"סיפורי בוגי" סיפור היוזמה ופתרונות לכוחות הלוחמים על ידי חוליות החימוש בימים הראשונים ללחימה בחזית הדרומית

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 23/10/2022

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 434

"סיפורי בוגי"

לקריאת הכתבה בפורמט PDF - קישור

יום שבת. הששה לאוקטובר 1973. יום הכיפורים תשל"ד. בעוד רבים נמצאים בבתי הכנסת או נחים בבתיהם, כבר התנהלה פעילות קדחתנית ביחידות חימוש רבות. האתראה על כוננות נתקבלה בפיקוד המרכז עוד ביום ה' בלילה. חטיבות שריון אחדות החלו כבר להתארגן. מחסני החירום פתחו שעריהם ושדרות טנקים החלו להיערך למסעם הארוך. במקביל החלה ההערכות בסדנאות חיל החימוש. מרבית הסד"כ אות היו בכוננות מיום שישי, ערב יום הכיפורים, בשעות הצהריים. יחידות חימוש אחרות כבר החלו בגיוס המילואים שלהן. רס"ן יצחק היה בכוננות עוד מיום ה'. רס"ן יצחק המשרת במסגרת פקוד המרכז החל לעבור ביחידות הטנקים כבר ביום ו' ערב המלחמה. מטרתו היתה לעמוד מקרוב ולבחון כיצד מתארגנות, ומצטיידות יחידות אלה. למחרת היום משהחלו הטנקים בתנועה ליעדם התחילו ההודי עות לזרום אליו באמצעות חולית הביקורת הפיקודית. סרן יעקב, מפקד סדנה, היה בכוננות מיום ו'. ההודעה תפסה

אותו זמן קצר לפני שיצא לביתו בחולון. כל שנותר לו לעשות היה להתקשר טלפונית לביתו ולהודיע למשפחתו כי לא יוכל לבלות במחיצתם את השבת. במקום לצאת לביתו החל לרכז חוליות להשלמת התיקונים באותם כלי הרכב שנותרו בסדנה. ביום הכיפורים בשעה 14.00 יצא עם אנשיו לליווי חטיבות בדרכן לקו. את רס"ן אהרון תפסה הכוננות ביום שישי, לאחר שחלק ניכר מיחידתו כבר יצא לחופשת יום הכיפורים. אהרון שהינו מפקד סדנה באזור המרכז קיבל הודעה טלפונית כי עליו להשלים את תיקון כלי הרכב המצויים בסדנאתו ובמקביל עליו להרכיב חוליות טכניות ולשלחם ליחידות, בעיקר לחטיבות השריון. בראש אחת החוליות האלה הועמד רס"ר ברוך. המשימה שהוטלה עליו היתה להרכיב מנועים אחדים בטנקים של חטיבה מסוימת שעמדה לנוע. באותו יום שבת הסתובב הצוער איציק כאריה בסוגר. הודעת הכוננות נמסרה בביה"ס לקצינים עוד ביום ו'. חלק מהצוערים שהיו במקום החלו להשלח כסיוע ליחידותיהם ואלו הנותרים ואיציק ביניהם, כססו צפורניים. איציק החל לחפש דרך לעזוב את הבסיס ולהגיע ליחידה חימושית שם יוכל לסייע בכישוריו כחמש צריח.

"הבית עצר את הטנק"

מיד כאשר הורו לטנקים לנוע על שרשרותיהם ובמהירות, הערכנו שתהינה תקלות בדרך וחייבים היינו להערך לקראתן, לפתור אותן ולאפשר לטנקים לנוע קדימה יהיה אשר יהיה - מספר רס"ן יצחק. אחרי הכל נסיון של 23 שנים בצה"ל אינו דבר של מה בכך. ואמנם ברגע שהחלו להגיע הדיווחים של טנקים שנתקעו בדרך מיד יצאו החוליות הטכניות בדרכם אל מקומות התקלה. מסביר יצחק "הטנקים, מהווים מסה של 52 טונות ואלה נעו במהירות של 30 קמ"ש – כל אלה יוצרים בעיות של תנועה ואנרציה, ובשל האנרציה הזאת נוצרות בעיות כאשר טנק אינו מצליח להעצר, נע קדימה עוד כמה מטרים, ודי בכך כדי לפגוע בטנק שלפניו, והנה – שתי בעיות טכניות שצריך לפתור ומהר". החוליות הטכניות קיבלו דיווחים שטנק נדלק, כתוצאה מהתנגשות, כזאת, אחר דרס כלי-רכב אזרחי (הטנקים נעו בשטח מאוכלס, בנוי ובשטחים עירוניים) וצוות הטנק הפעיל מטפים וכיבה את הדליקה בכוחות עצמו, אך יש צורך לבדוק אם הטנק כשיר להמשך הדרך. כשהגיעו דיווחים על טנקים שירדו מן הדרך, שירדו לתעלות או לואדי - כבר היו כל החוליות ערוכות ומוכנות לבעיות כאלה. כך התברר שבדרך ליריחו - הטנקים חלפו בירושלים המזרחית בדרכם לבקעה - בכפר אבו־דיס, ירד טנק מן הכביש כשלא "לקח" היטב סיבוב חד, החליק והתדרדר לעבר הואדי. בית בן קומה אחת בכפר, בית שנבנה היטב ובעל יסודות מוצקים - עצר את הטנק ולא הניח לו להתדרדר מטה מטה, לעומק גדול. המקרה קרה ביום הכיפורים אחר הצהרים, ההודעה ציינה שטנק צנטוריון פגע בבית וישנם הרוגים. צריך היה לפנות את הטנק במהירות כדי למנוע תסיסה והתמרמרות בקרב התושבים הערביים. רס"ן יצחק הגיע למקום יחד עם אנשי מקצוע, קיווה שבעזרת טנקים שחולפים בכביש יוכל לחלץ את הטנק התקוע. "כשר הגעתי, עמד צוות הטנק והמתין לי על הכביש. הטנק היה נערץ בבנין, בעומק של 30 מטרים מן הכביש ובאמת, קשה היה להאמין שהבית משמש לטנק משענת, מונע ממנו לצנוח אל הואדי. היה אתנו משמר הגבול שמנע מן האנשים שבכפר לסגור עלינו. התברר שהטנק פגע בבית, שמרבית דייריו הספיקו לפנותו אך ילדה קטנה נפגעה, נהרגה והיא מתחת לטנק. המצב היה מתוח. המשטרה שמרה על הסדר והרגיעה את הרוחות. בעוד אנחנו מתארגנים לקראת פעולת החילוץ המסובכת". 

הכל פונה תוך שלשה ימים

ביום הכיפורים בשעות הצהרים כבר גייס רס"ן אהרון את המילואים, והמכונאים המגוייסים היוו תגבורת רצינית לטיפול בטנקים ובנשק כבד. "נאמר לי שעלי להחזיר את הטנקים לכשירות, ומיד. היו טנקים שעמדו כמעט מפורקים והמכונאים עבדו במרץ כה רב, עד כי הצוותים נתבקשו לעמוד ליד הטנקים, לקחת אותם מיד עם השלמת התיקון" – נזכר אהרון. בעוד מספר חוליות עוסקות בהשלמת התיקונים של כל כלי הרכב שהיו בסדנא ("תיקונים נקבעו ליום א' וליתר ימי השבוע. שום דבר לא בער כשתוכננו התיקונים. כעת, כאשר בער היטב - הושלמו התיקונים במהירות שלא תאומן") החלו להגיע הצוותים של הטנקים, של תותחים מתנייעים ושל כלים אחרים. משאיות, זרמו אף הן לסדנא ובעוד כלי הרכב נמסרים, לאחר השלמת התיקון, היו הצוותים מזוודים אותו, מחמשים ומתדלקים. חלק מהטנקים הועלו על מובילים. מי שלא ציפה למוביל – התניע והחל נוסע על הזחלים. 3 ימים לאחר שפרצה המלחמה שוב לא היה גם כלי רכב אחד בסדנא הגדולה.

אם יקרע הכבל... 

רס"ן יצחק, כזכור, החל להתארגן לפעולת החילוץ המסובכת. ראשית נמסרו הודעות דחופות להביא למקום ציוד חילוץ. הגיעו כבלים ואמצעים של העברות כוח בכבלים ולפנות ערב, במוצאי יום הכיפורים הגיע הציוד הדרוש. לא היתה ברירה. צריך היה לחסום את הכביש כדי לבצע את העבודה. בו בזמן זרמו הכוחות שלנו בדרך ליריחו, וקשה היה לנו לעבוד, כי מדי פעם חייבים היינו לפנות את הכביש. טנקים שהיו בתנועה בדרך לקו חלפו על פנינו, ולנו היתה אפשרות לגייס לעזרתנו טנקים שהתקלקלו ואנו תיקנו אותם. היצבנו את הגוררים שלנו על הכביש והורדנו לעבר הטנק את, כל הכבלים שיכולנו לגייס. "אנשי הצוות של הטנק לא היו במצב שיוכלו לסייע לנו. לא סמכתי עליהם. הוריתי לבוחן הטנקים שלי, שלמה צל, לשבת ליד ההגאים של הטנק. לשנינו היה ברור מה יכול לקרות, כאשר הטנק ינוע קדימה וכבל' עלול להיקרע. אז היתה ההידרדרותו של הטנק עלולה להיות מושלמת, עד למעמקי הואדי, והתוצאה – איש לא יוותר בחיים. ברור היה גם, שאם הכבל יקרע, יגלח' הטנק שורה של בתים בכפר, יקחם עמו אל התהום" – מסביר יצחק. לאט לאט החל הטנק הנגרר להתקדם לעבר הכביש. כאשר הגיער קצות שרשרותיו עד לפני הכביש – נוכחנו לדעת שזה לא יילך יותר. עד כאן. 2 הטנקים ששימשו לנו גוררים - מיצו את כל יכולתם. "הנענו את המנוע של הטנק הפגום