מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 23/08/2023

תאריך האירוע: 2023-05-12

מספר צפיות: 493

תאריך גיוס יוני 1962 | פרשתי לגמלאות 1/9/84 | פרשתי בדרגת סא"ל | טלפון 050-7502996 | גר בזכרון יעקב |  אב לארבעה ילדים. שכלתי את בני זיו שנהרג בתאונת דרכים בגיל 23.

קישור לכתבה המקורית

מוקדש לרעייתי האהובה דורית
דורית ואני

בית בלי אישה כשנה בלי אביב

יפה שלי...

הן אחרי ככלות הכל

היה לי כישרון גדול

להזדקן איתך יחד

                   זאק ברל

אני ורעייתי דורית בצעירותנו

אני ורעייתי כיום

תמונתי כנער

ההכנות לגיוס לצה"ל

המוטיבציה שהניעה אותי  עם גיוסי ובכל שנות שרותי

מאז ומתמיד משאת נפשי הייתה להיות קצין בצבא הגנה לישראל. ההשראה לכך הגיע אלי מתוך סיפורי התנ"ך שגדלתי עליהם וכה אהבתי להקשיב ולקרוא מתוך ספר הספרים על גיבוריו. מתוך כך הבנתי את משמעות כוחו של האדם ויכולתו של הפרט לגרום לשינוי. קראתי על גבורתו של החיל, מעמדו של הקצין ותרומתו למען השמירה על מולדת עצמאית.

אני שימשי שבינקותי חוויתי את השואה ומוראותיה, יודע שמדינה יהודית עצמאית היא לא המובן מאליו, אלא צריך להתאמץ ולעמול קשה מאוד ולשלם מחירים אישים כבדים, כדי לשמור ולהגן עליה מכל הקמים והחורשים עליה רעה. הרגשתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואנו שוב כמו בתקופת התנ"ך, קיבלנו את המדינה במתנה ואני באופן אישי, מופקד להגן עליה יחד עם כל בני דורי. האמנתי בקדוש ברוך הוא שהבטיח לנו את הארץ הזו וקיים את הבטחתו. ומכאן והלאה, כלומר, חובת ההגנה והשמירה עליה, מוטלת עלינו, ועל מנהיגינו הגדולים והדגולים, שישמשו דוגמה לעם וידעו להוביל את העם בדרך הנכונה. כמו משה רבנו שידע להוביל את העם במדבר במשך ארבעים שנה למרות כל הקשיים שניקרו בדרכו, כמו דוד המלך ושלמה, דוד כבש את הארץ מידי הזרים, הכתיב את גבולות המדינה תוך כדי הקרבה גדולה מאוד ושלמה בנו נהנה מפירותיו של אביו ובנה את בית המקדש, בית האלוקים. הם אלה שנתנו לי את הכוחות והאומץ להתחייל, להיות קצין, להתנדב ולהראות דוגמה אישית במלחמות ישראל.

בנוסף לכך מגיל צעיר ביותר שתיתי בצמא את סיפוריו של ישראל אחי, עקבתי בהערצה אחר שירותה הצבאי של אסתר, שמעתי את שתיקותיו של אריה , והבטתי בהערצה על שלום אחי התאום שעבר בהצלחה את הטירונות של הצנחנים ובעיקר הפנמתי את הערצתו וגאוותו הגדולה של אבא בילדיו המשרתים בצבא בשירות משמעותי. לאור כל זאת, היה ברור לי שאני אהיה קצין בצבא שלנו.

בגיל שש עשרה בערך, התחלתי את ההכנות שלי לקראת השירות, התחלתי לנווט במסלולי הליכה עם מפת דרכים בידי. ניווטתי ביערות הכרמל, בכל פעם התבוננתי במפה, קבעתי לי נ.צ. והגעתי לשם בדיוק מירבי, כך גם למדתי  להתמצא היטב באזור העמקים ובכל אזור חיפה.

התחלתי לשפר את היכולות הגופניות שלי, בהדרכתם האישית של ישראל ואריה. התאמנתי בריצה למרחקים ארוכים עד שיום אחד הגעתי למגרש "מכבי חיפה" בקרית אליעזר, וללא כל מחשבה, הצטרפתי לשחקנים תוך כדי אימוני הריצה שלהם, היה לי קשה מאוד לעמוד בקצב שלהם, אבל לא ויתרתי לעצמי. בסופה של הריצה גופי הביע את מורת רוחו ממאמץ היתר שכפיתי עליו והקאתי את נשמתי.

המאמן התבונן בי וראה את נחישותי, הוא שאל אותי אם אני חלק מהקבוצה ובמידה ולא, אם נרשמתי כבר. עניתי לו שאין באפשרותי להצטרף ולהיות חלק מהקבוצה כי אין לי אפשרויות מימון. וכשהוא שמע שהגעתי מביתי בחליסה עד קריית אליעזר למגרש מכבי בריצה, הוא רשם אותי מיד וויתר לי על התשלום. העניין עורר אצלי את המוטיבציה, להתאמן  אף יותר, ולפתח את הכושר הגופני שלי,  עד שבשיא כושרי, השתתפתי ב"מרוץ התבור." רצנו לאורך מסלול של 10 ק"מ, שבסיומו, זכיתי במקום הראשון.

בימי שישי בערב לאחר סעודת שבת, נהגנו להתאסף בסניף "בני עקיבא" בהדר הכרמל. אל המפגש הגיע שלום אחי התאום ששרת כבר בטירונות של הצנחנים וכך גם חברים נוספים שהתגייסו יחדיו לצבא במאי 1962, ושרתו אף הם בצנחנים. כולם היו שם בכושר גופני מעולה, כושר של טירונים שהתאמנו בכל יום מעלות השחר ועד השקיעה. לפתע הציע מי מהם לרוץ לקריית אתא עד לסניף בני עקיבא. הם היו בכושר טוב, מזה שלושה חודשים הם עסוקים יום יום באימון גופני מסודר ומובנה ואני, עדיין לא התגייסתי, למרות זאת אף אני הייתי בכושר טוב, אבל לא בכושר של חיילי הצנחנים לאחר שלושה חודשי אימונים. לא ויתרתי לעצמי, רצנו את כל הדרך מהדר הכרמל ועד קריית אתא, המסלול עבורי היה קשה מאוד. למרות הקושי והכושר הגופני שלי שהיה פחות טוב מכל השאר, הגעתי ראשון אל היעד. כולם התפעלו מיכולותיי והודיעו לי בהודעה רבת רושם, שאני מתאים בהחלט להיות לוחם בצנחנים.

מאמצי נשאו פרי והייתי גאה מאוד בעיני עצמי, הבנתי שעם רצון, נחישות ואמונה בצדקת הדרך אגיע לכל מקום שבו אחפוץ. בנוסף לכך, כששוחחנו על כך בבית, הרגשתי וראיתי עד כמה האחים שלי היו גאים בי וראו בי את ממשיך דרכם.

הגיוס לצה"ל

כל חייל חייב לראות את עצמו במצבים מסוימים כאילו בו תלוי גורל המערכה

                                        דוד בן גוריון

בבקו"מ ביום הגיוס

תמונות מקורס קצינים

סיום קורס קציני חימוש, השלמה חילית, קבלת דרגת סג"מ

בחודש יוני בשנת 1962 התגייסתי לצה"ל, רציתי להתקבל ליחידת הצוללות בעקבות השפעתו של החבר של אחותי ששירת בזמנו בתפקיד בכיר בצוללות. הוא ראה אותי, את הנחישות וההתמדה שלי ולכן הציע לי להתנדב לשרת בצוללות. הצעתו קסמה לי, ואכן ביום גיוסי פניתי לביתן הצוללות ונשלחתי לעבור יומיים של מבחנים. כעבור שלושה שבועות  הדיחו אותי מהקורס והודיעו לי שעלי לחזור לבקו"ם. עזבתי את המחנה בעתלית עם דמעות בעיניים וצער עמוק ביותר בלב.  בדרכי לבקו"ם מחדש, החלטתי שאינני מצטער על החוויה שעברתי ויחד עם זאת, העולם לא בא בעקבות כך לקיצו ואני אמשיך בדרכי ואתנדב לצנחנים.

בשנת 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, חזרתי הבייתה שונה לחלוטין. דורית והילדים חשו מיד בשינוי שחל בי. הייתי זר אפילו לעצמי, סבלתי מעוררות יתר, ואם כבר הצלחתי להירדם, התעוררתי מתוך סיוט וחלומות זוועה, השינה שלי בלילה הייתה טרופה, ולכן במשך כל היום סבלתי מעייפות. איבדתי את הנאות החיים במובן הרחב ביותר של המילה. שמתי לב שאני מתרחק מחברים שהיו חלק משמעותי בחיי ואף יותר מחלקם של בני משפחתי הקרובים ביותר .

השתדלתי מאוד לא להכניס את הילדים לעולמות הטראומה שלי. לא תמיד הצלחתי בכך בגלל שבקלות רבה איבדתי את הסבלנות שלי. לא הצקתי לילדי, אלא הרעפתי עליהם חום ואהבה גדולה. סיפרתי להם ספורים שהיו בהם ערכים חינוכיים. חשתי שהספורים הללו חיזקו את ילדי ואותי ואת הקשר בינינו.

חיינו החברתיים השתנו בעקבות מלחמת יום הכפורים. החברים לא רצו לשמוע את הביקורת שלי על ההנהגה ואת דעותיי על מפקדים בצבא ועל אדוני הארץ. הם העדיפו לשמוע את האנשים שטייחו את האמת והיה קל יותר להתרחק ממני מאשר להתמודד אתי. דורית  נאלצה לשאת את הריחוק החברתי מצד חברות שהיו קרובות אליה  והיו חלק ממרקם חייה עד מלחמת יום הכפורים. הניתוק מהקרובים לה ביותר, העציב אותה מאוד, שוחחנו על כך והחלטנו לחזר האחד אחרי השנייה ולהדק את הקשר בינינו.

במשך ארבעים שנה לא שוחחתי עם אף אחד על החוויות הקשות שעברתי במלחמת יום הכפורים. אפילו לא עם המשפחה הקרובה שלי, עם המעגל הראשון, וזאת כי לא רציתי להעציב אותם ולהכאיב להם. לא רציתי לגרום להם לחוש טראומה שלוחית, שילמתי יחד עם כל חיילי צה"ל מחיר אישי כבד מאוד על כישלונו של הדרג המדיני. הלוחמים הישראלים והיהודים שבחזית, חרפו נפשם מול אויב קשוח ואכזר ולא הירפו ממנו עד הניצחון שהיה כרוך במחיר יקר של חיי אדם.

אינני יכול להסביר עד היום איך למרות הטראומות שעברתי, הייתה בי מוטיבציה עזה להתקדם  בצבא והצלחתי בכל משימה שהצבתי לי או ניצבה בפני. עברתי מתפקיד לתפקיד ומדרגה אחת למשנה והתקדמתי.

בבית לא הרשתי לעצמי לערב את ילדי בתהומות נפשי. אולם ככל שהם גדלו ובגרו, הם הבינו שאינני אב ככל האבות, שעמוק בתוכי נמצא  שד בלתי נשלט שמתפרץ ללא כל הודעה מוקדמת. ברגעים הקשים הללו, סיגלתי לעצמי נוהל התנתקות מסביבתי, עד שחזרתי לעצמי. גידלתי את ילדי על ערכי האמונה באהבת הארץ ובצורך שלנו לשמור עליה ולהגן עליה, אפילו תוך סיכון חיים.

כל בני שרתו ביחידות מובחרות בצבא, הם פעלו על פי הרוח ששרתה בבית הגידול שלהם.

מלחמת יום הכפורים, מלחמת הימים הנוראים

במקום שאליו אני הולך, הם לא השאירו לי דבר מלבד אחים וחברים

                                                        יורם טהר לב

ערב ראש השנה שנת 1973. שימשתי בתפקיד קצין חימוש חטמ"ר (חטיבה מרחבית) ברמת הגולן.

לפני שקיבלתי על עצמי את התפקיד האחראי של קצין חימוש חטמ"ר בשנת 1971, שימש בתפקיד זה קודמי רס"ן יעקב פייט. תקופת החפיפה שלי אתו נמשכה מספר ימים, בהם סרקנו את כל המוצבים שאמורים להיות תחת האחריות הטכנית בפיקודי. היה חשוב לי להכירם מקרוב, לדעת מהי שיטת הלחימה של החיילים במוצבים, מהם רמות המלאי והתקנים של כלי הנשק הקיימים בכל מוצב, מהו סוג וכמות התחמושת הנדרשת, איזה ציוד אופטיקה נדרש בכל מוצב, ואיזה נשק מחלקתי קיים בכל מוצב ומוצב. הייתי חייב לדעת איזה ציוד נוסף אמור היה להיות בכשירות ולא היה כשיר, ידעתי שעלי לטפל באופן מידי בציוד הפגוע ולהשלים את החסר. לא עשיתי לעצמי הנחה למרות התנאים הקשים ששררו ברמת הגולן.

לאחר הסיור במוצבים, ביקרנו במפקדות הפלוגה והגדוד, ערכתי היכרות אישית עם קציני המטה, שכללו את מפקד החטיבה וסגנו. מחסני החירום של החטיבה היו בראש פינה, מחנה עין זיתים וצפת. לחטיבה הייתה מסופחת חטיבת המילואים שמספרה 609. עלי הייתה מוטלת האחריות על תקינותו של החימוש של כל החטיבות שהוזכרו לעיל.

המצב הביטחוני ברמת הגולן היה נזיל מאוד. הוא היה מלווה בתקריות  יומיומיות עם צבא סוריה, החיילים הסורים ביצעו חדירות לשטחנו וטמנו בהם מוקשים. הם חשו בטוחים בעצמם ולא היססו אף לירות לכיוון מוצבי צה"ל ועל החיילים ששהו בו. מטרתו של אסאד הייתה לפגוע בשלוות חייהם של תושבי רמת הגולן, הוא ראה בהם פולשים לאדמה ששייכת לו ולעם הסורי.

עד לבואי אחזקת הקו הייתה מושתתת על בסיס כוח של צוות בוחנים הצמודים לקצין חימוש החטיבה. לקצין החימוש היה סגן ועוזר נוסף, לשניהם הייתה דרגת קצונה. שיטת תחזוקת הכלים התבססה על קליטת כוח-אדם שבא לבצע את התעסוקה המבצעית ומשסיימו את תפקידם, הכוח הוחלף בכוח של יחידה אחרת, חילופי הכוחות נערכו מידי חודש בחודשו. מכך נבע שהמשמעות של האחזקה והאחריות על כשירות הכילים מוטלת עלי, המשימה הייתה קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרית. מאחר וכל יחידה שהגיעה לשרת בתחום שבאחריותי, לא תמיד הגיעה עם כוח האדם המחויב על פי התקנים. כל סבב חדש גרר עמו מאבקים מחודשים, במקום שבעלי המקצוע החמושיים יישארו בתפקידם וידאגו לחימוש תקין, הם התבקשו לשמש כ"פקקים" במקומות בהם לא היה די כוח אדם. בעת בה היו חייבים לשמן, לתקן ולתחזק את כלי המלחמה, הם התבקשו לקחת חלק בתפקידי שמירה, או במטבח או למלא את מקומם של החיילים שיצאו לסבב חופשות של הלוחמים. לכן הם לא התפנו לבצע את המשימה שלשמה נועדו מכך נובע שהטיפול בכלי המלחמה לא התבצע בהתאם לנהלים, וכמעט תמיד היו כלים שתקינותם לקתה בחסר.

כל יחידות המשנה, שכללו יחידות מרמת פלוגה ועד רמת גדוד, טיפלו בצל"מ (ציוד לחימה מבוקר)  ורנ"מ (רכב, נשק ומחשבים מדויקים,) וצב"ם – (ציוד בתי מלאכה) בעצמם. הגעתי למסקנה שכדי לבצע את המוטל עלי, כקצין חימוש, עלי לחשוב באופן יצירתי, לשנות את דפוסי האחזקה הקיימים והמקובלים ולעבור מאחזקה נקודתית / יחידתית, לתחזוקה מרחבית.

המשמעות היא לקלוט את התקן הדרוש ללוחמים לביצוע המשימה ע"י בניית שלושה מרכזי טפולים במרחב האחריות שלי שאותם בנינו לבד. המרכז הראשון שניבנה ברמת הגולן היה במסעדה, המרכז השני היה בקונייטרה, ואת המרכז השלישי, בנינו באל על. במקום שכוח האדם יהיה חלק מהחטיבה, ניצור ריכוז של כל הכוחות והאמצעים שעמדו לרשותנו למען המטרה החשובה של ביטחון והגנה על חיילינו שהוא ערך עליון. בנוסף לכך, זו הייתה הדרך היחידה בה יכולתי לדאוג לכך שאנשי החימוש יתפקדו במקצוע שנועד להם ולא יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של הלוחמים.

כאשר הצגתי את תוכניתי, היא לא התקבלה בברכה, קמו לה מתנגדים רבים. אולם מפקד החטיבה אל"מ צורי שגיא וסגנו סא"ל פיני קופרמן, שראו את המקרו והבינו את התועלת והיתרונות שבתוכניתי, תמכו בי וחייבו את היחידות הבאות לתעסוקה מבצעית לפעול על-פי התוכנית שהצעתי. מכך נבע שביום החלפת הכוחות בקו, הועברו למרכז הטיפולי רשימת השמות של בעלי המקצוע לפי תקן, כולל קציני החימוש  של היחידות השונות ובעיקר הנהגים.

לאור השינוי, נוצר מצב  חדש בו עמד לרשותי כוח אדם מקצועי שביכולתו לקלוט ולטפל בסיומו של יום פעילות, בכמות מכובדת של כלי רכב ולהחזיר לתקינות מלאה את כל הכילים שנועדו לביצוע משימות של פתיחת צירים וכבישים שלאחריהן התאפשרו חיים תקינים לכל הנמצאים ברמת הגולן.

החיים בגולן שבו לסדרם כבר בשעות המוקדמות של הבוקר, כל זה התאפשר בזכות מרכזי הטיפול שהקמנו ובהם בכל לילה החזרנו את הרכבים לשימוש פעיל.

מרכז הטיפולים היה ממוקם במפקדות הפלוגה והגדודים. דאגנו לכך שבכל בוקר בשעה שהלוחמים הלכו לבצע את משימתם העיקרית שהתמקדה בפתיחת צירים, הם יצאו בידיעה שהם יכולים לסמוך עלינו שטיפלנו היטב בזחל"ם ושכלי הרכב בו הם נמצאים כשיר למשימה. תחושת הביטחון  והידיעה שהם לא יתקעו ויגיעו למצב של סיכון חיים, אלא יוכלו להשלים את משימתם כראוי, היא שכרנו.

הזחל"מים שהיו עסוקים בפתיחת צירים בשעות הבוקר המוקדמות, ובהובלת הכוחות הלוחמים בין המוצבים, היו בלתי עבירים בחורף בימים בהם מזג האוויר היה סגרירי וירדו גשמים מרובים ושלג שבעקבותיהם האדמה הייתה בוצית ורכבים רבים שקעו עמוק אל תוך הבוצה שמילאה את שיטחה של רמת הגולן. לשם כך, צה"ל הכשיר נגמשי שלל רוסיים בשם b.t.r  שהגיעו אלינו כנגמשי שלל במלחמת ששת הימים. הם היו בנויים כך שהתאימו אף למשימות בתנאי שטח קשים. עקב אכילס של הכלים הללו היה בכך שלא הייתה לנו אפשרות להשיג חלקי חילוף לחלקים שיצאו מכלל שימוש. לא אחת נאלצנו לפרק ולקחת חלקים מנגמשים רוסים שנותרו פזורים בשטח עוד מאז מלחמת ששת הימים.

זמן לא רב לאחר שינוי שיטת ההתארגנות של החימושניקים בשטח, על פי הדגם שבניתי, (כלומר, ריכוז כל כלי הלחימה וכוח האדם המקצועי באזור מרכז הטיפולים, כך שהכלי טופל באופן מידי על ידי הצוות המיומן ביותר.) השיטה קיבלה הכרה אף ביחידות, בגזרות ובחילות השונים והם אימצו את המודל החדש והחלו לעבוד על פיו.

ההכנות לביקורת בשנת 1973:

ההכנות לביקורת מטעם מפקדת חימוש צפון ומפקדת קצין חימוש ראשי, שהייתה הביקורת המטכלית ברמה הגבוה ביותר ובוצעה בפעם הראשונה בגזרת רמת הגולן. היא  החלה עם קבלת ההתראה לביקורת . ההכנות נעשו ע"י ריכוז כוח אדם נוסף שביקשתי מפיקוד צפון והם נענו לבקשתי. בנוסף לכך, בדקתי את כל הכלים וערכתי את רשימת התיקונים והחלפים להם אנו זקוקים. לאחר מכן, יצאתי לאסוף חלפים מכל קצוות הארץ. הגעתי לכל מקום בו ידעתי שאוכל לקבל את החלק החסר, ולהביא לבעלי המקצוע העמלים בסדנה, כדי שתהיה להם היכולת לבצע תיקונים בדרג א' – בדרג הלוחם, ובדרג ב' – ע"י הסדנאות, בהתאם לצורך.

לא חסכנו מעצמנו עבודה, הפכנו כל אבן במוצבים, במפקדות, בימ"ח החטיבה והגענו למצב בו רמת האחזקה השתפרה מאוד וכל הכלים תוקנו והיו כשירים לבצע כל משימה. עבדנו במשך שעות היום והלילה למעט מספר שעות מצומצם של שינה ומנוחה.

הימים מאז ראש השנה, היו מלווים בתקריות של ירי צלפים ומקלעים שנורו לעבר כוחותינו. העבודה בשטח הייתה קשה כי המוצבים היו בשלבי בנייה שהקשו על הזמינות שלנו ופגעו ביכולות העבודה שלנו.

ערב ראש השנה

בערב ראש השנה החלו להישמע דיבורים על כך שעלינו להתכונן ליום קרב עם הצבא הסורי ולכן רמת הכוננות בצבא עלתה.

מפקדת הפיקוד בעת ההיא היה בנצרת, המרוחקת גיאוגרפית מסוריה ולכן אלוף פיקוד הצפון האלוף יצחק חקה חופי, העביר את מטה הלוחמה שלו לנפאח והתמקם בבונקר המרכזי שבמחנה כדי להיות קרוב יותר לזירה . בשלב זה לא דיברו ולא הזכירו ולו במילה אחת את היתכנותה של מלחמה העומדת בפתח, למרות שצבא סוריה התקדם בלילות ובימים בשיירות אין-סופיות, שניתן היה לראותם אפילו בעין בלתי מזוינת. ראינו שיירות של אלפי טנקים, אלפי תותחים עשרות אלפי חיילים המצוידים במיטב הנשק בתקופה ההיא כשהם נעים לעבר הגבול המשותף שלנו. הם היו מצוידים בטנקי טי 62, שבאותה העת היו מהטובים בעולם. נגמ"שים, טילים נגד מטוסים מהמשובחים ביותר שהיו לצבא הסובייטי וסופקו לצבא הסורי שהיה מוכן לגמרי למלחמה.

בשלב זה, מפקד האוגדה והמטה תא"ל רפול, רפאל איתן, התמקם בבונקר המרכזי בנפח יחד עם כל המטה, הכולל עשרות קצינים, נגדי"ם, קמבצי"ם   ומפקדת חטיבת הגולן, חטיבה 820. כולם היו יחד במקום אחד, במרחק של 4 ק"מ מהגבול.

כל תשומת לבי הייתה נתונה להכנות לקראת הביקורת, וידעתי שהגעתי אליה במצב האופטימלי ביותר. הייתי מוכן לביקורת בידיעה שנתתי את כל כולי ועשיתי מעל ומעבר לכל מה שאפשר ומתבקש.

מערב ראש השנה שבו החלה הכוננות לקראת יום קרב כפי שהוגדר ע"י הפיקוד והמטה הכללי, התקיימו עשרות דיונים ברמת הפיקוד, האוגדה והחטיבה בניתוח המצב. המסקנות של המפקדים היו חד משמעיות. הם טענו באופן שאינו משתמע בשתי פנים שיש לתגבר במיידי כוחות נוספים ברמת הגולן, הם ראו לנגד עיניהם שיחסי הכוחות בין הכוחות שלנו אל מול הצבא הסורי הוא לרעתנו ובמצב שניגלה לעיניהם אין סיכוי אפילו ביום קרב לנצח את הכוחות שניצבו מולם.

  המצב היה כדלקמן:

 1400 טנקים סורים מול 172 טנקים של צה"ל.

 1200 תותחים סורים מול 98 תותחים של צה"ל.

לא הייתה כל פרופורציה בין הכוחות הלוחמים משני עברי הגבול  ובין כמות כלי הנשק שהיו בידיהם של הכוחות הסורים לכלי הנשק שהיו בידיהם של הצבא הישראלי. הפער  היה לא הגיוני גם אם מדובר רק ביום קרב ולא במלחמה. המפקדים הבינו שאם תפרוץ מלחמה צה"ל לא יוכל לבלום את האויב שעמד מנגד.

המפקדים הבכירים של הכוחות הצפוניים נזעקו ודרשו תגבור כוחות וקידום יחידות לקראת מלחמה והם לא נענו. ככל שהימים בין ראש השנה ליום הכיפורים נקפו, הלחץ מצדם של האלוף, מפקדי האוגדה והחטיבה גברו, עד שלבסוף הרמטכ"ל דוד אלעזר, שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, הגיעו לסיור בקו הגבול. בסיומו כל הבכירים נכנסו לבונקר המרכזי במחנה נפאח לשיחת סיכום.

בשיחת הסיכום נכחו ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ושלושת הבכירים ששהו בשטח: האלוף, מפקד האוגדה ומפקד החטיבה. רפול שהיה תקיף ביותר בדרישותיו מהדרגים שמעליו וזאת אולי מפאת אופיו המיוחד. הוא דרש בתוקף תוספת כוח אדם וטנקים כדי שיהיו לו כוחות שיוכל לעצור את כמות הכלים והחיילים שעמדו להם מנגד, כשהם מוכנים ומצפים לפקודת קרב. הוא דרש מהם לדון בסיטואציה שאינה מופרכת כלל שבה במקום יום קרב, הסורים יחליטו לצאת למלחמה, ולפי מה שעיניהם רואות זה לגמרי אפשרי. הוא ביקש מהם להסביר לו, איך עליו להתמודד עם כוחותיו הדלים ביחס לצבא שערוך ומצויד במיטב כלי הנשק.

"עיניים להם ולא יראו", הם ראו הכל ולא הבינו כלום, כאילו שמישהו בא והראה להם גן פורח במקום כוחות אויב. ראש הממשלה ושר הביטחון נשארו בקונספציה של עצמם וטענו כי ישנה סבירות נמוכה למלחמה ולכן אין כל צורך בגיוס ובתגבור כוחות מילואים.

הדרג המדיני הלך ואנחנו נותרנו בתחושה קשה וכבדה. כולם בבונקר קראו נכון את המפה, הבינו וחשו שהם ניצבים על סיפה של תהום הפעורה לפניהם. הדבר לא נתן מנוח לאף אחד מהנוכחים. המפקדים הבכירים שבשטח לא נואשו וחזרו שוב ושוב לבקש ולדרוש תגבור כוחות עד שביום חמישי ערב יום הכיפורים, סוף סוף, פיקוד צפון תוגבר ע"י שני גדודים מחטיבה 7 שהגיעו לפיקוד בהטסה, הם עלו על הטנקים שהיו בימ"ח, הם היו שייכים לחטיבות לוחמות בפיקוד צפון. בנוסף לכך, קיבלנו גם תגבור של טנקים.

בתוך כל המהומה רבתי הזו, הייתי עסוק מאוד בהכנות לביקורת המטכ"לית הסתובבתי במוצבים ובמפקדות , כדי לוודא שביצעו את כל הכנות לקראת הביקורת. מדי פעם בנסיעה בין מוצב אחד למשנהו, עצרתי והסתכלתי לכיוון מזרח וחשכו עיני. מצד אחד האמנתי בצה"ל ובמפקדיו והייתי משוכנע שצה"ל יודע מה הוא עושה. ומן הצד השני, באופן אישי בכל יום שעבר, חשתי כיצד אני אט אט מאבד את אותו האמון.

בערב יום הכפורים, יום חמישי בשבוע מתחלף מפקד חטיבת הגולן.  אלוף משנה צורי שגיא עוזב את התפקיד ואל"מ ברזאני, בר, מחליף אותו ומקבל על עצמו את התפקיד החדש. זה קרה בסוף שבוע שהוא גם יום כיפור. המח"ט החדש אפילו לא הספיק לכנס את קציני המטה שלו, להכיר אותם ואת יכולותיהם וליצור עימם קשרים אישיים. זו הייתה הסיטואציה, אפילו לא מנעו את חילופי התפקידים בין אלופי המשנה למרות שכבר היה ידוע שהמלחמה בדרך.

תוך כדי נסיעה בין מוצב למוצב, התבוננו מזרחה, אני וקצין המודיעין שהיה חברי למסע, שנינו הבנו וידענו שאם יקרה משהו אנחנו בצרה גדולה מאוד. כבוגר השואה החושים שלי נעשו חדים מאוד, ראיתי דברים וניסיתי להילחם כדי לשנות, אבל מה שקצינים בכירים לא הצליחו לעשות מול ראש הממשלה ושר הביטחון, אני אצליח? יחד עם זאת, נתתי את הדעת לקול החזק שהדהד לי עמוק בתוך המוח "תצליח בביקורת" לא יצא לי מהראש. חשבתי על עצמי ועל כך שאני רוצה להיות הטוב ביותר בתחומי ולהיות זכאי לקידום בשירות הצבאי שלי. במקביל, הרגשתי שהנפש שלי צורבת אותי בתוכי לאור כל מה שראיתי לנגד עיני. לא יכולתי להתמודד עם הדואליות הזו שבתוכי ובעיקר עם מה שראו עיני. פניתי לקציני המודיעין והבעתי בפניהם את דאגתי. הם אמרו לי: "שמשי תכין את הג'יפ שלך שאם יקרה משהו תברח." הבנתי שהם חושבים, רואים ומבינים בדיוק כמוני עד כמה המצב עגום.

ביום חמישי רמת הכוננת עלתה לרמה ב' וביום שישי כבר עלתה לרמה ג'. למרות שדורית הייתה בשלהי הריונה, הודעתי לה ולבני משפחתי שלא אוכל להגיע הבייתה ליום הכיפורים.

היה זה יום שישי, ערב יום הכיפורים, המצב מתוח עד מאוד ועדיין לא גייסו את חיילי המילואים, למרות מצב כוננות של רמה ג'. כמפקדים התבקשנו להחזיר לבסיס מחצית מהחיילים שיצאו לחופשת חג. עשיתי את ההכנות האחרונות לקראת הביקורת שתיערך ביום ראשון למחרת יום הכיפורים ורציתי להיות מוכן לה. חשוב לי לציין כי בזכות ה"ביקורת "כל הכלים שהיו בידי החיילים בכל המוצבים ברמת הגולן, שהופתעו לחלוטין מהאש שנורתה עליהם ביום הכיפורים בשעה 14.00 היו כשירים למלחמה.

בשלב זה החלטתי לתגבר מקומות שחשבתי שהם זקוקים לתגבור נוסף. היצבתי אדם נוסף בתחנת הכוח במוצב החרמון שהיה באחריותי. הוא היה מכונאי וחשמלאי מקצועי, מומחיותו באה לידי ביטוי בטיפול המקצועני שלו בגנרטורים שעבדו במוצב החרמון במשך 24 שעות ביממה.

המוצב בחלקו היה בבנייה  של אלמנטים סודיים ולכן היו בו אזורים פתוחים וחשופים. החלטתי לתגבר את מוצב החרמון במכונאי שהיה מעולה בתחומו, בשם שלום לביא. הוא היה חייל ותיק, עם ניסיון, מקצוען, מהמיטב של חיילי חיל החימוש ועמד להשתחרר זמן קצר מאוד לאחר יום הכפורים. כיוון שלא היה ביכולתו להגיע למוצב, החלטתי לקחת אותו בעצמי ולהעלות אותו למוצב החרמון כשבדרך אספתי את קצין המודיעין. קבענו להיפגש ולעשות יחד את הדרך לחרמון כאשר כל אחד מאיתנו מבצע את המשימה שהוא אחראי לה. תוך כדי הנסיעה, קצין המודיעין ביקש לעצור במקומות מסוימים כדי לראות מה קורה מעבר לגבול, האם הגיעו כוחות נוספים, האם הזיזו כוחות ועוד... הוא חזר כל הזמן על המשפט: "שמשי אנחנו בצרה, אם הם יזוזו לכיוון שלנו זה יהיה אסון." הוא לא הבין למה לא מגייסים כוחות מילואים. ולמה הצבא שלנו לא מפגין כוח בסדר גודל משמעותי.

כשהגעתי למוצב החרמון ראיתי שכל מה שקשור לחימוש החיילים ולתקינות הכלים, הכול תקין, כמות הדלקים שהייתה להם הייתה מספקת והכלים שעמדו לרשותם, היו כשירים. נפרדתי מחיילי החימוש במוצב ואיחלתי להם חג שמח. בחלומותיי השחורים ביותר לא האמנתי שלמחרת בשעה הזו מוצב החרמון יהיה תחת שליטת הצבא הסורי, שחיילי המוצב יהרגו והאחרים יילקחו בשבי. החייל שלום לביא שהיה מכונאי וחשמלאי בתחנת הגנרטורים במוצב. נפל בשבי הסורי, הוא עבר שם התעללות נוראית, כמו שרק הסורים האכזריים יכולים לעולל. בעסקת חילופי השבויים, הוא חזר שבור נפשית, והיה הלום קרב ברמה הקשה ביותר. הסורים התעללו בו משום שחשדו בו שהוא קצין מודיעין וניסו לסחוט ממנו מידע שלא היה ברשותו. כשהוא חזר מהשבי נתנו לו מכשיר טלפון כדי שייצור קשר עם הוריו, אך באותה התקופה לא היה מכשיר טלפון בבית הוריו, הוא צלצל אלי הבייתה וביקש שאני אבוא לעזור לו וללוות אותו. נסעתי אליו, אולם השב"כ לא אפשר לי לבוא אליו ולשהות במחיצתו. היה שם חיל נוסף בשם סורין קובליו, אף הוא נפל בשבי הסורי, אך מצבו היה טוב יותר. דרכו קיבלתי מידע לגבי מצבו של שלום לביא ועל הקשיים שהוא חווה גם לאחר תקופת השבי. שמרנו אתו על קשר רציף, עד היום בו השיב את נשמתו לבורא.

לאחר שהורדתי את החייל שלום לביא במוצב החרמון, שוחחתי עם חיילי החימוש, הקשבתי למה שהיה להם לומר, שאלתי אותם אם חסר להם משהו ואיחלתי להם צום קל. בשלב זה גם קצין המודיעין של חטיבת הגולן סיים את משימתו והתכוננו לקראת החזרה למפקדה בנפאח.

בדרכנו למפקדה, נכנסנו למוצבים שעמדו על הגבול, בדקתי במוצבים את נושאי החימוש שעליו הייתי מופקד, זה כלל כשירות נשק, מלאי תחמושת לפי תקנים, אמצעי לחימה נוספים, וגנרטורים. בכל מוצב אליו הגעתי, התייחסתי לתחום אחריותי וקצין המודיעין משה טמלר, אסף וקיבל מידע בתחומו. לאחר שעברנו מספר מוצבים, חזרנו למחנה נפאח. ראיתי בעין בלתי מזוינת את המערך הסורי. טנקים, טילים, נגמשי"ם כשהם ערוכים ומוכנים לתזוזה. היה לי ברור שבלחיצת כפתור אחת הם עוברים למצב מלחמה וידם על העליונה.

ואצלינו... יחס הכוחות הלוחמים היה אחד לעשר ביחס לכוחות הסורים. לא ראיתי טנקים שלנו בסביבה, בכל רמת הגולן היו 170 טנקים לעומת 1400 טנקים שלהם. פניתי לקצין המודיעין בשאלה, מה יקרה אם הסורים יחליטו לצאת למלחמה כוללת ולא ליום קרב מוגבל? הוא הביט בי ואמר לי ביידיש, "תברח." צחקנו צחוק מלא בהומור שחור והמשכנו בדרכנו. הגענו לבסיס, נפרדנו לשלום וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו.

התארגנתי לקראת הצום של היום הקדוש והנורא לעם היהודי, ניצלתי את ההזדמנות שסוף סוף הייתי לבד וצלצלתי הבייתה. דורית הייתה בחודש התשיעי להריונה, טענה שקשה לה מאוד והבנתי אותה. היה זה ערב יום הכפורים וכף רגלי לא דרכה בבית עוד מלפני ראש השנה, בגלל הביקורת נעדרתי מהבית ימים רבים. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאגיע מיד לאחר החג. הדגשתי לה שביקורת נושאי החימוש תתחיל ביום ראשון ותסתיים ביום חמישי ואז אגיע הבייתה לכמה ימי חופשה. בהזדמנות זו שוחחתי עם שי שהיה כבן 4, הבנתי שהוא מתגעגע, וכך הרגשתי גם אני. הרגעים הללו היו עבורי קשים במיוחד. חשתי בתוכי ייסורי מצפון קשים המלווים בתחושה שאני מפספס את הרגעים היפים ביותר בהתפתחותו של בני. תחושה זו ליוותה אותי הרבה מאוד פעמים בהמשך שירותי בצה"ל. הקושי בא לידי ביטוי ביכולת שלי להתמודד עם המאזניים שנשאתי על צווארי. כאשר מצד אחד שלי נמצאת המשפחה ומן העבר השני, השליחות שלי לשרת בצבא. השיחה הזו עם דורית התקיימה בדיוק ברגע שהכף נטתה במובהק לטובת המשפחה, הייתי רחוק מדורית שהייתה אז בשלהי הריונה, והביעה בפני את הקושי האובייקטיבי שלה ואני רחוק ממנה ולא יכולתי להושיט לה ידי ולסייע לה,  במקום זאת, הסתובבתי לי  בין הנגמ"שים שלא ידעו להוקיר לי תודה. הדילמה הזו חיה בתוכי לאורך כל  שנות שירותי בצבא.

ערב יום הכפורים

ובשופר גדול ייתקע

וקול דממה דקה יישמע

ומלאכים יחפזון

וחיל ורעדה יאחזון

             מתוך התפילה

ערב יום הכיפורים, היה זה בדיוק השלב בו רמת הכוננות בצה"ל עלתה ולמרות זאת קיבלנו הנחייה שבה אפשרנו למחצית מכוח החימוש לצאת לחופשת חג. ביקשתי משני הקצינים שהיו תחת אחריותי, האחד היה סגני, סגן חזי לולאצי, והשני סג"מ גיל, לחלק לשניים את הכוח המקצועי העומד לרשותנו, ולהציב אותם בשני מקומות, כך שיהיה לנו מענה לכל בעיה ובכל תחום בשני המרכזים. יש צורך בהכנה זו רק במידה ויום הקרב שאמור היה לפי התכנונים להתחיל בתחילת השבוע אכן יהיה. המשכתי בעבודה השותפת וכעבור שעתיים בערך קיבלתי הודעה שרמת הכוננות עלתה עוד יותר ונדרשנו להודיע לכל החיילים שהיו בחופשה, להתכונן לכך שיתבקשו לחזור לבסיס במידה ותהיה הודעה על כך.

כל מי שנשאר בבסיס הלך לבית הכנסת, הייתה תפילה מיוחדת ליום הכיפורים, האווירה הייתה כבדה, אפופה בסימני שאלה לרוב ולא ידענו מה ילד יום.

לאחר הסעודה המפסקת והתפילה חזרתי לבונקר והצטרפתי למטה החטיבה שהיה בבונקר בנפאח. היו שם 3 מטות שנמצאו בתא שטח אחד בטווח ראיה ושמיעה של האחד מהשני. תא שטח זה כלל עשרות קציני מטה ובעלי תפקידים נוספים, חיילים וחיילות. הייתה מהומה לא קטנה ותחושה שהולך להיות יום קרב שבו אף אחד לא היה משוכנע שידינו תהייתה על העליונה כפי שתמיד קרה. בשלב זה עודכנו על תגבור של שני גדודי טנקים מחטיבה 7 אשר יגיעו בטיסה מסיני, הם ינחתו בראש פינה, ויעלו על הטנקים של אוגדה 49 וינועו על שרשראות לצפון רמת הגולן לכיוון גדוד 77 של קהלני וגדוד 82 .

על פי תכנון מוקדם של תוכנית העבודה הצהלית, ביום רביעי שלפני המלחמה היה תרגיל גיוס של אחת מחטיבות האוגדה במחנה פילון. היה זה גיוס חיילי, שכלל הגעה לימ"ח, התארגנות כולל ציוות לוחמים לטנקים בהתאם לתפקידים. זיווד דלק, תחמושת, מים, אופטיקה, וכיול מכשירי קשר. בתוקף תפקידי יצא לי להיות מבקר תחום במסגרת מבצע הגיוס שבסיכומו ישבנו והפקנו לקחים מהתרגיל כפי שהתבצע. החטיבה קיבלה ציונים טובים ובסיומה ההרגשה של כולנו הייתה טובה.

רפול שהיה ער לכל התכונה יוצאת הדופן בהתארגנות של הצבא הסורי מעבר לקו, ביקש מאלוף הפיקוד לא לשחרר את הלוחמים שכבר היו בימ"ח וטען שהם יהיו בכוננות לכל מצב שלא יהיה, זאת לאור מה שהוא ראה והבין שאם תפרוץ מלחמה, לפחות הגדוד הזה יהיה מוכן לעלות לרמת הגולן ולתגבר אותו בעוד 36 טנקים.

שני הגדודים של חטיבה 7 שהגיעו בטיסה מסיני, עלו על הטנקים של אחד הגדודים. הגדוד השני, קיבל הוראה להפשיר ולהוציא את הטנקים מהסככות ולהכין אותם לעלות לרמת הגולן בהתאם לתוכנית. משך הזמן הדרוש לארגון הגדוד נע בין עשר לשתים-עשרה שעות. במקביל נפרדנו ממח"ט החטיבה אל"מ שגיא, שהיה מפקד אהוד ומקובל על כל חיילי וקציני החטיבה. ונפגשנו לראשונה עם המחט הנכנס, אל"מ בר.

בהמשך, רמת הכוננות עלתה עוד יותר וניתנה הוראה להחזיר את כל החיילים מהחופשה ולהגיע דחוף לחטיבה. בנוסף לזה תגברו את השטח בכוחות ארטילריה, הנדסה ועוד...

יצרתי קשר עם שני הקצינים ובעלי התפקידים שעבדו אתי וביקשתי מהם לחזור לבסיס ובדרכם חזרה לאסוף את החיילים שנמצאים בחופשה ויחד עמם להגיע בדחיפות לחטיבה. הלילה ירד וחזרתי למשרדי לעבודה ולהכנות לקראת יום הקרב. האווירה הייתה קשה, שמענו את קולותיהם של הכלים הכבדים שהגיעו כדי לתגבר את הכוחות הסדירים שהיו ברמת הגולן.

תוך כדי הצום הגיעו אוטובוסים שבאו לפנות את התושבים האזרחיים מרמת הגולן. גם נציגי היישובים נקראו לחמ"ל, הם קיבלו הנחיות שעליהם לאסוף את כל התושבים, להתפנות מבתיהם במהרה ולדאוג לכך שיעלו לאוטובוסים וירדו למקום מבטחים. ברור שהמהומה הייתה גדולה, תארו לכם יום כיפור, יום של תפילה ותענית, הפך בן רגע ליום בו עליהם לנטוש את בתיהם, לעלות על כלי רכב ולהתפנות מנחלתם. האוטובוסים שהעלו את החיילים הלוחמים לרמה, הורידו את המשפחות מהרמה. באותן השעות לא דברו עדיין על מלחמה, אבל הייתה תחושה נוראית במפקדה ובחצר המחנה הייתה מהומה, חיילים ואזרחים הסתובבו בשטח. השקט חזר למקום בשעה שהאוטובוסים הורידו את כל המשפחות, החיילות והאנשים שלא היה בהם צורך.

ירדתי לבונקר ישבתי עם קציני המטה ועדכנו האחד את השני בדברים שיש צורך עדיין לעשות לקראת הכוננות של יום הקרב. בשלב זה כבר הגיעו ידיעות עמומות, על היתכנותה של מלחמה כוללת בשעה 7 בבוקר של יום שבת, יום הכיפורים. בעת הזו כבר חלק מכוחות המילואים קיבלו אישור מהמטה הכללי להתגייס. שביבי מידע אלה שזרמו אלינו הגבירו את הלחץ בדחיפות ההכנות, וכל אחד מאיתנו עסק בתחומו. הייתי בקשר טלפוני עם שני הקצינים שהחזרתי מביתם עוד ביום הכיפורים כדי לקלוט ביום ראשון בשבוע את הצוותים של בוחני המטכ"ל והפיקוד בתחום הטכני. התכוננתי לביקורת של 30 בוחנים מעולים שתפקידם היה לבחון את כל כלי החימוש, התחום שהייתי אחראי עליו ברמת הגולן.

שנים לאחר המלחמה כאשר נפגשנו בחצרו של רס"ל רובי זילברשטיין במושב בחבל תפן, ביקשתי מהחברים שכל אחד יספר מה עבר עליהם מהשלב הזה והלאה. כי זה היה השלב בו  נפרדו דרכינו. הבנתי שסגן לולאצי חזר לבסיס עוד ביום הכפורים, הוא לא עלה לחטיבה ובהתייעצות אתי נשאר בראש פינה כדי לדאוג שהחטיבה תתגייס ולא יהיו תקלות.  סג"מ גיל, טען שהוא נשאר במחסן במשך יום הכפורים ולא יצא הבייתה. הוא לא עדכן אותי בזמן אמת, הוא העדיף להישאר שם עם החברה שלו. ברגע שפרצה המלחמה, הם התפנו מהמחנה והקשר עמו התנתק. שאר בעלי המקצוע ספרו לי מה הם עשו והצטיירה לי תמונה מאוד מעניינת על אופן תפקוד החיילים. כל אחד היה מפקד לעצמו ועשה את המקסימום שיכל וידע ללא כל צורך בפקודה. רובם ככולם תיפקדו כמפקדים בשטח ועל כך גאוותי. שני בוחנים מהחטיבה, רב סמל רובי וסמל מרקו סיפרו שיצאו יחד אתי עם נגמשי החפ"ק של האלוף ומפקד האוגדה על מנת לחמש אותם בתחמושת תקנית לקראת היציאה לקרב.

פרוץ המלחמה.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו

והקב"ה מצילנו מידם

                     מתוך ההגדה

ביום חמישי, יומיים לפני יום כפור, תגברו את הכוחות ששהו ברמת הגולן בשני גדודי טנקים מחטיבה 7 שהטיסו אותם מסיני לשדה התעופה "מחניים" שליד ראש פינה. הגדודים התמקמו והתארגנו על הטנקים שציפו להם בימ"ח במחנה פילון. הם זוודו ואוישו ע"י החיילים שהניעו אותם על שרשראות. רוב רובו של הכוח הגיע לצפון רמת הגולן.

ביום הכיפורים כבר היה ברור לנו שהולכת לפרוץ מלחמה, בכל רחבי הארץ החלו גיוסים המוניים של כוחות המילואים ומנגד, הייתה השבה בהולה של החיילים הסדירים  שיצאו לחופשת חג מבסיסם.

רמת הגולן התרוקנה מתושביה אשר פונו זה מכבר מבתיהם. העדכון האחרון שקיבלנו בישר שהמלחמה תפרוץ בשעה 7.00 בבוקר. עד השעה הזו חלק מהחיילים שיצאו לחופשת החג שבו לבסיסם. כאשר השעה שיועדה לפרוץ המלחמה חלפה לה מבלי שהמלחמה פרצה, הודיעו לכוחות שהמלחמה תפרוץ בשעות הערב בשעה 18:00.

בשעות הבוקר של יום הכיפורים החל גיוס המוני של אנשי המילואים, חוליות של מגייסים נכנסו בלאט אל תוך בתי הכנסת שהחלו אט אט להתרוקן מהמתפללים הצעירים שהניחו את טליתותיהם וחמקו ממנו אחד אחד, בהתאם לצווי הקריאה. היה קשה להתפלל, העיניים היו מופנות בכל רגע לכיוון הדלת רק כדי לראות שחוליות חוליות נכנסו בזה אחר זה לבית התפילה והוציאו מתוכה את המתפללים שאצו רצו לביתם, התארגנו ונסעו ביום הקדוש ביותר בדת היהודית להציל את המדינה מאבדון.

חיילי השריון הוטסו מסיני למנחת בצפון הארץ במטוסים, בהגיעם, החיילים איישו מיד את הטנקים שחיכו להם, לאחר שהיו מוכנים ומזוודים בבסיס פילון, הטנקים יצאו לדרכם, טיפסו במעלה ההר על השרשראות עד שהגיעו אל היעד שנקבע להם ברמת הגולן.

מערב ראש השנה לא הגעתי הבייתה, ראיתי בכל יום את התעצמותו של הצבא הסורי על הגבול, כמוני ראו זאת כל הקצינים הבכירים בשטח. הכול ראו זאת מלבד הגורמים המדיניים.

בכל דקה שחלפה, ראיתי את עליונותו של הצבא הסורי ועד כמה הוא נכון אלי קרב, חשתי את המלחמה נוקשת בדלתנו ואנחנו, לא היינו מוכנים לקראתה. נכנסתי לחמ"ל, ראיתי שם את רפול,(רפאל איתן) שהיה מפקד אוגדה 36, על פניו הייתה ארשת שכל כולה הביעה את כובד המשא שהיה מונח על כתפיו. אותו רפול שלא הפסיק להתריע ולדרוש מהדרג המדיני תגבור כוחות, כאשר עיניהם של מנהיגינו טחו מלראות את המציאות כפי שהשתקפה באופן הברור ביותר. נבחרי הצבור לא אפשרו לכוחותינו להיכנס למלחמה בצורה אופטימלית כמו שצה"ל יודע וצריך להיכנס:

במשך כל השנים התפיסה הקיימת בקרב הקצינים הבכירים והמדינאים הייתה כזו שיש לתת לצה"ל התראה של 72 שעות לפני פרוץ המלחמה. וזאת משום שזה בדיוק הזמן הנדרש לגיוס חיילי המילואים ע"י מערכות הגיוס של מרכזי הגיוס עד להבאת הלוחמים לימ"חים והכנת כלי המלחמה. לדוגמה: בתוך כל טנק נמצאים ארבעה אנשי צוות: מפקד, תותחן טען קשר ונהג. כל אחד מהם גר במקום אחר בארץ. איך ניתן לאסוף אותם כך שיגיעו בעת ובעונה אחת ויתאימו עצמם ללוח זמנים מדויק, בו יכינו את הטנק ויצאו למלחמה. היערכות כזו דורשת לפחות זמן של 10 שעות.

כל לוחם שמוקפץ בצו 8, חייב להגיע לאזורי הכינוס, משם יש לשנע אותו לשטחי ההיערכות, ובהגיעו מוטלת עליו החובה להתכונן ולהכין את כלי הלחימה שלו באופן המיטבי.

 כל זה לא קרה לפני היציאה החפוזה והמבוהלת לקרבות ביום הכיפורים של שנת 1973. המלחמה פרצה באופן המפתיע ביותר בשעה 14:00 תוך כדי היום הקדוש ביותר לעם היהודי. הטראומה הייתה קשה עד מאוד, הדרג המדיני לא היה מוכן לראות את המציאות המשתקפת בעיניו באופן הברור ביותר. 

הייתי בדרגת רס"ן וחוויתי בחיי שתי מלחמות: מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. במלחמות אלה צה"ל והדרג המדיני הודיע בזמן שיתכן ותפרוץ מלחמה ולכן צה"ל היה ערוך ומוכן לקראתה, הוא עמד מנגד, ידע מה עליו לעשות ולכן ניצח במספר אבדות נמוך יחסית. אני יודע שכל חייל משאיר בלכתו חלל גדול מאוד בקרב בני משפחתו, חבריו ואחיו לנשק. אך הפעם, זה היה אחרת, כתוצאה מהחלטות רשלניות של הדרג המדיני, חיים צעירים נקטפו לשווא. במלחמת יום הכפורים  כל שלבי התיכנון וההיערכות הללו לא היו קיימים. במקרה הטוב, ניהלנו קרבות הישרדות בלבד, מי שהצליח לשרוד אותן, חי ורבים לא הצליחו כלל וכלל. הפתיח הזה שחוויתי עם תחילת הקרבות, עורר בתוכי טראומה כפי שלא חוויתי עד אז.

כמו כן, הדרג המדיני לא נתן לדרג המבצע הצבאי ברמת הגולן, לארגן את עצמו להגנה ולמתקפה, למרות שהוא ביקש, דרש, התחנן, הפעיל את כל המכבשים שרק יכול היה, ונענה בסירוב מוחלט. הקונפליקט הגדול הזה יצר אף הוא בתוכי טראומה שהיה לי קשה להתמודד עימה.

יום הכיפורים, י' בתשרי, השעה 1.55, הייתי בדרכי למפקדת החטיבה בעקבות קריאתו של המח"ט החדש שהבין את המצב לאשורו וסביר להניח שהיה במתח ורצה לדעת מה קורה בשטח, הוא זימן אליו את כל קציני המטה שכל אחד מהם ייתן דיווח עדכני לגבי התחום שהוא אחראי עליו.

מאז ומעולם אני אוהב להגיע לכל מקום בזמן שנקבע. בדרכי אל המח"ט כשבאמתחתי המפות ובידי אחזתי תיק שהיה מאורגן ומסודר. הייתי מוכן ומזומן לדווח על כל פרט ופרט. ואז... בדרכי אל הבונקר, ראיתי מטוסי מיג שטסים לרוחב קו השמים, הם היו פרוסים מעל כל שטחי רמת הגולן והפציצו במדויק כל אתר ואתר. המרחב המוכר לנו כל כך, השתנה בשניות, משקט מתוח ושמיים בהירים, לא ראינו יותר כלום , האבק והעפר עלה מן הארץ, אבנים התעופפו באוויר, פצצות וריקושטים פגעו בכל מי שהיה חשוף, רק דם ואש ותימרות עשן. רק בוקה ומבולקה. שמעתי צעקות כאב של חיילים שזעקו לעזרה, שריפות השתוללו מכל עבר, ראיתי כיצד המטוסים הסורים ממשיכים ביעפם לעבר הר כנען, הם הסתובבו וחזרו לבסיסם באין מפריע, תוך כדי נענוע כנפי המטוס לאות ניצחון ואז נעלמו מהעין.

היה זה סימן ואות לבאות. מיד לאחרי היעלמותם של המטוסים, 1200 תותחים פצחו בירי ארטילרי כבד ללא הפסקה. אש תופת ניתכה עלינו באחת והייתה מהומת אלוהים במקום. אף אני הייתי בהלם מוחלט. ירדתי לבונקר ואפילו לא הרגשתי שרסיס חדר דרך לחיי השמאלית, חצה את חלל הפה ובדרכו שבר שתיים משיני ויצא החוצה דרך לחיי הימנית.

כשהגעתי למטה לחדר הקשר, כל מכשירי הקשר מכל המוצבים החלו לצלצל בבת אחת. כל אחד מאיתנו, קציני המטה הרים את השפופרת ודיבר עם המוצב. אני הרמתי את השפופרת של מוצב 116. מפקד המוצב צעק והתחנן לעזרה, הוא אמר שטנקים עולים עליו, חיילי קומנדו מנסים לחדור אל תוך המוצב בו הם מנסים להגן על עצמם עד שתגיע עזרה. הצעקות לעזרה הגיעו מכל עבר ומכל מוצב. קולו של המפקד רעד, הוא ביקש תגבור ארטילרי שיופנה אל עבר התוקפים המנסים לחדור למוצב. לא יכולתי להבטיח לו כלום משום שלא היה ממי לבקש ולא היו כוחות נגישים. הם ביקשו תוספת של טנקים ולוחמים, והם לא נמצאו בשטח. גם הכוחות שכבר היו ולא יצאו מכלל שימוש, לא יכלו לעמוד מול המסה הגדולה של הכוחות הסוריים שניצבו מולם ושעטו לכיוונם.

במצבת הכוחות של חטיבה 188, מאחורי כל מוצב עמדו 4 טנקים בלבד, זה כוח מגן שיכול להועיל ולפעול, אבל לא כאשר הם ניצבים מול 50 טנקי אויב. הטנקים נשחקו מהר מאוד ויצאו מכלל פעולה, ותגבור לא הגיע.

לא ידעתי מה לומר למפקד שזעק לעזרה דרך הקשר, ניסיתי לעודד אותו וידעתי שאני מבטיח לו הבטחות סרק. פניתי לקצין האגם של החטיבה והוא הבטיח שיטפל בבקשתי ויעביר אותה הלאה. באותו הרגע נאלצתי לרדת מהקשר עם אותו מפקד מוצב.

עדיין לא קלטתי באיזה מצב קשה מצוי הקצין מחיל הרגלים שהגן על גבולות המדינה, היה עליו להתמודד מול כל עוצמתו של הצבא הסורי. את המצב לאשורו הקצין ידע וראה יום יום ושעה שעה בשבועות האחרונים. מרגע פרוץ המלחמה הוא הבין מה ומי עומד מולו ושאין לו סיכוי לצאת חי מהאירוע שמתרחש לנגד עיניו. תוך כדי השיח שלי עמו, מישהו חבש לי את הפצע שלא הרגשתי כלל וכלל את קיומו, עד שלא אמרו לי שאני פצוע ונוטף בדם.

בעודי שוהה בבונקר, בשלב מסוים בשעת אחר הצהריים, פנה אלי רס"ן יוסי פרי, הרל"ש של האלוף. יוסי הוא חבר ילדות שלי עוד מימי הפעילות בשבט בבני עקיבא, סניף חיפה. הוא ביקש ממני לקחת את הנגמ"שים והזחל"מים של חפ"ק האלוף, לנסוע איתם אל הבונקר המרכזי של החטיבה, לחמש אותם ולחזור איתם חזרה למחנה נאפח.

בחרתי אנשי מקצוע מעולים שידעו להתגבר על קשיים, אנשים שיודעים לחשוב מחוץ לקופסה. יצאנו בשיירה בה היה עמנו נציגו של הרל"ש, עם האחראים על נושא התחמושת בחטיבה, רב סמל רובי זילברשטיין וסמל ראשון מרקו . נסענו לעבר הבונקרים שהיו ממוקמים מספר מועט של קילומטרים מהמקום בו היינו, בתל שיפון, תל אבו חנזיר.

מהרגע שיצאנו בשיירה ממחנה נאפח אל עבר מחסני התחמושת החטיבתיים, התנועה שלנו לוותה בהפגזה כבדה מאוד של מאות פגזים מחרישי אוזניים. לא נתנו לפחד להשתלט עלינו למרות שבכל רגע נתון יכולנו להיפגע מהפגזים שעפו לכל עבר.

הגענו אל היעד, חימשנו בבהילות את הכלים ויצאנו בנסיעה מטורפת חזרה למחנה נאפח. עם הגיעי לבסיס, ירדתי לבונקר הפיקוד ודיווחתי לרל"ש שהבעיה טופלה ושחזרנו בשלום וללא ניפגעים. כאשר  קמב"ץ חפ"ק מפקד האוגדה רפאל איתן הבין שהשיטה הזו צלחה והצלחנו לחמש את הנגמ"שים של מטה אלוף הפיקוד, הוא פנה אלי וביקש ממני לנקוט באותה שיטת פעולה ולחמש אף את כליהם של הלוחמים של רפול ששיוועו לעזרה. כמובן שמילאנו את בקשתו והשלמנו את  התחמושת החסרה לחיילים הלוחמים.

בדרך חזרה למחנה נפח, סמוך לכניסה למחנה, הבחנתי בשלושה טנקים מסוג "שוט-קל" שלנו שחנו באופן חריג, שאינו מקובל בקרב לוחמי השריון. לא יכולתי להסיר את עיני מהטנקים הללו, ואז גיליתי שאחד מהם מחובר לקבל גרירה, המסקנה שלי מכך הייתה שהוא תקול. כחימושניק, לא יכולתי להמשיך בדרכי למרות שהטנקים הללו הם אינם באחריותי כקצין חימוש חטמ"ר, ירדתי אליהם בריצה  כדי לברר אם הם זקוקים לעזרה ואולי יש באפשרותי להגיש להם אותה. אני חייב לציין שכל האירוע הזה נעשה תחת הפגזת אויב כבדה ביותר.

ניגשתי אליהם ופגשתי שם במספר לוחמי שריון מאובקים, הם שלחו אלי מבט מבהיל, ויחד עם זה היו מנותקים לגמרי מכל מה שקורה מסביב. שאלתי אותם שאלות והם לא השיבו לי, רק הביטו בי במבט מזוגג שעבר דרכי, כאילו לא הייתי שם. בהחלטה של שנייה החלטתי להיכנס לאחד הטנקים ולברר מה קורה שם בפנים. עליתי לצריח, גלשתי אל תוך הטנק והמחזה שניגלה לעיני היה מחזה שלקוח מתוך סרט אימה, הטנק היה מרוח כולו בדם, זיהיתי בו חלקי גופות והנורא מכל היה הריח, ריח של בשר חרוך שמלווה אותי עד היום, ריח שהזיכרון מפנים אותו, הוא ניצרב בתוכך ולא מרפה מימך עד יום מותך.

יצאתי ממנו ועליתי על הטנק השני, הבטתי פנימה ואותו מחזה חזר על עצמו בשנית. הבנתי שאינני יכול לעזור להם ואני חייב לדווח על כך. ירדתי מהטנק ורצתי לאורך הגדר מרחק של יותר מ- 300 מטר, לכיוון סדנת הטנקים החטיבתית , ידעתי שהם אלה האחראים על תיקון הטנקים והחזרתם לכלל פעולה, הייתה זו סדנה חטיבתית 188. מפקדה היה רס"ן זהרוני ובכוונתי הייתה להסב את תשומת לבו לגבי שלושת הטנקים שהוא אחראי עליהם מבחינת אחזקה ותיקונים, חיפשתי אותו כדי שיארגן כוח חילוץ לכלים.

אני זוכר שרצתי אליהם בריצת אמוק תחת אש נוראית וכשסוף סוף הגעתי  ונכנסתי לסדנה, חשכו עיני, ראיתי מחסנים פתוחים פרוצים לכל עבר, בחלקם היו הרוסים. המבנים והמשרדים נותרו פתוחים ונטושים. הכול פרוץ, פתוח, משדר בהילות ואין נפש חיה, ואם כבר נמצאו מספר חיילים, הם שוטטו בחוסר מעש ולא תפקדו.

הסדנה לא הייתה פעילה ולא היה ממי לבקש עזרה. התבוננתי לשמים ואמרתי את הפרק בתהילים: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מאת ה' עושה שמים וארץ, אל ייתן למוט רגליך ואל ינום שומריך..." אזרתי כוח ואומץ, ידעתי שאינני יכול להשאיר את החיילים ההלומים במקום אכזר זה, כשכבר הגעתי אליהם, והתקרבתי, ראיתי תוך כדי תנועה, מישהו משלנו שניגש אליהם, היה זה קצין בדרגת סרן, גבוה ובלונדיני, מלא בביטחון, הוא שידר שהוא מבין את האירוע, בכוחו וביכולתו להשתלט עליו. לאחר מספר שנים, מתוך כתבה בעיתון מעריב הסתבר לי שלקצין קראו צביקה. הוא היה קצין מחטיבת הטנקים 188, הוא החליט להשתלט על המצב, להוציא את אנשי הצוות ולהכין את הטנקים להמשך יציאה לשדות הקטל. לא הייתה ברירה, רבים מהטנקים נשרפו כליל ויצאו מכלל שימוש, כל טנק שניתן להכשיר אותו חזרה, חייב היה להיות מתוקן ולחזור לשימוש פעיל. לא ניתן היה לוותר עליו.

סרן צביקה סיים את תפקידו ביום חמישי ערב יום כפור ויצא לקורס מ"פים. לאור המצב, הוא לא הגיע אליו ועם הכרזת הכוננות, הוא חזר אל הבסיס אותו עזב ואירגן שניים מתוך שלושת הטנקים שהיו שם. עזרתי לצוותים להכשיר את הטנקים לפעולה, בכל מה שנדרשתי . סיפקתי להם סמרטוטים ומים. ובדמעות שליש הם ניקו את דם חבריהם מתוך הטנק, הכשירו את מכשירי האופטיקה ויצאו אל הקרב.  הקצין הודה לי, אמר לי שסיימתי את תפקידי, ושעלי לחזור לחטיבה. הספקתי עוד לראות את שני הטנקים מניעים ועוזבים את המקום בחריקת שרשרת. מעלים עימן אבק ונעלמים.

חזרתי בריצה לבונקר מטה החטיבה, ירדתי ושם פגשתי את סמח"ט החטיבה, רס"ן פיני קופרמן . הוא התבונן בי ואמר: פויו, זה היה שם החיבה בו הוא השתמש כאשר שוחחנו בארבע עיניים. פרוש המילה פויו ברומנית זה אפרוח. הוא שלח אותי להחליף חולצה כי הריח שנדף ממני היה נורא ואיום. החלפתי חולצה, ענדתי את הדרגות  ותוך כדי כך נזכרתי שאני עדיין הייתי שרוי בצום מאז תחילת יום הכיפורים והשעה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת של מוצאי יום הכיפורים. הרגשתי את העייפות המשתלטת על כל רמ"ח איברי, הייתי עייף מכל הריצות והלחץ שהייתי נתון בו מזה זמן. לא יכולתי יותר להתמודד עם המראות והמחשבות, התיישבתי בפינת הבונקר ונרדמתי.

בסביבות השעה 19,00 ניכנס עוזר קצין המבצעים של החטיבה בשם סג"ן גיורא, הוא סיפר לנו שהוא הוביל שיירה של תספוקת לטנקים ללוחמים בחושנייה. הם היו אחרי יום לחימה מפרך, ונזקקו לתחמושת נוספת כדי שיוכלו להמשיך להילחם, לפגוע באויב ולהציל את עם ישראל. בשיירת תגבור הציוד ללוחמים שהוא הוביל היו מתדלקות סולר, מים, תחמושת טנקים ותחמושת קלה, מנות מזון ועוד... תוך כדי הנסיעה על ציר הנפט לכיוון חושנייה, גיורא זיהה שיירה של טנקים סורים שהתמקמו בשטחי רמת הגולן והוא לא ידע כלל וכלל על קיומם והימצאותם בנקודת ציון זו. הוא הבין את משמעותם של הדברים וידע שהסיכוי שלו לצאת משם בחיים שווה לאפס. על כן, הוא התעשת מיד, סובב את שיירת האספקה ושב למחנה נפאח, שמבחינתו לא היה רק לשוב למקום מבטחים, אלא במיוחד כדי ליידע את הכוחות הנמצאים שם במציאות החדשה המחייבת היערכות שונה.

סגן גיורא ירד מבוהל לחמ"ל והודיע למח"ט שטנקים סורים נמצאים במרחק של כ-4 קילומטרים ממחנה נפאח. רפול שמע את דבריו והיקשה על הקצין בשאלה, מאין לך שהטנקים סורים? ענה לו הקצין, הצריחים שלהם עגולים, צבועים בצבעי שחור צהוב ועל הכנפיים של הטנק מצוירים עיני חתול בצבע סגול. באותו הרגע רפול הבין שאין כאן מקום לטעויות ומיהר לעדכן במידע זה את אלוף הפיקוד.

ישבנו בבונקר והקשבנו ברוב קשב לעדכוניו של גיורא וצפינו לשמוע את תגובתו של אלוף הפיקוד. הוא החליט שעל הקצונה הבכירה לעזוב מיד את מחנה נפאח ולעבור לחפ"ק חלופי שנמצא בהר כנען. אלוף הפיקוד וכל המטה הפיקודי שהיה עמו, קיבל את ההחלטה לנטוש את נפאח ולדלג להר כנען ולהמשיך משם את ניהול הקרבות. הוא הודיע לנו שמוטלת עליו החובה לעדכן את הרמטכ"ל בנושא. כעבור זמן לא רב, רפול הורה למפקד חטמ"ר 820 לדלג עם החפ"ק שלו למחנה ראש פינה, כי תפקידו ברמת הגולן הסתיים ואין בכוחו לסייע משם. לכן, עליו להגיע למקום בו יוכל לסייע וכך נימנע הרג מיותר.

אלוף הפיקוד הורה לנו על ניתוק החפ"ק שלו ממחנה נאפח. קציני המטה  קיבלו פקודה לנטוש את המקום ולרדת מרמת הגולן לראש פינה.

אני עמדתי מנגד וראיתי את הנטישה של אלוף הפיקוד ושל מפקד החטמ"ר, הם הותירו אחריהם את כל הסודות הכמוסים על גבי הקירות, את מכשירי הקשר על תדרי אמת ופשוט נטשו את הזירה. כשנוכחתי שזו המציאות, למרות הפקודה של אלוף הפיקוד החלטתי להישאר ולא להתפנות למרות שבעצם סיימתי את תפקידי במקום בשלב זה. לא יכולתי לעזוב את רמת הגולן, כי בתחושה הפנימית שלי הרגשתי שישנם חיילים הזקוקים לעזרה ומחובתי להושיט להם יד ולהיות כאן בשבילם.

ישבתי במחנה נאפח עם אדם נוסף ששמו אפי שריד, בתוקף תפקידו כקמב"ץ, הוא קיבל הוראה להישאר ברמת הגולן כדי שיהיה מישהו שיוכל לענות על שאלות שישאל. עמדתי בצד בדומייה והקשבתי למכשירי הקשר שטרטרו בקול ללא הפסק. שמעתי לוחמים שזועקים לעזרה ומבקשים שיחלצו אותם ולא היה מי שייתן מענה לזעקתם. התחושה הכללית הייתה של אובדן, תבוסה איומה וביטחון שרמת הגולן חוזרת לשליטת הסורים ואולי גם הגליל ייפול לידיהם של הסורים. ההרגשה הזו דחקה בי להמשיך ולהישאר.

השחר הפציע והחלטתי לרדת לימ"ח בראש פינה כדי לראות את קצב התקדמות גיוס החטיבה. ידעתי שהצלת המערכה תלויה בכוחות המילואים שיתגברו את הכוחות הלוחמים ויהוו כוח שאולי ילחם בנחישות ובעוז ויצליח לעצור את האויב שעד כה הביס אותנו בכל פרמטר.

בדרך לראש פינה ראיתי כלי רכב יורדים מרמת הגולן, מסיעים בתוכם פצועים המחוברים לאינפוזיות כשחובשים יושבים לידם ומנסים להציל את חייהם. המכוניות נסעו במהירות מופרזת במטרה להגיע לתאג"ד במהירות האפשרית. התאג"ד הוקם ליד האנדרטה של חטיבה 2 בסמוך לבית המכס העליון.

במקביל ראיתי טנקים זחל"מים ונגמשים שעלו לכיוון רמת הגולן כדי להצטרף ללוחמים במאמץ למנוע מהסורים מלרדת מהרמה ולכבוש את אצבע הגליל והכינרת שהיא אחת ממקורות המים שלנו.

אחרי הביקור בימ"ח, חזרתי למחנה נפאח ועדכנתי את הסמח"ט על ההתקדמות בגיוס הכוחות ושילובם בקרב .

בדרכי חזרה למחנה נפאח, בהגיעי לגשר בנות יעקב, הכוחות שהוצבו שם מנעו מימני את העלייה לרמת הגולן. רפול הורה להם להתיר את העלייה לרמת הגולן רק לרכבים של הלוחמים. לא הכרתי את ההנחיה הזו ולכן לא שעיתי לה. בדרך לא דרך המשכתי במסעי והגעתי למחנה נאפח בסביבות השעה 13.00 של יום ראשון.

המחנה שהיה מסודר ולא חסר בו דבר, נראה כעזובה נטושה.  מעוצמת ההפגזות היו בו אזורים הרוסים, מבנים מנותצים לחלוטין . הבסיס שוקק החיים נותר ללא נפש חיה, רק קולות הפגזים המתנפצים באזור ליוו אותי לכל אשר פניתי.

נכנסתי לבונקר, ראיתי שם את רפול ואנשי המטה שלו יושבים ומנהלים את המלחמה. כעבור זמן לא רב. קצין המודיעין של האוגדה שיצא קצת להתאוורר, התפרץ חזרה אל הבונקר וזעק  שהסורים כבר על הגדרות. רפול קם ממקומו והורה לכל קציני המטה לעלות מיד על הכלים שהיו בחוץ. הוא חילק הוראות בקור רוח, עיני הנץ שלו נתנו תחושה של שליטה מוחלטת במצב, למרות המציאות הקשה בה היינו נתונים. לא היה ספק שהוא היה מודע לכך. הסורים היו במרחק של פחות מ 200 מטר מהבונקר.

רפול ידע שיש לעזוב את הבונקר במהירות האפשרית אבל חובה עלינו להשמיד את כל המפות ותוכניות הקרב ששורטטו עליהם הם השמידו רק את כל מה שהיה בהישג יד והשאר נשאר במקום, כולל מכשירי קשר. שוב אני חווה את אותה התמונה, בה קציני המטה משמידים במהירות כל מה שהם יכולים, והשאר נשאר במקום. אני רואה את כל הפיקוד הבכיר מניע את כלי הרכב ונוטש בבהלה את שערי נאפח. אני שוב מחליט שאינני מצטרף אליהם, אין לי הסבר להחלטתי זו מלבד תחושה פנימית שלא נתנה לי לנטוש ולברוח מהמקום ולא מתוך גבורה.

עמדתי בפתח הבונקר, צפיתי על המחנה ההרוס, תוך כדי כך הופיע זחל"ם שבו נהג סגן מפקד החטיבה, סגן אלוף פיני קופרמן, הוא זיהה אותי וצעק אלי שארד מיד לתאג"ד  ואראה כיצד אני יכול להועיל לחיילים המשוועים לעזרה והקלה. התאג"ד החדש התמקם בבונקר הקשר. הוא היה המקום המתאים ביותר והבטוח ביותר לשמש כתאג"ד.

ראיתי את הזחל"ם של סגן אלוף פיני קופרמן מתרחק ממני ורצתי תחת ירי צולב של מקלעים לתאג"ד. תוך כדי ריצה שמעתי כדורים ששרקו מכל עבר, היה ירי מסיבי של טנקים וארטילריה שירו ללא כל אבחנה. לאחר ריצה מטורפת של  כ 200   מטר, נכנסתי לתוך הבונקר מצדו המזרחי. נכנסתי מאור יום בוהק לבונקר שהיה מואר באור קלוש של מספר פנסים בלבד. בהגיעי לבונקר, לאחר שעיני התרגלו לאור הדליל, הרגשתי שהגעתי הישר אל תוך שערי הגיהינום.

חלק מהחיילים הפצועים שכבו על אלונקות, אולם, מספר הפצועים היה רב יותר ממספר האלונקות ועל כן הרוב המכריע של הפצועים, נשכבו על הרצפה ביניהם היו כאלה שאיבריהם קטועים, כאלה שחלקי מתכת בצבצו מגופם באופן הגלוי לעין. חלקם שכבו שם ונשמו את נשימותיהם האחרונות כשאין לידם אף מכר או מודע. הם פשוט גססו למוות.

בפינת הבונקר ריכזו את החללים זה לצד זה. ריח איום ונורא מילא את החלל, הרצפה הייתה דביקה מדם שניגר מעורקיהם של הפצועים. זעקות לעזרה נשמעו מכל עבר, היו אלה זעקות שלא שמעתי קודם לכן בימי חיי, אני יכול לשמוע את הד קולם עד עצם היום הזה בשעה שאני עוצם את עיני. הם באו לידי ביטוי במבטים ובקול שאפילו אם היו לי כל המילים שבעולם, איני יכול לתאר אותם. נקלעתי למצב נוראי כל כך, כזה שלא לימדו אותי באף בית ספר ובאף הכשרה להתמודד עמו.

לפתע הבחנתי שעל הקיר היה נלן, (טלפון שדה המחובר מנקודה לנקודה), הבנתי שאני יכול ליצור קשר עם מישהו ולבקש עזרה, או הדרכה כלשהי, מיד חוללתי את המכשיר ומן העבר השני שלו שמעתי קול שהשיב לי, נשמתי לרווחה. פתחתי את הפה ואומר לו שאני מדבר מהתאג"ד של נפח. הוא עונה לי שנפח נפלה, מוציא את הפלאג ומנתק אותי.

גם המוצא הזה נילקח ממני, לא ידעתי מה לעשות? נכנסתי למצב בו קיבלתי התקף חרדה, הרגשתי חולשה נוראית, קוצר נשימה וחשתי שאני עומד להתעלף. אך בו ברגע הבחנתי שלאורך הקירות בבונקר עמדו חיילים חבושים בתחבושות, וכל עוד הם עמדו על הרגליים, הם היו פצועים קל. מיד התעשתי, הגוף הבין שזה לא הזמן לנפילת מתח ולהתמוטטות, עלי להציל את מי שיש בכוחי ובאפשרותי להציל. פניתי אליהם ואמרתי להם שאני קצין חימוש ואני מכיר היטב את המקום. פקדתי עליהם לרוץ אחרי, עד שנגיע לגדר שיש בו פרצה, עליהם לצאת החוצה דרכה, לרוץ למטה לרחבה של גדוד שריון 74 של חטיבה 188. המקום היה מוסתר מהטנקים הסורים שצרו על נפח. תוך כדי ריצה חזרתי שוב אל הבונקר וכך עשיתי זאת מספר פעמים עם כל החיילים שיכלו להתפנות בכוחות עצמם. כל פינוי כזה נעשה תחת הפגזה כבדה וירי מרחבי.

לפתע שמעתי רעש של שני טנקים מסוג שוט קל. הטנקים האלה משמיעים רעשי מנוע מיוחדים, אני יודע שאף טנק אחר בתבל לא מפיק את הצלילים הללו. הבנתי שהם טנקים של כוחותינו, עקבתי אחריהם וראיתי שהם עלו ונכנסו דרך שערי הסדנה החטיבתית שבה תיקנו טנקים של גדוד 188. נופפתי למט"ק ורצתי לעבר הטנק כדי לדווח למט"ק שטנקים סורים עומדים ליד המגוף של ציר הנפט, הבונקר בולט מאוד בנוף, יש שם בנמצא משאבות של צינור הנפט שעלולים להתלקח. אני יודע שמצד ימין של המבנה התמקם לו טנק סורי שירה לתוך מחנה נפח. היה לו יתרון מאחר והוא עמד בנקודת תצפית טובה והייתה לו שליטה מלאה על כל האזור. הם צעקו ותיקשרו ביניהם בערבית, נופפו בדגלים וראיתי אותם עם כובעיהם השחורים,

מתמונת המצב היה ברור שהסורים הם אלה השולטים בשטח ואנחנו המובסים. עדיין לא נרגעתי מכל מה שראיתי בבונקר, אלה לא היו תמונות ניצחון שנחקקות לך בתודעה. להיפך, המראות שראיתי צרבו עמוק את נשמתי. יחד עם זאת לא ויתרתי, ניסיתי לעלות על הטנק, הטנק שוט קל חטף פגיעה ישירה, הוא הזדעזע, למזלנו, הכדור לא חדר את הטנק, הוא החליק על הצריח והתפוצץ, גופי התמלא ברסיסים לוהטים שחדרו לתוכו, נפלתי על הארץ כתוצאה מהפגיעות, הטנק נסע ברברס כדי למצוא לו מקום מחסה והמשיך לירות ולהילחם באומץ ובגבורה.

נכנסתי מתחת לאחד מהמבנים במקום, חבשתי את יד ימין שנפגעה מצרור כדורים והרגשתי שזה יומי האחרון עלי אדמות. עדיין הייתי שרוי בצום, צמא, יבש, מבוהל ובתחושה איומה של תבוסה, שכבתי מתחת למבנה, הייתי לגמרי לבד, אין נפש חיה שיכלה לעזור לי ואפילו לא צפיתי שיחושו לעזרתי, הייתי מודע למפלה הגדולה שאנו שרויים בה.

התחפרתי לי באדמה וההיסטוריה שלי החלה לנוע לנגד עיני כסרט נע, אני כילד ניצול שואה, תמונותיה של אשתי שבהריון חולפות לנגד עיני, אני רואה בדמיוני את שי בני החמוד שהיה רק בן ארבע. תמונותיהם של בני משפחתי חולפים ביעף לנגד עיני ואני חש שלווה, שקט, מקבל עלי את הדין בהשלמה מלאה. למרות שבדיעבד אני יודע שהיו רעשים של פגזים ופיצוצים מסביבי, עטף אותי אור גדול ומילא אותי בשלווה, חשתי שאלו הם רגעי האחרונים ושאני עומד להיפרד מהעולם. לפתע שמעתי קול המצווה עלי, "קום וצא!"  קמתי ממקומי ויצאתי בהתאם לציווי שנצטוויתי, הספקתי כבר להגיד את הפסוקים של "שמע ישראל," התבוננתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה ולא ראיתי נפש חיה, הבנתי שזו הייתה ההשגחה הפרטית שלי. יצאתי החוצה שוב, ירדתי לכיוון המנחת של נפאח ובכוחותי האחרונים, הגעתי לכביש היורד מעין זיון לראש פינה. זה היה המקום בו כלו כוחותי והתמוטטתי. אינני יודע כמה זמן לא הייתי בהכרה , אולם כשהתעוררתי שמעתי קולות בשפה העברית, בזווית העין הבחנתי באפי שריד, שהיה קצין ששרת איתי באותה החטיבה. כאשר הוא הבין מה מצבי, הוא העלה אותי על רכב ופינה אותי לתאג"ד.

שם טפלו בי הרופאים, הערו לתוכי נוזלים, העניקו לי טפול ראשוני, חבשו את פצעי ונשלחתי אחר כבוד לבית חולים "זיו," כל הדרך עד בית החולים, התגלגלתי מצד לצד על האלונקה כשהיד שלי תלויה על בלימה וכל גופי היה ספוג ברסיסי מתכת לוהטים שנטמעו בתוכו כשהם חדרו לתוכי הרגשתי שכל גופי הפך למסננת של בשר ומתכת. תוך כדי ריצה עם האלונקה לכיוון המיון, החובשים החלו להפשיט אותי ולהכין אותי לקראת הטיפול הבא. לאחר שהגעתי למיון, הוכנסתי לניתוח אורטופדי, ביד ימיני, תוך כדי הניתוח הם ניקו את הפציעות שנגרמו לי מהרסיסים והוציאו כל מה שרק יכלו. עם סיומו של הניתוח והשהייה בחדר ההתאוששות, העלו אותי למחלקה האורטופדית.

כעבור זמן שאינני יכול לאמוד אותו, התעוררתי ומצאתי את עצמי בחדר, במיטה נקיה, פלורוסנטים מעלי, משמע, יצאתי חי ואני במקום מבטחים.

לקח לי זמן להבין מה קורה איתי, עם מי אני נמצא ואיך אני מתקדם מהנקודה הזו והלאה. הבחנתי בעוד שני פצועים, הם שכבו לידי. אחד הפצועים פנה אלי ואמר לי המפקד אתה הצלת אותי. ולא הכרתי אותו. החייל השני ששכב רחוק ממני, הנהן בראשו כדי לאשש את דברי חברו ושוב שקעתי בשינה עמוקה.

הביקור של דורית

אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך

                                      מתוך התפילה

לא רציתי להתעורר מתוך החלום המתוק בו חשבתי שאני שרוי, חלום בו שמעתי את קולה של דורית המדברת אלי, פחדתי להתעורר למציאות שונה ועגומה, בה אפקח את עיני, ואתאכזב לגלות שהיה לי רק חלום טוב והמציאות תטפח על פני. אולם, קולה המשיך ללטף אותי ולאט לאט העזתי לפקוח את עיני ולהפתעתי הגדולה, ראיתי שהחלום הפך למציאות. דורית ניצבה מעלי, קראה בשמי, שוב ושוב עד שהבינה שאני ער ושומע אותה. לא האמנתי למראה עיני וקשה היה לי להאמין שדורית עם הבטן הגדולה של החודש התשיעי הגיעה אלי לבית החולים זיו בצפת בטרמפים.

דורית סיפרה לי שברגע שנודע לה שנפצעתי, היא לא היססה אף לרגע, היא יצאה מהבית, נעמדה בצידי הדרך, עלתה על הרכב הראשון שעצר לה ודאג להביא אותה אלי. היא אף פעם לא באה בידיים ריקות, אחרי שהיא נרגעה וחזרה לביתנו, ראיתי על השידה שלי את כל הדברים הטובים שאני אוהב. היא תמיד ידעה להעלות את החיוך על פני גם לאחר לכתה.

עם בטן של חודש תשיעי היא עצרה שוב טרמפ שישיב אותה לביתנו בבטחה. לאחר לכתה הרגשתי במעמקי נשמתי שתשועת ה' יכולה להיות כהרף עין. כל חיי האמנתי בקב"ה, הרגשתי איך הוא שמר עלי בכל התופת הנוראה הזו, לא היה שום הסבר הגיוני לכך שאני, שמשי פולק, נשארתי בחיים אחרי כל מה שראיתי ושהייתי חלק ממנו, איך דווקא אני נותרתי בחיים? אין לי ספק שהייתה עלי שמירה אישית מלמעלה, יד חמה שמגינה עלי. מתוך הביטחון הזה, ידעתי שאוכל להתגבר על כל התלאות והקשיים שעברתי.

באותו החדר בו שהיתי בבית החולים זיו, שכבו לצידי שני חברים נוספים שנפצעו אף הם בקרבות ברמת הגולן. שניהם לוחמי שריון, האחד בשם ראובן מוסק, מוסקוביץ מקיבוץ אלונים. שבשלב מאוחר יותר בחייו חזר בתשובה, ושמו של החייל השני יגאל רוסמן אף הוא בן קיבוץ מכפר מסריק. שניהם חברים שלי עד עצם היום הזה. הם התחתנו ונולדו להם ילדים ואף הם זכו לצאצאים מבורכים.

כששכבתי בבית החולים צפו ועלו בי הזיכרונות והמחשבות, התחלתי לשחזר את האירועים הקשים שחוויתי, אחד מהם היה בעת בה חפ"ק האלוף יצחק קחה, חפ"ק מפקד האוגדה תא"ל רפאל איתן, וחפ"ק מפקד חטיבת הגולן קיבלו את הוראה לנטוש את מחנה נפאח, שלמעשה אני ראיתי בה בריחה בהולה מנקודת האחיזה המרכזית שלנו ברמת הגולן.

הוראה זו באה בעקבות כך שכוחות סוריים הגיעו למחנה נפאח כשמונה שעות מאז פרוץ הקרבות. ההוראה לנטוש את מטות החפ"קים התקבלה בתדהמה!! אף אחד מהמפקדים לא האמין שהסורים הצליחו להתגבר על כל המכשולים והמוצבים תוך זמן קצר ביותר, הם הצליחו לאגוף את המוצבים בניסיון לכבוש אותם ולהותירם כאי בודד במצור. למעשה הכוחות הסורים הגיעו למחנה נפאח בשעה 22:00 במוצאי יום הכיפורים, היום הראשון לקרבות.

כקצין חימוש במטה כאב לי ונפגעתי באופן אישי כשראיתי את צמרת צה"ל והמפקדים הבכירים תולשים בחופזה מהקירות מפות קוד סודיים, מרשמי קרב, קוד סודי של מפקדים, יחידות ועוד אמצעי מטה סודיים. ראיתי את המפקדים הבכירים שנשאתי אליהם את עיני בביטחון מלא שבכל מצב אוכל לסמוך עליהם, נוטשים בבהלה את מחנה נפאח ובצורה מבישה, פוגעת, ללא סדר וארגון מנסים להציל את נפשם. הם נדחסו אל תוך מעלה המדרגות לכיוון היציאה מהבונקר, עלו על כלי הרכב שעמדו שם בהיכון וברחו משדה הקרב. לא כך רציתי לראות את מפקדי הצבא שלי. לבי נישבר בקרבי, נפשי נפצעה ושכלי סרב להאמין שזוהי המציאות. לא יכולתי להכיל ולא רציתי לראות תמונה איומה שכזו מאנשים שהיו עבורי סמל ודוגמה בבחינת: אותם תראה וכך תעשה.

לפני שקציני המטה של חטמ"ר 820 עזבו את הבונקר, קיבלנו הוראה לשרוף את הדואר הסודי במקום המיועד לכך. עליתי במעלה הבונקר, עמדתי בכניסה. המראות שראיתי הלמו בי בעוצמה רבה, ראיתי את מחנה נפח ששונה ללא היכר. המבנים שהיו חלק מהנוף הטבעי שלי, היו מרוסקים והרוסים, העצים נתלשו ונקרעו מהאדמה. קווי חשמל וטלפון קרועים וחשופים על פני האדמה ועל המבנים ההרוסים, שריפות ולהבות אש שפרצו בכל עבר. הקטיושות התעופפו מעלינו, וההפגזות מכלי המשחית הסוריים היו מסיביות. המלחמה פרצה בעונת הסתיו, בה כל הצמחייה ברמת הגולן יבשה וכל התלקחות קטנה עלולה להבעיר אזורים שלמים ברמת הגולן.

רצתי אל הבונקר שבו היה התאג"ד, שאלתי היכן הרופאים והתשובה שקיבלתי הייתה שהם קיבלו פקודה לעזוב את הבונקר. הרופאים הותירו אחריהם את הפצועים והתפנו לאחור. כשיצאתי מהבונקר חשתי את עיניהם של החיילים נעוצים בגבי ומשדרים לי עד כמה הם מאוכזבים ממני. עד היום אני חש את אותו המבט והאכזבה בתוכי.

זו טראומה ותחושה פנימית שאיננה עוזבת אותי. אני עדיין רואה כיצד החיילים שהתחננו אלי בידיהם המושטות ובעיניהם הקרועות לרווחה. אחרי כל זה, איך יכולתי ללכת ולעזוב אותם בייאושם ובכאבם? נשארתי שם איתם, ורגע אחרי זה מצאתי את עצמי בדילמה קשה יותר, היה עלי להחליט את מי אני מוציא ומפנה לאזור בטוח ובכך להחליט מי יחיה ומי ימות? זו הייתה דילמה איומה מאחר ולא חשבתי על אלה שהצלתי, אלא רק ראיתי את עיניהם של אלה שלא הצלחתי להציל. באיזה מעמד קשה הייתי נתון, מי שמני בכלל לקבל החלטות כאלה של מי לחיים ומי למוות? אינני אלוהים, אני בסך הכל בן תמותה.

לא הייתי לוחם מהשורה הראשונה, הייתי קצין חימוש תומך לחימה, ויחד עם זאת, היה לי קשה מאוד להבין איך ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון וכל האנשים המופקדים על בטחונה של המדינה לא ראו את מה שאני ראיתי לנגד עיני. הם היו ברמת הגולן לפני פרוץ המלחמה ראו את ההתחמשות וההכנה למלחמה, ולא פרשו נכון את מה שעיניהם ראו, בגבהות ליבם הם לא הקשיבו להערכותיו של הפיקוד ברמת הגולן בנוגע לסכנה הקיומית שלנו כאומה. הם זלזלו במה שכל חייל פשוט ביותר ידע, ראה והבין.

כשהמלחמה רק החלה, ראינו את התבוסתנות, ואת בריחתם של המפקדים, הכאב העצום שנותר בי בא בעקבות הנטישה של הפצועים בשטח . כל שנות שירותנו בצבא, חונכנו שלא מפקירים חיילים בשטח ובמלחמה הזו הפצועים הופקרו בשטח בעודם חיים. מי היה מאמין שהחללים, הפצועים, והלוחמים, כולם הופקרו.

המראות שראיתי כתוצאה מההתנהלות הזו לא עוזבים אותי עד עצם היום הזה, על הפגיעה הפיזית שלי, התגברתי, הצלקות שנותרו בי מהריקושטים והכדורים שפגעו בידי הימנית, הן גופניות, אבל על המראות שראיתי בטנקים, את העיניים של החיילים שזעקו לעזרה, הריחות הקשים של גוף שניכווה, על כל זה אינני יכול ומסוגל להתגבר. אלה צלקות שבנפש שאינן נוטשות אותי ולא יינטשו אותי עד יומי האחרון.

התפנית במלחמה

לאחר מספר ימים, כשהצבא התאושש מההלם הראשוני, ולאחר גיוס מסיבי של כוחות מילואים שנערכו להצלת המולדת ונלחמו בכל כוחם, הם התארגנו להתקפה נגד הפולשים הסורים במטרה לכבוש חזרה את רמת הגולן והמובלעת הסורית.

בשלב זה החליטו לפנות את הפצועים ששכבו בבית החולים זיו בצפת, לבית חולים הכרמל בחיפה. אף אני הועברתי ל"בית קיי," שהוא בית הבראה של לוחמי צה"ל הממוקם ליד נהרייה.

בבית קיי הרגשתי חזק מבחינה גופנית ורציתי לחזור לשרת בצבא ולהשתלב חזרה בעבודתם של כוחות החימוש. משום מה אחד מהרופאים פעל על דעת עצמו וללא התייעצות איתי, החליט לשלוח אותי לטיפול חדשני בהלומי קרב, המבוצע בבית חולים תל-השומר.

בוקר אחד אחרי ארוחת הבוקר, הגיע אלי נהג שהיה בשירות מילואים, הוא התבקש לקחת אותי לבית החולים "תל – השומר". הנסיעה נראתה לי אז ארוכה מאוד והרגשתי שהיעד רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. לבסוף, כשכבר הגעתי אל היעד, נכנסתי לצריף לגמרי לא מרשים וליד דלפק האחיות ישבה אחת מהן שקיבלה אותי בשוויון נפש והפנתה אותי הישר לחדר הרופאים. אני חייב לציין כי מתוך שרשרת הצוותים הרפואיים שעברתי דרכם בשני בתי החולים, אף אחד לא טרח לעדכן אותי לגבי מצבי ולגבי סוג הטיפול שאני אמור לקבל מהם ומהי מטרת הטיפול. ואני כאיש צבא, סמכתי עליהם ולא היקשתי קושיות

לאחר שנכנסתי לחדר הרופא, ראיתי מזרונים המפוזרים לאורך הקירות על גבי הרצפה. מלבד הרופא, האחות והמזרונים, לא היה כלום. לא תמונות, לא כתובים, לא דפי הסבר, החלל היה ריק לחלוטין.

ביקשו ממני לשבת על הריצפה, ואז ניגש אלינו רופא שהציג את עצמו כרופא יהודי המומחה בתחומו. הוא בא מארצות הברית כדי לטפל בי ובשכמותי כפי שטפלו בפצועים במלחמת ווייטנאם. אני עדיין זוכר את שמו של הרופא הוא הציג את עצמו בשם מייקל. הוא ניגש אלי והזריק לי זריקה. באותו הרגע הרגשתי כיצד גופי מתחמם, וכיצד איבדתי את השליטה עליו ועל מה שקורה אתי. הסתבר לי שלאחר הזריקה הוא פתח רמקולים בעוצמה רבה מאוד שמתוכם בקעו קולות משדה הקרב.

באותו הזמן חזרתי הישר אל המלחמה שהייתי בה בתחושה האמיתית ובחוויה הקשה שעברתי, אבל זה היה הרבה יותר גרוע משום שבבית החולים בניגוד לשדה הקרב, לא הייתה לי שליטה על גופי. תוך כדי הזמן בו הזריקה שלטה בי, הרופא שאל אותי שאלות, אני זוכר שעניתי לו, אך אינני זוכר כלל וכלל מה עניתי לו. לאחר  שהתאוששתי קמעה, בעוד הכרתי מעורפלת, קראו לבחור שהביא אותי לתל השומר וביקשו ממנו להשיבני לבית קיי. התיישבתי בטנדר כשהכרתי מעורפלת, רגשותיי סוערים, לא ידעתי להבין ולהסביר אפילו לעצמי את החוויה הנוראית שעברתי.

לימים נודע לי באקראי, שהזריקה שקיבלתי נקראת פנטוטל. הזריקה מכילה סם המנטרל את יכולתו של האדם לשלוט במעשיו, על פי תפיסת עולמם הם מאמינים כי  כאשר מפעילים על חייל שעבר טראומה שוק חוזר של החוויה שעבר, ניתן לטפל בחולה ובכך להוציאו מהמצב הנפשי בו הוא נמצא.

בכל העת הזו לא הייתי מודע כלל וכלל לסיבה שבגללה קיבלתי את הטיפול הנוראי הזה, מהן תופעות הלוואי של החומר שהוזרק לתוכי, כיצד הוא ישפיע עלי, מה עלול לקרות לי בהווה ובעתיד, ואיזה השלכות יש לטיפול הזה על הבריאות הנפשית שלי? קיבלתי שני טיפולים כאלה, ולאחר מכן סירבתי לקבל טיפולים נוספים. את הטיפול עצמו לא זכרתי, אבל כן זכרתי איך נראיתי בעיני עצמי לאחר שהתעוררתי וחזרתי להכרה. כשהתעוררתי לאחר הטפול הראשון, שיערי היה סתור, נראיתי נורא ובעיקר הרגשתי שכולי רטוב ומסריח מריח של שתן. הדבר דמה בעיני לבחורה שמתעוררת לאחר שעברה אונס אכזרי. על פי שיטתם, הבחורה תוכל לצאת מטראומת האונס, רק עם היא תעבור שוב את אותה החוויה מספר פעמים. על פי התוצאות ועל פי התחושות שחשתי, הטיפול לא עזר לי במאום, אלא, אף הרע את מצבי הגופני והנפשי.

בדיעבד, התברר לי, שקבוצת החיילים שעברה את הטיפול הזה הייתה קבוצה של שפני ניסיון אנושיים. לא רק שנפגענו כתוצאה מהמלחמה, ועל כך אינני יכול לבוא בטענות, אלא הפכו אותנו לשפני ניסיון שכשל ועל כך אף אחד לא נתן את הדין. תופעות הלוואי שבאו בעקבות הטיפול החמירו את מצבי. לעיתים קרובות לאחר שנרדמתי היו לי בעוטי לילה, הרגשתי שאני נמצא בשבי האויב ונתקפתי בחיל וברעד. הדבר נודע לי כאשר באחת מהוועדות הרפואיות של משרד הביטחון גיליתי שמחקו מתוך התיק שלי את הפרק המתאר את הטיפול בזריקות שקיבלתי, הוא נמחק והוצא מהתיק.

הטיפול הנוראי הזה, היה בניגוד גמור לחוק הבינלאומי. הוא הוצא מתוך התיק הרפואי שלי, כדי שלא תהיה לי עילה לתבוע את משרד הביטחון. הם הרסו את התיק ויחד אתו הם הרסו גם אותי. עד היום 50 שנה אחרי אותו האירוע, אני שואל: למה היו צריכים לתת לי את הזריקה האיומה הזו ולהחזיר אותי שוב למצב הטראומטי?. בפרוטוקול המקורי למרות המחיקה, ניתן לראות ולקרוא מה עשו לי וכיצד הזיקו לי.

"בערב ילין בכי ולבוקר רינה"

הרגשתי שאינני יכול לסמוך יותר על הצוות הרפואי ולמחרת בבוקר עזבתי את בית ההבראה מבלי שקיבלתי אישור לכך, עליתי על בגדי א' ונסעתי לפיקוד צפון בכנען. התקבלתי לראיון עם מפקד חימוש פיקודי אל"מ חלפון, ודרשתי ממנו לקבל תפקיד קצין חימוש חטיבת טנקים ולחזור לשירות. הוא שלל את בקשתי משתי סיבות:

• הוא טען שלא קיבלתי מכתב שחרור מר"מ 2, ולכן אני נמצא עדיין תחת חסותם.
• הוא קבע שאני לא מתאים להיות קצין חימוש חטיבת טנקים. למרות שכבר ביצעתי שני תפקידים של קצין חימוש במלחמות והיה לי ניסיון רב בתחום.

יצאתי ממנו בשעת לילה מאוחרת, היה חשוך מסביב, הגשם ניתך ארצה בעוצמה רבה, ואני צעדתי לי בצעדים מדודים על השביל כשפני מועדות לעבר הרכב שלי. בדרך צצו להן שתי דמויות שהתקרבו אלי ואני אליהם וכשעמדנו זה מול זה, הבחנתי כי אלה הם שני חברי, בני המחזור שלי בקורס קצינים.

שמו של האחד הוא סא"ל חגי חג'ג' והשני רס"ן אורי כדורי.  שאלו אותי לשלומי ולמעשי, הם ראו שנפצעתי וידי הייתה עדיין חבושה. סיפרתי להם כי זה עתה יצאתי מבית החולים, ובאתי לבסיס כדי לקבל תפקיד וקצין החימוש הפיקודי דחה אותי ולא היה מוכן לשבץ אותי בתפקיד חדש. שניהם התבוננו בי ואמרו:  "אם כך, מה הבעיה? האם תרצה להיות קצין חימוש חטיבתי? אם כן, באת לכאן בדיוק בזמן הנכון. אני מסיים היום את תפקידי כקצין חימוש אוגדה ועדיין לא נמצא לי מחליף."  לאורי כדורי לא היה מחליף ושמחתי להציע את עצמי לתפקיד זה. כקצין חימוש הכרתי את העבודה והייתי מנוסה מאוד בדרכי עבודה ובביצוע בכל תנאי.

סא"ל חגי חג'ג' ורס"ן אורי כדורי הזמינו אותי להיכנס אל תוך הג'יפ ונסענו יחד אל תוך המובלעת הסורית. עשינו זאת מאחר והאוגדה הייתה ממוקמת בשטח הטריטוריאלי של סוריה.

תוך כדי נסיעה הם עדכנו אותי שכדי שאקבל את התפקיד, עלי להיפגש עם מפקד האוגדה לראיון, כי הוא הפוסק האחרון בנושא של שיבוץ קצינים. תוך כדי הנסיעה נאלצנו לעצור מספר פעמים, לקפוץ מהג'יפ ולהסתתר בין סלעי הבזלת, מאחר שהופגזנו על-ידי כוחות סורים.

הגענו יחד לחפ"ק בו ישב האלוף מוסה פלד שהיה בעת הזו מפקד האוגדה. הוא ישב סביב שולחן כשלצידו נכחו מפקדים שפעלו בשטח ודנו בענייני השעה. נכנסנו לקרון שהיה אפוף בעשן כבד ובריח של סיגריות עשנות. האלוף התבונן בי במבט עמוק וחוקר וביקש מימני לספר על עצמי ועל תפקידי בצבא. סיפרתי לו בקצרה על עברי כקצין חימוש של חטיבת גולני בדרגת סר"ן וביצעתי תפקיד נוסף, כקצין חימוש חטמ"ר 820. "היום אני מבקש מהאלוף בעת הזאת לשרת בתפקיד קצין חימוש בחטיבת טנקים." האלוף פנה אלי ושאל אותי מה ברקע שלי מסייע לי לקבל תפקיד אחראי בתיקון טנקים? באותו הרגע הבליח במוחי זיכרון שנשאתי בתוכי כאשר קצין חינוך פיקודי שאל אותי את אותה השאלה. התאוששתי מההלם שבא בעקבות השאלה שלו ואמרתי לו שאני כמו אותם המפקדים שהגיעו מהפלמ"ח ולא היה להם רקע ולמרות הכול הם ביצעו את העבודה כראוי והרבה מעבר לכך. הוספתי ואמרתי שאין דבר העומד בפני הרצון, ולא תהיה לי בעיה ללמוד ולהתמקצע בתחום.

הייתי מוכן לכך שהוא יבקש ממני לצאת מיד מהחפ"ק ולמצוא לי תפקיד המתאים לתחומי הידע ולניסיון הצבאי שלי. אולם הוא לא נהג כך, הוא התבונן בי , ראה אותי כחיל, כאדם, פנה אלי שוב ושאל אותי למה אני חבוש. סיפרתי לו את אשר אירע לנו בנאפח ועל חילוץ הפצועים. האלוף פנה לאחד המפקדים שישב אף הוא מסביב לשולחן, הוא שאל אותו האם אני מתאים לעבוד אתו? באותו הרגע שמתי לב שהקצין שפנו אליו גם הוא חבוש. שמו של הקצין אל"מ יהודה בכר. הוא אמר לי התקבלת, תתחיל חפיפה. יצאתי החוצה, שאפתי מלוא ראותי אוויר סורי צונן וקר והייתי מאושר. עשיתי חפיפה עם אורי כעבור מספר ימים הפכתי לקצין חימוש חטיבתי. השקעתי את כל כולי בעבודה, הרגשתי טוב. אני עושה ותורם. כעבור זמן לא רב בעקבות ההסכמים יצאנו מהמבלעת, ירדנו לימ"ח ליד צומת גולני. במחשבותי, אני חוזר להילחם ולהיות תחת אש יום יום ולילה לילה. אני חוזר שוש ושוב לשדה הקרב, חוזר למקומות הכואבים, בכל הזמן הזה ובתוך כל הסיוטים שאני עובר, מלאתי את תפקידי כראוי תוך כדי כך, שמרתי על קשר עם החיילים שלי והרגשתי ששוב אני חיוני.

שתקתי במשך 47 שנים, עד שבא אדם יחיד ומיוחד במינו,  יצחק בריק אלוף בצה"ל ונציב קבילות החיילים והוציא אותי מהמקום הנוראי בו הייתי.

לא חשוב כמה פעמים האדם נשם בחייו, חשוב כמה פעמים הפסיק לנשום בחייו