סיפור חיילי הגשח

דבריהם של חיילי הגש"ח

סיפורו של רס"ן ( מיל') יעקב וישקין (מתוך תמליל הסיפור בסרט)

יעקב וישקין – שמי וישקין יעקב,דרגתי רס"ן במילואים,היום אני בן 50.הגעתי לגש"ח רפידים בשנת 72 כשהייתי בן 19.שירתי עד שנת 1974 בגש"ח רפידים בפלוגה ה' ונשלחתי ב-74 ע"י סא"ל מאיר בשן לקורס קצינים

סיימתי את השירות הצבאי  בדרגת רס"ן. הגעתי לגש"ח ברפידים בינואר  72  והמ"פ שקיבל אותנו היה מוטי איילון. במהלך שירותי בש"ח  עברתי שלוש מ"פים.

המ"פ שקיבל אותנו היה מוטי איילון,אייכלר מפקד פלוגה ה',הייתה פלוגה ד' מסודרת והיא עסקה בתיקון,תיקון טנקים,טיפולי ב' ויציאה לגדודים וטיפולים בשטח.

עברתי עוד שתי מ"פים,זה מצליח יעקב וויניק יצחק ומג"דים-זה היה וגנר ( הכוונה לנחמן ורד),מושקו-יצחק רווה ובשן מאיר.

התקופה של הגש"ח נזכרת טוב בעבודה הקשה שהייתה לנו. אהבה לעבודה והחברות,זה היה הנושא הכי חשוב בעיני,יש חברים שמלווים אותנו עד היום כ-30 שנה.

עשינו בגש"ח הרבה דברים,אם זה הבנייה של כל הסככות, אם זה תיקוני טנקים,אם זה תיקונים מיוחדים של הצמ"ה. לא תמיד היו לנו האמצעים והיינו צריכים הרבה לאלתר-ובזה היינו טובים. אחד הדברים הגדולים שעשינו זה ההכנה של הגש"ח למחלמת יום הכיפור.יצא לי לעבוד עם יוסף בהכנת הצמ"שים ומילוי הצמ"שים.לא ידענו עד כמה העבודה הייתה חשובה. כאשר פרצה המלחמה והותקפנו ע"י מטוסים אנחנו היינו כבר מוכנים.
ביום הראשון של המלחמה הועברתי לטסה וסופחתי לפלוגה של גדעון יפה ז"ל. הפלוגה ישבה בצומת טסה וסופחה יותר מאוחר לאוגדה של ארי שרון.אנחנו עם הפלוגה ושני מחלקות של הפלוגה,היינו הראשונים שחצו את התעלה בהפגזה כבדה מאד ולא נשכח אף פעם את מה שעברנו שם.
הצליחה הייתה קשה אבל מה שחשוב הוא שהעבודה,שהעבודה על התיקונים,תיקוני הטנקים לא הפסקנו אותם יום ולילה,עבדנו יום ולילה. אחד גולות כותרת של הגש"ח ושל אנשי החימוש שהחזירו את הסד"כ לצה"ל.
סד"כ הכלים,הטנקים,התותחים כמה וכמה פעמים וצה"ל צריך מאד להעריך את העבודה שלנו,כי פשוט אם לא היינו אנחנו,אני לא יודע לאן היינו מגיעים.עוד מזל אחד היה לנו בגש"ח-שגמרנו ללא נפגעים,וחזרנו כולם,כולם בחיים לרפידים חזרה.

אני רוצה לסיים באיזה אנקדוטה יפה-אנחנו היינו קצת שובבים,ובמסגרת טיפולי ב' שלנו אנחנו צבענו את הטנקים ביום חמישי בלילה כי ביום שישי היו מוסרים את הטנקים ליחידות ואז החלטנו לקחת את הצבע הצה"לי,נקרא צבע קקה בזמנו ולערבב אותו עם כמה צבעים.צבענו את הטנקים בלילה ויצאו טנקים ירוקים.למחרת בבוקר זה היה יום שישי היה ביקור של מפקד האוגדה והוא רואה פתאום חמש טנקים עומדים בשורה וירוקים,הוא שאל-מה זה? אמרנו-זה הצבע שקיבלנו. כתבו מכתב לטמבור וטמבור התנצלו על הצבע שהיה לא תקין ולא בסדר וככה עברנו גם את הנושא הזה.

נושא שאני עוד פעם מדגיש זה החברות בעבודה.זה היה חשוב מאד לכולנו להיות יחד,יחד עם המ"פים ויחד עם המג"דים.היינו כמשפחה אחת,עברנו תקופות יפות,ימי הולדת,מסיבות,המסיבות היו שם כל דבר בכל האזור,חדרי אוכל של הגש"ח,חוץ מהעבודה,והיה הרבה עבודה-נתנו את כל כולנו למדינה.

סיפורו של רס"ן ( מיל) חמי אבשלום

חמי אבשלום – שלום,שמי חמי אבשלום ואני השתחררתי מהצבא בדרגת רס"ן,היום אני בן 50.הגעתי לגש"ח בשנת 72 כשהייתי בן 18.

שירתי ביחש"מ כ-8 שנים ולמעשה הייתי,הגעתי ליחש"מ,הייתי מטוראי עד מ"פ.בגש"ח 784 ,הגעתי ליחש"מ בשנת 72 והגעתי לרפידים,הציבו אותי במחלקת גנרטורים.מחלקת גנרטורים הייתה משפחה קטנה.המפקד היה שם דוד מנצור.המג"ד באותו זמן היה וגנר ( הכוונה לנחמן ורד).

ארבעה חמישה חודשים הייתי במחלקה.נתנו שירות תיקונים לגנרטורים שהגיעו מטסה.מהמיתלה ומכל המקומות.לאחר כארבעה חמישה חודשים עברתי לגזרת באלוזה.בבאלוזה קיבל אותי המ"פ רמי פניגל.הייתי שמהאחראי חוליית אחזקה שתפקידה למעשה היה לתת שירותי אחזקה ותיקונים לכל הגזרה הצפונית.

מה זה התפקיד?היינו עולים על נ.נ. בבוקר,מעמיסים את הציוד ונוסעים למעוזים.לכל המעוזים,יושבים במעוזים ונותנים שירותי אחזקה לגנרטורים-מחליפים מצברים,מתקנים,מחליפים שמן,פילטרים ואם צריך לתקן מתקנים,למעשה היינו אחראים על כל האחזקה של הגנרטורים.כי בלי הגנרטורים במעוזים למטה אין חשמל,אין מיזוג,אין חימום.כך הסתובבנו בכל המעוזים.לעתים גם היינו ישנים במעוזים,אם הייתה,היה איזה סרט טוב,איזו הצגה טובה,היינו יודעים שמביאים אומנים,היינו מעבירים את העבודה לכל הלילה ויושנים במעוז,ולמחרת ממשיכים את הסבב של העבודה.אפשר להגיד שאני את ארוחת הצהריים שלי ככה באופן קבוע הייתי עושה על שפת התעלה.היה שם איזה בניין של שני קומות שנתן תצפית לכיוון המצרים.היינו אוכלים שם צהריים,היינו מטגנים לעצנו לוף,לחם טרי וכל הסיפור.היינו מדברים עם המצרים בצעקות,מנהלים דו-שיח איתו.האווירה היתה פסטורלית-מה יותר טוב מנחל,מים,אוויר טוב?אבל תוך כדי הזמן שחלף ראינו למעשה איך שהמצרים הרימו את כל סוללת העפר ולא הבנו מהו.

רק כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הבנו למה,מה קרה שם.למעשה המצרים עשו שם איזושהיא פעולת הסתרה שאנחנו לא ידענו,לא הבנו,ומלחמת יום כיפור תפסה אותנו מופתעים.באותו יום מר ונמהר התעוררתי בבוקר,סגן המפקד שאיני זוכר את שמו כרגע,העיר אותי מוקדם וקרא לי לבוא לעשות את ההפעלה לבסיס,יצאנו,הפעלנו את כל החיילים עוד לא הבינו מה קורה.לאחר מכן ככה עברו,עברו דו-שיח אנשים,קיבלנו הוראה שב 14:00 כל החיילים במועדון-המ"פ רוצה לתת תדריך,תדריך לקראת הערב.היו שמועות שלקראת הערב אנחנו הולכים לקראת מלחמה.ב-14:00 כל החיילים התכנסו במועדון,ואני ישבתי במשרד,חיכיתי,שמרתי שם,חיכינו לטלפונים ולקשר.ב-14:00 החיילים בתוך המועדון,אני בחוץ,ב-14:05 אנחנו שומעים פתאום קולות של מטוסים מה זה בגובה נמוך,עוברים,חולפים מעלינו עמוסי פצצות,לא הבנו מה קורה.תוך כדי כך כל החיילים רצו לעמדות וכך התחילה המלחמה עבורנו.המלחמה פרצה והתחלנו לקבל הפגזות כי מאחר ואנחנו ישבנו ומאחורינו ישב שדה התעופה ולפנינו הייתה חטיבה 5 והמצרים ירו לצומת, לצומת רומני ואנחנו לכודים באמצעי כחיילי חיל חימוש.ביום השלישי למלחמה נשלחתי לכיוון מעוז בודשפט,לתקן את הגנרטור של המודיעין.

הגיע ג'יפ לגש"ח,לסדנא,עליתי למעלה עם ארגז כלים.עם הנשק והתחלתי לנסוע.לא הבנתי לאן הוא נוסע כי הייתי חייל צעיר,תמים,נסעתי.הגענו לאיזשהוא בוא נגיד איזה הייתה שם שיירה שלמה של משאיות נשק,תחמושת,דלק,אספקה שהייתה אמורה להיכנס לבודפשט מאחר והכוחות שמה היו נצורים כמה ימים תחת הפגזות כבדות,עליתי למלעה לריו,התחלנו לנסוע,גמרנו את כביש הביצות,נכנסנו לכביש שפונה לכיוון בודפשט ופתאום השיירה נעצרת,ואני מדבר על,אני מדבר כל הכל בשעות הלילה,לא הבנו מה קרה,אף אחד לא עדכן אותנו.המשאיות התחילו לחזור לאחור,ראינו שזחל"מים של חטיבה 11 עם לוחמים עוקפים אותנו ונכנסים לכיוון בודפשט,אנחנו המשכנו לנסוע לכיוון החניה ומשמה לחורשה.בבוקר מפקד השיירה,טברסון שמו אמר לנו-חברה ניצלנו בנס,כי הזחל"מים שראיתם שעקפו אותנו כולם נכנסו למארב של הקומנדו המצרי ונהרגו כולם,כמובן שהצטערנו מאד.

אנחנו שכבנו על שפת הים בהמתנה שחיל האויר יסיים את המלאכה כי באמת היו שם אנשי קומנדו,משני הכיוונים.חיל האוויר לא הצליח לפגוע בהם ישירות כי הם התחפרו כל כך נמוך,הכניסו לשם כוחות רגלים עד שהם טיהרו אותם.ברגע שקיבלנו את האוקיי נכנסנו בסערה לכיוון בודפשט,בכביש מלא מהמורות,ואני יושב על הריו,מחזיק אותו בקושי שאני לא אעוף החוצה.כשהגענו לבודפשט חושך בעיניים,מאחר ואני מכיר את בודפשט והייתי שם די הרבה פעמים,ראיתי את המוצב איך שהוא נחרב,נחרב כולו מפגיעות ישירות של המצרים.היו שמה שני בונקרים של תותחי נמרון,עם דלתות פלדה,ואיך היינו בטוחים ששום דבר לא יחדור,והם קיבלו פגיעות ישירות,התותחים כולם קרסו.כל המוצב למעלה היה ממש מרוסק,אבל בודפשט החזיק מעמד גם מהתקיפה האווירית,גם מכל מיני תקיפות של קומנדו וגם מהתקיפה הקרקעית שהגיעה דרך ..וגם דרך הים.הצליח לעמוד בכבוד. אה..כך המלחמה עברה,וספרנו את ההרוגים,והצטערנו וישבנו ובכינו ועמדנו וראינו את השדה תעופה מביאים את הגופות ולא ידענו מה,מה קורה.היינו מקבלים עדכונים,אבל חיילים צעירים ותמימים,ולא ידענו מה לעשות,אחרי חודש יצאתי הביתה.

לאחר המלחמה,אני מדלג על השלב הזה.לאחר המלחמה עברתי לטסה.שירתי אם אצל אלי בילסקי בתור רס"פ,מכונאי גנרטורים וגם כרס"פ הפלוגה.המג"ד היה בזמנו יצחק רווה.רס"ן מאיר בשן בזמנו אני מדבר באותה תקופה,היה אמור לקבל את הפיקוד על היחש"מ,על הגש"ח.וכשהוא הגיע לטסה,הוא קרא לי ואמר-חמי אבשלום,אתה שבוע הבא,אחרי שאני מקבל את הפיקוד,אתה עובר,אתה מגיע עם הקיטבג שלך אלי ללשכה.אני הייתי חייל,לא שאלתי למה ומדוע ובאותו יום רס"ן בשן קיבל את הדרגה. והחליף את המג"ד היחש"מ מושקו,אני התייצבתי בלשכה והוצבתי במשרד קצין העבודות כעוזר קצין העבודות,החלפתי חייל שהשתחרר.

שירתי באותו תפקיד כשנה וחצי.באותה תקופה גם הכרתי את אשתי ששירתה במצל"ח.הייתי נוסע אליה עם האופניים מהמפקדה לכיוון,איך אני אקא לזה שמה,מצל"ח יש באיזושהיא צומת,היו רואים המשוגע נוסע באופניים.הייתי היחידי בכביש בלילה ,עם איזה פנס והייתי חוזר ונוסע,לאחר כמה,מספר חודשים התחתנו.ואנחנו חיים עד היום,כבר 27 שנים,חגגנו את יום הנישואים.וזה הסיפור על אשתי.בשנת 76 בעזרתו של סא"ל מאיר בשן יצאתי לקורס קצינים.עם סיומי חזרתי ליחש"מ.המג"ד משה כהן.הוצבתי כסמ"פ פלוגה א',פלוגת הרק"מ והייתי מפקדם של גדולים,אני אומר נגדים בכירים,כמו רס"ר דוד אנג'ל,נונברג,חיים כהן,אלו היו קילרים,אני אומר קליברים מבחינה מקצועית.

לאחר כשנה מוניתי לתפקיד מפקד סדנת נחל-ים.בפיקודו בזמנו של משה כהן והסיום היה אצל המג"ד זאביק קליין.לאחר כשנה וחצי במסגרת הסדרי השלום,נאלצנו לפרק את הסדנא ולהחזיר אותה למצרים.הם קיבלו את אל-עריש,אז כל הציר הזה היה צריך להתפנות,וחזרה החיילים התפזרו לפלוגות,אני עברתי למרכז טיפולים ברפידים ולאחר מכן עברתי לכיוון מרכז הארץ ,זהו.

חמי אבשלום – אני נשוי היום לסער אשתי,שאותה הכרתי בזמן שירותי ברפידים,אב לשני בנים חיילים,אלעד ואלירן.אלעד משרת ביום בפלח"ד חרוב,מוצב בגזרת שכם,אלירן נמצא במודיעין ביחידת תצפיות ברמת הגולן.