[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

סיפורה של סדנת נפח בשנים 1984 - 1986 מפי מפקד הסדנא רס"ן ניסים כליפה

@alt@
קישור לאלבום התמונות האישי

ראיון עם מפקד הסדנא רס"ן ניסים כליפה

דברי מפקד הפלוגה רס"ן ניסים כליפה:

ניסים היה מ"פ נפח בדרגת סרן בין השנים 1984-1986, התחיל את תפקידו ביחש"מ כסמ"פ בנפח השנתיים בתקופת מלחמת שלום הגליל עד שנת 1983, עזב לתפקיד אחר בחטיבת שיריון באוגדת 90 שדרשה שיקום ולאחר שנה וחצי חזר כמ"פ נפח. אומר כי הייתה לו זכות גדולה להוביל את הכוח של ביחש"מ במלחמת שלום הגליל, כוח שנבנה משבע סדנאות ומנה 37 כלים והכוח הזה נתן מענה למלחמת שלום הגליל עד שהימלואימניקים התגייסו. לכוח קראו כוח כניפה. הייתה לו זכות גדולה לשרת את הצבא במשך כמעט ארבעה שבועות ולהחזיר את כולם ליחש"מ בריאים ללא כל שריטה וללא כל פגיעה של אף אחד עם המון חוויות של עשייה, עזרו ככל שיכלו וככל שנדרשו למאמץ של שלום הגליל.הם היו אחרי הכוחות, נכנסו לכפר שנקרא נבטייה, כפר זרוע מחבלים היו שם המון גופות של מחבלים ובדרכם הוציאו איתם שיירה של דוברת צה"ל וביקשה שיצטלמו עם המקומיים כדי להוכיח לעולם שצה"ל התקבל באהבה על ידי המקומיים ולא בכעס כפי שמתארים אותנו בעולם. ובאמת יצאו לקראתו נשים וילדים, הנשים זרקו עליהם אורז, הילדות הגישו להם פרחים. ניסים היה על הנגמ"ש ואז מישהו בדובר צה"ל אמר כדי שיראו שאתה המפקד, תוריד את השכפ"צ ויראו את הדרגות שלך ,זה כמעט עלה לו בהורדת דרגה וזה כיכב בכותרת העיתון שבעה ימים. כמובן שבאותה התקופה לא היו פלאפונים ולא ידע. כשהגיע למפקדה, כמה ימים אחרי היה יום שישי וכולם אמרו לו שהוא סלב ולא הבין על מה מדובר ואז הבין שהתמונה שלו הייתה בעיתון ואומר שהכתבה העבירה מסר שגם אנשי החימוש נמצאים אחרי הכוחות גם במקומות הלא כל כך רגועים. ניסים היה איש צבא, חייל ומפקד של חיילים שלמעשה זה השירות הצבאי שלהם, ניסים לא אהב את המילה סדנה כי הם לא באו לסדנה, הם באו לשרת בצבא והיחידה נראתה כמו סדנה, מלא שמן על הריצפה, רעש ועוד דברים שקשורים למכונאות ולמנועים אבל משהו לצד האנושי, איזו שהיא גינה יפה, מועדון, חיי הוואי. החיילים מסיימים את יום העבודה שלהם השגרתי והולכים לחדרים. מה הם עושים בשירות שלהם? ולחזור הביתה ולהגיד תיקנתי מנועים כשכולם מספרים שהיו בתרגילים זה קצת צרם לו והחליט לתת ליחידה נופח של יחידה שגם נעים להיות בה ובעזרת כלי צמ"ה שהיו בצנובר הביאו כמה טרקטורים, יישרו את האדמה, לקח נגד ותיק בשם בן מרגו תושב קרית שמונה ומכיר את הקיבוצים, ניסים צייד אותו בתעודות הערכה, והוא דילג בן הקיבוצים ואסף תרומות. אספו צמחים, מתקני שעשועים ועשו גינה יפה מאוד.

במסגרת איסוף השלל, אספו המון שלל מהמחנות של החיזבאללה והביאו אליו ליחידה המון ברזלים, צינורות ובעזרתם המסגרייה עשו משלל אוייב, גינה יפה ובאמת עשו גינה יפה עם מתקני שעשועים ובריכת דגים, הפכו את המקום למקום נעים שכיף לשבת בו להנאה וכיף. השלב הבא היה בניית המועדון לחיילים, לקחו שלושה חדשים שלא היו בשימוש, פתחו את הקירות והפכו את החדרים חסרי השימוש למועדון אחד גדול. כל איש קבע כולל ניסים תרם מכיסו בכל זאת חיו ביחידה ויש להם משכורת ולחיילים הסדירים אין מקום לשבת בו בערב לשחק סנוקר, לשמוע מוזיקה ולראות טלוויזיה במסך ענק ובאמת קנו ציוד, לאחר שהכול היה פחות או יותר מסודר, הביא משלחת של הועד למען החייל מאזור תל חנן שאימצו אותם בזמנו. ניסים הראה להם את המקום כמה שהוא יפה ורמז להם מסר עבה מה חסר שם כמו מזגנים, שולחן סנוקר ועוד כמה דברים. כמובן ביטון הטבח בישל ארוחה שהשאירה טעם מיוחד, וה"דודות" האלה של הועד למען החייל תרמו להם בלב פתוח את כל מה שהיו צריכים כמו מזגנים, וילונות, מערכת מוזיקה מתקדמת ושולחן סנוקר. אז ניסים דאג לעשות גינה יפה, להקים מועדון ובעיקר תרבות של ערבי יחידה והרגשה נעימה יותר ביחידה.

ניסים זוכר מקרה טרגי שקרה ביחידה שמלווה אותו עד היום, מקרה מוות של חייל שטבע, בחור בשם אליעזר בוחניק היה איש קבע ובזמנו היחש"מ עשו נופש בכינרת, הקימו מאהל והוא היה ממש מחנה נופש עם מטבח ומגורים שכל פעם ירדה לשם פלוגה אחרת, שבע פלוגות. המג"ד הציע לו הצעה שהיה קשה לסרב לה, אתם תהיו הפלוגה שתפנה את המאהל ובתמורה תקבלו סבב נוסף, כמובן שהסכים, וביום האחרון של הפעם האחרונה של השבוע האחרון לנופש, כולם שהו במים והגיע החייל אליעזר בוחניק ז"ל מחופשת רגילה יחד עם בן דודו, נכנסו למים באזור דוגית בחוף גולן, המים היו רדודים, החוף היה שקט ובמהלך השחייה שכולם היו במים, חלקם שוחים, חלקם עם אבובים וחלקם סתם משתכשכים במים, עבר מישהו על קיאק ואמר הרגע ראיתי פה מישהו על אבוב ואז הבינו שמישהו היה על האבוב וכבר איננו, מיד חיפשנו במי מדובר וצללו כל מי שהיה באזור, לצערנו הרב משינו אותו מהים אחרי דקות ארוכות. הגיע טיפול נמרץ, אליעזר נלחם על חייו במשך שלושה או ארבעה ימים ונפטר. זה היה רגע מאוד קשה. היו גם הרבה רגעים טובים אבל אחרי מקרה כזה קצת קשה להעמיד מקרה שמח, כל מקרה אחר לא מתגמד לעומת הצער שהיה. זה חלק "זה היה מקרה קשה ומצער אבל זה חלק מהאחראיות שלך כמפקד". ניסים מזכיר שמועה האומרת כי בחוף לא היה מציל ולכן הבחור טבע, אך מצ"ח פתחו חקירה, בדקו את העניין ונמצא שהכול היה תקין ולפי ההוראות.

ניסים לא חיכה להוראות של מצח, השמועה שבגלל שלא היה מציל נלקח חייו של אליעזר הייתה מאוד קשה למשפחה. ניסים ליווה את המשפחה יום יום, גם בבית החולים וגם בשבעה, הוא שמע אמירות קשות ובצדק, ניסים טוען שהוא לא דן אדם בשעה שהוא בוכה על הבן, שאנחנו אשמים בזה שלא עשינו מה שצריך לעשות בשביל להציל אותו וחיכיתי שהשבעה תסתיים ופנה לבן המשפחה ד"ר בוחניק מרצה בבר אילן שהוא האח של האימא, ניסים שוחח איתו ,שיתף אותו בכל התהליך, סיפר לו את כל הסיפור ואמר לו שהוא ישמח אם יינתן לו את האפשרות להביא את כל האנשים שהיו באירוע הזה מהרגע הראשון ועד האחרון, כולל המציל ,כולל החיילים שניסו למשוט אותו, כולל מי שהוציא אותו מהמים, ואתם תעשו תחקיר לא של מצ"ח, תשאלו בעצמכם את כל השאלות והם הסכימו, הביא את כל קבוצת החיילים שהיו קשורים לאירוע והם סיפרו את הסיפור האמיתי, האותנטי כפי שהוא היה ואי אפשר לתקן את הכעס והעצב אבל לפחות האווירה השתנתה, שלא היה מחדל ולא התנהגנו שלא באחראיות. המציל שוחח איתם וסיפר את כל המהלכים שעשה וגם מצ"ח הוציא לבסוף דו"ח שהכל היה תקין אבל הפצע הזה עדיין נשאר פתוח גם לאחר הרבה שנים.

קצין שבעיני ניסים הוא קצין מוערך זה אחד שרואה קודם כל את החיילים ולא חושב על הקידום האישי שלו, איך הוא יוצא מהתפקיד הזה וזה אומר שלפעמים צריך לקחת קצת סיכון ברמה שאתה לוקח על עצמך סיכון אישי שהמטרה שלו הוא לקדם את ההרגשה האישית של החיילים. למשל, היה לניסים חשוב שתהיה אווירת יחידה טובה וקבע נוהל שכל שמחה, כל אירוע של אחד מהחיילים לא משנה אם הוא קבע או סדיר, הולכים אליו קבוצה גדולה של חיילים. ניסים טוען שהשיא היה שאחד החיילים שגר בבאר שבע קראו לו קבלו והוא היה אמור להתחתן וסיפרו לניסים שהחייל היה עצוב ומדוכדך ממש לפני היציאה לחופשת החתונה שלו, ביקש שיבוא אליו ושאל את החייל למה הוא ללא מצב רוח, החייל שיתף אותו ואמר אתה גרמת לנו לשמוח בשמחות של כולם ואנחנו הולכים לאירועים אוטובוס ולפעמים שניים לשמח ואני אתחתן בבאר שבע ומי יבוא אליי? ניסים שאל אותו כמה חיילים הוא ירצה שיגיעו לחתונה והחייל ענה שכל החברים שלו, ניסים ביקש ממנו לעשות רשימה של מי הוא רוצה שיגיע, החייל עשה רשימה שמונה כארבעים חיילים וניסים הבטיח לו שכל החיילים שמנה, יגיעו. ניסים שלח אותם כקבוצה לים המלח, למאהל כדי שלא תהיה נסיעה משעממת, עשו חצי יום כיף, ניסים תיאם חדרים בבית החייל, הקבוצה הלכו להתארגן, התקלחו ונסעו לחתונה לשמח וחזרו. פה ניסים לקח על עצמו אחראיות שקבוצה גדולה של נגדים וחיילים מהמחלקות לא היו ביחידה כי לצאת לחתונה בים המלח, בדרום, זה אומר לצאת מוקדם בבוקר. בסופו של דבר זה היה נוהג ותרם לאווירה עד היום, ניסים לא נמצא ביחש"מ כ35 שנים, הוא משוחרר מינואר 1987 ועד היום הם קבוצה של כ30-40, נפגשים בכל האירועים של כולם. יש להם קבוצת וואטסאפ שנקראת משפחת הרק"ם שהיא חיה ונושמת יום יום, איחולים של שבת שלום, חג שמח, ימי הולדת ונפגשים באירועים של כולם, זה לא כי יש איזה שהוא נוהל או שזה חובה, זה פשוט הפך להיות כיף. ככה אני חושב שקצין צריך להיות. לחשוב איך הוא נותן לחייל בפן החוויתי כי את השירות שלו הוא יעשה, הוא יצא לשמירות בלילה, הוא יצא לחוליות, יחזור באמצע הלילה מתיקון טנק אבל הוא גם רוצה להרגיש שעבר חוויה בשירות. לצערו, לא כולם ראו עין בעין את הדברים כמו שתיאר מקודם.

מלחמת שלום הגליל הייתה בשבילו חוויה משמעותית מהשירות בכלל, הם בחרו את הסיירת מכל הפלוגות, את אנשי המקצוע הכי בכירים ואמרו לניסים שהוא הולך לכשבוע ימים עד שהמילואימניקים יתגייסו, ובאמת המילואימניקים התגייסו אבל בינתיים הסתבר שצה"ל החליף טנקים מטנק "שוט" לטנק מרכבה ואנשי המילואים של החימוש לא ביצעו את ההסבה אז ביקשו מהם להישאר עוד שבוע ואכן נשארו, כל יום הגיעו בפלוגת טנקים אחרת שניהלה קרבות כל היום, אחרי הצהריים הגיעו לפלוגה, בוחנים את כל הטנקים, מתקנים אותם ומחזירים אותם ליום לחימה חדש, ככה עברו את כל הפלוגות שלחמו. התמונה שעולה לו בזיכרון שאמירם לוין, היום אלוף, היה מג"ד 71 והוא פיקד על הגדוד שלו בכיבוש כפר, ממש מעל שדה התעופה בביירות, והיו שם טנקים תקועים והביאו אותם לכפר הזה, בחר קבוצה של חיילים והלכו ביחד עם סיירת מטכ"ל לתקן את הטנקים שנפגעו. בדרך אחד הנגמ"שים פרס זחל, הזחל שלו נפרס ויצאו לתקן אותו, בזמן שהם תיקנו נפתחה עליהם אש קשה מתוך השיחים, הייתה חוויה לא נעימה, אחד החיילים האופטיקאי, המכשירן, צעק. הוא עמד שני מטר מול ניסים והסתכל לו בעיניים.

ניסים מספר שהייתה חוויה שבהחלט מלווה אותם, באחד הערבים הם חנו ליד מבנה מגורים נטוש ואחד החיילים ששמר בלילה הגיע אליו לנגמ"ש וסיפר לו שיש רעש מוזר באחד המבנים והם נגשו ביחד על על פי נוהל "מצב דומם" ובאמת נשמע רעש לסירוגין של מישהו שמנסה ללכת, ניסים נכנס יחד עם החייל ונגד שהיה איתו, הם היו מוכנים להפתעות ואז הם מגלים כבש שהיה בתוך המבנה והוא היה פצוע. בבוקר הוא נכנס לראות במה מדובר וראה שהיה שם דיר של כבשים שחטף הפגזה של צה"ל וחלק מהבעלי חיים שהיו שם נפגעו, ניסים מיד קרא לנציג המושבים – ברנס, הוא גר במושב שומרה והיה לו עדר כבשים פרטי, הוא הגיע, טיפל בכל הכבשים וניסים נתן לו רעיון שהוא לא היה חוזר עליו היום, הוא אמר לברנס לבחור כבש אחד ולשים אותו על הנגמ"ש ונצעד איתו לאורך כל המלחמה כמו סוג של קמע וכשנצא בריאים ושלמים נחשוב מה לעשות עם הכבש ובאמת כך היה. ברנס היה מופקד על הכבש וכשהם היו עוצרים לחנייה ברנס היה מוציא אותו לטיול כמו שמוציאים כלב וכשהם חזרו הם הוציאו אותו איתם כי היה להם קשה להיפרד ממנו. לימים החברה החליטו שהופכים את הכבש לסטייקים על הכינרת והופכים את היום הזה ליום של הודיה ולסוג של קריאת הגומל שהם יצאו כולם בריאים ושלמים. לכבש קראו "גלילי" על שם מלחמת שלום הגליל.

סדנת הרק"ם תיקנו את כל הרק"ם בגזרה – טנקים , תותחים, ארטילריה. בזמנים האלו היה את פיתוח טנק מרכבה 3 שהם ליוו את הפיתוח יחד עם רפ"ט שזה – "רשות פיתוח טנק" עם המהנדסים ממקחש"ר והם היו מבצעים את כל הניסויים יחד איתם כדי לבחון את התאמת הטנק לשדה העתידי ואז גם הכניסו את כל אמצעי הראיית לילה בתוך הטנקים והסדנה שלהם הייתה יוצאת בחוליות להתקין את האמצעים הללו בטנקים. לאמצעי לראיית לילה קראו אורנית. בנוסף ליוו אותם המפעלים "אל הוק" ואלביט שפיתחו את האמצעים האלה, וזו הייתה בהחלט חוויה מקצועית, אישית וטכנולוגית.

ניסים מספר שמלחמת שלום הגליל חישלה אותם וביגרה אותם כלומר לחוש את הצבא במובן הרחב של המילה, לא כמו שהוא הזכיר מקודם "מוסך" או סדנה, אלא גם המלחמה שהביאה לידי ביטוי את המוכנות שלהם, את מה שהם מתכוננים אליו כל הזמן, להכין את הציוד, להכין את האנשים גם כחיילים, גם כאנשי מקצוע וגם כלוחמים כשצריך.

סדנת הרק"ם הוגדרה כסדנה של האנשים שהצבא החליט שהם מתאימים יותר מבחינת יכולת מקצועית והפנה לשם אנשים באיכות טובה והם הוגדרו כסדנה מובילה, כסדנה שהתמודדה עם אתגרים מאוד משמעותיים. הוא היה גאה להיות מפקד של אנשים, אנשי מקצוע אתגריים.

ניסים מוסיף שהוא פיקד על סדנה של טנקים אבל הוא מעולם לא ידע איך מניעים טנק כי הוא היה איש ארטילריה, והוא סמך יל האנשים שלו ואפשר להם לעשות את העבודה, לדאוג להם למה שהם צריכים, לדאוג להם להרגשה טובה והם עשו את הכל בצורה נפלאה.

ניסים מספר שיש הבדל דק בין מקרה שנגמר טוב ומקרה שנגמר באסון נוראי. זה היה הלילה הראשון או השני של המלחמה והודיעו לו בקשר שיש פלוגה של משאיות תחמושת שהתברברה בשטח ולא יודעים איפה היא ובדרך לצידון הוא מזהה קבוצה של משאיות, עצר לידן, אכן זיהה שזה אלה ואמר להם להצטרף אליו לשיירה, עשו חניון לילה באיזשהו מקום, בבוקר התעוררנו ורובם היו אנשי מילואים נהגי המשאיות והם סיפרו חוויה שהם לקחו מזכרת מהמלחמה. אחד הנהגים האלה במקרה היה גיסו של ניסים וכשהוא זיהה את הקול שלו וקרא לו הוא מספר שהם לקחו מזכרת מהמלחמה, ניסים שאל מה המזכרת אז הוא אמר לו שיש ברצפה כל מיני דברים כאלה וניסים ביקש ממנו להראות לו והוא מראה לו פצצת מצרר שצה"ל לפי מקורות זרים ירה על המחבלים והתכונה של המצרר זה שהוא נופל על הקרקע, מנתר בערך 60 ס"מ ומתפוצץ וכל מה שנמצא בגובה 60 ס"מ מתרסק, אבל כמו כל פצצה יש גם נפלים ומה שהחיילים האלה לקחו זה היה נפלים שלא התפוצצו והמצרר שלא התפוצץ זה אנטנה קטנה שכל נגיעה בה מפעילה את הפצצה והוא מזכיר שמדובר במשאיות תחמושת שבתוכם נמצאים המצררים האלה שהמילואימניקים שמו אותם בפנים לקחת מזכרת. ניסים הבין שזה רגע שבו אתה חייב לאסוף את עצמך ולחשוב איך יוצאים מהמצב המסוכן הזה, הוא אסף את כולם והסביר להם על המזכרת הזאת – "עמדתי ליד מחבל הרוג שרגליו נקטעו בגלל פצצת המצרר שהתפוצצה ולזה היא גרמה, הפצצה שלקחתם לא התפוצצה" ניסים ניגש משאית משאית ביחד עם המילואימניקים והוציא את כל הפצצות בזהירות רבה. הם עזבו את המקום מבלי שאף אחד נפגע. ניסים אמר שהיום לא בטוח שהוא היה עושה את זה שוב אבל באותו הרגע הוא עשה את מה שצריך לעשות.

קישור לאלבום התמונות - קישור

מטה סדנת נפח

מראיינת רס"ל טל פרץ מגדוד 703 'גליל גולן'

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online