[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

חיל החימוש עם תום מלחמת ששת הימים מתוך הספר "חיל החימוש כמכפיל כוח" מאת עמירה שחר

@alt@

  .1 פריסה מחודשת

לאחר מלחמת ששת הימים השתנו פני המדינה ושטחים עצומים התווספו אליה מכל העברים, בצפון, בדרום, במזרח ובמערב. תוספת שטחים אלה, בעלי שונות גיאוגרפית, טופוגרפית ואקלימית, יצרו מצב חדש, עימו היה על צה"ל להתמודד. הגבולות היבשתיים עם מצרים, לבנון, סוריה וירדן נמתחו לאורך של 650 ק"מ. הגבולות הימיים גדלו פי ארבעה והגיעו לכדי 1,000 ק"מ. השטחים החדשים שהתווספו לארץ ישראל עמדו על 68,540 קמ"ר והם כללו את רמת הגולן - 2,000 קמ"ר, יהודה ושומרון - 6,200 קמ"ר, רצועת עזה - 340 קמ"ר וסיני - 60,000 קמ"ר. שטח מדינת ישראל טרם המלחמה עמד על 20,250 קמ"ר ולאחריה עמדו השטחים תחת שליטה על 88,740 קמ"ר. בטווח זמן קצר היה צריך לפרוס כוחות בשטחים החדשים, להקים מחנות, מבנים, מתקני אחזקה, כולל סדנאות ובסיסי הספקה ולסלול דרכים כדי לאפשר ניוד הספקה ותחמושת במהירות. השאלה המרכזית שעמדה אז על הפרק היתה עד כמה המצב החדש הוא קבוע או זמני. מכאן התבקשו שאלות כגון: האם להקים מבני קבע או שניתן יהיה להסתפק במאהלים, האם יש צורך להתחיל ולפתח תשתיות חדשות, כמו כבישים, צנרת מים וכדו' או, שממילא יוחזרו השטחים החדשים בהקדם וכל ההוצאה הכספית הכבדה תרד לטימיון. בפני מפקדי צה"ל עמד ניסיון העבר של מלחמת קדש בשנת ,1956 אז נסוג צה"ל תוך זמן לא רב, בלחץ המעצמות. זיכרון זה חיזק את החשש בפני השקעות כלכליות מסיביות בתשתיות ובמבנים שתוך זמן קצר יעלה הצורך לפרקם.

בעית הפריסה והבינוי, בעת שלא היה ברור היכן נשארים ומפתחים תשתיות ואת מה עוזבים ואין כדאיות להשקיע, עלתה לדיון בישיבות המטכ"ל ובדיונים עם שר הביטחון, משה דיין. לסוגיה היו שני היבטים מרכזיים: הפוליטי והתקציבי. ההשלכות הפוליטיות-המדיניות הובילו לשאלות כמו: היכן בונים מבני קבע, שמשמעותם, הישארות צה"ל וישראל באותם המקומות ויצירת עובדות בשטח - והיכן מוותרים. ההיבט השני היה המחסור התקציבי,דהיינו לאן להפנות את התקציב, המדולדל בלאו הכי, האם להתחמשות ורכש אמל"ח חדיש,או לבניית תשתיות שלא ברור מה יהיה עתידן.

האלופים אריאל שרון ורחבעם זאבי )גנדי,( היו בראש התובעים לקדם את נושא הפריסה ובניית מחנות הקבע לכוחות הלוחמים. האלוף שרון טען בפברואר 1969 כי מאז המלחמה לא נבנה שום מחנה ביהודה ושומרון. הוא התלונן כי מוציאים כספים על שיפוצי משרדים, חדר אוכל בקריה, בית קולנוע בביה"ס הטכני של חיל האוויר אבל אין כסף להקים את מחנה קדום בין קלקיליה לשכם. האלוף זאבי, אלוף פיקוד המרכז, התלונן על כך כי, בעקבות הטענה שבלאו הכי יוצאים מהשטחים, לא משקיעים בהם וביקש שיקימו מחנות ביהודה או בשומרון. במענה לתביעותיהם אמר הרמטכ"ל, חיים בר-לב, כי בתקופה מאז סיום המלחמה ועד תחילת 1969 הוקמו ביהודה ושומרון 23 בסיסים. בנוסף סוכם באותה עת על הקמת מפקדת פיקוד המרכז, באזור ירושלים והקצאת 2 מיליון ל"י להעברת הסדנה ממחנה שנלר בירושלים והקמתה בבית-אל

 

פריסה מחודשת של המערך החימושי

פריסת מתקני חיל החימוש בשטחים היתה פועל יוצא של שיקולים מבצעיים, כלכליים והתאמת מבנה הכוחות, האוגדות והחטיבות, כתוצאה מלקחי מלחמת ששת הימים. כמו כן, בהתאם לתורת הלחימה שגובשה עוד טרם המלחמה, בגייסות השריון ובסדנה הגייסית, שגרסה כי על הכוחות החימושיים להימצא בצמידות לכוחות הלוחמים. אלה הביאו לארגון מערך האחזקה בפריסה קדמית במתקנים בסיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מרחב שלמה )מרש"ל( ורמת הגולן, שתפקידם היה לאחזק את הכוחות בזמן רגיעה וגם לצבור מלאי לשעת חירום. בבסיס התפיסה לתכנון מיקום המתקנים והסדנאות בשטחים עמדו מספר יעדים: הקטנת תלות היחידות החונות בשטחים הקדמיים, במתקנים עורפיים במרכז הארץ, הענקת עצמאות לכוחות הלוחמים בימי הלחימה הראשונים, על ידי הכנת מלאי חלפים ותחמושת, שיספיק למספר ימי לחימה והפחתת העומס על צירי התנועה, על מנת לפנותם לתנועת הכוחות הלוחמים. המאמץ שהושקע בפיתוח מערך האחזקה הקדמי לא נועד רק לצורכי חירום, אלא גם להטבת תנאי השירות לחיילים וליחידות, במבני קבע.

בשנים 1972-1968 הרחיב חיל החימוש את פריסתו בפיקודים ובגזרות השונות, מסיני ועד רמת הגולן. להלן פירוט הסדנאות, בעיקר החדשות, שהתווספו:

פיקוד הצפון

  • סדנת גדעון, בכפיפות ליחש"ם ,651 איחזקה רכב ב.
  • שלוחת סדנה באל-על, בכפיפות ליחש"ם ,651 איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים.
  • שלוחת סדנה בחורשת טל, בכפיפות ליחש"ם ,651 איחזקה רכב ב.
  • שלוחת סדנה בבירנית, בכפיפות ליחש"ם ,651 איחזקה רכב ב.
  • סדנה בצומת גולני, בכפיפות ליחש"ם ,651 )ב1972- היתה בשלבי הקמה.(
  • סדנאות במפרץ חיפה; סדנת בת גלים, סדנה בסיסית איחזקה רכב ב, נושאי כוחות )נ"כ,( נק"ל ואופטיקה וסדנה בכורדאני, איחזקה רק"ם: טנקים, זחל"מים, משאיות וציוד גישור
  • וצליחה. סדנה מרחבית בקונייטרה, בכפיפות ליחש"ם ,651 איחזקה רכב ב. במלחמת ההתשה
  • דילגה לצנובר. סדנה 703 בנפח, בכפיפות ליחש"ם 651 בסיוע חטיבה ,188 איחזקה רק"ם. )הוקמה מאוחר יותר.( פלגה של סדנה גייסית 650 לאחזקת חטיבה 7

פיקוד המרכז

  • סדנת יריחו, בכפיפות ליחש"ם ,652 איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים.
  • סדנת ג'יפטליק, בכפיפות ליחש"ם ,652 איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים.
  • סדנת בית אל, בכפיפות ליחש"ם 652 )ב1972- היתה בשלבי הקמה.(

אילת

  • סדנה מרחבית ושלוחת מרכז טיפולים
  • פיקוד הדרום
  • סדנה בעין יהב, בכפיפות ליחש"ם ,653 איחזקה רכב ב.

מערב סיני

שלוחת מצל"ח 6800 ברפידים, תופעלה על ידי מצל"ח 6800 בה היה מאגר חלקי חילוף. גש"ח 784 באחריות גי"ש, תחת פיקוד הסדנה הגייסית 650 עסק בסיוע למפקדת הכוחות המשוריינים וסיני )אוגדת סיני( וליחידות מרחביות )חיל האוויר, פיקוד הדרום, מטכ"ל(

באחזקת צל"ם חיל החימוש במרחב, וכלל את:

  • מפקדת הגש"ח ברפידים - סדנת רק"ם ברפידים )כולל נשק כבד(
  • סדנת רכב ברפידים )כולל נשק קל וציוד אופטי(
  • סדנה בביר תמדה, איחזקה רכב ב.
  • סדנה בטסה, איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים.
  • סדנה במיתלה, איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים.
  • סדנה בבלוזה, איחזקה רק"ם ורכב ב וכללה מרכז טיפולים.

צפון סיני ורצועת עזה

  • סדנה באל עריש, בכפיפות ליחש"ם ,653 איחזקה רכב ב, היתה סדנת מיעוטים. סדנה בעזה, בכפיפות ליחש"ם ,652 איחזקה רכב ב, היתה מבוססת בעיקר על תעסוקת מיעוטים.
  • סדנה ברפיח, במסגרת סדנה גייסית ,650 איחזקה רכב ב.

מרחב שלמה )מרש"ל(

  • סדנה באופירה )שארם אל-שייח,(' בכפיפות ליחש"ם .653 איחזקה דרג ב כולל רכב ב,
  • רק"ם, נשק ומכשירים. שלוחת הסדנה מוקמה בא-טור.
  • סדנה באבו רודס, הופעלה על ידי יחש"ם ,653 איחזקה רכב ב.
  • סדנאות אלה הוכפפו, במשך הזמן, ישירות לפיקוד מרש"ל, עם הפיכתו לפיקוד עצמאי.

 

דגש מיוחד ניתן לארגון מערך האחזקה של מרחב סיני ומרחב פריסת היחידות, אשר בגודלו ופריסתו בא לתת מענה למספר בעיות לוגיסטיות:

יצירת עורף אחזקתי ומקצועי פעיל

קיצור סבב האיסוף לקבלת והחזרת אפסניה לכוחות בגזרה

קיצור הזמן הדרוש למילוי צרכים שוטפים בהמשך לפעילות מבצעית

אחזקת רמות מלאי חירום לסד"כ מירבי

החשת הטיפול הרפואי ופינוי הנפגעים

אספקת שירותי הובלה

היות גרעין למערך תחזוקה מורחב בזמן מלחמה.

מערך האחזקה בסיני נבנה על עקרון של שלושה קווים והוא כלל: אלמנטים אורגניים ואחזקה קבועה בקו המעוזים והתעוזים, מתקני אחזקה קידמיים כמו סדנאות, ומרכזי טיפולים בקו המחנות הקידמיים ומתקני אחזקה בסיסיים, בדרג הפיקוד או בדרג המטכ"ל בקו המחנות

העורפיים. בנוסף נתנה סדנה גייסית גיבוי לוגיסטי וכוח אדם לגש"ח בסיני.פריסת המחנות והמתקנים הציבה בפני המפקדים בעיות לוגיסטיות לא פשוטות, אשר השפיעו על התארגנות והקמת מערך האחזקה לפעילות שוטפת. אלה כללו:

  • אחזקת גנרטורים, קבועים וניידים, לאספקת חשמל למתקנים, מעוזים ועמדות אחרות.
  • אחזקת הגנרטורים הגדולים )מעבר ל2.8- קילוואט( הועברה לאחריות חיל החימוש,
  • על פי החלטת ראש אג"א להוציא את התחום הטכני ואחזקתו מחיל ההנדסה.
  • # מתקנים לצורך החסנה וביצוע פעולות אחזקה
  • # התאמת שגרת הטיפולים והאחזקה לתנאי סביבה ואקלים, שלא היו מוכרים עד אז לצה"ל, כמו החום והאבק בסיני והקור והשלג ברמת הגולן.

סוגיה נוספת היתה היכן למקם את מצבורי התחמושת. בדיון מטכ"ל סוכם להקים מצבור תחמושת ברפידים עבור המאמץ המרכזי הכולל דלק, מזון וציוד לכל המערך. מצבורים נוספים הוקמו בביר חסנה - מאמץ דרומי, בבלוזה - מאמץ צפוני ובמרחב שלמה. עלתה גם האפשרות לנפק תחמושת לכל המערך מביר גפגפה ולהקים מצבור בביר חסנה.בשנת 1969 היקצה אג"א 90 מיליון ל"י לבינוי בגולן, בסיני וביהודה ושומרון. התקציב כלל פיתוח סד"כ, התבססות בשטחים החדשים, תקציב לפיקודים ולחילות, משימות מיוחדות, אחסנת תחמושת ורכב שלל. תקציב הבינוי ברמת הגולן עמד על 1.5 מיליון ל"י, ביהודה ושומרון 2.5 מיליון ל"י ובסיני 9 מיליון ל"י. בהקשר זה ראוי לציין כי בפברואר 1969 יצאה משלחת צה"לית לארצות הברית לבחון רכישת מבנים טרומיים אותם יוכלו להתקין בשטחים החדשים. הדעה הרווחת אז טענה, כי אלה אמנם לא מבנים באיכות של בטון אך הם עולים על האוהלים.

 

.2 איתור, פינוי וקליטה של השלל

אחת מתוצאות הלוואי המרכזיות של מלחמת ששת הימים היתה מיגוון אמצעי הלחימה, שנלקחו שלל בידי צה"ל. ציוד זה כלל טנקים, תותחים, כלי רכב מיניהם וכן כלי נשק רבים ותחמושת ובכלל זה גם טילים. חיל החימוש שולב במבצע רחב מימדים של איסוף השלל,שלווה במאמץ טכני ללימוד האמל"ח, פרסום הוראות בטיחות ותפעול, מפרטי קליטה, דיגום צה"לי וכדו.' נוכח הכמויות הגדולות של השלל, נקבעה מדיניות של הכנסתו למערך הצה"לי. בפועל שימש חלק מהצל"ם להגדלת הסד"כ הצה"לי, לאחר שעבר את תהליכי הקליטה והשיקום והוקצה ליחידות כצל"ם תקני. כאמור, שימש ציוד זה כאמצעי לבניית כוחו של צה"ל, בניגוד למגמה שלאחר מבצע קדש ב,1956- אז הוחלט שלא להכניס ציוד שלל לשימושו של צה"ל.

איתור השלל בשטח, זיהויו, איסופו, הובלתו ואיחסונו היו מבצע מורכב, שהצריך ארגון ותכנון מוקדם. מכיוון שאלה לא נעשו, ארך המבצע חודשים רבים והוא התבצע באלתורים מקומיים. חוסר הניסיון והתכנון גרמו לנזקים רבים. בתחומי האחסון ושמירת הציוד, שהתבצעו בצורה לקויה נאלצו, מאוחר יותר, להשקיע שעות עבודה נוספות רבות על מנת למזער את הבלאי שנגרם. התחמושת הונחה במצבורים בניגוד לכללי הזהירות ובאזורים מיושבים. כמה מאגרי תחמושת כאלה התפוצצו וגרמו לבהלה, נזקים גדולים ונפגעים. עד מהרה התברר כי יש להכין תוכנית מתואמת עם כל הגורמים הנוגעים בדבר. התוכנית נדרשה גם כדי לווסת את אמצעי החילוץ המוגבלים שהיו אז בידי צה"ל וכן לארגן את אפשרויות הקליטה והאיחסון במרכזים. כלקח ממלחמת ששת הימים בתחום השלל ובעקבות הניסיון באיתור השלל, זיהויו, איסופו והובלתו באותה תקופה, הוקמו במלחמת יום הכיפורים יחידות מיוחדות לאיסוף שלל והוכשרו שטחים לקליטת הציוד והתחמושת

יחידות לאיסוף השלל

ביומה השני של מלחמת ששת הימים הוקמו יחידות 852 ו853- לאיסוף השלל. הקמתן היתה הכרח נוכח הכמויות האדירות של הציוד שהחלו ליפול בידי צה"ל, בעיקר עם נסיגת הכוחות הלוחמים של מצרים, סוריה וירדן, שהותירו מאחוריהם אמל"ח רב. היחידות פוצלו למספר יחידות משנה, ברובן תחת פיקוד אג"א ובראשות קציני מילואים בכירים, שהתארגנו במהירות. היחידות התמקמו על פי חלוקה גיאוגרפית: יחידה ברמת הגולן, יחידה ביהודה ושומרון, יחידה ברצועת עזה ובצפון סיני, שישבה בבסיס לשעבר של האו"ם באל-עריש והיחידה הרביעית, שנועדה לאסוף שלל משאר חלקי סיני והתמקמה בביר גפגפה. היחידות פעלו במשך חודשים רבים באיסוף האמל"ח והתחמושת, על פי סדרי העדיפויות שנקבעולעבודת הפינוי ביחידות ובמרכזי קליטת השלל סייעו נחל"אים ומתנדבים מחו"ל.יחידת פינוי השלל הגדולה ביותר הוקמה בסיני ובראשה עמד תא"ל שלמה ענבר. הגרעין הסדיר של היחידה עמד על 15-10 עשר איש והשאר, כמאה איש, היו אנשי מילואים שהתחלפו. איש חיל החימוש רס"ן ניצן רפאלי, לימים בדרגת אל"ם, שימש כקצין החימוש של היחידה בג'בל ליבני, בשנים 1968-1967 והוא היה אחראי על פינוי הטנקים, התותחים וכלי הרכב. רפאלי סיפר כי היחידה מיפתה את כל סיני, בסיוע מסוקי חיל האוויר, על ידי חלוקת המפה למשבצות שסימנו גזרות חיפוש וכל בוקר היו יוצאים צוותים, על פי המשימות שנקבעו, לאיתור השלל ולהכנת תוכניות לפינויו. כל טנק או כלי רכב אחר שאותר נרשם במפה וקיבל מספר. מפה זו היוותה מאוחר יותר, בסיס למחקר היפגעות טנקים שבוצע בצה"ל. אנשי היחידה עצמם השתמשו לצורך פעילותם בכלי רכב שלל כמו משאיות, צמ"ה, טרקטורים וטנקים, אותם הצליחו להשמיש בכוחות עצמם

אנשי החימוש מאתרים ומחלצים את השלל

לצורך איתור רק"ם השלל נשלחו לשטח חוליות ממונעות, בליווי סיירים. הכלים שננטשו או נפגעו בצידי הדרכים פונו ראשונים, בסיוע אנשי חיל החימוש, אליהם התלוו חבלנים שניטרלו מילכודים וסייעו לחצות שדות מוקשים. כלים אחרים היו מוסווים ומוסתרים, או שחולות המדבר כיסו אותם והיה קשה לגלותם. לכן, יצאו אנשי חיל החימוש לסיורים מוטסים, במטוסים קלים או מסוקים, ובעזרתם איתרו את השלל. מספרים כי בגזרה הירדנית מצאו אנשי מש"א ,681 באחד מסיוריהם המוטסים, שלושים טנקי צנטוריון חדשים, שהיו מוסווים היטב. אנשי מש"א לא הצליחו להניע את הטנקים, שכן התברר כי הירדנים, טרם נסיגתם מהמקום, מילאו את מיכלי הדלק בחול. אנשי המש"א פירקו את המיכלים, ניקו אותם והצליחו להניע את הטנקים. הצנטוריונים הועברו בשיירה לבית לחם, משם הועלו על מובילי טנקים והועברו למש"א.

סיפור דומה היה גם בסיני, בציר כונתילה, שם שפכו המצרים חול במיכלי הדלק של הטנקים. בסדנת הרק"ם של יחש"ם ,653 בבאר שבע, בפיקודו של מושקו רווה, הוכנו ערכות של חביות למילוי דלק בתוספת צנרת לקרבורטור. בצורה זו ניטרלו את מערכת הדלק של הטנק והצליחו להניע את הטנקים ולהעבירם בנסיעה לנקודת האיסוף באל עריש. שם העמיסו את הטנקים על רכבת שהובילה אותם למרכז הארץ. מרבית הכלים נפרקו בצריפין ומשם הועברו לשיפוץ והסבה בבתי המלאכה/ הטנקים הובלו למצל"ח והתחמושת לבסיס ליד חצור ואחר כך לבסיס ליד יבנה.

אירועי פינוי וחילוץ השלל

בפיקוד הדרום חששו ממיקושי השלל ומילכודי כלי רכב על ידי המצרים והשקיעו מאמץ רב בתדרוך אנשי המילואים כיצד יש לגשת לרכב ולטפל בו. למרות זאת אירעו מספר תקלות. אחד המקרים אירע כאשר הגיע צוות המילואים לרכב משגר קטיושות והתניע את כלי הרכב באמצעות חיבור מצבר עם כבלים, אך מכיוון שמערכת השיגור היתה בהפעלה, נורו כל הקטיושות עם הנעת הכלי ורק בנס לא נפגע איש. אירוע אחר שהתרחש ליד המיתלה היה של צוות שעלה על מוקש, בניסיון לחלץ וילאג,' מנוף ענק של צבא מצרים, שנפל שלל ואשר אנשי אג"א העמידו את פינויו בעדיפות, בשל הצורך להשתמש בו. הסתבר כי הצוות נכנס לשדה מוקשים ואנשיו נפגעובמסגרת איסוף השלל מסיני, עסק חיל החימוש גם באמל"ח שלא היה מוכר ואשר לא היה קשור לחיל. המדובר, בפירוק בסיס טילים 2 sam במיתלה, משימה שהוטלה על הסדנה הגייסית .650 שחר בן נון, אז ממלא מקום מפקד פלוגה א בסדנה גייסית, בדרגת סגן, סיפר כי הבקשה הופנתה לאנשי הסדנה, כיוון שחיל האוויר, לו היה עניין רב במחקר על טילים אלהלא הצליח לפרק אותם. צוות של סדנה גייסית, אז בפיקודו של סא"ל אליהו ברק )בליטי,( התגייס למשימה הלא מוכרת. באמצעים מאולתרים ובעבודה מאומצת שארכה חמישה ימיםהצליחו האנשים להעמיס על גרורים שמונה טילים שהיו מוכנים לשיגור, לאחר ניטרולםצבעו אותם בצבע צה"לי והעבירו אותם בנסיעה למחנה צריפין. במקביל פירקו את המכ"ם, שבחלקו היה פגוע והעבירו אף אותו למחנה. לדברי בן נון, היה זה מבצע אסטרטגי ממדרגה ראשונה, שאיפשר לחיל האוויר לבחון את הטילים הסובייטים, שהיוו איום לא מוכר בזירת הלחימה האווירית.

אירוע חילוץ ציוד שלל נוסף היה חילוצם של טנקים חדשים, ששקעו בביצות ליד התעלה בציר קנטרה, ממש ליד המים. הטנקים היו שקועים בבוץ עד הצריח ועם הזמן התקשתה האדמה סביבם ולא ניתן היה לחלצם. האלוף מתי פלד, ראש אג"א, שבא לביקור סיפר, כי אג"א פנה לחברה אזרחית שתסייע בחילוצם, אך זו דרשה כסף רב עבור העבודה. ניצן רפאלי הציע לנסות ולחלץ את הטנקים בכוחות עצמיים. במבצע משותף עם קורס חילוץ של בית הספר לחימוש, בה"ד ,20 בסיוע משאיות וציוד חילוץ, הגיעו לתעלה שם עבדו במשך שלושה

ימים, מול מוצב מצרי, ותוך חשש מצליפות, אך הצליחו להוציא את כל הטנקים. כאמור לעיל, הופקדו צוותים נוספים על פינוי השלל מאזורים אחרים. כך הוקם צוות קטן לפינוי השלל בין חברון ליריחו. הצוות עשה שימוש במטוס קל לאיתור השלל ובעיקר הטנקים, וסימן אותם על המפה. כן סיירו בקומנדקרים ואיתרו טנקי פטון וצנטוריון. שני טנקי פטון ירדניים נמצאו ליד משטרת יריחו. הם תודלקו, נצבעו בצבעי צה"ל והחלו בנסיעהבמהלך הנסיעה נמצאו ארבעה פטונים פגועים נוספים, גם אלה תודלקו וניסו לגרור אותם.מכיוון שלא נמצא באזור טנק חילוץ, לא ניתן היה לגרור את הטנקים. מפקד הצוות חיפש טנק חילוץ וזה נמצא באחד הימים. היה זה טנק חילוץ פטון M-88 שלל, שהיה חדש לחלוטין והספיק לעשות רק עשרים שעות מנוע. הטנק היה מצויד בכל הציוד הנדרש, כמו ציוד לריתוך, גנרטור, מדחס אוויר, מנוף הידראולי ועוד. בעזרתו הצליח הצוות לפנות שלושים וחמישה טנקי שלל.

ברמת הגולן היתה התארגנות אד-הוק לאיסוף השלל. באזור פעלו אנשי מילואים של חיל החימוש שאספו את ציוד השלל וכן את הרק"ם והצל"ם של צה"ל שנפגע במהלך המלחמה והיה מפוזר בשטח. כל ציוד השלל נאסף ורוכז ביחידת איסוף מרכזית והועבר למצל"ח או למש"א. ברמת הגולן לא היה שלל כה רב ופעולות האיסוף הסתיימו תוך מספר שבועות.

סקרי השלל

בסקר שערך אג"א, במהלך אוגוסט ,1967 נספרו מאות רבות של טנקים, נגמ"שים, מקלעים ותותחים, שנלקחו שלל. בנוסף, נלקחו שלל מאות כלי רכב מגוונים, מתוצרת מערבית כמו משאיות פורד, ג'יפים לנדרובר וטנדרים שונים ועוד אלפי כלי רכב מתוצרת מזרחית כמו משאיות, ג'יפים, מיכליות מים ואמבולנסים. מספרם של כלי הרכב שלל לא היה סופי כיוון, שמידי פעם נמצא ציוד נוסף שלא אותר קודם לכן, או כלי רכב שהיו מוסווים היטב ולא ניתן היה להבחין בהם בסריקות הראשוניות. חלקם נמצאו בגבולות 'הקו הירוק' ואחרים בשטחים שנכבשו במלחמה. חלקם נפגעו ואחרים ננטשו ונמצאו שלמים וללא פגע. בהנחיית סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, ערכו מקחש"ר, מש"א 681 ומש"א 682 סקר לגבי מצאי הרק"ם שנתפס, מצבו הטכני, מצב הציוד האופטי שהיה בו ומצאי התחמושת. עד לתחילת הטיפול בשיקום הטנקים, הועברו הטנקים הסובייטים לשימור והחסנה במצל"ח .687 ענף טנקים במקחש"ר, בתוקף אחריותו המקצועית, הינחה כיצד לשמר את הטנקים, עד לתחילת הטיפול היסודי בהם, כולל פירוט הפעולות לפני כל טיפול, כפי שנעשה על ידי שאר ענפי מקחש"ר, בהתאם.

בתחילת אוקטובר 1967 התקבלו תוצאות הסקר, שהתייחס לרכב א שלל, אותו היה בכוונת צה"ל לקלוט ולשבץ במסגרת הסד"כ הצה"לי. מגבלות הסקר הזה היו שתיים: הזמן המצומצם שעמד לרשות הסוקרים ואי הבהירות המלאה לגבי כמות הטנקים שנמצאו, שכן הסקר מנה רק את אלה שכבר הובאו אל גבולות 'הקו הירוק.' יחד עם זאת, על פיו נקבעו הכללים, אילו טנקים יקלטו בצה"ל ואילו דורשים תיקון ושיקום. אילו יוסבו ועבור איזה ציוד יש לרכוש חלקי חילוף בחו"ל או לייצר בתעשיות בארץ. הטנקים שנסקרו היו מגח ,M-48 אשר מתוך הכלים שנספרו אז, נמצאו 85 טנקים שניתן היה לקלוט בצה"ל. מתוך 139 טנקי T-55 ו-54-שנבדקו, הוחלט שלא לתקן 22 מהם. כן נבדקו הנגמ"שים לסוגיהם מתוכם הוחלט להשמיש בעיקר את הנגמ"ש האמריקני M-113 ואת הנגמ"ש הרוסי, ,BTR-152 שכמויות רבות ממנו נפלו שלל. במרוצת הימים נמצאו עוד טנקים, שנבדקו אף הם, אם לקליטה בצה"ל או לפירוקחלקו השני של הסקר הסתיים בסוף אוקטובר ובו נבדקו תותחי השלל והתחמושת שנמצאה עבורם. בתוך כך נמצאו 31 תותחי שדה 130 מ"מ, 29 מתוכם ניתנו לשיקום, 185 תותחי הוביצר 122 מ"מ, מתוכם ניתנו לשיקום ,181 ועוד עשרות תותחי נ"מ 57 מ"מ מכוון מכ"ם, מקלעים 14.5 מ"מ, 4 קני ודו-קני, שרובם ניתנו לשיקום. לתותחים אלה נמצאו מאות אלפי פגזים. רק לדוגמה, נמצאו 972,000 כדורי נ.מ. 14.5 מ"מ ועוד אלפי פגזים לתותחים.בנוסף לציוד למינהו, נלקח נשק קל רב כשלל. אלפי אקדחים ותמ"קים, רובי סער קלצ'ניקוב ואחרים, מקלעים בינוניים וכבדים, מרגמות קלות ומטולים ותותחים בגדלים שונים. כן נתפסה תחמושת מגוונת; תחמושת קלה, למרגמות, לתותחים וטנקים, טילי קטיושות ומוקשים. סה"כ תחמושת שנאספה כללה כ18- אלף טון.  

שינוע השלל

על מנת לשנע את ציוד השלל, האמל"ח והתחמושת, נעזר צה"ל בחברת 'תעבורה' וברכבת. יחד עם זאת פיתחו אנשי חיל החימוש אמצעים שונים על מנת להקל על הגרירה. אמצעי אחד כזה היה משולש גרירה, בעזרתו היו מחברים רכב לרכב, באופן שהתאפשר לגרור עשרה כלי רכב על ידי כלי אחד. כאשר עברה שיירה כזו באחד הלילות בסיני, סיפר למחרת איש החיל כי בלילה ראה רכבת העוברת לידו, למרות שלא היו שם פסי מסילה. רכבת ישראל שימשה כלי שינוע חשוב ומרכזי, תוך עשיית שימוש במסילות הברזל שהיו קיימות בסיני. עובדי הרכבת מצאו לאורך תעלת סואץ שלוש תחנות שהתאימו להטענת טנקים ורכב. הרכבות נסעו במסלולים שנקבעו מלוד, רחובות ואשקלון לאל-עריש, פורט תופיק ועזה ובחזרהתחנת הרכבת באל-עריש היתה צומת מרכזי לשינוע השלל, שם הועסק גם כוח אדם מקומי, תמורת תשלום, על ידי הנהלת הרכבת. גם בפיקוד הצפון נעזרו ברכבות, בעיקר לפינוי התחמושת הרבה שנפלה שלל, למעלה מארבעים קרונות ביום וכן לפינוי רכב ב, ציוד הנדסי, אהלים ועוד63. חיל הים תרם אף הוא את חלקו ופינה מסיני 700 טון תחמושת, דרך הים לאילת.

בג'בל ליבני הוקמה סדנת חיל החימוש, שתפקידה היה לתת טיפול ראשוני לכלי הרכב, על מנת שיתאפשר להם לנוע בכוחות עצמם. אחת הבעיות בה נתקלו אנשי היחידה היתה גניבת הגלגלים על ידי הבדואים, שבחלק מהמקרים קברו אותם בחול ולכן נאלצו לפנות את הכלים לסדנה, ללא גלגלים. עקב זאת הקימו בסדנה מחלקה להשמשת גלגלים, להחלפתם באלה של כלי רכב אחרים ולתיקון תקרים, עבודה שהתבצעה על ידי השבויים המצריים שהועסקו בסדנה. כן הוטענו בסדנה מצברים ריקים על מנת לאפשר לכלי הרכב נסיעה עצמאית לנקודת האיסוף באל-עריש.

התחמושת הרבה שנפלה שלל הועברה לשטח ליד חצור ולאחר מכן הועברה לבסיס תחמושת, שנבנה על ידי קבלן פרטי, ביבנה. בסיס זה היה ממוקם בקרבה מאיימת לכור בנחל שורק ורק לאחר זמן מה הבחינו אנשי החיל כי התחמושת הונחה במצבורים מסוכנים ומספר קטיושות 240 מ"מ הונחו בחולות, עם מרעומים, כשהן מכוונות לעבר הכור. בבסיס זה אירעה התפוצצות תחמושת רצינית וחלק מהשלל עלה באוויר. את התחמושת מחזית הצפון 'שפכו' על מסלול של שדה תעופה ישן, במחנה סנט ג'ין ליד חיפה, שלא על פי ההנחיות. גם שם התרחש פיצוץ עז ומרבית תחמושת השלל מסוריה התפוצצה. אירועים אלה העלו בחיל את התובנה כי יש להתייחס לקליטת שלל בכלל ותחמושת שלל בפרט, בזהירות ובמקצועיות64.

קליטת השלל

בצה"ל נערכו דיונים כיצד להיערך לקליטת השלל הרב; מה לקלוט, מה לשקם או לשפר ומהו הציוד שלא היה אפשר או לא היתה כדאיות כלכלית לשקמו או לקלוט אותו בצבא. ב27- באוגוסט 1967 נערך דיון אצל סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, בו סוכם על חלק מהציוד שייקלט בצה"ל. למשל, טנקים ירדנים M-48 ייקלטו ללא שינויים. טנקים סובייטים T-54 T-55 ייקלטו וישוקמו בשיטת הקניבליזציה, שכן לא היתה אפשרות לרכוש חלקי חילוף מברית המועצות. לפי הערכה ראשונית נקבע, כי ניתן יהיה להחזיר לכשירות, בשיטה זו כ- 116-100 טנקים ועוד פלוגה לצורכי לימוד ואימון. סה"כ כ130-115- טנקים. סוכם לקלוט תותחי שדה 122 מ"מ קצר ו130- מ"מ, תותחי נ"מ 57 מ"מ, כנשק נ"מ סטטי, תותחי נ"מ 14.5 מ"מ משולב עם 20 מ"מ, נגמ"שים ,BTR-50 ,BTR-152 טנקים אמפיביים ,PT-76 נגמ"שים אמריקניים M-113 וטילי נ"ט שמל. כן סוכם לבדוק את אפשרות הסבת תותחי 100 מ"מ בטנקים הסובייטים ל105- מ"מ. זאת בנוסף לטנקי הצנטוריון, שנפלו שלל ומיד עם תום המלחמה הוחל בקליטתם, תוך הסבת התותח ושאר המערכות המחייבות. אלפי כלי רכב מסוגים שונים נקלטו אף הם, תוך התאמתם לצורכי צה"ל.

בין שאר הכלים נתפסו 12 שריוניות פרט (Ferret) מתוצרת דיימלר, אנגליה. הכלים היו משוריינים ומצויידים בנשק קל, שניתן היה להתאימם לסטנדרט וכן אפשר היה לרכוש עבורם חלקי חילוף באנגליה. קצין החימוש הראשי, אל"ם חיים דומי, המליץ להכניסם לימ"חים במקום ג'יפים להנחתה, כיוון שהם היו מוכנים להנחתה . אחרים המליצו למסור אותן לשימוש משמר הגבולהתכנון המטכ"לי היה לקלוט את הציוד שלעיל, כמות שהוא, במש"אות. השיקום בוצע על ידי קניבליזציה ובכל הטנקים בוצע דיגום צה"לי. במקביל נבדקה עם מפעלי התעש וסולתם האפשרות לייצר תחמושת לאמל"ח זה. כן בדק אג"א, ביחד עם מצל"ח ,687 אפשרות ליצור חלקי החילוף בארץ או לרכשם בחו"ל. חיל החימוש נדרש גם לקבוע ולפרסם הוראות טכניות, תפעוליות וטיפוליות, לכל הדרגים, לאמל"ח שהוחלט להכניסו לצה"ל.הטיפול בציוד השלל נחלק בין הגורמים השונים בחלוקת העבודה ביניהם ובאחריות לבדיקתו; מה ניתן לשלב בצה"ל ואילו צעדים יש לנקוט על מנת להכניס את האמל"ח, בהקדם האפשרי, למערך הצה"לי. על אג"א הוטל לספור את כמות הכלים והתחמושת ולמיינה וכן לבדוק האם ניתן לייצר בארץ תחמושת מתאימה לכלים אלה. על חיל הקשר, בשיתוף עם מקחש"ר, הוטל לבדוק את האפשרות להתקין מכשירי קשר סטנדרטים בטנקי השלל. על חיל החימוש הוטלה בדיקת האפשרות להתקין על כל הרק"ם נשק קל צה"לי, לבדוק את כל נושא הזיווד וציוד העזר ובעיקר איזה ציוד סטנדרטי צה"לי ניתן להכניס במקום זה המקורי. כמו גם האחריות לציוד האופטי ושילובו בציוד השלל, מכללים ותת-מכללים, שניתן להכין בקניבליזציה ומה ניתן מהם לייצר בארץ, מה מצב הקנים ואורך חייהם. לכל העבודה הרבה הזו היה על חיל החימוש להתארגן בצורה שונה; להכשיר כוח אדם טכני מתאים, מלאי כלי עבודה וכל שאר האמצעים, שיהיו זקוקים להם על מנת לעמוד במשימה. במסגרת קליטת הציוד בצה"ל היה גם על בה"ד 20 להיערך בהתאם. הבה"ד ביקש לקלוט למערך ההדרכה של חיל החימוש 11 טנקים רוסיים T-54 ,T-55 על מנת שיוכל לפתוח קורסים להכשרת מכונאים, טכנאי צריח וחשמלאים לטנקים אלה. בפועל, הוסכם על העברת שמונה טנקים לבה"ד .20 בכך נוספו לספר המקצועות בחיל החימוש שמות ומספרי מקצוע חדשים, שלא היו כמותם קודם בצה"ל. במקביל, הוטל על חיל החימוש לאתר כוח אדם מתאים, על מנת להכשירו לאחזקת הטנקים החדשים.

ועדיין לא פונה הכל

למרות עבודת איסוף השלל המאומצת, התברר כי עד לרבע הראשון של 1968 עדיין נמצאו ברחבי סיני 270 טנקים מסוגים שונים, שלא ניתנו לקליטה בצה"ל. ענף הטנקים במקחש"ר העלה את הרעיון, להשתמש בחלקים ובמכללים שלהם, אשר לא היה אפשר לקנותם או ליצרם. למשל: מערכות מזקו"ם, מערכות היגוי ובילום, הינע סופי, גלגלי מתח, זחלים, גלגלי מרכוב ומשאבות. פירוק חלקים אלה איפשר קליטת טנקים רבים יותר מאשר נקבע בתחילה, דהיינו 200 טנקים במקום .140 בעקבות כך המליץ הקחש"ר להמשיך ולפנות טנקי שלל מסיני, גם כאלה שהוגדרו כשרופים, כיוון, שהיו בהם חלקים שניתנו לניצול ולהעברה למש"א 681 לצורכי פירוק והכנת מכללים. מבצע פינוי הרק"ם ופירוקו ארך כשלושה חודשים ובוצע,כאמור, על ידי יחידת פינוי שלל בסיני.

תנו להם רובים

כאנקדוטה מעניינת בנושא נשק קל שלל, אפשר לציין, כי בתחילת 1968 הועברו אלף רובים שלל, בתוספת תחמושת של מאה כדורים לרובה, לתושבי הר חברון הערבים. העברת כלי נשק אלה, נעשתה כהבטחת שר הביטחון, משה דיין, לראש עיריית חברון ובהסכמתו של אלוף הפיקוד, רחבעם זאבי, לצורך הגנה עצמית של התושבים וכעזרה ללחימה בפח"ע )פעילות חבלנית עוינת.( מבין הרובים שחולקו היו: 300 רובי שלל 7.92 מ"מ, 200 רובי שלל ברזילאים 7.92 מ"מ, 150 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מ, 100 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מחצי אוטומטי ו250- רובי שלל FN 7.92 מ"מ, חצי אוטומטי.

צבאות זרים מתעניינים

נפילת השלל הסובייטי והמזרח אירופאי המגוון בידי צה"ל עוררה עניין רב בקרב צבאות זרים ובעיקר בצבאות ארצות הברית ובריטניה. בחיל החימוש נערכו לקראת הגעת משלחות מצבאות אלה שרצו לבחון את הציוד, שלא היה מוכר במערב עקב היותו מאחורי מסך הברזלבצה"ל איפשרו לנציגי הצבאות הזרים לחקור ולבדוק את הטנקים ,T-54 ,T-55 נגמ"שי ,BTR את הארטילריה שלל ואת התחמושת וציוד בקרת האש. איפשרו להם לבקר במצבורי נשק השלל, להפעיל ולבדוק את יעילות פצצות העשן וכן הותר להם לעמוד על היעילות המכנית ומהימנות של סוגי הרק"ם בו נעשה שימוש במלחמה71. על מנת לעמוד טוב יותר על טיבו של הציוד שנפל שלל, נתן צה"ל את הסכמתו להעביר כלים ותחמושת מסוימים לידי צבא זר בחו"ל, על מנת שיבצע בהם ניסויים שונים, כמו בדיקת אחזקה, עמידות וחדירה. תוך מספר חודשים התקבלו תוצאות הבדיקות ואלה הועברו לאמ"ן-מחקר הענף הטכני. גולת הכותרת של מבצע איסוף השלל היתה הצגתו במצעד צה"ל תשכ"ח - ,1968 בטור השלל, שצעד בגאווה ברחובות ירושלים. הציבור הרחב חזה לראשונה בנגמ"שים למיניהםבטנקים, בתותחים, בג'יפי תול"ר ירדניים, בטילי נ"ט שמל, בטילי ,SA-2 במרגמות, בקטיושותבמשאיות ועוד, שחלק רב ממהם התנייע בכוחות עצמיים. הציוד כולו נצבע בגוון צה"ליהאות 'צ' הוטבעה עליו ועל גבי כל כלי צויין שמו, למען ייקל על הקהל לזהותו.

.3 ההחזרה לכשירות

עם תום מלחמת ששת הימים כתב קצין החימוש הראשי, אל"ם חיים דומי, אגרת לחיילי חיל החימוש בה היתווה את המשך דרכו ותפקידו של החיל, לאחר הניצחון במלחמה. דומי ראה את עיקר ייעודו של החיל בתקופה זו, בהחזרה לכשירות של כל הציוד והאמל"ח שנפגע ואשר נפל שלל בידי צה"ל:

המלחמה שנכפתה עלינו על ידי האויב נסתיימה בניצחון.

המסירות והמאמץ של כל אחד מכם תרמו רבות להכרעה בקרבות. החללים והפצועים מחיילי החימוש מוכיחים שהמחיר ששילמנו היה יקר, אך לא היה

ממנו מנוס. שותפים אנו ליגון המשפחות השכולות ומאחלים החלמה מהירה לפצועים. עם זאת עלינו לזכור שהאויב המובס ממשיך לקבל כמויות עצומות של ציוד במקום המושמד

והשלל שנפל בידינו. ציוד הלחימה של צה"ל הוכיח את עצמו בפעולה המאומצת והמרוכזת, אך דרוש

מאמץ חימושי גדול כדי להחזירו לכשירות מלאה, תוך זמן קצר ככל האפשר. צה"ל קיבל על עצמו גם משימות חדשות המהוות אתגר נוסף לחיל החימוש. ניענה

לו במיטב יכולתנו. כל המפקדים והחיילים בשירות סדיר ומילואים - קבלו את מלוא הערכתי למסירותכם

והוכחת כושרכם במלחמה74.

 

על חיל החימוש הוטל לנהל מבצע מורכב ומאומץ של החזרה לכשירות של הציוד הצה"לי שנשחק ונפגע במהלך המלחמה. מהות ההחזרה לכשירות הוגדרה על ידי הקחש"ר כדלקמן:

 

"הטיפול להחזרת הטנקים לכוננות הינו להביא את מצב הטנקים לכך שהמנוע עובדהצריח מסתובב והתותח כשיר לירי."

דומי לא הסתפק בכך והוסיף כי "ברור שמצב טכני זה אינו מניח את הדעת וברור כי כל הטנקים חייבים לעבור טיפול מאה." דבריו של הקחש"ר ליוו את אנשי החיל והם הפכו למעין סיסמה למבצע ההחזרה לכשירות.ראש אג"א, האלוף מתי פלד, קבע את אחריות חיל החימוש למבצע זה, שאמור היה להתבצע בסדנה הגייסית וביחש"מים ולא במש"אות, אם כי בפועל היו תיקונים שבוצעו במש"אות ובמוסכים אזרחיים. למשא"ות ייחד פלד את האחריות בנושא ההתעצמות ובעיקר סיום הסבת המגח מדגם M-48A-1 לM-48A-3- החל מינואר ,1968 התחלה של הסבת המגח A-2C והכנסת מנועי דיזל )דיזליזציה( בשוטים )הצנטוריונים.( ב13- ביוני 1967 כינס פלד  דיון, בהשתתפות הקחש"ר, דומי, בו נדונו, בין השאר, משימות חיל החימוש שלאחר המלחמה. דומי העריך כי הטנקים ביצעו מאה שעות נסיעה ולחימה ולכן נראה כי יש להשקיע עוד 800 1000- שעות עבודה על כל טנק במטרה להחזירו לכשירות. עבודה זו חייבה, להערכתו, השארת כוחות המילואים לחודשיים נוספים76. ואכן, לשם ביצוע ההחזרה לכשירות היה צורך בעיבוי כוח האדם של החיל ובהכשרתו לטיפול בכלים החדשים. לכן הושארו אנשי המילואים של החיל, מגוייסים למשך תקופה ממושכת, חלקם בתנאי קבע ואחרים בתנאים מיוחדים. הקחש"ר הכין את תוכנית חיל החימוש להחזרה לכשירות ולהמשך ההתעצמות על ידי הסבת הטנקים והשבחתם. התוכנית כללה לוח זמנים מוגדר מראש, סיום העבודה תוך שנה, עד 1 באוגוסט .1968 דומי שאף שהעבודה כולה תתבצע בתוך צה"ל עצמו ללא הסתייעות בגורמים אזרחיים, אך ראש אג"א קבע, כי לצד צה"ל ישתתפו במאמץ גם גורמים אזרחיים, כמו מוסכים פרטיים, שיתקנו את הרכב המנהלתי של היחידות ובכך ישתחרר כוח אדם נדרש למבצע ההחזרה לכשירות. הסדנה הגייסית של מפקדת גייסות שריון נקבעה לטפל בשוטים ובמגחים ולבצע בהם טיפולי מאה שעות ואילו על היחש"מים הוטל לבצע את הטיפולים בטנקי השרמן וה,AMX- בנוסף על האחזקה השוטפת של רק"ם בתנועה. חשוב לציין כי כל אלה בוצעו בהתאם להוראות טכניות ומפרטים של מקחש"ר. לשם ביצוע התוכנית נדרש גיוס נרחב של כוח אדם; תיגבור מערך אנשי הקבע, האזרחים ואנשי המילואים.

האלוף פלד ראה חשיבות רבה בנושא ההחזרה לכשירות, מה עוד ששר הביטחון, משה דיין, קרא להאצת התהליך. דיין חשש מחידוש הקרבות, בפרט נוכח השלמת הפערים בצל"ם, רק"ם ותחמושת, בצבאות מצרים וסוריה, על ידי הסובייטים. פלד סיכם, כאמור, כי המשא"ות יתרכזו בתוכנית ההתעצמות, אך יחד עם זאת, בעת הצורך ניתן יהיה להסתייע במש"א הצפוני בעבודות חריגות. אמנם, ציין פלד, כי הוגשו הזמנות לרכש של רכב, רק"ם וזחל"מים, אך ההספקה תיארך זמן רב ולכן יש להחזיר לכשירות, בהקדם, את כל הציוד הנמצא ברשותנו. לבסוף ציין פלד, כי מבצע זה אינו שגרתי ולכן אינו ניתן לפתרון שגרתי ויש להחזיר לכשירות את כל המערך תוך שנה ולאפשר לצבא לחזור לכוננות מלאה בדרך המהירה ביותר. שלב ראשוני של ההחזרה לכשירות של הטנקים היה עריכת סקר של כל הטנקים הישראלים  פגועים, בתוספת טנקים ירדניים מסוג ,M-48 M-47 וצנטוריון. הטנקים חולקו לשלוש קטגוריות: טנקים הניתנים לשיקום, מעל לכל ספק, טנקים שאפשרות שיקומם מוטלת בספק וטנקים ששיקומם אינו אפשרי או שכרוך בעבודה והשקעה מעל המקובל. לאחר מכן נעשו גם חישובי כדאיות כלכליים, מה וכמה כדאי לשקם.

ההחזרה לכשירות חולקה בין הגורמים השונים. בשנת העבודה 1969-1968 עסק מש"א 681 בהחזרה לכשירות ושיקום מרגמות 120 מ"מ ותותחים לסוגיהם כמו, תותח נ"מ ,40 תותח נ"ט 90 מ"מ, תותחי 122 מ"מ, 130 מ"מ ו57- מ"מ. כן עסק בשיקום והחזרה לכשירות של מנועי שוט וקמינס ומכללים. מש"א 682 טיפל בשיקום והחזרה לכשירות של זחל"מים, נגמ"שים שלל PT-76 ו.BTR-50- שיקום של מקלעים והחזרה לכשירות של נשק שלל: מקלע כבד 14.5 מ"מ, מקלע 7.62 מ"מ, רומ"ט רוסי ותמ"ק קרל גוסטב. כן עסק בהחזרה לכשירות של משאיות 'זיל .' בתחילת 1968 הורה הקחש"ר על החזרה לכשירות של רכב ב. ההחזרה לכשירות התבססה על ביצוע הביקורת התקופתית המקובלת, בנוסף לפעולות שווידאו שהרכב, שעבד בתנאים קשים, תנאי אבק וחוסר טיפולים שוטפים, יהיה במצב טכני מעולה ובעל אמינות גבוהה. לשם כך היה צורך לבצע פעולות במערכת הקירור, מערכת הדלק, מסנן אוויר, מרכב, סיכה ועוד, זאת בהתאם למפרט טכני שפורסם על ידי מקחש"ר.

בשנת העבודה 1971-1970 התבצעה פעילות ענפה של החזרה לכשירות של כשלושת אלפים כלי רכב ב וזחל"מים. אלה כללו זחל"מים, משאיות ,6X6 נ"נים, ג'יפים, מובילים וכלי רכב מזדמנים. מכיוון שהמש"אות היו עמוסים, התארגנו בחיל החימוש להקמת סדנה מיוחדת, שעסקה בעיקר בהחזרה לכשירות בדרג השדה ושאר הפעילות הועברה ליחש"מים. הסדנה התבססה על מבנים קיימים באזור רפיח, תוך שימוש בכוח אדם ערבי מהסביבה וסדנאות באל-עריש ובעזה81.

.4 המעבר לפיתוח עצמי

מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה שינוי מרכזי בחיל החימוש: תנופת שיקום, הסבה והשבחה של אמל"ח צה"לי ושלל, שהובילה לפיתוח ויצור של חלקי חילוף תואמים ומשודרגים ושל אמל"ח משוכלל ועמדה בסימן של העמקת היצור המקומי בארץ. לקחי האמברגו הצרפתי, שמנעו את הגעת מנועי מטוסי המיראז' לארץ, מבצע ספינות שרבורג בו הוברחו הספינות שנבנו במספנות הצרפתיות לארץ, בנוסף לסירוב הבריטי, בסופו של דבר, למכור את טנקי הצ'יפטיין לישראל, חיזקו את ההכרה בצורך להיות עצמאיים בתחום היצור הצבאי. צורך זה חייב את יצורם בארץ של רכיבים וחלקי החילוף, שבעבר נרכשו בחו"ל, או חלקי החילוף לנשק השלל הסובייטי, שלא ניתן היה לרכשם מברית המועצות. לשם כך הוקמו בארץ מתקני יצור לציוד ולתחמושת שחייבו, במקביל, את תגבור פעילות הניסויים והבחינה, כאמצעי לאבטחת האיכות ובטיחות המוצרים. מעבר לרצון להגיע לעצמאות טכנולוגית, היה זה ההכרח82.

אמנם, עוד טרם המלחמה הוקם במקחש"ר, על ידי עמוס חורב, בתפקידו כקחש"ר, גרעין שהלך והתפתח, לטיפוח היצור המקומי. היתה זו תפיסתו הבסיסית של חורב שגרס כי לפתח בארץ תעשייה צבאית מקומית בתחום השריון והתחמושת. זאת בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, שהעדיף רכש מחו"ל על פני יצור מקומי וחששו של משה דיין, בתפקידו כשר ביטחון, שהציוד שייוצר בארץ, יהיה ברמה ירודההצורך ביצור מקומי קיבל דחיפות ממשית בשל מחסור במקורות רכש בעקבות האמברגו הצרפתי ו'ההשהיה' האמריקנית. מגבלות רכש אלה דחפו את צה"ל לרכז מאמצים להגברת היצור המקומי. כבר באוגוסט 1967 נערכה ביוזמת דיין ישיבה מיוחדת, שדנה ברעיון יצורו של טנק ישראלי, טנק העתיד. אמנם, באותה עת השאילו הבריטים לצה"ל שני טנקי צ'יפטיין לביצוע ניסויים בארץ ולבדיקת כדאיות רכישתם, אך לא חלף זמן רב והם נסוגו מכוונתם למכור לישראל את הטנקים. האלטרנטיבה היתה להמשיך ולהצטייד בטנקי הפטון )המגח( ,M-60 או .M-48 באותו דיון ביקש דיין להתמקד בנושא האפשרות לפיתוח טנק ישראלי וכן בהכנסת מנועי הדיזל לטנקים הקיימים. בנוסף הוא ביקש לנסות ולבצע רכש מנועי טנקים במדינות כמו שבדיה, הולנד וגרמניה, או לחילופין לבקש מהן שיאפשרו לנו לפתח, על סמך הידע שלהן, מנוע טנק. דיין סיכם כי "גם אם יעלה לנו פי שתיים, נחפש אלטרנטיבות לאמריקה, בארצות שתוכלנה להציע לנו, בשלב הראשון,  יזליזציה של המנוע83."...

באוגוסט 1967 אמר עוזר שר הביטחון, רא"ל )מיל(' צבי צור, בישיבה של ועדת שרים לענייני ביטחון, כי יש לעשות כל מאמץ כדי להעביר כל מה שניתן, ליצור עצמי. לדבריו, בתחום התחמושת הגענו ליצור עצמי של כמעט מאה אחוז, אך לא כן היה המצב בתחום חלקי החילוף. גם בתחילת 1969 שיבח צור את הפיתוח והיצור המקומי. לדבריו, מלחמת ששת הימים נתנה דחיפה רצינית לנושא זה. הוא ציין כי התעשייה הצבאית וסולתם מסוגלות לספק את כל צורכי התחמושת בצה"ל. "אפשר לומר כי בנושא זה אנחנו עצמאיים ולא יכול להיווצר מצב של אמברגו פוליטי, שיעמיד בסכנה את צורכי צה"ל בפריטים של הנשק הקל, הבינוני והתחמושת. כך הוא המצב גם בתחום האלקטרוניקה." התעשייה האלקטרונית, לדבריו, התפתחה די מהר בשנים האחרונות ואנחנו די קרובים למצב של עצמאות. בנושא הטנק, ציין צור, כי המטכ"ל החליט להכניס טנק חדש, אשר במשך הזמן יחליף את הצנטוריונים וכן גם את הפטונים. צור ציין, כי פרויקטים אלה, נוסף ליצור מטוס, הינם פרויקטים של מיליארדי ל"י, אך מנגד, יצורם בארץ מבטיח יצירת תשתית תעשייתית רצינית, שתהיה מבוססת על טכנולוגיה מתקדמת, שתהווה בסיס לא רק לתעשייה הצבאית, אלא לכל תעשייה אחרת. להערכתו, בשנת 1969 אמורים היו להשקיע במחקר ופיתוח של מערכת הביטחון 173 מיליון ל"י, לעומת 14 מיליון ל"י עשר שנים קודם לכן, שהם 50 אחוז יותר מכל המחקר שבוצע במדינת ישראל, על ידי כל גורמי המחקר גם יחד. עם זאת הצביע צור על אבן נגף בתוכנית הזו והיא מחסור בכוח האדם. על מנת לפתור בעיה זו נעשה מאמץ לגייס מומחים בחו"ל שיוכלו לעזור במחקר ופיתוח. במקביל הרחיבו ארבע פקולטות בטכניון, על מנת להכשיר אנשים במקצועות הנדרשים. צור הסביר עוד, כי בעבר התבססה מערכת הביטחון על רפא"ל, אך עתה נמצאת המערכת בתהליך של העברת מרכז הכובד לתעשיות; התעשייה הצבאית והאווירית84.

נושא הפיתוח והיצור העצמי של נשק הלך ותפס מקום חשוב בתפיסת הרכש הביטחוני. שר הביטחון דיין העלה נקודה זו בפגישתו עם עורכי העיתונים ב29- באפריל .1968 הוא אמר להם כי אנו מוכנים להשקיע סכומים בפיתוח ויצור נשק עצמי גם אם קיים הסיכון, שבסופו של דבר לא ייצא המוצר איכותי דיו, במטרה להגיע בסופו של דבר ליכולת יצור עצמי. ב8- במאי אותה שנה, בדיון על תקציב הביטחון אמר דיין, כי לדעתו "אנחנו נמצאים במצב רע מאד מבחינה מדינית. כפועל יוצא מכך ובהקשר לנשק, אנחנו צריכים לייצר בעצמנו לא רק את אותם הדברים שתמיד היינו רוצים לייצר, כדי להיות בלתי תלויים, אלא גם אותם דברים שלא היינו רוצים לייצר בעצמנו ..... משום שזה כל כך מסובך וכל כך בלתי בטוח שנוכל לייצר את זה טוב." דיין חשש ופקפק ביכולתה של ישראל לייצר נשק וחלקי חילוף ברמה איכותית נאותה ובעלות כספית סבירה. הוא אמר: " אינני רוצה לקרוא לזה עכשו שיגעון, אבל ממש לא נורמלי בשביל מדינה כמו ישראל לעשות זאת." בנוסף הוא ציין כי "היצור העצמי עשוי להעניק לדרג המדיני אפשרות לעמוד מול לחץ אמריקני בשאלת הגבולות ובשאלת המהות של ההסדר הסופי." דיין ציין עוד כי אמנם איננו יכולים לקנות יותר פנטומים או מיראז'ים, אך יכולים לקנות טנקים מסוימים ולשפרם, להחליף את התותח והצריח ואם יהיו לנו עוד 500 טנקים טובים, זה רציני85.

לאחר התלבטויות לא קלות החליטו ראש הממשלה, לוי אשכול, שר הביטחון, משה דיין ושר האוצר, זאב שרף, לאשר תוכנית בניית מטוס בארץ ולאשר תוכנית רכש, הצטיידות ובניה של טנקים בארץ. לסגל הפיקוד הכללי אמר דיין בנובמבר :1968 "אנחנו נעשה משגה חמור אם בד בבד עם ההתכוננות לתקופה קצרה, לא נעשה את ההשקעות הדרושות לתקופה הארוכה... לייצר טנק ולייצר מטוס ולאגור חלקי חילוף כאלה שאנחנו אחר כך עלולים להיות תלויים בזה, מנועים וכל מיני דברים... כדאי להיות יותר אוטונומיים, יותר שעות דלק בבטן ותחמושת בבטן ]הטנק....[ אנחנו רק צריכים לא להיבהל מפרויקטים ארוכי טווח יסודייםשהם דרושים בהיערכות לקראת אפשרות של חידוש המלחמה. על רקע האמור לעיל, הצרכים וההתלבטויות הרבות, החל חיל החימוש בתנופת פיתוח, שיקום ויצור עצמי. סדר העדיפות נקבע כלהלן: שיקום והסבה של האמל"ח הצה"לי, שיקום והסבה של אמל"ח השלל, רכש מחו"ל ופיתוח עצמי.

מהנדסי החיל קבעו את התקנים, הכינו תוכניות ומיפרטים טכניים מהפריטים שנרכשו בעבר, או שנלקחו מציוד השלל ופנו לתעשייה המקומית שתייצר את הנדרש. גם כאשר לא ניתן היה להעתיק במדויק את הפריט, הוכנסו שינויים ושיפורים, תוך הבטחת רמת האיכות. יצור בסגנון 'ההעתקה,' שנקרא engineering ,reverse היווה את הבסיס לשיקום ציוד השלל ב,1967- לפיתוח ושדרוג רכיבים נדרשים ולהתאמתם לתקן הצה"לי87. בסיכומו של דבר, בשנים 1968-1966 הוכנו על ידי ענף היצור במצל"ח 687 איפיונים ושרטוטים לכ7,600- פריטים בשיטת engineering ,reverse מהם 2,800 פריטים חדשים. בשל המחסור בידע בטיפול בציוד השלל, נשלחו קצינים של החיל לארצות הברית ולמדינות אחרות לבקר במרכזי יצור כלים, במטרה לבדוק מה נדרש לצורכי שיקום הציוד. כן נשלחו קצינים להשתלמויות, בעיקר לאירופה, ליחידות צבא ארצות הברית שחנו בגרמניה, או לצבא הבריטי, ללמוד את טנקי הצנטוריון. במקביל יצאה משלחת רכש שקנתה צל"ם מצבא ארצות הברית. בין השאר רכשו טנקי מגח ,M-48 נגמ"שים, ארטילריה 155 מ"מ ועוד89. במסגרת הסבת השלל ושיקומו החל חיל החימוש, בשיתוף אג"א והתעש, להתארגן ליצור תחמושת שתתאים לאמל"ח השלל מהגוש המזרחי. כך למשל סוכם על ניסוי חריטת טבעת בכדור 155 מ"מ לונג טום, על מנת להתאימו לתותחים שבשימוש צה"ל. יחד עם הטנקים הסובייטים נפלו שלל אלפי טונות של פגזי 100 מ"מ. אלה נערמו במצבור תחמושת ענקי ליד קנטרה, אשר פוצץ ביולי ,1967 בפעולה צבאית על ידי אנשי קומנדו מצריים. מתוך הנחה, כי מאה טנקים עם תותח 100 מ"מ יוכנסו למערך הצה"לי, נבדק מצב התחמושת המצויה וכמה ניתן לייצר בתעש. מרבית התחמושת שנמצאה היתה עם מטען מוקטן, לעומת טלסקופ הטנק שהיה מותאם למטען מוגבר. למרות שנקבעה עדיפות ראשונית ליצור תחמושת זו, הרי תרמיל הכדור היווה קושי ביצורו ולוח הזמנים עמד על שנתיים-שנתיים ומחצה. תהליך יצור התחמושת אמור היה להיות יקר ולא כדאי  ולכן הוחלט, בסיכומו של דבר, שלא לייצר את התחמושת, אלא להחליף את קוטר התותח מ100- מ"מ ל105- מ"מ. בנוסף, תחמושת שלל 100 מ"מ לא חדרה שריון והחלפת קוטר התותח ל105- מ"מ איפשרה שימוש בתחמושת חודרת שריון וכן הביאה להאחדה לוגיסטית של תחמושות תותחי הטנקים העיקריים שהיו בצה"ל: מגח, שוט וטיראן. באשר לפגזי 76 מ"מ עבור תותח הטנק האמפיבי הרוסי PT-76 לא נבדקה האפשרות לייצרם מכיוון שרק תשעה טנקים כאלה נתפסו שלל ועמם כ1,400- כדורים. כן נבדקה אפשרות יצור תחמושת קלה למקלעי טנקים שלל, כדורים 122 מ"מ קצר ונפיץ לתותח שדה רוסי, כדורים לתותחי שדה 130 מ"מ נפיץ, כדור 14.5 מ"מ למקלע בינוני רוסי וכדורים לתותח נ"מ רוסי 57 מ"מ90.

.5 ההרכשה לאחר המלחמה

מלחמת ששת הימים העמידה את צה"ל עם המחסנים ריקים, חיל האוויר מדולדל, מחסור בטנקים ובחלקי החילוף. מדינות ערב החלו, זמן קצר לאחר תום המלחמה, לקלוט נשק חדיש מברית המועצות, ספקית הנשק העיקרית שלהן, ולמלא מחדש את מחסניהן. צה"ל לעומתןעמד בפני מציאות בינלאומית קשה וקשיים בהרכשת אמל"ח חדשהמחסור בציוד צבאי הלך והתרחב עקב האמברגו הצרפתי, שאסר על יצוא אמל"ח לישראל עוד טרם מלחמת ששת הימים ואשר החריף במהלכה. האמריקנים הכריזו, מהיום השני של המלחמה, על 'השהייה' ,(suspension) שהגבילה כמעט לחלוטין, את העברת הציוד, חלקי החילוף והתחמושת שהיו נחוצים לישראל. משמעותה של ה'השהייה' היתה לא רק בסירוב לאשר הזמנות חדשות, אלא גם בעיכוב משלוחים שאושרו והזמנות שנחתמו בין שתי המדינות. כפי שהגדיר זאת יצחק רבין, אז שגריר ישראל בארצות הברית: "לנו לא הניחו האמריקנים להוציא לישראל אפילו בורג אחד ודווקא בתקופה, שהיינו זקוקים כמו אוויר לנשימה לחלפים, כדי לשקם את הציוד האמריקני שלנו91." גם מדינות מערב אירופאיות אחרות הטילו מגבלות על יצוא ביטחוני לישראל. במקביל, פעלה ברית המועצות למלא את מחסורן של מצרים וסוריה בציוד ובתחמושת שאבד להן במהלך המלחמה. משלוחי נשק בכמויות גדולות החלו להגיע למדינות אלה והן עוררו דאגה בקרב צמרת הביטחון הישראליתגם ירדן אמורה היתה לקבל משלוחי נשק ואלה, דווקא מארצות הברית.

דיונים רבים נערכו במטכ"ל בסוגיית רכש האמל"ח ומילוי המחסנים בציוד שאבד במלחמה ובציוד נוסף, שיאפשר לעמוד בפני מלחמה קרבה נוספת, תרחיש שרווח באותה עת. ב16- ביוני ,1967 עשרה ימים לאחר תחילת המלחמה וארבעה ימים מיום סיומה, הורה שר הביטחון, משה דיין, "לפעול בכל הדרכים בקשר להצטיידות במטוסים, טנקים, חלקי חילוף וכו' ולהחיש את הסבת הטנקים בארץ... ובינתיים צריך להתארגן כך שלא נשחק את  מה שיש לנו. בדיון בלשכת שר הביטחון ב9- ביולי ,1967 נדונו האפשרויות והצרכים לרכש, זאת על פי הצעה כללית שביקש דיין מהמטכ"ל באשר לסד"כ צה"ל בעתיד הקרוב ולהיערכות צה"ל לקראתו. בסיכום הדיון נקבע, כי ישראל תציג את בעית המחסור ברכש בפני האמריקניםתוך הדגשה, שהאינטרסים המשותפים של שתי המדינות מחייבים את חיזוקה של ישראל, כדי לאלץ את מדינות ערב להסכים לדיוני שלום. הצורך הראשוני של ישראל היה הצטיידות במטוסים חדישים, נוכח האבידות במלחמה והצטמצמותו של חיל האוויר. במקום השני עמד נושא רכש הטנקים.מלבד ציוד חדיש ומתקדם, היה צורך ברכש של חלקי החילוף ופריטים אחרים לצורכי הסבה, שיקום האמל"ח, הן השלל והן צה"לי, שנפגע במלחמה ועבור היצור העצמי. בתחילת 1968 אמורים היו להתחיל בהסבת מנועי טנקי השוט )הצנטוריון.( ההסבה נדחתה כיוון שלא ניתן היה לרכוש מכללים וחלפים בארצות הברית, שהקפיאה את מכירת הציוד צבאי לישראל. אל"ם דב לאור, מפקד מצל"ח וסא"ל בן ציון בן בשט, ראש ענף הטנקים במקחש"ר, יצאו לארצות הברית בסוף 1968 והצליחו לרכוש מנועים, מכלולים וחלפים לערכות ההסבה לטנקים מצבא ארצות הברית ומיצרנים אמריקניים שונים ובהם חברת 'קונטיננטל מוטורס' )מנועים( וחברת 'אליסון' )ממסרות.( רק לאחר שהובטח משלוח הערכות הנדרשות, ניתן היה להתחיל בתהליך ההסבה. אמנם, המצב המדיני שנוצר לאחר מלחמת ששת הימים, מנע מצה"ל לרכוש טנקים, זחל"מים, כלי רכב וציוד צבאי אחר באופן פורמלי, ממדינות זרות. יחד עם זאת, נמצאו דרכים חלופיות לרכש האמל"ח הנדרש. אג"א, בכוחות עצמו ובסיוע נספחי צה"ל, משרד הביטחון ומשלחותיו בחו"ל, הצליח לבצע רכש צבאי, בעיקר משומש, מסוחרי נשק אירופאים. מיד לאחר המלחמה, ביולי 1967 נעשו מאמצים לרכוש טנקים ותחמושת. גורם צרפתי מסר כי ניתן לרכוש 300 טנקים ,M-47 במצב מצוין, שנקנו מהגרמנים, תמורת 38 אלף דולר לטנק, אך בפועל לא קנו אותם. משלחת אחרת הצליחה לרכוש באנגליה תחמושת 105 מ"מ וטנקי חילוץ שוט. באוגוסט 1967 יצא מהארץ מפקד מש"א ,682 לבחון הצעות שהוגשו לנספחים הצבאיים של צה"ל ולנציגי משלחות הקניות באירופה, על ידי סוחרי נשק וציוד. במסגרת זו נבחנו בגרמניה זחל"מים, רכב רך, מכללים לזחל"מים וחלקי חילוף לטנקים ולזחל"מים.באיטליה התבצע סיור במחנות צבאיים שונים בהם נבחנו זחל"מים שונים ומקלעי 0.5 עבורם. כן נבדקו שם חלקים לזחל"מים ולטנקי שרמן )מנועי White לזחל"מים.( גם ברוטרדם הוצעו לצה"ל זחל"מים במצב טוב וכלי רכב. כל הציוד הזה היה ניתן לרכישה מיידית ובמחירים לא גבוהים95.

ב1968- יצאו מהארץ משלחות, שכללו נציגים של משרד הביטחון, מינהל ההרכשה והיצור )מנה"ר,( מקחש"ר, מצל"ח ואג"א, במטרה לבצע רכש במדינות מערב אירופה כמו גרמניה, צרפת, בלגיה ואנגליה. אנשי המשלחות פגשו ספקים שונים, ביקרו במחסניהם והצליחו לרכוש חלקי חילוף לזחל"מים ולכלי הרכב הצבאיים, כמו ,GMC במועדי הספקה קצרים. בנוסף לפריטים שהופיעו ברשימות שהביאו איתם, נרכשו פריטים ותחליפים לפריטים שלא ניתנו להשגה. שיטה זו של שיגור משלחות למקום הרכש עצמו, קיצרה את תהליכי הרכששבדרך כלל היו מסורבלים וממושכים והביאה למילוי המחסנים בארץ. 80 טנקי צנטוריון נרכשו בשנת 1968 ושנה מאוחר יותר, עוד 150 טנקים. בישיבת המטכ"ל ב10- בפברואר 1969 דווח על אפשרות לרכישת 200 טנקי צנטוריון וכן על ביצוע הזמנה בארצות הברית ל800- מנועי דיזל לצנטוריונים, שאמורים היו להגיע לארץ ב.1970- אם כי עננת האמברגו ריחפה גם מעליהם ובעת ביצוע ההזמנה לא היה ברור אם אכן יגיעו לארץ במועד שנקבע או יפלו, גם הם, במסגרת עיצומי ההשהיהצה"ל סבל גם ממחסור בתחמושת ובעיקר תחמושת 155 מ"מ, שהיתה קריטית מאד במלחמת ששת הימים ולכן היה חשוב מאד להשיגה. בישיבת המטכ"ל ב10- בפברואר 1969 מסר חורב כי הצליחו לקנות, באפס מחיר, כ50,000- פגזים 155 מ"מ, מעודפים של צבא זר ו30,000- מהם נמצאו באותה עת בדרך לארץ. משה קשתי, מנכ"ל משרד הביטחון, ציין כי למעשה התקבלו הפגזים ללא תשלום. נראה, כי אחת ממשלחות משרד הביטחון היתה מעורבת בקבלת הפגזים האלה. יחד עם זאת, היה צורך להתאים את האבש"ר )אבק שריפה( והמרעומים של הפגזים האלה לתקן הצה"לי, פעולה שאמורה היתה לעלות כסף, למרות שעצם הרכישה היתה בחינם. בנוסף הצליחו לרכוש בחו"ל תחמושת של 20 מ"מ, אך כמויות עצומות ממנה נפסלו לשימוש98.

עד 1972 נרכשו 120,000 פגזים 155 מ"מ, כאשר המלאי שלהם, עם תום המלחמה עמד  על 12,000 פגזים בלבד. נרכשו 10 מיליון כדורי 9 מ"מ, ארבעה מיליון כדורי ,0.5 כל זאת, לא כולל התחמושת מהיצור המקומי בתעש. תעש נערך ליצור תחמושת 155 מ"מ, שנוסתה על ידי חיל החימוש והוכנסה להצטיידות צה"ל רק לאחר שליקויים, שנבעו מתהליך חישול הפגז ונתגלו על ידי חיל החימוש, שופרובדיעבד הסתבר, כי למרות החששות והמגבלות הבינלאומיות הצליח צה"ל בתהליכים מקוצרים, בסיוע גורמי משרד הביטחון ובתיאום עם החילות - לממש תוכנית הצטיידות רחבת היקף וממיגוון מקורות בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועד לפני מלחמת יום הכיפורים. מלבד אמל"ח ותחמושת נרכשו מאות אלפי חלקי חילוף חדשים. מיגוון הפריטים גדל אף הוא באותה תקופה. כך למשל, חיל החימוש שמיגוון הפריטים בהם עשה שימוש עמד ב1968- על 144,000 פריטים וב1970- על 161,000 פריטים, הגיע ב1972- למיגוון של 235,000 פריטים.

בשנים 1972-1968 נרכש מארצות הברית וממקורות נוספים, נקלט בצבא תוך זמן קצר והוכנס למערך הציוד הבא:

  • 150 טנקי פטון A-1 M-60
  • 100 טנקי פטון A-1 M-48 60 תומ"תים M-109 וM-107- 450 נגמ"שים A-1 M-113 664 טנקי צנטוריון
  • 100 תובות טנקי שרמן
  • 2,300 זחל"מים לשיקום.

 קליטת ציוד חדש מרכש 

הצטיידות בכלי רכב היתה מהגדולות ביותר באותה תקופה: 3,400 משאיות ריאו, שנרכשו במחיר הזדמנות ובמצב טכני טוב. עסקה זו תרמה לצמצום הפערים בכלי רכב, מהם סבל צה"ל. היא איפשרה להפסיק את השיקום של כלי רכב GMC המיושנים שהיו ברשות צה"ל1,000 משאיות ליילנד, בהרכבה מקומית140 גוררי טנקים קונטרקטור ו145- גרורי נצר סירני, שאיפשרו ניוד מהיר של הטנקיםמיכליות מים, משאיות רכינות ומשאיות להובלת מזוןעבור מערך הצליחה והגישור נרכשו פריטים רבים, בהם עשו שימוש במלחמת יום הכיפורים:

  • 12 טנקי גישור A-1 M-60 60 תמסחים במצב ירוד מעודפי צבא גרמניה
  • 68 גרורים ומגלשים לניוד דוברות מפיתוח ייחודי של חיל החימוש
  • 30 דוברות
  • 260 סירות שונות.
  • בנושא התותחים והנשק הקל נרכשו: 209 תומ"תים 155 מ"מ מעודפים
  • 4,000 מקלעי מא"ג 7.62 מ"מ. 99

 

.6 שיקום ושדרוג השלל

טנקי הטיראן

העבודה המסיבית בהסבת השלל החלה זמן קצר לאחר תום המלחמה. הקחש"ר, חיים דומי, הכין תוכנית להסבת 140 טנקי שלל T-54 וT-55- והחזרתם ליכולת פעולה תקינה. במקביל ביקש הקחש"ר לתת מענה ארגוני ומבני לצרכים החדשים, לאשר הקמת מדורי שלל במקחש"ר ולהתארגן להכשרת כוח אדם לאחזקת מערך הטנקים המוסבים. במסגרת מקחש"ר הוקמה ועדה, שתפקידה היה לדון בפיתוח טנקי טיראן, השם העברי שניתן לטנקים הסובייטים T-55 ,T-54 שנפלו שלל בידי צה"ל. טיראנים, שמם נגזר מהאות הראשונה 'T' - 'ט' של שמם הסובייטי ועל שמם של מיצרי טיראן, אותם סגר נשיא מצריםגמאל עבד אל נאצר, ב22- במאי 1967 ואשר חסימתם היוותה 'קזוס בלי' מבחינת ישראלהטנקים הסובייטים לא התאימו לאופי הלחימה של צה"ל והצריכו פתרון בעיות סבוכות, הוצאת מכללים רבים והכנסת אחרים. עיקר ההסבה התבססה על שימוש במכללים, בעיקר מנועים לאחר הסבתם, של טנקי ,T-34 סטאלין, ,SU100 ,ZSU57X2 שחלקם נרכשו בברית המועצות לאחר .1967 כמו כן ניצול חלפים מוסבים מתוצרת מערבית וכניסה ליצור מקומי של חלקי חילוף. דוגמה בולטת למתקנים מיותרים שנמצאו בטנקים היו מערכות החימום בטנקים, שאולי התאימו לאקלים הקר ברוסיה, אך בוודאי שלא התאימו לאקלים החם שלנו ואשר תפסו מקום רב בטנק101. הטנק הסובייטי T-55 היה הטנק הבינוני, הסטנדרטי של עוצבות השריון בצבא הסובייטי. בזמנו הוא היה גולת הכותרת של הפיתוח הסובייטי ופותח מהטנק ,T-54 שקדם לו. משקלו 

טנק טיראן מוסב לתותח 105 מ"מ

עמד על 37 טון וצלליתו הנמוכה היקנתה לו יתרון רב מבחינת סיכויי ההיפגעות. המנוע היה מדגם V2-55 דיזל בעל 12 צילינדרים ו560- כוחות סוס. מערכת הדלק היתה חדשנית והכילה 938 ליטר, בשבעה מיכלים, חיצוניים ופנימיים. הצריח היה יצוק כולו מיקשה אחתהתותח, בקוטר 100 מ"מ היה יעיל ומשקלו הופחת הודות לשימוש במנגנון רתיעה קפיצי- נוזלי. בזכות מבנהו, היתה יעילותו בטווחים של מתחת ל2,000- מטר גבוהה ולכן ניתן היה לוותר על שימוש בפגזים בעלי מטען חלול. בחזית הטנק ניתן היה להרכיב ערכת 'נוכרי,' שגרמה להפעלת מוקשים לפניו. הטנק מסוגל היה גם לצלוח מכשולי מים בעומקי שניים-  שלושה מטרים. למרות יתרונותיו של הטנק כמתואר לעיל, היה צורך להכניס בו שיפורים ושינויים על מנת להפכו לטנק מבצעי ברמה של טנקים מערביים, להתאימו לאופי הלחימה של צה"ל ולשפר את יעילותו הקרבית. הסבת הטנקים היוותה אתגר הנדסי למתכננים ולעושים במלאכה בחיל החימוש, בכל הרמות והדרגים. היא חייבה מאמץ מתמשך וכושר אילתור ובעיקר יצור מיגוון חלקי חילוף וכלי עבודה ייעודיים, שלא ניתן היה לרכשם בחו"ל. זאת נוסף להכנת ספרות טכנית לטנקים והכשרת כוח אדם מקצועי. בהקשר זה מן הראוי לציין, את תרומתו המיוחדת של בח"ק ארקדי תימור, ראש מדור טיראן במקחש"ר, לקליטת והסבת הטיראנים. תימור היה מהנדס, קצין שריון בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, אשר עלה ארצה ב.1960- הוא הכיר היטב את הטנקים הסובייטים וסייע רבות בהבנת המבנה שלהם ותפעולם, כמו גם בתרגום והבנת הספרות המקצועית שלהם, שנמצאה במחנות צבאות מצרים וסוריה ואשר היתה כתובה בשפה הרוסית. תימור קידם את קליטת הטיראנים בצה"ל בתחום הטכני והתפעולי, בדיגום ובציודים. מספרים עליו כי היה 'רודף' אחרי טנקי הטיראן במהלך המלחמות ונותן הוראות בכתב ובע"פ103.

תהליך תכנון ההסבה החל בסדנה הגייסית ,650 שם נבנו דגמים מזוודים של טנקי הטיראן, בהם נעשה מאמץ להתאמת הזיווד לציוד צה"לי תקני. ענף הטנקים וענף הנשק במקחש"ר העבירו את המלצותיהם וחברי הוועדה עברו פריט אחר פריט, התקן אחר התקן, עשרות רבות כאלה והחליטו מה יהיה גורלם; האם יושארו, יוחלפו, יבוטלו או ישונו. כך למשל הוחלט להגדיל את החורים בלשונות הסגרים של תאי הזיווד שלא ניתנו לנעילה במנעולים הסטנדרטים הצה"ליים, לקוטר מתאים למנעול צה"לי .333 כיוון שחלקם התחתון של הכנפיים האחוריות של הטיראנים התכופפו, הוחלט שהחלק התחתון יהיה עשוי מגומי, או כיוון שלא נמצא בטנק מדיד שמן לתיבת ההעברה, הוחלט לתכנן מדיד מקורי ולייצרו וכן הלאה. לאחר בדיקת כל הפריטים, הועברו השרטוטים והתוכניות למש"א ,681 אשר עמל בשנים -1968 1969 על מלאכת השיקום וההסבה104.

בשלב הראשון של הסבת הטנקים הוחלט על שלושה שיפורים מרכזיים: החלפת מערכת הנשק המשנית בנשק קל תקני, החלפת כל המתקנים הפנימיים בציוד של צה"ל וביצוע שינויים חיצוניים כמו הסרת המשאבה למילוי דלק ושמן, הגדלת כמויות התחמושת וכמויות המים. יחד עם זאת, השינוי המרכזי בטיראנים, היה הסבת התותח 100 מ"מ המקורי בתותח 105 מ"מ ')שריר,(' התותח התקני באותה תקופה בצה"ל. הסיבה העיקרית להחלפת התותח היתה מחסור בתחמושת של 100 מ"מ, שיצורה בתעשייה הישראלית היה כרוך בהשקעה כספית גבוהה מאד. לאחר בדיקות של מבנה התותח התברר כי ההסבה תתבסס על החלפת הקנה, עם שינויים מיזעריים במנגנון הרתיעה ובחלקי החיבור שבין התותח והצריח. עקב צורת הפעלה שונה של תחמושת 105 מ"מ מזו של 100 מ"מ הוסבה גם ממסרת הירי המכנית לממסרת חשמלית והותקנה גם מערכת הפעלת חירום. הסבת התותח חייבה שינויים נוספים כמו בטלסקופ הטנק, בהסבת מד השיפוע ובהסבת מחסני התחמושת. הסבת התותח תרמה ליתרונות רבים כגון: שימוש בתחמושת תקנית ומגוונת, אפשרות להחליף את הקנה בתנאי שדה בפעולה פשוטה, שיפור ודיוק הקליעה105.

בנוסף לשינוי מחסני התחמושת והתאמתם לקוטר 105 מ"מ, בוצע גם שינוי במערך המחסנים, שאיפשר להגדיל את כמות הפגזים בבטן הטנק ולהקל על אנשי הצוות לגשת למחסנים. השינויים שבוצעו במדפי הצריח איפשרו את הגדלת שדה הראייה של מפקד הטנק ושל הטען-קשר וכן הגדילו את בטיחות הצוות בהפעלת המדפים. במושבים של הנהג, התותחן והמפקד, בוצעו שיפורים, שאיפשרו את כוונונם בכל המצבים ובמהירות ואלה תרמו להגדלת נוחות הצוות. קיבולת מיכלי המים לשתיה ולצורכי קירור הוגדלה. שיטת הסיכה במכללים שונתה לפעולה פשוטה וקצרה, שתרמה להארכת חיי החלקים הנסוכים. במערכת בקרת המפקד נערכו שינויים: במקום צידוד הצריח באמצעות צריחון המפקד, אשר להפעלתו בטנק המקורי היה דרוש כוח רב, תוכננה והותקנה מערכת בקרה ושליטה, שהפעילה את מערכת צידוד הצריח בכוח מועט והעניקה למפקד הטנק שליטה ובקרה יעילות יותר על הצריח. אמצעי הקשר הוחלפו במכשירים מודרניים, כן הותקן טלפון חיצוני אחורי106.

בשנת 1970 ולקראת תוכנית 'גושן,' תוכנית חומש להתעצמות והצטיידות צה"ל בשנים ,1976-1971 הסתבר כי לא כל טנקי הטיראן שוקמו ועדיין היה פוטנציאל לשיקום 58 טנקי טיראן, בנוסף ל97- טנקים, שנועדו לפירוק וניצול מכללים. אברהם )אלברט( מנדלר, סגן מפקד גייסות שריון, ראה בהם עתודה לטנקים העולים באיכותם על טנקי השרמן וביקש לטפל בהם ולשמרם עד שהמצב יחייב את שיקומם המלא107.

חוסר הידע באחזקה, בתחילת העבודה על הסבת הטיראנים, גרם לבלאי מוגדל של מכללים מסוימים, כגון: תיבת ההעברה, תיבת ההילוכים והמנוע. כן נגרם נזק בקבוצה אחרת של מכללים, עקב ליקויים בהחלפת שמנים, ניקוי מסננים וחיזוק ברגים ואומים, שנעשו באופן לא סדיר. עם הזמן, נרכש ניסיון בטיפול בטנקי השלל שמיזער את הבלאי ואת הנזקים108.

חשוב לציין כי היצור המקומי של חלקי החילוף לטנקי הטיראן הלך והתרחב עם הזמן. מצל"ח 687 היה אחראי על הכנת האופיונים לפריטים ועל השרטוטים, כאשר בדרך כלל הוטלה עבודת התכנון על היצרנים. ענף הטנקים במקחש"ר היה בודק ומאשר את השרטוטים. על מנת לקבל מושג על היקף העבודה אפשר לציין כי עד למחצית 1969 עמד תכנון היצור בארץ על כ2,000- פריטים וכי עד אז היו מוכנים 300 אופיונים. ברור כי כל תהליך העבודה חייב קיום קשר עם היצרנים, עם מש"א, עם מצל"ח, עם משרדי תכנון פרטיים וכלל בדיקות מעבדה, מחקרים וחיפוש מקורות, תהליך שארך זמן וחייב תוספת בכוח האדם. לסיכום ניתן לומר, כי טנקי הטיראן הובאו לרמת תקן צה"לי והפכו לטנקים אמינים אשר שולבו במערך השריון. בגייסות השריון נבנתה חטיבת שריון, חטיבת מילואים ,274 שהיתה מבוססת, רובה ככולה על הטנקים המוסבים. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה אוגדה ,440 שהיתה מבוססת על טנקי הטיראן ושריוניות שלל סובייטי109. )פירוט נוסף ראה בפרק מלחמת יום הכיפורים(

ההחלטה הראשונית שהתקבלה בדיוני אג"א לאחר המלחמה קבעה, כי מרבית הטנקים המוסבים יאוחסנו במחסני חירום; "רכב 'מזרחי,' לאחר תיקונו בדרג א או החזרתו לכשירות - דרג ב, יוכנס לימ"חים." הוראת אחסון הטנקים לא עמדה במבחן המציאות והטנקים המוסבים נכנסו לשירות פעיל בצה"ל ואף השתתפו בפשיטות ומבצעים צה"ליים, כטנקים מוסבים שסייעו בהטעיית האויב. אחד המבצעים הראשונים בו נטל חלק השלל המוסב היה מבצע 'רביב,' פשיטה משוריינת בחוף מפרץ סואץ, ב9- בספטמבר 1969 בו השתתפו, בין השאר, שישה טיראנים ושלושה נגמ"שי שלל .BTR-50 הטנקים והנגמ"שים הונחתו מנחתות חיל הים בצד המצרי ותוך השימוש בהם הצליחו להרוס תחנות מכ"ם, מוצבי חוף, מחנות וכלי רכב מצריים )ראה להלן110.( סופם של הטיראנים, שהוצאו מהמערך הצה"לי לאחר כניסת טנקי המרכבה לשירות וחלקם נמכר למדינות שהשתמשו באמל"ח סובייטי. האחרים הוסבו ל'אכזרית,' נגמ"ש כבד המשמש ללחימה ולנשיאת חיילי חי"ר, באמצעות הורדת הצריח והתותח והחלפת המנוע לאמריקני111.

נושא הסבת הטיראנים, האימונים שנעשו עליהם והכנסתם למערך הצה"לי סווגו על ידי ביטחון שדה בסיווג "סודי." התברר, כי נספחים זרים ניסו להשיג מידע בהקשר זה. לכן הונחו הנוגעים בדבר להשיב למתעניינים, כי נושא קליטתם מצוי עדיין בבדיקת כדאיות112. פרטים על ההסבה פורסמו שנים מאוחר יותר, ב1973- ועוררו התעניינות רבה.

נגמ"שי BTR

משימת פיתוח בעלת חשיבות של רכב שלל, היתה זו של הנגמ"שים הסובייטים BTR-152 ו.BTR-50- BTR-152 היה הנגמ"ש התקני ביחידות המשוריינות והממוכנות בצבא הסובייטי ונחשב לנפוץ ולמוצלח מבין הנגמ"שים הסובייטים. הוא נבנה על בסיס משאית ,ZIL משקלו למעלה מתשעה טון ונועד להסיע 12 חיילים, בנוסף לשלושה אנשי צוות. הנגמ"ש היה משוריין נגד אש מנשק קל ומרסיסים והיו לו שתי דלתות מצידי תא הנהג ושתי דלתות בחלקו האחורי. הוא היה חמוש במקלע נ"מ 14.5 מ"מ דו-קני והיה רכב חזק שאחזקתו פשוטה יחסית. בחיל החימוש סוכם כי הוא ידוגם בדיגום צה"לי. כך למשל הוחלט להתקין או להחליף בסיסים למקלעים, התקנים לחצובה ולקנה רזרבי, התקנים לארגזים, לנרות עשן ולרימוני עשן. כן היו צריכים להכין התקנים לציוד קשר והתקנים מחוץ לנגמ"ש עצמו, כמו

קליטת ציוד שלל  לאלונקה או לכבל גרירה. משימה זו הוטלה במלואה על חיל החימוש. במקביל הוחלט לשפר גם את הנגמ"ש .BTR-50 היה זה נגמ"ש זחלי אמפיבי בשירות הצבא הסובייטי. בנוי על שלדת טנק הסיור PT-76 ומשקלו 16 טון. הוא צוייד במנוע דיזל, נשא שני אנשי צוות ועוד 12 חיילים והיה חמוש במקלע כבד 12.7 מ"מ. סוכם לדגמו בדיגום צה"לי ולערוך בו שינויים אחדים, כגון הכנסת התקנים לתחמושת והרכבת מתקנים חיצוניים למקלעים. משימת שיפוץ ודיגום זו בוצעה על ידי מש"א 682 בהנחיית ענף הרכב במקחש"ר113.

כמחצית השנה לאחר הכנסת הנגמ"שים לשירות צה"לי, בנובמבר ,1969 החליט הקחש"ר לרכז את המידע שהצטבר עד אז מניסיון הפעלת הכלים ולגבש המלצות לגבי אחזקת כלים אלה לטווח של כחמש שנים. סך כל כמות הנגמ"שים שלל BTR-152 עמד על 290 כלים, מתוכם הוכנסו 160 לשירות: 62 לפיקוד הצפון, 68 לפיקוד המרכז, שם הם הופעלו בתעסוקת בט"ש בקווים אשר הכתיבה תנאי תפעול ואחזקה לא קלים, 10 למש"א 682 ו20- ליחידות שונות וכעתודה. נוסף לכך הוחזרו 16 BTR-50 לכשירות והוכנס בהם דיגום צה"לי.

מאז נפילתם כשלל ועד הכנסתם לשיפוץ במש"א 682 חלף זמן רב והנגמ"שים עמדו ללא טיפול. מסיבות משקיות הוכנסו הנגמ"שים למערך, בשלב ראשון, בתהליך של 'קליטה' בלבד, במתכונת של החזרה לכשירות ורק בשלב מאוחר הועברו לשיקום. לאחר הטיפול היסודי שעברו, הוכיחו הנגמ"שים ביצועים טובים מאד ובמקרים רבים, כמו בתחום העבירות וההגנה בפני מיקוש הם עלו על הזחל"ם. תא הלחימה שלהם היה מרווח מאד, והיה להם יתרון ברור מעצם מיקומו הנמוך של מיכל הדלק. מגבלותיהם העיקריות היו פגיעות הגלגלים, היגוי קשה, בילום אוויר שגורם לאובדן כושר בלימה בכל מקרה של תקלה המשתקת את המנוע ומערכת חשמל 12 וולט שלא איפשרה התקנת מכשירי קשר חדישים, מערכות א"א ועוד. בכלים המיוחדים שהוכשרו עבור גייסות השריון הוסבה מערכת החשמל ל24- וולט. בחיל החימוש לא היתה ספרות טכנית או קטלוגים מקוריים אודות הנגמ"שים. אי לכך פורסמו הוראות לתפעול וטיפול ונתוני אחזקה עיקריים, שנלמדו תוך כדי עבודה. בה"ד 20 קיים השתלמויות למכונאים ולחשמלאים בנושא וכן התקיימו השתלמויות במש"א .682הבעיה המרכזית בהפעלת הנגמ"שים ואחזקתם היתה מחסור בחלקי החילוף ובמכללים.בתחום חלקי החילוף הושקעה בשנת 1969 עבודה טכנית רבה מצד כל הגופים שנגעו בדבר: מקחש"ר, מש"א 682 ומצל"ח .687 עיקר העבודה נסובה אודות ביצוע סקרים השוואתיים של BTR ורכב ממשפחת ,ZIL התאמת תחליפים מערביים לתת-מכללים וחלקי החילוף, שרטוטי יצור ואופיונים למאות חלקי חילוף ואישור פריטים רבים מיצור מקומי114.

 מקלעים ותותחים

מכיוון שמספר גדול של מקלעי נ"מ 14.5 מ"מ, דו-קני וארבעה-קני נפלו שלל, הקימו ב1969- מספר מסגרות נ"מ 14.5 מ"מ, במסגרת גדוד נ"מ ,883 המהווה בית הספר לתותחנות נ"מ. השתלמות הנשקים למקלע זה הועברה בבה"ד .20 גם במקלעים אלה בוצעה עבודת פיתוח שיקום, שכללה הוספת ניצרות לדוושות הירי, עקב סכנה של פליטת כדורים עם לחיצה בטעות על הדוושה. הפיתוח של מערכת המקלע כללה בניית מקלע נגרר, במפעל ב של התעשייה האווירית והרכבת 94 מערכות דו-קני ו32- מערכות ארבעה-קני, על זחל"ם ועל נ"נ115.גם תותח נ"מ 57 מ"מ שלל עבר תהליך פיתוח ושיפורים שכללו את מוט ההיגוי המרכזי, ירי חשמלי, יצור כוונות החזרה בארץ )גם עבור מקלע 14.5 מ"מ,( שיפור הטעינה והגברת מהירות הצידוד. נושא פיתוח התותח בנוהל מזורז היה למורת רוחם של אנשי אג"א, שחששו שמא אנשי מקחש"ר, שכבר החלו בתהליך התכנון, עקפו את הנהלים. לדעת מקחש"ר היה קצב העבודה במש"א איטי מאד ולכן רצו להעביר משימת פיתוח זאת למפעל ב116 . עבודת הפיתוח העיקרית בתחום התותחים היתה הסבת תותחי הטנקים 100 מ"מ ל105- מ"מ. )פירוט ראה לעיל(

הגדלת קיבולת מיכלי הדלק

פיתוחים אחרים שנעשו במסגרת מקחש"ר היו אילתורים למיניהם, שנועדו לספק פתרון זמני לבעיות קיימות. כך למשל עלה הצורך להגדיל את כמות הדלק בטנקי שלל M-48 שתוכננו לעבור הסבה. עד ביצוע ההסבה הועלה רעיון להגדיל את כמות הדלק בטנק, שהספיקה לחמש שעות לחימה, על מנת שתספיק ל7.5- שעות. ענף הטנקים הציע לבנות ערכה, הניתנת לפירוק והרכבה בשדה בקרב, שתהיה מבוססת על שתי חביות דלק שיחוברו לחלקו האחורי של הטנק117.

ג'יפים

חיל החימוש החליט לשנות את ג'יפ שלל 'שמל' ולהתאימו להטסה, כמשימת פיתוח נוספת. לשם כך סוכם למתקן התקנים חדשים, כמו ג'ריקנים למים, התקנת כלי נשק כמו תמ"ק עוזי ורומ"ט, חיזוק רשת ההסוואה על הגג והתקנת מכשיר קשר ואנטנה. הוחלט להסיר את כיסוי הברזנט שהיה מודבק על תא הנהג ובמקומו הוטל על מדור היצור במצל"ח 687 לטפל ביצור כיסוי חדש. הדגם לכיסוי אמור היה להיתפר במש"א ,681 ביוזמת ראש ועדת הפיתוח לג'יפ, סרן מרדכי פרנסס. תוך כמחצית השנה הושלם הפיתוח והג'יפים הראשונים היו מוכנים. חשוב לציין בהקשר זה כי עבודת פיתוח מעין זו דרשה שילוב ותיאום בין גורמים שונים: מתקון צה"לי, תיקונים סופיים וצביעת הג'יפ על ידי מצל"ח ,687 הכשרת המשגרים והתקני הכיוון על ידי מש"א 681 ומתקון מערכות אלקטרוניות ייעודיות קשר על ידי מש"א .398 לאחר תום העבודה נבחן הג'יפ על ידי בוחנים שונים לאישור תקינותו118.

תחמושת

ב1969- פנה ראש אג"א, האלוף עמוס חורב, לחיל החימוש לבדוק אפשרות להספקה מזורזת של תחמושת 130 מ"מ לתותח שדה .M-46 בדיקה זו היתה בעיתית משהו. במלאי תחמושת השלל היו בנמצא כ4,000- פגזים רוסיים לתותח חופים, שלא ברורות היו תכונותיו ובעיקר לא היה ידוע מהו הלחץ בו נורים פגזים אלה. יחד עם זאת, משקלם, הקוטר שלהם וכן תכונות אחרות היו תואמים למידות פגזים 130 מ"מ לתותח שדה. לפגזים היו צריכים להרכיב מרעומים, שלא ברור היה אם כלל קיימים כאלה במלאי. בנוסף לא היו ברשות החיל לוחות טווחים לתותח זה, שחייבו בדיקות ממושכות ויקרות לבנייתם. למרות האמור לעיל, הינחה הקחש"ר דומי, את התעשייה הצבאית להכשיר פגזים אלה בדחיפות וגם העביר להם הנחיות טכניות ושרטוטים להכנתם119.

כלי הרכב והמשאיות

כחלק ממדיניות הכנסת רכב השלל למערך הוכנסו גם משאיות 'גאז' כרכב רב-מינוע וכן גם נגמ"שי ,BTR-40 בעלי מבנה אוטומוטיבי דומה. קליטת כלים אלה נעשתה בשני אופנים: קליטה מלאה של 450 נגמ"שים, שעברו תיקוני דרג ב והתקנת מגבר בלם. כמו כן קליטה רדודה של מאתיים ועשרים משאיות, שכללה רק תיקוני דרג א, ללא התקנת מגבר בלם, שנועדה להכנסה מהירה של הרכב תחת סככות ולמסגרות אחזקה ימ"חיות, בהנחה שיוחזר לקליטה עמוקה מאוחר יותר. הבעיה העיקרית של המשאיות היו הבלמים, שבעת בלימה חזקה גרמו לסטיית הרכב ולסכנה לרכב ולתנועה בכללה. ניסיונות לפתור את הבעיה, גם בסיוע מוסכים אזרחיים, לא צלחו. ב1973- ועוד טרם מלחמת יום הכיפורים סוכם להוציאבהדרגה את כלי הרכב האלה משימוש בצה"ל. 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
שלמה עדנה ז

כניסת חברים

חברים online