דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אלוני זמורה ימים של אשמורת פרק י''ד - מפקד האוגדה רפול ז"ל – מסכם את מהלכי המלחמה.

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 07/01/2014

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 2806


באותו יום, 29 בנובמבר 1973, מגיע לביקור מפקד האוגדה – תת-אלוף רפול את רפול  ראיתי, לא פעם, דוהר בלהט הקרבות בג'יפ המפקד, בכל גזרות החזית. הוא לא חבש כובע פלדה. לראשו היה כובע אוסטרלי רחב שוליים.  היה משהו באישיותו ובהופעתו, שנסך ביטחון בלוחמים,  גם כשהפגזים נחתו בכל עבר. כאן, במחנה "סופה", הוא הופיע לבוש בחליפת שריון, ביחד עם המח"ט שלנו, מוטקה בן פורת.

  כבדרך פלא התקבצו סביבו חיילי החטיבה שלי, חטיבה 9, חיילים מגדוד השרמנים שלנו ומחטיבת "השוטים" של חטיבה 377, וגדודי החרמש. באופן ספונטני, המעגל החל לגדול ולטפוח סביבו. מאות של אנשי צבא המילואים.

רפול עם מוטקה בן פורת מח"ט חטיבה 9. צילם: אלוני זמורה

 

  פרט לתדריכים פנימיים, לא עידכנה אותנו שום אישיות בכירה לגבי מהלכי הקרבות ברמת הגולן. שום גורם מוסמך לא עדכן אותנו, לא על  מה שהתרחש ולא על מה שצופן העתיד.  חיילי המילואים, שהשאירו לפתע פתאום את כל עולמם מאחוריהם, ובהינף של רגע עברו לעולם אחר. הזמן  עבורנו כאילו פסק מלכת. הם החלו לגלות קוצר רוח לגבי משך השרות במילואיםומועד השחרור. שמועות משמועות שונות החלו להתרוצץ ופרט ל"אלוף שמועתי", לא היה כל גורם מוסמך שיענה על השאלות.  החיילים ביקשו מרפול לשאת את דברו. למרבה הפלא, הוא נעתר לבקשותינו.  רפול היה ידוע בקמצנותו הרבה למילים ולא רבים ראו אותו עומד ונואם.  כל חיילי החטיבות הלוחמות הסתדרו בחצי גורן עגולה וגדולה. רפול עמד בתנוחתה האופיינית רק לו: -  ידיו שלובות, כמו של ילד בכיתה א'. הוא החל לתאר, בקול רם ובוטח, את מהלך הקרבות.  הרגשתי שמעמד זה הוא היסטורי וחד-פעמי. רציתי להנציח את דבריו. הוצאתי מכיסי את נייר הכתיבה היחיד שעמד לרשותי, ספר בלשי של "אגאתא-כריסטי". ישבתי למרגלותיו ורשמתי, מילה במילה, ברווח, שבין שורות  הספר הבלשי, את דבריו המובאים להלן מילה במילה.  דבריו של תת-אלוף רפול (רפאל איתן) בפני חיילי "חטיבה 9" וחיילי האוגדה, במחנה "סופה" בתאריך  29.10.73, לאחר 23 ימי לחימה, יום אחד לפני שקיבל דרגת אלוף.

  הדברים נכתבו ככתבם וכלשונם בין שורותיו של ספר בלשי, שהיה באותה עת בכיסי…:

"… "חטיבה 188" שוט (טנק צנטוריון) ו"חטיבה 7", שתגברה את רמת-הגולן ביום השבת עם שני גדודים וגדוד בי"ס לשריון.  הגיזרה פוצלה בין שתי החטיבות:

בדרומית היו שני גדודים ובצפונית שלושה גדודים והקו המפריד היה מדרום לקונטרה.  במשך הלילה שבין שבת ליום ראשון היה לחץ כבד לכל אורך  הגיזרה בהתקפות טנקים, כיבוש מוצבים וארטילריה, ואחה"צ התקפות מטוסים.  במשך הלילה לקראת בוקר החלו להסתמן הבקעות הסורים.  מוצבים נותקו וטנקים סוריים הגיעו ל"חושנייה" ול"תל אל סאקי" בשלושה כיווני התקפה.  אחד לכיוון "נאפח", אחד לכיוון "רמת מגשימים" ואחד לכיוון "יהודייה."  ביום ראשון בבוקר הכוח של 188 שפנו צפונה, נשטף.  המח"ט נהרג והסורים הגיעו ל"נאפח." במצב זה החלו להגיע טנקים של "179" דרך ציר "יהודייה" וטנקים של "679" מתגברים את הגיזרה שמדרום ל"קונטרה."  הפריצה הראשונה לכיוון "נאפח" הייתה השפעה על יכולת העבירות הסורית.  היו הרבה מוצבים שעכבו התקפות והשמידו 7 טנקים.   הסורים פרצו שוב לכיוון "נאפח", ו"גשר בנות יעקב"  ו"יהודייה."   טנקים סוריים פרצו ל"נאפח" ומסביבה.  חלק נפגעו וחלק נוטשו על ידו הצוותים.  במצב זה בלמה "679", שהייתה לחוצה מכיוון הגבול ומכוון "סינדיאנה", ובטנקים בודדים תוך מעשי גבורה עילאיים הדפו אותם והלחץ לא חודש.   החלו להתנהל קרבות טנקים בין "סינדיאנה" ו"חושנייה" במגמה לחלץ את הכוח הסורי מאזור "גשר בנות יעקב." אולתרה הגנה על ידי  טנקים של  גש"ח, צנחנים וטנקים מ"פילון" מכיוון הגשר.  הלחץ לא הגיע אל הגשר, כי ב"נאפח" התנהל קרב טנקים וקרב הבלימה התנהל סביב "חושנייה" ו"יהודייה" עם "אוגדה 210."  זה היה ביום הראשון, גמר יום ראשון ויום ראשון בלילה.  ביום שני התחיל לחץ סורי בגיזרה הצפונית מ"קונטרה" עד "תל שחה".   בגזרה זו עמדה חטיבה 7, עם מה שנותר לה, וכאן היו הקרבות המזהירים ביותר בין טנקים שלנו וטנקים של האויב.  קשה לתאר מה היה.  התקפה אחת של הסורים החלה בשעה ארבע אחה"צ של יום שני ונמשכה שמונה שעות ללא הפסק עם ארטילרית אימים.  למחרת הקרב נספרו בשטח תשעים טנקים שרופים וכפליים כלי רכב אחרים.

  בזמן הטוב ביותר עמדו מול הפירצה הזו 14 טנקים של חטיבה 7, עד שבלילה לאחר שמונה שעות של לחץ כבד ביותר, טנקים סוריים הגיעו כמעט עד לכביש "קונטרה מסעדה."  החלה להסתמן שבירה ועצירה של הסורים ע"י המוצבים, בעיקר 107, שנשארו בעורף הסורים.  הסורים חלפו אותם והמוצב מדווח שהדרגים של התקפה זו החלו פונים מזרחה, והבעיה היתה להחזיק עוד קצת זמן שההתמוטטות תגיע לגלים הקדמיים התוקפים.התקפה זו הייתה משולבת עם הרבה רגלים  וR.P.G.-. (בזוקות מתוצרת בריה"מ), שהגיעו עד לטווחים של חמישים מטר.  באותו זמן החדירו הסורים חיל רגלים גם ב"בוקעתה" בחורשת האלונים, כמו-כן, החדירו קבוצה קטנה של טנקים לכוון "מסעדה."  הם נעצרו על ידי המוצבים שאף אחד מהם לא נפל והטנקים הושמדו.

 יש להבין מה קרה כאן בלחימה ואיזה משחק כוחות היה לנו.  היו רגעים קריטיים. מ679- הועברו הטנקים ל7- כדי לבלום גדוד טנקים שנעו מ"חושנייה" לכיוון "תל-יוסף." ושלושה הטנקים, שהגיעו בשניה האחרונה, מנעו כיתור של "670."  בתנאים כאלה נלחמנו ללא עתודה ביד כדי להפעילה במקום שהזמן מחייב.  ביום שלישי היו "ניקויים" והגיעה "אוגדה 146" מכיוון "רמת מגשימים."   יום של "ניקוי" והכנות ליציאה להתקפה בהרכב שונה לחלוטין.  היא היתה הראשונה שעברה את הגבול ופרצה בגיזרה הצפונית ל"מזרעת בית ג'אן" ו"לתל-שאמס." ובהתקפת לילה נכבשה "תל שאמס" על ידי הצנחנים.  בזה לא תמו המאורעות של של האוגדה. היו עוד כמה קרבות קשים בגיזרה זו, שהסורים לא השלימו עם נפילת הכפרים וכוחות אלה נהדפו ונכשלו למרות שלא פעם אחת הכרעה הייתה על חוט השערה, בעיקר ב"מזרעת בית ג'אן."

יש סברה שמבוטאת בהרבה הזדמנויות, שרמת הלחימה של האויב השתנתה והיא לא מוכרת.  אני חושב שגישה זו סוביקטיבית ומוטעית מיסודה.  סברה שנשקלת מאי שקילת גורמים שבלעדיהם אין להגיע לאמת.  נשקול את העובדות: לסורים חסרים כאלף טנקים, הגיזרה שלנו הותקפה בסה"כ על ידי קרוב ל800- טנקים, בגלים שונים ובזמנים שונים.  השתתפו כל חטיבות הטנקים של הדביזיות המשורינות והרגלים ועוד שלוש דביזיות, בסה"כ כ800- טנקים, שתי דביזיות של חיל רגלים, שתי חטיבות ממוכנות ומאה ועשר סוללות ארטילריה.  מול המסה הזאת עמדו חמישה גדודים שלנו, מפוזרים ממרגלות החרמון ועד נחל גולן, במחלקות, פלוגות ושני גדודים והמוצבים ותשע סוללות ארטילריה.  היוזמה הייתה בידי האויב הסורי, שיצא להתקפה שהכינו הרבה זמן.

ולבוא ולומר שרמתו השתפרה והם תקפו ככה, זו טעות ממדרגה ראשונה. וכי לצאת ולנוע עם הטנקים מול התנגדות מפוצלת… עצם ההרגשה של ההצלחה, אפילו הייתי אומר שהרגשת ההצלחה מהווה את הדחף להמשיך ולנסוע.

רפול מסכם את מהלכי הקרבות במחנה סופה. צילם: אלוני זמורה.

הבעיה היסודית הייתה בעיית היוזמה.  כשהיוזמה וההתלהבות הפנטית הזאת שלהם נבלמה, ברגע שנדלקו להם הטנקים והיו מכשולים, ההתקפה נשברה והחלה מנוסה. הרצון להילחם, כשנתקלו במשהו קשה, הם נשברו. לדעתי, המודל שצריך לשמש אותנו, הוא היחס בין הטנקים הנטושים והטנקים השלמים בשטח. יחס של 2  ל- 1, שני טנקים שרופים ואחד נטוש.  זה צריך לשמש כאמת-מידה לכושר הלחימה שלהם. ברגע שלקחנו את היוזמה בהבקעה, עם שדות מוקשים וטנקים, לא היה לנו הרוג אחד.  ההבקעה החלה ב11:00- בצוהריים והבקענו כבר ב11:15-. מי שנוסע באזור הצפוני ורואה את הביצורים, מוקשים, עמדות נ.ט. (נגד טנקים) וטנקים.  לאחר שלוש שעות היינו מעבר למערך הזה ולא נתקלנו בהתנגדות הראויה לתשומת לב מצד הסורים.

 מי עמד מול מה ואיך קרה?:

 את ההתקפה הסורית הקשה ביותר הדפו 14 צנטוריונים שלא זזו ממקומם. עמדו ונלחמו שמונה שעות, תחת מטר, שקשה לתאר אותו, בארטילריה, עם מעט סיוע ארטילרי וחיל אוויר.  ותראו בשטח כמה עשרות טנקים שרופים וכלי רכב אחרים.  ראינו, כשהגיעו למכשול כמו התעלה והיה צריך להם טנק גישור, החלה מהומה, - טנקים ונגמשים התנגשו אחד בשני וכל המערך מולנו השתבש. וברור מה קרה שם.  לא הייתי רוצה להשתמע כמזלזל באויב.  היו סורים שנלחמו בחירוף נפש.  ב"חושנייה" אומרים, שזה מפקד האוגדה, שנלחם ולא נתן לאוגדה 210 לנהל קרב.  הוא ניהל קרב שאיפשר להם לחלץ את כל הכוח שירד לגשר.  שמענו אותו ברדיו, מחשבותיו ולבטיו. הוא לא עשה רושם מבוהל ולא נתן לאף אחד מאתנו לסגת.  הסמיכו אותו להוציא סרבנים להורג וניהל קשר ישיר עם דמשק.  הם היו במלחמת ששת הימים והיו במלחמת השחרור.  אני לא מזלזל באויב, אולם אני לא מוכן לתת לו קרדיט. עובדה שהובס, הובקע ואנו יושבים אצלו.  היינו יוכלים לעשות  יותר אלמלא מגבלות לא צבאיות.  אני לא יודע אם המצב שונה במצרים.  המצרים עברו עם מאה אלף חיילים ואלף טנקים. – ומה שצה"ל יכול היה להעמיד מולם.  ועובדה שאנחנו בצד שלהם וחולשים שעל קטע חשוב מהמפרץ ועד "איסמעיליה" ואין שום מכשול בינינו לבין קהיר.  ההבדל שאנו יכולים להגיע לקהיר והם לא יכולים להגיע לתל-אביב, למרות בהפסקת האש, כפות המאזניים נטו לטובתנו.

 זה, בתמצית, סיפורה של האוגדה.  לא עסקנו בשחזורים ואני לא יודע אם עכשיו נוכל לנתח כל דבר לפרטי פרטים ומי עשה מה ואיך.  בדבר אחד אני בטוח:  שלולא הגבורה העילאית, ואני אומר עילאית, כי לא הייתה לנו דוגמה למה שקרה כאן.  הנהגים, המטקי"ם (מפקדי טנקים) , הקצינים, החיילים, לולא הם, מדינת ישראל בצפון הייתה מובסת.  איני יודע אם הייתה זו שואה או לא.  אבל אנשים אלה הצילו את מדינת ישראל.   עמדו שמונה -  עשרה שעות תחת אש ולא זזו מהמקום.  הם הצילו את מדינת ישראל מתבוסה ושואה ואיני יודע אם לא הייתה לזה השפעה על מה שהלך בתעלה.  סיימו לנו את המלחמה בהפסקת אש שאיני יודע כמה זמן היא תימשך.  הם לא ישלימו עם התוספת שרכשנו במלחמה זו, כפי שלא השלימו במלחמת ששת הימים. אם העירקים יעזבו אותם, זה ייקח יותר  זמן.  סדרי הפסקת האש עדיין אינם חתומים ואפילו חתומים, אינם מהווים מכשול של כבוד ובודאי במאוחר או במוקדם יפתחו באש.  בתעלה המצב יותר מסובך.  כל צד יושב בצד של השני ויש מעצמות שבסופו של דבר תשפענה על החזק יותר והחזק פחות איך תראה המלחמה.

  לומר ששקט מוחלט – אי אפשר:  הפלנו הלילה שלושה הליקופטרים שלהם.  מעניין שהסורים, אם לפני מלחמת ששת הימים, בעניינים המוסכמים, ברמה הלאומית שלהם, הקפידו מאד על שמירת מוסכמות וגם עכשיו, זה תמיד לצורכי השעה.  זה לא בגלל שאוהבים אותנו או חסים עלינו, זה לצורכיהם.  כזה המצב עכשיו ובהחלט יכול להשתנות תוך יום או שבוע.  צה"ל מנצל זאת להתארגנות, רכישת ציוד: – מבגדי עבודה ועד פנטומים.  כלי נשק מסווגים ומתוחכמים בתחום האווירי, חימוש אווירי, נשק נ.ט., ציוד אלקטרוני, וטילי אוויר טנקים, ארטילריה, תחמושת.  אפשר לומר – כל מה שאנו צריכים. הם מגיעים  מהמטוסים והאוניות בקצב גדול.  לתת דוגמה – אנו מקבלים תחמושת ארטילרית מהאמריקאים: נחת מטוס עם תחמושת והביאו אותו ישר לקנים.  היו סוללות בסוריה שנשארו עם 10 פגזים.  האמריקאים והמדיניות שלהם, -  לשמור אותנו חזקים מהערבים.  חלשים מהערבים, יש לזה פרוש אחד: וזה השמדת המדינה.  יש להם פרוש אחד: – לשמור אותנו חזקים.

  מה זה יעלה לנו בתחום המדיני?  לדעתי בזול לא נצא מזה, לא בלי לחצים ולא בלי מאבקים.  צה"ל מתארגן ומחזיר יחידות ליחידות האם שלהם.  בונה יחידות חדשות, בעיקר טנקים וארטילריה.  טנקים על רכב שלל ו- 60 שמגיעים, טנקים שלל כשירים ללחימה  T-54 ו.T-55- יש  -140.Tו -  - T60   ו- T-62

  ארטילריה: – בונים גדודים חדשים 175 ו-155- מ"מ. נבנו יחידות נ.ט. חדשות. בינתיים יחידות לא אורגניות, שתהפוכנה במשך הזמן כחלק מיחידות רגילות של גולני וצנחנים.  אנו נכנסים למרוץ עם הזמן בשני נושאים: 

א.      אפשרות לפתיחה באש.

ב.      מזג האויר.

  מזג האוויר מדאיג יותר מהאויב. במקרה הזה יש לבנות תשתית במרחב החדש. דרכים, שירותים, מכשולים – והגשם מאחורי הכותל.  אמנם הגשם ישפיע לרעה על שני  הצדדים, אולם בצד שלהם יש תשתית.  עדיין לא ברור מתי ובאיזה קצב ישוחררו מילואים.  למשק כבר הופנו בחזרה מפיקוד צפון 20,000 אנשים ועוד 7000 בשלבים של שחרור וחזרה למקומות החיוניים.  אנשים שכבר לא חיוניים ישוחררו, מבלי לפגוע ביחידות חיוניות

 עד שיתברר המצב אנחנו מאפשרים לאנשים להגיע הביתה לתקופות זמן מוגבלות עד שיתברר מה בעתיד.

  "חטיבה 9" מיועדת להיהפך לחטיבה משוריינת: "טיראן". באיזה הרכב? לא ידוע מתי ולא ידוע מתי יוחזרו גדודי החרמש לחטיבה.  הצנטוריונים יוחזרו ל-171.  הצוותים חוזרים, וטנקים יקבלו כאן. האוגדה תהיה מורכבת מחטיבה 7- סדירה חטיבה 9,  ו- 178.  כולל שירותי חימוש ופינוי נפגעים ששרתו עם אוגדות אחרות. 

  אני מסיים בזה.  נסיתי לתאר. אני בעצמי לא מבין את כל מה שקרה.  ניסיתי לתאר ברפרוף מעל פני השטח. אני לא יודע אם קלטתם וחשתם בעצמכם משמעותה של המלחמה.  אם תהיה לכם הזדמנות לעבור בשטחים ותוכלו לראות בעליל את התמונה הזאת.  אני לא יודע אם ב"מלחמת השחרור", או "קדש" ולא ב"ששת הימים",  לא קרה למדינה הזאת, שגורלה היה תלוי בגבורה של כל כך מעט אנשים. דבר שנתן והשפיע על הגזרות האחרות.  אני בטוח שכל אחד עשה כמיטב יכולתו. 

 אחד הלך לקנות פרה. שאל:

-          "כמה חלב היא נותנת?"

-          אמרו לו: "היא פרה טובה. כמה שיש לה היא תיתן".

-          "כן. אני בטוח שכל אחד, מה שהוא יכול – נתן".

ברמת-הגולן היו לנו 700 חללים ואלפיים פצועים ובזכותם ובזכות אלה היושבים כאן ואלה שהשתתפו ולא יושבים כאן: בזכותם נמנעה שואה ממדינת ישראל.  סה"כ אבדו לצה"ל כאלף ושש מאות חללים וששת אלפים פצועים שמהם כמחצית עזבו את בתי-החולים.  מאה וארבעים נעדרים ומספר דומה של  שבויים.  איננו  יודעים מספר אבדות האויב. יש לנו כשבעת אלפים שבויים, חמש מאות קצינים וחמישים טייסים. שמונה מאות סורים, חמישה מרוקאים וכמה ירדנים.

  אסיים בהודעה ותודה לכולכם ומבקש להתאזר בסבלנות ולהחזיק ולמשוך, למרות הלחצים ולמרות התארכות המצב. 

  הסיסמה שלנו גם במקרה זה נכונה: – אין לנו ברירה אחרת".

( מתוך "ימים של אשמורת 1973")

רשם במחנה סופה:

בין דפיו של ספר בלשי

של אגאטה כריסטי

  

עם ריקה זראי שהגיעה מפריס, ידידת ילדות מירושלים

 

סוף פרק י"ד

 

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים