מסיקה רונן ז"ל

שנות חייו עברו עליו בעיר הולדתו, באר-שבע, בה גדל והתחנך, בבית הספר היסודי "אוריאן" ובבית ספר תיכון מקיף ג', בו למד במגמת מכניקה.

עוד מילדותו, בבית הספר היסודי, זוכרים אותו מוריו ומחנכיו כילד שידע לחייך מהלב. ניתן היה לזהותו ולזכרו על פי חיוך זה, גם בלי להכירו באופן אישי.

רונן ז"ל היה אהוד ואהוב על כולם, זכה לחברים רבים וטובים, בזכות טוב ליבו והחיוך התמידי, שלא מש משפתיו.

משנות ילדותו נמשך לספורט ובעיקר אהב את השחייה והכדורגל. רונן ז"ל נהג לשחק כדורגל בעיתות הפנאי, בעיקר בחופשותיו מהצבא בסופי השבוע.

רונן ז"ל התגייס לצה"ל ב-28 באוקטובר 1991, ושרת בחיל החימוש ביחידת לכיש. במהלך שירותו התחבב על מפקדים וחיילים ורכש חברים רבים, שאותם הכיר במסגרת שירותו. שוב יזכירוהו חבריו, שהכירוהו באותו פרק זמן ויזכרו את חיוכו ומזגו הטוב, שתרמו וליוו אותו בכל דרכיו.

רונן ז"ל היה הבן החמישי במשפחתו, שמנתה חמישה אחים ואחות. הוא היה בן, אח ודוד אהוב על כולם. במסגרת המשפחה, חיוכו שלא מש משפתיו הווה גורם מרגיע ומשרה שלווה על כולם. רונן ז"ל היה הילד התומך והעוזר להורים. הוא תמיד היה מוכן לעזור לאימו בעבודות הבית ולסייע בכל בעיה שהתעוררה, ותמך ועזר בכל מקרה שהיה בו צורך. רונן ז"ל אהב לחיות ואהב את החיים. הוא אהב לבלות עם חברים ולזלול ממתקים, בליווי בדיחות וחיקויים שהצחיקו ובידרו את הסובבים אותו.

הוא הכניס המון שמחת חיים, אם לתוך הבית ואם בקרב חברים, ומצד שני היה רגיש לצרכי הזולת והקדיש המון תשומת לב ואהבה. המון אהבה ותשומת לב עד אין קץ הקדיש לאחייניו הקטנים, אשר העריצוהו וממשיכים וימשיכו להעריצו, בזכות ליבו החם וצחוקו התמידי שבא מן הלב. לאחותו לילי, המתגוררת בתל-אביב, היה עולה לרגל לביקורי משפחה ולביקור האחיינים הקטנים.

רונן ז"ל תמיד עזר ותמך בזקוקים לעזרה. הוא לא היה אדיש לגברת זרה ברחוב הנושאת סלים כבדים, כשם שעזר לאימו בעבודות הבית. רונן ז"ל היה ידוע באהבתו לאוכל של אימו, בעיקר את הקוסקוס החם והטרי של יום שישי, שנהג לאכול עוד בטרם טעמו ממנו כל בני המשפחה. כמו כן אהב לאכול צ'יפס עם סטייק טעים, שהכין לו אביו, שלהם לא היה תחליף באף מקום. רונן ז"ל היה ילד מפונק של אמא ואבא בכל הקשור לאוכל. הוא מעולם לא התעצל לסחוט לעצמו תפוזים למיץ טרי וכן הכין לעצמו מטעמים כלבבו, כמו: פיצה, טוסטים ומאכלי בית של אמא. רונן ז"ל אהב את הבילויים, אבל יותר מכל אהב את הבית ואת מה שהוא מסמל. הוא זכה לבית חם ולמשפחה אוהבת ותומכת, והמשפחה זכתה בבן יקר וטוב.

הוא אהב לבלות במחיצת אחיו ובעיקר תמך והיה איש סודו של האח הצעיר - עודד. עודד הוא האח שאיתו רונן ז"ל חלק את החוויות הקטנות והאישיות ביותר.

רונן ז"ל סימל לא רק את השמחה, שכן היושר והכנות היו בעיניו ערך עליון. הוא סלד תמיד מהתחמקויות למיניהן. הוא דגל באמירת האמת, גם כאשר האמת לא נעמה לאזניים. בחודש האחרון לחייו, במסגרת שירותו הצבאי, היה רונן ז"ל חניך בקורס נשקים, שלב מתקדם. לא היה גבול לשביעות רצונו מהקורס הזה והוא לא פסק מלספר חוויות מהקורס. הוא סיפר לבני משפחתו ולחבריו על הלימודים בקורס ועל רמתם והנאתו מהם.

רונן ז"ל מצא את מותו במהלך אותו קורס, שכה אהב ואותו לא זכה לסיים. הוא גם לא הספיק לתכנן את עתידו. רונן ז"ל רצה לשרת בקבע בצה"ל, זאת בעיקר בזכות אותו קורס שאהב. מאידך, אביו הציע לו - דוקא ביום מותו - בדרכו לבסיס, לקורס, לתמוך בו ולעזור לו בלימודי נהיגה באוטובוס, כדי להעניק לו בסיס כלשהו עם סיום שירותו הצבאי. בו ביום הרגיע רונן ז"ל את אביו, טפח על כתפיו והבטיח שהכל יהיה בסדר. מי יכול היה לצפות, שעוד באותו ערב, עם שובו הביתה מהבסיס, עוד לפני שפגש את הוריו, יאבד את הכרתו - בביתו - ולא יתעורר עוד לחיים.

רונן ז"ל נפטר בבית החולים "סורוקה" ביום ז' באדר התשנ"ד, ה-18 בפברואר 1994, לאחר חמישה ימים של חוסר הכרה, כשסביבו, תמיד, משפחה אוהבת, אותה השאיר כואבת, מיותמת וחסרת אונים. רונן ז"ל, שמעולם לא היה חולה, לא התלונן, לא "קיטר", פתאום נעלם מאיתנו ולקח עימו את החיוך הנצחי שובה הלב, שלעולם לא יראה עוד, ועד עולם יחסר לכולם.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.