דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

שנת 2011 - הנצחת נופלי מצל"ח

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 16/10/2011

תאריך האירוע: 2011-01-01

מספר צפיות: 3840


הנצחת הנופלים

משנת 2004 הועמק הטיפול במורשת מצל"ח ובאותה שנה התקיים כנס של יוצאי מצל"ח לדורותיו בהיכל הספורט בראשון לציון בנוכחות כל מפקדי מצל"ח בעבר ובהשתתפות ר' אט"ל, האלוף אודי אדם.
מפקד מצל"ח דאז, אל"ם גלעד רז, הקים ועדת היגוי למורשת היחידה, ומינה 6 צוותים לאיסוף וריכוז החומר בנושא המורשת, כאשר כל צוות נדרש להתייחס לעשור מסויים, החל מהקמת צה"ל. במסגרת הפעילות רואיינו מפקדי מצל"ח לדורותיהם, נאספו תמונות מאלבומיהם של מפקדי וחיילי היחידה בעבר ובהווה, ונאספו סיפורים רבים, אשר נשזרו למסכת אחת של תולדות הטיפול בציוד לחימה בצבא. א.ע.צ אליעזר רוזנפלד ריכז את פעילות התיעוד ואיסוף המידע והתמונות.
בשנת 2005 החלו בהקמת חדר מורשת ביחידה.

חנוכת חדר מורשת
על בסיס החומר הרב שנאסף, הוקם במפקדת מצל"ח חדר מורשת, אשר נחנך ביולי 2007 בהשתתפות ר' אלר"ם וכלל מפקדי מצל"ח לדורותיהם בעבר ובהווה. בחדר המורשת הוקמה תערוכת קבע המנציחה את ההיסטוריה של הטיפול בציוד לחימה מאז מלחמת 'השחרור' ועד היום. מסמכים ותמונות המשקפים את שנות הפעילות של המרכז מוצגים לעין המבקר. בחדר ניתן גם לעיין בספרי העשורים, אשר משקפים את ההיסטוריה של מצל"ח בכל עשור.
פעילות זו היתה נדבך נוסף בשימור זיכרון "דור המייסדים" ובלימוד היסטוריית מצל"ח למען הדורות הבאים.

חנוכת חדר מורשת בנוכחות ר' אט"ל, האלוף אבי מזרחי, שנת 2007

למצל"ח 29 חללים בשיוך חילי חימוש.
כלל יחידות מצל"ח לוקחות חלק פעיל ביותר בפרויקט חיילי "קשר של קבע" שמטרתו הינו חיזוק הקשר בין המשפחות השכולות למצל"ח. במסגרת הפרויקט כלל הנגדים המלווים את המשפחות מבקרים אותם בביתם בפתחי החגים פסח וראש השנה ובמהלך הביקור מעניקים גם שי בשם מפקד החיל. בנוסף מלווים המשפחה בטקס התייחדות חילי, נציגות ביום הזיכרון בביתי העלמין לצד הקבר ונציגות באזכרות השנתיות- בדרך כלל בליווי השלמת מניין. כלל אנשי הקבע שמלווים המשפחות מבצעים הפעילות תוך רגישות שליחות ומייחסים חשיבות רבה למעמד ולפעילות. כלל חללי מצל"ח בשיוך חילי חימוש מוזכרים בחדר מורשת מצל"ח. במהלך שנה"ע 2012 מתוכנן יום משפחות שכולות.


הנצחת נופלי היחידה
דפי החללים הינם חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הביטחון.

    אברמוב, יעקב (ז'קי)

בן אדולף ורגינה. נולד ביום י"ט בסיון תש"ח (26.6.1948) בסופיה, בירת  בולגריה, ועלה לארץ עם משפחתו בהיותו בן חמישה חודשים. הוא למד בבית-הספר היסודי על שם וייצמן ביפו ובבית-הספר התיכון "גאולה" בתל אביב. הוא גויס לצה"ל בשבוע הראשון של חודש מאי 1966 והוצב לחיל החימוש. בספטמבר 1970 הצטרף לצבא הקבע. ביום א' באייר תשל"ב (15.4.1972), נפל סמ"ר יעקב בעת שירותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. לאחר נופלו נולד בנו יעקב.
 

 

 

  אזולאי, אביאל עומרי


בן אליס ומרדוש. נולד ביום ה' בסיוון תשמ"ד (4.6.1984) בבאר שבע, אח לנטלי, שלומי ואדית. גדל בשכונה ד' בבאר שבע, למד בבית-הספר היסודי "אלומות", בבית-הספר לחינוך סביבתי, ובתיכון מקיף ד' בעיר. אביאל עומרי גדל והיה לצעיר אוהב אדם וטבע. בצניעות ובביישנות ידע להעניק
אהבה אינסופית למשפחתו ולחבריו. "כמו הים שאהב," מספרת סיגל, בת דודתו, "המטרה שלו היתה תמיד האופק, עד הקצה, עד הסוף." השמחה שמעולם לא נמוגה מעיניו, החיוך שלא מש מפניו, הנתינה שלו, הרבה מעבר למצופה מנער מתבגר, ויכולתו לעודד, לתמוך, לעזור ולהוביל כשצריך - כל אלה איפיינו אותו ועשוהו אהוב מאוד על כל סובביו. אהבתו הגדולה של אביאל עומרי היתה נתונה לטבע. אהבה זו ליוותה אותו לכל אורך חייו, והתעצמה כשלמד בבית-הספר לחינוך סביבתי. מגיל צעיר גידל בעלי חיים וטיפח אותם. היו לו יונים שגידל בשובך, ציפורי שיר וסוס, עליו היה דוהר שעות במרחבי הנגב. בחודש אוגוסט 2002 התגייס אביאל עומרי לצה"ל, ושירת בבסיס אחסנה באזור הדרום. ביום א' בטבת תשס"ג (6.12.2002) נהרג אביאל עומרי בתאונת-דרכים בבאר שבע והוא בן שמונה-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
ספדה לאביאל עומרי חברתו, לירז:
"אומרים שאת הטובים לוקחים. הייתי רוצה שתהיה פחות טוב, ותישאר פה איתי..."  כתבה טלי, אמה של לירז: "אני בטוחה שכמו שהיית יחיד ומיוחד בעולמות התחתונים, אתה כזה גם בעולמות העליונים... "
דודו, חבר ילדות של אביאל עומרי: "עולות לי דמעות, כי אהבתי אותך באמת וקשה לי להשלים עם זה שנסעת לטיול ארוך, שלא תחזור ממנו."
כותב מישל, אחד מחבריו: "הנר שלך תמיד דולק אצלי בפנים בלב, החיוך שלך, הקול הרם שלך, השירים שלך, הדיבור המקסים שלך. אתה מלווה אותי לכל מקום, בלילה וגם ביום, בטוב וברע."

 
 
 

  אלוני, שאול

בן ניסן וחביבה. נולד ביום י"ט בתשרי תש"ח (3.10.1947) בטהרן שבאירן.  עלה ארצה בשנת 1949 עם משפחתו שהתיישבה במושב מסלול שבנגב. הוא למד בבית-הספר היסודי שבמושב וסיים את לימודיו בקבוצת כנרת, אליה עבר להתגורר כילד-חוץ, בהיותו בן 12.  שאול היה נער ערני, אהב מאוד את הטבע, הרבה לטייל וגילה מידה רבה של עצמאות. בקבוצה קנה לו חברים רבים וראה תקופה זו כתקופה היפה בחייו. בן  16 חזר אל משפחתו, שעברה להתגורר בתל-אביב. התחיל לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה הענפה, כשהוא משלים את לימודיו בשיעורי-ערב בבית-הספר המקצועי 'אורט' שברמת-גן, במגמה של מסגרות.  שאול גויס לצה"ל במחצית פברואר 1965 והוצב בחיל-התותחנים כאיש-חימוש. הוא השתלם בקורס-נשקים ושירת כנשק וכאחראי לנשקייה. כשסיים את השירות הצבאי הסדיר בדרגת סמל, התנדב לצבא-הקבע ושירת בו עד יומו האחרון. היה חייל אחראי ומסור לתפקידו, יעיל בעבודתו, מסודר וממושמע בהתנהגותו. התקדם בתפקידו והוענקה לו דרגת רס"ר. שימש דוגמה לפקודיו ביזמתו, בהגינותו ובהקפדתו על שמירת רכוש צה"ל.  בשנת 1974 נשא שאול לאישה את לידה. כעבור שלוש שנים נפל בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים, שלוש אחיות ושני אחים.  במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כותב מפקדו: "שאול היה דמות של חייל ומפקד למופת, ועל-אף המגבלות הרפואיות מילא כל משימה שהוטלה עליו".  הוריו תרמו לזכרו ספר-תורה לבית-הכנסת 'גבעת רפאל', ושמו נחרת על לוח-הזיכרון של בית-הכנסת 'אחדות' שבשכונת התקוה. אשתו, לידה, הנציחה את זכרו במנורה הדולקת לזכרו בבית-הכנסת 'עולי אירן' שבפרדס-כץ.
 

   אפלבלט, אמיר

בן אסתר ויוסף. נולד ביום י"ט בתשרי תשכ"ה (25.9.1964) בתל אביב, בן  למשפחה בת שני ילדים. אמיר למד בבית-הספר היסודי "ניצנים" ובחטיבת הביניים ב"אליאנס", שניהם ברמת אביב, ובתיכון עירוני י"א בתל אביב. כשהיה  אמיר כבן שנתיים, נהרג אביו יוסי, קצין שריון, בקרבות מלחמת ששת הימים, והאסון הטביע חותמו על ילדותו. אמיר היה נער מנומס, רציני ומופנם. מוריו וחבריו העריצו אותו על בקיאותו הרבה בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה ותרבות יוון. היה תלמיד מעולה וחובב ספורט, ובעיקר כדורסל. אמיר התגייס לצה"ל בפברואר 1983. הוא שירת כמחסנאי טכני ביחידת חימוש בערבה, מילא את תפקידו במסירות וזכה להערכת מפקדיו וחבריו ליחידה. לאחר השחרור, למד שנה היסטוריה ותרבות קלסית באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות לחייו עבד במחלקה לחזות פני העיר בעיריית תל אביב, שם סייע רבות בעצה טובה ובמעשה לחבריו לעבודה, רבים מהם עולים חדשים. במשך עשר שנים הקפיד אמיר לצאת לשירות מילואים, ושימש כמחסנאי ופקיד טכני בבסיס אחסנה של חיל החימוש, לשביעות רצונם המלאה של מפקדיו. אמיר נפל בעת מילוי תפקידו, ביום י"ט בסיוון תשנ"ו (6.6.1996). בן שלושים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו אם ואחות - אורנה. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.

 

   בירנבאום, שמואל

בן צבי ואסתר, זיכרונם לברכה. נולד ביום ח' באלול תרפ"ה (28.8.1925)  בפוטניק שבהונגריה. עלה ארצה בשנת 1948. שמואל, שהיה בן למשפחה דתית  מבוססת, למד בבקרים בבית-הספר הכללי שבעיר-הולדתו, ואחר-הצהריים  הקדיש את זמנו ללימודי יהדות, שאורגנו על-ידי הקהילה היהודית. הוא חונך על אהבת היהדות, ומילדותו היה חבר בתנועת- הנוער 'בני-עקיבא' שבהונגריה. בתקופת  השואה נרצחו הוריו ושתי אחיותיו. גם שמואל שהה במחנות-העבודה, אך הוא ניצל. כשבא הצבא הרוסי והגרמנים נסוגו, חזר שמואל לעיירת- הולדתו. בשנת 1948 עלה לישראל. כאן נשא שמואל לאישה את סימה והקים בית חם ונעים.   כעבור זמן נולדו להם בן ושתי בנות. שמואל היה אדם דתי והחדיר בחבריו את רוח הדת והמסורת. הוא הקפיד תמיד להתפלל שלוש פעמים ביום ושמר ככל-האפשר על קיום המצוות. שמואל גויס לצה"ל בשנת 1948 והמשיך את שירותו בצבא-הקבע עד יום-מותו. הוא מילא תפקידים רבים במשך שירותו בצה"ל, כמחסנאי לחלקי-חילוף וכמדריך ובוחן בקורס מחסנאים ופקידים טכניים. בשנים האחרונות לחייו היה ראש מדור קטלוגים בחיל-החימוש והועלה לדרגת רב-סרן. שמואל אהב מאוד את עבודתו והתמיד בה ללא-לאות. הוא עזר תמיד לפקודיו ולחבריו לעבודה, ועבד עמם בצוותא. הם אהבוהו וגמלו לו במסירותם כצוות-עבודה. בעת שירותו הקדיש שמואל שעות רבות לקריאת ספרים ולחקר כתבי-הקודש. גם כשהיה כבר אב לשני ילדים, המשיך ללמוד בבית-ספר תיכון-ערב וסיים בהצלחה את בחינות-הבגרות. בצה"ל השתלם בקורס לטכנאים מוסמכים בתעשייה ובמנהל. הוא הצטיין בשקידתו בלימודים וקיבל תמיד ציונים גבוהים.  ביום י"א בתשרי תשל"ז (5.10.1976) נפל שמואל בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבבית-העלמין בפתח-תקווה. השאיר אחריו אישה, בן, שתי בנות, שתי אחיות ואח.
במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "תכונותיו הנפלאות של שמואל - השקט הנפשי והאמונה העזה באלוקים ובאדם - אפיינו אותו והדביקו את כל הסובבים אתו. מסור ונאמן היה לתפקידו. הידע הרב שצבר וזיכרונו המופלא עמדו לרשותנו בכל-עת, גם בהיותו רחוק מאתנו. הוא התמיד בכל מעשה שהוטל עליו ולא הסתפק בהישגים בינוניים. תמיד שאף והשיג את השלמות, את הטוב ביותר. במרוצת השנים למדתי משמואל פרקי תורה והלכה, ושיחותי עמו היו מעניינות ומהנות כאחד. אהבנו אותו והוא יחסר לנו. דמותו תלוה אותנו תמיד".
משפחתו הנציחה את זכרו בלוח-זיכרון בבית-הכנסת 'שונה הלכות' שבפתח-תקווה.


 

  בלין, שרגא-צבי ("פייוולה")

בן ירמיהו וטובה. נולד בשנת תר"ץ (1930) בעיר ריטובה שבליטא. בהיותו בן  שש עלתה המשפחה לארץ אלא שאחרי שנתיים של אי-הסתגלות נאלצה לחזור לליטא. התחיל את לימודיו בבית-ספר יסודי עברי בעיר-מולדתו. בפרוץ מלחמת- העולם השניה נמצא בגיטו קובנה. לאחר שאביו ואמו נרצחו בגיטו קובנה לנגד  עיניו הוא נשלח לדכאו, שם הועבד עבודות-פרך והוכה מכות קשות - והשתתף  בתהלוכת-המוות. אנשי הבריגדה היהודית הוציאוהו ממחנה-הריכוז בגרמניה והעבירוהו לבלגיה; משם חזר לארץ באופן ליגלי. בארץ המשיך את לימודיו במסגרת "עליית-הנוער" בקיבוץ רמת-השופט. היה חבר קיבוץ יחיעם והמצור בימי מלחמת-הקוממיות עבר עליו שם. גויס לצה"ל בפברואר 1948. ביום כ"א באייר תשי"א (27.5.1951) נפצע בשעת מילוי תפקידו ומת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

 

ברקו, יעקב (קובי)*

בן אסתר וצבי. נולד ביום י"ח בתמוז תשי"א (20.8.1951) בשכונת קרית-אליעזר בחיפה, בן יחיד להוריו. מאיר למד בבית הספר היסודי 'דרוד' ולאחר- מכאן סיים ארבע שנות לימוד בתיכון בסמ"ת במגמת החשמל, בציונים גבוהים מאוד. הוא גוייס לצה"ל באמצע אוקטובר 1969. בתקופת שירותו הצבאי עשה תפקידים רבים. הוא שירת בקונטרה, בעוצבה 'ברק', היה מפקד סדנה, קצין חימוש פיקודי בפיקוד הצפון וכמשך שנה וחצי לערך היה סמג"ד בלבנון. חבריו קראו לו ירדן. הוא ראה בצה"ל עבודת שליחות והשקיע את כולו בצבא, על חשבון חיי המשפחה שלו. הוא היה נכון ומסור תמיד, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו בעקשנות, במקצועיות ומרץ, ידע להסביר יותר טוב מכל אחד אחר את צורכי ההגנה הנדרשים בגבול הצפון. הוא רתם מערכות טכניות ופיקודיות שונות על מנת לממש את תוכניותיו. הוא השתתף במלחמת יום כפורים שלום-הגליל. לאחר-מכן יצא ללימודים באוניברסיטת תל-אביב ולמד ארבע שנים וסיים תואר ראשון בהנדסת מכונות בשנים 1986- 1988. היה אחראי לבניית הגדר המערכת בגבול הצפון. היה אהוב על חבריו וזכה להערכה רבה. הוא שימש בתפקידי פיקוד ומטה חשובים ובכירים והצטיין במיוחד במסירות ואחריות. חבר וידיד היה כולם, מקטן ועד גדול. ביום כ"ה באייר תשמ"ח ( 12.5.1988 ) נפל בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים טראגית נקטעה דרכו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי "חוף- הכרמל" בחיפה. השאיר אחריו אישה - רות ושני ילדים - שגיב ואורטל.
 * דף החלל נכתב על ידי מפקדת קצין חימוש ראשי.

 

  גולדווייס, אורי-פישל

בן פולה ומשה. נולד ביום י"א בתשרי תש"ז (6.10.1946) בגרמניה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1949. למד בבית-ספר יסודי ברחובות והמשיך את לימודיו בבית-ספר תיכון בעיר. לאחר-מכן למד בבית-הספר הטכני בחיפה את מקצוע האלקטרוניקה. הוא גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1970. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מפ"טי קשר הוצב ליחידות שדה ועורף של חיל הקשר. לפי הערכת מפקדיו היה "מסור לתפקידו ושולט בו, נוח לבריות וער לנושא שמירת רכוש צה"ל". במהלך שירותו השתלם בקורס מש"קי ציוד קשר. בשנת 1970 הוא התנדב לשירות בצבא הקבע. חבריו ליחידה מספרים:
"הוא היה ממושמע, בעל ידע מקצועי, זכר בעל-פה מספרים קטלוגיים, קפדן בשמירה על ציוד, ממש תענוג לעבוד איתו. היה פעיל גם מבחינה חברתית: מארגן מסיבות, מרבה לשוחח על כדורגל".
ומוסיפה רעייתו:  "אורי חובב ספורט מושבע, אוהד קבוצת הכדורגל של הפועל פתח תקווה. יחדיו צפינו בסרטים ובילינו במועדונים."
הוא הועלה לדרגת רב-סמל וקיבל את אות השירות המבצעי. אות מלחמת יום-הכיפורים ואות מלחמת שלום-הגליל. בשנת 1973 הוא נשא לאישה את שרונה והם בנו את ביתם בפתח-תקוה. הם חבקו את בנם אלעד ולאחר תלאות רבות הגיעה המשפחה אל המנוחה והנחלה. דווקא אז המר להם הגורל. ביום כ"ט באייר תשמ"ו (7.6.1986) נפל אורי-פישל בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בפתח-תקווה. השאיר אחריו אישה, בן, אם ואח - צבי. לאחר מותו קיבל תעודת הוקרה וכבוד על שירותו בקבע. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "פישל ז"ל שירת ביחידה כשמונה שנים. עשה עבודתו נאמנה, באחריות ובמסירות, לעולם לא התלונן על קשיים ונרתם ברצון לכל משימה. בתקופת שירותו תחת פיקודי בבסיס ציוד קשר מרחבי רפידים דאג שהציוד יגיע בזמן ליעודו, וזאת במחיר ויתור על מנוחה ונוחיות. פישל היה גם חבר טוב וכך הוא יחרט בזכרוננו."

גורפינקל, דב *

בן שמעון ורחל. נולד ב - ד' בסיון תרפ"ד (6.6.1924) בעיר בוריסלב שבפולין. בשנת 1944 הצליח להימלט משואה שהשתוללה באירופה והגיע ארצה. מיד עם עליתו ארצה התגייס לצבא ועבר הכשרת צבאית בחיל החימוש. במהלך שירתו הצבאי פגש את אשתו שרה והקים עימה בית בישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים.דב שירת נאמנה את צה"ל והמדינה במשך עשרים ושמונה שנים. קודם לדרגת רס"ר במסגרת תפקידו בצריפין בבסיס האחסנה.נפטר ב- י"ג באלול תשמ"ד (10.9.1984) ונקבר בנס ציונה .

* דף החלל נכתב על ידי מפקדת קצין חימוש ראשי.

 

   גלבר, מרדכי

מרדכי, בנם של גיטל וחיים, נולד ביום כ"ד בסיוון תרע"ה (6.6.1915)  בפולין, בעיר טרנופול שבגליציה המזרחית (כיום במערב אוקראינה). סיים בעירו בית ספר עממי. בהמשך, למד את מלאכת הסנדלרות. מרדכי התגייס לצבא הפולני בשנת 1936 ושירת בו כשנתיים. בשובו נישא. לו  ולרעייתו נולדו שני ילדים.  עד מלחמת העולם הראשונה הייתה טרנופול כלולה בגליציה שבשלטון  אוסטריה, ובין שתי מלחמות העולם נשלטה בידי פולין העצמאית. יהודים ישבו בה מאז ייסודה, וזמן רב היוו רוב בין תושביה. ערב מלחמת העולם השנייה, אז סופחה העיר לברית המועצות, חיו בה כ-18,000 יהודים.
לאחר כיבוש העיר בידי הנאצים, ביולי 1941, נרצחו אלפים מיהודיה בשורת פוגרומים. מאות יהודים נלקחו לעבודות כפייה. קהילת טרנופול חוסלה בקיץ 1943 במחנה ההשמדה בלז'ץ.  מרדכי איבד את כל משפחתו בשואה. אשתו ושני ילדיו נספו בגרמניה, הוריו נשלחו למחנה השמדה. לאחר שכל עולמו חרב עליו, הצטרף בשנת 1942 לצבא האדום, צבא ברית המועצות, ולחם בגרמנים.  לאחר המלחמה נשאר מרדכי באירופה זמן מה, ובשנת 1948 עלה לארץ מאיטליה באוניית מעפילים.  זמן קצר לאחר עלייתו, במחצית ספטמבר 1948, גויס לצה"ל והוצב בגדוד השביעי של חטיבת "הנגב". קרוב לעשרה חודשים שירת בנגב, ולאחר מכן הועבר לבסיס ציוד וחימוש של חיל החימוש.  לאחר שחרורו בשנת 1949 התגורר במלון החיילים המשוחררים בתל אביב, ועבד ביפו כסנדלר.  ביום ז' בחשוון תשי"א (18.10.1950), בעת שירות מילואים, נפטר מרדכי ממחלה.  בן שלושים וחמש במותו. מרדכי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

 

  דבילה, נסים

בן אברהם ורחל. נולד בשנת תרפ"ג (1923) בעיר פס שבמרוקו. סיים את  לימודיו בבית-ספר יסודי שם. עלה לארץ בשנת 1949. גויס לצה"ל בינואר 1955. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום י"ד באדר תשט"ו (8.3.1955) והובא למנוחת - עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.
הניח אשה וארבעה ילדים.


 

   דראל, אריה

בנם-בכורם של חוה ומשה. נולד ביום כ"ב בחשוון תשי"ב (21.11.1951)  באשקלון.  הוריו, שעלו לארץ באותה שנה, גרו במעברת אשקלון ולמרות תנאי החיים  הקשים העניקו לבנם ככל אשר יכלו. בני המשפחה עברו למעברה נוספת וכאשר  הגיעו לשיכון קבע ביפו לא היה גבול לשמחתם. אריה החל ללמוד בבית-ספר  יסודי ביפו. לאחר זמן החליטו ההורים להעניק למשפחה, שגדלה בינתיים, תנאי חיים נוחים ומתאימים יותר ועברו לשכונת מונטיפיורי בתל אביב. אריה למד בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין'. כאשר עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים, הצטרף אריה לקן בורוכוב של תנועת הנוער העובד והתאמן בכדורגל בקבוצת הנוער של הפועל רמת-גן. אריה היה בן טוב ועזר להוריו, לאחיו ולאחותו ככל יכולתו. אריה גויס לצה"ל בנובמבר 1969 והוצב בחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם במקצועות הטנק, עבר קורסים והוסמך כנהג זחל"ם וכנהג רכב חילוץ. שלוש שנות שירות החובה עברו עליו ללא אירועים מיוחדים והוא שוחרר בכבוד.  אריה נשא לאישה את פסיה והשניים הקימו ביתם בגבעתיים, שם גידלו את שלושת ילדיהם - לירון, טלי ויהושע. הוא היה איש משפחה למופת, אב מסור ונפלא לילדיו ובעל תומך, אוהב ודואג לאישתו. לאחר שלוש שנות אזרחות התגייס אריה לצבא הקבע, הפעם לחיל-החימוש. הוא שימש בתפקידים שונים ביחידות חיל-החימוש וזכה בהערכת מפקדיו, שכתבו עליו: "מסור מאוד, משקיע מאמצים רבים כדי שהעבודה תתבצע בצורה הטובה ביותר;" "מסור, הגון, ממושמע ומסודר;" "עושה עבודתו בנאמנות ובמסירות", "מבצע את הנדרש ממנו ביעילות, במסירות ובנאמנות". לאות הוקרה על הצורה שבה מילא את תפקידו הועלה אריה לדרגת רב-סמל-מתקדם. בתפקידו האחרון שימש כמנהלן בבית-הספר התעשייתי 'אורט צריפין' ותרם רבות לסגל בית-הספר ובפרט לתלמידים, שנהו אחריו וביקשו את עזרתו ועצתו. חבריו לצוות בית-הספר זוכרים אותו כמי שאירגן ויזם כל אירוע וכל טיול ודאג לכל פרט. היה אדם חברותי, משכמו ומעלה. למרות מחלתו הקשה דאג להנעים את הזמן לכולם, צוות, ותלמידים כאחד. הוא עזר אישית, גם בכספים, לכל נזקק ועשה זאת בצנעה, בחיוך ובהבנה. בטרם תקפה אותו מחלתו היה אריה אדם בריא, מלא חיים ופעיל מבחינה גופנית, הוא התאמן בהרמת משקולות במכון כושר ונהג לשחק כדורגל. שתים-עשרה שנים לחם אריה במחלתו, מחלת כבד זיהומית ונדירה. מדי פעם אושפז בבתי-חולים ויצא מהם וכל אותו זמן, למרות כאביו, המשיך לבוא לבית-הספר ולעשות עבודתו כהלכה. תחילה חשבו הרופאים להשתיל לו כבד בארץ, אך לבסוף החליטו לשלוח אותו לצרפת לשם השתלת כבד, אולם זה היה באיחור. ביום ט"ז בכסלו תשנ"ב (23.11.1991), נפטר רב-סמל מתקדם אריה דראל, בעת שירותו, ממחלתו, והובא לקבורה בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אישה, שני בנים ובת, הורים, שני אחים ואחות - חיים, אמנון וענת. במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקדו: "במסלול הצבאי שימש אריה מופת ודוגמה ליכולתו של אדם לתרום למסגרת בה שירת, מתוך תחושת שליחות חשובה לחנך בני נוער במסגרת בית-ספר לעבודה וליצירה, ומציאת מסלולם האישי לקראת שירותם הצבאי. תרומתו של אריה בין כותלי בית-הספר כללה מגוון תפקידים רחב, אשר אותם מילא תמיד על הצד הטוב ביותר".

וייסמן, (לייבה) אריה *

בן אוסיאס ופייגה. נולד ב-י"א בשבט תשי"א (18.1.1951) בעיר יאסי ברומניה ב - 1951. בגיל 5 חלה ואיבד את השמיעה באוזנו הימנית. סיים את לימודיו בבית הספר היסודי ברומניה ועלה ארצה יחד עם ההורים בשנת 1964. בארץ למד בביה"ס העל יסודי בכפר ניצנים במגמה החקלאית הדו שנתית. סיים את לימודיו והוענקה לו תעודה גמר. בשנת 1969 התגייס לצה"ל למרות בעיותיו הבריאותיות ושירת בצריפין בבסיס האחסנה, שם נפל על משמרתו. ב-ט"ו בכסלו תשל"ב (2.12.1971). נקבר בבית העלמין בהר הרצל בירושלים.
 * דף החלל נכתב על ידי מפקדת קצין חימוש ראשי.


 

   זהבי-אלבז, מירב (סוליקה)

בת פלורי ואלברט אלבז, נולדה ביום י"א בשבט תשל"ג 14.1.1973) בדימונה.  בת שנייה במשפחה בת ארבעה ילדים, אחות לגולן, אמיר ומיטל. מירב למדה  בבתי-הספר היסודיים 'עמי אסף' ו'רביבים' ובבית-הספר התיכון המקיף ע"ש  ליהמן. תלמידה שקדנית ומצטיינת. את כיתות י"א-י"ב למדה בבית-הספר  התיכון מקיף ג' באשדוד, לשם העתיקה המשפחה את מקום מגוריה.  מירב היתה קשורה מאוד לבני משפחתה, ושימשה אוזן קשבת לחברותיה. היא  היתה מרגיעה אותן והן נהגו לומר שהיא הפסיכולוגית שלהן. מירב היתה נערה ממושמעת, שקטה וצנועה, שהסתפקה במועט והיתה שמחה בחלקה. תחביבה העיקרי היה קריאת ספרים, להם הקדישה את זמנה הפנוי. ביולי 1991 התגייסה מירב, ובתום קורס צפ"תיות הוצבה לחיל המודיעין. לאחר שסיימה קורס קצינות קשר ואלקטרוניקה במאי 1992, שימשה בתפקידי פיקוד שונים וראתה בשירותה הצבאי שליחות, בה נשאה במסירות ואהבה. לכן, היה זה אך טבעי שבחרה בשירות קבע כדרך חיים, בעקבות אביה ואחיה.  מירב הטביעה את חותמה על סביבתה. היא הפגינה נועם הליכות ונחישות בצד כוח רצון, מנהיגות ודרך ארץ. היא היתה קצינה למופת, "מלח הארץ" ובעלת רמה אישית גבוהה, שלקחה על עצמה אחריות, ידעה לעמוד בלחצים ולכן היתה מבוקשת לתפקידים אחראיים. מירב הפגינה יחס אישי חם לסובבים אותה ורקמה מערכות יחסים מיוחדות עם פקודיה, עמיתיה ומפקדיה והיתה אהודה על כולם. בתפקידה האחרון שימשה כראש מדור מחשבים ונטלה, בין היתר, חלק בפינוי מלבנון. ביולי 1998 נישאה מירב לגולן זהבי, ובספטמבר בשנה שלאחר מכן, ילדה את בנה - שניר. היא חייתה חיי משפחה מאושרים, שנתיים של ירח דבש, ותכננה משפחה גדולה. בשובה מהעבודה נהגה להתנתק ממנה ולהקדיש את כל זמנה לבנה ולבעלה. המשפחה היתה למרכז חייה. מירב היתה רעיה ואם למופת ושילבה בין חיי משפחה, קריירה צבאית ולימודים באוניברסיטה הפתוחה. חודשיים לאחר נפילתה היתה אמורה לקבל את התואר הראשון במדעי המדינה.  ביום כ"ו בסיוון תש"ס 29.6.2000)) נפלה רס"ן מירב בעת מילוי תפקידה, בתאונת דרכים שארעה עת עשתה דרכה לבסיס בו שירתה. בת עשרים-ושבע היתה מירב בנופלה. היא הובאה למנוחות עולמים בבית העלמין הצבאי באשדוד.

   ידעי, אלעזר

בן לאה וזכריה. נולד ביום כ' בכסלו תשל"ג (25.11.1972) בכפר סבא.  אלעזר החל את לימודיו בבית-ספר "בר אילן" בכפר סבא, המשיך בחטיבת הביניים "הראל", וסיים בבית - הספר התיכון הטכני ע"ש שפירא, במגמת  חשמל.  בראשית יוני 1992 התגייס אלעזר לצה"ל. בתקופת שירותו הצבאי עבר  אלעזר כמה קורסים לנהיגה, קיבל דרגת סמל ושירת כנהג גרר. הוא היה בעל תושייה ויוזמה, שקדן ומסור מאוד לעבודתו, איכפתי ובעל מוטיבציה לביצוע תפקידיו בצורה הטובה ביותר. גם מבחינה חברתית - אנושית בלטו תכונותיו הטובות: הוא היה חייכן, טוב לב ומוכן לעזור ולהתחשב בזולת.
ביום ט' בתשרי תשנ"ה (14.9.1994) נפל אלעזר בעת שירותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. השאיר הורים, שלושה אחים - חנניה, שמעון ושלום, ואחות - שמחה.  המשפחה הנציחה את זכרו של אלעזר, בהקימה ספרייה תורנית בבית הכנסת "משכן ישראל", המרכז לעולי תימן בשכונת מגוריהם.

  כעביה, עבד אל סלאם   

בן חיריה וסלאח. נולד ביום 12.9.1964 בכפר הנקרא על-שם משפחתו, כפר כעביה בגליל התחתון המערבי. בן חמישי במשפחה בדווית בת עשר נפשות. למד בבית-הספר היסודי ערב אל כעביה ובבית-הספר התיכון בשפרעם, וסיים לימודיו בבית-הספר התיכון 'אורט',  בו רכש את מקצועו, חשמלאי רכב. בסוף 1985 פנה לצה"ל בבקשה להתנדב לשורותיו.  בבקשתו כתב: "אני אזרח ישראלי, בעל תעודת זהות ישראלית, לכן איני רואה שום הבדל ביני ובין כל אזרח אחר. אבל אני מרגיש שמשהו חסר לי. אני רוצה להתנדב לצה"ל ולשרת כמו כל אזרח אחר".  בראשית ינואר 1986 התנדב לשרת בצה"ל. אחרי אימוני טירונות הוצב ביחידת אחזקה ליד עכו. תחילה הועסק בעבודות כלליות, ולפי בקשתו הועבר לתפקיד חשמלאי רכב. באוקטובר 1986 הועלה לדרגת רב"ט.  ביום 16.9.1988 נפל עבד בעת מילוי תפקידו. בן עשרים-וארבע היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין האזרחי בכפר כעביה. השאיר אחריו הורים, חמישה אחים - וליד, אנור, מאמון, איוב ומוחמד, וארבע אחיות - וטפה, עאידה, פאידה ומופידה. במכתב תנחומים למשפחתו, כתב מפקד יחידתו: "יקירכם היה חבר טוב ונאמן לכל חבריו ביחידה. הצטיינותו במילוי תפקידו לכל אורך הדרך ראויה לציון מיוחד".

  כהן, משה נחום

בן יהודה ואורה משה. נולד ביום ב' ניסן תשכ"ט (10.4.1959) בתל אביב, דור שמיני בארץ, ונקרא ע"ש אב-סבו נחום ויינשטיין ממיסדי העיר תל- אביב.  למד בבית הספר היסודי "תל- נורדוי" בת"א והמשיך את לימודיו בבית הספר מקצועי ה' בת"א. הצטיין בלימודי המתמטיקה, פיזיקה ושפות, בענפי ספורט ככדורסל, כדורגל, בקט-רגל והיה מצטיין בתחרויות בתי הספר התיכונים. היה עלם חמודות, גבה קומה ויפה מראה, שערו בלונד זהב - תלתלים ועיניו תכלת, בן שתמיד חיוך בשפתיו, מאחד במשפחה ובין חבריו. התגייס לשרות צבאי והוצב בבקעה, נפגע מפגיעה בעת שירותו הצבאי. עבר סידרה של ניתוחים קשים והשתלות במשך 3 שנים. במשך כל האישפוזים ידע לעודד את המשפחה ולא התאונן. האימרה שלו היתה "אמא ואבא יהיה בסדר". אחרי מותו קיבלה המשפחה מכתבים מחברים ושכנים, במיוחד מקשישים ומוגבלים. באחד המכתבים כותב קשיש נכה "שמשה היה רואה אותי עם סל מצרכים מהמכולת היה מושך ממני את הסל ללא מילים ומניח אותו ליד דלת דירתי בקומה הרביעית". מיום מותו ב-ה' בתמוז תשמ"א , (6.7.1981) והוא רק בן 22 אביבים, אין לבית שיכחה. בכל יום מזכירים את ההוד ההדר היופי והלב רחב שהיה במוישל'ה. מוישל'ה ז"ל נקבר בבית הקברות הצבאי בקרית-שאול.
 

    לופטיג, משה

משה במשפחת סוחרים ציונית. את לימודיו הוא התחיל בעירו בבית-ספר ציוני. בהיותו בן 7 שנים, פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים פלשו לפולין, ומשפחתו של משה הצליחה להימלט לתוך רוסיה. שם, ברוסיה, הוסגר האב לשלטונות כסוחר ציוני, נכלא ונעלם בתוך בתי-הכלא הסובייטיים. כבן 7 שנים היה משה, כשהתייתם מאביו. האם והבן נשארו ברוסיה, שהייתה נתונה במלחמה עקובה מדם. אמו הייתה חולנית. ימים של רעב ומצוקה עברו עליהם, אבל למרות כל התלאות הם הצליחו לשרוד אחרי המלחמה. אולם תקופת החיים הזאת, כפליטים ברוסיה, השאירה חותמה בגופו של משה. הם חזרו לעירם, לקרקוב. תקופה קצרה הספיק משה ללמוד בבית-ספר יסודי בקרקוב, עד שנפטרה אמו, בהיותו בן 15 שנים. הוא נשאר לבדו. מישהו דאג להכניסו לבית-יתומים פולני, ובו גדל עד שהגיע לגיל 18. אז החליט משה לעשות כל אשר יוכל, כדי לעלות לישראל. הוא התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות, חסך פרוטה לפרוטה, ומצא גם קרובי משפחה מחוץ לפולין שתמכו בו. בשנת 1950 עלה משה לישראל, צעיר בודד, בלא משפחה ובלא מכרים.  את ביתו הראשון הוא מצא בצה"ל. בדצמבר 1950 התגייס משה, עבר את מסלול הטירונות ונשלח לקורס בחיל-החימוש - חיל שבו שירת בשלושים וארבע שנותיו בארץ. הוא התקדם, צבר ניסיון ואימון, עלה מדרגה לדרגה ונחשב לאחד המחסנאים הטובים בבסיסי צה"ל בארץ.  משה התחיל לשרת בצבא הקבע בשנת 1953, לחם במבצע קדש, וביוני 1958 עלה לדרגת רס"ר. חוות-הדעת של מפקדיו עליו הייתה: "הוא בעל מקצוע מעולה בתחום עבודתו, משתדל למלא את המשימות בעבודה, מקפיד לעבוד לפי הנהלים". בנוסף לתפקידו כמחסנאי בחיל-החימוש, השתתף משה בפעילות ספורטיבית ענפה בצה"ל, בעיקר במשחקי כדור-עף וטניס-שולחן, ענפים שהצטיין בהם. תקופה ממושכת הוא כיהן כקצין ספורט וריכז פעילות ספורטיבית ביחידתו. בצעירותו, כילד קטן בבית-הוריו בפולין, ואחרי-כן בשובו מרוסיה לקרקוב, למד לנגן על אקורדיון ועל כינור. הוא אהב מוסיקה, אולם בתנאי חייו הקשים נאלץ לעזוב את הנגינה. אחרי 22 שנות שירות בצה"ל התרופף מצב בריאותו. הוא סבל ממחלות שונות ונזקק לטיפול רפואי. בכל זאת, המשיך משה למלא את תפקידו בחיל-החימוש, ובאוגוסט 1977 עלה לדרגת רס"ב. הוא המשיך לשרת בצבא הקבע, ולחם בכל מלחמות ישראל. משה היה בעל עיטורי מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.  משה נפל בעת שירותו ביום ה' באדר ב' תשמ"ד (9.3.1984). הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. בן 52 שנים הוא היה במותו. הוא השאיר אחריו רעיה, בת - אתי, בן - ארנון.  מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "במסגרת תפקידו, מקצועו ודרגתו, הגיע משה לרמה הגבוהה ביותר. הוא היה ידוע כבר-סמכא ומומחה בקנה-מידה ארצי בתחומים שבהם עסק. למרות מגבלותיו הרפואיות, הצליח משה לתפקד בלא דופי גם בתנאים קשים ולחוצים, לשביעות רצון מפקדיו. משה היה נכון תמיד לעזור לכל אחד ובכל תחום. יצר מערכת קשרים ענפה בכל מקום בו שירת. שמו היה ידוע לכל. מפקדים וחיילים ידעו לפנות אליו ולקבל עצה ועזרה בעת הצורך".
 

  מושל, אליעזר

בן שלמה ורחל. נולד ביום י"ט באייר תרע"ד (15.5.1914) בעיר סטניסלבוב  שבפולין. עלה לארץ והיה נהג לפי מקצועו. גויס לצה"ל בדצמבר 1948. התנדב לשירות-מילואים פעיל יחד עם מכוניתו וביום י"ב בשבט תשט"ז (25.1.1956) מת מיתה חטופה בשעת-נהיגה. הובא למנוחת-עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית-שאול. הניח אישה.
 

 מרנין (מרקוביץ), יוסף

בן גרשון וגולדה. נולד ביום כ"ג באייר תרפ"ג (9.4.1923) בבוקרשט, בירת רומניה. שם סיים בית-ספר עממי והמשיך את לימודיו בבית-ספר מסחרי. בעת מלחמת-העולם השנייה נשלח, עם רבבות יהודי רומניה, לעבודה מפרכת במחנות-העבודה בטרנסניסטריה, סמוך לחזית הרוסית. רוחו האיתנה עמדה לו להתגבר על התנאים הקשים ולהיוותר בחיים. בתום המלחמה חזר לבוקרשט והתפרנס כבעל ספרייה בעיר - עד שנפתחה לפניו, בשנת 1974, אפשרות לצאת מרומניה ולנסות לעלות לארץ-ישראל כעולה 'בלתי-ליגאלי'. אניית-המעפילים נתפסה על-ידי הבריטים ונוסעיה הוגלו לקפריסין. בקפריסין שימש כמורה לעברית. לאחר קום המדינה זכה והגיע למולדת. בפברואר 1949 גויס יוסף לצה"ל, שאליו קשר מאז את גורלו עד ליום-מותו. משסיים, בשנת 1951, את שירות החובה, נכנס לעבוד במחסני חיל-החימוש בצפון הארץ, כעובד אזרח. בסוף שנת 1955 נענה לפניית הממונים עליו, שראו בו 'איש-מפתח באפסנאות', והוא חתם לשירות-קבע, בדרגת סמל. עם שינוי מעמדו המשיך להוכיח את מיומנותו הרבה במקצוע וזכה לשבחים רבים מפי מפקדיו. באפריל 1958 קיבל מכתב-תודה ופרס-עידוד כספי על תרומתו לייעול ולחיסכון בצבא, והומלץ להעלותו בדרגה. בעוד הוא ממלא למעשה תפקיד של סגן, קצין-אפסנאי, הועלה בפברואר 1961 לדרגת רס"ר. סיים בהצלחה קורס השתלמות של פקידי-מטה. התמחותו העיקרית היתה בטיפול בציוד טכני ובחלפים. 'יוסקה' שבה את לבם של מפקדיו וחבריו לא רק בזכות ידיעותיו הטכניות ובהיותו "יעיל בעבודה, קפדן ודינמי", כדבריהם. הוא נתגלה להם גם כאדם ישר, הגון, שקדן, מחונן בכושר-החלטה ובעל יכולת למלא כל משימה שהטילו עליו במסגרת שירותו, כשנאמנותו לצה"ל אינה מוטלת בספק. עם-זאת, היה בעל הומור, שידע להתחבב על סביבתו וגם הוכיח כושר-מנהיגות. ביום ח' באלול תשל"ד (26.8.1974), כאשר חזר מתל-אביב, בה שהה בתוקף תפקידו, לבסיסו בצפון, נפל קרבן לתאונת-דרכים קטלנית. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. הניח אחריו אישה ובת.

 

   נגאוקר (הנוך), יונתן

בן מרים וחנן. נולד ביום כ"ב בתשרי תשמ"ב (20.10.1981) בהודו, אח צעיר ליפת ולעופרה. ילד שובב ותוסס, שאהב לשיר ולעשות שמח. כבר בגיל צעיר היה 'טכנאי קטן', שאהב לפרק, להרכיב ולהבין איך פועל כל דבר. בשנת 1987 עלה עם משפחתו לארץ. הם התיישבו ברמלה ויונתן, יוני, בפי כל
מכריו, נקלט בקלות ולמד מהר מאוד את השפה העברית. הוא למד בבית-הספר היסודי 'חורב' ובתיכון-המקיף העירוני ברמלה. כבן זקונים דאג יוני לעזור בעבודות הבית ועבד ועזר להוריו בפרנסה. תמיד אהב לסייע לזולת, ואת כל הבא מולו קידם בחיוך ובאמירת שלום. הוא רכש בארץ חברים רבים, והיה ידוע כ'מסמר' של החבורה, זה שבבואו לכל אירוע הביא עימו שמחה שדבקה בכל הנוכחים. משנולד אחיינו יוגב היה יוני מאושר, ובכליון עיניים ציפה להולדת אחיין נוסף, אך לא זכה לכך. בחודש נובמבר 1999 התגייס יוני לצה"ל, והוצב בחיל-החימוש. הוא שירת כמאבטח מתקנים בבסיס במרכז הארץ, וביקש לעבור לשרת כלוחם ב'גבעתי'. ביום כ"ב באדר תשס"א (17.3.2001) נהרג יוני בתאונת-דרכים בכניסה לירושלים והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין ברמלה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. מפקדו, סא"ל אבנר, מספר: "יונתן, באופיו השקט והמיוחד, ברצינותו, בנחישותו ובנכונותו המתמדת לתרום, היווה דמות הראויה להערכה רבה ביחידתו. הכבוד והאהבה שרחשו לו חבריו ליחידה ניכרו על פניהם, עת ליווהו בדרכו האחרונה.משאלתו של יונתן, להמשיך ולשרת כלוחם, עמדה לפני מימוש עת נקטף מאתנו בטרם עת."

 

   קוסייב אשירוביץ, נוריאל

בן סוניה ואשיר. נולד ביום ז' בחשוון תשמ"ב (4.11.1981) באוזבקיסטן. כשהיה בן 11 עלה לישראל עם אביו לאחר שנתייתם מאמו. בישראל חיו נוריאל, אביו ואחיו מנישואיו השניים של אביו - ציון, ליזה, גבריאל ומריה - בדימונה. נוריאל עשה את לימודיו התיכוניים בפנימייה "בית מזור" שבערד.
בחודש פברואר 2001 התגייס נוריאל לצה"ל. לאחר הטירונות הוצב בבסיס אחסנה. מפקדו, סא"ל שמעון, מספר: "נוריאל שירת ביחידתי כמחסנאי והעניק במסגרת תפקידו שירותים ליחידות רבות בדרום הארץ. גילה חריצות ומסירות בטיפולו ביחידות שהגיעו לצורך קבלת שירות, תוך שהוא מפגין רצון רב לסייע ואף מעבר לכך."  ביום כ"ו בתשרי תשס"ב (12.10.2001) נפל נוריאל בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בדימונה. הותיר אחריו אב וארבעה אחים ואחיות. מפקדו של נוריאל כתב למשפחה: "ניר היה אהוד על מפקדיו וחבריו ליחידה, והחיוך שהיה נסוך על פניו בכל עת ליווה אותנו ואת נציגי היחידות שזכו לקבל מידיו שירות. חסרונו של ניר יורגש בקרבנו זמן רב. אין ספק בליבנו כי ניר הינו חלק בלתי נפרד מאותו גרעין מעולה של חיילים הרוצים לשרת בצבא ההגנה לישראל ולתרום למדינה. ואכן, הוא ביצע את מטלותיו מתוך מוטיבציה גבוהה, איכפתיות ומודעות לחשיבות תפקידו." 

 

   קלדרון, חיים חי

בן אסתר ומשה. נולד ביום כ"ח באב תש"י (11.8.1950) בראשון לציון. אח  לשרה, מלי ורבקה. חיים חי למד בבית-הספר היסודי "סיני" שבראשון לציון,  ובבית-הספר התיכון "עמל" אשר ברחובות. חיים היה פעיל נמרץ בתנועת  "הנוער העובד", היה חובב ספורט מושבע, אהב כדורגל והעריץ את קבוצת  "הפועל ראשון לציון", נהנה מצעדות ומטיולים בחיק הטבע. עוד כילד התעניין  חיים במכונות ובמכונאות, ואף הפך ברבות הימים למכונאי רכב.  בתחילת נובמבר 1968 התגייס חיים לצה"ל, לחיל החימוש, ושירת במחנה שורה. חבריו סיפרו שהיה אדם טוב לב, בעל נכונות ורצון עז לעזור, מסור לעבודתו למשפחתו ולחבריו.  את חברתו ורדה הכיר לאחר השירות הסדיר, בין השניים ניצתה אש האהבה והם נישאו לאחר זמן קצר. עם שני בניהם, איתי ועידו, בילה חיים שעות רבות וארוכות, הוציאם לטיולים בטבע, קרא בפניהם ויחד צפו בטלוויזיה. בשלהי יולי 1977 הצטרף חיים לשורות צבא הקבע, וחבריו מספרים שהיה "מגיע לצבא, אפילו בימי מחלה". כשהיה חיים בן ארבעים תקפה אותו מחלת הסרטן. הוא נלחם במחלה בכל כוחו כשבני משפחתו מבקרים ותומכים בו כל העת, אך לאחר ייסורים רבים וטיפולים ממושכים גברה עליו מחלתו. חיים הובא למנוחות ביום י"ד בשבט תשנ"ז (22.1.1997) בבית העלמין בראשון לציון. בן ארבעים ושבע היה במותו. השאיר אחריו אשה, שני בנים, הורים ושלוש אחיות. ביום חורפי בגשם זלעפות, נישא לרעייתו, וביום כזה הובא למנוחות. עננים שחורים ומטר כבד ליוו אותו בדרכו האחרונה. הועלה לדרגת רס"ב לאחר מותו. במכתב ניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "חיים שירת כאחראי מחלקת אחזקה בבסיס אחסנה השייך לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. חיים חי תואר על ידי מפקדיו כנגד מקצועי ומסור שביצע תפקידו על הצד הטוב ביותר, דאג וטיפח את חייליו והיווה עבורם דוגמה אישית." בתעודת הוקרה שנמסרה למשפחה כתב ראש אגף כוח אדם: "חיים ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה, נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו".
 

   קניג, גד

בן חיים והינדה. נולד ביום י"ז באייר תרפ"ד (21.5.1924) בעיר רדימנו  שבפולין. חינוכו היה מסורתי-ציוני. בגיל שלוש התחיל לומד ב"חדר" והמשיך לקנות תורה מפי טובי ה"מלמדים". עם פלישת הנאצים לעיר-מגוריו בשנת  1939 גורש עם בני-משפחתו ומאז התחילו שנות-נדודיו וחייו הקשים. נאלץ
על-ידי הצבא הסובייטי לגלות לסיביר ושם עבד עבודה מפרכת במכרות - והוא אז בן ט"ז. שנה אחרי שמתה עליו אמו עברה המשפחה  לסביבות-סטלינגרד, שם למד אוטומכניקה - מקצוע בו עבד עד לשובו לפולין בשנת 1946.  אחרי שלושת חדשי-שהותו שם יצא לאוסטריה באופן בלתי-ליגלי כדי לעלות לארץ. שם נתעכב שנה תמימה ובמשך הזמן הזה התמסר להדרכה של קבוצת בנים בבית-ילדים של "הפועל המזרחי". באביב 1947 העביר את הילדים לאיטליה לשם העפלה לארץ. משהגיעו הילדים לאינסברוק נאסר, אך כעבור ימים מספר שוחרר בהתערבות ה"ג'וינט". באיטליה עשה שנה תמימה והיה פעיל בקיבוץ שריכז את העולים בעליה ב'. מספר חדשים לפני עלותו לארץ עבר קורס של אימונים והיה פעיל בארגון ה"הגנה" באיטליה. לבסוף הגיע לארץ בשנת 1948 ולמחרת בואו גויס לצה"ל. במשך כל ימיו נשאר נאמן לחינוך שקיבל בבית-הוריו ובכל נסיבות-חייו הצליח לאחד את הקידמה עם המסורת והדת. מעל לכל היתה יקרה לו טובת-המדינה. בשעת מילוי תפקידו, ביום ח' באלול תשט"ו (26.8.1955), נפל והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הניח אשה וילד.


 

רותם, חן *

 בת שלום וטובה. חן נולדה ביום כ"א סיון תש"מ (5.6.1980) בבי"ח וולפסון בחולון. כשנולדה חן נקראה בשמה המלא ספי - חן רותם. השם ספי היה על שמו של דוד של אביה סרן יוסף דירהלי ז"ל, שנהרג בעת היותו קצין בצה"ל בקרב בקונייטרה שרמת הגולן בשנת 1972. בהיוולדה היתה חן בת בכורה ומצד אביה נכדה בכורה, נינה בכורה ובת לנין בכורה. סבתא רבא שלה שהיתה באותה עת בת כשמונים ובחיים, נקראה חנה ומכאן החלק השני של שמה חן (הוא השם שאותו אהבה וכל מקום נקראה חן - במסמכים הרשמיים עדיין נשאר שמה ספי חן). חן למדה בבי"ס יסודי "ניב" בחולון (כיתות א- ג) : בבי"ס יסודי "השרון" בכפר סבא (כיתות ד – ו); - חט"ב בכפר סבא (כיתה ז); בבי"ס יסודי "אמירים" בחולון (כיתה ח); ובבי"ס תיכון "קרית שרת" בחולון (כיתות ט - י"ב). מגיל צעיר מאוד הרגישה חן רצון עז ללמוד שירה וריקוד. מאז גיל 3 למדה חן בחוגים לג'ז, ריתמיקה, מחול ובלט. המשיכה אל עולם התנועה ואל עולם המוסיקה היתה בכל רמ"ח אבריה. חלומה הגדול היה להיות זמרת. חן השתתפה בחוגי ג'ז והופיעה במסגרת תהלוכת יום העצמאות בכפר סבא במשך ארבע שנים. השתתפה בקטע סולו במסיבת סיום של ביה"ס היסודי, הופיעה בקטע ריקוד שאותו פיתחה ועיצבה בעצמה בערב שורשים שנערך בחטיבת הביניים. כמו כן השתתפה ולמדה בחוג דרמה בלהקת צעירי כפר סבא. בביה"ס התיכון "קרית שרת" למדה חן במסגרת מגמת המוסיקה של ביה"ס והשתפה במקהלת ביה"ס. במסגרת אף נסעה לכנס מקהלות בגרמניה בשנת 1997. חן למדה פיתוח קול בקונסרבטוריון העירוני בת"א והמשיכה את לימודי פיתוח קול אצל דלית כהנא . במקביל הופיעה בלהקת צעירי בת ים .  עם גיוסה לצבא שירתה חן כצפטי"ת בחיל הקשר במצל"ח עד יום מותה. במסגרת שירותה הצבאי השתתפה בקטעי שירה בטקסים שנערכו בבסיס. במקביל לשירותה הצבאי למדה חן פסיכולוגיה ותקשורות באוניברסיטה הפתוחה. חן גילתה עניין בתחומים של הרוחניות ומיסטיקה ולמדה נומרולוגיה, רייקי ופרחי באך. חן נפצעה קשות בפיצוץ גז בביתה ביום 28.2.2000 בשעה 04:30 לפנות בוקר. נפטרה ביום כ"ו באדר א תש"ס (3.3.2000) והיא בדיוק בת תשע עשרה שנים ותשעה חודשים. חן הותירה זוג הורים ושני אחים צעירים ממנה, אחיה שי ואחותה הצעירה מעיין. את רגעיה האחרונים של חן בבית חולים שיבא תל השומר, ביחידת הכוויות ליוו בחום ואהבה של ההורים, נשיקות, בכי וחיבוקים וברקע התנגן לו הדיסק של ריטה עם מילות השיר "תפתח חלון". אלו היו המילים שליוו את חן ביציאת נשמתה מגופה ברגעיה האחרונים. חן נקברה בבית העלמין קריית שאול בת"א. בטקס שנערך לזיכרה, היה שיר זה השיר שסיים את הטקס עם חום ואהבה, דמעות מרגשות והמון געגוע של למעלה מ - 200 איש, שחשו מחדש את הפרידה מחן עם השיר.
ביום השנה העברי הראשון לפטירת בכ"ו באדר התשס"א 25.3.2001 נערך ערב לזיכרה בבית יד-לבנים בראשון לציון.
 * דף החלל נכתב על ידי מפקדת קצין קשר ואלקטרוניקה ראשי.

 

   שגב, זאב

בן חיה ויחזקאל, נולד ביום ב' בניסן תרפ"ו (17.3.1926) בפולין. זאב התחיל   את לימודיו בבית-ספר יסודי בארץ הולדתו. בן 13 שנים הוא היה, כשפרצה  מלחמת העולם השנייה. זאב היה משארית הפליטה, ששרדה אחרי השואה. הוא  חזר לפולין אחרי המלחמה ולמד בבית-ספר מקצועי. בשנת 1948, בהיותו בן  22 שנים, עלה זאב לארץ כמעפיל.  הוא הגיע לארץ בעיצומה של מלחמת הקוממיות, בחודש אפריל, והספיק  להתגייס לפלמ"ח.  אחרי הקמת המדינה המשיך זאב לשרת בצה"ל, עד תום הקרבות. ביולי 1948 הוא נשלח לקורס נשקים, סיים את הקורס ושירת כנשק בצה"ל במשך יותר משלושים שנים.  בינואר 1950, סיים זאב את שירותו בצבא הסדיר והתנדב לשרת בצבא הקבע, בחיל החימוש. הוא הועלה לדרגת רס"ר, והועסק כמדריך. במשך השנים עבר זאב השתלמויות וקורסים כחרש נשק, מסגר תותח נ"מ, חמש צריח טנק ונשק קל. בשנים הרבות שבהן הדריך, העמיד והכשיר דורות של לוחמים ונשקים. זאב שימש מדריך לטירונים, לחוגרים ולקצינים. בשנת 1971, כשהתהדקו הקשרים בין ממשלת ישראל וממשלת אוגנדה, הוא נשלח כמדריך לאוגנדה. באותה שנה, יצא זאב להשתלמות בחו"ל.  בכל מלחמות ישראל השתתף זאב. הוא היה עטור אות "עלה", כאיש ההגנה לפני קום המדינה. קיבל אותות מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. חוות הדעת של מפקדיו עליו, בכל שנות שירותו, היו טובות ביותר. במאי 1968, הוא צוין כ"בעל כושר הדרכה, מהימן, בעל מקצוע טוב". ביוני 1969, צוין: "הוא מפקד קורס נשקים בצורה טובה, שואף לשיפורים ולקידום, בעל אופי נוח, בעל כושר הדרכה והסברה מעולה, ממלא תפקידו ביעילות". ביוני 1975 עבר זאב קורס קציני הדרכה, והועלה לדרגת סגן. כעבור שנה אחת, הוא הועלה לדרגת סרן. בתפקידו, כמומחה לחימוש, עשה זאב רבות גם בתחום הרכש של צה"ל. ביום י"ח באלול תשל"ט (10.9.1979), בהיותו בביתו, נפטר זאב לפתע בהתקף לב. בן 53 שנים הוא היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב.  זאב השאיר אחריו רעיה, שלושה בנים ובת. אחרי מותו, הוא הועלה לדרגת רב-סרן.
מפקד יחידתו כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "רבות פעל זאב בשלושים ואחת השנים, שבהן שירת בצה"ל. בייחוד הוא הצטיין כמחנך, שגידל דורות של נשקים בבית-הספר לחימוש של צה"ל. הוא גם פעל רבות בשטח הרכש, ובשנתיים האחרונות תרם רבות להאדרת עוצמת צה"ל בנשק וחלפיו הדרושים לאחזקה. מסור ונאמן היה עד יומו האחרון. תכונותיו הנפלאות, האמונה בייעודו ואופן ביצוע תפקידיו אפיינו אותו והדביקו את כל סובביו".

 

   שלמה, עדנה (עדינה)

בת מנשה ולאה ז"ל. נולדה ביום כ' בתמוז תשי"ח (8.7.1958) ברחובות. עדנה בת למשפחה מרובת ילדים, התחילה ללמוד בבית הספר היסודי 'סיני' שבגן יבנה וסיימה את לימודיה היסודיים במוסד 'מעון הילדות' שברמת גן. אחר כך המשיכה  ולמדה בבית הספר התיכון 'כנות' במגמה חקלאית.
עדנה גויסה לצה"ל בסוף נובמבר 1976. לאחר הטירונות סיימה בהצלחה קורס  פקידות והוצבה ביחידת חיל החימוש. עדנה שירתה ביחידה קצת פחות משנה. אולם בפרק זמן קצר זה הספיקו חבריה לעבודה להכיר את מעלותיה, ובעיקר - מסירות וחריצות ובשילוב חיוך נעים. היא השתלבה מהר בחיי היחידה והיתה אהודה ומקובלת על כל חבריה וחברותיה, מבלי לפגום בגישתה הרצינית לתפקידה. ביום י"ד באב תשל"ז (28.7.1977) נפלה עדנה בעת שירותה. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין האזרחי שבגן יבנה. השאירה אחריה אב, חמש אחיות ושלושה אחים.





חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים