הסכמי שלום (1993 עד 1998)
( הסכם אוסלו א' (13 בספטמבר 1993) ואוסלו ב' (28 בספטמבר 1995

.בספטמבר 1993 נחתם בוושינגטון הסכם בין ישראל ואש"ף לאחר מו"מ חשאי באוסלו, נורבגיה
עיקרו: הכרה הדדית של ישראל ואש"ף והסדר ביניים לתקופת חמש שנים לקראת הסדר קבע
שייחתם בסוף התקופה. פרטי ההסכם עובדו בהסכם קהיר שנחתם באפריל 1994 ובמימוש שלבו
הראשון הוחל ב-. 1995 הסכם אוסלו והסכם קהיר הסדירו העברה הדרגתית של סמכויות השלטון
.המנהלי לידי הרשות הפלשתינית באזור יריחו ובחבל עזה
פרטי השלב השני עובדו בהסכם המכונה אוסלו ב', ובמימושם הוחל בשלהי 1995 ובתחילת .1996
כאן סוכם על העברת סמכויות השלטון בערי השטחים לידי הרשות הפלשתינית, עריכת בחירת
דמוקרטיות בשטחים וביטול סעיפי האמנה הפלשתינית הקוראים להשמדת ישראל. ע"פ ההסכם
חולקו רוב שטחי הגדה המערבית לשלושה: שטח A ובו כל הערים הפלשתיניות הגדולות, למעט
חברון, פונה ע"י צה"ל ואלפי אסירים פלשתינים שוחררו; שטח ,B שהנסיגה ממנו היתה אמורה
להסתיים באביב ;1996 ושטח C ובו רוב שטחי יהודה ושומרון, לרבות ההתנחלויות ובקעת הירדן
.נותר בידי צה"ל
הסכם אוסלו היה קרש ההצלה לערפאת ולאש"ף, שמצאו עצמם מבודדים לאחר תמיכתם בסאדאם
חוסיין במלחמת המפרץ. גם ממשלת רבין, שהבטיחה לבוחריה הסכם על אוטונומיה עם הפלשתינים
תוך 6-9 חודשים מיום בחירתה, ראתה בו יתרונות מדיניים חשובים לישראל. ההסכם איפשר לערפאת
לבסס את מעמדו הפוליטי כראש הרשות הלאומית הפלשתינית בתמיכת ארה"ב ושורה של מדינות
שהתחייבו לתרום כספים לפיתוח תוכניות בשטחים, ולהגיע להסכם אוסלו ב' בספטמבר ,1995 ובעקבותיו
.גם לבחירות כלליות בשטחים למועצת הרשות הפלשתינית, מעמדה של כוח בזירה הפלשתינית