אלוני זמורה ימים של אשמורת - תפנית - פרק י"ג
הימים הבאים מצאו את הגדוד במצב של ליקוק פצעים והתארגנות מחודשת, לקראת שיבה לקווי החזית החדשים שבמובלעת הסורית. דיבורים מרחפים על הסכם הפסקת-אש, לא לפני שהר החרמון, החבול והפצוע, ייכבש מחדש מהכיבוש הסורי, על ידי קרבות קשים ומרים והקרבה עילאית של חיילי גולני הצעירים. כתוצאה מהאירוע, שהיה לי עם איציק קצין החימוש, ביציאה לחופשה הראשונה, החליט זה האחרון, להפריד אותי מחבריי איתם חוויתי את כל ימי הלחימה והקרבות. חברות אמיצה שנרקמה בינינו נקטעה באחת. לא מצאתי לנכון לערער על החלטתו ומצאתי את עצמי מסופח זמנית כסגנו של עוזי, רס"ר הגדוד. עוזי התמקם באחת מהפינות של מחנה "סופה" שברמת הגולן. לא הספקתי להיפרד כראוי מד'בלה וחבריי לזחל הטכני. הסתיו הקצר פינה את מקומו לגנרל חורף ורוחות עזות החלו מנשבות הן הביאו בעקבותיהן ענני גשם וערפל סמיך.
עוזי הרס"ר, הוא גבר נאה במיטב שנותיו, חקלאי במקצועו, מדריך טיולים וידיעת הארץ בתחביבו ואיש יחסי ציבור וחברה בנשמתו. במלחמת סיני, שירת בצנחנים ונפצע ברגליו. מאז הוא צולע קלות. אולם, גם צליעה זו הוסיפה חיוניות להופעתו הגברית והמרשימה. עוזי מופקד על כל השירותים המשקיים של הגדוד. בתנאים שהיינו שרויים בהם, לא היה פשוט כלל ועיקר לנהלם כדבעי. אולם, לא עוזי, ייכנע לתכתיבים של החורף ושל ההתנאים בשטח: מאי-שם הוא משיג אוהל הודי גדול, וכשעה לפני רדת הגשמים הזועפים הוא מצליח ביחד עם הצוות להקימו. אני מצליח "לגייס" מאחד המבנים "פק פק" (גנרטור) קטן. לאחר "טיפול שורש" גם מצליח "להנשים" אותו ןלהחזירו לחיים. משכתי חוטי חשמל עם תאורה מתאימה לתוך האוהל, ואף מחוצה לו, עם שלט מאיר עיניים: "גדוד 91". שולחן משרדי, שני ספסלים, כיריים של גז, מיטות שדה, ומה לך נחוץ יותר, יש כבר תחושה של בית. כאמור, עוזי הוא אלוף יחסי הציבור. הכלל הנקוט בידו, לרכוש ליבותיהם ובעיקר את "כיסיהם" של הדרגים השונים במחנה, שעדיין לא הכירם. ראשון, הוא הזמין את רב הטבחים של המחנה, צריך לדעת שרכישת ליבו ואפסנייתו, נותנת שליטה מלאה על קיבותיהם של כל מיני פונקציונרים.
- "קפה ספשיל לרב הסמל" – מכריז עוזי.
- "שב חביבי, שב"! – מצוה עליו עוזי.
- "תראה, כאן יש סבון בשביל החבר'ה שלך".
- "וזה במיוחד בשבילך." הוא מצביע על סבון ריחני.
- "כאן יש סיגריות וגם כלי גילוח". אומר עוזי לרב סמל המטבח.
לפני שרב סמל המטבח מבין מה מתרחש, נערמה מולו ערמה של מצרכי מותרות, שנשלפו מתוך החבילות שקיבלנו מהבית.
האוהל במחנה "סופה".
- "תארוז את כל הדברים בחבילה בשביל הרס"ר". מצווה עוזי על אחד החיילים, ובהזדמנות זו הוא מעלה אותו בדרגה. רב-סמל המטבח, מבולבל מהשבחים, עוזב אותנו עם הצרור בידו. מאותו רגע כל בקשה של עוזי מהמטבח מתמלאת כהרף עין: בשר משובח לצלי, ירקות ופירות, קפה וסוכר, לא חסר דבר. בלון גז ו"כלב-גז" פלוס טבח חובב וכבר מאורגן מתחת לרשת ההסוואה מטבח לתפארת. עוזי, מוציא על דעת עצמו את החיילים הנתונים למרותו לסבב חופשות בלתי רשמיות, של עשרים וארבע שעות. כל חייל מצווה לחזור עם בקבוק משקה חריף לשובב לבב אנוש. זמני היציאה לחופשות היו ביחס ישר לבקבוקי הברנדי והוויסקי המתרוקנים, כשעוזי המנצח הראשי על השתייה. בכל ערב, היו מוזמנים לאוהלנו קציני שלישות, קציני אפסנאות וכל מיני פונקציונרים של החטיבה , לכירה כיד המלך: סטייקים וסלטים, חומוס וטחינה, שאורגנו וקושטו בידי טבחנו הזמני. הארוחות הדשנות הוגשו בקערות למיניהן ונעלמו כהרף עין בקיבותיהם של האורחים. בקבוקי המשקה החריף נעלמו בגרונותיהם ותרמו את תרומתם לעליזות הזחוחה. מאותו יום, כל בקשה של עוזי לרכב, צרכי אפסניה ושאר דברים, לצרכי הגדוד וגם לצרכיו, נתמלאו כהרף עין. כאמור, חולשתו העיקרית של עוזי היתה הטיפה המרה. הוא נהג לרוקן כמויות עצומות של משקה, שלדבריו לא השפיעו על התנהגותו.
המשקה החריף היווה תחליף מפוקפק ללילות הקרים, לתנורי החימום שלא היו קיימים ולמעילי ה"נאטו" שקבלנו. מעילים אלה, שהיו חסרי פרווה, הוסיפו סירבול להופעתנו, ולא היוו מחסום בפני הקור והכפור. הימים האחרונים של ההתארגנות, נתנו פורקן למתחים הרבים שהצטברו בחודש האחרון. ערב אחד, לאחר שתיה כדת, מסתלק לו עוזי, עם נהגו מזרחי, תושב חיפה, למסור מספר תיקים למטה האוגדה ששכן ליד ראש-פינה. בדרך, מחליט עוזי להיכנס לבית-ההארחה של קיבוץ "איילת השחר". הקיבוץ העמיד לרשות הצבא, בזמן המלחמה וגם לאחריה, את כל מתקניו: – המגורים, המקלחות, חדר האוכל המפואר והבר וגם את נערות השירות החביבות שהגיעו מחצור. קצינים וחיילים נהגו לנפוש שם שעות מספר, להחליף כוח ומשם לטפס חזרה לרמת הגולן.
עוזי נכנס לחדר האורחים המרווח, שבאותו זמן היה הומה קצינים, נעצר במרכזו, סוקר את כל הקצינים שמסביבו. לפתע הוא מוציא משרוקית מכיסו ושלוש שריקות צורמניות מחרידות את יושבי המקום משלוותם. כולם מתמקדים בעוזי העומד באון במרכז. דממה שולטת מסביב.
- "אתם "כרייתים" אתם! את מה אתם כבשתם? את "איילת השחר" כבשתם? אתם יושבים כאן כשחיילים נלחמים בחזית!" הוא שאג בקול תקיף.
- "מחפשים מתנדבים ב"מרום הגולן" לאסוף תפוחי אדמה. לשם אתם מתאימים". הוא ממשיך בנאומו.
הקצינים הנדהמים אינם מבינים את המתרחש. חלקם מקבל את דבריו ברצינות. מזרחי הנהג גורר את עוזי החוצה, לפני שהקצינים, שרובם היו קצינים קרביים, יעשו בו שפטים. אבל עוזי ממשיך באמרי-שפר של שתיין. משם הם ממשיכים לעבר מחנה האוגדה, כדי למסור את התיקים. השומר הגדודי, המוצב בשער המחנה, ראה את רכבו של עוזי מתקרב ונתן לו לחלוף, מבלי שהקפיד לבדוק את פרטיו האישיים. הדבר חרה מאד לעוזי. הוא פוקד על מזרחי לנוע לעבר שורה ארוכה של "זלדות", שחנו לאורך המגרש. עוזי יורד מטנדר ה"פז'ו", נע לעבר ה"זלדות" והחל מקיש באגרופו על דלתותיהם, כאילו הוא מקיש על דלת בית. החיילים, שבאותה עת ישנו בתוך ה"זלדות", החלו להתעורר כשעוזי זועק בקולו
- "אתם לא יודעים שמלחמה עכשיו. לצאת מיד מה"זלדות" למסדר". הוא החל לנוע בין הזחלמים, כשהוא מאיץ בחיילים לצאת החוצה. קצין צעיר, שיצא מנומנם, מהרכב המשורין, מרהיב עוז בנפשו ושואלו לשמו. - "סגן אלוף חיים," – משיב עוזי - "ועבור לדום כשאתה מדבר אלי". הוא פוקד. - "עוד לא להניע את הזחלמים" – שואג עוזי לחיילים המנומנמים והנדהמים.
- "כל הצוותים לעמוד למסדר!" – הוא מצווה.
עוזי חולף בין השורות הישרות ולאחר ביקורת קצרה, הוא משחרר אותם "עד להודעה חדשה". הוא פוקד על מזרחי, שנאלץ להיכנס למשחק, לנוע בדהרה לעבר ביתן המפקד. עוזי יורד בקושי מתוך כלי רכבו ונע מתנדנד לעבר הביתן. הוא פותח את הדלת בבעיטה ברגלו, ומבלי להסתכל מי הם היושבים, הוא שוב שולף את משרוקיתו ושורק בה מספר פעמים. רק לאחר מכן הוא סוקר את הסובבים אותו. תת-אלוף רפול, מפקד האוגדה, שיומיים קודם לכן הועלה בדרגה, אל"מ דווידי, מפקד הצנחנים לשעבר ובעבר הרחוק גם מפקדו של עוזי, עוד שניאלופי משנה ועוד סגן אלוף, יושבים מסביב לשולחן באותה שעת חצות. הדבר אינו עושה רושם רב של עוזי. הוא סוקר את האנשים סביב ופורץ:
- "יכולתי "להרים" כאן את כל המחנה! גם אתכם יכולתי "להרים". איזו מין שמירה יש על המחנה הזה? יש לכם מזל שחייל ישראלי אני ולא חייל סורי, אחרת הייתי "מרים" כאן את כל המחנה".
- " מי אתה? " מתאושש אחד הקצינים, שלא זיהה אותו.
- "אני עוזי". הוא אומר ולוחץ את ידיהם של כל הסובבים אותו.
סגן אלוף נוסף, ששמע את הקולות הבוקעים, נכנס לחדר ושואל למתרחש. עוזי מניח את ידיו המוצקות על כתפיו של הקצין, מושיבו בהינף יד ואומר:
- "שב, אני בדרגתך, סגן אלוף חיים".
דרגת הרס"ר שבידי עוזי, החלה לבצבץ מתחת לשרוולו והקצינים הבינו את המתרחש. מזרחי הנהג, בעל שיער שחור ארוך ומדובלל, איש מכבה-האש בחייו האזרחיים, עומד כל העת מבוהל, חוזה במתרחש ללא כל יכולת "לכבות את השריפה" שהצית מפקדו. לאחר דקות של התעשתות, הם פוקדים על עוזי לעלות לרמה ולהתייצב בפני המח"ט. בדרכם חזרה מחליט לפתע עוזי לחזור למחנה האוגדה ולהביא אתו למח"ט את ה"זלדה" של מפקד האוגדה, על כל צוותה, כשי וכהוכחה שכל דיכפין יכול להכנס למחנה. מזרחי נאלץ לעשות כדברי עוזי. בניסיונו הנואש להציל את מפקדו מביזיון נוסף, הוא מסובב את הרכב בשלוש מאות וששים מעלות. עוזי משוכנע שהם בדרכם לקחת את ה"זלדה", אבל הם חוזרים לבסיס "סופה". בדרכם, הם נתקלים במחסום של המשטרה הצבאית שבפאתי הרמה. עוזי משוכנע שהם שוב בשער מחנה האוגדה.
- "מה? הם כבר שמו מחסום? תפרוץ אותו!". הוא פוקד על מזרחי. הם עוברים בשלום את המחסום.
- "מזרחי, אתה תהיה הרס"ר במקומי". אומר עוזי, שהחל להתפכח.
הוא פושט מידו את דרגת הרס"ר ואומר: - "אני חייל פשוט ואני לא מעוניין בדרגות". הוא מושיט את הדרגה למזרחי, שמסרב לקחתה. - "מה?, אתה מסרב לקבל ממני את המינוי?" אומר עוזי, ומשליך את דרגתו אל מעבר לחלון המכונית הדוהרת.ועוזי מתייצב בפני המח"ט, כאשר הוא מפוכח: הם מגיעים למחנה "סופה"
- "המחט, אמרו לי שתתקשר עם מפקד האוגדה". הוא אומר.
- "מדוע?" – שואל מוטקה המח"ט, שבינתיים קיבל דווח טלפוני מלא על שהתרחש.
- "הרמתי להם את המחנה".
המח"ט מקשיב באורך רוח לסיפורו של עוזי שמסיים את דבריו במילים: "אם תיתן לי פקודה, המפקד, אביא מיד הנה את הזחל"מ של מפקד האוגדה, על כל צוותו". מוטקה המח"ט וחבורתו מקבלים, באותו ערב, את מעלליו ברוח טובה ועוזי חוזר לאוהלו. למחרת היום, היה עוזי שקט ומדוכדך. "אני זוכר מה עשיתי, אולם לא זוכר מה שאמרתי". "סגן אלוף חיים!" – מתלוצץ אחד הבחורים. "סגן עלוב חיים" עונה לו עוזי ברוח נכאה. באותו ערב קיים עוזי מסיבת פרידה לכל החבורה. כולם שתו כדת וכדין. הוא עצמו לא נגע בטיפה המרה, למרות כל ההפצרות. למחרת היום עוזב אותנו עוזי למחנה עורפי. ואני נאלצתי לרשת את תפקידו. בהמשך הזמן במובלעת, הפכתי להיות קצין החינוך של הגדוד ואחר כך של כול החטיבה, בכל ימי מלחמת ההתשה.
סוף פרק י"ג
.jpg "שמואל יורם ז")