קוקוי יעקב ז"ל

יעקב, בן רות וטוביה הכהן ז"ל, נולד ביום כ' באלול תש"ט (13.9.1949) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "אחדות" בקרית מוצקין, והשלים את לימודיו העל-יסודיים בבית-הספר התיכון-מקצועי "בסמ"ת" בחיפה, שם התמחה במגמה של מכונאות דיזל. ילד עירני ושובב היה יעקב, בן זקונים להוריו. "אני זוכר אותו כילד חזק מבחינה פיזית ומנהיג", סיפר אחד מחבריו לגן-הילדים "אינני זוכר, שבכה אי-פעם".

יעקב היה תלמיד חרוץ וראש למשתתפים במעשי קונדס. נער חברותי היה, פעיל בתנועת הנוער של "מחנות העולים" יוזם ומארגן. הוא אהב לטייל בשבילי הארץ, וניצל כל מסע מאורגן כדי לגלות מרחבים חדשים. כשלא נמצאה לו מסגרת לטיול, נטל בידו מצלמה, שם תרמיל על השכם ויצא לתור את הארץ בגפו. מנעוריו היה חובב ספורט ושיחק בכדורסל בקבוצת הנערים של "מכבי" קרית מוצקין, ואף היטיב לרוץ וגם לשחות. כתום לימודיו בבית-הספר היסודי החליט ללכת לבית-ספר מקצועי. "תמיד היה קשור אל המכונות", סיפר אחיו, אשר. "הוא אהב את הטרקטורים ואת האדמה. אבא שלנו עסק שנים ארוכות בעבודת האדמה, והוא שהחדיר ביעקב את האהבה אל הרגבים החומים ואל מכונות העבודה. אני זוכר כיצד נלווה יעקב לאבא בעבודת השדה, כיצד התיישב לו נער חייכן על המושב בטרקטור..."

בתקופת בית-הספר התיכון, נתגלו הרגישות וה"אכפתיות" באופיו של יעקב. הוא העלה את הרהוריו על הכתב, שוחח עליהם עם חברים וניסה להסב את תשומת לבם לחובת המעורבות במתרחש. סיפר מנהל בית-הספר: "ברשימותיו של יעקב משתקפת דמותו של צעיר ישראלי אציל, הרגיש לכל המתרחש סביבו ומגיב על כל אירוע מדיני, חברתי וכלכלי. אכפת לו טוהר המידות בחברה הישראלית, אכפת לו טוהר הנשק של צה"ל, עתידה של המדינה ועתיד האנושות בכלל. הוא שאף לעולם טוב יותר, והיה מוכן להילחם למענו הלכה למעשה". חבריו הגדירו את יעקב כאדם בעל עקרונות ברורים. הוא נאבק להגשמתם ולא חס על עצמו ועל מעמדו בחברה. בין שיריו ורשימותיו נמצאת כתבה בשם "התלבטויות". בין יתר הדברים כתב שם : "אכפת לי שנסביר את עצמנו בעולם, אם אנו חושבים שאנו צודקים. חשוב לי שניפגש עם ערבים... אכפת לי שלא ניתן למצבים להתהוות לנגד עינינו... כדאי שננסה לשנות מבפנים את הדור שלנו...".

יעקב גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1967 והוצב לחיל החימוש. חרף קשיים של הסתגלות למסגרת חיים נוקשה, להוראות ולמשמעת, הצטיין בביצוע כל המשימות שהוטלו עליו. הוא השתלם בקורס מכונאי "סנטוריון" ועמד בהצלחה בקורס קצינים. יעקב היה קצין מעולה ואהוב על פקודיו. גם כשהיה הדבר כרוך בחיכוכים עם אנשים שהעריך, היה מגן על חייליו כאשר האמין בכל לב שהצדק עמם. בקיץ 1971, לאחר ששירת שנה אחת במסגרת צבא קבע, השתחרר והחל לעבוד כאביו על הטרקטור.

אחרי זמן-מה נסע לאירופה, כדי להרחיב את אופקיו ולראות את העולם, וכשחזר החל ללמוד בבית-הספר להנדסאים בחיפה. הייתה זו שנה קשה לגביו : לימודים ועבודה, ובערב קורס הכנה לטכניון. בתום אותה שנה נודע לו לשמחתו, שהתקבל ללימודים אקדמיים בטכניון. "היה זה סמוך למלחמה", סיפר אחיו אשר, "המכות החלו ניתכות בזו אחר זו : ראשית מותו של אבא לאחר מחלה קשה. אחר-כך מותה של אמא, שהשפיע מאוד על יעקב, והמכה השלישית מותו של יעקב שלנו, והוא רק בן עשרים-וארבע". עוד לפני יום הכיפורים חש יעקב שהמלחמה בפתח.

ביום הכיפורים הלך, שלא כמנהגו, לבית הכנסת והיה בין המתפללים. כשפרצו הקרבות, מיהר אל יחידתו בחיל החימוש ונשלח לחזית הצפון, שם פעל כקצין חימוש ועסק גם בחילוץ ובפינוי טנקים.

ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע יעקב ונהרג בעת תדלוק טנקים באזור סנדינה שברמת הגולן. הוא נפל עם חמישה מחבריו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה.

השאיר אחריו אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים לבני המשפחה כתב מפקד היחידה שלו : "אישיותו וסגולותיו המיוחדות כמפקד, שנתגלו במשך ימי הלחימה, עשוהו דמות המשרה ביטחון ואהודה על חייליו ועל מפקדיו כאחד".

בני משפחתו, חברים ומכרים, הוציאו לאור חוברת זיכרון ובה שירים ורשימות מפרי עטו של יעקב ודברים על דמותו ועל דרכו.