דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

השהות בלבנון במלחמת של"ג - מתוך הספר החילי - חיל החימוש כמכפיל הכוח

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 06/10/2023

תאריך האירוע: 1986-01-01

מספר צפיות: 177


יחש"מי לבנון: המערבי והמזרחי

לאחר שהתברר כי צה"ל עתיד לשהות בלבנון תקופה ממושכת, החל החיל להתארגן בפריסה מסודרת יותר במתקני הקבע ובהתבסס על חיילי הסדיר והקבע. אל"ם יצחק תלם, ששימש מחש"פ פיקוד הצפון, סיפר כי ביולי 1982 הוחלט על הקמת שני יחש"מים; יחש"ם מערבי (החוף) – 7353 ומזרחי – 7331. ההחלטה על הקמתם היתה מורכבת, כיוון שהסברה היתה כי מחד, השהות בלבנון לא תעלה על חודשיים-שלושה ומאידך היה צורך להביא ללבנון כוח אדם ואמצעים טכניים ברמה גבוהה ביותר, נוכח היקף הכוחות ומגוון הכלים שהיו שם. [i] 

 

סא"ל מרדכי לרר נקבע כמפקד היחש"ם המערבי וסא"ל פנחס (פיני) אביטוב כמפקד המזרחי. האנשים והציוד לחמש סדנאות היחש"ם המערבי: סדנת צור, זהראני, דאמור, עין זחלתא ומנצוריה, הועברו בעיקר מפיקוד המרכז, מיחש"ם 650 ומפיקוד הצפון. מפקדת היחש"ם מוקמה בדאמור והיחידה העורפית שלו, בקישון. ליחש"ם המזרחי הועברו אנשים וציוד מפיקוד הדרום. מפקדת היחש"ם המזרחי וסדנה אחת שלו, הוקמו ב'אדמה 30', צפון-מזרח למרג' עיון, בציר שיצא מקרית שמונה וסדנה נוספת בקרעון. לאחר הקמתם ואיושם הועברו היחש"מים החדשים לאחריות פיקוד הצפון. כקוריוז משלבי הקמת היחש"ם המזרחי, מספרים אנשי סדנת קרעון, כי בעת הקמת היחש"ם התמקמה פלוגה ב על שפת אגם קרעון, בתקופת השפל ועם הגאות הוצף המקום והם נאלצו למהר ולעזוב ולמקם את הסדנה במקום מרוחק יותר.

 

בשיגרה היו תפקידי היחש"מים לתת אחזקה צמודה בדרג ב לכוחות במרחב לבנון וסיוע לדרג א. היחש"ם המזרחי שרת בעיקר את כוחות אוגדת סיני, כוחות בתעסוקה מבצעית (תע"ם) מפיקוד המרכז וגדודי מילואים. המערבי עסק בתיקונים בכל הדרגים ואנשיו נילוו לפעולות מבצעיות שונות ובכלל זה, לכוחות הלוחמים בכיבוש בירות, בספטמבר 1982. עיקר פעילותם התמקדה בדרגי ב לרכב, טיפולי ב לרכב ונגמ"ש, דרגי ב לטנקים, החלפת חטיבות כוח לנגמ"שים, החלפת חטיבות כוח לטנקים, תיקונים וטיפול בגנרטורים וסיוע שוטף ליחידות. כן נועדו לבצע פעולות חילוץ ולספק חלקי חילוף. בחירום, נועדו לתת אחזקה מירבית לכוחות במרחב, כולל כוחות תגבור, עד לגיוס מערך המילואים.[ii]

מלבד הטיפולים השוטפים, עליהם אמונים אנשי חיל החימוש, עסקו אנשי היחש"מים גם בטיפולים יוצאי דופן, בכלים שלא היו מוכרים להם, כמו מסוק של חיל האוויר וספינת דבור של חיל הים. אחד ממסוקי חיל האוויר, שנהג להביא לסדנאות אספקת חלקי חילוף בהיטס, לא הצליח להמריא לאחר שפרק את מרכולתו. אנשי הסדנה הציעו את עזרתם בהנעתו, אך הטייסים חששו. רק לאחר קבלת אישור ממפקדת טייסת המסוקים, החלו אנשי הסדנה לטפל במסוק המושבת ובעיקר עסק בעבודה אבי מימון, חשמלאי הסדנה, שהיה ידוע ביכולותיו ובתושייתו. תוך זמן לא רב הצליח הצוות להניע את המסוק ועל כך זכו לשבחים ולתודות. בקשה מוזרה נוספת התקבלה באחד הבקרים, במפקדת היחש"ם המערבי, לסייע בחילוצה של ספינת דבור שעלתה על שרטון בחוף הלבנוני. אנשי הסדנה התרכזו בחוף, אך בסיכומו של דבר לא נדרשה עזרתם, שכן אנשי חיל הים שהיו נבוכים משהו מהמעמד, הצליחו בכוחות עצמם ובסיוע הגאות לחלץ את הספינה ולשוב לים הפתוח.[iii]  

 

מקורות חלקי החילוף ליחש"מי לבנון היו היחש"מים הסדירים בפיקודים והשלמות החלפים התקבלו מתוך הגש"חים של האוגדות הסדירות. הספקת החלפים התבצעה משלוחות מצל"ח שנפרסו במרג' עיון, לטובת היחש"ם המזרחי ובזהראני, לטובת היחש"ם המערבי.[iv] אנטול שפיגל, שהיה מחש"פ פיקוד המרכז סיפר כי במהלך המלחמה נתנו סדנאות החימוש העורפיות של פיקוד המרכז סיוע וגיבוי ליחש"ם המערבי, בהכנת מנועי טנקים ונגמ"שים וכן תיגברו את היחש"ם בכוח אדם סדיר בתפקידים מיוחדים כמו, בקרת אש ותיקוני נשק. עם סיום הלחימה סייע פיקוד המרכז בהחזרת הכלים לכשירות ואיחסונם בימ"חים. לכך הוסיף יהודה יזרעאלי כי הבעיה המרכזית בלבנון היתה צריכת מנועי נגמ"שים וטנקים. יחש"מי לבנון היו מבצעים את ההחלפות ומפנים את המנועים הישנים לתיקון ביח"שמים העורפיים. מהר מאד התברר כי שתי המנועיות של יחש"מים 651 ו-703 לא עמדו בעומס ועלה הצורך לתגברן במנועיות אחרות ביחש"מים שמחוץ לפיקוד הצפון. נושא זה הוסדר בדרג של אג"א ומקחש"ר.[v]

תגבור כוח האדם

הנקודה המרכזית בהפעלת היחש"מים היתה כוח האדם המקצועי ובכלל זה הגרעין של אנשי הקבע, שהיה נדרש להקמתם ולהפעלתם השוטפת. כיוון שלחיל החימוש לא היו עתודות כוח אדם, הוא נאלץ לגייס אנשים מהיחש"מים במרכז הארץ. נושא זה לא היה פשוט כלל ועיקר, שכן אותם אנשים, מכונאים, חשמלאים או מנהלי עבודה, בדרך כלל בעלי משפחות, שהיו רגילים לעבוד בקרבת הבית, נאלצו לעלות ללבנון, לעבוד בתנאי מלחמה, לעתים תחת אש ולהגיע לביתם רק אחת למספר שבועות. חלק מאנשים אלה לא עמד בלחץ ומפקדת החיל נאלצה למצוא פתרון לבעיה. זה נמצא בהפעלת הסדר רוטציה בין כל אנשי הקבע בחיל ובכלל זה גם ממקחש"ר ומבה"ד 20. מאוחר יותר הוחל הסידור הזה גם על חיילי החובה ועל הקצונה.[vi] גם מאיר בשן, שהיה מפקד בה"ד 20 בתקופת מלחמת של"ג, סיפר על החלטתו לאמץ את היחש"ם המערבי בלבנון ולשלוח אליו עשרה מחזורים, כל אחד כלל 15 מאנשי הבה"ד, במטרה לסייע לעובדי היחש"ם.

 

בהקשר זה זוכר טוביה מרגלית, הקחש"ר מאז תחילת 1983, כי עיקר תפקידו באותה עת היה מלחמתו בשחיקה. הוא רתם את כל אנשי החיל לתגבור ולסיוע לאנשים שעבדו בלבנון. בתחילה, אמנם פעמה רוח ההתנדבות, אך עם התמשכות השהייה בלבנון ניכרה התרופפות והיה צורך להוציא פקודות ולארגן מבצעי תיגבור. יהודה יזרעאלי, מחש"פ פיקוד הצפון, היה זקוק מאד לסיוע של הקחש"ר ושל החיל בתחום זה והוא לא חדל מלהעלות את הנושא, אותו ראה כקריטי, בישיבות מקחש"ר.[vii]

 

יחש"מי הלבנון היו ייעודיים וקצרי ימים. הוקמו ביולי 1982 ונסגרו במחצית 1985, עם פינוי צה"ל מלבנון. במהלך שלוש שנות קיומם הם עברו שינויי ארגון ופריסה, בהתאם לפריסה הצה"לית. בסוף יולי 1983, עם התמקמות הצבא על קו האוולי, הוחלט על צמצום בגופי יחש"ם 7353. סדנאות מנצוריה, עין זחלתא ודאמור פונו, מפקדת היחש"ם וסדנה מוקמו בזהראני, סדנה בצור וסדנה במשנקה, שבאזור ג'זין. יחש"ם 7331 נשאר ללא שינוי; מפקדת יחש"ם וסדנה ב'אדמה 30' וסדנה בקרעון.[viii] 

שלוחות מצל"ח

לאור פריסת מערך התחזוקה בלבנון ולקראת הגעת החורף, הוחלט באוקטובר 1982, על הקמת שתי שלוחות מצל"ח זמניות בלבנון. השלוחות הוקמו בסמוך לשלוחות מרכזי ההספקה בזהראני ובמרג' עיון, היו בכפיפות למפקד בה"ח 6810 (בסיס החסנה) ובשיוך חילי לחיל החימוש. נקבע כי הן יוקמו זמנית, עד 30 במרס 1983, אז תיבחן המשכיותן בהתאם לפריסת הסד"כ בלבנון. בסוף אוגוסט 1983, בעקבות שינוי בפריסת צה"ל לקו האוולי בלבנון, הוחלט על הדממת שלוחות אלה והשארת גרעין מצומצם בלבד של עובדים ואילו החלפים נדחפו ישירות ממתקני מצל"ח.[ix] 

 

איסוף השלל

מאז תחילת המלחמה עסקו אנשי היחידה לאיסוף השלל באיסוף הנשק והתחמושת אותם השאירו המחבלים מאחוריהם. חיל החימוש, במסגרת מערך המילואים שלו, הפעיל יחידה לפינוי השלל בראשות קצין החיל זכריה חלפין, שהיה ראש ענף האחזקה במרכז ההובלה. בסיס מצל"ח בפיקוד הצפון קלט את השלל, מיין אותו ואיחסנו. מאות משאיות העבירו מידי יום נשק ותחמושת לישראל. הכמויות שנמצאו הדהימו את הנוגעים בדבר, שלא העריכו כי מצבורי הנשק של המחבלים היו כה גדולים. בצידון לבדה התגלו 92 מצבורי נשק. הנשק והתחמושת הוסתרו בבונקרים ובמחסנים תת-קרקעיים. אלה כללו אלפי טון תחמושת ובהם רקטות קטיושה, עשרות אלפי כלי נשק אישי, מאות כלי רכב עם נשק נ"ט ומאות ג'יפים. מקורות כלי הנשק והתחמושת היו ברית המועצות, פולין, ויטנאם, קוריאה, סין, ארצות הברית, גרמניה, בלגיה, צרפת ועוד. חלק מהנשק הועבר לשימוש חיילי צה"ל, חלקו הועבר להחסנה, עד שיוחלט מה לעשות בו והשאר נמכר, הושאל או הועבר למדינות שונות לשם עריכת מחקר ולימוד הטכנולוגיות הסובייטיות.

פיתוחים חימושיים במהלך המלחמה

 

כמו במלחמות אחרות כן גם במלחמת של"ג, התנהל חיל החימוש, עם היד על הדופק. הוא היה בכוננות מלאה על מנת לתת לשטח ולכוחות הלוחמים פתרונות לבעיות שהביא עימו שדה הקרב החדש. כך פתרו את בעיות המטענים שהטמינו המחבלים בדרכים. בחיל פיתחו אמצעי שגרם למטענים להתפוצץ לפני הטנק ולא מתחתיו. פיתחו מנגנון השמדה עצמית של פצצות מצרר, עקב נפגעים רבים מפצצונות שלא התפוצצו בהגיען לקרקע. חיל החימוש פעל רבות במשימות פיתוח של העתקת תחמושת. בהקשר זה ניתן לציין כי אלפי רקטות RPG הועברו לבסיס תחמושת 'נימרה', וכן גם מטולי רקטות 122 מ"מ אשר בשל פריקת התחמושת וערומה שלא על פי ההוראות, התרחש פיצוץ עז ומטל"רים 122 מ"מ התעופפו באוויר, וגרמו לפיצוץ כל התחמושת שהיתה בבסיס . חיל החימוש היה צריך לתת מענה מיוחד לנושא המיגון של מיגון הכלים: האוטובוסים, המשאיות ובכללן 'הספארי', הנגמ"שים ועוד. 'האכזרית' פותחה כלקח משל"ג ועקב הצורך לנייד חיילים בשטח בנוי מוכה אש, על מנת שהחיילים יוכלו להילחם מבלי להוציא את הראש מהכלי. בדומה לכך פיתחו את הנגמחון, שמיגן את גחון הנגמ"ש. כן פיתחו את שריון דחפור D-9.

 

 

 

החורף קרב ובא

 

עם תום הלחימה וההבנה כי צה"ל עומד בפני שהות ממושכת בלבנון, החלו להישמע קולות הקוראים להתחיל להיערך לקראת שהות חורפית בלבנון. הקיץ היה עדיין בעיצומו ורבים בצה"ל לא ייחסו לכך חשיבות. גם לאג"א לקח זמן מה להתעשת ולהבין את המשמעויות. אך תוך מספר ימים, בפעילות זריזה, החל צה"ל להתכונן לשהייה חורפית, בתנאי שטח ואקלים שהצבא לא הורגל בהם קודם. משלחת מטעם אג"א יצאה לנורבגיה על מנת ללמוד את משמעויות החורף הקר וההתארגנות לקראתו. המפקדים בשטח קיבלו הוראות ל'מסד' את המתקנים והמחנות ולאפשר שהות נוחה בלבנון. גם מפקדי יחידות המילואים נתבקשו להתחיל בעריכת סבבי מילואים, במגמה לחלק את הנטל. אג"א החל בהכנת ביגוד מתאים לחיילים ומתקני חימום, בבניית מבני מגורים ובסלילת דרכים. בהקשר זה הועברו שלושה מחנות צה"ליים שפורקו מסיני במסגרת 'מבצע רמון' לנגב, על תכולתם, ללבנון. כן הוסבו מכולות מטען, שיועדו להובלה ימית - לחדרי מרפאות, למטבחים, למקלחות ולחדרי מגורים.[i]

 

בסדנאות חיל החימוש הוכשרו מבנים לנוחות אנשיהן והם צוידו בלבוש שתאם את החורף הלבנוני. הוקם מערך לפינוי וחילוץ בתנאי שלג ונרכשו מגרסות שלג, כלים לפינוי שלג וחתולי שלג. בנובמבר 1982 עברו הסדנאות בלבנון למבני קבע. הסדנאות החדשות היו משוכללות והן צויידו במיכשור טכני מתקדם. יחש"מי לבנון קיבלו הספקה שוטפת בחלקי חילוף, במזון ובדלק ולא חשו מחסור.[ii]

 

בחורף 1983 הופקו לקחים מהתקופה המקבילה שנה קודם לכן והיערכות חיל החימוש היתה טובה הרבה יותר. הוראות חדשות הוצאו באשר לטיפול בכלים, טנקים, נגמ"שים וכלי רכב, בעת קרה. ניתנו הוראות להגביה את משטחי התחמושת, שהוצפה וניזוקה בשנה שעברה. השתלמויות והצגות תכלית נערכו ביחידות, לשם הכנתן לתקופת החורף. הוקצו וחולקו חומרים נגד קרה ושוננו הסברי נהיגה בתנאי שלג. אמצעי הגרירה תוגברו והותאמו לחילוץ בשלג וכן הוקצו אמצעי ניוד מתאימים כמו 'אלפות' ונגמ"שי 'פיטר', המתאימים לניוד בתנאי מזג אוויר וקרקע קשים. בסדנאות חיל החימוש ובסככות העבודה הותקנו מערכות חימום וכן צויידו הצמ"ה, הג'יפים, משאיות הריו, הנ"נ, האמבולנסים והנגמ"שים בערכות חימום. כיסויים לרק"ם ולכלי הרכב נופקו וכן גם כיסויים למקלעים, ליחידות הכוח וכדו'.[iii] 

על אותם הימים בלבנון כתב איש החימוש, יצחק סזגר:

 

                  אנחנו לא קרביים- אבל ידינו תמיד שחורות,

                  עלינו לא תקרא בעיתונים- כי מי כותב על מכונאי טנקים?

                  אנחנו לא קרביים- אפשר לומר כן, חיילים פשוטים שוכבים מתחת לטנק, כשבידינו שבדי ענק.

אנחנו לא זוכרים  כשביום פקודה הטנקים נעים אנחנו לא קרביים-

      אבל למרות הכאב והייאוש הרי צה"ל בלי חימוש לא ימוש, אנחנו לא קרביים.

 

אסון צור

 

בנובמבר 1982 התמוטט בניין הממשל הצבאי בצור כתוצאה מדליפת גז. סדנת צור, שהיתה שייכת ליחש"ם המערבי, שכנה מול בניין הממשל, מעבר לכביש. סככת הרכב היתה עדיין בשלבי בניה ותנאי המגורים היו קשים. אנשי הסדנה ביקשו אישור לאפשר להם ללון בבניין הממשל, אך המג"ד סרב. בכך ניצלו חייהם. אנשי הסדנה נרתמו לסייע בפינוי ההריסות וסדנת הרכב הבלתי גמורה שימשה כמקום ריכוז ראשוני לנפגעים. האירוע הותיר בקרב חיילי היחידה חותם עמוק וקשה. האווירה, שעד אז היתה , יחסית קלה ומשוחררת, הפכה לכבדה ומעיקה.

מן הראוי לציין כי סדנת צור עסקה בתחילה, בעיקר בתיקוני דרך לרכב קל ורק לעתים בתיקונים לרכב כבד ונגמ"שים ובחילוץ. לאחר זמן מה קיבלה אחריות אחזקה על מחנה המעצר 'אנצאר' ולאחר ההיערכות על קו האוולי, הועברה אליה מירב האחריות לטיפולים בכל הדרגים ולכל סוגי הרק"ם והרכב, יחד עם חיילי סדנת דאמור.[iv]

בדיוק שנה מאוחר יותר, ב-4 בנובמבר 1983, התרחש אסון צור השני, עם התמוטטות בניין, בו התאכסנו חיילים ואנשי מילואים ששרתו בלבנון, בעקבות התפוצצות מכונית תופת במקום. גם במקרה זה סייעו אנשי היחש"מים בחילוץ הנפגעים ובפינוי ההריסות.

 

אירוע משאית הספארי

ב-10 במרס 1985, זמן לא רב טרם יצא צה"ל את לבנון והתבסס על רצועת הביטחון, אירע פיגוע מכונית תופת, שבוצע על ידי מתאבד שיעי, כנגד משאית ספארי צה"לית. הספארי הובילה חיילי חימוש מסדנת נבטיה, היחש"ם המערבי, שחזרו מחופשת השבת בארץ, להמשך שירותם. מרבית חיילי הספארי היו יוצאי סדנת הזהראני, שעברו במסגרת פינוי לבנון הקרב, לסדנת נבטיה. בצהרי אותו יום התרכזו אנשי הסדנה במטולה, לקראת חזרתם לסדנה. במשאית הספארי התיישבו 21 חיילים וכשהם מלווים בשני ג'יפים, אחד מקדימה ואחד מאחור, חצו את גדר המערכת ויצאו לדרכם. זמן קצר לאחר מכן הגיח מולם טנדר מקומי בצבע אדום. נהג הג'יפ הקדמי של השיירה היה רס"פ סלותי ולידו ישב סגן ניסים אסייג, סגן מפקד פלוגת סדנת נבטיה. הם ראו את הטנדר מתקרב, עצרו אותו והורו לנהג לרדת לשולי הכביש. הטנדר סטה מעט לשולי הכביש, המתין למשאית הספארי שתתקרב והתפוצץ לצידיה.  

הפיצוץ הכבד גבה מחיר של 12 הרוגים ושאר החיילים נפצעו. אסייג החל בהגשת עזרה לפצועים הרבים וארגן את השטח, עד לבוא העזרה. הפצועים הוטסו לבתי החולים וגם שם לא עזב אותם אסייג. מספרים כי הוא נשאר בבית החולים שבועות רבים. ישן על הרצפה, תמך וסעד את חבריו הפצועים. בלילות היה נוהג להבריח אותם מבית החולים ולהוציאם לבילוי או למסעדה על מנת לרומם את רוחם. במחצית הראשונה של שנות ה-2000 שימש אסייג כעוזר הקחש"ר בדרגת אל"ם, אך את אותו יום נורא ואיום הוא אינו שוכח.

במהרה הגיעה הידיעה על הפיגוע הקשה למפקדת היחש"ם המערבי, בפיקוד סא"ל זאב אנוליק, אשר יצא מיד לשטח. בחמ"ל פיקוד הצפון התקיים באותה שעה תדריך מבצעי בנוכחות הרמטכ"ל, שר הביטחון ומטה פיקוד הצפון ובכלל זה גם מחש"פ הצפון, יהודה יזרעאלי. יזרעאלי מיהר להגיע למקום הפיגוע ולאחר זמן מה הגיעו גם הקחש"ר, טוביה מרגלית, הרמטכ"ל, משה לוי ושר הביטחון, יצחק רבין. הם מצאו תוהו ובוהו, הרוגים ופצועים ואף נעדרים, שנמצאו לאחר מכן במרחק רב מהכביש.

הטראומה היתה קשה. הפלוגה התרסקה והיה צורך לדבר עם האנשים. בהמלצת קציני בריאות הנפש שהובאו לשוחח עם אנשי הפלוגה שלא נפגעו, הוחלט להחזיר את האנשים לעבודה. הקחש"ר, המחש"פ והמג"ד אספו את החיילים והסבירו להם את החשיבות בחזרתם המיידית לעבודה סדירה. מרגלית אמר להם כי: "המכה קשה ואנו צריכים להתמודד פה כמו גברים. אני יודע שזה קשה ושהלבטים והמחשבות הרעות הם בלתי נמנעים. אך אנחנו נעשה את הכל כדי לצאת מפה עם גב זקוף". הקחש"ר האיץ בחיילים ההמומים לדבר ולשפוך את ליבם, אך המעמד היה קשה להם. למרות זאת, כאשר נשאלו מי מהם היה רוצה לקום ולעזוב מייד את המקום, איש לא הרים את ידו. כולם נשארו ועתה, היה עליהם לעבוד בקצב כפול; מחד, טיפולים שבשגרה ומאידך פירוק הסדנה לקראת פינוי צה"ל מלבנון. חיילי הפלוגה עמדו בכבוד במשימות. למרות הכאב על אובדן חבריהם, הם נרתמו למשימה ואף סיימו אותה עשרה ימים לפני המועד שנקבע.[v]

אירוע משאית הספארי נשאר חקוק בתודעה ובמורשת של חיל החימוש כפצע פעור, שטרם נרפא. בעקבותיו התרחשה תופעה מעניינת של גל מתנדבים שהציף את היחש"ם המערבי. המתנדבים הגיעו מכל שכבות הציבור, אקדמאיים ופועלים, קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים, אזרחים, אנשי קבע ועובדי צה"ל. מעבר לחשיבות הממשית של המתנדבים, תרמה השתתפותם רבות גם לרוממות הרוח של אנשי הסדנה הפגועה בנבטיה ולאנשי הסדנאות האחרות.[vi] 

ליד המושבה מטולה הוקם גלעד לזכרם של 12 הרוגי משאית הספארי. המועצה המקומית מטולה היקצתה את המקום, מחצבות כפר גלעדי תרמו את האבן ואת עבודת הצמ"ה ומש"א 7200 סייע בכל עבודות המתכת. בחורשה ליד גבול הלבנון הוקמה אנדרטת אבן גדולה, כשלושה מטרים גובהה, ניצבת על בסיס של אבני בזלת. את האבן מקיפה שרשרת ברזל ועליה מרותכים שמות הנופלים. כך מונצחים שמות הנופלים כחוליות בשרשרת שלא נותקה:

 

רס"ר אברהם בן גל (בוזגלו)                                      סמל יצחק שחר (סוויסה)

רב"ט ח'טיב רוקן                                                       רב"ט עופר דיין

רב"ט צפריר סגל                                                        טוראי שלמה נגר

טוראי גיורא ממן                                                       טוראי משה דהן

רב"ט דני מלמד                                                          סמ"ר אפרים מיכאל

רב"ט אלכסנדר שניידרמן                                         סמל אבנר חיים מאיר

יהי זכרם ברוך

 

 הנסיגה מלבנון וההיערכות המחודשת

 

צה"ל שהה בלבנון בהיערכויות שונות, עד יוני 1985. אז פינה סופית את מחנותיו ומתקניו וחזר לגבול הבינלאומי. יחד עם זאת שמר צה"ל על רצועת הביטחון בדרום לבנון ועל צבא דרום לבנון, צד"ל, בו תמך צבאית וכלכלית עד לשנת 2000. כל שינוי פריסה של הכוחות השפיע גם על היערכות חיל החימוש בשטח והביא לפינוי סדנאות ומחנות ודילוגם לקו חדש. כל מעבר כזה דרש פעילות מוגברת מצד אנשי החיל, שמחד המשיכו בעבודתם השוטפת ובמתן שירות לכוחות בשטח ומאידך, היה עליהם לפרק את המתקנים, לפנותם למחנות החדשים ולהקים אחרים תחתם.

 

היערכות על קו האוולי

בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוולי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות, 22 מוצבים, 15 מחסומים, 3 סדנאות וכן פינה ודילג כוחות והספקה. במקביל עסק בבניית 6 מחנות, שכללו גם סדנאות חדשות, 11 מוצבים, 3 מחסומים, מתקן קשר וכן עסק בשיפוץ ובפריצת הדרכים ובשיפור התשתיות. הציוד שפורק כלל מבנים, צריפים, מכולות ייעודיות, מכולות ציוד וחלפים, סככות שונות, סככות לגנראטורים, גנראטורים, רמפות, תחנות דלק ועוד. כן פונו 52 טנקים, 20 תומ"תים, 361 נגמ"שים/זחל"מים ו-50 כלי צמ"ה. התספוקת לפינוי כללה תחמושת, ציוד, דלק ומכולות חלקי חילוף ועודפי חלפים מסדנאות ויחידות.[vii]

פריסה זו השפיעה בעיקר על היחש"ם המערבי, אז בפיקוד סא"ל אבי שרירא, שמפקדתו עברה מדאמור לסדנת זהראני. שלוש סדנאות: דאמור, עין זחלתא ומנצוריה פורקו. חיילי סדנת דאמור הועברו לסדנת צור ואילו חיילי שתי הסדנאות האחרות אוחדו בסדנה חדשה, סדנת דהר אל משנקה, שעד לכינונה שהו האנשים, לתקופה של חודשיים, בכפר פלוס. פריסת היחש"ם המזרחי לא שונתה. פינוי הסדנאות היה מבצע לוגיסטי מורכב. כמות הכלים היתה גדולה וכוחות החימוש התארגנו בארבעה צירים על מנת להובילם למקומות ההיערכות החדשים. להוציא תקלות בודדות, עבר המבצע בהצלחה.[viii] לקראת סיום הפריסה החדשה, הודממו גם שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון ונקבע כי החלפים ידחפו ישירות ממתקני מצל"ח. שלוחות מצומצמות נשארו במרג' עיון ובזהראני.[ix]

עם סיום ההיערכות החדשה, החריפה בעית הביטחון לכוחות צה"ל בלבנון. מכת מטעני הצד התגברה וכן גם שכיחות מקרי הירי על רכבי צה"ל שנסעו בדרכים. כל זה הגביר את העומס על אנשי החימוש, הן בגידול בטיפול בכלים הפגועים והן במטלות נוספות שהוטלו עליהם, כמו משימות אבטחה ושמירה על מחנותיהם. למרות המצב הרגיש והסכנה, המשיכו אנשי היחש"ם בפעילות והשוטפת ובליווי פעולות מבצעיות מעבר לנהר האוולי. הם השתתפו בפעולות חילוץ של טנקים, שהיו בסיורים, גם בשטחים שלא היו עוד בשליטת צה"ל. פעולה כזו היתה במעלה ג'בל ברוך, שם נתקע טנק קרוב להתהפכות, על שפת תהום בעומק של כ-80 מטר. הזחל היה פרוס ונראה היה כי הדבר היחיד המונע את הידרדרות הטנק לתהום היה טנק החילוץ שהגיע מהיחש"ם המזרחי ואשר אליו היה רתום הטנק. הגישה היתה כמעט בלתי אפשרית והשביל החצוב בהר היה צר ביותר. גם בפעולה משולבת של שני טנקי חילוץ לא הצליחו במשימה, יתרה מכך, קצה השפה עליה עמד הטנק התמוטט וסכנת ההתהפכות גברה. מכיוון שהלילה ירד, לא נותר לאנשים אלא להתארגן לשינה, בקור החודר. רק לאחר ניסיונות חוזרים, בסיוע טרקטור שהוזעק למקום, הצליחו, במאמץ רב ולאחר יממה נוספת של עבודה, לחלץ את הטנק הפגוע.[x]  

אחת מהפעולות היותר ידועות היתה הסיוע בפינוי 'הכוחות הלבנונים', שהיו נצורים בדיר אל קמר. לאחר הנסיגה בספטמבר 1983, פרצו מהומות דמים קשות בין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף. אם קודם לנסיגה הישראלית, נתמכו אנשי הפלנגות הנוצריים על ידי כוחות צה"ל, הרי משהתפנה צה"ל מאזור השוף, הם נחשפו למתקפה מאורגנת היטב של הדרוזים במקום. רבים מתושבי המקום הנוצרים נטבחו והאחרים נאלצו לברוח מבתיהם זה מאות בשנים. הכוחות הצבאיים שלהם, בפיקוד סמיר ג'עג'ע, התבצרו בכנסיה בדיר אל קמר, כאשר חיילי צה"ל מספקים להם הספקה והגנה. לבסוף, בהסכם בין שני הצדדים שנערך בתיווך מפקדי צה"ל, שוחררו הנצורים מדיר אל קמר והועברו לבירות, תוך שימוש ברק"ם ובכלי רכב, שבחלקם היו צה"ליים. עשרות מאנשי היחש"ם המערבי נטלו חלק בפעולה זו, בליווי הכלים, על מנת לוודא, שאלה לא יתקעו בדרך והמחולצים יגיעו בשלום לביתם. פינוי דיר אל קמר עבר בהצלחה, גם מהבחינה החימושית, והוא כלל מבצע חילוץ טנק, שהחליק מהכביש, במהלך הירידה התלולה בדרכים העקלקלות.[xi]  

 

היערכות הביניים בגזרה המערבית

 

מתחילת 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל, בגזרה המערבית בלבנון. הכוונה היתה לפנות את כוחות צה"ל  מהרצועה שמצפון וממערב לנהר הליטאני (מרחב משולש נבטיה) ומאזור ג'זין ולבסס את עיקר הפעילות שם על כוחות צד"ל. פעילות צה"ל באזור זה נקבעה להיות בעיקרה ניידת ולהתבסס על מינימום מתקנים קבועים בגזרה. לשם כך פונו מתקני האחזקה ממשולש נבטיה ואחזקת המרחב התבססה על מתקן מרג' עיון. קו ההיערכות החדש היה פתוח ביסודו, כאשר התנועה התבצעה במעברים מבוקרים. הצירים שחצו את הקו במקומות בהם לא היתה ביקורת, נחסמו. קו הליטאני היווה קו ביקורת שני לתנועות לכיוון דרום והמחסומים לאורך גשרי הליטאני פעלו באחריות צה"ל.

היערכות זו כקודמתה ב-1983, היתה מבצע מורכב של פינוי ופירוק מתקנים, מוצבים וכוחות במקומות שהיו מיועדים לפינוי. אלה כללו פירוק ופינוי של 53 אתרים. במקביל הוקמו מחנות ומתקנים במקומות אליהם תוכננו הכוחות לעבור ובכלל זה שוקמו 174 ק"מ של דרכים. המועד הסופי להיערכות מחדש נקבע ל-15 באוקטובר 1984 וזאת בעיקר בשל שיקולי מזג האוויר בלבנון.

טרם הפינוי הועברו החיילים למאהלי שדה בקרבת האתרים שיועדו לפינוי ולאחר הפינוי, הועברו למאהלים בצמוד אתרי הפריסה החדשים. אין ספק כי תנאים אלה היו לא טובים ולא נוחים והיקשו על הפעילות היום-יומית. ההיערכות החדשה התבססה על מתקנים קיימים, תוך השקעות מינימליות הכרחיות בתשתית. שינוי פריסה זה העמיד את סדנת צור במרכז הגזרה המערבית.[xii]

לא חלפו מספר חודשים וצה"ל החל בשינויי פריסה נוספים. זאת עקב החלטת  הממשלה להיערך מחדש על הגבול הבינלאומי, תוך יצירת רצועת ביטחון בלבנון, לאורך הקו הסגול. פריסה זו היוותה את השלב הראשון לקראת פינוי לבנון. ההיערכות החדשה התבססה שוב, על האמצעים והאתרים שהיו קיימים והתבצעה במינימום השקעה נוספת בתשתית ובמבנים. גם הפעם, עיקר השינוי נגע לגזרה המערבית והקו החדש לא נקבע כקו גבול במובן הצבאי הרגיל, אלא כקו תיאום כוחות צה"ל. ההיערכות החדשה הסתיימה עד 18 בפברואר 1985. במהלכה מוקמו מחדש סדנאות חיל החימוש. סדנת צור נשארה במקומה אך סדנת משנקה הועבר לקולג', כשני ק"מ מערבית לג'זין והסדנה ומפקדת היחש"ם המערבי, בפיקוד סא"ל זאב אנוליק, הועברו מהזהראני לנבטיה.[xiii]

 

פינוי צה"ל לרצועת הביטחון

ב-14 בינואר 1985 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על פינוי לבנון עד לרצועת הביטחון והיערכות מחודשת בשלושה שלבים. שלב א – כאמור לעיל, שלב ב כלל את פינוי 'משולש נבטיה' ופינוי מרחב צור. במסגרת שלב זה שהחל במחצית פברואר, החלו להתארגן גם סדנאות היחש"ם המזרחי, בפיקוד סא"ל צבי כהנא, בקרעון וב'אדמה 30' לקראת הפינוי. שלב ג היה סיום הפינוי והסתיים בתחילת יוני 1985.

גורמים חימושיים ואג"איים נטלו חלק בפינוי. בהם: מצל"ח 6800 - באמצעות חוליות שסייעו וכיוונו את פינוי חלקי החילוף והמכללים של היחש"מים. כן עסק מצל"ח בקליטה, מיון, שיקום והחזרה לכשירות של ציוד ואיחסון הגנרטורים. המש"אות סייעו בפירוק המתקנים ובאחזקת האמצעים שהופעלו בפינוי ומרת"ח פינה וקלט תחמושת.[xiv]

סדנאות היחש"מים היו מבין האחרונות שהתפנו והן רוכזו בבסיס העורפי של היחש"ם בפיקוד הצפון. עם סיום השהות בלבנון יצאו חיילי היחש"מים לסדרות חינוך בירושלים ובנגב. בסיומן התקיימה עצרת לסיכום השהות בלבנון, בהשתתפות אלוף פיקוד הצפון, אלוף אורי אור, ששיבח את פעילותם של חיילי חיל החימוש בלבנון לאורך שלוש שנות פעילותם. שני יחש"מי לבנון, שהוקמו באופן מיוחד עקב מלחמת של"ג, פורקו ואנשיהם חזרו לבסיסיהם הקודמים.


[i] מתוך חוברת על היערכות צה"ל לחורף בלבנון, מבצע של"ג 1983-82, מטכ"ל אג"א. 1983. (להלן: היערכות לחורף).

[ii] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 9.

[iii] סא"ל יוסי משען, לקחי חורף פצ"ן, 14 ביולי 1983, א"צ 8/331/87.

[iv] היחש"ם המערבי, שם, עמ'  10-6.

[v] היחש"ם המערבי, שם, שם .

[vi] היחש"ם המערבי, שם, 27-23, ראה גם מרגלית, ריאיון, שם, ראה גם יזרעאלי, ריאיון, שם.

[vii] מבצע 'דב הקרח', שלב א, תוכנית תחזוקה, אוגוסט 1983, מטכ"ל/אג"א, 11 באוגוסט 1983, מחלקת היסטוריה.

[viii] היחש"ם מערבי, שם, עמ' 13-11, ראה גם, תא"ל יורם כהן, 'דב הקרח', 22 ביולי 1983, א"צ 146/331/87.

[ix] סג"ם אורלי לביא, הדממת שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון – פקודת ארגון 26/83, 7 בספטמבר 1983, א"צ 484/1316/2002.

[x] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 17-15.

 [xi] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 13-11.

[xii] 'עמודי שלמה'–היערכות ביניים חדשה בגזרה המערבית בלבנון, אג"ם/מבצעים, 5 באפריל 1984, מחלקת היסטוריה.

[xiii] 'שובל עין', פקודת מבצע, אג"ם/מבצעים, ינואר 1985, מחלקת היסטוריה. ראה גם, יחש"ם מערבי, שם, עמ' 22-21.

[xiv] מבצע פינוי לבנון, סיכום מבצע, מטכ"ל/אג"א, יולי 1985, מחלקת היסטוריה.

 

הערות לפרק ז – פיתוח טכנולוגי ויצור עצמי

 

[x]

פריט יוצא דופן שנלקח שלל ונרשם על ידי יחידת פינוי השלל של חיל החימוש היה פסנתר. ליד רישומו ברשימת המצאי נרשם: "תמהתני, באיזה קרב נורה פסנתר...".[xi]

(פירוט נשק השלל שנתפס במבצע של"ג, עד 13 באוקטובר 1982, כולל נשק שנתפס מיחידות סוריות ובפינוי מערב בירות, ראה בנספח ג).

i] אברהם דיסקין, יחש"ם מערב לבנון – "היחש"ם הטוב", סיפורה של יחידת חימוש, ספטמבר 1985, עמ' 5. (להלן: היחש"ם המערבי)

[ii] רס"ן מיקי בן-צור, ראש לשכת ראש אג"א, מתקנים לוגיסטיים בלבנון, 24 באוגוסט 1984, א"צ 19/332/87.

[iii] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 19-18.

[iv] סא"ל זאב קליין, הקמת יחש"מים במרחב לבנון – פקודה, 8 ביולי 1982, א"צ 18/586/84.

[v] אנטול שפיגל, ריאיון, 19 במרס 2003, ראה גם יהודה יזרעאלי, הערות לספר , 3 בינואר 2006.

[vi] אברהם דישון ונסים נפתלי, ריאיון: חמש השנים עם תא"ל בן ציון בן בשט בחיל החימוש, 1983(?), ללא ציון מקור. (להלן: בן בשט – חמש שנים)

[vii] טוביה מרגלית, ריאיון, 3 באפריל 2003.

[viii] יחש"מים 7353, 7331 – לבנון – עדכון מס' 1 לפקודת ארגון – שינויי ארגון ופריסה, 13 בספטמבר 1983, א"צ 139/331/87.

[ix] פקודת ארגון 181/'77 – הקמת שתי שלוחות מצל"ח זמניות בלבנון, 12 בנובמבר 1982, א"צ 484/1316/2002. ראה גם, הדממת שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון, פקודת ארגון 26/83, 7 בספטמבר 1983, א"צ אותו תיק.

[x] משה שיינמן, שעות נוספות באיסוף נשק אויב, מתוך: היערכות לחורף, שם, עמ' 21.

[xi] שניר, שם.

חיפוש מידע

כניסת חברים