה, אתה בטח טעית בדרך". "לא נעים ליפול לידיים של הסורים". "אתה בטח לא יודע להשתמש במפה". "תתקשר לאגוזי שיגיד לנו איפה הזחל". ד'בלה איננו מתרגש מהאמירות ואפילו איננו מגיב עליהן. "נפתלי" – פונה מישהו לקשר "תתקשר לאגוזי ותגיד לו שד'בלה לוקח אותנו לסורים". נפתלי יודע, שהוא צריך להישמע רק להוראותיו של ד'בלה ופניו נשארות חתומות. "אעשה לך סיבוב בשפם, רק תתקשר." אומר ישראל גבר. נפתלי נשאר אדיש. הזחל ממשיך להתקדם. אנו רואים באופק את הכפר "מסחארה". הוא נמצא בקצה המישור, בין "תל מסחארה" לבין "תל-מאל". אנו מתקדמים לבדנו על ציר דרך הבזלת לעבר הכפר. צריח של מסגד, ציורי מאוד, מקדם את פנינו. קודקודו מעוטר במרפסת קטנה מסוגננת סביב סביב, מצפה לקריאתו של המואזין. יום קודם לכן, התחוללו בכפר ומסביבו קרבות טנקים וארטילריה שההיסטוריה לא הכירה כמותם. ועכשיו, זחל טכני בודד נוסע לקראת הבלתי ידוע. גם ד'בלה נכנס לריגוש מסוים, שהתבטא בדריכת המקלע הכבד. הוא כיוון את לוע התותח הקל לעבר האויב הבלתי נראה. הזחל ממשיך בנסיעתו. כל אחד מאתנו מחזיק את תת-מקלע ה"עוזי" בידיו ובודק אם הרימונים מהודקים לחגור. לפתע, שמענו כלי רכב דוהר בעקבותינו. המג"ד אגוזי עקף אותנו עם ג'יפ סיור, שנהג בו "פופאי" נהגו של המג"ד. אגוזי לא חובש כובע פלדה, אלא כובע עבודה קטן עם מצחיה מעטר את ראשו. לגופו חגור קרב. "דאגתי לכם, שלא תמצאו את הזחל," אמר - "אני אסע לפניכם ואראה לכם את הכניסה למקום. תיזהרו לא לרדת לשולי הדרך, הם מלאים במוקשים". אנחת רווחה פורצת מלבותנו. אגוזי נסך בנו הרגשה של ביטחון. המסגד בכפר מסכארה", בנוי על מבנים רומיים עתיקים, דולמן קטן בחצר נכנסו לפאתי הכפר, כשהג'יפ של אגוזי נוסע לפנינו. התחלקנו לשני צדי הזחל וכיוונו את כלי נשקנו. לעבר שורת הגדרות והבתים. "מי יירה ראשון?" "תיסע ב"קולי" של הג'יפ, זהירות ממוקשים" – אמר אגוזי ובעצמו ירד מהדרך וצעד ברגל לפני כלי הרכב שלנו. אנו נוסעים בין גדרות האבן. במרחק של כשלושים מטר, מתגלה הזחל הפגוע המבוקש, מוסתר בין קירות של שני בתים. "כיצד , לכל השדים, הוא הצליח להיכנס לשם?" קראתי. כל הדרך סביב חסומה בגדרות אבני בזלת בלתי מסותתות ובדרך פלא הצליח הזחל לפרוץ את הגדרות ולהיכנס לשם. "אתם חושבים שתצליחו להסתדר?" שאל אגוזי בחיוך. לאחר שקבל מאתנו אישור, הסתובב, התיישב בג'יפ ונעלם בדהרה. קפצנו מהזחל. דוחה מכונאי וד'בלה מפקד הזחל הלכו לעבר הזחל הפגוע. האחרים, ואני בתוכם התפרסנו סביב עם נשק דרוך לאבטח את המקום. טיל בזוקה חדר לחלקו הקדמי של הזחל"ם וריסק את הרדיאטור (מצנן המים). לא היה לנו מצנן חליפי. נדרשנו להוציא את הזחל בגרירה. ד'בלה קורא לדוחה לשחרר את כבל הגרירה המתנייע מהזחל שלנו. המשימה נראית כבלתי אפשרית. התחלנו לפנות גושי סלע, כדי לאפשר מסלול יציאה לזחל ממבוך הסלעים אליו נכנס. "אולי תנסה להניע את הזחל? לפחות נצליח להוציא אותו עד לכביש". הצעתי לד'בלה. בתנאים רגילים אסור להתניע כל כלי רכב ללא מערכת הקירור, אולם במצב שנוצר, עד לדרך הבזלת, הפרידו בינינו מאות מטרים. לא היה נגרם כל נזק למנוע. ד'בלה גיחך. – "הטיל בטח פיצח את המנוע", אמר. אולם בכל זאת נכנס למושב הנהג וניסה להתניע. באורח פלא המנוע החל לטרטר. כולנו צהלנו. בכוחות משותפים דחפנו אותו לעבר הכביש. כאמור, אי-אפשר היה להניע את המנוע לזמן רב מאחר ומערכת המים שלו נפגעה, אולם מספר הדקות בהן פעלנו הספיק להעלותו לדרך. בעבודת צוות מופלאה אנו מחברים את מוט הגרירה לזחל הפגוע, ובאנחת רווחה מטפסים על הזחל ומתחילים בנסיעה. דוחה מתיישב ליד ההגה של הזחל הפגוע. פתחנו בנסיעה איטית ומרגיזה. הכפר החל להתרחק מאתנו. כנראה ננטש על ידי הסורים וגם על ידי כוחותינו. כל מטר שהתרחקנו מהמקום, כאילו קרב אותנו אל הבית, ל"תל-כרום", שבאותו הרגע ממש היה מופגז ומופצץ. הדממה והשקט מפליאים. לסורים בודאי הפתרונים, מדוע לא שלחו טיל קטן לעברנו? אולי בגלל בירכת הדרך? מזג האוויר היה נפלא, הראות הייתה מצוינת, לולא הרכבים המשורינים, בגדי הקרב, כלי הנשק, הזקנים שצימחנו ותחושת מועקת הקרבות וההרוגים שספגנו יכולתי לראות במסע הסוריאליסטי הזה טיול גיאולוגי וארכיאולוגי, בין הטילים הגעשיים והכפרים השחורים והעתיקים של הסורים. עכשיו נזכרתי שראיתי בתוך הכפר "מסכארה" שברי פסלים של לוחמים רומיים, עיטורים יפים וחלקי עמודים מסותתים להפליא ששימשו כאבנים לבניה משנית לחושות ולבתי הבזלת של הכפר. חלומותיי בהקיץ נגוזו לפתע, כשבלב השמיים הצחים ראינו שני מטוסים במרדף: - "מיראז'" ישראלי "התלבש" על זנבו של "מיג 21" סורי. הם משחקים במשחק של חתול ועכבר. ה"מיג" עושה תמרונים נואשים להתרחק ולהתחמק מה"מיראז", אולם האחרון לא מרפה מטרפו. הם סובבים במעגלים, מעגלים, מתגלגלים מעלה ומטה, ימינה ושמאלה וה"מיראז'", כאבן שואבת נדבק לזנבו של ה"מיג". כאיש חיל האוויר בשירות החובה שלי, ידעתי לזהות את המטוסים ולהבחין בין המטוסים שלנו לבין מטוסי האויב, גם כשהיו בגובה רב. המראה היה כל כך מרהיב שנעצרנו להתבונן במחזה. התמרונים נמשכו מספר שניות, שנראו לנו כנצח. מי ינצח? נשמעה התפוצצות. "מי נפגע?" לרגע התגנבה חרדה ללב כולנו. "לא! לא המיראז', ה"מיג" הוא שהתפוצץ לרסיסים. שרידים ממנו עפים לכל עבר. ה"מיראז" עושה גלגול נצחון באוויר, בתנועה מרהיבה טס מספר שניות במצב הפוך, מתיישר ונעלם בגובה רב מערבה. "יופי! יופי!" צעקנו בשאגות ניצחון במלוא גרונותנו, כאילו שהטייס יכול לשמוע את צרחותינו. לא ראינו כל סימן למצנח. הטייס הסורי לא הצליח להימט מהמטוס שהתפוצץ. לפתע ראינו שובל צר ולבן כצינור קיטור מבצבץ באופק מכיוון "תל חארה". "כלבים! הם שולחים טיל למטוס". צעקתי."כשהתרחש הקרב, הם לא העזו, כי פחדו לפגוע ב"מיג". אמרתי לחבריי. השובל הלבן התקרב במהירות עצומה לעבר ה"מיראז'." " האם הטייס יצליח להבחין בטיל? אלוהים, תעשה שלא ייפגע". התפללתי. כאילו שמשאלתי נתקבלה במרומים. ה"מיראז'" שיחרר מן כדור עגול, מוכסף ומבריק שצנח לו אט, אט והוא עצמו, במהירות עצומה טיפס למרומים עד שהפך לנקודה בלתי נראית. הטיל, כאילו חכך בדעתו, אחרי מי לרדוף: אחר כדור הכסף, או אחר ה"מיראז'". לאחר שבריר של שניה, סטה לעבר הכדור והתפוצץ. "יופי! מטוס חכם!" צעקתי. אנחנו על הקרקע עדיין מהופנטים מהמראה נורא - הוד, כאילו צפינו בסרט מדע בדיוני. הזחל שלנו המשיך לנוע באיטיות מרגיזה כשהוא גורר אחריו את הזחל הפגוע, לעבר הכפר "ג'אבה." הגענו לצומת הדרכים ליד מגדל המים. המשימה שלנו להבוקר נסתיימה בהצלחה. ההוראה המקורית שד'בלה קיבל הייתה להביא את הזחל הפגוע ל"ג'אבה." נשארנו עומדים בצומת "ג'אבה" ילד סורי שנותר בודד בכפר ג'אבה, אמצתי לתקופת מה במלחמת ההתשה מחישים תגבורת לשדה הקרב סוף פרק ח'
לעמוד האישי באתר
דליה יקרה שלומות! את זוכרת שקבלנו שנה טובה מירדנה xxxxxxxxxxxx ולא ידענו ממי זה? ובכן, זה היה xxxxxxx שלי בגדוד (עכשיו אנו אבלים, אבל בגבורה!). הייתה לי הזדמנות להיפגש אתו מספר פעמים ואף לשוחח אתו, בעתות רגיעה ובעתות קרב. הוא היה אדם נהדר, בעל נפש רגישה ומבינה והכיר כל אחד אישית בגדוד. הוא היה ממש אמיץ וגיבור ושלט בגדוד בקור רוח מוחלט. מסרי זאת לשלמה ורחל חנן שהכירו אותו היטב. למרות הכל החיים חייבים להמשיך ונאלצנו לחזור לשיגרה. שלך, אלוני. הצנזור מחק בדיו שחורה את פרטי הזהוי של משה אגוזי, המג"ד, שהמוראל לא ירד, שהאישה בקבוץ לא תדע, לפני שיזהו, ירשמו ויקטלגו. כתבתי מכתב לירדנה. מעולם לא שלחתי אותו אליה: ירדנה הגיבורה, משה אגוזי שלך מת. הוא הגן על המולדת, הוא שמר על חייליו, הוא ניסה לשמור גם על חייו: - - "הייתה לי הרגשה שאפצע," אמר "אבל לא עד כדי כך…" הוא ניסה לשמור על חייו לא רק למען המולדת, גם למענך. למען הילדים, למען הדשא המטופח של אחה"צ בקיבוץ, כשאתם יושבים על כסאות הנוח, מתבוננים בשקיעה, כשהפרחים הצבעוניים – אמנון ותמר, דליות וכריזנתמות לפי עונתם חוצצים בין בית לבית – בין שכול לשכול. חוץ מתמונות אחרונות ומילה אחרונה, לא היה לי מתת בשבילך. אוזנך כרויה בצמא לעוד מילה, אולי הסוף ישתנה. אולי הוא ידפוק בדלת ולילות ארוכים של ציפיה, של כאב, של ימי זכרון בבית-הקברות, בחורשה שבמורד הגבעה, עם עוד אלמנות, אמהות, חברות וחברים לנשק שמתמעטים בכל חג ובימי זיכרון. כאילו הכאב כבר איננו, כאילו אין ציפיה לדלת שתפתח. וטכסי הזיכרון בחדר האוכל והעלמות בלבן, שקוראות כתבים ושירות חטאי-נעורים, שזכו לראות אור מנבכי מגרות – במסגרות שחורות. כל היפים, הטהורים, הזכים, משוררי הפיוט והרגש, נפלו ואינם. הפכו להיות פרקי ספרות המסופרים בפאתוס בפי עלמות חן, בימי זיכרון. והשכול, ירדנה, הוא רק שלך. הבדידות, הלילות הארוכים והקרים, הרגליים הקפואות בחורף, אין מי שיחבוק אותן… חידלון היום – יום בעבודה, בחדר האוכל, בערב, בשקיעה, עבור מה? עבור מי להיות חזקה? לחייך, לנחם את השכנה ששיכלה את בנה, בכורה. לראות את האחרים חוזרים מהמלחמה, צוחקים, מנשקים, אוהבים ושוכחים. כאילו לא הייתה. היי חזקה, ירדנה, הסתירי את הכאב. אינך יכולה לדרוש מהאחרים שותפות. עד כאן! ולא יותר, כל השאר שלך הוא ושלך יישאר… שלך אלוני שבת בבוקר. השמים עדיין כחולים וצחים וקרים. במעלה התל התלול בו אנו נמצאים כבר למעלה משבוע, מטפסת מכונית "וולבו" לבנה וארוכה. צפינו בסקרנות לעבר "המטורף" המעז להגיע אלינו עם רכב שכזה. כשהמכונית הגיעה אלינו, רצנו לקראתה. מתוכה הגיח גבר לבוש אזרחית, כבן חמישים. "לא רצו לגייס אותי, כי אני לא בכושר". אמר בהתנצלות, "אז החלטתי להביא לחיילים שלנו כל מה שאני יכול". הוא ניגש לדלת האחורית של המכונית, פתח אותה כלפי מעלה וקרא: - "חבר'ה, בואו קחו כל מה שאתם רוצים. מרק חם יש פה, עוגות, גלויות צבעוניות, גרביים, רק תקחו". התחנן. - "כל הכבוד, כל הכבוד!" נשמעו קריאות שמחה. זו הפעם הראשונה, מאז החלו הקרבות, שטעמנו מזון טרי, שלא ממנות קרב. החגיגה הייתה גדולה. שתינו מהמרק החם, בחרנו כמה זוגות גרביים להם השתוקקנו, דברי מתיקה וגלויות על מנת לשלוח הביתה. "ועכשיו, מהר ותעזוב את המקום לפני שיתחילו ליפול הפגזים, מהר, הסתלק מכאן, חבל על הוולבו". ציווינו עליו. רק לאחר שמילא את ידינו מכל מה שהיו לו, נכנס לרכבו והחל חוזר על עקבותיו. לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים, ראינו לתדהמתנו שהוא נע לעבר הכפר "אום בוטנה", שטרם טוהר. החילונו צועקים לעברו, אולם לשוא. מישהו שלף תת מקלע והחל יורה מעל למכוניתו. למזלנו הוא שמע את קולות הירי, נעצר, נסוג לאחור וחזר לכיוון הכפר "ג'אבה" שבידי כוחותינו. ברגעי הפנאי הבודדים, השתדלתי לכתוב גלויות הביתה, לעתים שתיים ואפילו שלוש ביום. השתדלתי לכתוב גלויות מרגיעות, שלא תבטאנה את החוויות האמיתיות שחוויתי. רק כתב היד היה מסגיר אותי מידי פעם. כתבתי באותיות גדולות, הן היו מחוברות, גליות ורוטטות. האם דליה מפענחת את הלכי רוחי ואת סערת הנפש? האזרח, עז הרוח, שלא שאלנו לשמו, השאיר בידינו מספר גלויות. התיישבתי בתוך תעלה ליד הבונקר וכתבתי בגלויה של "הועד למען החייל", שבועיים לאחר גיוס הפתע. הפעם הפניתי אותה לשני ילדי: שבת, סוריה, צהריים 20.10.73 אורית ואמיר יקרים שלומות! בכל יום, בין השעות 14.00- 15.00, חולפים שני מטוסים שלנו מעל למערכים הסוריים הנותרים ומסמנים בשובליהם את האות V (נצחון) בשמיים. דוגמא זו ממחישה את הרגשתנו העכשווית ושל כל כוחות השריון בכל הגזרה הסורית. ברגע זה אני בתקופה של רגיעה, ואם לא המלחמה וקולות הנפץ, שברגע זה רחוקים, אפשר היה לעשות פיקניק. אני משתדל לשמור על עצמי עבורכם ועבור אמא ומקווה להתראות בקרוב. כתבו!! שלכם אבא אלוני. ביומים האחרונים קבלתי מספר רב של מכתבים מתלמידותי ורק שניים מהבית. הצורך לקרוא את המכתבים עוד ועוד הוא כמעט בלתי רצוני. כיס החולצה גדוש במכתבים ובכל רגע של חניה הוצאתי את הצרור וגיליתי את המילים מחדש. הראשון היה של בתי הבכורה אורית בת השתים עשרה: לאבא היקר! משרד החינוך החליט שלומדים מחר, יום רביעי ויום ששי. חזירים! בהיסטוריה נתנה לנו המורה 25 "שאלות הזדהות עם שנות המדינה". כל פעם שהמורה הזו נותנת שעורים, היא אומרת, שהעבודה היא לא יותר מעשרים דקות שתעשה את זה בעצמה בעשרים דקות. קיבלנו ממך היום 4 מכתבים. נורא, נורא שמחנו שאתה בריא ושלם. תשתדל לבוא לברית של התינוק של דני. אני אנסה לתאר לך אותו: "שער שחור, כל שערה באורך של שני סנטימטרים, עיניים צרות, בינתיים תכלת בהיר. פה קטנצ'יק ושפה עליונה בולטת מעט, ראש עגול, קטן ותאבון עד לב השמים." הוא צורח כל הזמן ואוהב נורא מוצץ. כל הזמן הוא משפשף את הפנים וכבר קילף לו את כל הפרצוף. כל פעם שאני מכניסה לו את המוצץ לפה, אני מפחדת שהוא יחנוק אותו. הוא יותר גדול מהפרצוף שלו. תמונה של הבית: כל התריסים סגורים וכל האורות האפשריים מכובים. הטלוויזיה פתוחה ובוקעת משם ערבית שמגעילה את כל שומעיה היהודים. ביבי (הכלב), כרגיל, שוכב ומידי פעם מחליף פוזה. לפעמים הוא מיילל מתוך שינה. אמיר יושב על כסא הנדנדה וקורא את הספר "עזית בארמונות קהיר". הספר כל-כך מותח אותו עד שאינו יכול לכתוב לך מכתב (בעין אחת הוא צופה בטלוויזיה). אימא יושבת ליד השולחן הגדול כותבת לך מכתב. בחלקה צופה בטלוויזיה, בחלקה חושבת ובחלקה כותבת. אני עושה מיליון דברים ועוקבת אחרי דיירי הבית. בזמן האחרון אני מנגנת המון באקורדיון, לפחות שעה ומשהו ביום. סדר היום שלי הוא כזה: בבוקר קמים בלי חשק והולכים לביה"ס, שם לומדים, גם כן בלי חשק, ביחוד בחג. הכי נהנים בהפסקה בצהריים, עושים שעורים והולכים לדבורה לראות את התינוק החמוד והיפהפה. רק בימים שיש לפניהם היסטוריה, אי-אפשר ללכת לשום מקום כי היא נותנת המון, המון, המון שעורים. בטלוויזיה מודיעים עכשיו על הצלחת התכנית שלי: "כוחות צה"ל פועלים עתה בגדה המערבית של תעלת סואץ." אגב, אתה טעית כששייכת את התכנית שלי לאמיר. גולדה מאיר משבחת עתה את צה"ל, את כוחו, את רוחו ובכלל את העם כולו ואומרת שתודות לכם ננצח ונשיג שלום. ובקשר לחלק השני של משפטה – אני מפקפקת. אמיר נרדם על כסאו והולך לישון. גולדה מאיר שולחת לכם ברכה חמה. היא גינתה עכשיו את כל הארצות שעוזרות לארצות ערב, בעוד אנו עומדים על נפשנו. היא שכחה את הארצות העוזרות לנו. הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, נוער נאום ואומר שהם הפריכו את השמועות שאנו לוחמים טובים מהם. הוא ממשיך ונוער שהם מוכנים להפסקת אש רק בתנאי שנחזור לגבולות 67. נדמה לי שהוא חולה בכלבת: כל הזמן צורח. המשקפים שלו כמעט נופלים. לכבוד נאום טפשי זה קיבל תשואות רמות מעמו. הוא מאושר, הוא תוקף בחריפות את ארה"ב. הוא רמז שהעולם הערבי בכוחו לתת ובכוחו לשלול. בסוריה פחות מסוכן מאשר באזור תעלת סואץ ואני שמחה שאתה שם. היום יש "מניקס" בטלוויזיה. אם תמהרו עוד תוכל לראות את "איירונסייד" בבית. מחר אנו לומדים רק שעתיים. ממילא לא יוכלו להעסיק אותנו הרבה, אז למה אנו באים בכלל לביה"ס? בטלוויזיה אומרים עתה, שאתם משועממים ואם נשמע קול ירי זה רק לנסות את הכלים. מראים כפרים דרוזים שלווים שבהם מתהלכים חיילינו. הדבר המצער היחיד הוא שההר המפורסם והלבן בישראל נמצא בינתיים בידי הסורים. בטלוויזיה מראים חיילים מצריים נכנעים והתקדמות מהירה של כוחותינו. נדמה לי שאין לי יותר מה לכתוב. זה המכתב הארוך ביותר שכתבתי מעודי. אני מסיימת עכשיו, להתראות במהרה, מאורית. אורית שלי, כה היטבת לתאר את השיעמום האלוהי של הבית הרחוק והטוב. הלואי והייתי עכשיו למרגלותיך על השטיח החום והשעיר, מלטף את שער פרוותו של "ביבי" הזקן וחסר השיניים. משפחה של שני ילדים וכלב… הגלויות ששלחתי אליהם, לא הסגירו את הלם הקרב ושאון התותחים והטילים: "אני מרגיש מצוין!… ההרגשה טובה ואין כל מקום לדאגה!… אמיר יקר, אני מאד מתגעגע ואני מבטיח לך שבחג הסוכות הבא נבנה סוכה יפה ביחד. אתה עכשיו הגבר במשפחה ותשמור על אורית ואימא." יקרים , כבר שבוע עבר מאז נפרדנו ועדיין המלחמה בעיצומה. מצבי ומצבנו מצוינים. יש הרבה מאד חוויות שנספר ונספר עליהן כשאחזור הביתה. היו כאן הרבה מעשי גבורה, אני בריא ושלם ומרגיש מצוין. כיתבו!! עד עכשו טרם קבלתי מכתב מכם. אוהב. בינתיים קבלתי מכם את שתי החבילות והמכתב עם ה - 50 ל"י. אני ממתין למכתבים נוספים בקוצר רוח. מרגיש טוב מאד ואין בעיות. ד"ש ונשיקות. - …מסרתי לכם ד"ש ברדיו. הכל בסדר, בינתיים. קבלתי רק מכתב אחד. אתמול בערב קבלתי את החבילה שלך עם הגלויה ושמחתי מאד. אין צורך בשלב זה במשלוח חבילות נוספות, פשוט אין היכן לשים אותן. קבלתי גם מכתבים מתלמידותי בביה"ס. כתבו לי הרבה מכתבים, זה עוזר לשמור על מוראל גבוה. בכל פעם שבאה מכונית האספקה אנו עטים עליה כדי לקבל ולשלוח מכתבים. מספר המכתבים, שהחבריה מקבלים בימים האחרונים, מתקבל על הדעת. אני משתדל לשמור על עצמי, כתבו לי איך המרגש אצלכם. …שמחתי לשמוע שכתתה של אורית נרתמה למאמץ הכללי. שלכם אבא. …היום עבר עלינו יום של התארגנות מחדש. …אתמול התפללנו, לא פעם, את תפילת הדרך, שהייתה בתוך ספר תהילים קטן שהרב הצבאי פירון חילק לחיילים. הייתה לתפילה זו משמעות מיוחדת ולכל מילה היה משקל. …קראתי את התפילה לחבריי החיילים וכולם בלעו כל מילה בצמא (כדאי לעיין בה ואז תביני באיזה מצב היינו…) עכשיו מצבנו מצוין. להתראות… אינני רואה בזמן הקרוב סיכויים לחופשה, אולם המוראל גבוה ומצב הרוח איתן. אמיר, אשמח לקבל ממך מכתב ואפילו עם "שגיאים…" …אורית ואמיר, כתבו לי הרבה ושלחו גם ציורים שלכם. כאן כל אחד מתפאר בכשרונות שיש לו וגם אני רוצה בכך. בדף קרבי מה - 8.10.73, שהגיע אלינו, חיפשתי מידע על הקרבות שהתרחשו. במקום המידע מצאתי פניה נרגשת של הסמח"ט אל חיילי החטיבה ועוד כתבה טפשית בשם "חזרנו לגולן"… שנסתיימה במשפט הפרזולוגי: "אש", נשמעה קריאת המפקדים, עשרות קנים פלטו בעת ובעונה אחת מטחי ירי הבאים לומר: "אנחנו שוב כאן". הסמח"ט כותב בין שאר דבריו: "חיילי החטיבה ומפקדיה… לא אנחנו פתחנו באש. אנו מחזירים מלחמה שערה… עתה, לאחר שלושה ימים של קרבות קשים, חזרה עוצמת המחץ של צה"ל ושריונו – עוצמה שתכניע את צבאות הפולשים. עוצמה שתביא, אולי בדרך זו, את מנהיגי מדיניות ערב אל שולחן דיוני השלום. "כבעבר, כן גם הפעם, גילו חיילי החטיבה, רוח התנדבות האופיינית לנו, מעל ומעבר. ההתיצבות לקריאת החרום היתה מהירה וכמעט מלאה. כמו בעבר, כן גם עתה, יצאנו למלא משימה קרבית הטומנת בחובה סכנה. תוך יממה בלבד מן השעה שנקראנו לדגל, נמצאו כבר יחידותינו בקו החזית הראשון ובמגע עם שריון האויב. כמו בעבר, כן גם הפעם, היתה ידינו על העליונה. אלא ששילמנו בשל כך מחיר יקר, - קורבנות נוספים לרשימת חללי החטיבה." "נרכין ראשנו בדומיה לזכר הנופלים. נישא זכרם בגאון וביגון." סגן מפקד החטיבה. - "הנופלים שטרם נפלו מרכינים לך את ראשם – סמח"ט." חשבתי לעצמי לכשקראתי את האיגרת. "אינני מאמין שאתה כתבת את גיבובי המילים האלה. זהו בטח איזה פקיד, ג'ובניק שמעולם לא היה בשדה הקרב, שחתם בשמך ובטוח שגם לא שאל רשותך. "אותו פקיד משתגע להרכין את ראשו בטרם עת ובעיצומה של הלחימה. מצטער, אנו עסוקים מידי מכדי לעסוק בזכרון וביגון". אין אינפורמציה, יש ערפל קרב. בעלון אחר, שיצא על ידי קצין חינוך ראשי, מצאתי את הקטע הבא הקשור בגיזרה שלנו: - "היום הרביעי: המשך שלב הכתישה. בתום ארבעה ימי קרבות, כותש צה"ל את צבאות האויב, אשר פתחו במלחמה. העורף ממשיך בחיים תקינים. העולם היהודי מגלה הזדהות עם מאבקה של ישראל". "על פשעי דמשק": - "בתום ארבעה ימי קרבות נשבר עמוד השידרה של הצבא הסורי הנלחם עתה על נפשו, כאשר צה"ל בעקבותיו. הצבא הסורי, אשר תקף, תוך תאום מלא עם הצבא המצרי, נהנה לזמן מה מן עדיפותו המספרית ומיתרון ההתקפה". "כוחות סוריים חדרו בשלוש גזרות וכוחותנו נאלצו לסגת באופן חלקי. תוך התמודדות כוחות הקו הראשון עם הכוחות הסוריים העדיפים, הגיעו כוחות המלואים אשר גוייסו עם פרוץ המערכה". "והמערכה קבלה מיפנה. צה"ל פתח במתקפת נגד אשר הדפה את האויב אל עמדות המוצא של ערב המלחמה. תוך כדי הלחימה רוסק רובו של מערך הטילים הסורי. השריון הסורי הולך ומוכרע. כוחות הקרקע מזנבים בכוחות הסוריים כאשר מהלכי כוחותנו מוכתבים בין היתר על ידי תוואי הקרקע. הצבא הסורי , הנלחם עתה על נפשו, משלם את מחיר פשעיו מאז ימי ההפגזות מעל הרמה ועד תקיפת כוחות ישראל ביום כיפור". גם בעלון השני של החטיבה נכתב: "נשבר עמוד השדרה של הצבא הסורי", אולם הפעם, האיגרת יותר מאורגנת ופחות פרזולוגית. יש בה גם אינפורמציה חשובה אודות התשלומים שהאשה והילדים יקבלו בזמן העדרותך, אל דאגה, יש מי שדואג למשפחתך": "העורף איתן – חזית חזקה תלויה, בין היתר, בעורף איתן. לשמחתנו העורף שלנו מוצק. אמנם הדאגה והגעגועים מלווים את בני משפחותינו, לא נוח להימצא באפילה. צפירות האזעקה, שלשמחתנו הן צפירות עקרות, מטרידות, אבל בסך הכל באמת לא נורא". יש אפילו בירכת מזל טוב אנונימית "להולדתם של הבנים החדשים – בני החטיבה". - מה על הבנות? חשבתי. בעלונים של מפקדת פיקוד צפון, שנקראו בשם "מחץ", היומרות הן פחותות ומשום כך, מדברות אל לבי. יש שם תצלומים ורישומים, תאורים מפי חיילים שנלחמים בחזית, סיפורים אנושיים על אנשי השריון, הרפואה והחרמש ופכים קטנים מהעורף. אחד העלונים פתח בכמה משפטי פרוזה שהטיבו לבאר במלים ספורות את שהתרחש: "אין אנו רוצים במלחמה, אך נלחמים אנו לחימת גבורה כדי שלא תהיה עוד מלחמה:" – "שסביבנו טרשים שותקים ורכסים נישאים. ציפורי הפלדה עטות – צוללות ונוסקות… שריוני הפלדה נעים בתנופת מחץ קדימה… ואדם היכול לה רמה – ברמה!". אלוני מימין, עם "דוחה" המכונאי, אלוף מקבלי המכתבים דוחה מתפאר במכתבים שקיבל עלון מלחמה של מפקדת פיקוד צפון שהופץ בין ללוחמים - מצאתי בו רישום של גיסי האומן דן לבני. רפול העלה לדרגת תת אלוף, בסוף ימי הלחימה הוציא איגרת ללוחמים מפה כללית של המובלעת סוף פרק י'.
לעמוד האישי באתר
השיירה מתארגנת במהירות לכיוון צפון. החרמון בצפון, לא הרחק מאיתנו, מעלה תימרות עשן ואש. מטוסי חיל האוויר מפציצים אותו ללא הפוגה. הוא נראה כמו הר געש, לפני התפוצצות. מוצבי החרמון, נפלו בידי הסורים, משמשים להם מסתור. החרמון הוא יותר מ"עוד מוצב". הוא סמל לעוצמה, לכוח, לעצמאותו של הגליל העליון, לאי התלות של מדינת ישראל במקורות המים. לא היה לי ספק, אף לא לרגע, שהחרמון יחזור לשליטתנו. מהו המחיר שעלינו לשלם על מנת להחזירו? האם נהיה אנחנו חלק ממערך הכוח הכובש? נפוצה שמועה, שיש בעיות עם החרמון ושלא הכל הכול שם חלק. הקרבות שם קשים ומרים, השמועה אומרת, שתפקידנו יהיה לתגבר את הכוחות. נענו במהירות על קטע מציר הנפט. שתי פלוגות שלנו, רק אתמול בלילה, פונו מהחזית וטרם התאוששו מהלם הקרבות. חלק גדול מהזחלמים נפגעו בקרבות, חלקם עלו באש, על כל תוכנם וציודם. חיילים נסעו לצידנו באוטובוסים של "אגד". נאמר לנו שכלי המלחמה שלהם נפגעו בקרבות. מוזר שאנו נקראים לסייע, חיילים עייפים משמונה עשרה יממות של לחימה רצופה ללא שינה. חיילי הגדוד נעים צפופים בזחלמים. השיירה שלנו התערבבה בשיירות נוספות של זחלילים וכלי רכב משוריינים, נראים כחדשים, עדיין לא השתתפו בקרבות. פנים צעירות, ללא חתימת זקן, עם כובעי פלדה ושחפצים, ילדים של ממש: "חיילי גולני". במקום להמשיך צפונה לחרמון, עם חיילי גולני, הגדוד שלנו פונה לעבר יער האלונים שמול הכפר הדרוזי "מסעדה". ליער "אודם". אנחנו בעתודה. חיילי גולני ממשיכים לנוע קדימה, לעבר החרמון. כלי הרכב שלנו מפלסים דרך בינות לעצים, חובטים בערמות של עלי שלכת ושקדי בלוט. כל הגדוד, כאילו נבלע על ידי היער הקסום והנעלם. במלחמת "ששת הימים", גם לאחר שהמלחמה נסתיימה, הסתתרו ביער זה חיילים סוריים שצלפו לעבר כוחותינו, שחלפו על כביש "מסעדה - בוקעתה". באחד הימים הם השליכו לכביש גופה של טייס שלנו, שנפל, טמונה בתוך שק עם סימני התעללות אכזריים. הזחל הגמלוני שלנו מצא מסתור מתחת לאחד העצים העתיקים. אוויר של סתיו, נעים, קריר, טחוב משהו, מריח עלי שלכת. לראשונה מאז החלו הקרבות, פרשתי שמיכה על ערמה עבה של עלי שלכת. דחסתי אותם מתחת לענפיו של עץ אלון עתיק, הנחתי עליהם את שק השינה, השחלתי עצמי פנימה, בלתי נראה כמעט, פעם ראשונה לבדי, עם עצמי. טמנתי את ראשי בתוך העלים ונשמתי אותם עמוקות. ריח האדמה האדומה והטחובה היה כריח הבושם באפי. התמונות החלו חולפות במהירות אל מול עיניי העצומות, ללא כל הגיון וסדר: גדרות בזלת שחורות, חוטי תיל, טנקים, פיצוצים של קטיושות, מבנים עגולים ומרובעים. תמונות אילמות ולא מזיקות. איוושת העלים, עליהם הנחתי את ראשי, קטעה את מהלך התמונות ושקעתי בתרדמה עמוקה. -"חברה", "מי רוצה להירשם לחופשה?" קרא מישהו בקול והעיר אותי משנתי הערבה. לא קפצתי, נשארתי לשכב במקומי: חופשה, הבית, האשה, הילדים. לפתע נעשו מוחשיים אפשריים. בכל ימי הקרבות שאבתי מהם עידוד וכוח לעמוד בפני טילי המטוסים, רסיסי הפגזים והלם הקרב. הציפיה לראותם נעשתה לפתע ריאלית. היא צפה ועולה מהפינה הנסתרת של הספק ושל חוסר הוודאות שאי פעם אחזור ואראה את משפחתי. היא מקבלת פתאום תמונה צבעונית, מוחשית, בעלת שלשה מימדים. שדה הקרב אינו מקום לטיפוח תקוות ואשליות, אתה מדחיק אותן עמוק עמוק בלבך, ליד עורק החיים, מבלי לאפשר להן לזרום, לפרוץ החוצה, על מנת לשמור על השפיות. והנה התקוות והאשליות עומדות במצב של "היכון" לסיכוי לחזור ולהיות מציאותיות. וברגעים אלה אני כורת ברית שוב, בפעם המי יודע כמה, עם אלוהים על שהביא אותי עד הלום. ובאותו הזמן בדיוק, אני מגלה, שעם חבריי הטובים, אלה השרועים והנאנקים בשדות הקטל, אלה שלא חזרו, הברית הזאת אתו הכזיבה. אני מחשב חישובים ושואל במה אני טוב מהם. מאזן החסדים והעוולות שעשיתי בימי חיי אינו טוב משלהם. ושוב הספק משתק בי את האמונה שמבקשת לפרוץ . שוב ושוב, כשביבי תקווה ותוחלת, האמונה נתלית ומתחלקת, מתחלקת ונתלית, ואני נאטם ופורץ ומתייסר, מקווה ומדחיק, וחולף לו היום ועוד יום ואני חש וכואב, מרגיש וחי ונושם, מייחל ומפחד לקוות, כי התקוה מתנפצת במהמורות הפגזים והיא יפה רק לשוטים… חלומות, שאיפות, אהבות, מקומם בעולם האחר. כאן, בשדה הקרב, הן מתגמדות ושואפות לאפס, כמו בועות סבון בחלל, מעופפות, אוספות נשמות ונעלמות. וחולף היום ואתה חש וכואב ומרגיש ונושם ואוטם רגשות. ולפתע, הקריאה: "מי רוצה לצאת לחופשה?" מחזירה את התקוה, מגרשת את הייאוש ופורצת מאבי העורקים בזרם אדירים עד לנימי הנימים שלך גופי. הלב הולם בחוזקה, ואני מתנתק מהניתוק וקורא לעצמי בשם, אלוני! כאילו נולדתי בזה הרגע מחדש. ואני, מסתבר לי, לאחר קריאת השמות, רק במחזור השלישי של החופשה, בת עשרים וארבע השעות. ולא איכפת לי שזה כך, ולא מקנא בחבריי שיצאו לפניי, ולא מתערב בהגרלות של מי יצא במחזור הראשון, כי טוב לי, כי נשארתי... הגיע הרגע. אני באוטובוס יושב ומצפה. מצפה למפגש עם העולם שממנו נעקרתי, כך לפתע פתאום. נשלפתי מיום כיפורי הפרטי, ממיטתי שבדרך הים בחיפה, ומאותו הרגע איני בר שליטה על קיומי. איני יודע מי הוא השליט: הבונקרים, ריח הדלק השרוף, גופותיהם המזיעות של חבריי, כובע הפלדה ושבילי האש בשמים, או מכתבת השרד והטלפון בעבודה, המכונית, ארוחת הצהריים, המיטה, גופה החם של אשתי, והשיגרה המשעממת והאלוהית של החיים. ביער האלונים ב"מסעאדה" אני יושב באוטובוס, ממתין לתזוזה, וחושב: מוזרות דרכי עולם ומוזרות עוד יותר מחשבות אנוש. העוצמה, של שאלת הספק, מי משני העולמות שליט יותר, - חבריי בשדה הקרב, סלעי הבזלת ורעשי המלחמה, או החיים כאזרח. עצם המחשבה הזאת, מחרידה את לבי. מי משניהם קיים יותר, מי משניהם אמיתי יותר. הספק המתמשך הוא מקורו וסימנו של הטירוף או של הגאוניות. ואולי מה שהיה קיים, בעולם ממנו הגעתי, אינו קיים וצריך בדיקה. והאם היה קיים בכלל, במשמעותו האמיתית. ואם היה קיים במשמעותו האמיתית, שלפני יום כיפור, אולי אינו קיים במשמעותו האמיתית שאחרי יום הכיפורים.המעבר מהחיים האמתיים, לשדות השחורים של המלחמה ושל המוות הוא כל כל כך חד וכל כך טראומטי, עד כדי טירוף הדעת. היכן מסתיימת המציאות והיכן מתחיל הדמיון. היכן החיים האמיתיים והיכן ההזיה. הכל מתערבב, אני צריך זמן כדי לארגן את שניהם ולהבין בכל פעם מחדש שהחוויות אותן חוויתי אינן הזיה, הן אמתיות חזקות ומשפיעות עד כאב.או, אולי האמת היא יחסית ואולי היא מתחלקת ומפנה מקום לעוד אמת ולעוד אמת ויש הרבה אמיתות של קיום ואולי מסוגל אני לספוג יותר מאמת אחת, ולחיות עם כולן בשלום. ואולי אמת אחת תדכא את רעותה, ואולי אחת מהן תכבוש את כולן. מי היא האחת שתכבוש? אם תהיה זו של ריחות המלחמה, אכנס לטירוף של חושים ולטירוף של דעת... ואולי כולן ייכחדו ואשאר בלי כל אמת, כמו לוח חלק הצופן בחובו תקווה חדשה, חיים חדשים. אולי מתוך כל האמיתות אכתוב אמת חדשה, שתהיה צרופה, שתהרוס את המלחמות, את הזיופים ואת הצרימות, את דברי ההבל של הפוליטיקאים ושל הגנרלים ושל כל העולמות שלנו ושל אויבינו... דבר אחד ברור לי, בעוד כך וכך שעות אני עומד להיפגש באמת הקודמת שלי, שממנה נותקתי ואליה אני חוזר באהבה. אבל גם אותה, כאילו שאני עומד לבחון מחדש, באמות מידה שלא ידעתיכמותן. העמידה הרצופה אל מול החידלון של הקיום הפיסי והסיכוי לצאת ממנו ללא פגע, יוצרת בי סרגלי מידה ואמות מידה, שלא הכרתי קודם. עלי להשתמש בהם כדי לחיות חיים טובים יותר אמיתיים יותר. בתוך סערת המחשבות המטריפות והגילויים המדהימים, מנותק כליל מהסובב אותי, אני מוצא את עצמי, לפתע, מחוץ לאוטובוס עם תרמילי בידי. מה קרה? האם ביטלו את החופשה?. הכל אפשרי. פתאום מתברר לי שהמפגש עם האמת הקודמת שלי, חשוב לי יותר מכל, אינני יכול ואינני רוצה לוותר עליה. כל השאר הן מחשבות הבל של מלחמה ארורה. כי האמת העכשווית, זו של המלחמה, נעשתה איומה, מכוערת ובלתי נסבלת. כדי להתנתק ממנה ולחיות את חיי, עלי לשאוב, למוץ כל טיפה של כוח מהאמת הקודמת שלי. והיציאה לחופשה של עשרים וארבע שעות, זו שתאפשר לי לחזור אל השפיות ולכל אהבותיי, הנה היא הולכת ונשמטת מידיי. אני מנסה להתעורר מהזיותיי וממחשבותיי ומגלה לפתע את הסיבה לירידת חבריי, ואני בתוכם, מהאוטובוס. סרן איציק, קצין החימוש, העלה חשד, שחייל מסוים, גנב חלק חילוף מתוך הזחל הטכני. "מד לחץ לגלגלים", בעטיה הוא מחליט להוריד מהאוטובוס את קבוצת חיילי הזחל הטכני, ואני בתוכם, כחשודים בגנבה. אני עומד בשורה עם חבריי, שולף מתוך תרמילי את הבגדים הצואים מזיעה, את האבק והפיח השחור, ואת כל ריחות המלחמה, את צרורות המכתבים שקיבלתי ומראה אותם קבל עם ועדה. כך עושים גם חבריי. הגניבה לא נמצאה, כי אולי לא התרחשה מעולם, אולם הביזיון והקצף מהמעמד המשפיל נולדו בי באותו הרגע. כל תחושות ההקרבה וכל הערכים עליהם התחנכתי התנפצו לרסיסים בגלל סרן אטום מוח. חבריי ואני, ואיציק בתוכם, עולים מחדש לאוטובוס. ממקום מושבי, אני מרגיש בחילה פיסית עזה מהמעמד המבזה. עשרים ואחד יום טולטלתי בין חיים למוות בקופסת הפלדה, נלחמתי על חיי, נלחמתי למען חיי משפחתי ולמען חיי האומה, בדיוק כפי שכתוב בספרים. במקרה גם נשארתי בחיים, ולפני הרגע הנכסף, שלמענו נלחמתי, לפני שאני נפגש עם העולם אותו נטשתי, כשאני הלום מחשבות על אותם ערכים עליהם נלחמתי, למען הפסים הכחולים החרוטים על דגל הלאום שלי, בסרעפי מחשבות אודות ערכם של החיים ושל הספק בתכליתם, מופיע הסרן העלוב ומחבל במעמד. הוא מעמיד אותי במסדר החשודים בפני חיילי הגדוד. ניסיונותיו להסביר, שהוא חשד במישהו מסוים, רק מגבירה את תחושת הבחילה והגועל למעשה הנתעב. אני ניגש למקום מושבו של הסרן ומביע בפניו במילים, את תחושת העלבון והקבס ממעשיו. אני פולט את הגועל ומקיא אותו מעבר לחלון האוטובוס הנוסע בינות לעצים של יער האלונים ב"מסעאדה" בדרך הביתה. הירידה מרמת-הגולן מיתנה את סערת רגשותיי ופינתה מקום להתבוננות זהירה בנוף המתחלף. התבוננתי בשיירות כלי הרכב העולות וזורמות מולי, בקבוצות של חיילי חימוש, שבסדנאות מאולתרות בצידי הדרכים שניסו להפיח חיים במפלצות פלדה. אני מתבונן עד לאן הגיעו הסורים במתקפת הפתע שלהם. טנקים סובייטים צבועים בצבע ירוק זית מפוזרים בשדות הבזלת, נראים כחדשים, חלקם חסרי צריחים שהועפו מעוצמת פיצוץ התחמושת שבתוכם. ארבעה טנקים סוריים עומדים מכונסים דוממים, כשקני תותחיהם מופנים לארבע רוחות השמים ואחוריהם צמודים זה לזה, נראים כקיפוד ים ענק המזקיר את מחטיו, כאילו נערכו להגנה היקפית. עשן מיתמר עדיין, מאחד מהם, מעיד על כך שנפגע לפני זמן לא רב. בתוך תנופת הבלימה וסערת הפריצה של כוחותינו, נלכד חלק מהשריון הסורי בתווך, בנסותו להצטרף לצבאו הנסוג. הוא לא פסק מנסיונו לפגוע בשיירות האספקה שעלו לרמה. על הגדרות של מחנה "נאפח" נשארו תקועים טנקים ירוקים. ממש לצידם, הטנקים החומים שלנו. חום וירוק, סמלי האדמה והפריחה, הצמיחו כאן רק הרג ומוות. אני עוצם את עיניי. טרטור גלגלי האוטובוס על גשר בנות-יעקב, החוצה את הירדן, כאילו סימן את המעבר לעולם האחר. במלחמת "ששת הימים" מצאתי, באחד הבונקרים, ליד העיר קוניטרה, מחברת עבה. פתחתי אותה מתוך סקרנות. לתדהמתי גיליתי מילים עבריות כתובות בכתב יד רהוט, מילים מנוקדות, כמעט ללא שגיאות כתיב. בצד המלים העבריות נכתב תרגומן הערבי בשורות ישרות, כתב יד עגול, מסודר. התדהמה הפכה לסקרנות, מעניין לדעת מיהו חובב השפה העברית ומה הוא לומד. החילותי מעלעל בדפי המחברת והסקרנות פינתה שוב מקום לתדהמה ולשאט נפש. בצד מלים כמו "האפליה הגזעית", "קזה-בלנקה, "אשכנזים", "ספרדים", קראתי מלים כמו "ממזר", "יימח שמך ושם זכרך", "סמרטוט", "זין מלוח בתחתיך" "זונה", "רועה זונות", "שד" "שדים", "פיטמה", "מותק","מזמוז", "חיבק", "מצץ", " נקודת חן". גם במלחמת ששת הימים, לא חצו הטנקים הסורים, את גשר בנות יעקב ואותו חייל סורי אלמוני ודומיו, לא הצליחו לממש את ששקדו בלימוד השפה העברית. אוצר המילים שלמדו לא הטיל ספק בדבר כוונותיהם, אם ואילו היו מצליחים לממשן ולהגיע לישובינו ולבתינו. ראש-פינה, צפת, הכפרים הערביים שבגליל, כרמיאל, עכו, חלפו כבחלום. מצאתי עצמי יושב ב"כרמלית" המטפסת אל הר הכרמל, מתבונן לראשונה בציבור של אזרחים. מצבעי השחור של הבזלת והלבן של השמש הקופחת, העולם החל לחזור ולהיות צבעוני. אשה צעירה, נאה ומטופחת, יושבת מולי ב"כרמלית", לידה בנה הקטן. שערה בלונדי ארוך, מתבוננת בי ודרכי. ברכיה החשופות כמעט נושקות לברכיי. קימורי שדיים עדינים, מחוטבים. העיניים הכחולות, האף הסולד, הכתפיים, הצוואר היפה, עדוי במדליון זהב. טבעת הנישואין באצבעה והברכיים המשיקות. הישרתי בה מבטי, כאילו חיפשתי בה את האישה שבנשים ובמקום זה צלמתי בתוך עיניה הכחולות את שדות הבזלת השחורים… יצאתי מ"הכרמלית." טיפסתי במדרגות הנעות אל עבר היציאה שבמרכז הכרמל. "המרכז," שרגיל הייתי לראותו זוהר ושוקק חיים בשעת ערביים זו, היה מיותם ואפלולי. ה"ייקים" הקשישים היושבים, דרך קבע, בחליפות מחוייטות, בבתי-הקפה עם כלביהם העטויים בכסויי צמר צבעוניים, נעלמו ואינם. הם היו לוגמים ספלי קפה ומתבוננים בעוברים ושבים. האנשים שחלפו על פניי, נראו חפוזים, ממהרים ועגמומיים. הרגשת ההקלה שציפיתי לה לכשאגיע לכרמל, לא הגיעה, כאילו לא תמה המלחמה. האוטובוס היורד לדרך-הים בושש להגיע. האנשים הצטופפו מסביב לעמוד התחנה כחבורה מוזרה, שקטה ואילמת. שעון החול של חופשתי הקצרה ממשיך להתרוקן מחלקו העליון וטרם הגעתי הביתה. מחר באחת-עשרה בבוקר, עלי להתייצב בתחנה "אגד", כדי לחזור לרמת-הגולן. הרמתי את ידי לטרמפ. הנהגת במכונית שעצרה, הביאה אותי עד לפתח ביתי. לבי החל להלום בחוזקה, אני מטפס במהירות במעלה המדרגות. נעצרתי מול הדלת. כאילו חלפו יובלות, מאז עזבתי את הבית. האם יכירו בשינוי שחל בי? נשמתי עמוקות, מוכן לקראת הפגישה. לחצתי בעדינות על ידית הדלת. היא לא נענתה לי. צלצלתי בפעמון, אין תגובה. האם אינם בבית? היכן הם יכולים להיות בשעה הזאת? מוזר, לראשונה גיליתי שבכל ימי הקרבות צרור המפתחות של הבית, ושל ביה"ס אותו ניהלתי, נשאר מונח בכיס מכנסיי. כאילו המפתחות היו הבטחה שיגיע מועדם. הוצאתי את הצרור ופתחתי את הדלת. אפלולית הדירה, אין בה איש. הדלקתי את האורות, כשאני מתעלם מהאפלה ששררה בכל השכונה. לפתע, כאילו הוכיתי בסנוורים ואיני מבין מדוע. אין זה האור שמכה אותי בסנוורים. מוזר, כעיוור שהתפקח, גיליתי מחדש את עולם הצבעים. כך עומד אני, מתבונן בפרטים המוכרים לי. כאילו מגלה מחדש את צבעי האדום, החום, הלבן, הסגול. פנטזיה של צבעים מול השחור המדכא של חושות הבזלת השחורה שברמה הסורית. מסוחרר, חיפשתי את הטלפון וחייגתי את המספר של שרה חמותי. - "הלו, הלו, דליה אצלך?" שאלתי אותה בחוסר סבלנות ובחוסר נימוס, כאילו חזרתי עכשיו מהעבודה, מעשה של שיגרה. - "מי זה, מי זה, זה אתה אלוני?" שאלה בקול נפחד. - "איפה אתה?" - "אני בבית, איפה דליה והילדים, הם אצלך?" שאלתי שוב בלי לשאול לשלומה. - "הם בבית. הם לא בבית?" אמרה מבוהלת. - "אבל אני מדבר מהבית". אמרתי וטרקתי את הטלפון. היכן היא יכולה להיות? דליה אוהבת את הבית. מאז ומתמיד לא עזבה אותו, שלא לצורך. גם ליציאה, לבילויים חברתיים הייתי צריך להפציר בה, שתצא. הייתה תמיד פורצת באנחת רווחה, כשהיינו חוזרים הביתה מבילוי אצל חברים. "אתה לא חושב שזה בזבוז זמן?" הייתה אומרת, וחוזרת לעסוק בקריאה או בכתיבת עבודות לצורך עיסוקיה המקצועיים. היא בודאי יצאה למרכז הכרמל לקניות, אולם מדוע דווקא בשעה הזאת? כאילו שציפיתי, שתדע על שעת בואי. בכל המכתבים, לא כתבתי אודות חופשה אפשרית. לא יכולתי לעמוד בפני קוצר רוחי. ירדתי במדרגות, בקפיצות קרב, פתחתי את דלת מכונית ה"ווקסהול" העתיקה שלי, שבמשך כחודש ימים עמדה בשממונה, ללא שימוש. נעצתי את המפתח במקומו והמכונית לא הכזיבה, כאילו נרתמה למאמץ, נהמה ברעש וזינקה לעבר הכביש הראשי. הרחוב היה שרוי באפלה מוחלטת וכן גם הבתים. רק עכשיו עיכלתי שבעצם כל חיפה עדיין שרויה בהאפלה. רק פנסי מכוניתי מבהיקים בלובנם. פנסי המכוניות שחלפו מולי היו מרוחים בצבע כחול כהה והאירו עמומות דרך סדקים לבנים, שנבעו מהצבע. שיא הטיפשות. זה שבוע ויותר, ששיירות מכוניות מטפסות אל רמת-הגולן, באורות מלאים, ללא מורא, וכאן, בעורף הבטוח, בחיפה, כולם שרויים באפלה. רק עכשיו החילותי להבין, בעצם, שגם העורף היה שותף לחוויות המלחמה ושהאפלה מבטאת את המורא מהפצצות אוויריות. התעלמתי לחלוטין מהצורך לכבות את האורות. החלטתי לחגוג ולבטא את הניצחון שלנו ושל חופשתי הראשונה, בדרך זו. אין צורך לחשוש, אין צורך לכבות אורות. רמת-הגולן חזרה להיות כולה שלנו. ולא עוד, אלא שאנו חונים חמישים קילומטר מעיר הבירה הסורית, דמשק. לא היה אף אחד ברחוב, שיוכל להתרשם מחגיגת הניצחון הפרטית שלי. רק שמעתי נהגים, שחלפו מולי שואגים: "תכבה את האורות, אידיוט". החניתי את המכונית באמצע מרכז הכרמל השומם. יצאתי ממנה והחילותי לחפש את משפחתי. "דליה, דליה!" שמעתי את עצמי קורא בקול גדול. "דליה, דליה!". רץ וקורא ואין עונה. רק אנשים בודדים מסתכלים עלי כעל מטורף. לא איכפת לי, רק דבר אחד חשוב – למצוא אותם. מאוכזב, אני חוזר למכונית. כל החנויות סגורות ואפלות וגם פנסי הרחוב כבויים. עלטה שחורה ומנוכרת, במקום היפה ביותר בכרמל. התנעתי את המכונית והדלקתי את האורות. יחד אתם דלקו, לפתע, כל האורות במרכז הכרמל. כאילו אני חוללתי זאת. מרכז הכרמל חוגג את חופשתי. בוטלה ההאפלה וכאילו נגמרה המלחמה. אין חשש להפצצות. כבמטה קסם גם אנשים החלו נראים ברחובות, אבל את דליה והילדים לא מצאתי. שוב עמדתי ניצב מול דלת ביתי והפעם פתחתי אותה כאילו בסערה. "בוביקה, וונצק, אבא בא!" – קראה דליה ונתלתה עלי. גם אורית ואמיר נתלו עלי מסביב בצהלה. " קבלת את המכתבים ששלחנו לך?" קראו. "באת לתמיד?!" – קראה שאלה דליה. - "עד מחר בשעה אחת עשרה בבוקר". - "לא אתן לך לחזור. לא אתן, מספיק לי ממלחמות. אתה צריך להישאר שלנו. יש מספיק גברים שלא נלחמים. אפילו שלושה שכנים מהבית שלנו, אני רואה אותם יום יום בבית". כאילו אמרה דבר לזות שפתיים והוסיפה: - "ועכשיו נשלח אותך לאמבטיה. כמה זמן לא התקלחת?" שאלה. - "מאז שעזבתי את הבית". אמרתי. לפתע הבנתי שאני נושא אתי את ריחה של המלחמה, את ריח החושות העלובות, הבונקרים, השמן, הנפט, הדם והזיעה. דליה מיהרה לחדר הרחצה, פתחה את ברזי האמבטיה, החמים והקרים. הוציאה מהארון שמפו ריחני ופיזרה אותו בשיפעה לתוך המים המתבלבלים. נכנסתי עם המדים המלוכלכים לחדר האמבטיה ודליה והילדים נשארו להמתין בתוכה. חלצתי את נעליי הכבדות ואת בגדיי, כשכולם מריעים למראה כל בגד מלוכלך המצטבר לערימה, כאילו היה זה מבצע מיוחד. עמדתי בעירום מולם, כשהם עומדים ומתבוננים בהתפעלות וכאילו לפי אות מוסכם, הטבילו אותי לתוך האמבטיה וכל אחד מהשלושה החלו לקרצף את גופי, בשמחה ובצהלה, כשהם מתיזים מים וקצף של סבון ריחני. לכול עבר הרגשתי הרגשה של אושר. כאילו שכבות, שכבות מתקלפות מגופי, של הלכלוך עם ריחות המלחמה, של הבזלת ושל הטנקים השרופים, של השוחות והבונקרים, הכל מתקלף, נושר ונעלם ואני נעשה קל מרגע לרגע וחוזר אל האמת הראשונה שלי. האומנם? לאחר ששבעתי לראות את הילדים, שנרדמו על השטיח שבחדר האורחים ודליה סיימה להכין לי מטעמים ממצרכים שמצאה במטבח, עידכנה אותי במלחמת הקיום שבעורף, הירידה למקלט, הרצון להמשיך למרות הכל בחיי השיגרה, הולדתו של אורי ביום השני למלחמה כשאביו היה אי- שם בסיני, המצב המדיני שלנו כפי שהשתקף באמצעות מסך הטלביזיה, שלא הפסיק מלשדר, והעובדה שכל הדברים בבית מתקלקלים ברגע שאני עוזב אותו: התריס נשבר, הבוילר דולף והשעון עמד מלכת. ומה לך הוכחה טובה יותר שאסור לי יותר לנטוש את הבית… הכפר "ג'אבה" נגלה לעיניי עם צריח ומסגד וקימורי כיפות בית תפילתו. חיילים פזורים בכל עבר בתעלות בזלת שפוכה, בבונקרים, בצריחי הטנקים ובקופסאות הזחלמים. אינם נעים כאילו קפאו בהבזק אחד של מצלמה. האדמה, הבתים והנוף מסביב כולו אפור-שחור ורק השמיים מאדימים באודם של שקיעה. עננים ראשונים של חורף, משוכים מאופק לאופק כשמיכה צבעונית המכסה הכל, כמנסה לחמם את האדמה הקרה. שובלי אש קורעים את השמיים ונוחתים בכל מקום, משאירים אחריהם מהמורות ואבוקות עשן ואפר. גדרות הבזלת נרעדות מעוצמת הרעש ופה ושם נפערת פרצה שאבניה מידרדרות. דממה מוזרה שולטת בכל. רעשי ההבהקים והנפילות של הפגזים, אינם נשמעים כלל. גם החיילים ואני ביניהם, אינם נעים. כולם נסוכי שלווה וביטחון. מבטיהם פונים כלפי השמיים הבוהקים בארגמן השקיעה וכולם, עד אחד, עוסקים בשקיקה בפעולה אחת: – כולם, כולם מפנים פיותיהם מעלה ויונקים משד ענקי, כאילו הוא בעל אלפי פטמות. - "זהו השד של המח"ט". ידעתי בביטחון. "כולם יונקים ממנו והוא מפנה את הדד לכולם. השד מניק וכל חיילי החטיבה יונקים, כגורי חיילים, שואבים ממנו כוח ותענוג. השד מסתיר את מרחבי השמים האדומים . הוא מכסה את כל הכפר, כאילו רצה לסוכך על כולם, עד מחנק. התעוררתי לפתע, כשאני מחפש את השד הענק ואת הכפר. "היכן אני?" אני עטוף בשמיכת פוך צבעונית, כשגופה של דליה מכסה את גופי. כאילו אני חסר משקל, כעובר ברחם. הדקות חולפות ועדיין אני מנסה לחזור למציאות. הדבר אינו עולה בידי בקלות. רק כשדליה פונה אלי בדברי חיבה וליטוף, הבחנתי בארבע קירות חדר השינה החם, המזרון הרך, שמיכת הפוך הקלילה ודליה. שקעתי בשינה עמוקה עד לשעות הבוקר המאוחרות. חזרתי מהחופשה ליער האלונים ב"מסעדה", לא לפני שתיקנתי בבית את כל הטעון תיקון. התריס, הבוילר והשעון ומחברת עבה שקניתי כדי לכתוב בה יומן זה. הרגשתי דחף עצום להביע את החוויות, המחשבות, הלבטים, שהיו מנת חלקי במשך עשרים הימים שחלפו. החופשה הקצרה לא יכלה לתת פורקן לכמות האנרגיה העצומה שהצטברה בי. דבריי נשמעו זרים ומוזרים באותו העולם הראשון אותו נטשתי לפתע פתאום. החיים הם מעין מגילת קלף, מגוללת כספר תורה: בגליל הימני מגולל עברך וכל פרטי חייך. בשמאלי, מגולל העתיד שטרם נכתב. בתווך, בין הגליל הימני לשמאלי, פרוש ההווה, כתוב בשורות ישרות, צרות. אינו מגלה הרבה, מוצפן בין גלילי עבר לגלילי העתיד. המגילה סובבת לה לאיטה, חופנת בקרבה את העבר ומגלה טיפין טיפין טפחים מהעתיד. בימים של שיגרה וחול, מתפרש לו העתיד, במין רצף אחיד, השואב את המשכיותו מהעבר. עכשיו, הכל השתבש מגילת העתיד כאילו פסקה לנוע, או שהיא מזייפת בכתיבתה, אינה תואמת. למגילת עברך. לפתע, הגליל הימני נעשה לך חשוב ואתה מגולל אותו, פורש אותו ונתלה באותיותיו. מאורעות, אירועים ודמויות עבר, קרובים ורחוקים, חוזרים אליך ואינך יודע אם תפגשם בעתיד. מגילת חייך לפניך. עליך רק לקרוא בה ולדלות מתוכה את האוהבים והאהובים. זמנים ומרחקים. מוסכמות חברתיות מאבדות מחשיבותן והופכות להיות מזויפות וצורמות. הסתבר לי, שבמשך ימי הלחימה, שלחתי גלויות גם לדמויות עברי, גלויות חפוזות. אתה כותב, משמע שאתה קיים. קיבלתי בתגובה, מאות רסיסי פז, מכתבים וגלויות שגישרו בין מגילת העבר להווה המתמשך.
