דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

1985-1982- סיפור חיל החימוש במלחמת שלום הגליל ואחריה

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 25/12/2020

תאריך האירוע: 1982-06-06

מספר צפיות: 3122


1. מהלך המלחמה ופריסת המערך החימושי

הרקע למלחמה

ב-6 ביוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל, לכאורה בתגובה לניסיון ההתנקשות בחיי שלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה. אירוע זה שימש כזרז להחלטת ממשלת ישראל לחסל את איום ארגוני המחבלים בדרום לבנון על ישובי צפון המדינה. בתגובה להתנקשות ולשורה של פיגועים מצד הארגונים הפלסטינים בדרום לבנון החליטה ממשלת ישראל, בראשות מנחם בגין, להגיב. ב-4 ביוני תקפו מטוסי חיל האוויר תשעה יעדי מחבלים בלבנון ואלה, בתגובה פתחו בהפגזה כבדה על ישובי הגליל. בדרום לבנון פעלו כ-23,000 מחבלים מהארגונים הפלסטינים השונים ובהם: פת"ח, החזית העממית המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, החזית הדמוקרטית של נאיף חואתמה, החזית העממית של ג'ורג' חבש, ה'צאעיקה', החזית לשחרור פלסטין וחזית המאבק העממי. המחבלים היו ערוכים באזור ה'פתחלנד', שנפרס במורדות המערביים של החרמון, בדרום הר הלבנון, ברמת נבטיה ולאורך מישור החוף הלבנוני, מצור ועד בירות, כולל הרבעים הדרומיים והמערביים של בירות. הם התחמשו במשך השנים באמל"ח רב, שכלל כ-150 טנקים, כ-150 נגמ"שים ושריוניות, 200 קני ארטילריה וכן נשק קל, נשק נגד טנקים ונגד מטוסים והיוו איום ממשי על ישובי הצפון.[i] 

ב-5 ביוני התכנסה הממשלה בביתו של בגין והחליטה להטיל על צה"ל לפתוח למחרת במבצע צבאי, שנועד להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של המחבלים. זאת, תוך הימנעות מתקיפת כוחות הצבא הסורי, שחנו בלבנון, אלא אם הם יתקפו את כוחותינו. שם המבצע על פי התוכניות המוקדמות היה 'אורנים', אך הוא שונה ערב המלחמה ל'מבצע שלום הגליל' ובקיצור, של"ג. אגב, פקודת המבצע שהוציא צה"ל למחרת היום, כללה גם כוננות לחבירה עם הנוצרים בצפון לבנון ולהשמדת הצבא הסורי בלבנון.

תמונות אנשי חימוש במלחמה

 

הכוחות הסורים בלבנון מנו דיוויזיה אחת, עם שתי חטיבות טנקים, שתי חטיבות חי"ר ממוכן, מספר גדודי קומנדו, כ-300 קני ארטילריה, יחידות הגנה נגד מטוסים וכן סוללות טילי קרקע-אוויר. כן היו להם שתי חטיבות חי"ר ואגד שריון של צש"פ – צבא השחרור הפלסטיני, שהיה בעצם אוסף של יחידות פלסטיניות במסגרת הצבא הסורי. הכוחות הסורים היו פרוסים מצפון לאזור שבשליטת יוניפי"ל, באזור מנבטיה ועד מורדות החרמון, רצועת הגנה ראשונה מאזור דאמור, דרך הר הלבנון, דרום הבקעא ועד מורדות החרמון ורצועת הגנה שניה, מבירות מזרחה, לאורך כביש בירות-דמשק. [ii]

הכוחות הלוחמים

 

פיקוד הצפון, בראשות האלוף אמיר דרורי, היה אחראי על ניהול המלחמה, אם כי בפועל מעורבות המטכ"ל בפיקוד היתה מירבית. מפקדת הגיס הצפוני הוכפפה לפיקוד, כן כללו הכוחות הלוחמים את אוגדות 91, 36, 96, 162, 90, סיני ואלמנטים מחילות האוויר והים. בשלב הראשון לחמה אוגדה 91 בגזרה המערבית, אוגדה 162 בגזרה המרכזית, אוגדה 96 נחתה מהים באזור צידון, אוגדת סיני פעלה בגזרה המזרחית ואוגדה 49 נערכה ברמת הגולן במקום אוגדה 36 שהועברה לגזרה המערבית ולמעשה לא השתתפה במלחמה כחלק מהסד"כ הלוחם. בשלב השני התווספה אוגדה 90 לגזרה המזרחית, אוגדות 36 ו-96 פעלו בגזרה המערבית עד בירות ואוגדה 91 קיבלה אחריות לציר החוף מנהר האוולי ודרומה.

פריסת המערך החימושי

התוכנית החימושית המקורית התבססה בשלב הראשון של הלחימה, על פלק"דים מאולתרים, שיכללו את כל האלמנטים הדרושים לאחזקת הצל"ם הלוחם בכל הגזרות. בשלב השני תוכננו הגש"חים והפלק"דים להצטרף לכוחות הלוחמים, תוך תכנון העתודה הפיקודית מתוך סד"כ הגש"חים והפלק"דים.[iii]

בפועל, נפרס המערך החימושי במהלך המלחמה ולאחריה בהתאם לפריסת הכוחות הלוחמים, שכן הוא נע בעקבותיהם. אנשי החימוש בפיקוד הצפון נכנסו ללבנון כבר בליל 5 ביוני ביחידות שהורכבו בעיקרן, מכוח אדם סדיר ומאנשי המילואים של היחש"מים: 651, 653, 703 ו-638 שנקרא יחש"ם גב ההר. ביחש"מים התבצעו, ערב המלחמה, הכנות לבניית כוחות מאולתרים עבור אוגדה 36, אוגדת סיני וביחש"ם 703 עבור אוגדה 162. כוח מאולתר הוקם בפיקוד מג"ד 651, לאחזקת האוגדה המרחבית 91. כן קוימו קבוצות פקודות וקבוצות מקצועיות לקציני החימוש האוגדתיים וליחידות העצמאיות ובכלל זה למפקדי היחש"מים. סדנאות קרית שמונה ובירנית נקבעו כסדנאות העורפיות לשתי הגזרות. סדנת קרית שמונה שירתה את הגייס הצפוני והאזור המזרחי והפכה למעין 'יחש"מון' קטן. היחש"מים העורפיים שימשו עורף אחזקתי לכל הכוחות במרחב. פיקוד הצפון יצר קשר עם פיקוד המרכז ופיקוד הדרום לשם קבלת תגבורת בכוח אדם ובאמצעים לכוחות המאולתרים וכן עם מקחש"ר לשם קבלת תגבור בכוח האדם החימושי.[iv] שבוע לאחר תחילת המלחמה, ב- 12 ביוני, חולקו הגזרות בין יחש"ם 651 ליחש"ם 703, כאשר 651 היה אחראי על הגזרה המזרחית ו-703 על המערבית.

כוח האדם החימושי הבכיר במלחמה כלל את מחש"פ צפון, אל"ם יצחק תלם, קח"ש גייס 446, אל"ם משה פיין (שגב), מג"ד יחש"ם 651, סא"ל יהודה יזרעאלי, מג"ד יחש"ם 703 סא"ל עזרא צוק, קח"ש אוגדה 131 סא"ל מיקי זינגר, מפקד גש"ח 131/8191 סא"ל דני שטיינברג, קח"ש אוגדה 49, סא"ל יאיר זלדין, מפקד גש"ח 49/7091, סא"ל גנץ, קח"ש אוגדה 36, סא"ל חיים רוור, קח"ש אוגדת סיני, סא"ל יעקב שניידר, קח"ש אוגדה 90, סא"ל דוד צור, מג"ד גש"ח 90/875, סא"ל חיים כרמי, קח"ש אוגדה 880, סא"ל רמי גל, קח"ש אוגדה 162, סא"ל אלי בן מנחם, מפקד גש"ח 162/867, סא"ל פרסי, מפקד גש"ח 702, סא"ל יורם הרדוף, קח"ש אוגדה 96, סא"ל גדעון יפה, קח"ש אוגדה 91, סא"ל יוסי יפה ואחרים.[v] 

יחידות החימוש התייצבו החל מ-5 ביוני בימ"חים ובמקומות הכינוס והכינו את הכוחות ליציאה למלחמה. להלן מערך יחידות החימוש עדכני ל-11 ביוני 1982:[vi]

מס'

בלבנון

ברמה"ג

1.

הגיס הצפוני

  1. גש"ח 875 /90 (מוקטן)
  2. פלק"ד ב מגש"ח 8191 /131 (לחטיבה 514)
  3. פלק"ד א מגש"ח 702 / 36 (לחטיבה 7)
  4. פלק"ד 460 (מעורב)
  5. פלק"ד מיחש"ם 653 (מאולתר)
  6. גש"ח 784/ אוגדת סיני
  7. גש"ח 880/784
  8. פלק"ד 623

אוגדה 49

גש"ח 49/7091 (ללא פלק"ד 640)

2.

אוגדה 162

  1. פלק"ד מיחש"ם 638 (מאולתר)
  2. גש"ח 867/ 162 (מוקטן)

אוגדה 36

פלק"ד מגש"ח 702/ 36 (לחטיבה 166)

3.

אוגדה 36

  1. גש"ח 702/ 36 (מוקטן)
  2. פלק"ד מיחש"ם 703 (מאולתר)

אוגדה 131

גש"ח 8191 / 131 (מוקטן)

4.

אוגדה 96

  1. פלק"ד 35
  2. פלק"ד מיחש"ם 650 (מעורב)
  3. פלק"ד 1
  4. פלק"ד 211 (מעורב)

5.

אוגדה 91

  1. פלק"ד מיחש"ם 651 (מאולתר)
  2. פלק"ד 939
  3. פלק"ד ג מגש"ח 7091/ 49 (לחטיבה 847)
  4. פלק"ד 165
  5. פלק"ד 525

הצל"ם והחלפים

במהלך ימי הלחימה סופקו בהיטס, 70 טון של חלפים משלוחת מצל"ח בנטפים. לדעת קציני החימוש הבכירים בפיקוד הצפון ובגש"חים היתה אספקת החלפים בהיטס כורח המציאות, בגלל צירים עמוסים או משובשים וכמות סד"כ גדולה. הקחש"ר, בנצי בן בשט וקצינים נוספים העבירו ביקורת נוקבת על אספקת חלקי החילוף והאמצעים האחרים בהיטס באופן מוגזם וללא התייחסות לצרכים האמיתיים. לדעת בן בשט, מנקודת ראות חימושית, היתה זו הגזמה, שכן, כאשר טנק נתקע, שלחו מנוע להחלפה במסוק ללא בדיקה וללא ניסיון לתקנו.[vii] נוסף לכך סופקו בדחיפה כ-190 משאיות חלקי חילוף ממצל"ח ועוד כ-210 משאיות משני היחש"מים: 651 ו-703. דחיפת כמויות כה גדולות של חלקי חילוף נבעה מכך שהגש"חים לא קיבלו את מלוא צורכיהם בעת ההתארגנות, בשל מחסור במשאיות יר"ם. סך כל עלות הציוד וחלקי החילוף שנופקו בימי הלחימה עמדה על שני מיליארד שקל.[viii]

נקודה מעניינת בנושא חלקי החילוף לצמ"ה היתה האישור שנתן מצל"ח ליחש"מים ובעיקר ליחש"ם 703 וליחש"ם המערבי, לרכוש חלקי חילוף לצמ"ה מספקים בלבנון. זאת, תוך הקפדה על קבלת קבלות באנגלית או בצרפתית. לשם כך הוגדלו תקציבי היחש"מים וניתנו הוראות מפורשות באשר לאופי הרכישות ולהיקפן. כך למשל, לצמ"ה עומד ניתן היתר לרכוש חלקי חילוף גם ללא אישור ממצל"ח, בסכום שלא יעלה על 1,000 שקל ובכל מקרה, שהסכום המצטבר החודשי לא יעלה על 60,000 שקל.[ix]

יחש"ם 651

סא"ל יהודה יזרעאלי פיקד על יחש"ם 651 במהלך המלחמה. ערב המלחמה סיים יזרעאלי את תפקידו כמפקד מפעל ההרכבה במש"א 7200 ובהגיעו לביתו נמסר לו על המלחמה הקרבה. בחמ"ל כנען ציוותו אותו לאוגדה מרחבית 91, בפיקוד איציק מרדכי. יזרעאלי הורה, בפקודה מאולתרת, לקרוא בערב יום שישי, לאנשי היחש"ם לחזור לעבודה ותוך פחות מ-24 שעות הוא ציוות את הכוחות ונתן פקודה לצאת במוצאי שבת לבירנית. משם, בשיירה ארוכה נסעו כארבע-חמש שעות ולפנות בוקר הגיעו ללבנון. שם החלה אוגדה 91 לבנות כוח מבצעי, כאשר האחזקה והחימוש שלה בוצעו על ידי יחש"ם 651 בפיקוד יהודה שאמר: "אין דבר שאי אפשר לבצעו אלא רק לומר אי אפשר".[x]

היחש"ם שימש גם כעורף ליחש"ם הקדמי 703. בהיותו כזה, הוא ביצע טיפולים בימ"חים, עסק בטיפולים יזומים ונתן עורף אחזקתי ליחש"ם הקדמי. יחסי הגומלין בין היחש"מים העורפי והקדמי, שהיו תחת פיקוד מחש"פ צפון איפשרו, בין השאר, ויסות כוח האדם וסבבים של החיילים בין שניהם. יחש"ם 651 היה פרוס בבת גלים, בקישון, בצומת גולני, במחנה גדעון ובבית הלל. בתקופת של"ג מנה היחש"ם 1,100 חיילים, אם כי לא תמיד בעת ובעונה אחת.

יזרעאלי כינה את מלחמת של"ג 'מלחמת נקניק', משום שהכוחות הלוחמים נעו על ציר ארוך וצר, שהגיע לעשרות ק"מ. מצב זה יצר, לדבריו, מרחק רב בין ראשוני כוחות החימוש לבין האחרונים שבהם, שהגיע עד כדי 50 ק"מ. [זנב לוגיסטי – ע.ש.] יזרעאלי ציין כי התקלות אירעו בכל מגוון הכלים: 9 מרכבות, 16 מגחים, 16 שוטים, 141 נגמ"שים, 36 זחל"מים, 14 כלי צמ"ה, 265 כלי רכב ב ו-8 כלי ארטילריה מסוגים שונים.[xi]

בסיכום לקחי המלחמה נקבע כי יחש"ם 651 הוכיח את עצמו במלחמה בארגון ובהפעלת סד"כ סדיר בימי הלחימה הראשונים. יחד עם זאת, ציין המג"ד כי מנקודת המבט של היחש"ם יש לפתור את בעית זחל"מי הבנזין, שעיכבו את ניוד הפלוגות, לטפל באופן יסודי בנושא רכב היר"ם ולהרחיב את שירות תיקון הנקרים. יזרעאלי טען כי ניפוק החלפים משלוחת מצל"ח בנטפים ארך זמן רב, בגלל השיטה הידנית והצורך לקבל אישורים מצריפין, כן היה מחסור באמצעי גרירה, מנופי 'לימה' וטנקי חילוץ.[xii]

יחש"ם 703

מפקדת יחש"ם 703 בפיקוד סא"ל עזרא צוק, היתה ממוקמת בצנובר והחפ"ק שלה היה בסדנת קרית שמונה. היחש"ם אשר מנה 673 חיילים, היה אחראי על הגזרה המערבית, שימש יחש"ם קדמי ליחש"ם 651 ועסק בתיקוני שבר, תיגבור היחידות וסיוע. משימתו היתה לאחזק את יחידות אוגדה 36, 162 ואוגדת סיני, כוח 796 וחטיבות 7 ו-460, החל מתחילת המלחמה ועד להגעת גש"חי המילואים. מרבית הדרישות ממנו נועדו לפלק"דים בשטח, כמו פלק"ד אוגדת סיני ו-162. בשבועיים הראשונים למלחמה הפך להיות עורף לגש"חים, מאחר ומצל"ח לא קידם מפקדה לאזור הלחימה. הכוח הנייד שלו היה מאורגן על בסיס כיתתי, ללא האלמנטים המחלקתיים הנמצאים בגש"ח, לכן הוא התקשה בביצוע המשימות בשטח. היחש"ם לא איחזק טנקי מגח ותומ"ת 'רומח' ולא היו במחסניו חלקי חילוף לרק"ם זה. לדברי המג"ד, לא היה קשר טוב בין מצל"ח לבין הגש"חים בשטח ולכן עבדו הגש"חים מול קצין ההחסנה של היחש"ם. קצין ההחסנה קיבל 25 משאיות, באמצעותן דחף ציוד לגש"חים. יחד עם זאת, בסיכום לקחי המלחמה נאמר, כי יחש"ם 703 הוכיח את יכולת הארגון שלו, בכך שנתן מענה אחזקתי, בימי הלחימה הראשונים, על ידי כוח אדם סדיר של היחש"ם.[xiii]

ב-11 ביוני הוקם מסוף מדלג בסדנת קרית שמונה, מאז הוטל על היחש"ם להתחיל בפינוי ובחילוץ רק"ם פגוע וכן לשמש כעורף לאספקת חלקי החילוף לגש"חים. לצורך זה הוקמה ביחש"ם פלוגת חילוץ שכללה טנקי חילוץ, טרקטורים, גררים, מובילי טנקים, מנופים, חולית סילוק פצצות ובוחני תחמושת. פלוגה זו פינתה עד 20 ביוני 30 טנקים, 8 נגמ"שים ו-258 כלי רכב שהועברו לסדנאות או למוסכי חוץ .[xiv]

להלן סך כל התיקונים שביצע היחש"ם בין התאריכים 6 -20 ביוני:[xv]

יחידה ותאריך

-----------

סוג

פלקדי"ם

6-12.6.82

-----------

פלק"דים

13-20.6.82

-----------

סדנאות קבע

6-12.6.82

-----------

סדנאות קבע

13-20.6.82

-----------

סה"כ

טנקים

111

20

35

7

173

תומ"תים

6

2

12

5

25

נגמ"שים

81

18

44

14

157

צמ"ה

6

-

11

8

25

רכב ב

8

3

518

488

1,017

סה"כ

212

43

620

522

1,397

גש"ח 702

גש"ח 702 בפיקודו של סא"ל יורם הרדוף קיבל ב-8 ביוני אחריות לאחזקת אוגדה 36, שנועדה לכבוש את מרחב נבטיה ממערב, לחבור לאוגדה 96 ולנוע לבירות.  פלוגות הגש"ח פוצלו כדלהלן:

  • פלוגה א – ת"פ אוגדת סיני לטובת חטיבה 7 עם טנקי המרכבה.
  • פלוגה ב – לאחזקת חטיבה 188 עם טנקי שוט ג.
  • פלוגה ג – עתודה פיקודית במנרה.
  • פלוגה ד – אחזקת אגד ארטילרי 282.
  • פלוגה ו - לאחזקת חטיבה 609 ברמת הגולן.
  • הפלוגה הבסיסית - לאחזקת יחידות האוגדה.
  • פלק"ד גולני - לאחזקת חטיבת גולני וכוח מיחש"ם 703 לאחזקת האוגדה עד הגעת הגש"ח.

ימ"ח הגש"ח היה ממוקם במחנה כורדאני והגיוס, ההצטיידות וההתארגנות באמצעותו פעלו כראוי. הגיוס החל ב-5 ביוני ועד הבוקר שלמחרת התגייסו כ-85 אחוזים מחיילי הגש"ח. תהליך ההצטיידות, העלאת הציוד לרכבים ומיתקונם נעשו במקביל לגיוס. שטחי ההתארגנות כמו גם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) הגש"ח היו באזור עין זיתים, משם נע הגש"ח לשטחי הכינוס באזור מנרה–נבי יושע.

ב-9 ביוני התפרסו פלוגות הגש"ח בלבנון, במקומות שנקבעו להם. התבצעה חבירה בין הפלק"דים והחטיבות המסתייעות והוקם קשר רצוף עם הקח"שים החטיבתיים. העבודה החלה לפי דיווחי תקלות של הקח"שים החטיבתיים וקח"ש האוגדה. הכוחות החימושיים החלו בתיקונים. כך למשל במבואות צידון, סייעו בנושא מזק"ום וצריח. במקום אחר נתקל כוח חימושי בקשיים בנושא תיקון הידראוליקה, בשל חוסר בחלפים מתאימים. כוח חימושי אחר תיקן ששה טנקי שוט ומספר נגמ"שים.

ב-11 ביוני חברה פלק"ד חטיבה 211 למסגרת הגש"ח. יומיים לאחר מכן חברה אוגדה 96 לאוגדה 36 וקח"ש האוגדה הציג למפקדת הגש"ח את הכוחות שעמדו לרשותו: פלק"ד חטיבה 35 ופלק"ד מאולתר 650, אך לאחר שלושה ימים התקדמו הפלקד"ים והתנתקו מהגש"ח. בינתיים חברה כיתת 'רומח' של יחש"ם 651 לפלק"ד ד של הגש"ח וכיתת צמ"ה של יחש"ם 703 הושמה תחת פיקוד גדוד הנדסה 605. כן חברה חולית דרג ג לנגמ"שים מיחש"ם 651 והחלה לתקן נגמ"שים על פי הוראת קח"ש אוגדה 36.

באותם ימים התבצעו פעולות חילוץ לא מעטות. צוות החילוץ היה ממוקם במחנות ירדן ויפתח. בחלק מהדרך נסע טנק החילוץ על מוביל ובחלקו האחר על זחלים. לאורך ציר נסיעתם עסקו אנשי הצוות בפינוי טנקים ונגמ"שים, כן חילצו טנק שנפל מהדרך. בדרך התרסקו שני מחברים של טנק החילוץ והוא הושבת והמתין לתיקון. בינתיים יצא צוות החילוץ עם D-9 להוציא טנק שנפל לחצר של בית ולאחר שתוקן טנק החילוץ הוא הוציא את הטנק ההפוך מהכפר. ב-8 ביוני נע כוח שריון בכפר צפונית לליטאני. המעבר בשבילי העפר בעלי השוליים הצרים של הכפר היה קשה. תוך כדי מעבר קרס אחד השבילים וטנק מגח התהפך על צריחו וקנה התותח שלו חדר לחלון בית. הדרך נחסמה והיה צורך מיידי לחלץ את הטנק. דחפור וטנק חילוץ הגיעו למקום, אך לשם הפעלתם היה צורך בהריסת בית סמוך. תושבי הכפר התבצרו באותו בית ומנעו את הריסתו. מפקד הכוח הורה להכשיר שטח מצידו האחר של הבית ולאחר שעות עבודה ארוכות הצליחו לחלץ את הטנק שנפל מבלי להרוס את הבית שלידו. ב-10 ביוני נע צוות החילוץ, שכלל טנק M-88 ו- D-9 לאזור בתי הזיקוק של זהראני, על שרשראות מרחק של 40-30 ק"מ. בימים שלאחר מכן חילץ צוות החילוץ שוט הפוך על הצריח, מגח ואלפא, פינה שני טנקי שוט, מגח ומרכבה לצירים. ב-15 לחודש, קיבל הצוות טנק חילוץ חדש נוסף, אף הוא M-88, ובסיועו חילצו מדאמור טנק מרכבה ונגמ"ש. סך כל הכלים שחילצו עד ה-17 ביוני הגיע ל-17.

מיד עם התייצבות קו הפסקת האש, החל הגש"ח ב-14 ביוני, בפעולות החזרה לכשירות של רק"ם האוגדה, בקצב של שישה-שמונה טנקים וארבעה נגמ"שים ליום. זאת עשו על משטח עבודה בכביש המהיר של דאמור, כאשר בוחנים הוציאו דוחות בחינה ותיקון.

בסך הכל, מיום תחילת המלחמה ב-6 ביוני ועד 21 ביוני ביצעו כוחות הגש"ח את התיקונים כדלהלן: 61 טנקי שוט, 12 טנקי מגח, 19 טנקי מרכבה, 62 נגמ"שים, 163 כלי רכב ו-23 זחל"דים. כן תוקנו, בשבוע הראשון ללחימה, כ-1,500 תקרים, בגלל תנאי העבירות הקשים בלבנון והדרכים המשובשות.[xvi] אגב, בשל"ג הופעלו 'פנצריות' ניידות חדשות, שפעילותן בתיקון התקרים זכתה לשבחים.

כוחות חימושיים אחרים בשטח

גש"ח 867

גש"ח 867 בפיקוד סא"ל פרסי, היה הגש"ח של אוגדה 162. גיוסו למלחמה היה חפוז, על פי פקודה ממחש"פ פיקוד המרכז וללא הצטיידות בחלקי חילוף ובציוד יעודי מהימ"ח. בגש"ח היה חוסר בגררים, שגרם לאי ביצוע חילוצים, בשל עומס עבודה בהחלפת חטיבות הכוח.[xvii] 

גש"ח 875

גש"ח 875 של אוגדה 90, במרחב פיקוד הצפון, היה בפיקודו של סא"ל חיים כרמי. הגש"ח תורגל מספר חודשים לפני המלחמה, במהלכי המלחמה. עם תחילת הלחימה עסקו פלוגות הגש"ח בפינוי הצירים, בחילוצים ובמתן שירותים ותיקונים בשטח. החלפים שנדרשו במהלך הלחימה הגיעו לגש"ח לאחר כ-24 שעות ולהוציא חלפים מיוחדים, אשר לא היו במלאי, נדחפו חלפים רבים ובעיקר יחידות הכוח, לגש"ח בהתאם להזמנות היחידות.[xviii]

אוגדת סיני

אוגדת סיני לחמה בגזרה המזרחית. הפלק"ד המאולתר הגיע באיחור בגלל בעיות תובלה והחל לתפקד רק בבוקר היום השלישי ללחימה וביום השישי הצטרף גש"ח האוגדה, 784 לכוחות האחזקה, תחת פיקוד גייס 446. בעקבות כל חטיבה באוגדה נעה פלוגת חימוש שנועדה לתת פתרונות לבעיות החימושיות שהתעוררו בה. זאת תוך הקניית עצמאות אחזקתית מירבית לכוחות הלוחמים, זאת תוך שילוב גורמי חימוש בדרגי א ו-ב בין פלוגות הטנקים. התקלות הקשות במיוחד אירעו בשל התנועה בצירים ההרריים ומחסור בחלקי החילוף לטנקי המרכבה סימן 1, שזו היתה להם טבילת האש הראשונה.

פלק"ד 5053

חטיבת חיר"ם 939 פעלה בגזרה המערבית לאורך ציר החוף. בין השאר כבשה את העיר צור, טיהרה את צידון, כבשה את מחנה עין חילוה ואספה ופינתה שלל ותחמושת. כוחות החימוש של החטיבה, פלק"ד 5053, סייעו לה בכל שלבי הלחימה. בשלב הגיוס סייעו לריכוז הרק"ם וכלי הרכב, להכנת השיירות חלוקת נשק, פתיחת ההחסנה היבשה, הכנת הנגמ"שים ליציאה מההחסנה היבשה וארגון והעמסת חלקי החילוף. בשטחי הכינוס בדקו מכונאים את כל כלי הרכב והנגמ"שים, ערכו ניסוי כלים כללי וביצעו תיקונים קלים, בעיקר החלפת ווסתים, מצברים וכיווני טעינה של הנגמ"שים. שם הועבר הפלק"ד תחת פיקוד יחש"ם 651. בשלבי הלחימה ניתן לחטיבה מענה חימושי צמוד בדרג א בלבד. ממעבר הגבול ועד כיבוש צידון לא ניתן כל מענה אחזקתי בדרג ב כיוון שהפלק"ד לא קיבל אישור להתקדם בעקבות החטיבה, שכן השטח היה רווי במחבלים. רק ב-10 ביוני, עם קבלת האישור להתקדם בעקבות החטיבה, התמקם הפלק"ד בזהראני והחל לתת מענה לחטיבה וליחידות אחרות.[xix]

גש"ח מאולתר באוגדה מרחבית 91

במסגרת אוגדה מרחבית 91 היתה כוונה להפעיל גש"ח מאולתר, תחת פיקוד יחש"ם 651. המטרה היתה להקים מפקדת שליטה מצומצמת, על בסיס יחש"ם 651 ולהכפיף לו פלק"דים עצמאיים של החטיבות שפעלו תחת פיקוד האוגדה. מתוך כך נגזרה גם תוכנית האחזקה, שקבעה, כי דרגי א ינועו עם הכוחות קדימה וישאירו מאחוריהם תיקונים העשויים לעכב אותם. הגש"ח, המהווה דרג ב, יתקדם בעקבות הכוחות מעבר לעיר צור, רק לאחר כיבושה. משמעות הדבר, שבשלושת הימים הראשונים יווצר מרחק גדול בין הכוחות לגש"ח, שייסגר ביום הרביעי. הגש"ח יתקן את מה שהשאירו לו דרגי א וכן יתרום סדנאות לעבודה בשלבי ההמשך, יגרור ויפנה לעורף. בפועל, לא מומשה התוכנית שכן, תוך יומיים-שלושה הפכה מפקדת השליטה למפקדת גש"ח, המבוסס על יחש"ם 651, כיוון שלא יכלה לתפקד בצורה אחרת.[xx]

במהלך ימי הלחימה נפלו שמונה מאנשי חיל החימוש ומאה נפצעו. כן היו שני נעדרים, מש"ק ומכונאי נגמ"ש, שבדיעבד התברר כי נפלו בשבי הפלסטינים והם הוחזרו מאוחר יותר. בספטמבר 1982 הגיע סך חללי החיל ל-21 ו-139 פצועים.[xxi]

2. לקחי חיל החימוש במלחמת של"ג

מלחמת של"ג, משום היותה מלחמה מוגבלת ורובה לא התנהל מול צבא סדיר, לא שימשה מודל למלחמה אשר בעקבותיה היה אפשר לבחון מבנים ארגוניים במערך הכולל. היה ניתן לבחון מספר מערכות, בעיקר בתחומים של הפעלת מפקדות, שיטות עבודה ואמצעים. לעומת זאת, לא היה אפשר להפיק לקחים בנושא כמו הפעלת יחידות החימוש, כיוון שהם לא באו לידי ביטוי מלא. בתחום הטכני היה ניתן להפיק לקחים, בעיקר בשל ההפעלה המסיבית של הצל"ם בגזרה צרה יחסית.

לדעת הקחש"ר בתקופת המלחמה, בנצי בן בשט, לא היה אפשר להפיק לקחים ממלחמת של"ג כפי שהתקיימה. לקחש"ר היתה ביקורת נוקבת על התנהלות הצבא וחיל החימוש. לדבריו היתה זו "השתוללות חסרת רסן... כל הצבא שכב בחזית אחת עם ציוד וחיילים רבים. בצורה זו לא היה ניתן להפיק לקחים, כפי שניסו לעשות במפגשים שנערכו בפו"ם, בהשתתפות שר הביטחון והרמטכ"ל." לדעתו, לא הועמד חיל החימוש במלחמה זו במבחן העיקרי שלו, דהיינו, יכולתו להחזיר ציוד לחימה לקרב במהירות האפשרית. פשוט לא היה מבחן כזה, להבדיל ממלחמת יום הכיפורים בה היה צה"ל במצב קריטי. במלחמת של"ג, לעומת זאת, לא עמד צה"ל על סף המסה הקריטית, נהפוך הוא, הוא היה באופן קבוע בעודף של אמצעי לחימה. בנסיבות אלה, קשה להעריך את מידת ההצלחה של המערך החימושי במלחמה. 

בכל זאת, רואה בן בשט, מספר תחומים בהם כן הפיק החיל לקחים. אחד מהם, שזכה להצלחה אדירה, היה תחום ההחסנה היבשה, שהביא למהפכה בנושאי האחזקה וההחסנה ולחסכון כספי רב. תחום נוסף בעל חשיבות היה תחום אמצעי הלחימה. המלחמה שימשה שדה ניסויים נרחב לכל פיתוחי החיל בשנים שקדמו למלחמה. בנושאים אלה הופקו לקחים רבים, כמו למשל, השינויים והשיפורים שהוכנסו בנושא הגנת השריון של הטנקים והנגמ"שים.[xxii] 

יורם לונדון, אז סגן הקחש"ר, סבור אף הוא כי מן הבחינה החימושית לא היו תוצאותיה של המלחמה טובות. לדבריו, השיטה לפיה הוכנסו כוחות לוחמים רבים ונוצרו זנבות לוגיסטיים ארוכים בשטח מצומצם בעל עבירות בעיתית, היתה גרועה. הוא סיפר גם, כי היה שותף להחלטה לפנות את הגש"חים לאחור ולהקים, מעבר לגורמי דרג א, שני יחש"מים לגזרות המערבית והמזרחית.[xxiii] גם קציני חימוש בכירים נוספים שהיו מעורבים במלחמה לא ראו בה אתגר חימושי מיוחד.

מקחש"ר התארגנה לאיסוף והפקת הלקחים של מלחמת של"ג כבר בימים הראשונים של המלחמה. הוכנו שאלונים ממוחשבים לדרגים השונים, החל מרמת הסמל הטכני ועד למפקדים הבכירים, אותם היה אפשר לעבד בקלות ולהסיק במהירות את המסקנות. צוותים שהיו מורכבים מקציני החיל ומאנשי בה"ד 20 נשלחו לשטח במטרה לאסוף מידע ולהיפגש עם הצוותים החימושיים. בשלב מאוחר יותר התקיימו באוגדות ובפיקודים כנסים להפקת לקחים, שרוכזו, בסופו של תהליך בכנס חילי.

במסגרת תהליך הפקת הלקחים בהיבט הארגוני היתה התמקדות בתחומים המאפיינים מלחמה בהיבט הרחב: מערך החימוש בדרג א ו-ב – מבנה וארגון, חלפים – ארגון ותפעול המערך, הכשרות מקצועיות, מוכנות הימ"חים, מבנה וארגון מחלקות החימוש ברמות החטיבה, אוגדה, גייס ופיקוד, קשר ותקשורת, חילוץ ופינוי ואחזקת צמ"ה.[xxiv] בהיבט הטכני נבחנה הפעלת הכלים והאמל"ח ויעילותם, מהות התקלות והצורך בשיפורים. בתחום התחמושת לא נשמרו, במספר מקרים, כללי ההוראות והבטיחות ועקב זאת אף אירע פיצוץ, נגרמו נזקים ואף אבידות. כך למשל, הוראת מקחש"ר אוסרת על עירום תחמושת מעל 400 טון ובמקרה אחד, לפחות, ערמו כמות גדולה יותר. לא תמיד נשמרו מרחקי בטיחות, הועמסה תחמושת מעבר לגובה המותר וללא קשירה. תחמושת השלל הועמסה בתפזורת, בצורה שהיוותה סכנה לסביבה. כן אירעו מקרים בהם השתמשו בתחמושת אסורה. בנפלי פצצות המצרר היו נפלים רבים, שגרמו לאבידות. [xxv]

לדברי אל"ם משה שגב (פיין) קצין החימוש בגיס הצפוני: "תורת הגש"חים והחימוש בדרג השדה והפריסות במרחבי סיני והנגב, אינן מתאימות לגליל ולצפון. כאן זה לא עובד. קיימת בעיה של תפעול פלק"דים חירום בגלל המבנה הארגוני ולכן יש לבצע שינויים בנושא זה. הדיווחים החימושיים אל הגיס לא עובדים, האוגדות אינן נוהגות לדווח לגייס, אלא לפיקוד ולכן אין הגיס מסוגל לשלוט ולדעת, אלא אם כן הוא "עולה" במקרה על רשתות הקשר של האוגדות. מצב זה גורם לכך שיחידות פיקודיות שונות הוכנסו ישירות דרך האוגדות ולא דרך הגיס... חובה להעלות את הרמה המקצועית... הגיוון הפנימי של החלפים אינו נכון, קשה לאתר חלפים גם בדרג א וגם בגש"חים. כל אחד חייב לארוז לעצמו... לדעתי יש לבדוק שוב את קשרי הגומלין של גיס – אגד תחזוקה – קצין חימוש- מפקד גש"ח – מי נותן למי פקודות. את היחש"ם יש לחזק עוד יותר כדי שיוכל לסייע ביעילות לכל המערכת".[xxvi] (ריכוז עיקרי לקחי מלחמת של"ג ראה בנספח ד)

3. השהות בלבנון

יחש"מי לבנון: המערבי והמזרחי

לאחר שהתברר כי צה"ל עתיד לשהות בלבנון תקופה ממושכת, החל החיל להתארגן בפריסה מסודרת יותר במתקני הקבע ובהתבסס על חיילי הסדיר והקבע. אל"ם יצחק תלם, ששימש מחש"פ פיקוד הצפון, סיפר כי ביולי 1982 הוחלט על הקמת שני יחש"מים; יחש"ם מערבי (החוף) – 7353 ומזרחי – 7331. ההחלטה על הקמתם היתה מורכבת, כיוון שהסברה היתה כי מחד, השהות בלבנון לא תעלה על חודשיים-שלושה ומאידך היה צורך להביא ללבנון כוח אדם ואמצעים טכניים ברמה גבוהה ביותר, נוכח היקף הכוחות ומגוון הכלים שהיו שם. [xxvii] 

סא"ל מרדכי לרר נקבע כמפקד היחש"ם המערבי וסא"ל פנחס (פיני) אביטוב כמפקד המזרחי. האנשים והציוד לחמש סדנאות היחש"ם המערבי: סדנת צור, זהראני, דאמור, עין זחלתא ומנצוריה, הועברו בעיקר מפיקוד המרכז, מיחש"ם 650 ומפיקוד הצפון. מפקדת היחש"ם מוקמה בדאמור והיחידה העורפית שלו, בקישון. ליחש"ם המזרחי הועברו אנשים וציוד מפיקוד הדרום. מפקדת היחש"ם המזרחי וסדנה אחת שלו, הוקמו ב'אדמה 30', צפון-מזרח למרג' עיון, בציר שיצא מקרית שמונה וסדנה נוספת בקרעון. לאחר הקמתם ואיושם הועברו היחש"מים החדשים לאחריות פיקוד הצפון. כקוריוז משלבי הקמת היחש"ם המזרחי, מספרים אנשי סדנת קרעון, כי בעת הקמת היחש"ם התמקמה פלוגה ב על שפת אגם קרעון, בתקופת השפל ועם הגאות הוצף המקום והם נאלצו למהר ולעזוב ולמקם את הסדנה במקום מרוחק יותר.

בשיגרה היו תפקידי היחש"מים לתת אחזקה צמודה בדרג ב לכוחות במרחב לבנון וסיוע לדרג א. היחש"ם המזרחי שרת בעיקר את כוחות אוגדת סיני, כוחות בתעסוקה מבצעית (תע"ם) מפיקוד המרכז וגדודי מילואים. המערבי עסק בתיקונים בכל הדרגים ואנשיו נילוו לפעולות מבצעיות שונות ובכלל זה, לכוחות הלוחמים בכיבוש בירות, בספטמבר 1982. עיקר פעילותם התמקדה בדרגי ב לרכב, טיפולי ב לרכב ונגמ"ש, דרגי ב לטנקים, החלפת חטיבות כוח לנגמ"שים, החלפת חטיבות כוח לטנקים, תיקונים וטיפול בגנרטורים וסיוע שוטף ליחידות. כן נועדו לבצע פעולות חילוץ ולספק חלקי חילוף. בחירום, נועדו לתת אחזקה מירבית לכוחות במרחב, כולל כוחות תגבור, עד לגיוס מערך המילואים.[xxviii]

 

מלבד הטיפולים השוטפים, עליהם אמונים אנשי חיל החימוש, עסקו אנשי היחש"מים גם בטיפולים יוצאי דופן, בכלים שלא היו מוכרים להם, כמו מסוק של חיל האוויר וספינת דבור של חיל הים. אחד ממסוקי חיל האוויר, שנהג להביא לסדנאות אספקת חלקי חילוף בהיטס, לא הצליח להמריא לאחר שפרק את מרכולתו. אנשי הסדנה הציעו את עזרתם בהנעתו, אך הטייסים חששו. רק לאחר קבלת אישור ממפקדת טייסת המסוקים, החלו אנשי הסדנה לטפל במסוק המושבת ובעיקר עסק בעבודה אבי מימון, חשמלאי הסדנה, שהיה ידוע ביכולותיו ובתושייתו. תוך זמן לא רב הצליח הצוות להניע את המסוק ועל כך זכו לשבחים ולתודות. בקשה מוזרה נוספת התקבלה באחד הבקרים, במפקדת היחש"ם המערבי, לסייע בחילוצה של ספינת דבור שעלתה על שרטון בחוף הלבנוני. אנשי הסדנה התרכזו בחוף, אך בסיכומו של דבר לא נדרשה עזרתם, שכן אנשי חיל הים שהיו נבוכים משהו מהמעמד, הצליחו בכוחות עצמם ובסיוע הגאות לחלץ את הספינה ולשוב לים הפתוח.[xxix]  

מקורות חלקי החילוף ליחש"מי לבנון היו היחש"מים הסדירים בפיקודים והשלמות החלפים התקבלו מתוך הגש"חים של האוגדות הסדירות. הספקת החלפים התבצעה משלוחות מצל"ח שנפרסו במרג' עיון, לטובת היחש"ם המזרחי ובזהראני, לטובת היחש"ם המערבי.[xxx] אנטול שפיגל, שהיה מחש"פ פיקוד המרכז סיפר כי במהלך המלחמה נתנו סדנאות החימוש העורפיות של פיקוד המרכז סיוע וגיבוי ליחש"ם המערבי, בהכנת מנועי טנקים ונגמ"שים וכן תיגברו את היחש"ם בכוח אדם סדיר בתפקידים מיוחדים כמו, בקרת אש ותיקוני נשק. עם סיום הלחימה סייע פיקוד המרכז בהחזרת הכלים לכשירות ואיחסונם בימ"חים. לכך הוסיף יהודה יזרעאלי כי הבעיה המרכזית בלבנון היתה צריכת מנועי נגמ"שים וטנקים. יחש"מי לבנון היו מבצעים את ההחלפות ומפנים את המנועים הישנים לתיקון ביח"שמים העורפיים. מהר מאד התברר כי שתי המנועיות של יחש"מים 651 ו-703 לא עמדו בעומס ועלה הצורך לתגברן במנועיות אחרות ביחש"מים שמחוץ לפיקוד הצפון. נושא זה הוסדר בדרג של אג"א ומקחש"ר.[xxxi]

תגבור כוח האדם

הנקודה המרכזית בהפעלת היחש"מים היתה כוח האדם המקצועי ובכלל זה הגרעין של אנשי הקבע, שהיה נדרש להקמתם ולהפעלתם השוטפת. כיוון שלחיל החימוש לא היו עתודות כוח אדם, הוא נאלץ לגייס אנשים מהיחש"מים במרכז הארץ. נושא זה לא היה פשוט כלל ועיקר, שכן אותם אנשים, מכונאים, חשמלאים או מנהלי עבודה, בדרך כלל בעלי משפחות, שהיו רגילים לעבוד בקרבת הבית, נאלצו לעלות ללבנון, לעבוד בתנאי מלחמה, לעתים תחת אש ולהגיע לביתם רק אחת למספר שבועות. חלק מאנשים אלה לא עמד בלחץ ומפקדת החיל נאלצה למצוא פתרון לבעיה. זה נמצא בהפעלת הסדר רוטציה בין כל אנשי הקבע בחיל ובכלל זה גם ממקחש"ר ומבה"ד 20. מאוחר יותר הוחל הסידור הזה גם על חיילי החובה ועל הקצונה.[xxxii] גם מאיר בשן, שהיה מפקד בה"ד 20 בתקופת מלחמת של"ג, סיפר על החלטתו לאמץ את היחש"ם המערבי בלבנון ולשלוח אליו עשרה מחזורים, כל אחד כלל 15 מאנשי הבה"ד, במטרה לסייע לעובדי היחש"ם.

בהקשר זה זוכר טוביה מרגלית, הקחש"ר מאז תחילת 1983, כי עיקר תפקידו באותה עת היה מלחמתו בשחיקה. הוא רתם את כל אנשי החיל לתגבור ולסיוע לאנשים שעבדו בלבנון. בתחילה, אמנם פעמה רוח ההתנדבות, אך עם התמשכות השהייה בלבנון ניכרה התרופפות והיה צורך להוציא פקודות ולארגן מבצעי תיגבור. יהודה יזרעאלי, מחש"פ פיקוד הצפון, היה זקוק מאד לסיוע של הקחש"ר ושל החיל בתחום זה והוא לא חדל מלהעלות את הנושא, אותו ראה כקריטי, בישיבות מקחש"ר.[xxxiii]

יחש"מי הלבנון היו ייעודיים וקצרי ימים. הוקמו ביולי 1982 ונסגרו במחצית 1985, עם פינוי צה"ל מלבנון. במהלך שלוש שנות קיומם הם עברו שינויי ארגון ופריסה, בהתאם לפריסה הצה"לית. בסוף יולי 1983, עם התמקמות הצבא על קו האוולי, הוחלט על צמצום בגופי יחש"ם 7353. סדנאות מנצוריה, עין זחלתא ודאמור פונו, מפקדת היחש"ם וסדנה מוקמו בזהראני, סדנה בצור וסדנה במשנקה, שבאזור ג'זין. יחש"ם 7331 נשאר ללא שינוי; מפקדת יחש"ם וסדנה ב'אדמה 30' וסדנה בקרעון.[xxxiv] 

שלוחות מצל"ח

לאור פריסת מערך התחזוקה בלבנון ולקראת הגעת החורף, הוחלט באוקטובר 1982, על הקמת שתי שלוחות מצל"ח זמניות בלבנון. השלוחות הוקמו בסמוך לשלוחות מרכזי ההספקה בזהראני ובמרג' עיון, היו בכפיפות למפקד בה"ח 6810 (בסיס החסנה) ובשיוך חילי לחיל החימוש. נקבע כי הן יוקמו זמנית, עד 30 במרס 1983, אז תיבחן המשכיותן בהתאם לפריסת הסד"כ בלבנון. בסוף אוגוסט 1983, בעקבות שינוי בפריסת צה"ל לקו האוולי בלבנון, הוחלט על הדממת שלוחות אלה והשארת גרעין מצומצם בלבד של עובדים ואילו החלפים נדחפו ישירות ממתקני מצל"ח.[xxxv] 

איסוף השלל

מאז תחילת המלחמה עסקו אנשי היחידה לאיסוף השלל באיסוף הנשק והתחמושת אותם השאירו המחבלים מאחוריהם. חיל החימוש, במסגרת מערך המילואים שלו, הפעיל יחידה לפינוי השלל בראשות קצין החיל זכריה חלפין, שהיה ראש ענף האחזקה במרכז ההובלה. בסיס מצל"ח בפיקוד הצפון קלט את השלל, מיין אותו ואיחסנו. מאות משאיות העבירו מידי יום נשק ותחמושת לישראל. הכמויות שנמצאו הדהימו את הנוגעים בדבר, שלא העריכו כי מצבורי הנשק של המחבלים היו כה גדולים. בצידון לבדה התגלו 92 מצבורי נשק. הנשק והתחמושת הוסתרו בבונקרים ובמחסנים תת-קרקעיים. אלה כללו אלפי טון תחמושת ובהם רקטות קטיושה, עשרות אלפי כלי נשק אישי, מאות כלי רכב עם נשק נ"ט ומאות ג'יפים. מקורות כלי הנשק והתחמושת היו ברית המועצות, פולין, ויטנאם, קוריאה, סין, ארצות הברית, גרמניה, בלגיה, צרפת ועוד. חלק מהנשק הועבר לשימוש חיילי צה"ל, חלקו הועבר להחסנה, עד שיוחלט מה לעשות בו והשאר נמכר, הושאל או הועבר למדינות שונות לשם עריכת מחקר ולימוד הטכנולוגיות הסובייטיות.[xxxvi]פריט יוצא דופן שנלקח שלל ונרשם על ידי יחידת פינוי השלל של חיל החימוש היה פסנתר. ליד רישומו ברשימת המצאי נרשם: "תמהתני, באיזה קרב נורה פסנתר...".[xxxvii]

(פירוט נשק השלל שנתפס במבצע של"ג, עד 13 באוקטובר 1982, כולל נשק שנתפס מיחידות סוריות ובפינוי מערב בירות, ראה בנספח ג).

פיתוחים חימושיים במהלך המלחמה

כמו במלחמות אחרות כן גם במלחמת של"ג, התנהל חיל החימוש, עם היד על הדופק. הוא היה בכוננות מלאה על מנת לתת לשטח ולכוחות הלוחמים פתרונות לבעיות שהביא עימו שדה הקרב החדש. כך פתרו את בעיות המטענים שהטמינו המחבלים בדרכים. בחיל פיתחו אמצעי שגרם למטענים להתפוצץ לפני הטנק ולא מתחתיו. פיתחו מנגנון השמדה עצמית של פצצות מצרר, עקב נפגעים רבים מפצצונות שלא התפוצצו בהגיען לקרקע. חיל החימוש פעל רבות במשימות פיתוח של העתקת תחמושת. בהקשר זה ניתן לציין כי אלפי רקטות RPG הועברו לבסיס תחמושת 'נימרה', וכן גם מטולי רקטות 122 מ"מ אשר בשל פריקת התחמושת וערומה שלא על פי ההוראות, התרחש פיצוץ עז ומטל"רים 122 מ"מ התעופפו באוויר, וגרמו לפיצוץ כל התחמושת שהיתה בבסיס . חיל החימוש היה צריך לתת מענה מיוחד לנושא המיגון של מיגון הכלים: האוטובוסים, המשאיות ובכללן 'הספארי', הנגמ"שים ועוד. 'האכזרית' פותחה כלקח משל"ג ועקב הצורך לנייד חיילים בשטח בנוי מוכה אש, על מנת שהחיילים יוכלו להילחם מבלי להוציא את הראש מהכלי. בדומה לכך פיתחו את הנגמחון, שמיגן את גחון הנגמ"ש. כן פיתחו את שריון דחפור D-9.

החורף קרב ובא

עם תום הלחימה וההבנה כי צה"ל עומד בפני שהות ממושכת בלבנון, החלו להישמע קולות הקוראים להתחיל להיערך לקראת שהות חורפית בלבנון. הקיץ היה עדיין בעיצומו ורבים בצה"ל לא ייחסו לכך חשיבות. גם לאג"א לקח זמן מה להתעשת ולהבין את המשמעויות. אך תוך מספר ימים, בפעילות זריזה, החל צה"ל להתכונן לשהייה חורפית, בתנאי שטח ואקלים שהצבא לא הורגל בהם קודם. משלחת מטעם אג"א יצאה לנורבגיה על מנת ללמוד את משמעויות החורף הקר וההתארגנות לקראתו. המפקדים בשטח קיבלו הוראות ל'מסד' את המתקנים והמחנות ולאפשר שהות נוחה בלבנון. גם מפקדי יחידות המילואים נתבקשו להתחיל בעריכת סבבי מילואים, במגמה לחלק את הנטל. אג"א החל בהכנת ביגוד מתאים לחיילים ומתקני חימום, בבניית מבני מגורים ובסלילת דרכים. בהקשר זה הועברו שלושה מחנות צה"ליים שפורקו מסיני במסגרת 'מבצע רמון' לנגב, על תכולתם, ללבנון. כן הוסבו מכולות מטען, שיועדו להובלה ימית - לחדרי מרפאות, למטבחים, למקלחות ולחדרי מגורים.[xxxviii]

בסדנאות חיל החימוש הוכשרו מבנים לנוחות אנשיהן והם צוידו בלבוש שתאם את החורף הלבנוני. הוקם מערך לפינוי וחילוץ בתנאי שלג ונרכשו מגרסות שלג, כלים לפינוי שלג וחתולי שלג. בנובמבר 1982 עברו הסדנאות בלבנון למבני קבע. הסדנאות החדשות היו משוכללות והן צויידו במיכשור טכני מתקדם. יחש"מי לבנון קיבלו הספקה שוטפת בחלקי חילוף, במזון ובדלק ולא חשו מחסור.[xxxix]

בחורף 1983 הופקו לקחים מהתקופה המקבילה שנה קודם לכן והיערכות חיל החימוש היתה טובה הרבה יותר. הוראות חדשות הוצאו באשר לטיפול בכלים, טנקים, נגמ"שים וכלי רכב, בעת קרה. ניתנו הוראות להגביה את משטחי התחמושת, שהוצפה וניזוקה בשנה שעברה. השתלמויות והצגות תכלית נערכו ביחידות, לשם הכנתן לתקופת החורף. הוקצו וחולקו חומרים נגד קרה ושוננו הסברי נהיגה בתנאי שלג. אמצעי הגרירה תוגברו והותאמו לחילוץ בשלג וכן הוקצו אמצעי ניוד מתאימים כמו 'אלפות' ונגמ"שי 'פיטר', המתאימים לניוד בתנאי מזג אוויר וקרקע קשים. בסדנאות חיל החימוש ובסככות העבודה הותקנו מערכות חימום וכן צויידו הצמ"ה, הג'יפים, משאיות הריו, הנ"נ, האמבולנסים והנגמ"שים בערכות חימום. כיסויים לרק"ם ולכלי הרכב נופקו וכן גם כיסויים למקלעים, ליחידות הכוח וכדו'.[xl] 

על אותם הימים בלבנון כתב איש החימוש, יצחק סזגר:

                  אנחנו לא קרביים-

                              אבל ידינו תמיד שחורות,

                  עלינו לא תקרא בעיתונים-

                              כי מי כותב על מכונאי טנקים?

                  אנחנו לא קרביים-

                              אפשר לומר כן, חיילים פשוטים

                  שוכבים מתחת לטנק,

כשבידינו שבדי ענק.

אנחנו לא זוכרים

      כשביום פקודה הטנקים נעים

אנחנו לא קרביים-

      אבל למרות הכאב והייאוש

הרי צה"ל בלי חימוש לא ימוש,

אנחנו לא קרביים.

אסון צור

בנובמבר 1982 התמוטט בניין הממשל הצבאי בצור כתוצאה מדליפת גז. סדנת צור, שהיתה שייכת ליחש"ם המערבי, שכנה מול בניין הממשל, מעבר לכביש. סככת הרכב היתה עדיין בשלבי בניה ותנאי המגורים היו קשים. אנשי הסדנה ביקשו אישור לאפשר להם ללון בבניין הממשל, אך המג"ד סרב. בכך ניצלו חייהם. אנשי הסדנה נרתמו לסייע בפינוי ההריסות וסדנת הרכב הבלתי גמורה שימשה כמקום ריכוז ראשוני לנפגעים. האירוע הותיר בקרב חיילי היחידה חותם עמוק וקשה. האווירה, שעד אז היתה , יחסית קלה ומשוחררת, הפכה לכבדה ומעיקה.

מן הראוי לציין כי סדנת צור עסקה בתחילה, בעיקר בתיקוני דרך לרכב קל ורק לעתים בתיקונים לרכב כבד ונגמ"שים ובחילוץ. לאחר זמן מה קיבלה אחריות אחזקה על מחנה המעצר 'אנצאר' ולאחר ההיערכות על קו האוולי, הועברה אליה מירב האחריות לטיפולים בכל הדרגים ולכל סוגי הרק"ם והרכב, יחד עם חיילי סדנת דאמור.[xli]

בדיוק שנה מאוחר יותר, ב-4 בנובמבר 1983, התרחש אסון צור השני, עם התמוטטות בניין, בו התאכסנו חיילים ואנשי מילואים ששרתו בלבנון, בעקבות התפוצצות מכונית תופת במקום. גם במקרה זה סייעו אנשי היחש"מים בחילוץ הנפגעים ובפינוי ההריסות.

אירוע משאית הספארי

ב-10 במרס 1985, זמן לא רב טרם יצא צה"ל את לבנון והתבסס על רצועת הביטחון, אירע פיגוע מכונית תופת, שבוצע על ידי מתאבד שיעי, כנגד משאית ספארי צה"לית. הספארי הובילה חיילי חימוש מסדנת נבטיה, היחש"ם המערבי, שחזרו מחופשת השבת בארץ, להמשך שירותם. מרבית חיילי הספארי היו יוצאי סדנת הזהראני, שעברו במסגרת פינוי לבנון הקרב, לסדנת נבטיה. בצהרי אותו יום התרכזו אנשי הסדנה במטולה, לקראת חזרתם לסדנה. במשאית הספארי התיישבו 21 חיילים וכשהם מלווים בשני ג'יפים, אחד מקדימה ואחד מאחור, חצו את גדר המערכת ויצאו לדרכם. זמן קצר לאחר מכן הגיח מולם טנדר מקומי בצבע אדום. נהג הג'יפ הקדמי של השיירה היה רס"פ סלותי ולידו ישב סגן ניסים אסייג, סגן מפקד פלוגת סדנת נבטיה. הם ראו את הטנדר מתקרב, עצרו אותו והורו לנהג לרדת לשולי הכביש. הטנדר סטה מעט לשולי הכביש, המתין למשאית הספארי שתתקרב והתפוצץ לצידיה.  

הפיצוץ הכבד גבה מחיר של 12 הרוגים ושאר החיילים נפצעו. אסייג החל בהגשת עזרה לפצועים הרבים וארגן את השטח, עד לבוא העזרה. הפצועים הוטסו לבתי החולים וגם שם לא עזב אותם אסייג. מספרים כי הוא נשאר בבית החולים שבועות רבים. ישן על הרצפה, תמך וסעד את חבריו הפצועים. בלילות היה נוהג להבריח אותם מבית החולים ולהוציאם לבילוי או למסעדה על מנת לרומם את רוחם. במחצית הראשונה של שנות ה-2000 שימש אסייג כעוזר הקחש"ר בדרגת אל"ם, אך את אותו יום נורא ואיום הוא אינו שוכח.

במהרה הגיעה הידיעה על הפיגוע הקשה למפקדת היחש"ם המערבי, בפיקוד סא"ל זאב אנוליק, אשר יצא מיד לשטח. בחמ"ל פיקוד הצפון התקיים באותה שעה תדריך מבצעי בנוכחות הרמטכ"ל, שר הביטחון ומטה פיקוד הצפון ובכלל זה גם מחש"פ הצפון, יהודה יזרעאלי. יזרעאלי מיהר להגיע למקום הפיגוע ולאחר זמן מה הגיעו גם הקחש"ר, טוביה מרגלית, הרמטכ"ל, משה לוי ושר הביטחון, יצחק רבין. הם מצאו תוהו ובוהו, הרוגים ופצועים ואף נעדרים, שנמצאו לאחר מכן במרחק רב מהכביש.

שרידי משאית הספארי

הטראומה היתה קשה. הפלוגה התרסקה והיה צורך לדבר עם האנשים. בהמלצת קציני בריאות הנפש שהובאו לשוחח עם אנשי הפלוגה שלא נפגעו, הוחלט להחזיר את האנשים לעבודה. הקחש"ר, המחש"פ והמג"ד אספו את החיילים והסבירו להם את החשיבות בחזרתם המיידית לעבודה סדירה. מרגלית אמר להם כי: "המכה קשה ואנו צריכים להתמודד פה כמו גברים. אני יודע שזה קשה ושהלבטים והמחשבות הרעות הם בלתי נמנעים. אך אנחנו נעשה את הכל כדי לצאת מפה עם גב זקוף". הקחש"ר האיץ בחיילים ההמומים לדבר ולשפוך את ליבם, אך המעמד היה קשה להם. למרות זאת, כאשר נשאלו מי מהם היה רוצה לקום ולעזוב מייד את המקום, איש לא הרים את ידו. כולם נשארו ועתה, היה עליהם לעבוד בקצב כפול; מחד, טיפולים שבשגרה ומאידך פירוק הסדנה לקראת פינוי צה"ל מלבנון. חיילי הפלוגה עמדו בכבוד במשימות. למרות הכאב על אובדן חבריהם, הם נרתמו למשימה ואף סיימו אותה עשרה ימים לפני המועד שנקבע.[xlii]

אירוע משאית הספארי נשאר חקוק בתודעה ובמורשת של חיל החימוש כפצע פעור, שטרם נרפא. בעקבותיו התרחשה תופעה מעניינת של גל מתנדבים שהציף את היחש"ם המערבי. המתנדבים הגיעו מכל שכבות הציבור, אקדמאיים ופועלים, קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים, אזרחים, אנשי קבע ועובדי צה"ל. מעבר לחשיבות הממשית של המתנדבים, תרמה השתתפותם רבות גם לרוממות הרוח של אנשי הסדנה הפגועה בנבטיה ולאנשי הסדנאות האחרות.[xliii] 

הגלעד לזכרם של הרוגי משאית הספארי

ליד המושבה מטולה הוקם גלעד לזכרם של 12 הרוגי משאית הספארי. המועצה המקומית מטולה היקצתה את המקום, מחצבות כפר גלעדי תרמו את האבן ואת עבודת הצמ"ה ומש"א 7200 סייע בכל עבודות המתכת. בחורשה ליד גבול הלבנון הוקמה אנדרטת אבן גדולה, כשלושה מטרים גובהה, ניצבת על בסיס של אבני בזלת. את האבן מקיפה שרשרת ברזל ועליה מרותכים שמות הנופלים. כך מונצחים שמות הנופלים כחוליות בשרשרת שלא נותקה:

רס"ר אברהם בן גל (בוזגלו)                                      סמל יצחק שחר (סוויסה)

רב"ט ח'טיב רוקן                                                       רב"ט עופר דיין

רב"ט צפריר סגל                                                        טוראי שלמה נגר

טוראי גיורא ממן                                                       טוראי משה דהן

רב"ט דני מלמד                                                          סמ"ר אפרים מיכאל

רב"ט אלכסנדר שניידרמן                                         סמל אבנר חיים מאיר

יהי זכרם ברוך

4. הנסיגה מלבנון וההיערכות המחודשת

צה"ל שהה בלבנון בהיערכויות שונות, עד יוני 1985. אז פינה סופית את מחנותיו ומתקניו וחזר לגבול הבינלאומי. יחד עם זאת שמר צה"ל על רצועת הביטחון בדרום לבנון ועל צבא דרום לבנון, צד"ל, בו תמך צבאית וכלכלית עד לשנת 2000. כל שינוי פריסה של הכוחות השפיע גם על היערכות חיל החימוש בשטח והביא לפינוי סדנאות ומחנות ודילוגם לקו חדש. כל מעבר כזה דרש פעילות מוגברת מצד אנשי החיל, שמחד המשיכו בעבודתם השוטפת ובמתן שירות לכוחות בשטח ומאידך, היה עליהם לפרק את המתקנים, לפנותם למחנות החדשים ולהקים אחרים תחתם.

היערכות על קו האוולי

בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוולי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות, 22 מוצבים, 15 מחסומים, 3 סדנאות וכן פינה ודילג כוחות והספקה. במקביל עסק בבניית 6 מחנות, שכללו גם סדנאות חדשות, 11 מוצבים, 3 מחסומים, מתקן קשר וכן עסק בשיפוץ ובפריצת הדרכים ובשיפור התשתיות. הציוד שפורק כלל מבנים, צריפים, מכולות ייעודיות, מכולות ציוד וחלפים, סככות שונות, סככות לגנראטורים, גנראטורים, רמפות, תחנות דלק ועוד. כן פונו 52 טנקים, 20 תומ"תים, 361 נגמ"שים/זחל"מים ו-50 כלי צמ"ה. התספוקת לפינוי כללה תחמושת, ציוד, דלק ומכולות חלקי חילוף ועודפי חלפים מסדנאות ויחידות.[xliv]

פריסה זו השפיעה בעיקר על היחש"ם המערבי, אז בפיקוד סא"ל אבי שרירא, שמפקדתו עברה מדאמור לסדנת זהראני. שלוש סדנאות: דאמור, עין זחלתא ומנצוריה פורקו. חיילי סדנת דאמור הועברו לסדנת צור ואילו חיילי שתי הסדנאות האחרות אוחדו בסדנה חדשה, סדנת דהר אל משנקה, שעד לכינונה שהו האנשים, לתקופה של חודשיים, בכפר פלוס. פריסת היחש"ם המזרחי לא שונתה.

פינוי הסדנאות היה מבצע לוגיסטי מורכב. כמות הכלים היתה גדולה וכוחות החימוש התארגנו בארבעה צירים על מנת להובילם למקומות ההיערכות החדשים. להוציא תקלות בודדות, עבר המבצע בהצלחה.[xlv]

לקראת סיום הפריסה החדשה, הודממו גם שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון ונקבע כי החלפים ידחפו ישירות ממתקני מצל"ח. שלוחות מצומצמות נשארו במרג' עיון ובזהראני.[xlvi]

עם סיום ההיערכות החדשה, החריפה בעית הביטחון לכוחות צה"ל בלבנון. מכת מטעני הצד התגברה וכן גם שכיחות מקרי הירי על רכבי צה"ל שנסעו בדרכים. כל זה הגביר את העומס על אנשי החימוש, הן בגידול בטיפול בכלים הפגועים והן במטלות נוספות שהוטלו עליהם, כמו משימות אבטחה ושמירה על מחנותיהם. למרות המצב הרגיש והסכנה, המשיכו אנשי היחש"ם בפעילות והשוטפת ובליווי פעולות מבצעיות מעבר לנהר האוולי. הם השתתפו בפעולות חילוץ של טנקים, שהיו בסיורים, גם בשטחים שלא היו עוד בשליטת צה"ל. פעולה כזו היתה במעלה ג'בל ברוך, שם נתקע טנק קרוב להתהפכות, על שפת תהום בעומק של כ-80 מטר. הזחל היה פרוס ונראה היה כי הדבר היחיד המונע את הידרדרות הטנק לתהום היה טנק החילוץ שהגיע מהיחש"ם המזרחי ואשר אליו היה רתום הטנק. הגישה היתה כמעט בלתי אפשרית והשביל החצוב בהר היה צר ביותר. גם בפעולה משולבת של שני טנקי חילוץ לא הצליחו במשימה, יתרה מכך, קצה השפה עליה עמד הטנק התמוטט וסכנת ההתהפכות גברה. מכיוון שהלילה ירד, לא נותר לאנשים אלא להתארגן לשינה, בקור החודר. רק לאחר ניסיונות חוזרים, בסיוע טרקטור שהוזעק למקום, הצליחו, במאמץ רב ולאחר יממה נוספת של עבודה, לחלץ את הטנק הפגוע.[xlvii]  

אחת מהפעולות היותר ידועות היתה הסיוע בפינוי 'הכוחות הלבנונים', שהיו נצורים בדיר אל קמר. לאחר הנסיגה בספטמבר 1983, פרצו מהומות דמים קשות בין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף. אם קודם לנסיגה הישראלית, נתמכו אנשי הפלנגות הנוצריים על ידי כוחות צה"ל, הרי משהתפנה צה"ל מאזור השוף, הם נחשפו למתקפה מאורגנת היטב של הדרוזים במקום. רבים מתושבי המקום הנוצרים נטבחו והאחרים נאלצו לברוח מבתיהם זה מאות בשנים. הכוחות הצבאיים שלהם, בפיקוד סמיר ג'עג'ע, התבצרו בכנסיה בדיר אל קמר, כאשר חיילי צה"ל מספקים להם הספקה והגנה. לבסוף, בהסכם בין שני הצדדים שנערך בתיווך מפקדי צה"ל, שוחררו הנצורים מדיר אל קמר והועברו לבירות, תוך שימוש ברק"ם ובכלי רכב, שבחלקם היו צה"ליים. עשרות מאנשי היחש"ם המערבי נטלו חלק בפעולה זו, בליווי הכלים, על מנת לוודא, שאלה לא יתקעו בדרך והמחולצים יגיעו בשלום לביתם. פינוי דיר אל קמר עבר בהצלחה, גם מהבחינה החימושית, והוא כלל מבצע חילוץ טנק, שהחליק מהכביש, במהלך הירידה התלולה בדרכים העקלקלות.[xlviii]  

היערכות הביניים בגזרה המערבית

מתחילת 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל, בגזרה המערבית בלבנון. הכוונה היתה לפנות את כוחות צה"ל  מהרצועה שמצפון וממערב לנהר הליטאני (מרחב משולש נבטיה) ומאזור ג'זין ולבסס את עיקר הפעילות שם על כוחות צד"ל. פעילות צה"ל באזור זה נקבעה להיות בעיקרה ניידת ולהתבסס על מינימום מתקנים קבועים בגזרה. לשם כך פונו מתקני האחזקה ממשולש נבטיה ואחזקת המרחב התבססה על מתקן מרג' עיון. קו ההיערכות החדש היה פתוח ביסודו, כאשר התנועה התבצעה במעברים מבוקרים. הצירים שחצו את הקו במקומות בהם לא היתה ביקורת, נחסמו. קו הליטאני היווה קו ביקורת שני לתנועות לכיוון דרום והמחסומים לאורך גשרי הליטאני פעלו באחריות צה"ל.

היערכות זו כקודמתה ב-1983, היתה מבצע מורכב של פינוי ופירוק מתקנים, מוצבים וכוחות במקומות שהיו מיועדים לפינוי. אלה כללו פירוק ופינוי של 53 אתרים. במקביל הוקמו מחנות ומתקנים במקומות אליהם תוכננו הכוחות לעבור ובכלל זה שוקמו 174 ק"מ של דרכים. המועד הסופי להיערכות מחדש נקבע ל-15 באוקטובר 1984 וזאת בעיקר בשל שיקולי מזג האוויר בלבנון.

טרם הפינוי הועברו החיילים למאהלי שדה בקרבת האתרים שיועדו לפינוי ולאחר הפינוי, הועברו למאהלים בצמוד אתרי הפריסה החדשים. אין ספק כי תנאים אלה היו לא טובים ולא נוחים והיקשו על הפעילות היום-יומית. ההיערכות החדשה התבססה על מתקנים קיימים, תוך השקעות מינימליות הכרחיות בתשתית. שינוי פריסה זה העמיד את סדנת צור במרכז הגזרה המערבית.[xlix]

לא חלפו מספר חודשים וצה"ל החל בשינויי פריסה נוספים. זאת עקב החלטת  הממשלה להיערך מחדש על הגבול הבינלאומי, תוך יצירת רצועת ביטחון בלבנון, לאורך הקו הסגול. פריסה זו היוותה את השלב הראשון לקראת פינוי לבנון. ההיערכות החדשה התבססה שוב, על האמצעים והאתרים שהיו קיימים והתבצעה במינימום השקעה נוספת בתשתית ובמבנים. גם הפעם, עיקר השינוי נגע לגזרה המערבית והקו החדש לא נקבע כקו גבול במובן הצבאי הרגיל, אלא כקו תיאום כוחות צה"ל. ההיערכות החדשה הסתיימה עד 18 בפברואר 1985. במהלכה מוקמו מחדש סדנאות חיל החימוש. סדנת צור נשארה במקומה אך סדנת משנקה הועבר לקולג', כשני ק"מ מערבית לג'זין והסדנה ומפקדת היחש"ם המערבי, בפיקוד סא"ל זאב אנוליק, הועברו מהזהראני לנבטיה.[l]

פינוי צה"ל לרצועת הביטחון

ב-14 בינואר 1985 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על פינוי לבנון עד לרצועת הביטחון והיערכות מחודשת בשלושה שלבים. שלב א – כאמור לעיל, שלב ב כלל את פינוי 'משולש נבטיה' ופינוי מרחב צור. במסגרת שלב זה שהחל במחצית פברואר, החלו להתארגן גם סדנאות היחש"ם המזרחי, בפיקוד סא"ל צבי כהנא, בקרעון וב'אדמה 30' לקראת הפינוי. שלב ג היה סיום הפינוי והסתיים בתחילת יוני 1985.

גורמים חימושיים ואג"איים נטלו חלק בפינוי. בהם: מצל"ח 6800 - באמצעות חוליות שסייעו וכיוונו את פינוי חלקי החילוף והמכללים של היחש"מים. כן עסק מצל"ח בקליטה, מיון, שיקום והחזרה לכשירות של ציוד ואיחסון הגנרטורים. המש"אות סייעו בפירוק המתקנים ובאחזקת האמצעים שהופעלו בפינוי ומרת"ח פינה וקלט תחמושת.[li]

סדנאות היחש"מים היו מבין האחרונות שהתפנו והן רוכזו בבסיס העורפי של היחש"ם בפיקוד הצפון. עם סיום השהות בלבנון יצאו חיילי היחש"מים לסדרות חינוך בירושלים ובנגב. בסיומן התקיימה עצרת לסיכום השהות בלבנון, בהשתתפות אלוף פיקוד הצפון, אלוף אורי אור, ששיבח את פעילותם של חיילי חיל החימוש בלבנון לאורך שלוש שנות פעילותם. שני יחש"מי לבנון, שהוקמו באופן מיוחד עקב מלחמת של"ג, פורקו ואנשיהם חזרו לבסיסיהם הקודמים.

 וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

תמונות אנשי חימוש מהמלחמה

 

 

 

מקורות מידע לפרק זה


[i] מחלקת היסטוריה, מלחמת שלום הגליל. ראה גם, זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן/ירושלים ותל אביב, 1984, עמ' 20-19, 128.

[ii] שם, שם.

[iii] מבצע של"ג, לקחי חיל החימוש, פיקוד צפון, דצמבר 1982. (להלן: לקחי חי"ח צפון)

[iv] לקחי חי"ח צפון, שם.

[v] שם, שם.

[vi] לקחי חי"ח, מטכ"ל/ אג"א,  (נובמבר 1982, מחלקת היסטוריה. (להלן: לקחי חי"ח – אג"א), שם, עמ' 156.

[vii] לקחי חי"ח צפון, שם, ראה גם בן בשט, ריאיון, שם.

[viii] לקחי חי"ח צפון, שם.

[ix] סרן מיקי ענת, קניות חלקי חילוף צמ"ה באזור לבנון, 16 באוגוסט 1982, א"צ 19/586/89.

[x] יהודה יזרעאלי, ריאיון, 2 באפריל 2003.

[xi] לקחי חי"ח צפון, שם.

[xii] שם, שם. ראה גם, מבצע שלום הגליל – לקחי תחזוקה ראשוניים, דו"ח מס' 2, מפקדת קצין תחזוקה ראשי, דצמבר 1982, מחלקת היסטוריה. (להלן: לקחי תחזוקה)

[xiii] לקחי חי"ח צפון, שם. ראה גם, לקחי תחזוקה, שם.

[xiv] סא"ל צוק עזרא, , מבצע שלום הגליל – יחש"ם 703, סיכום ולקחים, 21 ביוני 1982, מחלקת היסטוריה.

[xv] שם, שם.

[xvi] סא"ל טל יששכר (ג'קסון), לקחי מלחמת של"ג באוגדה 36 – אגף תחזוקה, נובמבר 1983, עמ' 50-41.

[xvii] לקחי תחזוקה, שם.

[xviii] שם, שם.

[xix] שם, שם.

[xx] שם, שם.

[xxi] לקחי חי"ח – אג"א, שם.

[xxii] בן ציון בן בשט, ריאיון, 27 באפריל 2003, ראה גם, בן בשט – חמש שנים, שם.

[xxiii] יורם לונדון, ריאיון, 14 במאי 2003.

[xxiv] לקחי חי"ח צפון, שם.

[xxv] לקחי חי"ח אג"א, שם, שם.

[xxvi] לקחי חי"ח צפון, שם.

[xxvii] אברהם דיסקין, יחש"ם מערב לבנון – "היחש"ם הטוב", סיפורה של יחידת חימוש, ספטמבר 1985, עמ' 5. (להלן: היחש"ם המערבי)

[xxviii] רס"ן מיקי בן-צור, ראש לשכת ראש אג"א, מתקנים לוגיסטיים בלבנון, 24 באוגוסט 1984, א"צ 19/332/87.

[xxix] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 19-18.

[xxx] סא"ל זאב קליין, הקמת יחש"מים במרחב לבנון – פקודה, 8 ביולי 1982, א"צ 18/586/84.

[xxxi] אנטול שפיגל, ריאיון, 19 במרס 2003, ראה גם יהודה יזרעאלי, הערות לספר , 3 בינואר 2006.

[xxxii] אברהם דישון ונסים נפתלי, ריאיון: חמש השנים עם תא"ל בן ציון בן בשט בחיל החימוש, 1983(?), ללא ציון מקור. (להלן: בן בשט – חמש שנים)

[xxxiii] טוביה מרגלית, ריאיון, 3 באפריל 2003.

[xxxiv] יחש"מים 7353, 7331 – לבנון – עדכון מס' 1 לפקודת ארגון – שינויי ארגון ופריסה, 13 בספטמבר 1983, א"צ 139/331/87.

[xxxv] פקודת ארגון 181/'77 – הקמת שתי שלוחות מצל"ח זמניות בלבנון, 12 בנובמבר 1982, א"צ 484/1316/2002. ראה גם, הדממת שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון, פקודת ארגון 26/83, 7 בספטמבר 1983, א"צ אותו תיק.

[xxxvi] משה שיינמן, שעות נוספות באיסוף נשק אויב, מתוך: היערכות לחורף, שם, עמ' 21.

[xxxvii] שניר, שם.

[xxxviii] מתוך חוברת על היערכות צה"ל לחורף בלבנון, מבצע של"ג 1983-82, מטכ"ל אג"א. 1983. (להלן: היערכות לחורף).

[xxxix] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 9.

[xl] סא"ל יוסי משען, לקחי חורף פצ"ן, 14 ביולי 1983, א"צ 8/331/87.

[xli] היחש"ם המערבי, שם, עמ'  10-6.

[xlii] היחש"ם המערבי, שם, שם .

[xliii] היחש"ם המערבי, שם, 27-23, ראה גם מרגלית, ריאיון, שם, ראה גם יזרעאלי, ריאיון, שם.

[xliv] מבצע 'דב הקרח', שלב א, תוכנית תחזוקה, אוגוסט 1983, מטכ"ל/אג"א, 11 באוגוסט 1983, מחלקת היסטוריה.

[xlv] היחש"ם מערבי, שם, עמ' 13-11, ראה גם, תא"ל יורם כהן, 'דב הקרח', 22 ביולי 1983, א"צ 146/331/87.

[xlvi] סג"ם אורלי לביא, הדממת שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון – פקודת ארגון 26/83, 7 בספטמבר 1983, א"צ 484/1316/2002.

[xlvii] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 17-15.

 [xlviii] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 13-11.

[xlix] 'עמודי שלמה'–היערכות ביניים חדשה בגזרה המערבית בלבנון, אג"ם/מבצעים, 5 באפריל 1984, מחלקת היסטוריה.

[l] 'שובל עין', פקודת מבצע, אג"ם/מבצעים, ינואר 1985, מחלקת היסטוריה. ראה גם, יחש"ם מערבי, שם, עמ' 22-21.

[li] מבצע פינוי לבנון, סיכום מבצע, מטכ"ל/אג"א, יולי 1985, מחלקת היסטוריה.

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
סלאמה סאלמה ז

כניסת חברים