מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 24/08/2022

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 949

עופר מספר על שירותו הארוך והתובעני, עופר מתגורר בכרמיאל ונשוי. עופר התגייס לצה"ל בשנת 1983 והשתחרר בשנת 2012 לאחר 29 שנות ביחידות שדה. את קורס הייסוד מכונאי נגמ"ש ביצע במהלך לימודיו בפנימייה הטכנית של חי"ח ביחד עם מחלקה 3 שקד, זוכר את פרחי, אחד המפקדים בקורס רכב.

תפקידי הראשון היה מכונאי נגמ"ש בלבנון, אגם קרעון, בשנים 1983 - 1985בתפקיד הייתי 30 שנה, במסגרת היחידות בהם שירתתי. בחלק מהשנים הייתי בנוסף אחראי הח"י. אירוע מיוחד ומצער זה פיצוץ הספארי בשנת 1984 האני חושב. האמת, זה היינו צריכים להיות אנחנו (היינו בספארי שלפני) אבל מפקד ההסעה החליט לעצור לקפה ואז הספארי שבא התקדם והוא זה שהתפוצץ

תפקידי השני בצה"ל - בשנת 2005 התמניתי למנהל עבודה בחטיבה 408 . חטיבה שהגיעה לאוגדה מירושלים. חטיבת חי"ר קשה, עם המון אימונים ותעסוקות (למרות שהייתה בימ"ח). בתפקיד זה הייתי עד שפרשתי מצה"ל בשנת 2012 בדרגת רנ"ג

תפקיד נוסף שליווה אותי בין השנים 1991 עד 2000 זה אחראי הח"י. אחד התפקידים השוחקים ביותר בצה"ל. בתפקיד זה שמרנו את הכלים בכיסויים/סככות מיוחדות במצב כשירות למלחמה.

אירועים מיוחדים בתפקיד זה, אלה הביקורות אותם היינו עובדים תדיר. ביקורות קשות, לא תמיד מוצלחות, אבל, עם סיפוק מלא הייתי חוזר על אותה בחירה.

חשוב לי שאנשים ידעו על הוויתור הגדול אותו אנו עושים במסגרת השרות. גידול הילדים, ימי הולדת, ימי נישואין, מסיבות ואירועים מיוחדים אינם חלקם של אנשי הקבע. הדגל המדינה והשליחות הגדולה הם אלה שהובילו אותנו כול השנים פצ"ן, אגם קרעון לבנון, יחש"מ 703 סדנא 756 רמה"ג, א.א. 219 אוגדה 78/143, חטיבה 408/6 אוגדה 143.

כתובת המיל שלי -  talreif1@netvision.net.il

רנ"ג בדימוס – עופר רייף – סיפור שרות

הקדמה:

שורות אלה נכתבו לדורות הבאים לזיכרון עולם, להעברת המורשת ועל מנת לשמר את אירועי העבר בתקופת שרותי הצבאי. כפי שאמר אלוף יגאל אלון ז"ל " עם ללא עבר, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל".

לא התכוונתי לכתוב שורות אלו. אני כותב אותם לאור בקשת מנהל הידע של מורשת חיל החימוש (כיום נקרא חיל הטנ"א, חיל הטכנולוגיה והאחזקה). עם תחילת כתיבת השורות, נדהמתי כמה אני זוכר לאחור, ועד איזה פרטים יכול לרדת. השורות הבאות מהווים תקציר דל לסיפור השרות. שום דבר מכן אינו יכול להעיד את המראות, הריחות, התמונות והאירועים אותם עברתי (ולא רק אני) במסגרת השורות. זר יקרא (יכול להתפעל) אך לא יבין. הקמטים המצח יישארו תמיד עלי, ועלי בלבד.  

פתח דבר:

את שרותי הצבאי התחלתי ללא ידיעה שכך יהיה, במסגרת הפנימייה הטכנית של חיל החימוש בשנת 1981, כשוחר (תלמיד במדים), בבה"ד 20 שמחנה צריפין (ז"ל). משך תקופת הלימודים היה שנתיים, עד שנת 1983 (תאריך גיוסי בפועל). הלימודים היו במגמת מכונאות רכב סוג 2, במסלול מסמ"ר (מסלול לימודים רגיל), עם תעודת מקצוע, ללא תעודת בגרות. הלימודים היו בתנאי פנימייה כך שיציאה הביתה הייתה אחת לתקופה (אחת לשבועיים לזיכרוני) עם אפטר באמצע השבוע (בימי ג).  המחלקה בה הייתי נקראה מחלקה 3 שקד. כאשר אתה בן 16, אינך יודע תמיד להגדיר את דרכך בעולם הגדול בהמשך, ובהחלט לא ידעתי שאחרי כך, עם סיום שרותי הצבאי, אמשיך בשרות קבע עד הפרישה. למותר לציין כי בתחילת הלימודים בפנימייה, חתמנו שנת קבע אחת (להלן שנת "ר"), אותה לא ידענו אפילו אם נשלים בהמשך. בסיום 24 חודשי הלימוד, נשלחנו לקורס מכונאי נגמ"ש בבה"ד 20 למשך שלושה שבועות בערך שם סיימנו את הקורס המקצועי בשלב 7. לאחר מכן נשלחנו כשוחרים לטירונות בבה"ד 4 המיתולוגי (ז"ל) בירושלים, למשך חודש ולאחר מכן נשלחנו לבה"6 6 (הישן) בצריפין שהיה ממש צמוד לפנימייה (בתוך בה"ד 20), שם למדנו נהיגה על חשבון הצבא בדרגת רישיון ג (כיום C1 ) על משאית מסוג D 500 מ.ר. 082 (שלושת הספרות האחרונות). מורה הנהיגה שלי היה הובר (ז"ל). מיד לאחר מעבר הטסט (הראשון יש לציין) נשלחנו להתגייס.

תהליך הגיוס:

החלטתי להפריד שורות אלו מהסיפור הכללי מאחר והן מתארות זיכרון מצחיק של תהליך הגיוס שלי. התגייסתי בתאריך 17.11.1983 , יום ה, בתל השומר כאשר אני לבוש מדים. לאחר החיול, קיבלתי 49 שקל ישנים כדמי כיס (שקל החליף את הלירה, ונקרא שקל ישן בין השנים 1980 ל 1985, אז הפך לשקל חדש). לאחר מכן נשלחתי לראיון שיבוץ. בראיון השיפוץ הוסבר לי כי לאור המלחמה בלבנון (שהחלה בשנת 1982 ועוד נרחיב עליה בהמשך) יש צורך במכונאי נגמ"ש ולא במכונאי רכב ולכן, אשובץ בחיל החימוש כמכונאי נגמ"ש. כל הסבריי שאיני מבין כלום בנגמ"שים לא עזרו לי. כאמור, יום הגיוס היה יום חמישי, וכבר למחרת, יום שישי 18.11.1983 התייצבתי בפיקוד צפון, בשלישות, אצל גימלשטיין, לצורך שיבוץ. עוד לפני השיבוץ ידעתי שחבריי למחלקה בפנימייה שובצו (חלקם) לשרות בלבנון בסדנא המערבית, ומטבע הדברים, רציתי לשרת איתם. בראיון אצל גימלשטיין הוסבר לי כי לאור חוסר במכונאי נגמ"ש בסדנא המזרחית, אשובץ לשם. ניסיתי להתנגד, אמרתי שלא אלך, הסברתי שאני רוצה לשרת עם חבריי למחלקה, אך כלום לא עזר. ביום א, 20.11.1983, התייצבתי בסדנא ק"ש ועליתי על רכב מסוג נ.נ., מאחור, ונכנסתי ללבנון לשנתיים הבאות. ואני מזכיר, אני עם תעודת חוגר 3 ימים בלבד.

השרות בלבנון:

כאמור, יושב מאחור ברכב מסוג נ.נ., לובש שכפ"ץ כבד (פעם היה דבר כזה), ומתחיל בנסיעה. לא יודע לאן, לא יודע כמה זמן נסיעה, לא יודע לכמה זמן נוסע. לאחר מעבר הגבול בשער פטמה (השער הכניסה היחיד באותה התקופה ללבנון) המשכנו בנסיעה שלא נגמרה. ללא הפסקה. הנסיעה ארכה למעלה משעתיים ולבסוף, הגענו לאגם קרעון בלבנון, לסדנא מזרחית 7331 פלוגה ב. בעת שיחת הקליטה אצל המ"פ, ולאחר שהוא שמע שיש לי רישיון ג, פתח בשירה וברינה בשל כך. הסביר שאין לו נהגים, ושאני אסייע בנהיגה מעבר להיותי מכונאי נגמ"ש. כבר בבוקר למחרת, הוצמדה לי משאית ריאו ארוך (מ.ר. 222). הסתכלתי עם המשאית והסברתי למ"פ שאני לא יודע לנהוג עליה. משהו לא נראה לי. המ"פ אמר שזה בסדר, ושאני אתרגל מהר. עליתי על המשאית ולא ידעתי מה לעשות. בלוח השעונים הייתה תמונה שמראה איך להעביר הילוכים. הנעתי את הרכב והתחלתי בנסיעה. לא השארתי קיר, עמוד, דלת לסככה ברחבי הסדנא שלא דפקתי. הרכב היה כול כך ארוך. ככה היה עד שלמדתי לנהוג עליו. "סביבת המשחק" שלי בלבנון הייתה רחבה וגדולה לאור פיזור הכוחות במקום. פעם אתה בג'בל ברוך, פעם ברשאיה, פעם ג'יב ג'ינין, ופעם בכפריה (שם הייתה מסעדה נהדרת). בתחילת שנת 1984 יצאתי להחליף מנוע נגמ"ש עם שני מכונאים בכירים (בדרגות סמל), תוך שאני נוהג במשאית. עדיין מכונאי חדש, לא מכיר ולא יודע. בשלב העבודה היית מגיש להם כלים. בסיום העבודה חזרנו לבסיס. בערב קורא לי המ"פ ומודיע לי שאני עומד לדין אצלו. לשאלתי מדוע, הסביר שהמנוע שהחלפנו התקלקל, ושעשיתי עבודה לא טובה. הסברתי לו שאני כלל לא עבדתי, איני יודע איך, רק הגשתי כלים. לא עניין אותו כלום, ונשלחתי לכלא 6 (פעם היה כלא כזה בעיר עתלית) ל 14 יום. בפעם הראשונה, כלא זה דבר לא נעים, זר, מוזר, בנוי מאוהלים וסביבם גדר קוצים. הוצבתי בשמירות (אגף ד אני חושב). עם השחרור, חזרתי ליחידה בלבנון. סיפור קצר ונחמד שאני רוצה לשתף כאן זה נושא הטלפונים.

בזמנו, לא היה פלאפונים. התבססנו על טלפון קווי שהוצא החוצה מחלון משרד המ"פ כל רבע שעה לשעה עגולה, בין השעות 18:45 ועד 22:00 .  כבר ברבע לשבע היה תור ארוך לטפלון, ומי שהיה מצליח לדבר בתוך הרבע שעה באותו הרגע, היה מרוויח. השאר נאלצו להגיע שרעב שעה של השעה הבאה. יום אחד הגיע לסדנא רכב של בזק, עם 5 טלפונים ציבוריים בשני צייד הרכב לתיקון חשמלי. החשמלאי (סבח פרנסוואה) אמר לנהג שנדרש להחליף מתנע, ושאין במקום ויש צורך להזמינו. כך הצלחנו להשאיר את הרכב של בזק ביחידה למשך שבוע, וחגגנו בטלפונים בימים אלה.

סיפור נוסף שאני רוצה לספר כאן (אחד מיני רבים) הוא סיפור "חטיפתי" על גנרל אנטואן לאחד, מפקד כוחות צד"ל בדרום לבנון, וכך היה: באותו היום (על פי גוגל, 19.9.1984), נשלחתי לנהוג ברכב מסוג נ.נ., כנהג, לחוליה (צוות מקצועי) של מכונאי מרכבה. לידי ישב מפקד הנסיעה ומכונאי המרכבה (בקבע) נגד בשם לחמני (או נחמני).  תוך כדי נסיעה לכיוון גדוד 55, עצרו אותנו מס' רכבי מרצדס עם לוחות רישוי מקומיים. מדלת אחת הרכבים יצא קצין (לא זיהיתי אותו ולא ידעתי מי זה. הדבר הוברר בהמשך), הוא פתח את דלת הנ.נ. שלידי והוציא את לחמני, והנחה אותו לעלות מאחור. הוא הנחה אותנו להעביר בקשר לתדר מסוים, והחל לצעוק: "רצחו אותם, שחטו אותם, תכינו אמבולנסים, תכינו בתי חולים, שחטו את כולם". הוא הנחה אותנו לנסוע לגדוד 55 (לשם גם אנחנו היינו צריכים ממילא) תוך שהוא לא מפסיק לצעוד בקשר. כמה דקות של נסיעה והגענו לגדוד, שם הוא ירד ונכנס לבסיס. לאחר שבררנו מה קרא, הוסבר לנו שבוצע איזה טבח של חיילם דרוזים מצד"ל בשיעים שבכפר סוחמור.

ארוחת דגים בלבנון: כאשר רצינו לכול דגים (רק בסופ"ש), היינו יורדים לאגם לדוג כך. חיי אחד עמד על הגשר מעל האגם וזרק לתוך המים רימון 26. לאחר שהרימון התפוצץ, כמה דגים צפו מעל המים, אז נכנס למים חייל נוסף עם מסננת גדולה שהבאנו מהמטבח ואוסף אותם. לאחר שאספנו כמות מספיקה, היינו חוזרים לסדנא.

רחצה יומית: בסוף יום, כשאתה רוצה להתקלח, אצה צריך מים חמים. לצורך כך, היינו מדליקים גייזרים שהיו מוזנים בסולר ומחממים מים. בחלק לא קטן מהזמן המערכת לא הייתה עובדת, ואז היינו לוקחים סירים 48, ומחממים בהם מים, וככה היינו מתקלחים. בקיץ, היינו מעמידים את מכלית המים (פריוף מים) עם הפנים למגורים (בצד הגבוה)  ועם החלק האחורי לכיוון הש"ג (הצד הנמוך) ופותחים את הצינורות ומתקלחים במים קרים (נפילה חופשית). ככה היה פעם.

ג'בל ברוך:

ג'בל ברוך הוא הר מאוד גבוה בלבנון. העלייה להר הייתה מצומת כפריה, תוך נסיעה בכביש צר מאוד עד לרום ההר. לא היה ניתן להסתובב עם ריאו ארוך בכביש זה.  מאחר והיה נדרש להשאיר חוליה (צוות מקצועי) של מכונאים בהר בדרך קבע, היינו מתחלפים שם כל 10 – 12 יום. בהר היה מבנה בעל 4 קומות מעל הקרקע ו 3 קומות מתחת לקרקע (מודיעין). למבנה היו דלתות סערה (דלתות שסוגרים אותם בעת סערה). בחורף 1984, עליתי להר למשך שבוע. במהלך השבוע החל לרדת שלג חזק וקשה. החיילים במקום סגרו את דלתות הסערה. משך שבוע, לא יצאנו מהמבנה עקב מגז האוויר. לאחר שבוע, פתחנו חלונות וראינו שהשלג שירד מגע עד קצה החלון (קומה 3) ויצאנו דרך החלון החוצה והחלקנו על השלג. הצלחנו להגיע חזרה לסדנא רק כעבור שבוע נוסף, לאחר פינוי צירים משלג.

אסון הספארי:

את הפרק על לבנון אסיים בסיפור העצוב על אסון הספארי, והסיפור היה כך:

ביום א, 10.3.1985, כהרגלנו, הגענו לסדנא קריית שמונה ועלינו על רכב מסוג ספארי על מנת לחזור לבסיס באגם קרעון. הכניסה הייתה אמורה להיות דרך שער העגל, שהיה שער חדש יחסית והחליף את שער פטמה. הגענו למקום ועמדנו בתור בשורה לכניסה. אחרינו עמד רכב הספארי של הסדנא המערבית. ההמתנה ארכה לא מעט זמן מכוון שהצירים טרם נפתחו לתנועה ולכן לא היה ניתן להתחיל בכניסה ללבנון. לאחר המתנה של כחצי שעה, החליט מפקד הנסיעה (ניסימי) שישב מקדימה ליד הנהג לצאת מהשיירה לאור ההמתנה הארוכה להפסקת קפה. לאחר שהנהג יצא מהשיירה, משאית הספארי של הסדנא המערבית התקדמה קדימה. כעבר זמן קצר השער נפתח לתנועה, והשיירה החלה להיכנס פנימה. אנחנו עוד ישבנו והמתנו לפקודה לעלות למשאית לתחילת תזוזה. ממש 3, 4 דקות לאחר פתיחת השער ותחילת הכניסה של השיירה, שמענו פיצוץ אדיר, וראינו פטריית עשן מתמרת מעל הגבעה שמולנו. לא הבנו מה קרה. בהמשך, נודע לנו על הפיצוץ.  הכניסה ללבנון נעצרה לחלוטין. המתנו בצד שחמש שעות לפחות (למיטב זכרוני) עד שאישרו לנו להיכנס. לאחר הכניסה, כאשר עברנו במקום האירוע, ראינו בור עמוק באדמה, ואנשים שהולכים עם שקיות כמה מאות מטרים מהמקום. מסתבר שרכב עם כמה מאות ק"ג של חומר נפץ נצמד לספארי ופוצץ את עצמו. מחזה קשה לכול הדעות, מה גם שאני מבין שזה היה צריך להיות הספארי שלנו. באירוע הזה נהרגו 12 חיילם ונפצעו 14 בדרגות שונות. האירוע מלווה אותי לצערי לעיתים עד היום.

הסיפורים (המצחיקים והעצובים) בתקופת השרות בלבנון ליוו את כול תקופת השרות שם, אך מפאת אורכם וכמותם, איני מזכיר אותם. סה"כ אלה היו 24 חודשים לא קלים, עם הרבה ריתוקים ועונשים אך עם הרבה סיפוק (בייחוד לאחר שלמדתי איך מחליפים מנוע נגמ"ש לבד).

כינוס ברצועת הביטחון:

לקראת סוף שנת 1985, החליט צה"ל להתכנס ברצועת הביטחון (5 ק"מ מהגבול הרשמי הבינלאומי). כהכנה לכך, נחפרו אצלנו בסדנא בורות, לתוכם הכניסו את כול המבנים ושרפו אותם. לא השאירו זכר מהיחידה. בהינתן האות, יצאנו לדרך שיירה ארוכה מאוד של רכבים כשאנו משאירים אחרינו אדמה חרוכה. נסענו כמה שעות לכיוון ישראל עד שהגענו למרג' עיון. לאחר כמה ימים, החליטו להעביר אותי לסדנא בית הלל בק"ש, ומשם ליחש"מ 703, סדנא 756 ברמה"ג.

השרות ברמה"ג:

בין השנים 1985 ל 1991, שירתתי ביחש"מ 703, סדנא 756 כמכונאי נגמ"ש. מיד עם הגעתי לסדנא, ראיתי ריאו ארוך (כמו שהיה לי בלבנון) וישר אמרתי למנהל העבודה שיש לי רישיון על משאית זו. הוא יבקש לראות את הרישיון, ואז, תוך שהוא צוחק, הוא אומר לי " אתה נוהג ללא רישיון. יש לך רישיון ג, זאת משאית שנדרש זה רישיון מעל 15 (C כיום)".  הסברתי לו שאני נוהג בה כבר שנתיים אך כלום לא עזר. כעבור כמה חודשים יצאתי לבה"ד 6 שוב, והפעם ללמוד נהיגה על משאית מעל 15 טון. השרות בתקופה זו ברמה"ג היה קשה ותובעני. הבסיס היה בסיס סגור, עבדנו 6 ימים בשבוע ללא אפטר. שעות העבודה היו 07:00 בבוקר ועד 23:00 ולעיתים יותר מכך. ברחבת המחלקה היו כ 100 חטיבות כוח (מנועי נגמ"ש שלהם מחוברים הגיר ותיבת העברה) תקולות, כאלה שהגיעו מלבנון וממרחב רמה"ג. תפקידנו היה להכשיר אותם בצורה המהירה ביותר. שובצתי למנועיה, שם טיפלנו במנועים עצמם. מחלקה נוספת טיפלה בנגמ"ש עצמו במסגרת טיפול ג. יציאות הביתה היו 2:1, הווה אומר שבת ביחידה  ו 2 בבית (למעט תקופות מתוחות). עבודה ברעש מחריד, שמן, גריז, שעות ארוכות, ללא תנאים כמעט ובמזג אוויר סוער ומושלג שמאפיין את רמה"ג בחורף. תרגילים, אימונים, סיוע לחטיבות גדודים ואוגדות, עבודה בשטח ועוד. אלה היו התנאים בתקופה ההיא. השרות ברמת הגון, בסדנא 756 נמשך עד חורץ 1991.

בפרוש אני יכול להגיד שהשרות ברמת הגולן, בסדנא, הייתה התקופה הקשה ביותר שהייתה לי בשרות הצבאי.

א.א.219:

לאגד ארטילרי הגעתי בחורף 1991 . האגד ישב במחנה יפתח (ליד מחנה פילון, ר"פ) והיה אגד פיקודי. כמה שבועות אח"כ, לאור מזג אוויר סוער במיוחד כול הצירים נסגרו מכרמיאל צפונה, ואני מוצא את עצמי נוסע עם הפורד סיירה שלי על שלג עד הבסיס. ביחידה זו שובצתי כאחראי אח"י  (אחסנה יבשה), מה שלימד אותי אח"כ שיש עבודות קשות יותר ממכונאי נגמ"שים. למרות הקושי, התנאים היו הרבה יותר טובים ממה שהיה ברמה"ג. שעות עבודה נוחות ומוגדרות יותר, הסעות, אבל, עדיין עבודה קשה מאוד. עם השנים (1994) רכשנו פלאפונים כך שגם הקשר עם הבית היה טוב יותר. בעבודה החדשה שלי הייתה מכניס לכי רק"מ ורכב לאחסנה יבשה, על מנת לשמור אותם במצב כשירות אופטימלי למלחמה. עבודה כפוית טובה ולא מתגמלת כלל. יחד עם הכול, אני רוצה לומר לטובה את הדבר הבא. חבורת אנשי הקבע ששרתה באגד הייתה למשפחה עם השנים, וגם אני זכיתי לחברים המלווים אותי עד היום. בשנת 1995 הוחלט כי האגד יפלוט את תותחי הרומח  שברשותו (M107 ) ומקבל במקומות מנת"ץ mlrs (משגר רקטות M 270 ) שהיה המילה האחרונה בעולם בתחום הארטילרי. כחלק משינוי מערך כלי המלחמה שבאגד עברתי הסבה ממכונאי נגמ"ש למכונאי תובה מנת"ץ. לאור המעבר לאמל"ח החדש, החליט צה"ל להעביר את האגד ליחידתו החדשה במחנה נעורה סמוך לעפולה. בשנת 1999 עברנו עם האמל"ח החדש למחנה נעורה בתוך אוגדה 78 ותחת פיקודה. בשנת 2000 נשלחתי לקורס בוחן צהר"מ (היוקרתי). עם סיומו, הפכתי לבוחן אוגדה 78 בתחום זה. באגד שירתתי עד שנת 2003 , 12 שנים, החלק הארי והיפה ביותר בשרותי.

אוגדה 78:

בשנת 2003, "משכו" אותי מא.א. 219 לאוגדה 78 כבוחן אוגדתי בתחום הצהר"מ. הסיבה הרשמית היית ביקורת כו"כ הקשה שהייתה צריכה להיערך לקראת סוף השנה. בסיופם השנה, ולאחר מעבר ביקורת כו"כ, הועברתי למת"א נעורה כמפקד מחלקת נגמ"ש (סוף סוף חזרתי למקורות). שנת 2004 במת"א הייתה שנה קשה. שעות העבודה היו החל מ 07:00 ועד 23:00 על בסיס יומי, אבל, עם המון סיפוק על עמידה בתוכנית העבודה. אולי במזל, אולי לא, אבל בסוף שנת 2004, קיבלתי תפקיד במסלול רנ"ג, בחטיבה 408.

חטיבה 408:

נכנסתי לתפקיד בתחילת ינואר 2005 כמנהל העבודה של חטיבה 408. חטיבה שהגיעה מירושלים ושובצה בפצ"ן. חטיבה קשה מאוד, שדרשה המון עבודה והעלאת הכשירות בכול ההיבטים. חטיבת מילואים שמבצעת תעסוקות ואימונים ברמת חטיבה סדירה. חטיבה 408 הפכה ברבות הימים לחטיבה 6. באפריל 2010 קיבלתי דרגת רנ"ג בפצ"ן, בטקס מעורר כבוד בנוכחות משפחתי. אחד הרגעים שבהם הרגשתי פיצוי קטן על שירותי בצבא. לימים, אוגדה 78 הפכה לאוגדה 143. בחטיבה 6 שירתתי עד פרישתי, 30.4.2012. לאחר פרישתי, נסגרה אוגדה 143 ובמקומה הוצבה אוגדה 36.

עופר רייף, רנ"ג בדימוס

תמונות משירותו של עופר רייף