מבנה ארגוני של היחש"מ

סיפורה של קהילה

ראיון עם מפקד היחש"מ סא"ל וילי אברהם

מטה היחש"מ

• קצין הפעלה –  
• מהנדס ייצור –  
• קצין אחסנה –  
• קצין מוסכי חוץ  -  
• קצין תחזוקה –  
• קצינת שלישות –  
• עוזר קצין הפעלה -  
• עוזר קצין אחסנה 
• קצין תקציבים- 

דברי מפקד היחש"מ

  וילי נשוי ליהודית עם שלושה ילדים הבכור – יריב והתאומות יפעת וליאור.דרגתו של וילי הייתה סגן אלוף בפיקודו על היחש"מ.וילי פיקד על היחש"מ משנת 1983 - 1984

וילי הגיע ליחש"מ מחיל שריון, מחטיבה 188 או יותר נכון לימים, חטיבה 166, וילי הקים את החטיבה לפני מלחמת יום הכיפורים, את הטנקים שלו לקח אביגדור קהלני לגדוד 77 ובגלל שכולם יצאו למלחמה וילי היה הקצין חימוש שלו. וילי הגיע ליחש"מ והרושם הראשוני שלו לא היה טוב, המטרה שלו הייתה להפוך את היחש"מ הזה ליחש"מ לוחם! כי במלחמה הוא לחם, הוא לא רצה שיספרו לו שחייל שלו נהרג בגלל שהוא לא יידע להחזיק נשק, כי הרי החימוש נכנס אחרי הטנקים, אז יוצא מצב שהטנקים משוריינים והחימוש חשופים אז הוא לימד אותם להילחם. יום אחד אריק שרון הגיע אליו ואמר לו להקים סדנה בקריית שמונה ומסביב הייתה שממה, לא מבנים ולא אנשים ובכל זאת הוא הקים שם סדנה בשם סדנת קריית שמונה שכיום נקראת סדנת בית הלל.

וילי מספר שהם עשו דברים שאז בחימוש לא הכירו, הייתה לו חולייה שבכל לילה הייתה מתנפלת על פלוגה אחרת צבועי פנים בשביל לנסות לחדור למחנה, בהתחלה הם הצליחו כי השומרים לא ידעו לשמור אבל לאט לאט וילי הצליח לבנות הגנה חזקה של המחנה וכך אף אחד לא יכל להיכנס אלא בצורה מסודרת. החוב שלו היה, כאבא לילדים זה לדאוג שהם שהולכים לכל מקום אשר ירצו ולדעת שמישהו נתן להם את היכולת לשמור על עצמם.

חוץ מזה היו הרבה דברים שהם לא חימוש כמו ההגנה על היחש"מ ואת זה שהם הפכו את היחש"מ לגש"ח נייד לוחם, אז כשהיריב ראה טנק, ידעו ששלושה ארבעה ילדים עומדים מולו ואז חטיבה 188 קיבלה פלוגה מאחורה בזנב שהלכה ועשתה איתם את כל המשימות.

היחש"מ היה פעיל כי היה משהו שקראו לו ברמת הגולן "קלחות" הפרנציפ של הקלחת זה להיכנס מתחת לחרמון ואז לנקות את הציר לאורך לדוגמא לוקחים 100 ק"מ מסוריה ומנקים כל מה שיכול לסכן את הכוחות ואת זה עשינו פעם בשנה.

וילי היה המטפח הכי טוב באזור הצפון של "נערי מכ"מ , הוא השאיר 70 חיילים כאלה בקבע שבאותה תקופה זה נחשב לנדיר.

וילי היה נחשב ל"מטורף" ככה הוא אומר..

אף אחד לא ידע באמת כמה הוא אוהב את החיילים שלו אבל הוא טרטר אותם המון אבל סך הכל הרצון שלו היה להביא אותם לאימם חזרה בריאים ושלמים כי הוא איבד במלחמת יום הכיפורים 200 חיילים ולא רצה לאבד יותר.

"התמונה הכי יפה שאני זוכר היא כשאנחנו יוצאים לתרגיל אוגדתי של אוגדה 36 והמ"פ של אחד החיילים אומר לי שחייל אחד לא רוצה לצאת לתרגיל, העמדתי את כל החיילים במסדר ובאתי לחייל הזה ונעמדתי מולו ואמרתי לו "תגיד לי שמעתי שאתה לא רוצה לצאת לתרגיל האוגדתי?!" החייל ענה לי במלמולים, נתתי לו אגרוף בפרצוף והוא נפל על הרצפה ואמרתי לו "קום תעמוד!" החייל נעמד, השתתף בתרגיל, כשנגמר התרגיל עשיתי להם עוד פעם מסדר ושאלתי את אותו החייל איך היה התרגיל, והחייל ענה לי, "המג"ד, הם לא יכולים בלעדינו!" באותו רגע החייל הבין שהוא לא צריך להרוס לכל הסביבה בשביל שיהיה לו טוב, הלקח שהוא למד הוא שאם תעשה מה שמבקשים ממך אתה גם תקבל בתמורה.

וילי ידע על כל הבעיות האישיות של החיילים שלו ובזמנו היה לו 1100 חיילים.

וילי היה אב לחיילי מכ"מ והוא הגיע לאן שהגיע במלחמה שלו.

ואדי סלים זה מקום שאנשים היו צועקים שלום ישראל על השנייה הראשונה זרקנו אבנים על השוטרים. וילי היה חייל מכ"מ ורצה להשתלב ולעבור שינוי, לחיילי מכ"מ לא חשוב איך אתה נראה היה חשוב מה אתה נחשב, ומפקדים לא רצו להתעסק עם חיילי מכ"מ וילי קיבל ספר עבה עם חיילי מכ"מ כי לו היה בזמנו 300 חיילי מכ"מ ביחש"מ ו70 מהם נשארו בקבע והם הבינו רק את השיטה שלי. מספיק שיישרת חייל מכ"מ אחד, כולם מתיישרים אחריו.

היחש"מ נצמד ליחידה קרבית וזה מה שהחזיק את הצורך בו, הם צריכים את היחש"מ רק כשטנק נתקע ווילי דאג שהטנק לא יתקע, וגם אם הוא היה נתקע הוא היה יוצא תוך 48 שעות.

וילי השתחרר בדרגת סגן אלוף מכיוון שהרמטכ"ל צימצם את כמות המרכבות ודעתו של וילי הייתה שונה משלו, וילי נלחם על הדעה שלו ולא זכה לקבל גב ותמיכה לכן הלך לבקו"ם וחתם על טופס שחרור למרות שהוא היה צריך לקבל דרגת אלוף משנה שלושה חודשים לאחר מכן בתפקיד שהוא לא התחבר אליו כי הוא טוען שהוא רצה להשפיע בצבא, לקחת משהו ולשנות אותו שלעיניו זה יהיה נהדר.

וילי מספר שאם חייל אחד היה מקבל דוח ממשטרה צבאית הוא היה משלש לו את העונש וככה הוא הגיע למצב שהוא משחרר 400 חיילים הביתה וכולם חוזרים ביום ראשון בלי בעיות בכלל.

מחנה צנובר רק"ם היה נמצא באיזור שהיום יושב חטמ"ר 474 , מחנה צנובר רכב היה נמצא באיזור שהיום יושבת סדנת צנובר , סדנת אל על הייתה באחזקת שבר, אחזקת שבר הייתה תיקון בחוליות שיורדות לשטח בזמן אמת. סדנת קאל"ה הייתה באחזקת שבר. סמג"ד היחש"מ בתקופתו של וילי היה גיל רוזנברג, קובי טרומר היה מ"פ הסדנה הבסיסית שאח"כ נהיה הסמג"ד. קובי טרומר היה מ"פ מצוין.מפקד פלוגת קאל"ה היה משה למפל.

כל היחש"מ היה מטפל בשוטף בתקלות שבר והכין את עצמו תמיד לחירום. לכל פלוגה היה X כלים שהמתינו כמו בימ"ח, מוכנים לצאת לסייע לאוגדה, לימים, הם היו צריכים לסייע לשני אוגדות, שזה היה קצת קשה כי פתאום מוסיפים לך עוד 100 טנקים, אבל זה היה התפקיד שלהם. מעבר לאחזקת שבר הייתה גם תכנית עבודה.

וילי מספר שבערב אחד הוא יישב עם החיילים ואז חזר אל הלשכה, קרא לפקידה שלו ואמר לה תודיעי לכל החיילים שהמג"ד רוצה לפגוש אותם ביום ראשון כשהם חוזרים מהבית בשביל להכיר אותם, הגיעו 40 חברה עם כלי נגינה לשבת עם הסמג"ד "הקמנו ביחש"מ להקה" שאחר כך בשביל לא לפגוע בהם הוא נתן להם ללכת לקצין חינוך פיקודי בשביל להיות הלהקה של היחש"מ. וילי זוכר את זה כדבר נהדר, הוא מתאר שהיה תענוג להקשיב להם. הוא מוסיף ואומר שהוא נהנה מאוד ביחש"מ למרות שהוא "קרע את התחת", כשהחיילים היו לחוצים הוא היה לחוץ פי עשר אך למרות זאת היחש"מ עשה לו כיף.

וילי לא נזכר בטרגדיות מכיוון שזאת הייתה הגאווה שלו, הגאווה שלו הייתה שאם נהג שלו נתפס נוהג 8 קמ"ש מעל המותר הוא שפט אותו על 16 ימים ריתוק, והוא עשה את זה בשביל לגרום להם לפחד לשים רגל על הגז.

וילי מאוד אהב את מ"פ הרק"ם, הוא מספר שהוא היה מסוג האנשים שאם הוא ביקר אותו בנגמ"שים והייתה לו שם בעיה הוא היה מבקש ומקבל מה שהוא צריך ופותר את הבעיה. "היו לי מפקדי פלוגות טובים מאוד שאני בחרתי אותם" אומר וילי.

התפיסה שלו הייתה שחיילי היחש"מ "עגלות" וצריך להפוך אותם לחיילים לוחמים כי הם נוסעים אחרי הטנק, הטנק סגור, והם עם נגמש פתוח, אז שידעו לפחות להילחם.

במלחמת יום הכיפורים וילי היה קצין חימוש באוגדה 36 תחת חטיבה 188 שם הוא איבד 200 מחייליו.

הם היו היחש"מ הראשון שלקח את הטנק ועשה לו פירוק, בזמנו היו לוקחים טנק בודקים אותו, מתקנים אותו, צובעים אותו והוא היה מוכן, וילי התנגד לכך. הם פירקו X חלקים שצריכים להגיע למחלקת שיפוץ וקיבלו אותם משופצים והרכיבו על הטנק, הכל הורכב אחרי טיפול.

בזמן מלחמת יום הכיפורים המג"ד של גדוד 74 נהרג, וילי החליף אותו, בנה את הגדוד מחדש והחזיר להם את הגדוד מחודש.

לפי דעתו של וילי היחש"מ לא יכל להשפיע על התעצמות הצבא, לעומת זאת הוא יכל להשפיע על אזור המחייה שלו. השקפתו היא שאם נגמרת מלחמה או תרגיל ואין לו כלים תקועים בשטח, מבחינתו זה נחשב הניצחון שלו.

עיקר העבודה שהייתה צריכה להיעשות הייתה על חיילי המכ"מ שהגיעו מקריית שמונה ולא רצו להיות בצבא וקיבלו מכות מאביהם. וילי דיבר עם כמה מהאבות שלהם ואמר להם לא להרביץ לילדיהם כי ככה הם יגדלו. חייל כזה שוילי גרם לו להפסיק לעבור התעללות בבית היה עושה בשבילו הכל. וכשרואים 100 חיילים כאלה שבאו מכלום ועכשיו צועדים לך כמו שצריך ונהנים בשירות שלהם, אתה יודע שעשית את שלך, כך אמר וילי.

משנת 1964 עד שנת 1987 וילי השתתף בכל מלחמה ופשיטה בגופו ולא רק בתואר, זה משהו שהוא גאה בו מאוד, וילי ילד להורים שכולים.

מראיין רנ"ג יהודה שלום מגדוד 703 'גליל גולן'

נופלי היחש"מ בשנים אלו