מאת: ניסים קלו
תאריך עלייה לאתר: 07/11/2015
תאריך האירוע: 1966-06-07
מספר צפיות: 5328
זכרונות ממלחמת ששת הימים - אלוני זמורה
חט"ג (חוליה טכנית גדודית) גדוד טנקים 39 , חטיבה 45
ניצלתי רגע של הפוגה. פניתי לעבר טנקי ה"שרמן" הגבוהים שחנו סמוך אלינו. הסתכלתי עליהם בשמץ של געגועים. ביחידתי הקודמת שרתתי בגדוד השרמנים של חטיבת ברק, (חטיבה 45), גדוד 39. פעלנו ב"מלחמת ששת הימים" בגזרה הירדנית. חדרנו דרך העיר ג'נין וטפסנו על הגבעות שהשקיפו על עמק דותן. אל העמק הגיעו הטנקים הירדנים החדישים של חטיבה 40. הכרתי כל טנק באופן אישי ופתחתי אליהם יחס רגשי כמעט אנושי. לכל טנק היה אופי שונה והיו לו גחמות משלו. לא פעם טיפסתי על גבו של טנק שרמן ונכנסתי לקרביו לבצע בו עבודות אחזקה ותיקונים.
הכרתי גם את אנשי צוות הטנקים בעת רגיעה ובעת קרב, כשכולם מפויחים מרשף התותחים ומאבק הקרב. זכורים לי רגעי החרדה והמתח לשלומם של הצוותים האמיצים שטיפסו עם הטנקים על הטרסות התלולות ברכסי ג'נין ושנלחמו נגד טנקים חדישים מדגם "פטון" של "חטיבה ארבעים" המשוריינת של צבא ירדן.
חלק מהטנקים שנלחמו, הושבת בעיצומם של הקרבות. טלטולי הטנק בין סלעי הטרשים, גרמו לרצועות הפלדה שחיזקו את זבילי הפגזים להשתחרר וכמעט שמחצו את "הטען קשר", שנלכד בינם לבין קיר הפלדה החיצוני. הוא לא היה יכול לשלוף את הפגזים בגלל תזוזת "כוורת" פגזי תותח הטנק.
בכתוצאה לניתוק ככלי הפלדה, הושבת הטנק מהקרב וה יה נתון לפגיעה של תותחי הטנקים הירדנים. פה נכנס הזחל הטכני שלנו לפעולה. הזחל הגמלוני והפתוח מימי מלחמת העולם השניה נכנס בינות לטנקים הלוחמים, בתוך הקרב, כשהוא גורר מאחוריו את גנרטור הרתכת החשמלית.
תפקידי הצבאי באותה עת היה מסגר ורתך. נדרשתי להיכנס, תוך כדי הקרב, לתוך הטנק עם כבלי הרתכת החשמלית על מנת לחתוך באלקטרודה את רצועות הפלדה, להחזיר את הכוורת עם הפגזים למקומה ולרתך מחדש את חישוקי הפלדה.פעולה זו גבלה בהתאבדות, כל ניצוץ חשמלי, מגיצי הפלדה הלוהטים, שעפו לכל עבר ממכשיר הריתוך, יכלו להפעיל את כמות התחמושת העצומה שבטנק. לא הייתה ברירה. אי אפשר היה לחלץ את הפגזים מהטנק. אנשי צוות הטנק התרחקו ותפסו מחסה במרחק בטוח.הורדתי את השעון מידי ונתתי אותו ואת ארנקי לחבר, ובקשתי ממנו למסור אותם לאשתי דליה, לכל מקרה…
נכנסתי לתוך הטנק כשאני גורר אחרי את כבלי הרתכת החשמלית שהופעלה על ידי הגנרטור הנגרר. התנאי היחיד שהצבתי למלאכה זו היה, שחייל יעמוד מעל לראשי עם מטף כיבוי למקרה הצורך...
המקום היה צר ועמוק. פגזים חיים היו תקועים בכוורת, ללא כול יכולת לשלוף אותם. שתי רצועות הפלדה שעטפו את כוורת הפגזים זזו ממקומם. חברתי כבל ריתוך אחד לגוף הטנק ואת האלקטרודה החשמלית על ידית הריתוך. ניצוצות לוהטים עפים לכל עבר. רצועות הפלדה עבות ומסרבות להיקרע.הופתעתי שעד כה הכול עובר בשלום ושום דבר עדיין לא התפוצץ. החייל שעמד מעלי עם מטף הכיבוי נתן לי תחושה מוטעית של ביטחון. ידעתי בודאות, שאם יחול פיצוץ, שום מטף כיבוי לא יועיל. הריתוך והחיתוך עבר בשלום. השבתי את זבילי הפגזים למקומם הנכון וחיזקתי מחדש את רצועות הפלדה. פעולת ההתאבדות לכאורה, הסתיימה ללא פגע. צוות הטנק התלונן על כך, שמלאכת התיקון הסתיימה מהר מידיי. הם תפסו את מקומם בטנק והצטרפו למערכה. נאלצתי לחזור על פעולה זו עם טנקים נוספים, אלא שבפעמים האחרות עם פחות חששות…נזכרתי בדמויות של חברים, שנתקלו במארב הטנקים הירדניים בצומת קבטיה ליד בית הקברות המוסלמי. היום הוצבה שם אנדרטה לזיכרם.נזכרתי בבית משאבת המים בעמק דותן, שם מצאו מסתור זמני הפצועים והמכותרים. נזכרתי באלו שנותרו בחיים וחייבים עכשיו, שש שנים לאחר "מלחמת ששת הימים", לעמוד בפני מערכה חדשה שנכפתה עלינו, "מלחמת יום הכיפורים".
----------------------------------
בעודי עומד ליד אותם השרמנים במחנה במנסורה, חלפו לנגד עיניי לוחמים כמו גדי רפן שנפצע אנושות בעמק דותן, המג"ד עז הנפש אדולף, המ"פ יריב בן אהרן, שעל ראשו יצקתי מימיה של מים לשטוף את פניו שהשחירו מהפיח ומעשן הקרבות.בתום ימי הקרבות, שהסתיימו ברמה הסורית קיבל יריב בן אהרן את הפיקוד על גדוד השרמנים. נזכרתי בטנדרים האזרחיים, שהפכתי אותם לאמבולנסים מאולתרים. - בימי ההמתנה למלחמה, פרקנו את הארגז האחורי של הטנדרים והרכבנו שרשרות ברזל עם חישוקים עגולים, שלוש שרשראות מכל צד, דרכן הושחלו שש אלונקות. עטפנו את הטנדרים בבד אברזין עליו רשמנו בצבע לבן "אינשאללה שנשאר מובטלים"... הטנדרים, שהפכו לאמבולנסים מאולתרים חזרו עם פצועינו מהקרבות, כשהכתובת הייתה מגואלת בדם פצועינו. נזכרתי בסיגריה האחרונה ששמתי בפיו של חברי קותי. הוא שכב על האלונקה פצוע וקטוע רגל. יצקתי לשפתותיו מים מהמימיה. נזכרתי בשיחות, שקיימתי אתו בטרם הקרבות, קודם לפציעתו, מתחת לזחלם. הוא מורה למכניקה בבית ספר בסמת ואני מנהל צעיר בבית הספר אורט בחיפה. הראינו זה לזה בגאווה ובגעגועים תמונות של ילדינו הקטנים. שעה קלה לאחר מכן יצא לדרך ממנה לא חזר.
נזכרתי בסגן עוזי ביטמן, מפקד הסיירת שלנו. בתחילת הקרבות, ג'יפ הסיור שלו נפגע ללא תקנה. נתתי לעוזי בתמורה ג'יפ לנדרובר ירדני, שלקחתי שלל ממחנה צבאי ירדני בעמק הג'יפטליק הסמוך לנהר הירדן. פרקתי את המרכב הסגור מהג'יפ הירדני, הוספתי לו מתקן למקלע "אפס שלש". כך הפך הלנדרובר הירדני לג'יפ סיור קרבי של גדודנו. הצבא הירדני נהדף והגענו לגשרי הירדן. המח"ט שלנו משה בריל, נפצע מרסיס ברגלו וסרב להתפנות. הוא פנה במערכת הקשר לקבל אישור לחצות את הגשרים לעבר מדינת ירדן שם חנתה חטיבת שריון עיראקית.
את התשובה במערכת הקשר שמענו בקולו של הרמטכ"ל יצחק רבין: "חדל אש ותפוצץ את הגשרים". "גשר דמיה" פוצץ על ידי חבלני החטיבה בשלושים קילוגרמים של חומרי נפץ, והוא קרס על מימי הירדן.
קבלנו פקודה לנוע על שרשרות צפונה לעבר רמת הגולן. כשטפסנו לרכסי הגולן דרך "תל עזזיית" עלה מפקד הסיירת שלנו עוזי ביטמן עם הלנדרובר הירדני על מוקש סורי ונהרג. הג'יפ הזה מוצב כיום, באותו המקום בו עלה על המוקש, באתר הטבע היפה, ליד הירידה למפלי הבניאס. כתובת זיכרון לזכרו של הלוחם מונצחת על הג'יפ.
צילומים: אלוני זמורה
התעוררתי מהזיכרונות שאפפו אותי למשמע נהמת המנועים של הטנקים. פגזים מסוגים שונים הוצאו מתוך זביליהם ובידיים אמונות הוכנסו לקרביהם של הטנקים. קסדות שריונרים, מכשירי קשר, מנות קרב, חליפות קרב נבדקו על ידי אנשים עם שער ארוך ושער קצר, מבוגרים וצעירים. איזו מקצועיות, איזה בטחון, איזו שלווה הייתה נסוכה במלאכת ההכנה. בעוד מספר שעות נהיה בדרכנו לבלום את חוד המחץ של האויב הסורי.- "אלוהים שבשמים, שמור עליהם והחזירם בשלום לבתיהם". דובבתי לעצמי ופניתי חזרה לקבוצתי החדשה.השחר החל מפציע, פה ושם צצו דודים עם תה מהביל וחם. חיילים אלתרו ספלים מקופסאות שימורים פתוחות.
הבניאס במלחמת ששת הימים. צילומים: אלוני זמורה
אלוני זמורה - לפני העלייה לרמה.
טנק סורי פגוע.
שער סורי בבוקעתה
אלוני זמורה עם ילדים דרוזים בבוקעתה כולם אחים ואחיות !!! דאגתי לכפרם למכליות מים, כי הסורים ניתקו אותם ממקורות המים.
הזחל"ם הטכני שלנו.
צוות ה"חימושניקים" על טנק סורי
כל צוות החימוש של גדוד 39 חטיבה 45 ב"מלחמת ששת הימים" 1967 - אני יושב שני מימין