מאת: אתי מסיקה
תאריך עלייה לאתר: 06/07/2011
תאריך האירוע: 1973-10-25
מספר צפיות: 1883
מש"א 7100 במלחמת יום הכיפורים
לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן
הפסקת-האש לאורך התעלה, שנכנסה לתוקפה בליל 8/7 באוגוסט 1970, נקבעה ל90- ימים. אולם כבר בלילה הראשון הופרה על-ידי המצרים, שקידמו מזרחה את מערך הטילים נ"מ שלהם. תוך שישה שבועות הקימו המצרים, בסיוע היועצים הסובייטים, באזור ה"הקפאה" (תחום ה50- ק"מ מערבית לקו התעלה) מערך טילים, ובו הוצבו 42 סוללות מבצעיות, מהן 16 סוללות טילי 3SAM-, שהופעלו על-ידי כ3,000- חיילים סובייטים. מערך הטילים הצפוף והמתוחכם כיסה שטח, שעומקו הגיע ל20- ק"מ בתוך סיני, ויצר איום מוחשי על פעילות מטוסי חיל-האוויר הישראלי. כאשר השתכנעו האמריקנים, כי המצרים אכן הפרו את הסכם הפסקת-האש, הם הסכימו לפצות את ישראל באספקת מטוסי פנטום, סקייהוק וטילי אוויר-קרקע מדגם שרייק, המתבייתים אל המכ"ם של טילי ה-SAM.
ממשלת ישראל התלבטה בשאלה, האם לחדש ביוזמתה את הלחימה בתעלה לנוכח הפרת ההסכם. לבסוף הוחלט להסתפק בהשעיית שיחות השלום, שחודשו בדצמבר 1970, ונערכו בתיווכו של הד"ר גוּנַר יַרינג, השליח המיוחד של האו"ם. ב8- בפברואר 1971 הגיש יַרינג את הצעותיו להסכם שלום, שיכלול מחויבות ישראלית לנסיגת כוחותיה מן השטחים הערביים המוחזקים עד לגבול הבין-לאומי הקודם, כולל פירוז שטחים, הסדרי ביטחון והבטחת חופש השיִט של ישראל במְצרי טיראן ובתעלת סואץ. הצעתו התקבלה על-ידי מצרים, אך נדחתה על-ידי ישראל, שקראה למשא-ומתן מדיני בלא תנאים מוקדמים.
נאצר התכוון מלכתחילה לנצל את שלושת חודשי הפסקת-האש להיערכות מחודשת של צבאו, אך הוא נפטר לפני שהספיק להגשים את תוכניתו. יורשו, אנואר סאדאת, המנהיג הערבי הראשון, שדיבר אי-פעם על אפשרות של שלום עם ישראל, האריך את הפסקת-האש כמה פעמים, אך בד בבד החל להכין תוכניות למבצע צבאי גדול מעבר לתעלת סואץ, שהיה חיוני, לדעתו, כדי לשבור את הקיפאון המדיני ששרר באזור.
למרות שהאש לאורך התעלה לא חודשה המשיכו שתי חטיבות הטנקים הסדירות של אוגדת סיני להחזיק בקו ולהתאמן לחלופין. האלוף שרון הגביר את לחציו על המטכ"ל לאשר את דילול המעוזים ואת הפיכתם לעמדות טנקים בלבד. בהדרגה אף נסגרו, על-פי הוראתו, כמחצית מן המעוזים שלאורך התעלה. במִפקדת פיקוד הדרום הוכנו תוכניות התקפיות שונות למקרה שהמצרים יחדשו את האש, או יפתחו במלחמה כוללת. מכיוון שעל-פי התוכניות האלה היו אמורים כוחות צה"ל לכבוש שטחים בגדה המזרחית של התעלה צפונה עד פורט פואד ואת הגדה מערבית של התעלה מפֹורט פואד בצפון ועד גֶבֶּל עַתָקַּה ממערב לעיר סואץ, ערכו היחידות הסדירות אימוני צליחה מורכבים עם גשרים ניידים ודוברות לנשיאת טנקים מסוגים שונים.
ב20- באוגוסט 1970, לאחר סדרת דיונים ארוכה, קיבלו שר האוצר ושר הביטחון החלטה לפתח טנק ישראלי ולייצרו, וניתן האישור לתחילת ביצוע פרויקט המרכבה. הוראת-יסוד פורסמה בהתאם. ההחלטה התקבלה לאחר שנכשלה עסקה לייצור טנק הצ'יפטיין הבריטי בארץ (ראה פרק אחד-עשר). במִפקדת קצין חימוש ראשי הוקם גוף מקצועי של מהנדסים – רשות פיתוח טנק (רפ"ט) – שיועד לשאת באחריות לתכנון ההנדסי-טכנולוגי של הטנק כלפי מנת"ק (מִנהלת תוכנית הטנק, שהוקמה במרס 1969 בראשות האלוף ישראל טל, כשעמד על הפרק ייצור טנק הצ'יפטיין). לראש רפ"ט מוּנה אל"ם ישראל טילן. באותה העת סוכם גם, שמש"א 681 יהיה הקבלן הראשי לייצור הטנק וכל שאר התעשיות בארץ ישמשו כקבלני משנה שלו.
בקיץ 1970 נערך סבב תפקידים בשדירת הפיקוד הבכיר של מש"א 681 . סגן מפקד הבסיס, סא"ל מיכה פז סיים את תפקידו ובמקומו מונה לתפקיד סא"ל צבי טל. במקומו של טל כמפקד מפעל 1 מונה סא"ל יהורם אוגר. ראש הענף הטכני, סא"ל אליעזר יחזקאלי, מוּנה לסגן ראש רפ"ט במִפקדת קצין חימוש ראשי והחליפו בתפקיד רס"ן צבי גון-פז, מפקד ב"מ 4, שהועלה לדרגת סא"ל. במקומו של גון-פז מונה למפקד ב"מ 4 ראש מדור רכב קרבי משוריין בענף הטכני, רס"ן חיים בירו.
- חיים בירו (בירן) נולד ב1938- בהונגריה. כאשר נלקחו יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, היתה משפחתו בין 1,700 היהודים שניצלו בעִסקה שעשה ד"ר ישראל קסטנר עם הנאצים. בדצמבר 1948 יצאו חיים, אמו ושתי אחיותיו מהונגריה לצרפת במבצע משותף של ארגון ויצ"ו ותנועת גורדוניה, וביוני 1949 עלתה הקבוצה במסגרת עליית הנוער. בהגיעו ארצה נשלח ללמוד בקיבוץ כפר סאלד. אביו עלה לארץ מאוחר יותר. ב1951-, לאחר הפילוג בתנועה הקיבוצית, חזר למשפחתו בתל-אביב והחל ללמוד מכונאות כללית בבית-הספר המקצועי 'שבח'. בשנים 1956-1955, עבד במחלקות השונות של במ"ב 681 בתל-השומר כחלק מתוכנית הלימודים. בפברואר 1957 התגייס לצה"ל, עבר טירונות ונשלח לחיל החימוש. לאחר שסיים בהצטיינות קורס מכונאי שרמן בבה"ד 20, נשאר כמדריך, ולאחר זמן קצר נשלח לקורס קצינים, שגם אותו סיים כחניך מצטיין. לאחר תקופת הדרכה בבה"ד 20 הוצב בסדנה 704 בכורדני כסגן מפקד פלוגה. ב1960- השתתף כמפקד חוליית חילוץ רק"ם במבצע החשאי לקליטתם של טנקי הצנטוריון שנרכשו בבריטניה. ב1961- יצא ללמוד הנדסת מכונות מטעם צה"ל בטכניון בחיפה. בתום לימודיו ב1965- הוצב כקצין נושא שרמן במדור הטכני של במ"ב 681. בתפקידו זה עסק בהסבת טנקי חילוץ למנועי דיזל ולמזקו"ם רחב. כאשר הפך המדור הטכני לענף ב1967- מונה לראש מדור רכב קרבי משוריין והועלה לדרגת סרן. לאחר מלחמת ששת הימים היה חבר בצוות שעסק בקליטת טנקי הטירן בצה"ל. ב1970- מונה למפקד ב"מ 4 והועלה לדרגת רס"ן. בקיץ 1973 מונה לראש ענף טכני במש"א. בתפקיד הזה היה מעורב בהקמת מפעל המרכבה. ב1975- מונה למפקד ב"מ 8, שהפך בהמשך למפעל המרכבה. כהוקרה על פועלו הוענקה לו ב1978- דרגת אל"ם. ב1980- פרש לגמלאות. מאז פרישתו משמש כסמנכ"ל חברה המייצרת מסנני מים לתעשייה ולחקלאות.
בעת כניסתו לתפקיד היו בב"מ 4 כ320- עובדים שעבדו בארבע מחלקות: 45, 46, 47 ו48-. הם הפעילו מאות מכונות מסוגים שונים ובטכנולוגיות מגוונות. תפקידו של ב"מ 4 היה לייצר, או לשקם, עבור יתר המפעלים ובתי המלאכה של המש"א חלקים שונים של כלי רק"ם, תותחים וציוד אופטי באמצעות חריטה, כרסום, שימוש במבלטים, או בריתוך. בירו סבר, שעל-ידי התייעלות ניתן יהיה להפיק באמצעים הפשוטים ביותר את התפוקה המְרבית. כחלק מההתייעלות הוא הציע למרדכי רון-נס, מפקד מש"א, לקצץ 40% מהעובדים בטענה, שכך תעלה התפוקה ב20%-. לדעתו, נוצרה בבית המלאכה הוותיק אבטלה סמויה, שאותה ניסה לשרש. הצעתו נדחתה, בין השאר מתוך רצון שלא להתעמת עם ועד העובדים של חצר בית דגן, שהיה ועד עצמאי וחזק מאוד ובראשו עמד אע"צ אנדרי יעקב. ביחסיו עם העובדים ועם הוועד היה בירו בלתי-מתפשר; לצד טיפול מסור בעובדיו הוא נלחם על עמדותיו וזכה לגיבוי מלא של מפקד מש"א. באותה תקופה פותחה בב"מ שיטת ריתוך אוטומטי של אלומיניום, ששימשה לריתוך תיבות הילוכים של טנקי המג"ח וה"שוט קל", שנהרסו בעת פירוקן. במקום לרכוש תיבות חדשות בעלוּת גבוהה, שוקמו התיבות ברבע המחיר. על העיוות שנוצר בעת הריתוך התגברו באמצעות עיבוד שבבי. בטכנולוגיה המורכבת הזאת, שפותחה לראשונה בב"מ 4, שוקמו גם מכללים, כמו בלוקי מנוע ועוּקות שמן. הנצלת החלקים האלה הביאה לחיסכון כספי ניכר. כאשר החל פיתוח אבות-הטיפוס של טנק המרכבה הוטל על הפחחייה של ב"מ 4 לייצר עבורם חלקי פח שונים.
בשלהי 1970 החל צה"ל בהתוויית תוכנית-אב לעשר שנות התעצמות, שכינויה היה 'גושן'. במסגרת הזאת נכללה תוכנית חמש-שנתית, 'גושן ב'' (1976-1971), לבניית סדר-הכוחות של צה"ל ולהצטיידותו, שהתבססה על הנחת-היסוד, שבתקופה הזאת לא יושג הסכם שלום עם מדינות ערב ותימשך התעצמותן הצבאית המואצת. היה ברור, כי אין אפשרות לסגור את הפער הכמותי שהיה לטובת הערבים, אך ניתן יהיה לשמור על עליונותה של ישראל בתחומי הטכנולוגיה, הארגון, היכולת המבצעית והרמה האנושית, כדי להבטיח כושר הרתעה מפני כוונות תוקפניות ערביות, ובמקרה הצורך להדוף התקפה ערבית. לפי התוכנית, היו אמורות להיות בצה"ל בסוף התקופה 7 אוגדות שריון (במקום ה5- שהיו קיימות) כשהן מתוגברות בעיקר באגדים ארטילריים. תוכנן לרכוש עבור מערך החרמ"ש נגמ"שים רבים מארצות-הברית, להצטייד ברובה גליל מתוצרת תעש ובטילים נ"ט מסוג טאו ומטולים נ"ט אישיים מסוג לאו. בשל אילוצים כלכליים החליטה הממשלה לקצץ בתקציב הביטחון, והתכנון שוּנה. הוכנה תוכנית חומש חדשה, 'אופק א'', החל משנת העבודה 1973, שעל-פיה הוחלט לקצר את שירות החובה ובכך להקטין את הצבא הסדיר, כולל ביטול חטיבת שריון. בסדר העדיפויות החדש שנקבע, ניתנה עדיפות עליונה לחיל-האוויר ולשריון. בהתאם לתוכנית ההצטיידות נרכשו ב1970- טנקי פטון -60M, שכונו בצה"ל מג"ח 6, ונגמ"שים מסוג -113M, שכונו ברדלס. חיל-הים הצטייד בספינות סיור מהירות מדגם דבור. ב1971- החל חיל-האוויר להצטייד במטוסי תובלה מדגם הרקולס (130C-), וב1972- נרכש מספר רב של מטוסי פנטום וסקייהוק. חיל התותחנים החל להצטייד בתותחים מתנייעים מסוג 109M- (155 מ"מ) ו-M-107 (175 מ"מ ו203- מ"מ) ובמערכת טילים קרקע-קרקע 290 מ"מ מתוצרת תעש. ב1973- נרכשו מטוסים ללא טייס ומסוקים קלים מסוג בל 206. חיל ההנדסה הצטייד בדוברות ציפה יוניפלוט מנוידות ונגררות ונמשך פיתוחו של גשר הגלילים.
באמצע ספטמבר 1970 פרצה בירדן מלחמת אזרחים, שבמהלכה תקף הצבא הירדני את מִפקדות המחבלים הפלסטינים. הקרבות פרצו לאחר שהתגרויותיהם של ארגוני המחבלים הפלסטינים בכוחות הביטחון הגיעו לשיא. מאז 1967 הקים אש"ף בירדן למעשה "מדינה בתוך מדינה"; ארגוני המחבלים נטלו לידיהם בהדרגה את ההנהגה במחנות הפליטים, מיקמו מִפקדות בלב ריכוזים אזרחיים, הקימו מחסומי דרכים, גבו דמי חסות מבעלי עסקים, כוננו "בתי דין מהפכניים", השתלטו על שטחים נרחבים ליד הגבול עם ישראל ויצאו לפעולות רבות נגד ישראל מתוך שטח ירדן. ההסכמים, שנחתמו בין אש"ף לממשלת ירדן בנובמבר 1968 ובפברואר 1970, ושנועדו להגביל את פעילות המחבלים, הופרו על-ידם. בעקבות חטיפת שלושה מטוסי נוסעים זרים, הנחתתם בזרקא ופיצוצם לאחר שחרור הנוסעים, החליט המלך חוסיין לפעול בכוח. הקרבות האכזריים, שהתנהלו בספטמבר 1970 וביולי 1971 ושבהם נהרגו כ7,000- מחבלים ותומכיהם, כונו בפי אש"ף "ספטמבר השחור".
ב12- במאי 1970 ביצע צה"ל פשיטה משוריינת לדרום לבנון – מבצע 'קלחת 2' – לביעור ריכוזי מחבלים פלסטינים באזור המורדות המערביים של החרמון, שהחלו להתרכז שם בשלהי 1968, בעקבות החמרת מצבם בבקעת הירדן. הם הקימו באזור ההררי והסבוך בסיסי קבע, שמהם יצאו ב1969- לתשעים ושבע פעולות נגד יעדים בצפון ישראל. האזור הזה כּונה בצה"ל הפתחלנד. צבא לבנון נמנע מלהיכנס לפתחלנד והאזור נותר בשליטת המחבלים. כאשר ניסו המחבלים להרחיב את שליטתם גם ממערב לנהר החצבני, נתקלו בהתנגדותו של צבא לבנון. הקרבות בינם לבין צבא לבנון גרמו למשבר ממשלתי בלבנון, שנמשך עד תחילת 1970, כאשר הושג, בתיווכו של נאצר, הסכם קאהיר הסודי, שבו הוכרה זכותם של המחבלים להתרכז בפתחלנד; בהסכם הם התחייבו שלא להפגיז יישובים ישראליים מתחום לבנון. המחבלים לא קיימו את ההסכם וכוחם הלך והתחזק. סדרת פשיטות רגליות לפתחלנד, תקיפות חיל-האוויר, הפגזות ארטילריות על בסיסי המחבלים והשתלטות צה"ל על כתף שיאון (ג'בל רוּס) לא צימצמו את פעילות המחבלים, שהלכה והתרחבה. במיוחד התרבו פעולות הירי של קטיושות על קריית שמונה ויישובי אצבע הגליל. באפריל ובמאי 1970 נערכו שישים ואחת פעולות טרור נגד עשרים ושניים יישובים, שבהן נהרגו שבעה ישראלים ונפצעו שמונה-עשר. מבצע 'קלחת 2' לא פתר את בעיית הפתחלנד. הצבא הסורי החדיר לאזור תגבורת של כאלף מחבלים מארגון 'א-צַאעִקָה' ופעולות הטרור נמשכו. ב22- במאי 1970 הותקף אוטובוס, שהסיע ילדים ממושב אביבים לבית-הספר במושב דובב. שנים-עשר נוסעים (מהם שמונה ילדים) נהרגו ותשעה-עשר נפצעו. שלושה ימים לאחר מכן יצא צה"ל למבצע 'שיטור' , שכלל הפגזות כבדות על כפרי דרום לבנון, תפיסת מאחזים וביצוע סיורים רגליים ומשוריינים בתחום לבנון. הפעולות האלה הביאו לשקט יחסי בגזרה.
גם במחנות הפליטים ברצועת עזה הגיעה ב1970- פעילות המחבלים לשיאה. באותה שנה בוצעו ארבע-מאות ארבעים וחמישה פיגועים. שישה-עשר ישראלים נהרגו ומאה וארבעה-עשר נפצעו (רובם חיילים). תחת פיקודו של האלוף שרון התנהלה בין ינואר 1970 לינואר 1971 מערכה אינטנסיבית לשבירת הטרור, שבמהלכה נהרגו מאה וארבעה מחבלים ומאות נלכדו. החל מ1972- שרר שקט ברצועה.
בספטמבר 1971 סיים אל"ם מרדכי רון-נס את תפקידו כמפקד מש"א 681 ומונה לראש מחלקת עיתוד ורכש במטכ"ל/אג"א. במקומו מוּנה למפקד מש"א סא"ל אוריאל תמיר, שהועלה לדרגת אל"ם.
אוריאל תמיר נולד ב1931- בתל-אביב. גדל והתחנך בחיפה בבית-הספר הריאלי. היה חבר באצ"ל, השתתף בפעולות שונות שבמהלכן נעצר על-ידי הבריטים. בשלהי 1949 התייצב לשירות בצה"ל, אך נדחה בשל קוצר ראייה. הוא החל ללמוד בטכניון, אך כשהשתנו הקריטריונים הרפואיים, לאחר כמה חודשים, גויס לצה"ל. לאחר שנת שירות בחטיבת גולני נפתחה העתודה האקדמאית בצה"ל והוא התקבל ללימודי הנדסת מכונות בטכניון. ב1954- סיים את לימודיו והוצב כמפקד מחלקה בגדוד שריון 9. באמצע 1955 הועבר לחיל החימוש, והוצב בבמ"ב 682 כממונה על המשרד הטכני. ב1956- מונה למפקד בית מלאכה וב1959- מונה לקצין תכנון ופיקוח. לאחר שבע שנים בתפקיד מוּנה לסגן מפקד הבסיס. בשלהי 1966 מונה לראש ענף ארגון ובקרה במטכ"ל/אג"א. בשנים 1970-1968 היה ראש ענף תכנון עבודות באג"א, ובקיץ 1970 סיים את תפקידו ויצא ללימודים לתואר שני בתעשייה ובניהול באוניברסיטת קולומביה שבארצות-הברית. בספטמבר 1971 נקרא ארצה בדחיפוּת ומונה למפקד מש"א 681. ביולי 1975 סיים את תפקידו כמפקד מש"א ומונה לראש מנת"ק בדרגת תת-אלוף. באוגוסט 1977 יצא לגמלאות. במשך עשר שנים ניהל את חברת כבלים וחוטי חשמל, ולאחר מכן ניהל חברת תוכנה ואלקטרוניקה. כיום משמש כיועץ פרטי וכממונה על שכר העידוד של האזרחים עובדי צה"ל.
כשהחל תמיר את תפקידו עבדו במש"א כ2,500- עובדים. שדירת המפקדים במש"א 681 היתה כדלקמן: סגן מפקד הבסיס היה סא"ל צבי טל; מפקד מפעל 1 היה סא"ל אלון פורת; מפקד ב"מ 2 היה חיים גורוחובסקי; מפקד ב"מ 3 היה רס"ר בן-ציון נפרסטק; מפקד ב"מ 4 היה רס"ן חיים בירו; מפקד ב"מ 5 היה רס"ן שמואל קורן; מפקד ב"מ 6 היה משה ירדני. במטה הבכיר של המש"א שימשו ממלאי התפקידים הבאים: רע"ן טכני, סא"ל משה (מוצי) קידר; ראש מדור תכנון ופיקוח, רס"ן יעקב כהנוביץ; רע"ן מנהלה, סא"ל דוד ששון. נציגי העובדים היו: עובדיה שרעבן, יו"ר ועד מִפקדה, אדי זיינרייך, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן.
נוסף על המשימות השגרתיות ניצבו בפני מש"א באותה התקופה המשימות הבאות: הסבת 25 טנקי צנטוריון לדגם ה"שוט קל" מדי חודש; היערכות לאחזקתם של תותחים נ"מ מסוג -70L מכווני מכ"ם, שכללה טיפול ברכיבים אלקטרוניים ואופטיים וחייבה בניית מחשב ומתקן לסימולציה; והמשך הקמת המפעל להרכבת טנק המרכבה.
אחת מפעולותיו הראשונות של תמיר היתה להדק את הפיקוח על כניסתם של עובדים לבסיס ועל יציאתם ממנו. מכיוון שהבסיס היה מפוצל לשני בסיסי משנה – בית דגן ותל השומר – קשה היה לפקח על העובדים. כמו כן הכביש הראשי של כל בסיס תל השומר עבר דרך חצר הבסיס. מִפקדת מש"א היתה ממוקמת במבנים מעברו המערבי, ואילו המפעלים, בתי המלאכה, המחסנים וחדר האוכל היו מעברו המזרחי. תמיר פנה לראש אג"א, האלוף חורב, וטען שכך לא ניתן לנהל ביעילות את הבסיס; הוא הציג לו תוכנית לסלילת כביש עוקף ממערב למִפקדת מש"א, שיעבור במקביל למסלול הטנקים, ויאפשר לגדר את הבסיס ולסגור את שער הכניסה. כל תקציב הפיתוח לשנת העבודה 1973/1972 הוקצה לעבודה הזאת. לאחר שנסלל הכביש והבסיס גודר, התחולל, לדעתו של תמיר מהפך פסיכולוגי; אי-הסדר פסק ומש"א החל להתנהל כמו כל מפעל תעשייתי. כל העובדים נדרשו להחתים כרטיס נוכחות בעת כניסתם או יציאתם. נאסרה כניסת כלי רכב פרטיים של העובדים לבסיס והוכשרו עבורם מגרשי חנייה מחוץ לשער. תמיר אסר על כניסתם של רכבי מבקרים לתחום הבסיס. חרה לו, שכל קצין זוטר ממקחש"ר נכנס עם רכבו הצבאי ומחנה אותו ליד בית מלאכה זה או אחר. הדבר עורר את רוגזו של הקחש"ר חיים דומי, שאיים שמִפקדת קחש"ר תנתק מגע עם המש"א. תמיר הזכיר לו את המפעל שבו עבדו שניהם בפינלנד באחת ההשתלמויות, מפעל שהעובדים הורשו לנוע בו רק על אופניים. הקחש"ר התרצה ונרכשו עבור הבסיס כ180- זוגות אופניים לשימוש קציני המטה והעובדים. בחזקת "נאה דורש ונאה מקיים" הסתובב תמיר בבסיס על אופניו. העובדה שהמפקד הקשוח והתקיף נהג לצוץ מדי פעם בהפתעה על אופניו בבית מלאכה כלשהו, יצרהה תחושת אי-ודאות בקרב העובדים. עובד שנמצא על-ידו ישן בשעת העבודה מתחת לתובת טנק זכה לקיתונות של כעס. כתם גריז שיד אלמונית מרחה על קיר מחסן חדש במפעל המרכבה, שהחל לקרום עור וגידים, גרם להזעקתו באישון ליל של מפקד הב"מ, סרן יהודה אדמון, לשיחת בירור אצל מפקד מש"א. את בית המלאכה לשיקום מערכות חשמל העביר תמיר מהבניין החדש של ב"מ 5, למבנה נפרד, כדי לשמור על הסדר והניקיון בבית המלאכה לאופטיקה ולאלקטרוניקה, שעליו החל לפקד מיוני 1972 רס"ן גדעון לוטן במקומו של רס"ן שמואל קורן.
תמיר, איש ארגון וסדר, קפדן ללא פשרות, היה מעוּרה בכל נושא במש"א. הוא ניהל סדר יום עמוס ביותר, שבמהלכו התעניין בנעשה בכל פינה של הבסיס. דלתו היתה פתוחה תמיד בפני כל עובד שביקש לשוחח עימו. הוא המשיך גם במסורת של קודמיו – ביקור חודשי של מפקד המש"א וקציני מטהו בחצר של כל בית מלאכה. מלבד זאת קיים אחת לחודש דיון על תוכנית העבודה של כל בית מלאכה, כך שמדי חודש נפגש לפחות פעמיים עם כל המפקדים ומפקדי המשנה שלו.
ועד עובדי המש"א, שהיה ידוע ברוחו הלוחמנית, ניסה כבר בתחילת דרכו של תמיר להתנגד לחלק מן השינויים שהנהיג, ונאבק על שיפור בתנאי העבודה ועל גובה המשכורות. בפגישה הראשונה שלו עם ועד העובדים התעורר ויכוח, ואחד מחברי הוועד הלם בזעם על שולחנו של תמיר תוך הרמת קולו. תמיר השיב לו בשקט, שכך הוא אינו מנהל משא-ומתן ועזב את החדר. חברי הוועד יצאו אחריו וביקשו שישוב, והוא הודיע להם, שישוב רק אם השיחה תתנהל בצורה תרבותית, וכך היה. המאבקים בין תמיר לשלושת ועדי העובדים לא פסקו בכל תקופת כהונתו וחלקם אף היו קשים, אך התנהלו בצורה הוגנת. יד ימינו במגעים עם ועדי העובדים היה ראש ענף מִנהלה, סא"ל דוד ששון, שעימו תיכנן מראש את דרך ניהול המשא-ומתן.
ב15- בינואר 1972 הוחלט במטכ"ל לשנות את שם היחידה ממש"א 681 למש"א 7100; תמיר ביקש לשנות גם את סמל היחידה ולהפוך אותו לתג היחידה, שאותו יענדו החיילים על הכותפת במקום התג של אג"א. בכך ביקש לחזק את גאוות היחידה. המשימה הוטלה על יעקב שחר, הגרפיקאי המוכשר של מש"א. על-פי בקשת אג"א, הגיש שחר הצעות לסמלים גם לכל יתר מרכזי אג"א. ארבע מהצעותיו התקבלו, ביניהן זו של מש"א 7100 ושל המש"א הצפונית. מאוחר יותר הוגשה בקשה לנס היחידה, שנדחתה על-ידי גורמי המטכ"ל, ורק לאחר דין ודברים ממושך הוגשה הצעה חוזרת, שאושרה לבסוף. במגמה להגביר את תחושת ההזדהות של העובדים עם מקום עבודתם הוחלט על ארגון יום הילד לילדי העובדים, שבמהלכו ביקרו הילדים במערך הייצור, בתערוכת אמצעים שהוכנה עבורם, הוסעו בכלי רכב משוריינים וצפו בתוכנית אמנותית. את סגל המפקדים גיבש תמיר באמצעות ימי עיון, סיורים, תחרויות ספורט, ערבי הווי וכדומה.
בינואר 1972 נקרא מפקד בית מלאכה 4, רס"ן בירו, אל סגן מפקד מש"א, סא"ל טל, כדי לראיין את מיכאל דיין, סג"ם צעיר, שהמתין במקום. בירו שאל אותו מה הוא רוצה לעשות, והוא השיב בפשטות: "אני רוצה לעבוד." תשובתו מצאה חן בעיני בירו והוא החליט לקבלו כקצין טכני.
- מיכאל דיין נולד ב1949- ברומניה. ב1961- עלתה משפחתו לישראל והשתקעה באשקלון, שם למד בבית-ספר יסודי ובתיכון ריאלי. ב1967- החל ללמוד במסגרת העתודה האקדמאית הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. ב1971- סיים את לימודיו בהצטיינות, ולאחר השלמה חילית הוצב כקצין טכני של ב"מ 4 במש"א 7100. באוגוסט 1973 מונה למפקד ב"מ למסגרות בב"מ 4 בדרגת סגן. כאות הערכה על פעילותו במלחמת יום הכיפורים בנושא גשר הגלילים ומתקון ג'יפי 'עורב', הוענקה לו לאחר המלחמה דרגת סרן. באוגוסט 1975 מונה למפקד ב"מ אחזקה של מש"א. בקיץ 1978 סיים את תפקידו ונשלח על-ידי צה"ל ללימודי תואר שני בהנדסת מערכות באוניברסיטת UCLA שבארצות-הברית. ב1980- סיים את לימודיו בהצטיינות יֵתרה ושב ארצה. הוא מונה לראש מדור ניסויי רק"ם ביחידת הניסויים של מקחש"ר בדרגת רס"ן. בשלהי 1982 מונה למפקד מפעל 4 במש"א 7100 והועלה לדרגת סא"ל. ב1985- מונה לראש ענף מערכות כלליות במקחש"ר. ב1988- מונה למפקד יחידת הניסויים של מקחש"ר והועלה לדרגת אל"ם. בספטמבר 1990 מונה למפקד מש"א 7100. ב1993- סיים את תפקידו ויצא ללמוד במכללה לביטחון לאומי. ב1995- מונה לקחש"ר והועלה לדרגת תא"ל.
בתפקידו כקצין טכני של ב"מ 4 היה דיין אחראי להפוך את התכנון הנדסי של חלקים שונים לתכנון ביצועי. הוטל עליו לפתור בעיות טכניות בין המתכנן למבצע, ולתכנן מתקני עזר לסיוע בתהליך הייצור. למרות גילו הצעיר התקבל דיין בחמימות על-ידי העובדים הוותיקים. הוא סבר, שהאזרחים עובדי צה"ל מבינים כי הקצינים בעלי ההכשרה ההנדסית, התורמים לקידום בתי המלאכה תורמים בעצם גם לקידום העובדים עצמם.
לנוכח הקשיים בחדירה לתחום ישראל דרך הגבול המוגן החלו המחבלים בפיגועים נגד מטרות ישראליות בחוץ-לארץ ונגד אישים ומוסדות יהודיים ברחבי העולם. הוקמו כמה ארגוני מחבלים חדשים, שהבולט שבהם היה 'ספטמבר השחור'. הם פעלו בסיוע ארגוני טרור, כמו 'הצבא האדום' היפאני, 'באדר מיינהוף' הגרמני ו'הבריגדות האדומות' האיטלקי. בשנים 1973-1971 נערכו יותר מ100- פיגועים, שהבולטים בהם היו חטיפת מטוס סבנה ב9- במאי 1972, הטבח בנמל התעופה לוד ב30- במאי 1972, רצח אחד-עשר הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב5- בספטמבר 1972, הטבח בנוסעי אל-על בשדה התעופה של אתונה ב5- באוגוסט 1973. שירות הבטחון הכללי הקים מערך אבטחה נרחב להגנת שגרירויות ישראל, מטוסי אל-על וספינות ישראליות ברחבי העולם. במקביל הפעיל "המוסד" לוחמה חשאית בחוץ-לארץ לחיסול מנהיגי המחבלים ופעילים מרכזיים. יחידות מובחרות של צה"ל פשטו מן הים ומן האוויר על בסיסי מחבלים ומפקדותיהם בביירות ובצפון לבנון, במסגרת מבצעי מנע נגד המחבלים.
כשנכנסה הפסקת-האש לתוקפה בגזרה המצרית ב7- באוגוסט 1970, הודיעה סוריה, כי היא דוחה אותה. אולם למעשה רגעה גם הגזרה הסורית ונמשכה בה רק פעילות מצומצמת של מחבלים. בשלהי 1972 הוגברה פעילות המחבלים בסיוע צבא סוריה, וצה"ל הגיב בעוצמה מוגברת כדי להביא לרגיעה. בקרבות יזומים שנקראו "ימי קרב", הופעלו מטוסים ואש ארטילרית נגד יעדים צבאיים סוריים סמוך לקו הגבול ובדרום סוריה. לסורים נגרמו אבידות כבדות. צה"ל העריך, כי תוקפנות סוריה פסקה בעקבות המהלומות שספג צבאה, אך למעשה הופסקו הפעולות בעקבות ביקור שר המלחמה המצרי בדמשק, בפברואר 1973, שבו הוחלט על היערכות משותפת למלחמה בישראל.
בשלהי 1971 ובנובמבר 1972 נערך הצבא המצרי לצליחת תעלת סואץ. ההכנות התגלו על-ידי המודיעין הישראלי, אך הערכת אמ"ן היתה, כי אלה תרגילי מִפקדות בלבד, וכי הסבירות למלחמה היא נמוכה. שר הביטחון, משה דיין והרמטכ"ל, דוד אלעזר, שנכנס לתפקידו בינואר 1972, קיבלו את הערכת אמ"ן. באפריל 1973 קיבל המודיעין התרעות רבות על היערכות מצרים למלחמה, שנועדה להיפתח באמצע מאי. לפי המידע, התוכנית המצרית היתה כדלהלן: בשלב הראשון יצלחו את התעלה לכל אורכה 5 דיוויזיות חי"ר, ובשלב השני יצלחו דיוויזיות השריון והדיוויזיות הממוכנות, כדי לתקוף לעומק סיני. גם הפעם העריכו ראש אמ"ן, האלוף אליהו זעירא, ועוזריו, כי הסבירוּת למלחמה נמוכה. ראש "המוסד" סבר, כי קיים חשש למלחמה. שר הביטחון והרמטכ"ל לא קיבלו את הערכת אמ"ן והורו להתכונן למלחמה. ב10- באפריל הוכרזה בצה"ל כוננות 'כחול-לבן'. ב9- במאי הוצגו תוכניות ההגנה והתקיפה בפני ראש הממשלה, גולדה מאיר. מספר הטנקים בקו ובמחסני החירום הקדמיים בסיני הוגדל ל300-. כמות תחמושת רבה הועברה למצבורים קדמיים. חטיבות מילואים יצאו לסיני לאימונים, כדי להיות זמינות למלחמה. גם ברמת-הגולן תוגבר מערך הטנקים; הושלמה הקמתה של אוגדת שריון שנייה (במילואים) בפיקוד הצפון; האוגדות הקיימות תוגברו ב10- גדודי טנקים, ארטילריה וסיור חדשים שהוקמו; מחסני החירום ומאגרי תחמושת קודמו לחזית; נבנו גשרים נוספים על הירדן, ונעשה מאמץ להשלים חפירת תעלה נ"ט לאורך קו החזית ולפריצת דרכי עפר נוספות.
כמו כן נעשה מאמץ להשלים את אמצעי הגישור, כדי לאפשר את צליחת תעלת סואץ על-ידי שתי אוגדות משוריינות, בהתאם לתוכניות ההתקפיות שתורגלו. במסגרת זו הושלמו מובילי ענק לדוברות, וקודמו לקרבת התעלה שני גשרי גלילים, שפותחו על-ידי האלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, ואל"ם דוד לסקוב, מפקד יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה. באותם תקופה טרם נמצא פתרון טכני לגרירת גשרי הגלילים לעבר נקודות הצליחה המיועדות. בניסיון לפתור את הבעיה הגיע טל ללשכתו של קצין חימוש ראשי החדש, תא"ל ד"ר אלעזר ברק, שהתמנה לתפקידו ב1- בספטמבר 1973. לדיון זומנו גם מפקד מש"א, אל"ם תמיר, ומפקד ב"מ 4, רס"ן בירו, וקצינים מהשריון ומחיל ההנדסה. בדיון הוטל על מש"א לתכנן יצול לגשר הכבד ולבנותו. בשל הדחיפוּת היה התקציב בלתי-מוגבל. הקחש"ר ומתכנן אזרחי העלו כמה רעיונות, אבל לבסוף נשארה מטלת התכנון והבנייה על ב"מ 4. בירו ודיין, קצין התכנון, תכננו שני דגמים של יצול לגרירת הגשר ובנו אותם. לאחר מכן הועברו היצולים לניסויים לשטח האימונים של יחידות הצליחה. על-פי התכנון, היה צורך ב-5 טנקים כדי לגרור את הגשר לאחר שנרתמו אל היצול, שמשקלו היה כמה טונות. הבעיה המרכזית הייתה לייצר יצול חזק וגמיש, שיאפשר את הגרירה על פני דיונות החול בעלות שיפועי צד תלולים, בלי שיישבר. מפקד פלוגת הטנקים מחטיבה 7, שהשתתפה בניסוי היה סרן אלי גבע. לרוע המזל, נקרע היצול פעמים רבות במהלך האימונים, ורתכים מיוחדים גויסו למילואים כדי לתקנם בשטח הניסויים. בשל התקלות לא הושגה התקדמות משמעותית בפיתוח שיטת הגרירה למורת רוחו של ישראל טל, שביקר מדי ערב שבת בשטח האימונים כדי לבדוק את התקדמות הניסוי. בתחילת אוקטובר 1973 היה היצול בשלבי פיתוח סופיים. באותם הימים סיים בירו את תפקידו כמפקד ב"מ 4, והוחלף על-ידי יעקב כהנוביץ, שהועלה לדרגת סא"ל, משהוחלט על הפיכת ב"מ 4 למפעל בעל סמכויות אוטונומיות. בירו, שמוּנה לראש ענף טכני של מש"א, המשיך לבקר באתר הניסויים ולעקוב אחר פיתוח היצול.
אלעזר ברק נולד ב1934- בוִילנה, שבפולין. בתחילת 1935 עלתה משפחתו ארצה והשתקעה בחדרה, שם גדל והתחנך. ב1952- סיים את בית-הספר התיכון והחל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון בחיפה במסגרת העתודה האקדמאית. במהלך לימודיו עבר טירונות, קורס מ"כים וקורס קצינים. כשסיים ב1956- הועבר לחיל החימוש והוצב בב"מ 2 לטנקים של במ"ב 681 כקצין טכני בדרגת סג"ם. ב1958- נשלח להשלמה חילית בבה"ד 20, ובסיומה הוצב כמפקד מחלקת תיקונים כלליים בב"מ 3 בתל ברוך. ב1960- מונה למפקד ב"מ 4 לייצור בבית דגן בדרגת סרן. ב1962- נסע ללמוד במכללת MIT שבארצות-הברית, ובמשך ארבע שנים השלים לימודים לתואר שני ולדוקטורט בהנדסת מכונות. עם שובו ארצה, ב1966-, חזר לצבא הקבע ומוּנה לקצין תפקידים מיוחדים במקחש"ר. במלחמת ששת הימים היה מפקד חוליית אחזקה של פלוגת טנקי מג"ח, שנלחמה בציר הצפוני באוגדת האלוף טל. לאחר המלחמה מונה למפקד יחידת הבחינה של חיל החימוש בדרגת סא"ל. ב1969- מונה לעוזר טכני לקחש"ר והועלה לדרגת אל"ם. בספטמבר 1973 מונה לקחש"ר והועלה לדרגת תא"ל. בעת המלחמה נעשה מבצע שיקום חסר תקדים בהיקפו, שבמהלכו שוקמו ושופצו כמעט כל מערכות הנשק שבידי צה"ל והוחזרו לשירות מבצעי מלא בפרק-זמן קצר. בתקופת כהונתו הואץ תכנונו של טנק המרכבה ופיתוחו, אמצעי-לחימה חדישים ומתקדמים, בעיקר טילים מוּנחים, נקלטו בצה"ל ונמשך ניוד הארטילריה. ב1978- סיים ברק את תפקידו ופרש לגמלאות. כיום משמש כמהנדס הראשי של התעשייה הצבאית לישראל.
לאלוף שמואל גונן (גורודיש), שהתמנה ביולי 1973 לאלוף פיקוד הדרום, היתה תפיסה חדשה לגבי ההיערכות להגנת סיני: הוא ביקש לאייש מחדש את כל ארבעה-עשר המעוזים שנסגרו, ונענה בחיוב לגבי חלק מהם בלבד. כמו כן ביקש לסלק את הסוללה הגדולה שעל שפת התעלה. גונן החל להקים קו שני של סוללות עפר משולשות ("סנפירים") מאחורי המעוזים, שמכל אחת מהן יפעלו 6-4 טנקים נגד כוחות צולחים, בלי שיהיו חשופים לטנקים ולנשק נ"ט מצרי.
בשל נימוקים מדיניים ובשל בקשתה של סוריה לדחות את המלחמה לסתיו, כדי לאפשר לה להשלים את הקמת מערך טילי הקרקע-אוויר שלה, לא תקפה מצרים במועד המתוכנן, והחליטה לתקוף בספטמבר, או באוקטובר 1973. ביוני ירדה רמת הכוננות בצה"ל, וב15- באוגוסט היא בוטלה סופית. הצלחתו השלישית של אמ"ן בהערכת הסבירוּת למלחמה העניקה לו אשראי גדול.
כחלק מהיערכותם למלחמה הפעילו המצרים והסורים מבצע הונאה בהיקף גדול. ההכנות למלחמה הוסוו כתרגיל צליחה גדול. הוטל איפול כבד על התכנון, והוא נשמר בסוד גם מדרגים בכירים בצבא. תוך ניצול כתבים זרים הופצו ידיעות כזב על רמת תחזוקה ומורל נמוכים ביחידות שונות. שוחררו חיילי מילואים, וניתנו הוראות לחיילים לעסוק בדיִג ובספורט ליד התעלה. חלקם של הסורים במבצע ההונאה היה שולי, ובא לידי ביטוי בהסחת תשומת ליבה של ישראל לפעולות טרור ערבי באירופה. במקביל הופעל מאמץ הונאה כלפי ארצות-הברית, הן בתחום המדיני והן בתחום הצבאי. כשהתגלו לאמ"ן תופעות חריגות, הן התפרשו כביצוע תרגיל בין-זרועי גדול ותרגיל מִפקדות, שכּונה 'תחריר 41'. אמ"ן לא הסיק את המסקנות הנכונות בהיותו שבוי בקונצפציה מוטעית, שאין לצפות למלחמה לפני 1975. קונצפציה זו התגבשה כנראה גם בשל העברת מידע מטעה על-ידי מצרים כחלק ממערכת ההונאה. גם הִתרבות סימני ההתרעה למלחמה עם מצרים — שהתקבלו בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר 1973 מסוכנויות האיסוף השונות, וכללו דיווחים על קידום כוחות גדולים לתעלה, איוש מוצבי פיקוד, הפסקת קורסים שונים, פינוי שדות מוקשים, הכשרת דרכי גישה למים, ביקור קצינים בכירים בקו התעלה והכרזת כוננות בארמיות ה2- וה3- — לא שינתה את הערכתם של ראשי אמ"ן. יתר על כן, הם התעלמו מאזהרותיהם של קמ"ן פיקוד הצפון, קמ"ן חיל-הים וקצין המערך של פיקוד הדרום, סגן סימן-טוב. רק הידיעות על יציאת משפחות המומחים הסובייטים ממצרים וסוריה בליל 5/4 באוקטובר החלו לערער את בטחונם. ב6- באוקטובר, ביום הכיפורים, עם שחר, נסוגו ראשי אמ"ן מעמדתם כשהתקבל מידע מוסמך ביותר על המלחמה העומדת לפרוץ בו-זמנית בחזית הסואץ ובחזית הגולן, בו-ביום עם שקיעת החמה.
תוכנית המתקפה המצרית, שכּונתה 'מבצע באדר', היתה לבצע ברמה האסטרטגית מתקפה בו-זמנית בחזית התעלה ובחזית הגולן, המבוססת על הפתעה והונאה. מגמת התוכנית היתה לפצל את כוחות צה"ל, ליצור עליונות מקומית מכרעת בשלב הפתיחה, תוך שחיקת הכוחות הסדירים הקטנים, ולנצל את העליונות בהתמודדות עם כוחות המילואים, שיוזרמו לשטח וינסו לבצע התקפות-נגד עיקריות תוך 48 שעות מפתיחת המתקפה. ברמה האופרטיבית תיכנן המטכ"ל המצרי לנטרל את העליונות של צה"ל על-ידי שחיקת חיל-האוויר שלו ונטרולו על-ידי פיצולו, הפנייתו למשימות סיוע לכוחות הקרקע ושבירתו בחסות מערך הטילים קרקע-אוויר, שהוקם כבר באוגוסט 1970, תוגבר לקראת המלחמה ותוכנן להיות מקודם אל מעבר לתעלה. כוחות החי"ר צוידו גם בטילי כתף נ"מ מסוג 7SAM- ("סטרלה"). את שריון צה"ל תיכננו המצרים לשחוק על-ידי בנייה מהירה של מגננים נ"ט, מאוישים בלוחמי חי"ר, שצוידו במטולים נ"ט מסוג RPG, תול"רים נגררים וטילים נ"ט סאגר בכמות רבה מאוד. את דיוויזיות השריון ייעדו לביצוע ההתקפות לעומק לכיבוש קו המעברים וייצוב קו הגנה מזרחית להם.
כדי להצליח בתוכנית המתקפה פתחו המצרים בחודשים שקדמו למלחמה במבצע הכנות נרחב. בקרבת התעלה נבנו מחסני תחמושת, דלק ומזון. עשרות משטחי צליחה הוכנו בקרבת התעלה, ולידם רוכזו אמצעי הצליחה. סוללת עפר בגובה של כ40- מ' נבנתה כמעט לאורך כל התעלה, כדי לשמש רמפה לירי טנקים וטילים נ"ט. במשך שנים תורגלו הכוחות המצריים בצליחת התעלה, בכיבוש מעוזים, בהשתלטות על צומתי דרכים ובירי נ"ט. בתחילת אוקטובר השלים הצבא המצרי, שמנה כ650- אלף חיילים, את היערכותו בקרבת התעלה. שתי הארמיות שלו היו ערוכות בעוצמה מלאה, וכללו חמש דיוויזיות חי"ר, לרבות חמש חטיבות טנקים (כ80- אלף חיילים), שלוש דיוויזיות ממוכנות ושתי דיוויזיות שריון (כ50- אלף חיילים), שתי חטיבות טנקים עצמאיות, שתי חטיבות צנחנים, עשרים ושמונה גדודי קומנדו וחטיבת נחתים. בצהרי יום הכיפורים המתינו על גדות התעלה לזינוק כ1,700- טנקים (מתוך 2,200 שהיו לצבא המצרי), כ2,000- תותחים ומרגמות, 600 מערכות טילים נ"ט וכ150- סוללות טילים נ"מ ניידות ונייחות. לרשות חיל-האוויר המצרי עמדו 400 מטוסי קרב-הפצצה.
החל מאמצע ספטמבר היתה ממוקדת תשומת הלב של צה"ל בחזית הסורית בעקבות תקרית שאירעה ב13- בספטמבר: 4 מטוסי פנטום ביצעו גיחת צילום מעל לצפון-סוריה. 16 מטוסי מיג21- הוזנקו לעברם, אך נתקלו במטוסי מיראז', שהיו במשימת אבטחת הגיחה. בשני קרבות אוויר הופלו 12 מטוסים סוריים ומטוס מיראז' אחד שלנו. בצה"ל התעורר חשש מפני פעולת גמול ברמת-הגולן. ב25- בספטמבר הגיע לארץ בחשאי המלך חוסיין לפגישה דחופה בארבע עיניים עם ראש הממשלה, גולדה מאיר. חוסיין, שיזם את הפגישה ביקש להתריע, כי סוריה עומדת לצאת למלחמה ומצרים תצטרף אליה. משום מה לא שאלה גולדה מאיר את חוסיין מתי צפויה להיפתח המלחמה ומה יהיו יעדיה. ב26- בספטמבר הוחלט לתגבר את רמת-הגולן בגדוד טנקים מוקטן מחטיבה 7 ובסוללת תותחים כבדים, שהיו מיועדים להגנת סיני. בדיונים שנערכו במטכ"ל ובממשלה הוחלט ב3- באוקטובר להעלות לגולן את כל חטיבה 7 וכוחות ארטילריה נוספים. פיקוד הצפון היה בכוננות מרבית. הצבא הסורי, שמנה כ150- אלף חיילים, הציב בקו החזית שלוש דיוויזיות חי"ר עם כ900- טנקים (מתוך 1,650 שהיו לו), 930 תותחים (מתוך 1,250 תותחים שהיו לו), כשלושים וחמש סוללות טילים נ"מ. עמדו לרשותו כ280- מטוסי קרב-הפצצה. אבל מול הכוחות הסוריים הקדמיים ניצבו ב6- באוקטובר רק שני גדודי חי"ר, גדוד מגולני בצפון הרמה וגדוד נח"ל מוצנח בדרומה, שאיישו 10 מוצבים, שתי חטיבות טנקים עם 177 טנקים ו44- תותחים. בחזית התעלה היה המצב חמור יותר. מול 80 אלף חיילים מצרים ניצבו בקו המגע רק 450 לוחמי חי"ר, שהיו ערוכים בשישה-עשר מעוזים ובארבעה מעוזי תצפית, מרביתם חיילי מילואים מגדוד חי"ר 68 של חטיבת ירושלים, ורק בגזרה הדרומית ישבו במעוזים חיילי פלוגת נח"ל סדירה. מול 1,700 טנקים מצריים ומאות אמצעים נ"ט ארוכי טווח היו לאוגדת סיני 274 טנקים, שמהם ניצבו רק 85 טנקים בקו המגע. לעומת כ1,150- תותחים מצריים היו לצה"ל בכל חזית התעלה 28 תותחים בלבד.
בפיקוד הדרום החלו לנקוט צעדי כוננות כבר במוצאי 1 באוקטובר, עם תחילתו של תרגיל 'תחריר41-' של הצבא המצרי, אבל ביום ה', 4 באוקטובר, הוריד פיקוד הדרום את רמת הכוננות. עשירית מאנשי המילואים יצאו לחופשת יום הכיפורים. עם התקבל הידיעות על הפינוי הבהול של משפחות היועצים הסובייטים ברכבת אווירית ממצרים ומסוריה, ניתנו פקודות כוננות ותגבור. ביום ו', 5 באוקטובר, בשעה 6:20 הורה הרמטכ"ל להטיס לסיני את חיילי חטיבת הטנקים הסדירה, בפיקודו של אל"ם גבי עמיר. החטיבה הוטסה לרפידים והחלה להתארגן בטנקים ממחסני החירום של אוגדת סיני. בשעה 9:00 ערך שר היבטחון הערכת מצב בלשכתו בהשתתפות הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, עוזר שר הביטחון, רא"ל (מיל') צבי צור, מנכ"ל משרד הביטחון, ראש אמ"ן ועוזריהם. בסיום הפגישה אישר דיין את הצעדים, שאותם נקט הרמטכ"ל: ביטול חופשות בשתי החזיתות, הכרזה על מצב כוננות ג' בצה"ל — הכוננות הגבוהה ביותר של הצבא הסדיר, שמשמעותה היא, שכל מנגנון הגיוס של כוחות המילואים נמצא במשרדי הקישור של היחידות ובמחסני החירום בכוננות להפעלת גיוס כללי של צבא המילואים. כמו כן המשמעות של כוננות ג' היא, שכל חיל-האוויר נמצא בכוננות מלאה ושהחזיתות מתוגברות בכל הכוח הסדיר האפשרי. בשעה 11:30 התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת בקריה בתל-אביב. השתתפו בה: ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון, משה דיין, השרים חיים בר-לב, ישראל גלילי, שלמה הלל, מיכאל חזני ושמעון פרס, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, עוזר שר הביטחון, רא"ל (מיל') צבי צור ומרדכי גזית. ראש אמ"ן תיאר את מלוא חומרת האיום ואמר, שהמצרים והסורים ערוכים, מוכנים ומסוגלים, מבחינה טכנית, לפתוח במלחמה בעל עת, אבל הוא מעריך שהסבירות לכך נמוכה. הרמטכ"ל אמר, שהוא מקבל את תפיסת אמ"ן והוסיף, כי אין שום הוכחה שהמצרים והסורים אינם מתכוונים לתקוף, אלא שבמקרה כזה יתקבלו, לדעתו, "סימנים מעידים" נוספים. לישראל תהיה התרעה של 24-12 שעות מראש, ולכן הוא אינו ממליץ עדיין לגייס את המילואים. איש מהנוכחים לא חלק על דעתו. ראש הממשלה ביקשה מהשרים להודיע למזכיר הממשלה היכן ניתן יהיה למוצאם במקרה חירום. בשעות אחר-הצהריים התקיימה ישיבת מטכ"ל קצרה, שבה עודכנו אלופי הפיקודים וראשי האגפים במצב. ראש אמ"ן חזר על הערכתו, כי הסבירות למלחמה עדיין נמוכה. הרמטכ"ל אישר את ההערכה הזאת, סקר את צעדי הכוננות שעליהם החליט והישיבה התפזרה. לפני השעה 17:00 הגיעה ליחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן ידיעה בעלת רמת מהימנות גבוהה ביותר, שממנה ניתן היה להסיק, שהמלחמה ודאית וקרובה להתלקח. תת-אלוף אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר, שקיבל את הידיעה, וראש אמ"ן החליטו שלא להעבירה לידיעת הרמטכ"ל והעדיפו להמתין עד להגעתה של ידיעת-אימות ממקור נוסף שציפו לה. בשעה 20:00 קיבל פיקוד הדרום פקודה מהמטכ"ל להתפרס על-פי תוכנית 'אשור'. התוכנית היתה כדלהלן: חטיבה 14 תיערך לאורך התעלה כולה, מפקדת חטיבת השריון הסדירה השנייה, בפיקודו של אל"ם דן שומרון, תיערך בביר-ת'מַדֶה וגדודיה באזור התעלה, וחטיבתו של גבי עמיר תמשיך להתארגן ברפידים.
ביום שבת, 6 באוקטובר, לפנות בוקר, נפגש ראש "המוסד", צבי זמיר, בחו"ל עם מקור מודיעיני, שהודיע לו, כי באותו היום בשעה 18:00 יתקפו צבאות מצרים וסוריה את ישראל בו-זמנית בחזית הסואץ ובחזית הגולן. רק כעבור שעתיים, בשעה 4:30, נמסרה הידיעה לרמטכ"ל בביתו והוא הורה לזמן דיון דחוף עם סגנו, מפקד חיל-האוויר, ראש אמ"ן וראש מחלקת מבצעים באג"ם. בדיון מטה קצר, שהתקיים שעה לאחר מכן, הורה הרמטכ"ל למפקד חיל-האוויר להכין התקפת מנע אווירית בסוריה, הוא אישר לחיל-האוויר לגייס למילואים את אנשי מערך ההגנה נ"מ ומערך השליטה והבקרה והורה לגייס אלפי חיילי מילואים למטכ"ל, להשלמת מפקדות ולחיל-הים והורה להיערך לגיוס פומבי מלא.
בשעה 5:50 החל דיון אצל שר הביטחון בהשתתפות עוזריו, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ועוזריהם. בדיון שנמשך כשעה וחצי הציע הרמטכ"ל, שחיל-האוויר ינחית מכה מקדימה על חילות האוויר של סוריה ומצרים כדי להוציאם מכלל פעולה, או לחלופין להכות את חיל-האוויר הסורי ואת מערך הטילים נ"מ של סוריה. שר הביטחון התנגד לכך. גם להצעתו של הרמטכ"ל לגיוס של כ200- אלף חיילי מילואים של המערך הלוחם והמסייע התנגד דיין, והסכים רק לגיוס של 60-50 אלף איש. הדיון הסתיים בסיכום, שראש הממשלה תחליט בסוגיה הזאת. בשעה 7:15 התקיים בלשכת הרמטכ"ל דיון קצר בהשתתפות ראשי האגפים, מפקדי חילות האוויר והים, מפקד גיסות השריון ואלופי פיקוד הצפון והדרום. בדיון הוא עידכן אותם על המלחמה הצפויה, על הצעתו לגיוס כללי כמעט מלא ועל הצעתו להנחתת מכה מקדימה. בהמשך התווה את שלבי המלחמה, כפי שנחזתה בעיניו באותה שעה, קרי, שלב הבלימה יימשך בשבת וביום א' כשחיל-האוויר יפעיל את מלוא עוצמתו, וארגון הכוחות המתגייסים וריכוזם ייעשה בימים ב', ג' וד' ולאחר מכן יעבור צה"ל לשלב התקפת-הנגד. בשעה 8:05 החל דיון אצל ראש הממשלה בהשתתפות שר הביטחון, השר ישראל גלילי, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, עוזר שר הביטחון ואחרים. ראש הממשלה דחתה את ההצעה להנחית מהלומת מנע על-ידי חיל-האוויר, אך אישרה את הצעת הרמטכ"ל לגייס ארבע אוגדות משוריינות ואת כל חיל-האוויר. בשעה 9:20 ניתן האות והגיוס החל. בשדר דחוף לארצות-הברית ביקשה ראש הממשלה לפנות לרוסים ולמצרים ולהזהיר אותם.
על אף שכבר בערב יום הכיפורים הוכרזה כוננות ג' בכל צה"ל, לא נערך מש"א 7100 לקראת מלחמה. מפקדי המפעלים ובתי המלאכה קיבלו אמנם התרעה על מצב הכוננות, ונאמר להם, כי במקרה חירום יגויסו חיילי המילואים של היחידה. הם התבקשו להיות בבית בכוננות. רק בשבת בבוקר, כאשר נקרא אוריאל תמיר, מפקד מש"א, לחדר המלחמה של מטכ"ל/אג"א והתבשר כמו יתר ראשי המרכזים על המלחמה העומדת להיפתח בו-ביום, חדר הדבר להכרתו. הוא התקשר מהמטכ"ל למִפקדת הבסיס והורה להזעיק מייד את כל סגל המפקדים ומנהלי העבודה של הבסיס. בשעה 10:00 היו כבר רוב המפקדים בבסיס. לאחר תדריך קצר אצל מפקד מש"א החל מרוץ מטורף נגד השעון. היה ברור, שהמלחמה עומדת להתחיל בשעות הערב. הסגל הסדיר הזעיק את העובדים למפעלים וגייס את אנשי המילואים. אנשי המִנהלה החלו בהכנות לקליטתם של אלפי חיילי המילואים. עבודות שיקום, שסבלו דיחוי, הופסקו והמאמץ המרכזי של מש"א התמקד בהוצאת כל הכלים שעמדו בקווי השיקום לחזיתות (קיפול ליינים); המאמצים הוקדשו במיוחד להשלמת הסבתם של טנקי ה"שוט קל". על ב"מ 6, בפיקודו של משה ירדני, הוטל להכין חטיבות-כוח לטנקי המג"ח על-ידי חיבור מנועים לממסרות. הפעולה הזאת נועדה להקל על יחידות החימוש בחזיתות להחליף בשטח חטיבות-כוח ולחסוך זמן יקר. כל צוות העובדים של המנועייה דילג מבית דגן לחצר תל השומר והחל בעבודתו; תוך כדי כך הובאו ממרכז צל"ם חלפים, ממסרות ומנועים נוספים. בימים הבאים הרכיב צוות ב"מ 6 עשרות חטיבות-כוח ובנה בתל השומר מתקן להרצת מנועים ועגלות להובלת חטיבות-הכוח, שלא היו במקום.
בעת השלמת ההכנות למלחמה, שאמורה היתה להיפתח בשעה 18:00, תקפו בשעה 13:55 150 מטוסים מצריים ו60- מטוסים סוריים מוצבים של צה"ל לאורך קווי החזית, מִפקדות, תחנות התרעה, שדות תעופה וחניוני טנקים ברמת-גולן ובסואץ. על מוצבי צה"ל לאורך קווי המגע הונחתו הפגזות ארטילריות כבדות. ברחבי הארץ נשמעה צפירת אזעקה עולה ויורדת. בהפתעה גמורה נקלעה מדינת ישראל למלחמת יום הכיפורים.
עם הישמע צפירת האזעקה התבוננו עובדי מש"א זה בזה כלא מאמינים. איש לא ידע כיצד לנהוג. עד מהרה התעשתו חלק מהעובדים ומיהרו לתפוס מחסות בתוך הטנקים הדוממים. הרוב נשארו על עומדם חסרי אונים. מקלטי הרדיו נפתחו והודעות דובר צה"ל נשמעו בחלל הבסיס. קבוצות-קבוצות הקיפו העובדים את מקלטי הרדיו והאזינו לחדשות. עצב ודאגה מילאו את ליבות העובדים. לחלק גדול מהם היו בנים בשירות הסדיר או במילואים. ההודעות המדאיגות על הנעשה בחזית דירבנו את העובדים בעבודתם.
רס"ן נֺח ניצן, שהיה בחופשת לימודים מאז 1971 באוניברסיטת באר-שבע, הוזעק על-ידי תמיר למש"א כשעה לפני פרוץ הקרבות ומוּנה לעוזרו האישי לפרויקטים שונים. בשלב הראשון סייע למשה ירדני להכין חטיבות-כוח. במִפקדת הבסיס הוקם מטה מיוחד וחדר מלחמה לניהול חירום של הבסיס. מפקד ב"מ 9, סרן יהודה אדמון, מונה לנציגו של תמיר במקום. הגעתם של אלפי המגויסים איפשרה להתחיל לעבוד במשמרות בנות 12 שעות כל אחת. הבסיס רחש כמו כוורת דבורים. מובילים נכנסו ויצאו בשעריו כשהם נושאים לחזיתות טנקים, שהושלמה הרכבתם, חטיבות-כוח וצריחים שלמים, כדי לאפשר לתקן טנקים, שהושבתו בשל פגיעות בצריח.
ב36- השעות הראשונות של המלחמה הצליחו צבאות מצרים וסוריה לממש את מרבית המשימות שקבעו לעצמם לפרק-זמן זה בתוכניותיהם המבצעיות. תחת חיפוי ארטילרי כבד תקפו שלוש דיוויזיות חי"ר סוריות עם יחידות חי"ר ממוכן ומאות טנקים את קו המוצבים הקדמי. עד מהרה התפתחה המתקפה הסורית למתקפה רבתי של שריון בעוצמה של כ930- טנקים, שהצליחו להבקיע את הגזרה הדרומית ברמת-הגולן, למרות לחימת הגבורה של לוחמי שני גדודי הטנקים של חטיבה 188, הם החדירו כוחות לעבר חֻ'שְׁנִיֶּה, ומשם צפונה לעבר נַפָח. כוחות אחרים הבקיעו דרומה, לעבר רמת מגשימים, ומערבה, לעבר מַעלֵה גַמלא. לחימתם העיקשת של לוחמי חטיבה 7 וחטיבת גולני במשך שלושה יממות בלמה את דיוויזיה 7 הסורית מלפרוץ לעבר הגזרה הצפונית של הגולן, שהיתה תחת פיקודה של אוגדת רפאל איתן. מוצב החרמון הישראלי, שהיה מאויש על-ידי שישים חיילי מודיעין, חיל-האוויר ולוחמי גולני הותקף בשעה הראשונה למלחמה על-ידי שמונים לוחמי קומנדו סוריים, שהונחתו בקרבת המוצב באמצעות ארבעה מסוקים ועל-ידי שתי פלוגות צנחנים שהגיעו ברגל ממוצב החרמון הסורי. ביום א' בבוקר נכבש המוצב סופית לאחר ששלושה-עשר ממגיניו נהרגו, כעשרה הצליחו להיחלץ והשאר נכנעו והובלו לשבי בדמשק. בליל 7/6 באוקטובר חלשו כבר כוחות סוריים על הדרכים המוליכות לכנרת, וכוחות החלוץ שלהם הגיעו לקרבת מושב אֵלִי-עַל. החל מחצות, בליל 7/6 באוקטובר נכנסו לקרב הכוחות הראשונים של חטיבות המילואים מאוגדת דן לנר, שגויסו בחיפזון ועלו לגולן. במהלך שעות הבוקר שלמחרת התקדמו כבר שלושה כוחות בעוצמה של גדוד טנקים במילואים בשלושה צירים העולים לדרום הגולן והחלו לדחוק בקרבות קשים את כוחות השריון הסוריים מזרחה. באותו לילה הפליגה שייטת בת 5 ספינות טילים של חיל-הים לסיור אלים במבואות הנמל הסורי לַטַקִיִּה. בקרב שהתפתח עם כוח משימה סורי ימי טובעו 3 ספינות טילים סוריות, טרפדת ומקשת. לכוחותינו לא היו אבידות. בלילות הבאים הפגיזו ספינות חיל-הים מתקנים צבאיים ומאגרי נפט בחופי סוריה ופגעו בכמה כלי שיט נוספים. בשלב הבלימה (7-6 באוקטובר) תקף חיל-האוויר את השריון הסורי, שפרץ בגזרת צומת רפיד כאשר האזור היה מוגן על-ידי סוללות טילים נ"מ סוריות. חיל-האוויר תקף טורי שריון סורי, שהיו בתנועה לעומק הגולן, ובכך סייע לכוחות השריון המתארגנים לבלום את התקדמות הסורים. תקיפת מערך הטילים נ"מ של הסורים, שבוצעה ב7- באוקטובר בבוקר ללא הכנות מספיקות, נכשלה. 6 מטוסי פנטום הופלו ורק סוללת טילים אחת הושמדה.
ב8- באוקטובר בבוקר נפתחה התקפת-הנגד בחזית הצפון, שהתבססה על מאמץ מרכזי של אוגדת משה פלד, בהרכב שלוש חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת, בהתקפת-נגד בשני צירים: ציר אֵלִי-עַל-רַפיד וציר מַעלֵה גַמלא-הר פֶּרֶס. במאמץ המשני פעלה אוגדת דן לנר המוקטנת, שתקפה בציר יַהוּדִיֶּה-חֻ'שְנִיֶּה. אוגדת רפאל איתן בלמה בגזרת קֻנֵיטרה וסייע להתקפת-הנגד בתקיפה חטיבתית מכיוון ציר הנפט וציר הר יוֹסיפוֹן-חֻ'שְנִיֶּה. ביום הלחימה הראשון הצליחה אוגדת פלד להבקיע שורת מגננים נ"ט סוריים ולהגיע לשטחים החולשים על ציר הנפט. אוגדת לנר בלמה את השריון הסורי בציר התקדמותה, תוך ניהול קרבות תנועה ואש מקומיים בשטח שממערב לציר הנפט. אוגדת איתן בלמה התקפה סורית נוספת בפתחת קֻנֵיטרה. ביום השני להתקפת-הנגד הצליחה אוגדת פלד להגיע לציר רַפיד-חֻ'שְׁנִיֶּה, לאחר שכבשה את השטחים החיוניים בתל אל-ג'וּחַ'דָר והר פֶּרֶס והדפה נסיון התקפת-נגד של דיוויזיה 1 הסורית. חטיבת בן-פורת אף פרצה לתוך מתחם חֻ'שְׁנִיֶּה. אוגדת לנר, שלה הוכפפה חטיבת אורי אור, תקפה לעבר חֻ'שְׁנִיֶּה והגיעה לרַמְתַ'נִיֶּה וצומת חֻ'שְׁנִיֶּה. אוגדת איתן בלמה בשארית כוחה את נסיון הפריצה הגדול והמסוכן ביותר של השריון הסורי בּפִתחת קֻנֵיטרה, שהתבסס על כוחות דיוויזיה 7 ו3-. ביום השלישי להתקפת-הנגד הגיעו אוגדות פלד ולנר עד לקו הפסקת-האש ("הקו הסגול") והדפו את הכוחות הסוריים משטח הגולן. נסיונות פריצה מזרחה, כדי לנצל את ההצלחה בגזרות ציר הנפט-כֻּדְנֶה ורכס בָּשָׁנית נבלמו בשטח ההפקר. אוגדת איתן חברה עם המוצבים שעל ה"קו הסגול" וטיהרה את העיר קֻנֵיטרה, שנמצאה ריקה מכוחות סוריים. בסופה של התקפת-הנגד, ב10- בחודש, היה כל הגולן שוב בשליטת צה"ל. השטח היחיד, מעבר ל"קו הסגול", שנותר בידי הסורים היה החרמון, שנסיון כיבושו מחדש על-ידי חטיבת גולני ב8- בחודש נכשל. בשלב התקפת-הנגד סייעו מטוסי חיל-האוויר לכוחות הקרקע ותקפו שדות תעופה סוריים, תחנות מכ"ם ובקרה וסוללות טילים בודדות. ב9- באוקטובר בבוקר החל חיל-האוויר לתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק סוריה (מפקדות, מרכזי קשר, בתי זיקוק, תחנות כוח, נמלים, גשרים וכדומה).
ב11- באוקטובר פתח פיקוד הצפון בנסיון הבקעה לשטח סוריה. היה זה מאמץ עיקרי של צה"ל, שנועד לפתוח שלב חדש במלחמה ולכפות על סוריה הפסקת-אש. בעקבות הרעשה אווירית וארטילרית מסיבית על הקו הסורי הקדמי בוצעה התקפה דו-אוגדתית מדורגת. ראשונה הבקיעה אוגדת איתן בציר גֻ'בָּתָא אל-חַשַׁב בצפון ומייד אחריה הבקיעה אוגדת לנר בגזרת חַ'ן אֶרֵינְבֶּה על הכביש הראשי לדמשׂק. קרב ההבקעה נמשך יומיים ובמהלכו הובקע המערך הסורי ונכבש השטח עד קו מַזרעת בּית גָ'ן-תל א-שַׂמְס-תל מְרָעִי-צומת כּפר נָסֶג'-תל אל-כֻּרוּם. החל מליל 13/12 באוקטובר נמצאו מבואותיה הדרומיים של דמשׁק בטווח הארטילריה של צה"ל ונוצר איום ממשי על הבירה הסורית. כוחות אוגדת איתן עמדו להמשיך בתקיפה לעבר מערכי סַעסַע וכוחות אוגדת לנר היו בתנועה לעבר מחנות כֶּנָכֶּר, כאשר הופיע באגף הדרומי כוח שריון עיראקי, ששיבש את המשך ההתקדמות ואילץ את כוחותינו להיערך מחדש. כוחות אוגדת לנר תוגברו בחטיבת יוסי פלד ונערכו לבלימת העיראקים, שקיבלו סיוע אווירי וארטילרי סורי. בשלב ההבקעה לסוריה נתן חיל-האוויר סיוע אווירי מסיבי לכוחות הקרקע. הותקפו מוצבים, שיירות, חניוני רכב ושריון, תותחים נ"ט וסוללות ארטילריה. כן המשיך חיל-האוויר בנטרול חיל-האוויר הסורי, ובתקיפת 8 שדות תעופה וסוללות טילים.
ב13- באוקטובר התפתח קרב יזום על-ידי כוחותינו והכוח העיראקי ספג אבידות כבדות. ביום זה הופסקה ההתקדמות של פיקוד הצפון לעומק השטח הסורי. הכוחות נערכו בשטחים שולטים שהיו נוחים לבלימת התקפות-נגד צפויות, כאשר אוגדת לנר מרחיבה את הטריז על-ידי כיבוש התילים עַנְתַר ועַלָקִיֶּה. כל אותה עת עסקה אוגדת פלד בניהול קרב נייח עם הסורים בגזרתה בדרום, כדי להטעותם לגבי מקום הפעלת המאמץ העיקרי של צה"ל. בליל 18/17 באוקטובר החליפה אוגדת פלד את אוגדת לנר בהחזקת דרום המובלעת. ב16- וב19- באוקטובר ערכו כוחות עיראקיים וירדניים, בסיוע ובתיאום עם כוחות סוריים, כמה התקפות-נגד בניסיון להדוף את כוחות צה"ל מדרום המובלעת. כל ההתקפות נהדפו והתוקפים איבדו טנקים רבים. במקביל חיזק צה"ל את שליטתו בשטח על-ידי כיבוש שטחי מפתח החיוניים להגנתו, כגון תל א-שַׂמְס ואוּם בֻּטְנַה, ביצוע עבודות התחפרות והתבצרות ופשיטות ליליות על מערכים וחניונים של הסורים. בליל 22/21 באוקטובר יצאה חטיבת גולני לכבוש מחדש את מוצב החרמון הישראלי לאחר עשרות גיחות הפצצה של חיל-האוויר ובסיוע ארטילרי צמוד. בקרב עקוב מדם, שנמשך עד צהרי 22 באוקטובר, נכבש המוצב ובכך חוסל המאחז הסורי האחרון בתחום ה"קו הסגול". במקביל כבשה חטיבת צנחני מילואים את מוצבי החרמון הסורי ואת שיא החרמון לאחר שהונחתה עליהם ממסוקים בחיפוי מטוסי קרב. לנוכח הגעת כוחות משלוח עיראקיים וירדניים נוספים לדרום סוריה תיכננו הסורים ל23- באוקטובר התקפת-נגד גדולה על המובלעת, אולם היא בוטלה בשל החלטת מועצת הביטחון 338, ב22- באוקטובר, על הפסקת-אש, וקבלתה על-ידי מצרים. סוריה הסכימה להפסקת-אש ב23- באוקטובר בשעות הערב המאוחרות.
בחזית המצרית נפתחה המלחמה בשעה 14:00 באופן הבא: הרעשה ארטילרית כבדה, לכל אורך התעלה, של מעוזים ושל צמתים שממזרח להם; תקיפה אווירית של קו המעוזים, מִפקדות גדודים וחטיבות בעומק, שדות תעופה, מרכזי שליטה והתרעה, יחידות בקרה אווירית ומכ"מים במערב סיני ובמרחב שלמה. בחסות הריכוך הכבד ובחיפוי אש טנקים ונשק נ"ט ארוך טווח מרמפות בגדה המערבית, החלה צליחתן של חמש דיוויזיות חי"ר מצרי באמצעות סירות גומי, נגמש"ים אמפיביים וגשרים קלים. חיילי החי"ר המצרים עברו בין המעוזים, ניתקו אותם מן העורף והציבו מארבים נ"ט לטנקים של אוגדת סיני, שניסו להגיע אל המעוזים ואל הסנפירים שלידם, בהתאם לתרגולות ולתוכנית ההיערכות 'שובך יונים'. במקביל ניסו 48 מסוקים מצריים להנחית כוחות קומנדו בעומק סיני. 20 מהם הופלו על-ידי מטוסי חיל-האוויר ובאש כוחות הקרקע, ורבים אחרים התרסקו בנחיתתם. יחידות קומנדו מצריות הונחתו גם מסירות גומי בחוף סיני. חטיבת הנחתים 130 צלחה בטנקים ובנגמ"שים אמפיביים את האגם המר הקטן והחלה להתקדם לעבר מעבר גִדִי. מייד לאחר צליחת כוחות החי"ר הראשונים החלו כוחות הנדסה מצריים להכין פרצות בסוללות העפר שבצד המזרחי של התעלה, הקימו גשרים כבדים ויחידות שריון של דיוויזיות החי"ר החלו לעבור לצידה המזרחי של התעלה. עם השלמת מעבר השריון של דיוויזיות החי"ר החלו לעבור הדיוויזיות הממוכנות ובעקבותיהן החלו לצלוח דיוויזיות השריון.
במשך יממת הלחימה הראשונה הוטלה הבלימה לאורך התעלה על כתפי אוגדת סיני הסדירה, בפיקודו של האלוף אברהם (אלברט) מנדלר. על מרחב שלמה הגנו גדוד טנקים מוקטן, גדוד חי"ר ולוחמי חיל-הים וחיל-האוויר. עם פתיחת ההתקפה המצרית היו כוחות האוגדה בתהליך של היערכות לקראתה. שתי חטיבות הטנקים העורפיות, חטיבת אל"ם גבי עמיר וחטיבת דן שומרון, קיבלו הוראה לנוע מערבה, והן הגיעו לקרבת התעלה ב6- באוקטובר בערב ובמהלך הלילה. עד אז ניהלו את הלחימה בכוחות המצריים לוחמי המעוזים והשריונאים של חטיבת הקו, חטיבה 14, בפיקודו של אל"ם אמנון רשף. כבר בשלב הראשון ספגה חטיבה 14 אבידות רבות מהאש נ"ט של המצרים, אך צוותי הטנקים הצליחו לחבור עם רוב המעוזים, לפנות נפגעים ולהילחם נגד הכוחות הצולחים. הצטרפות שתי החטיבות העורפיות ללחימה בשעות הערב לא בלמה אף היא את הצליחה המצרית. עד ל7- באוקטובר בבוקר איבדה אוגדת סיני כ60%- מהטנקים שלהּ (נפגעו 135 טנקים ומספר ההרוגים והנעדרים הגיע ל345-), אולם לחימתה העקשנית, בסיוע מטוסי חיל-האוויר, שביצעו מאות גיחות הפצצה נגד הכוחות הצולחים, גרמה לעיכוב-מה בהתקדמות המצרים ולדחיית מעבר חלק מכוחות השריון שלהם.
בשעה שאוגדת סיני ניסתה לבלום את המצרים, הושלם ביממה הראשונה גיוסן של שתי אוגדות המילואים של פיקוד הדרום, בפיקודם של האלופים אריאל שרון ואברהם אדן. ב7- באוקטובר עם שחר הגיעו האוגדות אלה, שמנו יחד כ300- טנקים, לחזית כשהן עושות דרכן בעיקר בתנועה על זחלים, דבר שגרם לשחיקה מרובה של הרק"ם עוד בטרם נכנס לקרב. אוגדת אדן הופקדה על הגזרה הצפונית, ואוגדת שרון הופקדה על הגזרה המרכזית. אחריותה של אוגדת מנדלר צומצמה לגזרה הדרומית בלבד. בסיוע כוחות המילואים יוצב קו בלימה; כוחות קטנים נערכו לפנים, והוגבר המאמץ לסייע למעוזים או לחלצם. ב8- באוקטובר בבוקר החלה התקפת-נגד פיקודית על ראשי-הגשר המצריים. ההתקפה, שתוכננה להתבצע בדירוג על-ידי אוגדות אדן ושרון, נכשלה ועלתה באבידות כבדות, הן בלוחמים והן בטנקים, ובפגיעה קשה ברוח הלחימה. התקפת-הנגד נכשלה עקב בעיות פיקוד ושליטה, שאיפיינו את פיקוד הדרום, אי-ריכוז כוח מספיק והתקפה כושלת של אוגדת אדן, שפעלה ללא סיוע אווירי וארטילרי של ממש, ולא איתרה את המערך העיקרי של המצרים ואת שיטת לחימתם. אוגדת שרון טולטלה לשווא, ותוך כדי כך נשמטו מידי צה"ל שטחים שולטים, שבהם החזיק.
משנוכח הרמטכ"ל בכשלון ההתקפה בסיני, החליט לרכז את המאמץ בחזית הגולן, ואילו בסיני עסקו אוגדות פיקוד הדרום במשך חמש יממות בבלימת המצרים, שניסו להרחיב את אחיזתם ממזרח לתעלה. בהתקפות האלה נפגעו למצרים כ200- טנקים. בתקופה זו שוקם ותוקן שריון פגוע של צה"ל, נוספו טנקים, אורגנו מסגרות לחימה והחלו הכנות למבצע צליחת התעלה מערבה. בליל 9/8 באוקטובר השמידה שייטת ספינות טילים של חיל-הים הישראלי 3 ספינות טילים מצריות, שהיו בדרכן מאלכסנדריה לפורט סעיד. בזירת ים סוף פעלו בלילות הבאים ספינות דבור ולוחמי הקומנדו הימי של חיל-הים והשמידו 2 סטי"לים מצריים, ספינת משמר ועשרות כלי שיִט קטנים ובכך השיגו שליטה מלאה במפרץ סואץ.
ב14- באוקטובר עם שחר פתחו המצרים בהתקפת שריון גדולה בשישה מוקדי מאמץ באמצעות שתי דיוויזיות שריון. רוב ההתקפות נבלמו כבר בבוקר, ועד הצהריים נהדפו כל ההתקפות על-ידי אוגדות פיקוד הדרום וחיל-האוויר. השריון המצרי נסוג לתוך מאחזי החי"ר שלו. בקרבות איבדו המצרים כ250- טנקים. לצה"ל נפגעו כ20- טנקים. לאחר שנעצרה התקדמות צה"ל בחזית הסורית, החל בדרום מבצע 'אבירי לב', צליחת התעלה מערבה כדי לאגוף את הכוחות המצריים ולכתרם. בליל 16/15 באוקטובר הבקיעה אוגדת שרון בתפר שבין הארמיה המצרית השנייה לארמיה השלישית, ובסדרת קרבות קשים איפשרה לחטיבת צנחני מילואים, בפיקודו של אל"ם דני מט, לצלוח את התעלה ולתפוס ראש-גשר. למחרת בבוקר הועבר באמצעות "תמסחים" (דוברה ממונעת) צוות קרב משוריין, שהחל להרחיב את ראש-הגשר. הכוחות המצריים בגדה המערבית של התעלה הופתעו ולא גילו התנגדות עיקשת. ב16- וב17- באוקטובר הפעילו המצרים כוחות מהארמיה השנייה במאמץ אדיר לחסום את הצירים, שהובילו לראש-הגשר וניסו לחסלו. חטיבת שריון מצרית 25 של הארמיה השלישית, שנעה צפונה לאורך האגם המר הגדול, הושמדה על-ידי כוחותיו של אדן. בינתיים תוגברה אוגדת שרון שבגדה המערבית בכוחות נוספים, שהחלו לנוע צפונה משני עברי התעלה ולטהר את השטח. בגדה המזרחית, סמוך לראש-הגשר, התחולל ב17- באוקטובר אחד הקרבות המרים של המלחמה, הקרב על "החווה הסינית" של גדוד 890, בפיקודו של סא"ל יצחק מרדכי. אוגדת אדן, שהופעלה כדי לסייע לאוגדת שרון, טיהרה בקרבות עקובים מדם את הדרכים הראשיות לאזור הגשרים ואף הרחיבה את השטח שבשליטת צה"ל עד צהרי אותו היום. בליל 18/17 באוקטובר החלה אוגדת אדן לצלוח את התעלה על גשרי הדוברות, ולמחרת בבוקר המשיכו אוגדות אדן ושרון להתקדם ממנו מערבה ודרומה. ב19- באוקטובר בבוקר נוכח הפיקוד המצרי, כי הנסיונות שלו לנתק את פרוזדור הצליחה ולחסל את כוח צה"ל שפרץ מערבה נכשלו. הוא החל לארגן את כוחותיו במערכי בלימה ממערב לתעלה כדי למנוע את פריצת יחידות צה"ל לעבר קאהיר ואת כיתור הארמיות השנייה והשלישית. לשם כך הפעילו המצרים יחידות קומנדו וציידי טנקים בסיוע ארטילריה. משחר 19 באוקטובר ריכז צה"ל את עיקר פעילותו בגדה המערבית של תעלת סואץ, כשאל אוגדות שרון ואדן הצטרפה אוגדת האלוף מגן, שקיבל עליה את הפיקוד לאחר שהאלוף מנדלר נהרג. האוגדות האלה הרחיבו את אזור הפריצה והפכוהו למובלעת, שהלכה וגדלה. ב22- באוקטובר ניתקו כוחות צה"ל את כביש קאהיר-סואץ. באותו הערב עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת-אש בחזית המצרית, לפי החלטת מועצת הביטחון ובהסכמת ממשלות מצרים וישראל. משהתברר ב23- באוקטובר, כי המצרים אינם מקיימים את הפסקת-האש, הופעלו אוגדת אדן ומגן להשלמת כיתורה של הארמיה השלישית. לאחר חצות 24 באוקטובר כבשה אוגדת מגן את נמל אֶל-עַדַבִּיַה ובכך הושלם כיתור הארמיה השלישית. עם סיום הקרבות בחזית סיני ב24- באוקטובר שלטו הכוחות המצריים על הגדה המערבית של תעלת סואץ (למעט אזור הפריצה הישראלי) בעומק של כ10- ק"מ. כוחות צה"ל שלטו על שטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלה והגיעו עד למרחק של 101 ק"מ מקאהיר.
במלחמה נהרגו 2,222 חיילי צה"ל, נפצעו 5,596 ו294- נפלו בשבי. למצרים נהרגו כ12,000- חיילים, נפצעו כ35,000- ונפלו בשבי צה"ל 8,400. לסורים נהרגו כ3,000- חיילים, נפצעו כ5,600- ונפלו בשבי צה"ל 411. לעומת 400 טנקים של צה"ל שנפגעו בקרבות, נפגעו למצרים כ1,000- ולסורים כ1,150-. חיל-האוויר הישראלי איבד 102 מטוסים ו5- מסוקים לעומת 370 מטוסים ו55- מסוקים מצריים וסוריים.
כשפרצה המלחמה היה היצול של גשר הגלילים בשלבי הפיתוח הסופיים, אך טרם נבדק בשטח. הגשר קוּדם לפני פרוץ הקרבות לאזור טסה. ב6- באוקטובר בבוקר החלה הכנתו לגרירה. רבע שעה לאחר תחילת הקרבות הופצץ הגשר והוא ניזוק. ב12- באוקטובר הושלמה הרכבתו. סגן מיכאל דיין ממפעל 4 נשלח בדחיפוּת לטסה כדי לסייע בהכנתו לגרירה. במשך שלושה ימים נערכו בחולות ניסויי גרירה בעזרת 10 טנקים. ב16- באוקטובר בבוקר החלה גרירת הגשר לעבר התעלה תחת הפגזות ארטילריות והפצצות מהאוויר. הגשר הגיע אל שפת התעלה ב18- באוקטובר בלילה תוך התגברות על תנאי הקרקע הקשים ואין-ספור תקלות; כבר למחרת בבוקר חצו כוחות צה"ל באמצעותו את התעלה מערבה.
ב7- באוקטובר הוזעק סא"ל משה קידר, רע"ן טנקים במקחש"ר, למטכ"ל לפגישה דחופה עם תא"ל אלעזר ברק, הקחש"ר, ועם הקשנ"ר, תא"ל מרדכי ציפורי. בפגישה הוסבר לו, כי כוחות צה"ל עומדים לצלוח את התעלה תוך יום או יומיים, וכי עליו לארגן צוות משימה מקצועי, שיוטס לרפידים, יצטרף לכוחות הצולחים וינסה למצוא טנק מצרי מדגם -62T, שכמותו טרם היה ברשות צה"ל כדי ללמוד אותו. על הצוות יהיה להעלותו על מוביל טנקים ולהביאו בדחיפוּת למש"א. בהגיעו לרפידים במטוס מיוחד של חיל-האוויר, התברר לקידר, כי בשל המצב החמוּר בגזרת התעלה, לא תתבצע צליחת התעלה בזמן הקרוב. בינתיים התארגן במִפקדת אוגדת סיני כוח שליטה חימושי, בפיקודו של סא"ל אליהו ברק (בליטי), וקידר ביקש מהקחש"ר אישור להישאר ברפידים כדי לסייע לכוח זה. בקשתו אושרה, והוא נשאר בסיני עד תום המלחמה. היכרותם הממושכת של קידר וחיים בירו מאז למדו בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין', דרך עבודתם המשותפת בשיקום טנקים ובהסבתם, סייעה להם רבות בעת המלחמה, כאשר קידר הפנה את דרישותיו לחלפים ישירות לבירו, וזה שיגר לסיני חטיבות-כוח וצריחי טנקים, שהועמסו ורותכו אל עגלות המובילים בשיטה שקיצרה את תהליכי תיקון הטנקים הפגועים וזירזה את החזרתם לשדה הקרב. בתוך הצריחים שנשלחו לסיני שיגר בירו מכתבים ודרישות-שלום לחברו, וסייע לו לשמור על קשר עם משפחתו בעורף.
לאחר שלושה ימי מלחמה החלה להתברר תמונת המצב העגומה בחזיתות. מפקד מש"א אסף את כל העובדים בחצר הבסיס כדי לתת להם עדכון על המצב וכדי לעודד את רוחם. עשרות חיילי מילואים, שכבר שוחררו משירות המילואים מסיבות שונות צבאו על שערי מש"א וביקשו להתנדב כדי ליטול חלק במאמץ המלחמתי. מאות חיילי מילואים הגיעו בטיסות מחו"ל, וביקשו להתגייס למילואים. אלה שהיו בעלי רקע טכנולוגי נשלחו ישירות למש"א ושולבו בעבודה. סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, שהיה מודאג מכמות הטנקים שנפגעו בחזיתות, טילפן לתמיר מדי ערב כדי להתעדכן במספר הטנקים שהוכנו ליציאה באותו היום. תא"ל מרדכי ציפורי, קצין שריון ראשי, הגיע למש"א כדי לקלוט בעצמו כל טנק שהכנתו הסתיימה. הצורך להבקיע מערכים נ"ט, שפרסו חיילי הקומנדו והחי"ר המצרי ממזרח לתעלה, על-ידי כוחות השריון של צה"ל הביא לדרישה מוגברת למקלעי סיפון. התברר, כי פריט חיוני ביותר היה כּנות למקלעים. על מפעל 4 בפיקודו של סא"ל יעקב כהנוביץ', הוטל לבנותן בדחיפוּת. בשל בעיה ביציקת פלדה פוּתחה בבית היציקה, בהנהלתו של רס"ר שבתאי מאור (מחלקה 45), שיטה לייצור כּנות מברונזה, ומאות כנות ותומכים לארגזי פעולה יוצרו במהירות והועברו לחזיתות. מפקדים לשעבר של בתי מלאכה שהשתחררו, אותרו וגויסו למילואים, כדי להתחלק בעומס עם המפקדים. מכיוון שמפעל 4 היה מפעל שתמך ביתר המפעלים של מש"א משום שייצר חלקים חיוניים, היו אלה תלויים בו בהשלמת משימותיהם, והוא הפך לצוואר בקבוק בפעילוּת. כהנוביץ' נהג לעדכן מדי ערב את המפקדים הכפופים לו על המצב בחזיתות, והם העבירו את המידע למנהלי העבודה והעובדים, שעבדו בהתלהבות ומתוך הרגשת שליחוּת יומם ולילה, וסירבו ללכת לנוח בבתיהם. משהתארכה המלחמה, החל המפעל לעבוד בשתי משמרות בנות 12 שעות וחצי.
בשל האבידות הכבדות של צה"ל בטנקים ובמטוסים בשלושת הימים הראשונים של המלחמה (500 טנקים ו49- מטוסי קרב), ובעקבות מידע על הידלדלות מלאי התחמושת הארטילרית, ביקשה ישראל מארצות-הברית לספק לה בדחיפוּת כלי נשק וציוד צבאי, בעיקר טנקים, מטוסים ותחמושת, שהוזמנו לפני המלחמה והיו מוכנים למשלוח. לאחר עיכובים שונים מצד הממשל האמריקני, ורק לאחר שהסובייטים החלו לשגר רכבת אווירית ורכבת ימית בהיקף אדיר למצרים ולסוריה, החל בליל 14/13 באוקטובר מבצע 'ניקל גרַס' – מבצע שיגור משלוחי נשק ותחמושת בדרך האוויר לישראל. בין המשלוחים הראשונים הגיעו לנמל התעופה בלוד משגרים וטילים נ"ט מדגם טאו, ששם הקוד שלהם בצה"ל היה 'עורב'. במטכ"ל הוחלט להרכיב את המשגרים על ג'יפי סיור מתוצרת ישראל, ולשגרם לחזית הירדנית, כדי לאפשר העברת טנקים משם לחזית הדרום. משימת דיגום משגר ה'עורב' והרכבתו על ג'יפ סיור הוטלה על מפעל 4, על-פי הנחיות מתכננים ממקחש"ר ואנשי ב"מ 5, שנערכו זה מכבר לאחזקת מערכות התצפית והכינון של המשגרים, והכינו שרטוטים טכניים מתאימים. את עבודת הדיגום הטיל כהנוביץ' על ב"מ 46, בשל העומס הרב שהיה מוטל על שאר בתי המלאכה. לאחר כמה שעות התברר לכהנוביץ, שהעבודה לא מתקדמת והוא הזעיק אליו את סגן מיכאל דיין, מפקד ב"מ 47 למסגרות, , והטיל עליו את המשימה. תוך 24 שעות, מרגע הגעת הג'יפים ומערכות הטילים למפעל, הושלמה בניית הדגם הראשון על ג'יפ סיור. קצינים ומש"קים סדירים מיחידות חי"ר, אשר שבו מארצות-הברית, שבה השתלמו בהפעלת הטילים, יצאו עם אנשי מקחש"ר ומפעל 4 למטווח של יחידת הניסויים בחולות ראשון-לציון ושיגרו טיל אחד לניסיון. במקום הופקו לקחים, ובמפעל החלו לייצר את עשרות פריטי הציוד, שנדרשו למשימת הדיגום. עשרות מערכות שיגור ארוזות בארגזים הגיעו לחצר המפעל ישירות מנמל התעופה, והעובדים נרתמו במרץ רב לעבודות הדיגום וההרכבה על עשרות ג'יפי סיור, שהגיעו ממפעל הרכב בנצרת. דיין לקח ממחלקתו בעלי מקצועות שונים – מסגרים, רתכים ומבלטנים – והפך אותם למכונאים, שעסקו בפירוק ג'יפים ובהרכבת מערכות ה'עורב'. בתוך כמה ימים הושלמה המשימה.
כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה החלו להגיע למש"א טנקים פגועים מן החזיתות. ראשונים הגיעו מרמת-הגולן טנקי ה"שוט קל" של חטיבה 188. במש"א חשבו בכאב על כך, ששבועיים קודם לכן ביקרו מח"ט 188, אל"ם יצחק בן-שוהם, וקציני מטהו בבסיס. עכשיו רובם כבר לא היו בחיים. לאחר מכן הגיעו הטנקים של חטיבה 7 וחטיבות המילואים ומאוחר יותר הגיעו טנקים מסיני. הם הובלו ברכבת לצריפין ומשם הוסעו במובילים לתל השומר. המראות היו מזעזעים. בטנקים, שחלקם היו שרופים ללא תקנה, היו עדיין חלקי גופות ושרידי ציוד אישי. מהטנקים עלה ריח של בשר חרוך ודם קרוש. בתוך הצריחים התגלו כתובות, שכתבו פצועים בדמם בעת שהמתינו לפינוים לתחנות איסוף הנפגעים. אלמוני כתב: "אני אוהב אותך, גולדה." לאחד מראשי הצוותים, מנהל העבודה יוסף דיירי מב"מ 8, לא היה הכוח הנפשי לנוכח המראות. הוא התמוטט ונזקק לאשפוז. באחד מטנקי ה"שוט קל", שהובאו מרמת-הגולן נמצאה דיסקית עם שרשרת קצרה, שעליה היה חרות שמו של סרן אבי רוניס ומספרו האישי. מפקדי מש"א ידעו, כי הוא היה בן-אחיו של אל"ם (מיל') מרדכי רון-נס, מפקד מש"א לשעבר, שניצל יחד עימו מהשואה. כאשר הובאה הדיסקית לרון-נס, ששירת במילואים והיה אחראי על קליטת הרכבת האווירית מארצות-הברית, הוא הביט בה ואמר בעצב: "הנה בניתי טנק, ואבי, בנו של אחי, מצא בו את מותו כמפקד פלוגה בחטיבה 188."
בימים שקדמו לתחילת המלחמה הסתיימה יציקתם של חלק ממשטחי הבטון, שעליהם נועד להיבנות מפעל המרכבה. עתה שימשו המשטחים האלה לקליטתם של הטנקים ולמיונם הראשוני. סא"ל צבי גון-פז, מפקד מפעל המרכבה, מוּנה על-ידי תמיר לאחראי על קליטתם. תחת פיקודו עבדו גם רס"ן נֺח ניצן, סרן צבי כסיף, מפקד ב"מ 8, וסגן אלכס זיסלין (זיו-אור). ברוב הטנקים היו עדיין כלי נשק ותחמושת חיה, שהיתה עלולה להתפוצץ. לצורך הקליטה והמיון הוקמו צוותים, ששולבו בהם בוחני תחמושת ממקחש"ר ואנשי יחידת הקבורה של הרבנות הצבאית. לאחר שהטנקים נבדקו על-ידי בוחני התחמושת והוצאה מהם התחמושת החיה, הם הורדו אל המשטח בגרירה מן המובילים. אז עלו אנשי הרבנות הצבאית ואספו את שרידי הגופות לתוך שקיות ניילון, שעליהן נרשמו שמות החללים, במקרים שניתן היה לדעת זאת, מספרי הטנקים, פריטי לבוש מזהים וכל סימן זיהוי אחר. אע"צ חיים מור, אחד מעובדי מש"א הוותיקים, שהיה מפקד ב"מ להרכבה במפעל 1, עבר חוויה קשה. בנו הבכור שירת בגדוד 52 של חטיבה 14 כסמל מחלקה. כחצי שנה לפני המלחמה קנה לו מור במתנה תיק יד. באחד הטנקים הפגועים, שהגיעו מגזרת התעלה, מצא מור תיק זהה לתיק הזה. דמו קפא בעורקיו. הוא ידע, שהטנק הפגוע היה שייך לגדוד 52, וליבו ניבא לו רעות. בידיים רועדות פתח את התיק וגילה שהתיק שייך לחייל אחר.
לאחר שפונתה תכולת הטנקים, הועברו אלה שהיו ברי-תיקון למפעל 1 לשיקום, ואלה שהיו הרוסים ללא תקנה אוחסנו במגרש הגרוטאות ממזרח למפעל המרכבה. מחלק מהם נלקחו חלקים עבור טנקים שניתן היה לשקם. משהתמלאו משטחי הבטון, ולא היה מקום לקלוט את הטנקים שניתן היה לתקן, נעשה המיון הראשוני כבר בצריפין. מדי בוקר בשעה 4:00 התייצב סא"ל חיים בירו, רע"ן טכני, ליד נקודת הפריקה בצריפין, עלה על הרכבת וסימן את הטנקים שניתן היה לתקן במהירות. הטנקים האלה הועברו במובילים לתל השומר. היתר הועברו לאחסנה במצל"ח. לאחר כמה שבועות משגבר זרם הטנקים הפגועים, נפרצה הגדר המזרחית של מש"א באמצעות דחפור מגויס של קבלן פרטי, שעבד במש"א, והוכשר שטח נוסף לאחסון הטנקים. למש"א הגיעו באותם הימים גם מאות טנקי שלל, שבשיקומם עסקו רק שנה לאחר המלחמה. מלאכת גרירתם ואחסונם נעשתה על-ידי צוותים בפיקודו של יוסף מגנז'י, מנהל מחלקת מזק"ום בב"מ 2, שהיה מומחה לחילוץ ולגרירה.
בכמה טנקים פגועים שהגיעו היו פגזים חיים טעונים בקניהם והסדנים שלהם נעולים. אנשי היחידה לסילוק פצצות לא יכלו לטפל בפגזים הללו משום שלא היתה להם גישה אליהם. תוך סיכון חיים ממשי נכנס אע"צ חיים דגני, סגן מפקד ב"מ 3, אל הטנקים, פירק את הסדנים וחילץ את הפגזים, שעלולים היו להתפוצץ, שכן חלק מהם כבר היו נקורים.
חיים דגני (בורוביק) נולד ב1934- בפולין. ב1941- לאחר פלישת הצבא הגרמני, נרצח אביו על-ידי הנאצים ואילו אמו, הוא ושני אחיו נשלחו מגטו אחד למשנהו; לבסוף מצאו מסתור במשך שנה אצל משפחה פולנית. בתום מלחמת-העולם השנייה נדדה משפחתו לאוסטריה, ומשם לאיטליה שם שהתה כשנתיים וחצי במחנות מעבר. בשלהי 1948 עלתה משפחתו ארצה, נשלחה לבית עולים בפרדס חנה ולבסוף השתקעה בחיפה. ב1949- החל דגני ללמוד בערב בבית-ספר מקצועי ליד הטכניון, וביום עבד לפרנסתו כשוליית מסגר. ב1953- התגייס לצה"ל ונשלח לחיל החימוש. לאחר שעבר קורסים בנושאי נשק כבד, הוצב בסדנה בכורדני ובכפר ילדים. בשלהי 1955 השתחרר מצה"ל והתקבל לעבודה כאזרח בבמ"ב 681. הוא הוצב בב"מ לתיקון תותחים בב"מ 3 בתל ברוך. לאחר שמפקדיו גילו את כישוריו המקצועיים, שיכנעו אותו לחתום קבע, וב1958- התגייס לקבע בדרגת סמ"ר. הוא מוּנה לראש קבוצת עובדים ולאחר מכן למנהל עבודה במחלקת רק"ם בדרגת רב-סמל. בשלהי 1958 היה חבר במשלחת חיל החימוש, שיצאה לפונטבלו שבצרפת כדי להשתלם בנושא קליטת טנקי הפטון. ב1960- נאלץ, מסיבות כלכליות, להשתחרר משירות הקבע בדרגת רס"ר, אך נשאר לעבוד כאזרח עובד צבא באותו תפקיד. ב1965- מונה לסגן מפקד ב"מ 3 בתל השומר, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. ב1969- יצא עם משלחת חיל החימוש לאברדין שבארצות-הברית, כדי לקלוט את התותחים המתנייעים -109M ו-107-M. במהלך מלחמת ההתשה יצא לתעלת סואץ בראש חוליות עובדים, כדי לתקן תותחים, שיצאו מכלל פעולה. ביום העצמאות 1992 זכה בפרס העובד המצטיין מכלל האזרחים עובדי צה"ל. במהלך עבודתו, אותה הוא רואה לא רק כמקור פרנסה אלא גם כייעוד וכשליחות, הגיש מאות הצעות ייעול, שרובן התקבלו וזיכוהו בפרסים כספיים ובתעודות הוקרה.
יומיים לפני פרוץ המלחמה ירד דגני בראש חוליית תיקון, כדי לבצע תיקון דחוף בסוללת תותחים, שהיתה פרוסה בגזרת התעלה. אנשי החוליה עבדו במרץ רב משום שרצו להספיק לחזור הביתה עד ערב יום הכיפורים. לאחר שהחלה המלחמה התקבלה הוראה לשלוח חוליות תיקונים לחזיתות בצפון ובדרום. למרות שהעובדים היו כבר באפיסת כוחות מהעבודה המאומצת בבתי המלאכה, הם רבו ביניהם על הזכות לרדת לסיני, או לעלות לרמת-גולן. אנשי ב"מ 3 עבדו בתנאי קרב ותחת אש עד שהשלימו את משימותיהם.
במהלך מלאכת השיקום איתר רס"ן מקס בר-לב, מהנדס מפעל המרכבה, תקלה טכנית חמוּרה, שהיתה עלולה לעלות בחיי שריונאים רבים. בעת בדיקת טנקים שנפגעו במגן התותח התברר לו, שגם כאשר הצריח לא נחדר על-ידי פגז אויב, נסדקו אצילי התותח כתוצאה מהזעזוע האדיר שספג הצריח. משום-מה לא גילה איש את התופעה, והצריחים שוקמו בלי שנבדקו אצילי התותח. הוא הבין, שאם טנק כזה יחזור לשדה הקרב יתפרק התותח לאחר ירי של כמה פגזים, והצוות ייחשף ללא יכולת להגן על עצמו. בר-לב פנה לסא"ל יהורם אוגר, סגן מפקד מש"א, ודיווח לו על כך. לאחר יומיים גילה לתדהמתו, כי דבר לא נעשה וכי הטנקים עומדים לצאת לחזית. בר-לב הזועם עקף את מפקדת מש"א ופנה לסא"ל מאיר בן-נפתלי, רע"ן בחינה במקחש"ר, ודיווח לו על התקלה. בן-נפתלי דיווח על כך לסא"ל טוביה מרגלית, רע"ן נשק כבד במקחש"ר, שהורה מייד למש"א לפרק כל תותח שנפגע ולבדוק את אציליו. בבדיקות מעמיקות יותר נוכחו אנשי מקחש"ר, כי בר-לב צודק. משנודע הדבר לתמיר, מפקד מש"א, הוא קרא אליו את בר-לב ונזף בו על שעקף את סמכותו. בר-לב איבד את עשתונותיו, ובחילופי הדברים הקשים שנאמרו ביניהם, הורה תמיר לבר-לב לעזוב, ובכך הסתיים שירותו הצבאי של בר-לב.
בדצמבר 1973 הטיל תמיר על רס"ן נֺח ניצן לתחקר את פעילות מש"א במלחמה ולתעדה לצורך הפקת לקחים לעתיד. תמיר חשש, שאם התחקיר לא ייעשה מייד, הכול יישכח והמידע יֵלך לאיבוד. במשך חודשיים בדק ניצן את העבודה העצומה, שנעשתה במש"א בעזרת יומן האירועים, שנוהל מתחילת המלחמה, ובאמצעות תחקורם של המפקדים, ראשי הענפים וראשי המדורים, וכן באמצעות בדיקת מסמכים. בסיום עבודתו הגיש למפקד מש"א את ספר לקחי המלחמה.
מסיכומי הפעילות התברר, כי הרכבתן של כ70- חטיבות-כוח על-ידי עובדי ב"מ 6, בפיקודו של משה ירדני, סייעה למפעל הטנקים לשקם במהירות טנקים פגועים. לאחר שהרכבת חטיבות-הכוח הועברה לאחריותו של ב"מ 8, שבוּ עובדי ב"מ 6 לבית דגן והמשיכו בקצב מואץ בשיקום מנועים. עם כ275- עובדים בשישה קווי שיקום, שפעלו בשתי משמרות, הצליח ב"מ 6 להגביר את קצב השיקום מכמה מנועים בחודש לשני מנועי דיזל קונטיננטל של מג"ח ומנוע קמינגס אחד של שרמן -51M בכל יום, ונוסף על כך, כמה מנועים של רכבי ב'.
עובדי ב"מ 3 לתותחים, בפיקודו של רס"ר בן-ציון נפרסטק, עבדו יומם ולילה ושיקמו במהירות את תותחי הטנקים והתומ"תים. בב"מ 5, בפיקודו של רס"ן גדעון לוטן, שיקמו העובדים במהירות את המערכות האופטיות ומערכות הכינון של הטנקים והתומ"תים ואיפשרו את הרכבתם ובחינתם הסופית. הטנקים המשוקמים הוסעו בלילות על זחלים לתחנת הרכבת בלוד ומשם הועברו ברכבת לסיני. במשך 19 ימי המלחמה הצליח מש"א 7100 להשלים את הסבתם של 135 טנקי "שוט קל", ששיגורם לחזית היווה תוספת כוח משמעותית ביותר. בשיאה של מלאכת השיקום עבדו במש"א בו-זמנית כעשרת אלפים עובדים. הם עבדו בהתלהבות ובדבקוּת במשמרות במשך כל שעות היממה. מזרנים ומיטות שדה הונחו בבתי המלאכה, כדי לאפשר לעובדים לנוח מדי פעם. כדי לחסוך זמן פוזרו בתחילת המלחמה שולחנות עם מצרכי מזון כדי לאפשר לעובדים לאכול במקום. מתחילת המלחמה ועד ינואר 1974 הוחזרו לכשירות ותוקנו בדרגי תיקון שונים כ1,000- טנקים, כולל טנקי שלל. עבודת השיקום האדירה של אלפי העובדים האזרחים, אנשי המילואים והמפקדים בסדיר ובקבע איפשרה לצה"ל לחדש את עוצמתו במהירות ולהיות מוכן לחידוש הלחימה לוּ נדרש לכך.