סיפורו הטראגי של כוח שוקי במלחמת יום הכיפורים

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 07/02/2022

תאריך האירוע: 1973-10-18

מספר צפיות: 536

ראיון טלפוני עם שוקי בעקבות פוסט בפיסבוק בקבוצת מלחמת יום כיפור

התגייסתי לחיל  החימוש ושירתתי כל שירותי במילואים בחיל, נפצעתי במלחמת ששת הימים בינוני והתעקשתי לחזור לשירות מילואים למרות נכותי.

הייתי הקורס הראשון של מכונאי מג"ח בבית הספר לחימוש בבה"ד 20

סיפורה של מלחמת יום כיפור

התגייסנו , פרצה מלחמה, היינו החולייה הטכנית של גדוד הסיור 189.אנחנו אנשי החימוש החולייה הטכנית שאני מפקדה, אני סמל טכני. הגענו לימ"ח והוא היה ריק, אין טנקים ונשארו רק הנגמ"שים. מה קורה פה ?

לפני שנה התאמנו באימון הקמת הגדוד , גדוד סיור מילואים עם טנקי מג"ח ונגמשי זלדה שהיו חדשים לנו.

הגענו לימ"ח ואנחנו חולייה טכנית ללא גדוד, מה עושים ? בלאגן אטומי ואף אחד לא יודע כלום. איתנו מתאספים עוד לוחמים במילואים ומתייעצים מה עושים.

עלינו כולנו על האוטובוס של חברת אגד ונסענו דרומה לכיוון החזית המצרית, החולייה הטכנית מחפשת למי לעזור והלוחמים השריונאים מחפשים יחידה להצטרף אליה ולהילחם. בדרך דרומה פקקים איומים והיסטריה של מלחמה.

נוסעים דרומה ומחפשים אבא להצטרף אליו ולעזור לעשרות הטנקים הפגועים. אנחנו רק עם ציוד אישי ללא כלי עבודה וחלקים. הגענו לצומת טאסה ומשם הפנו אותנו לגש"ח שישב באזור עכביש 55.

קראו לנו כוח שוקי

מצאנו זחל"ם מרגמה נטוש, המרגמה הייתה מפוצצת כתוצאה מתקלת הזנה כפולה שגרמה לפיצוץ המרגמה, הזחל"ם היה מרוח בדם הלוחמים שלנו, שטפנו את הזחל"ם , מצאנו נ"נ  שהלך לו הרדיאטור, החלפנו רדיאטור והישמשנו אותו והפכנו לכוח שוקי, הצלחנו לאלתר ארגזי כלים ונסענו לכיוון התעלה לעזור לכוחות הלוחמים, חולייה טכנית מתניידת.

בדרכנו עזרנו לכוחות וסייענו לתקן טנקים וזחל"מים תקועים.

נודע לנו שכוחות צה"ל חצו את תעלת סואץ לכיוון מצריים ויומיים לאחר מכן ב 18 לאוקטובר אנחנו מגיעים לתעלה לאזור שנקרא "חצר מוות" בשל כמות ההרוגים הגדולה שהיו לצה"ל באזור החצייה של התעלה.

קיבלנו משימה בקשר להגיע לחלץ טנק תקוע בשדה מוקשים. החלה הפגזה ולא יכולנו להגיע אליו.

קיבלנו הוראה לסייע לחוליה טכנית של הגש"ח שעסקה בהחלפת הינע סופי באחד הטנקים על גדות התעלה. התחלנו לפרק את ההינע ופתאום החלה הפגזה של המצרים עלינו. החולייה טכנית השנייה הייתה בתוך הטנק בגל הירי הבלתי פוסק. פתאום פיצוץ אדיר, פגז פגע בזחל"ם שלנו, כוח שוקי. ארבעה חברי החולייה נהרגו במקום אני ואריה נפצענו קשה מאוד.

פינו אותנו לתאג"ד בחצר המוות וקיבלנו טיפול ראשוני ומשם בנגמ"ש פינו אותנו לתאג"ד בעכביש 55, הצרות לא הפסיקו, בדרך מטוס מצרי הפגיז את הכוחות בציר ובנס לא נפגעתי שוב.

הגעתי לבית החולים ועברתי מספר ניתוחים ברגל , בראש ובחזה, נשאר לי רסיס בבית החזה שאי אפשר היה להוציא אותו עד להחלמה חלקית.

העבירו אולי להחלמה בבית הבראה לפצועי המלחמה. במהלך ההחלמה הגיעו אלי חוקרי הרבנות על מנת שאסייע להם לאתר את גופות שני חברי החולייה הטכנית שלא אותרו. הכוונתי אותם למקומות שלדעתי הם היו ואכן הגופות נמצאו. הייתי עצוב ושבור מאוד על החיילים שלי שנהרגו, לא ייאמן.
קצינת הקישור של גדוד הסיור הגיעה לבית ההבראה עם מדים עבורי, וגנבה אותי משם לצורך הקמת גדוד טנקים חדש שהוקם מסגל גדוד הסיור וצוותים מהנח"ל וחיל אויר. כך שהשתחררתי רק חצי שנה לאחר תחילת המלחמה.

לאט לאט השתקמתי וחזרתי לשגרת החיים 

אחרי המלחמה החלטתי לצאת לקורס קציני חימוש במילואים לזכר חברי שנהרגו. סיימתי את הקורס בהצלחה ושובצתי להיות קצין חימוש של גדוד מילואים שריון בגאבל מארה.

המשכתי להתנדב למילואים עד שחרורי ממילואים בגיל 50

זה אריה סוינגינביץ טכנאי הצריח שלי היחידים שנשארנו מהחוליה. למרות פציעתו הקשה שתי בנותיו היו מדריכות שריון וכאן בתמונה הוא בבקו"ם בנו התגייס לשריון. משפחת הפלדה.

היום אני בן 75 ועדיין עובד בתפקיד מנכ"ל חברת פינוי אשפה. ואין יום שאני לא חושב על החברים שלי שנהרגו!!