מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 06/10/2023

תאריך האירוע: 1986-01-01

מספר צפיות: 191

חיל החימוש במלחמת שלום הגליל ואחריה 1985-1982

1. מהלך המלחמה ופריסת המערך החימושי

הרקע למלחמה

ב-6 ביוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל, לכאורה בתגובה לניסיון ההתנקשות בחיי שלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה. אירוע זה שימש כזרז להחלטת ממשלת ישראל לחסל את איום ארגוני המחבלים בדרום לבנון על ישובי צפון המדינה. בתגובה להתנקשות ולשורה של פיגועים מצד הארגונים הפלסטינים בדרום לבנון החליטה ממשלת ישראל, בראשות מנחם בגין, להגיב. ב-4 ביוני תקפו מטוסי חיל האוויר תשעה יעדי מחבלים בלבנון ואלה, בתגובה פתחו בהפגזה כבדה על ישובי הגליל. בדרום לבנון פעלו כ-23,000 מחבלים מהארגונים הפלסטינים השונים ובהם: פת"ח, החזית העממית המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, החזית הדמוקרטית של נאיף חואתמה, החזית העממית של ג'ורג' חבש, ה'צאעיקה', החזית לשחרור פלסטין וחזית המאבק העממי. המחבלים היו ערוכים באזור ה'פתחלנד', שנפרס במורדות המערביים של החרמון, בדרום הר הלבנון, ברמת נבטיה ולאורך מישור החוף הלבנוני, מצור ועד בירות, כולל הרבעים הדרומיים והמערביים של בירות. הם התחמשו במשך השנים באמל"ח רב, שכלל כ-150 טנקים, כ-150 נגמ"שים ושריוניות, 200 קני ארטילריה וכן נשק קל, נשק נגד טנקים ונגד מטוסים והיוו איום ממשי על ישובי הצפון.[i] 

ב-5 ביוני התכנסה הממשלה בביתו של בגין והחליטה להטיל על צה"ל לפתוח למחרת במבצע צבאי, שנועד להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של המחבלים. זאת, תוך הימנעות מתקיפת כוחות הצבא הסורי, שחנו בלבנון, אלא אם הם יתקפו את כוחותינו. שם המבצע על פי התוכניות המוקדמות היה 'אורנים', אך הוא שונה ערב המלחמה ל'מבצע שלום הגליל' ובקיצור, של"ג. אגב, פקודת המבצע שהוציא צה"ל למחרת היום, כללה גם כוננות לחבירה עם הנוצרים בצפון לבנון ולהשמדת הצבא הסורי בלבנון.

הכוחות הסורים בלבנון מנו דיוויזיה אחת, עם שתי חטיבות טנקים, שתי חטיבות חי"ר ממוכן, מספר גדודי קומנדו, כ-300 קני ארטילריה, יחידות הגנה נגד מטוסים וכן סוללות טילי קרקע-אוויר. כן היו להם שתי חטיבות חי"ר ואגד שריון של צש"פ – צבא השחרור הפלסטיני, שהיה בעצם אוסף של יחידות פלסטיניות במסגרת הצבא הסורי. הכוחות הסורים היו פרוסים מצפון לאזור שבשליטת יוניפי"ל, באזור מנבטיה ועד מורדות החרמון, רצועת הגנה ראשונה מאזור דאמור, דרך הר הלבנון, דרום הבקעא ועד מורדות החרמון ורצועת הגנה שניה, מבירות מזרחה, לאורך כביש בירות-דמשק. [ii]

הכוחות הלוחמים

פיקוד הצפון, בראשות האלוף אמיר דרורי, היה אחראי על ניהול המלחמה, אם כי בפועל מעורבות המטכ"ל בפיקוד היתה מירבית. מפקדת הגיס הצפוני הוכפפה לפיקוד, כן כללו הכוחות הלוחמים את אוגדות 91, 36, 96, 162, 90, סיני ואלמנטים מחילות האוויר והים. בשלב הראשון לחמה אוגדה 91 בגזרה המערבית, אוגדה 162 בגזרה המרכזית, אוגדה 96 נחתה מהים באזור צידון, אוגדת סיני פעלה בגזרה המזרחית ואוגדה 49 נערכה ברמת הגולן במקום אוגדה 36 שהועברה לגזרה המערבית ולמעשה לא השתתפה במלחמה כחלק מהסד"כ הלוחם. בשלב השני התווספה אוגדה 90 לגזרה המזרחית, אוגדות 36 ו-96 פעלו בגזרה המערבית עד בירות ואוגדה 91 קיבלה אחריות לציר החוף מנהר האוולי ודרומה.

פריסת המערך החימושי

התוכנית החימושית המקורית התבססה בשלב הראשון של הלחימה, על פלק"דים מאולתרים, שיכללו את כל האלמנטים הדרושים לאחזקת הצל"ם הלוחם בכל הגזרות. בשלב השני תוכננו הגש"חים והפלק"דים להצטרף לכוחות הלוחמים, תוך תכנון העתודה הפיקודית מתוך סד"כ הגש"חים והפלק"דים.[iii]

בפועל, נפרס המערך החימושי במהלך המלחמה ולאחריה בהתאם לפריסת הכוחות הלוחמים, שכן הוא נע בעקבותיהם. אנשי החימוש בפיקוד הצפון נכנסו ללבנון כבר בליל 5 ביוני ביחידות שהורכבו בעיקרן, מכוח אדם סדיר ומאנשי המילואים של היחש"מים: 651, 653, 703 ו-638 שנקרא יחש"ם גב ההר. ביחש"מים התבצעו, ערב המלחמה, הכנות לבניית כוחות מאולתרים עבור אוגדה 36, אוגדת סיני וביחש"ם 703 עבור אוגדה 162. כוח מאולתר הוקם בפיקוד מג"ד 651, לאחזקת האוגדה המרחבית 91. כן קוימו קבוצות פקודות וקבוצות מקצועיות לקציני החימוש האוגדתיים וליחידות העצמאיות ובכלל זה למפקדי היחש"מים. סדנאות קרית שמונה ובירנית נקבעו כסדנאות העורפיות לשתי הגזרות. סדנת קרית שמונה שירתה את הגייס הצפוני והאזור המזרחי והפכה למעין 'יחש"מון' קטן. היחש"מים העורפיים שימשו עורף אחזקתי לכל הכוחות במרחב. פיקוד הצפון יצר קשר עם פיקוד המרכז ופיקוד הדרום לשם קבלת תגבורת בכוח אדם ובאמצעים לכוחות המאולתרים וכן עם מקחש"ר לשם קבלת תגבור בכוח האדם החימושי.[iv] שבוע לאחר תחילת המלחמה, ב- 12 ביוני, חולקו הגזרות בין יחש"ם 651 ליחש"ם 703, כאשר 651 היה אחראי על הגזרה המזרחית ו-703 על המערבית.

כוח האדם החימושי הבכיר במלחמה כלל את מחש"פ צפון, אל"ם יצחק תלם, קח"ש גייס 446, אל"ם משה פיין (שגב), מג"ד יחש"ם 651, סא"ל יהודה יזרעאלי, מג"ד יחש"ם 703 סא"ל עזרא צוק, קח"ש אוגדה 131 סא"ל מיקי זינגר, מפקד גש"ח 131/8191 סא"ל דני שטיינברג, קח"ש אוגדה 49, סא"ל יאיר זלדין, מפקד גש"ח 49/7091, סא"ל גנץ, קח"ש אוגדה 36, סא"ל חיים רוור, קח"ש אוגדת סיני, סא"ל יעקב שניידר, קח"ש אוגדה 90, סא"ל דוד צור, מג"ד גש"ח 90/875, סא"ל חיים כרמי, קח"ש אוגדה 880, סא"ל רמי גל, קח"ש אוגדה 162, סא"ל אלי בן מנחם, מפקד גש"ח 162/867, סא"ל פרסי, מפקד גש"ח 702, סא"ל יורם הרדוף, קח"ש אוגדה 96, סא"ל גדעון יפה, קח"ש אוגדה 91, סא"ל יוסי יפה ואחרים.[v] 

יחידות החימוש התייצבו החל מ-5 ביוני בימ"חים ובמקומות הכינוס והכינו את הכוחות ליציאה למלחמה. להלן מערך יחידות החימוש עדכני ל-11 ביוני 1982:[vi]

הצל"ם והחלפים

במהלך ימי הלחימה סופקו בהיטס, 70 טון של חלפים משלוחת מצל"ח בנטפים. לדעת קציני החימוש הבכירים בפיקוד הצפון ובגש"חים היתה אספקת החלפים בהיטס כורח המציאות, בגלל צירים עמוסים או משובשים וכמות סד"כ גדולה. הקחש"ר, בנצי בן בשט וקצינים נוספים העבירו ביקורת נוקבת על אספקת חלקי החילוף והאמצעים האחרים בהיטס באופן מוגזם וללא התייחסות לצרכים האמיתיים. לדעת בן בשט, מנקודת ראות חימושית, היתה זו הגזמה, שכן, כאשר טנק נתקע, שלחו מנוע להחלפה במסוק ללא בדיקה וללא ניסיון לתקנו.[vii] נוסף לכך סופקו בדחיפה כ-190 משאיות חלקי חילוף ממצל"ח ועוד כ-210 משאיות משני היחש"מים: 651 ו-703. דחיפת כמויות כה גדולות של חלקי חילוף נבעה מכך שהגש"חים לא קיבלו את מלוא צורכיהם בעת ההתארגנות, בשל מחסור במשאיות יר"ם. סך כל עלות הציוד וחלקי החילוף שנופקו בימי הלחימה עמדה על שני מיליארד שקל.[viii]

נקודה מעניינת בנושא חלקי החילוף לצמ"ה היתה האישור שנתן מצל"ח ליחש"מים ובעיקר ליחש"ם 703 וליחש"ם המערבי, לרכוש חלקי חילוף לצמ"ה מספקים בלבנון. זאת, תוך הקפדה על קבלת קבלות באנגלית או בצרפתית. לשם כך הוגדלו תקציבי היחש"מים וניתנו הוראות מפורשות באשר לאופי הרכישות ולהיקפן. כך למשל, לצמ"ה עומד ניתן היתר לרכוש חלקי חילוף גם ללא אישור ממצל"ח, בסכום שלא יעלה על 1,000 שקל ובכל מקרה, שהסכום המצטבר החודשי לא יעלה על 60,000 שקל.[ix]

יחש"ם 651

סא"ל יהודה יזרעאלי פיקד על יחש"ם 651 במהלך המלחמה. ערב המלחמה סיים יזרעאלי את תפקידו כמפקד מפעל ההרכבה במש"א 7200 ובהגיעו לביתו נמסר לו על המלחמה הקרבה. בחמ"ל כנען ציוותו אותו לאוגדה מרחבית 91, בפיקוד איציק מרדכי. יזרעאלי הורה, בפקודה מאולתרת, לקרוא בערב יום שישי, לאנשי היחש"ם לחזור לעבודה ותוך פחות מ-24 שעות הוא ציוות את הכוחות ונתן פקודה לצאת במוצאי שבת לבירנית. משם, בשיירה ארוכה נסעו כארבע-חמש שעות ולפנות בוקר הגיעו ללבנון. שם החלה אוגדה 91 לבנות כוח מבצעי, כאשר האחזקה והחימוש שלה בוצעו על ידי יחש"ם 651 בפיקוד יהודה שאמר: "אין דבר שאי אפשר לבצעו אלא רק לומר אי אפשר".[x]

היחש"ם שימש גם כעורף ליחש"ם הקדמי 703. בהיותו כזה, הוא ביצע טיפולים בימ"חים, עסק בטיפולים יזומים ונתן עורף אחזקתי ליחש"ם הקדמי. יחסי הגומלין בין היחש"מים העורפי והקדמי, שהיו תחת פיקוד מחש"פ צפון איפשרו, בין השאר, ויסות כוח האדם וסבבים של החיילים בין שניהם. יחש"ם 651 היה פרוס בבת גלים, בקישון, בצומת גולני, במחנה גדעון ובבית הלל. בתקופת של"ג מנה היחש"ם 1,100 חיילים, אם כי לא תמיד בעת ובעונה אחת.

יזרעאלי כינה את מלחמת של"ג 'מלחמת נקניק', משום שהכוחות הלוחמים נעו על ציר ארוך וצר, שהגיע לעשרות ק"מ. מצב זה יצר, לדבריו, מרחק רב בין ראשוני כוחות החימוש לבין האחרונים שבהם, שהגיע עד כדי 50 ק"מ. [זנב לוגיסטי – ע.ש.] יזרעאלי ציין כי התקלות אירעו בכל מגוון הכלים: 9 מרכבות, 16 מגחים, 16 שוטים, 141 נגמ"שים, 36 זחל"מים, 14 כלי צמ"ה, 265 כלי רכב ב ו-8 כלי ארטילריה מסוגים שונים.[xi]

בסיכום לקחי המלחמה נקבע כי יחש"ם 651 הוכיח את עצמו במלחמה בארגון ובהפעלת סד"כ סדיר בימי הלחימה הראשונים. יחד עם זאת, ציין המג"ד כי מנקודת המבט של היחש"ם יש לפתור את בעית זחל"מי הבנזין, שעיכבו את ניוד הפלוגות, לטפל באופן יסודי בנושא רכב היר"ם ולהרחיב את שירות תיקון הנקרים. יזרעאלי טען כי ניפוק החלפים משלוחת מצל"ח בנטפים ארך זמן רב, בגלל השיטה הידנית והצורך לקבל אישורים מצריפין, כן היה מחסור באמצעי גרירה, מנופי 'לימה' וטנקי חילוץ.[xii]

יחש"ם 703

מפקדת יחש"ם 703 בפיקוד סא"ל עזרא צוק, היתה ממוקמת בצנובר והחפ"ק שלה היה בסדנת קרית שמונה. היחש"ם אשר מנה 673 חיילים, היה אחראי על הגזרה המערבית, שימש יחש"ם קדמי ליחש"ם 651 ועסק בתיקוני שבר, תיגבור היחידות וסיוע. משימתו היתה לאחזק את יחידות אוגדה 36, 162 ואוגדת סיני, כוח 796 וחטיבות 7 ו-460, החל מתחילת המלחמה ועד להגעת גש"חי המילואים. מרבית הדרישות ממנו נועדו לפלק"דים בשטח, כמו פלק"ד אוגדת סיני ו-162. בשבועיים הראשונים למלחמה הפך להיות עורף לגש"חים, מאחר ומצל"ח לא קידם מפקדה לאזור הלחימה. הכוח הנייד שלו היה מאורגן על בסיס כיתתי, ללא האלמנטים המחלקתיים הנמצאים בגש"ח, לכן הוא התקשה בביצוע המשימות בשטח. היחש"ם לא איחזק טנקי מגח ותומ"ת 'רומח' ולא היו במחסניו חלקי חילוף לרק"ם זה. לדברי המג"ד, לא היה קשר טוב בין מצל"ח לבין הגש"חים בשטח ולכן עבדו הגש"חים מול קצין ההחסנה של היחש"ם. קצין ההחסנה קיבל 25 משאיות, באמצעותן דחף ציוד לגש"חים. יחד עם זאת, בסיכום לקחי המלחמה נאמר, כי יחש"ם 703 הוכיח את יכולת הארגון שלו, בכך שנתן מענה אחזקתי, בימי הלחימה הראשונים, על ידי כוח אדם סדיר של היחש"ם.[xiii]

ב-11 ביוני הוקם מסוף מדלג בסדנת קרית שמונה, מאז הוטל על היחש"ם להתחיל בפינוי ובחילוץ רק"ם פגוע וכן לשמש כעורף לאספקת חלקי החילוף לגש"חים. לצורך זה הוקמה ביחש"ם פלוגת חילוץ שכללה טנקי חילוץ, טרקטורים, גררים, מובילי טנקים, מנופים, חולית סילוק פצצות ובוחני תחמושת. פלוגה זו פינתה עד 20 ביוני 30 טנקים, 8 נגמ"שים ו-258 כלי רכב שהועברו לסדנאות או למוסכי חוץ .[xiv]

להלן סך כל התיקונים שביצע היחש"ם בין התאריכים 6 -20 ביוני:[xv]

גש"ח 702

גש"ח 702 בפיקודו של סא"ל יורם הרדוף קיבל ב-8 ביוני אחריות לאחזקת אוגדה 36, שנועדה לכבוש את מרחב נבטיה ממערב, לחבור לאוגדה 96 ולנוע לבירות.  פלוגות הגש"ח פוצלו כדלהלן:

• פלוגה א – ת"פ אוגדת סיני לטובת חטיבה 7 עם טנקי המרכבה.
• פלוגה ב – לאחזקת חטיבה 188 עם טנקי שוט ג.
• פלוגה ג – עתודה פיקודית במנרה.
• פלוגה ד – אחזקת אגד ארטילרי 282.
• פלוגה ו - לאחזקת חטיבה 609 ברמת הגולן.
• הפלוגה הבסיסית - לאחזקת יחידות האוגדה.
• פלק"ד גולני - לאחזקת חטיבת גולני וכוח מיחש"ם 703 לאחזקת האוגדה עד הגעת הגש"ח.

ימ"ח הגש"ח היה ממוקם במחנה כורדאני והגיוס, ההצטיידות וההתארגנות באמצעותו פעלו כראוי. הגיוס החל ב-5 ביוני ועד הבוקר שלמחרת התגייסו כ-85 אחוזים מחיילי הגש"ח. תהליך ההצטיידות, העלאת הציוד לרכבים ומיתקונם נעשו במקביל לגיוס. שטחי ההתארגנות כמו גם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) הגש"ח היו באזור עין זיתים, משם נע הגש"ח לשטחי הכינוס באזור מנרה–נבי יושע.

ב-9 ביוני התפרסו פלוגות הגש"ח בלבנון, במקומות שנקבעו להם. התבצעה חבירה בין הפלק"דים והחטיבות המסתייעות והוקם קשר רצוף עם הקח"שים החטיבתיים. העבודה החלה לפי דיווחי תקלות של הקח"שים החטיבתיים וקח"ש האוגדה. הכוחות החימושיים החלו בתיקונים. כך למשל במבואות צידון, סייעו בנושא מזק"ום וצריח. במקום אחר נתקל כוח חימושי בקשיים בנושא תיקון הידראוליקה, בשל חוסר בחלפים מתאימים. כוח חימושי אחר תיקן ששה טנקי שוט ומספר נגמ"שים.

ב-11 ביוני חברה פלק"ד חטיבה 211 למסגרת הגש"ח. יומיים לאחר מכן חברה אוגדה 96 לאוגדה 36 וקח"ש האוגדה הציג למפקדת הגש"ח את הכוחות שעמדו לרשותו: פלק"ד חטיבה 35 ופלק"ד מאולתר 650, אך לאחר שלושה ימים התקדמו הפלקד"ים והתנתקו מהגש"ח. בינתיים חברה כיתת 'רומח' של יחש"ם 651 לפלק"ד ד של הגש"ח וכיתת צמ"ה של יחש"ם 703 הושמה תחת פיקוד גדוד הנדסה 605. כן חברה חולית דרג ג לנגמ"שים מיחש"ם 651 והחלה לתקן נגמ"שים על פי הוראת קח"ש אוגדה 36.

באותם ימים התבצעו פעולות חילוץ לא מעטות. צוות החילוץ היה ממוקם במחנות ירדן ויפתח. בחלק מהדרך נסע טנק החילוץ על מוביל ובחלקו האחר על זחלים. לאורך ציר נסיעתם עסקו אנשי הצוות בפינוי טנקים ונגמ"שים, כן חילצו טנק שנפל מהדרך. בדרך התרסקו שני מחברים של טנק החילוץ והוא הושבת והמתין לתיקון. בינתיים יצא צוות החילוץ עם D-9 להוציא טנק שנפל לחצר של בית ולאחר שתוקן טנק החילוץ הוא הוציא את הטנק ההפוך מהכפר. ב-8 ביוני נע כוח שריון בכפר צפונית לליטאני. המעבר בשבילי העפר בעלי השוליים הצרים של הכפר היה קשה. תוך כדי מעבר קרס אחד השבילים וטנק מגח התהפך על צריחו וקנה התותח שלו חדר לחלון בית. הדרך נחסמה והיה צורך מיידי לחלץ את הטנק. דחפור וטנק חילוץ הגיעו למקום, אך לשם הפעלתם היה צורך בהריסת בית סמוך. תושבי הכפר התבצרו באותו בית ומנעו את הריסתו. מפקד הכוח הורה להכשיר שטח מצידו האחר של הבית ולאחר שעות עבודה ארוכות הצליחו לחלץ את הטנק שנפל מבלי להרוס את הבית שלידו. ב-10 ביוני נע צוות החילוץ, שכלל טנק M-88 ו- D-9 לאזור בתי הזיקוק של זהראני, על שרשראות מרחק של 40-30 ק"מ. בימים שלאחר מכן חילץ צוות החילוץ שוט הפוך על הצריח, מגח ואלפא, פינה שני טנקי שוט, מגח ומרכבה לצירים. ב-15 לחודש, קיבל הצוות טנק חילוץ חדש נוסף, אף הוא M-88, ובסיועו חילצו מדאמור טנק מרכבה ונגמ"ש. סך כל הכלים שחילצו עד ה-17 ביוני הגיע ל-17.

מיד עם התייצבות קו הפסקת האש, החל הגש"ח ב-14 ביוני, בפעולות החזרה לכשירות של רק"ם האוגדה, בקצב של שישה-שמונה טנקים וארבעה נגמ"שים ליום. זאת עשו על משטח עבודה בכביש המהיר של דאמור, כאשר בוחנים הוציאו דוחות בחינה ותיקון.

בסך הכל, מיום תחילת המלחמה ב-6 ביוני ועד 21 ביוני ביצעו כוחות הגש"ח את התיקונים כדלהלן: 61 טנקי שוט, 12 טנקי מגח, 19 טנקי מרכבה, 62 נגמ"שים, 163 כלי רכב ו-23 זחל"דים. כן תוקנו, בשבוע הראשון ללחימה, כ-1,500 תקרים, בגלל תנאי העבירות הקשים בלבנון והדרכים המשובשות.[xvi] אגב, בשל"ג הופעלו 'פנצריות' ניידות חדשות, שפעילותן בתיקון התקרים זכתה לשבחים.

כוחות חימושיים אחרים בשטח

גש"ח 867

גש"ח 867 בפיקוד סא"ל פרסי, היה הגש"ח של אוגדה 162. גיוסו למלחמה היה חפוז, על פי פקודה ממחש"פ פיקוד המרכז וללא הצטיידות בחלקי חילוף ובציוד יעודי מהימ"ח. בגש"ח היה חוסר בגררים, שגרם לאי ביצוע חילוצים, בשל עומס עבודה בהחלפת חטיבות הכוח.[xvii] 

גש"ח 875

גש"ח 875 של אוגדה 90, במרחב פיקוד הצפון, היה בפיקודו של סא"ל חיים כרמי. הגש"ח תורגל מספר חודשים לפני המלחמה, במהלכי המלחמה. עם תחילת הלחימה עסקו פלוגות הגש"ח בפינוי הצירים, בחילוצים ובמתן שירותים ותיקונים בשטח. החלפים שנדרשו במהלך הלחימה הגיעו לגש"ח לאחר כ-24 שעות ולהוציא חלפים מיוחדים, אשר לא היו במלאי, נדחפו חלפים רבים ובעיקר יחידות הכוח, לגש"ח בהתאם להזמנות היחידות.[xviii]

אוגדת סיני

אוגדת סיני לחמה בגזרה המזרחית. הפלק"ד המאולתר הגיע באיחור בגלל בעיות תובלה והחל לתפקד רק בבוקר היום השלישי ללחימה וביום השישי הצטרף גש"ח האוגדה, 784 לכוחות האחזקה, תחת פיקוד גייס 446. בעקבות כל חטיבה באוגדה נעה פלוגת חימוש שנועדה לתת פתרונות לבעיות החימושיות שהתעוררו בה. זאת תוך הקניית עצמאות אחזקתית מירבית לכוחות הלוחמים, זאת תוך שילוב גורמי חימוש בדרגי א ו-ב בין פלוגות הטנקים. התקלות הקשות במיוחד אירעו בשל התנועה בצירים ההרריים ומחסור בחלקי החילוף לטנקי המרכבה סימן 1, שזו היתה להם טבילת האש הראשונה.

פלק"ד 5053

חטיבת חיר"ם 939 פעלה בגזרה המערבית לאורך ציר החוף. בין השאר כבשה את העיר צור, טיהרה את צידון, כבשה את מחנה עין חילוה ואספה ופינתה שלל ותחמושת. כוחות החימוש של החטיבה, פלק"ד 5053, סייעו לה בכל שלבי הלחימה. בשלב הגיוס סייעו לריכוז הרק"ם וכלי הרכב, להכנת השיירות חלוקת נשק, פתיחת ההחסנה היבשה, הכנת הנגמ"שים ליציאה מההחסנה היבשה וארגון והעמסת חלקי החילוף. בשטחי הכינוס בדקו מכונאים את כל כלי הרכב והנגמ"שים, ערכו ניסוי כלים כללי וביצעו תיקונים קלים, בעיקר החלפת ווסתים, מצברים וכיווני טעינה של הנגמ"שים. שם הועבר הפלק"ד תחת פיקוד יחש"ם 651. בשלבי הלחימה ניתן לחטיבה מענה חימושי צמוד בדרג א בלבד. ממעבר הגבול ועד כיבוש צידון לא ניתן כל מענה אחזקתי בדרג ב כיוון שהפלק"ד לא קיבל אישור להתקדם בעקבות החטיבה, שכן השטח היה רווי במחבלים. רק ב-10 ביוני, עם קבלת האישור להתקדם בעקבות החטיבה, התמקם הפלק"ד בזהראני והחל לתת מענה לחטיבה וליחידות אחרות.[xix]

גש"ח מאולתר באוגדה מרחבית 91

במסגרת אוגדה מרחבית 91 היתה כוונה להפעיל גש"ח מאולתר, תחת פיקוד יחש"ם 651. המטרה היתה להקים מפקדת שליטה מצומצמת, על בסיס יחש"ם 651 ולהכפיף לו פלק"דים עצמאיים של החטיבות שפעלו תחת פיקוד האוגדה. מתוך כך נגזרה גם תוכנית האחזקה, שקבעה, כי דרגי א ינועו עם הכוחות קדימה וישאירו מאחוריהם תיקונים העשויים לעכב אותם. הגש"ח, המהווה דרג ב, יתקדם בעקבות הכוחות מעבר לעיר צור, רק לאחר כיבושה. משמעות הדבר, שבשלושת הימים הראשונים יווצר מרחק גדול בין הכוחות לגש"ח, שייסגר ביום הרביעי. הגש"ח יתקן את מה שהשאירו לו דרגי א וכן יתרום סדנאות לעבודה בשלבי ההמשך, יגרור ויפנה לעורף. בפועל, לא מומשה התוכנית שכן, תוך יומיים-שלושה הפכה מפקדת השליטה למפקדת גש"ח, המבוסס על יחש"ם 651, כיוון שלא יכלה לתפקד בצורה אחרת.[xx]

במהלך ימי הלחימה נפלו שמונה מאנשי חיל החימוש ומאה נפצעו. כן היו שני נעדרים, מש"ק ומכונאי נגמ"ש, שבדיעבד התברר כי נפלו בשבי הפלסטינים והם הוחזרו מאוחר יותר. בספטמבר 1982 הגיע סך חללי החיל ל-21 ו-139 פצועים.[xxi]