דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

תולדות מצל"ח מהקמתו ועד ימנו

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 16/10/2011

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 9335


 מצל"ח ומלחמות ישראל - טרם קום מדינת ישראל 

מחברם של הפרקים תולדות מצל"ח וכן תרומה לקהילה הוא יוני נוקד

לקריאת הספר בגרסת PDF - קישור (סבלנות עולה לאט)

למרות האמצעים המוגבלים, שהיו ברשות מנגנוני ההגנה של היישוב לפני קום המדינה, התגבשה כבר אז התשתית הארגונית והאנושית לחילות החימוש והקשר וזאת אפשרה הפעלת מערכים לוגיסטיים בנושאים אלו מיד עם תחילת מלחמת השחרור.
הגרעין, שהרכיב את שני החילות, הגיע משני מקורות: אנשי יחידות ההגנה השונות [כיוצאי מחלקת החימוש, היא המח"ש ואנשי רשתות הקשר השונות], וכן, יוצאי הצבא הבריטי, אשר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה השתלבו במערך הלוגיסטי, שהלך ונבנה על פי צורכי השעה.מחלקת החימוש הוקמה ב-18 בנובמבר 1941. המחלקה מנתה כ-30 איש ופעלה, מהיווסדה ועד הקמת צה"ל, תחת פיקודו של אשר פלד, שמונה להיות החמש הכללי של ה'הגנה'.
למרות היקפה המצומצם של המחלקה, הפעילו אנשיה מערכת ארגונית, שכללה את המדורים הבאים: מדור רכש, מדור החסנה, מדור הובלה, מדור רישום ומדור הספקה, ואנשיה עמדו בקשר עם תע"ש ועם בית המלאכה.
מעגל הפעילויות ואחריות המחלקה היו בהיקף רחב ביותר, החל בתיאום ובקבלת אמצעי הלחימה, בניית מקומות מסתור לאחסנת הנשק, אחזקתו ותיקונו, ניודו בהתאם לצורך ליישובים וליחידות המגוייסות של ה'הגנה', וכלה בביצוע מרכיבי המטה של רישום אמצעי הלחימה, ביצוע ביקורת של הנשק וכן הדרכת נשקים ומחסנאים בכל יישובי הארץ המבודדים או בערים בעלות אוכלוסייה יהודית-ערבית.

מפעילות במחתרת לצבא במלחמה

חלקו הבא של סיפור מורשת מצל"ח מתייחס לתקופה, שהחלה עם פרוץ מלחמת השחרור ועד שנת 1966, מועד הקמת המפקדה. בתקופה זו פעל דור המייסדים, אשר עבד בתנאים קשים במיוחד בשנים בהן המדינה נלחמה על קיומה. הם פעלו מתוך תחושת שליחות, יצרו יש מאין והם תחילתה של מורשת היחידה במסגרת הצה"לית. באירועים מתקופה זו, עליהם יסופר, טמונים המפתחות להבנת דמותה של היחידה, כפי שעוצבה במהלך השנים.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות פרצה למחרת החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. ב-20.7.1947 הוחלט על ארגון מחדש של מטה ה'הגנה' כמטה של צבא סדיר. המבנה הארגוני כלל ארבעה אגפים: אגף מבצעים (אג"מ), אגף כח-אדם (כ"א), אגף כספים ומשק (אכ"ס) ואגף חימוש. שני האגפים האחרונים אוחדו לאגף חימוש ומשק, שפעל במשולב עד ינואר 1948 תחת פיקודו של יוסף רוכל-אבידר. באותם ימים החריף המצב הביטחוני. קצב האירועים הגובר שיבש אפשרות לפיתוח מסודר של תשתיות לוגיסטיות, והיה צורך להתמודד עם נושאים תחזוקתיים בשיטה של "מהיד אל הפה". אגף המשק והחימוש, במבנהו הקיים, לא עמד בלחץ המשימות. לנוכח הבעיות המתגברות ולנוכח הביקורת בנושאים הלוגיסטיים גילה בן-גוריון קוצר רוח.
אפרים בן-ארצי, קצין בכיר מיוצאי הבריגאדה, היה חבר צוות, שפעל באגף החימוש והמשק וגיבש את המבנה העתידי של הצבא. באוקטובר 1947 הוגשה לבן-גוריון הצעה למבנה אגף אפסנאות במטכ"ל. "פקודת המבנה הארצי", שפורסמה בנובמבר 1947, שיקפה היטב את מודעות הדרגים הממונים למחסור בציוד ולחוסר מיומנות דרגי צה"ל בעבודת המטה. לכן נקבע כי "החטיבות יקימו מנגנוני תחזוקה והספקה עצמאיים". בד בבד, הצעת בן-ארצי לשינוי המבנה הארגוני הרשימה את בן-גוריון ויישום ההמלצות בינואר 1948 הביא לארגון מחדש של המטה הכללי בכלל ושל אגף האפסנאות, בפרט.

באחד בפברואר 1948 נקרא האגף בשמו החדש "אגף אפסנאות" (אג"א) ובן-ארצי מונה לאחד משני סגני ראש אג"א. בפקודת ההקמה של אג"א נקבעה אחריות האגף על שישה שירותים. שני שירותים היו משמעותיים להתפתחות המערך הטכני והלוגיסטי של ציוד החימוש, והם: שירות החימוש ושירות התחבורה. ארבעת השירותים האחרים, שהיו פחות משמעותיים להתפתחות המערך הטכני והלוגיסטי, היו: שירות ציוד ואספקה, שירות האיחסון (שעסק בהקמת ובאחזקת בסיסי צה"ל), שירות בהמות משא ורכיבה וכן שירות הדואר.
מטלות השירותים הטכניים-לוגיסטיים היו מרובות:
שירות החימוש – תיקון, החסנה, בחינת נשק ואספקתו, תחמושת ומכשירים מדוייקים.
שירות התחבורה – הובלה, אחזקת רכב ורק"ם ובנייתם, קנייה, גיוס והחרמת רכב והספקת דלק וחלפים.
למרות ההיערכות הארגונית המחודשת, המערך הלוגיסטי בשנת 1948 עדיין לא היווה משענת מספיקה לפעולות החימוש בעוצבות השדה, ולכן, האוטונומיה של החטיבות התקיימה במשך כל המלחמה.

חיילי בסיס 'גלי-גיל' בר"ג, בפיקודו של ישראל שדה, שנת 1948

שירות החימוש

בתחילת שנת 1948 שולבה מחלקת החימוש (מח"ש) של ה'הגנה' באגף האפסנאות והפכה לשירות החימוש. אשר ויינברג-פלד, שהיה ראש מחלקת החימוש ב'הגנה' מאז 1941, המשיך לעמוד בראש המסגרת החדשה-ישנה.
צירופם של אנשי חימוש, יוצאי הצבא הבריטי, למסגרת בה פעלו ותיקי מח"ש, גרם בתחילה לחיכוכים. פלד חילק את הפעילות של השירות לשני ענפים: ענף הנדסת חימוש וענף אחסנה והוצאה. מנס פרנסקי-פרת, שהתמנה לסגן מפקד השירות, היה ראש ענף הנדסת חימוש. צבי בן-יעקב, שאף הוא התמנה לתפקיד סגן מפקד השירות, היה לראש ענף אחסנה והוצאה. מחד גיסא, ההפרדה מנעה את החיכוך המיותר ומאידך גיסא, שיתוף הפעולה שנוצר הניב את היתרונות משילוב של שתי האסכולות – מסורת העבודה של ותיקי ה'הגנה' והמקצועיות הטכנית של יוצאי הצבא הבריטי.

ככל שהתעצם תהליך הרכש של תותחים ושל נשק כבד אחר, שחלקו יוצר בתע"ש, וככל שהצורך בתהליכי בחינה וניסוי של הצל"ם החדש הלך וגדל, כך עלה מעמדם ומספרם של יוצאי הצבא הבריטי בשירות. מאידך גיסא, מעמדם של אנשי המח"ש, שהיו בענף אחסנה, נשחק מאחר והטיפול ברכש הופקד בידי גורם אחר וכן בגלל המעבר מפעילות יוקרתית של הקמת וניהול "סליקים" תחת עינם הבולשת של הבריטים לניהול בסיסי תחמושת, שיכולתם לסייע ללוחמים היתה מוגבלת ביותר. ענף הנדסת חימוש היה אחראי על איכות אמצעי הלחימה מתוצרת תע"ש (תת המקלע האגדי – "סטן", מטול נ"ט – "פיאט" ועוד) ומתוצרת מפעלים אזרחיים. הענף יצר מערכת בקרה קפדנית, שהתבססה על ניסוי ובחינה של כל אמצעי הלחימה ויצרה מנגנון של בקרת איכות, שהיה תשתית לדורות הבאים.

ענף אחסנה והוצאה המשיך את הפעילויות המרכזיות בהן עסקה מח"ש, אולם בשני הבדלים מהותיים:

• פעילות הענף יצאה מהסליקים ומהמחסנים המוסתרים. במקום לבנות מקומות מסתור לנשק, עסק הענף בבניית מחסנים ומתקנים, שהיו מיועדים לאחסנה בהיקפים החדשים שנדרשו ובפריסה שתאמה את צורכי החזית.
• היקף אמצעי הלחימה הלך וגדל ועל אנשי הענף היה להתמודד עם פעילות בהיקפים גדולים מאוד ועם מיגוון כלי נשק, שסופקו ממקורות שונים. הם המשיכו לקבל נשק מתעשייה מקומית וחיצונית וכן נשק שיובא מחו"ל, עסקו באחסנת הנשק והתחמושת עד לחלוקתו ליחידות הצבא, וכן עסקו ברישום ובדיווח מפורט על תנועת החימוש.

למרות המחסור היחסי בכלי נשק ולמרות הבלאי הגדול של הכלים שהיו בשימוש, הרי שבנושא חלקי חילוף לנשק קיים ניתן מענה מסודר יחסית, לפי תקנים שנקבעו ליחידות השונות. לאחר עזיבת הצבא הבריטי, העביר צה"ל בסיסים אחדים לשירות הנדסת חימוש ושירות התחבורה. מיקום הבסיסים הלוגיסטיים נקבע בהתאם לצורך במתן שירותי תחזוקה לכוחות באותה חזית.
ענף אחסנה והוצאה הקים שלושה בסיסי החסנה (בה"חים): בגבעת רמב"ם בגבעתיים, באיזור חיפה ובה"ח קטן במחנה שנלר בירושלים, במסגרת בסיס הנדסת חימוש.
בתקופת מלחמת העצמאות התבסס מערך הרכב הצה"לי בעיקר על רכב מגוייס ועל כלי רכב משוריינים, שהגיעו ממקורות שונים. עקב ריבוי סוגי הרכב לא ניתן היה לצפות שמחסני החלפים, שנמצאו בשלב התארגנות, יספקו את חלקי החילוף הנדרשים. עקב אילוצי התקופה אספו את החלקים הנדרשים מכל מקור אפשרי: מאגרים בריטיים, מוסכים נטושים ביפו שננטשו על ידי ערבים, פירוק ו'קניבליזציה' של כלי רכב שנפגעו ושימשו כמאגר חלקים לשיקום כלי רכב אחרים.

מלחמת העצמאות – הקמת בסיסי האחסנה

באפריל 1948 הוקמו הבסיסים הראשונים של הצבא ש"בדרך". באותו זמן הוקמו גם בסיסי האחסנה הראשונים להחסנת נשק ותחמושת ובסיסים אחרים שטיפלו במכלול נושאי הרכב, בכפיפות לשירות התחבורה ולאחר מכן לחיל התחבורה, וזאת בהתאם ליחידה הארגונית שהקימה את אותו הבסיס. מרבית הבסיסים הוקמו בגוש דן, בסמוך למרכזי האוכלוסייה היהודית.

בגבעתיים, הוקם בסיס 'הגבעה' בתוך פרדס נטוש. הבסיס קלט אליו את הנשק והתחמושת שהגיעו באוניות ושכבר לא ניתן היה לאחסנם ב"סליקים" ששימשו עד אז למטרה זו. בבסיס זה אוחסן הצל"ם בתחום הנשק: רובים, מרגמות, תותחים וכיו"ב. מפקדת חיל התחבורה התמקמה בתל-אביב במחנה 'בן עמי' ובמסגרתה פעל מחסן מצומצם לחלקי רכב ולכלי עבודה במגרשי גני התערוכה. מחסן זה נוהל ע"י הלל בייזמן ומשה רבינוביץ', אנשי "אגד".  במקביל פעל מחסן נוסף בבני ברק, בפיקודו של קצין בשם שוהם וקבוצה בת כ-10 חיילים וביניהם דוד יודסין המחנה בבני-ברק קיבל לאט לאט תגבור גם בכח אדם וגם בציוד. הציוד, שהיה אצלנו, היה חלפים לרכב וגם מעט לטנקים. בסיס סרפנד הבריטי הועבר על ידי הבריטים לצבא הלגיון. הבסיס נכבש על ידי חיילי חטיבת "גבעתי" בקרב שנערך בתאריך 19-18 במאי 1948. לאחר שעבר לידי צה"ל נקרא הבסיס 'מחנה צריפין', אשר עד מהרה שימש יחידות ומיפקדות רבות.
• ביוני 1948, במהלך ההפוגה הראשונה, עברה מפקדת חיל התחבורה לצריפין והתמקמה ליד בה"ד 6.
• מחסן החלפים של חיל התחבורה, שפעל עד אז בגני התערוכה, עבר לצריפין ושימש את בית המלאכה הבסיסי (הבמ"ב), קרי: המש"א. הלל בייזמן הופקד על ניהול המחסן.
• במקביל עבר לצריפין גם המחסן שפעל בבני ברק והתמקם בבסיס שקיבל את השם תמ"ר (תחבורה מחסנים ראשיים) ועליו עדיין פיקד שוהם, שהגיע לבסיס יחד עם חייליו. מחסני תמ"ר היו בעצם מחסני חלפים של הבריטים, שצה"ל השתלט עליהם ועל התכולה שנשארה בהם. המחסנים היו מוזנחים למדי ועכברושים הסתובבו בהם.



במסגרת תהליך ההתארגנות בצריפין הוקמו מחסני חלפים לרכב בבסיס תמ"ר ובבה"ד 6.

הילל בייזמן, מפקד מחסני חיל התחבורה בגני התערוכה, ליד נמל ת"א, שנת 1949

מאחר וקרבות מלחמת העצמאות התנהלו ברובם באיזור הגליל, המרכז והשפלה (צפון הנגב), הקמת שני בסיסי חלפים, בצריפין (בה"ח 659) שבמרכז ובמנסורה (בה"ח 658) שבצפון, (בכניסה לואדי מילק בסמוך לצומת יקנעם), נתנה מענה ליחידות הצבא באותם המרחבים.

ניהול מערך החלפים בחילות המקצועיים

צה"ל, כמערכת ארגונית חדשה, שנמצאה תחת אילוצי תקציב קשים, והתמודדה עם האמברגו על רכש אמצעי לחימה, עסקה בחיפוש פתרונות טכנולוגיים לשיקום כלי נשק ורק"ם או ביצירתם באמצעים מקומיים. במקביל, המערכת חיפשה את המבנה הארגוני שיספק את האיזונים הנכונים בין אנשי ההגנה לבין יוצאי הצבא הבריטי, בין הרצון ליזום ולבצע לבין הקיצוצים ברכש וביכולת העסקת אנשי קבע מקצועיים, והחשוב ביותר, להתאים את המערכת לצרכים המשתנים של הצבא באותה עת.



הלל בייזמן (משמאל) וחבריו ליחידה, על רקע מחסן חיל התחבורה בגני התערוכה, שנת 1949



אין ספק, שמערכת החימוש והאחסנה עברה, החל מפברואר 1948 ועד מרס 1950, מספר טלטלות עד שהתייצבה. כדי להבין את התפתחות האחסנה עם תום מלחמת העצמאות ואילך, יש לשפוך מעט אור על השינויים התכופים עד להקמת חיל החימוש, שהיה המסגרת היציבה עד להקמת מצל"ח בשנת 1966. הסקירה הבאה תציג את מסגרות הפעילות בכל אחת מנקודות הזמן הקריטיות של התהליך, בהיבט של החסנה בלבד:

• החל מפברואר 1948 פעלו שלושה גופים שונים, שניהלו מרכיבי החסנה: שירות החימוש (בפיקודו של פלד), שעסק בהחסנת נשק ותחמושת; שירות התחבורה (בפיקודו של ברנע), שעסק בהחסנת רכבים ורק"ם וחלקי חילוף עבורם; שירות המשוריינים (בפיקודו של שדה), שעסק בחלפים לציוד הייעודי וזאת במידה מצומצמת ובמשך תקופה קצרה.

• החל מנובמבר 1948 התפצל שירות החימוש לשירות הנדסת חימוש (בפיקודו של פרנסקי-פרת), שעסק בתיקון ובבחינת נשק ותחמושת, ולשירות (החסנת) חימוש (בפיקודו של בן-יעקב), גוף ייעודי שעסק בהחסנת נשק, תחמושת, רכב ומכשירים. חיל התחבורה המשיך להתקיים.

• החל מאוגוסט 1949, במסגרת רה-ארגון כללי, אוחדו מפקדות שירות הנדסת חימוש עם מפקדת חיל תחבורה והוקם חיל הטכנאים (בפיקודו של בר שמרוק-שמר). בצד המפקדה המחוזקת, בעלת אופי חימושי-מקצועי, הוקם חיל ציוד וחימוש – חצ"ח (בפיקודו של אשר פלד). החיל החדש היה אחראי על החסנת הצל"ם, רכב ורק"ם וציוד כללי. החצ"ח ריכז את כל הבסיסים שעסקו בהחסנה מחיל התחבורה ושירות (החסנת) חימוש. למרות שנושא האחסנה עבר לחצ"ח, הוחלט כי חיל הטכנאים יקיים במסגרתו בסיס החסנה אחד לחלפים המיועדים לבתי המלאכה של החיל: מכללי רק"ם ובעיקר מנועים, צמיגים, מצברים ועוד. מחסני 'תמ"ר' שבצריפין הורחבו והפכו לבסיס החלפים המרכזי בנושא חלפי רכב – בה"ח 687. את הפיקוד על הבסיס קיבל רס"ן אריה רון, יוצא יחידת תובלה בצבא הבריטי וחיל התחבורה. סגן משה רבינוביץ-רבין היה באותה עת קצין המחסנים של הבה"ח.

כלי הרכב של חיל התחבורה: רכב משוריין, מכונית מגוייסת ואופנוע, בגני התערוכה , שנת 1949

במסגרת חצ"ח נשארו 30 בסיסים, אשר עברו תהליך מיזוג וצמצום, וביניהם שני בסיסי החסנת רכב, כאשר לכל בה"ח היו שני בסיסי משנה: הבה"ח ב'מנסורה' (מ/658) שימש כמרכז ציוד לרכב באיזור הצפון ובה"ח נוסף הוקם בטירה (ט/658) ובו רוכז רכב לשיקום (או פסילה – "ביטול").
היעוד של 658 היה החסנת חלפים, אך הבסיס ב'מנסורה', בנוסף להיותו בסיס חלפים, שימש גם כבסיס רכב, מצ"ם (מרכז ציוד מוחזר) וסדנא. מצ"ם ב'מנסורה' היתה סדנא לתיקון רכבים, החזרה לכשירות וגם לקליטת רכב חדש כושר גבוה. הסדנא היתה כפופה מבחינה מקצועית למקחש"ר – מדור רכב. רכבים במצב של כושר נמוך נשלחו ל'טירה'. כל היחידות עבדו תחת קורת גג אחת. פעילות מקבילה התקיימה בצריפין והטיפול בנושא הרכב התחלק בין הבה"חים צ/659 ו-טו/659 ('טוניס'). בבסיס 'טוניס' פיקד סגן צבי בן-צור. היחידה היתה מופקדת על מאגר כלי רכב פרטיים, שהוחרמו מאזרחים לטובת צה"ל בתוקף צו שלטוני, ללא התראה מוקדמת.

חיל ציוד וחימוש פורק במרס 1951.

מסדר בבסיס חיל הציוד וחימוש, שנת 1951


ממפקדי ההגנה – שורה אושרוביץ' ז"ל – שנהרג שם בתאונת דרכים.

חתונה בבסיס בבה"ח 687 בשנות ה- 50


הקמת מערך החלפים של חיל הקשר

בתחילה מוקמו מחסני ציוד הקשר במחסנים נטושים ביפו. בשנת 1949 מיקם גם חיל הקשר את יחידותיו במחנה צריפין והקים את הבמ"ב ואת בסיס האחסנה לידו ותכולת המחסנים עברה מיפו לצריפין. בניית בסיס האחסנה בסמוך לבתי המלאכה כשני מתקנים עצמאיים איפשרה שיתוף פעולה יעיל בין הבסיסים בטיפול בציוד הקשר. התיאום בין הבסיסים בוצע בהסכמה עם מפקדי הבסיסים.החל מ-1951 הבסיס הפך להיות בה"ח החי"ק (לימים יתפתח הבסיס לבה"ח, שיהפוך לב.מ סביון נכון להיום). הבה"ח היה כפוף לענף ציוד חי"ק במקשר"ר (כיום לוט"ם).נושא אחר שהתגבש בתחילת שנות החמישים היה תפיסת השירות של הבה"ח. אמנם, רמות מלאי נקבעו בשיתוף עם הענף הטכני ואת השוברים להנפקה קיבל הבה"ח מענף ציוד במקשר"ר, אשר היה ענף רוכש ומעתד. אבל בבה"ח הונהגה תפיסת שירות "עם הפנים ליחידות". היו קווי הספקה ליחידות במרכז, בצפון ובדרום, שיצאו כל יום. בעיקר היו מגיעים לפיקודים, אך לפי בקשת הפיקוד ובתיאום מראש ניתן היה לנפק ציוד כבד (מצברים וסוללות) וחלקים ליחידות עצמן. נקבעו כללי שירות הלקוחות גם בתוך הבה"ח וניתנה הנחייה שהבה"ח יטפל בהבאת הציוד, עד למשאית שנכנסה לצורך קבלת ציוד במחסן. יודגש כי במסגרת החשיבה על השירות ליחידות הוקם מרכז לקבלת ציוד ולהנפקת ציוד, ובכך נמנע הצורך בהתרוצצות החיילים בתוך המחסן.
במסגרת הכנסת נורמות תעשייתיות, החלה הקפדה רבה יותר על תקינות הציוד והוכנס תהליך חדשני של בקרת איכות שיטתית. כדי למנוע העברה לארץ של ציוד קשר שאינו תקין או שאינו בר-שיפוץ, הוקם מדור בחינה גם בחו"ל.

לאחר תהליך של התמסדות המסגרות הצבאיות וארגון החילות המקצועיים ועד להקמת מצל"ח בשנת 1966, נוהל מערך החלפים במסגרת חילות אלה. לכן, השפעתם של קציני החילות הראשיים על התנהלות משק החלפים ברמה החילית היתה משמעותית ביותר. בחיל החימוש ובחיל הקשר נבנו ענפי ציוד שניהלו במסגרת החיילות את נושא העיתוד והחלפים.

במסגרת חיל החימוש החדש פעל ענף הציוד בניהול מערך החלפים החימושי, אשר כלל את המדורים הבאים: רכב, נשק, צב"ם, אביזרים, משלוחים. כל מדור היה מופקד על החלפים שבתחומו.
עד שנת 1953 עמדו בראש ענף זה רס"ן חיים חייט, סא"ל יוסף ברזילי, סא"ל יחיאל קוכמן וסא"ל יוסף עופר. בשנת 1953 מונה סא"ל פאול ברניקר לרע"ן הציוד בחיל החימוש. במקביל פעל גם ענף צל"ם, שהיה מופקד על ניהול הצל"ם בתיאום עם אג"א.

סא"ל פאול ברניקר



סא"ל משה רבינוביץ עם מפקדי מחסנים מבה"ח 687, שנת 1954


 גם בחיל הקשר פעל ענף ציוד, שתפקידו היה דומה לזה שבחיל החימוש, ושניהל את כל משקי הקשר לרבות משק החלפים והאביזרים. בראש הענף עמד סא"ל דב תירוש.

 

שנות ה-50 עד מבצע 'קדש'

היערכות צה"ל היתה במישורים רבים. בצד בניין הכוח הסדיר, אורגן גיוס מערך אנשי המילואים, וגובשו תהליכי גיוס בשעת חירום של רכב ושל ציוד מכני כבד מגורמים אזרחיים. הניסיון, שצברו מפקדי הכוחות בפעולות התגמול והלחימה הרצופה בכוחות הסדירים והלא-סדירים בגבולות הארץ השונים, עזר לגבש תורת לחימה, אשר היתה לנחלת היחידות הלוחמות, ולטפח דור של מפקדים מנוסים ונועזים, שידעו להוביל את יחידותיהם בקרב.

מערך האחסנה בתקופת פעולות התגמול

מעורבות בסיסי האחסנה בהיערכות לפעולות התגמול ובסיומן, היתה משמעותית מאד. לפני הפעולות היו היחידות מגיעות למשוך ציוד מכל בסיסי האחסנה, לרבות מבסיס 'הגבעה'. כלי רכב ונגמ"שים, שיצאו לפעילות נגד חוליות ה"פדאיון", שחדרו מהגבול הירדני, חזרו לאחר הפעילות לצריפין ובסיס הרכב שימש באותה התקופה כגש"ח לכל דבר. היו מצבים, בהם עם סיום הפעולות היו חוליות של בסיס הרכב יוצאות לחלץ כלי רכב שנתקעו בשטח. לאחר הפעולות היו מגיעות היחידות להזדכות על ציוד ובסדנאות שבבסיסי הרכב היו שוקדים על החזרת הרכב והרק"ם לכשירות.

גם בסיס האחסנה של חיל הקשר היה שותף לתהליך ההצטיידות של הלוחמים. הבסיס ניפק ציוד באופן ישיר לאנשי היחידות ויוסף צרפתי סיפר כי "היתה זאת אחריות גדולה מאוד לפגוש את הלוחמים לפני הפעולה ולתת להם את הציוד הטוב ביותר ובמהירות מכסימלית". מצבת הרק"ם (רכב קרבי משוריין) והמענה בחלפים בצה"ל דלות תקציב הביטחון במחצית הראשונה של שנות ה-50 מצאה את ביטויה בתחומים שונים בתחום תחזוקת ואיחסון הצל"ם בצה"ל. באותן שנים היתה הצטיידות צה"ל אקראית. עקב הגבלות הרכש הצבאי (אמברגו) שהוטלו על ידי ארה"ב, בריטניה וצרפת, שהיו ספקיות הנשק המרכזיות של המערב, והפסקת הזרמת נשק מהגוש המזרחי, מקורות האספקה היו מגוונים ורבים, כאשר לעיתים הרכש של אמל"ח נעשה מיד שנייה או ממקורות שלא היו בטוחים ושהיו תלויים במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל. גם הזרמת חלקי החילוף לצל"ם ולרכב לא היתה מובטחת. באותן שנים נרכשו בספרד ארגזים עם רובים צ'כים משומשים וחלקי חילוף שנרכשו בזול. הם הובאו לבה"ח 687 ושם בוצע פירוק ומיון הציוד שהגיע. כמו כן קנו בהודו צריחים של שרמנים, שהצבא האמריקאי השתמש בהם במלחמה בבורמה, שהגיעו עם קנים חתוכים. הרכש כלל הרבה גרוטאות מתוך תקווה לשקמן, לשדרגן, או ליטול מהן חלפים. היה צורך באלתורים וב'קניבליזציה'.

האמצעים שהיו ברשות בסיסי האחסנה היו דלים מאד. היה קושי רב במתן תנאי החסנה ראויים לרכב, לנשק ולתחמושת. היה מחסור בחלפים ובציוד, שמנע שיקום רכב ונשק. המחסור הורגש אפילו באמצעי שינוע והנפה, ופעולות אלו בוצעו ברובן באופן ידני. כתוצאה מהתנאים שהתקיימו באותה עת, המענה שניתן באותן השנים בתחום החלפים היה מוגבל מאד.

ב-1955 ו-1956 קלט צה"ל ציוד לחימה רב ומשאיות במסגרת עיסקות הרכש עם צרפת. בשנים אלו החלה תנופה רבה בהתפתחות בסיסי האחסנה ומערך החלפים, אשר נדרשו לקלוט את טנקי AMX, תומ"תים, זחל"מים ולהכשירם למלחמה.

בצד ההתרחבות העצומה של הרכש והצורך להתמודד עם קליטה מהירה של 300 כלי הרכב שהגיעו למצל"ח ומספר גדול של טנקי 13-AMX, התחוללה מהפכה אמיתית גם בצד המקצועי של ניהול מערך אפסנאי לחלקי חילוף לצל"ם ולרכב. בתחילה, עם הגעת הנשק הצרפתי ערב מלחמת 'קדש', נוצר קושי. עד אותה התקופה ניהול החלפים התנהל על בסיס ידע אישי.

למרות העובדה שבתחילת שנות ה-50 הוקם בענף ציוד במקחש"ר מדור קטלוגים, שערך והוציא לאור קטלוגים של חלפים, הרי שהמיגוון העצום של כלי הנשק והיעדר קטלוגים מקוריים של כלי הנשק, היקשו על פיתוח ידע מקצועי והתמחות בהכרת הכלים והחלפים. הגעת כלי רכב או רק"ם רבים מאותו הסוג, בצירוף קטלוגים של יצרני הרכב, הניח את התשתית לבניית מק"טים (מספרים קטלוגיים) אחידים, הידועים לכל היחידות העוסקות בנושא, והזמנת פריט החלה להתבצע על פי מק"ט וללא תיאור הפריט ותפקידו.

גורם נוסף, שהשפיע באופן מהותי על תפקוד והיערכות ענף ציוד, היה הצורך להתמודד עם צרכי החימוש של יחידות הנעות בשטחים רחוקים מהמרכז. בשנים אלו, בטרם הוקמה השלוחה בבאר-שבע, הבסיס בצריפין היה העורף הלוגיסטי-חימושי של פיקוד דרום ולא היה מענה לוגיסטי נוסף לסדנאות הניידות ולגש"חים שהוקמו באותן שנים.

 מחסן בבה"ח מרכז בשנות החמישים והשישים

המלחמה תפסה את ענפי ציוד בזמן קליטה מואצת של ציוד מחו"ל. כל אנשי הקבע, חיילי החובה והמילואים והאזרחים עובדי הבסיסים נרתמו לעבודה מאומצת, קלטו את הציוד וביצעו את ההכנות למלחמה.  לפני המלחמה פעלו הבה"חים (בסיסי החסנה) במרץ לקליטה של טנקים וכלי רכב ושל החלפים עבורם. כמו כן, נעשתה פעילות אינטנסיבית להשמשת ציוד שנועד ללחימה. ימים ספורים ממש לפני המערכה, התארגן חיל החימוש להגדיר, למשוך ולהעביר לאנשי החימוש ביחידות את מנת החלפים הנדרשת לטנקים, שהשתתפו בלחימה.

בסמוך מאוד למלחמת 'קדש', בה"ח 399 הוציא שלוחה קדמית בראשות משה קפטן לבאר-שבע. משה קפטן סיפר כי בתחילת מבצע 'קדש' לא נותר כלום במחסנים. "הוצאנו שלוחה לבאר-שבע באזור התעשייה הישן והתמקמנו בתחנת הקמח ליד השוק וזאת השלוחה הראשונה שהלכה קדימה. דחפנו קדימה משאית ציוד ועזרנו לנפק ציוד קשר ליחידות. בזמן מבצע קדש זרם ציוד רב: סוללות, שהיו ציוד מתכלה, חייבו הזרמה שוטפת של אספקה. בשלוחה היו טכנאים שהיו מתקנים ציוד קשר. השלוחה פעלה בהתאם להנחיות של ק. קשר פיקודי (דרום). לא היתה תורה ולא נהלים. זאת היתה מסגרת מסכנה, לא היה לה "אבא". כל הדברים נולדו תוך כדי מעשה וצבירת ניסיון. למכשירים לא היו מספרים קטלוגיים. הלימוד היה תוך כדי תנועה."

בעקבות הצלחת פעילות השלוחה, שאפשרה הזרמה מהירה יותר של ציוד קשר ליחידות שנערכו בנגב לאורך גבול מצרים, הוסקו לקחים על הצורך בקידום הציוד לשטחי היערכות. השלוחה היוותה את הבסיס להקמת בסיס ציוד פיקודי (בצ"פ) 379 ולמעשה כל הציוד של השלוחה הקדמית היה ראשיתו של המלאי של בצ"פ 379, והציוד הועבר על ידי משה קפטן למפקד הראשון של הבצ"פ, גבי גרינפטר. המלחמה לא באה בהפתעה ואין ספק כי ההיערכות המוקדמת אליה תרמה רבות לתפקוד ענפי הציוד במקחש"ר ובחי"ק.

במהלך המלחמה התקיימה פעילות מוגברת מאוד של ניפוק ודחיפה של צל"ם וחלקי חילוף ביום ובלילה, מבסיסי האחסנה ליחידות הלוחמות. "כמו שאני זוכר," סיפר דב לאור, "בבאר-שבע פעל מחסן גדול אחד, אך החלפים הגיעו כולם ממחסני תמ"ר בפיקוד המרכז. כל האספקה היתה מכאן. באו למשוך חלקים, לא דחפו אותם. התקשורת לא היתה מסודרת, לא היו מחשבים וגם לא אינטרנט וגם לא פקסים... היו שיחות טלפון: "תשמע אני צריך את זה ואת זה". גם לא היו מספרים קטלוגיים. אז נציג היחידה או הסדנה ישב בבה"ח וטיפל בבקשות שהעבירו אליו, משך את הפריטים ושלח אותם לאן שצריך. אי אפשר להגיד שהיה מערך הספקה מסודר".

חסרונו של בסיס החסנה דרומי היקשה מאד על ניפוק חלפים לחזית, שהתנהלה בחצי-האי סיני. כדי לשפר את דחיפת ציוד, שנתקבל מבסיסי האחסנה, לחטיבות הלוחמות בגזרת הלחימה, הופעל גש"ח דרומי, שמוקם בבאר-שבע. חלפים קריטיים סופקו לחזית גם בהיטס. למרות כל הפעולות והמאמץ להספקת חלפים, מרבית התיקונים שבוצעו בשדה, בעיקר של הרכב המשוריין, התבססו על המלאי הראשוני, שהיה בסדנאות החטיבתיות, ועל 'קניבליזציה' של רק"ם ישראלי שנפגע ושל רק"ם האויב, שנשאר בשטח.

בסיסי האחסנה לאחר המבצע

עם תום הקרבות עסקו בסיסי הציוד באיסוף ובקליטת השלל. כמויות הציוד שהוזרמו לבסיסים חייבו תכנון הפינוי, מיון הרק"ם והצל"ם, העברה לשיקום ולבסוף העברת הציוד ליחידות. תהליך השיקום הידק את הקשר בין ענף ציוד לבין גורמי השיקום בצה"ל והציף את הצורך בגורם-על שיתאם את הפעילות, דבר שיקבל ביטוי ברפורמה הלוגיסטית של 1966. תהליך הסקת המסקנות הוביל לשינויים משמעותיים במבנה ובהיערכות חיל החימוש והמערך הלוגיסטי התומך בו. איסוף שלל בתום המלחמה ולפני פינוי סיני ביצע צה"ל את מבצע 'לקט', לאיסוף שלל ופינויו המהיר משטחי סיני לבסיסי מצל"ח בישראל. פעילות היתה אינטנסיבית וארכה מספר חודשים. במבצע השתתפו החיילים הסדירים של יחידות האחסנה בצד חיילי מילואים. השלל היה רב וכלל אמצעי לחימה חיוניים. נלקחו כלי נשק, טנקים, משאיות, אמצעי לחימה שונים, תחמושת, ציוד מכני הנדסי. אמצעי הלחימה וכלי רכב רוכזו בבסיסי האחסנה, שם עברו שיפוצים, הוחזרו לכשירות מבצעית והחלו לשמש את כוחותינו כדוגמת מאות טנדרים מסוג 'פרגו', שנלקחו כשלל, הוכנסו לשירות בצה"ל.


 בחצר המצל"ח לאחר המלחמה

מבצע 'קדש' היה למעשה האירוע העיקרי במהלך שנות ה-50, במהלכה נבחן תיפקודם של בסיסי האחסנה בשעת חירום. פעילות מערך האחסנה במלחמה הושפעה ממספר גורמים: משך הלחימה הקצר, המרחק שהלך וגדל של היחידות הלוחמות מבסיסי האחסנה, המלאי המוגבל וחוסר המיומנות בקיום רצף של הספקת צל"ם לכוחות לוחמים, שנמצאו בתנועה. לקחי מבצע 'קדש' בתחום החימוש הובילו לעיבוי מערך החיל במרחב, להקמת היחש"מים ולהקמת הגש"חים הניידים. בתחום הלוגיסטי הובן הצורך בקידום מלאי לפיקודים המרחביים, דבר שיביא בסופו של תהליך להקמת בסיס האחסנה הדרומי.

כמו כן, הועלה צורך במתן מענה מיידי לצריכת חלקים וחומרים על ידי מערך החימוש בשדה תוך כדי הלחימה. אחד מהוגי הפתרון, בתאום עם מקחש"ר, היה סגן אלוף אשר ברקר ובמרכז התוכנית היה הכנת מחסנים ניידים על גבי רכב וארגזי צמש"ים עם חלפים. ב'כורדני' הכינו את הקרונות הניידים והצמש"ים שהיו ההצטיידות הראשונית של ערכות חלפים עבור יחידות החימוש האוגדתיות, שאמורות לנוע עם הכוחות, ואיפשרו את הקמת מחלקת ההצטיידות בדרג המסתער.

הקשר של מערך האחסון עם מערך השדה הפך לישיר ולא נותר בתיווך הרמה המטכ"לית. הצורך בשליטה טובה יותר על המלאי המאוחסן בבסיסי האחסנה ועל המלאי המצוי ביחידות, האיץ את כניסת המחשב לעולם המחסנים.

לאחר המלחמה החל תהליך נוסף של קליטת ציוד שלל וציוד רגיל שנפגע במלחמה. הבסיס היה חייב להחזיר את כל הציוד הזה לכשירות, על מנת להמשיך לספק את צורכי הקשר ליחידות. התפתחות נוספת בתקופה הזאת היא הגדלת מעבדת קשר.

ממבצע 'קדש' עד מלחמת 'ששת הימים'

מגמת ההתעצמות

לאחר מבצע 'קדש' נכנס צה"ל לתהליך התעצמות נרחב מאד. בסיסי האחסנה החלו לקלוט היקפים גדלים והולכים של חלפים, דבר שהביא להתפתחות משמעותית בבסיסי האחסנה בתחילת שנות ה-60. בתחילת שנות ה-60 רכש צה"ל טנקי 'סנטוריון' מבריטניה. עקב הרגישות הפוליטית הגדולה והחשש שדליפת מידע אודות מכירת טנקים למדינת ישראל תחבל בעסקת הייבוא כולה, הטיפול בקליטת הטנקים היה כפוף להגבלות מחמירות של ביטחון שדה. כצפוי, יבוא הטנקים מגרמניה הופסק לאחר דליפת מידע אודותיו, שלא באשמת צה"ל. לעומת זאת, קליטת הטנקים מצרפת ובעיקר מבריטניה התנהלה לאורך כל התקופה תחת מעטה סודיות מוצלח.

בסיס האחסנה, בשותפות עם ענף צל"ם במקחש"ר, תכננו את מבצעי קליטת רק"מ. כל טנק נפרק באישון לילה בנמל הקישון, והוסע משם ברכבת לאחד הבה"חים כשהוא מכוסה ביריעות. מחמת המספר הרב של חיילי צה"ל ששרתו בבסיסים הסמוכים לבה"חים, אפילו אחסון רק"ם זה בתוך הבה"חים עצמם היה כפוף לתמרוני הסתרה והעלמה. במבצעים אלה הועסק מספר מוגבל של אנשי חי"ח שחתמו על כתבי "שותף-סוד". ממסמכים בריטיים אנו למדים כי בממשלת בריטניה התרשמו מ-SPLENDID RECORD של שמירת סודיות בישראל סביב הספקת ה'סנטוריונים', סוד אשר נשמר מספר שנים. מאחר ותהליך הצטיידות הוסיף רק"ם וצל"ם גם לחילות השדה האחרים, הרי ברור שבסיסי האחסנה עמדו באתגר עצום. הגידול במספר כלי הנשק והפריטים (חלקי החילוף) הביאה לצורך בשיפור השליטה במשק הפריטים ויכולת זיהוי פריט לצורך הזמנתו והנפקתו. השיפור בשליטה הושג על ידי טיפוח מיומנות יתר, אשר תתבסס על קטלוג יעיל של כל החלפים וכן מיחשוב תהליכי העבודה.

מדור קיטלוג בענף ציוד פעל באותה תקופה באופן אינטנסיבי להכנת ספרי קטלוגים, ובכך למעשה התחוללה מהפכה שקטה, אך משמעותית מאד. המק"ט הצה"לי איפשר סוף-סוף ליצור הגדרה חד-ערכית לפריט ובכך הסתיימה תקופה, בה היווה זיהוי הפריט משימה מורכבת, שהיתה לעיתים כרוכה בטעויות, וברכש פריטים לא נכונים. כניסת המחשב לתחום זה השלימה את פריצת הדרך בהיבט השליטה על המלאים.

התפתחויות בבסיסי האחסנה

שטחי בסיסי האחסנה הוגדלו ונעשה מאמץ מתמשך לצמצם את כמות הציוד שעמד מחוץ לסככות או למבנים. בהדרגה הוסיפו שטחי החסנה מקורים. העובדה, שחלק מהציוד שאוחסן לשעת חירום בבה"חים הועבר לימ"חים יחידתיים, הקל רק באופן חלקי על הצפיפות ועל העומס במחסני הבה"חים.

עמוס חורב, שהיה הקחש"ר החל משנת 1954 ועד 1966, הנהיג תהליך התייעלות ממושך ועקבי, מתוך רצון לשפר את התפוקות ואת איכות המוצרים והשירותים, בד בבד עם חיסכון והתייעלות. השם הכולל לתפיסה זאת היה "קונסולידציה". במסגרת תהליכים אלו צימצם חיל החימוש את מספר המיפקדות ואת מספר בסיסי המשנה. תהליכים אלו לא פסחו על מערך האחסנה.

בה"ח מרכז

בה"ח מרכז התפתח מבסיס 'תמ"ר' של חיל התחבורה, שעסק בעיקר בצמיגים ובסוללות, לבסיס החסנה שמטפל בטנקים, תומ"תים ורק"ם ישן, המיועד לפירוק. הבה"ח, שסיפק חלפים למרחב המרכז ולמרחב הדרום, הפך להיות למחסן הראשי לחלפים ואביזרים עבור כל צה"ל. למרות שבשני הבה"חים היו סדנאות שביצעו תיקוני דרג א' ודרג ב', הרי שעל הסדנה בבה"ח מרכז הוטלו מדי פעם מטלות מורכבות יותר, כמו שיקום, בנייה או מיתקון כלי רכב.

בה"ח מרכז שמר בשנות השישים על המבנה הארגוני בו פעל ולמפקדת הבסיס היו כפופות שלוש יחידות משנה: לרכב, לחלפים ולפירוק. השינוי המהותי שניכר לאחר כעשר שנות פעילות היה התפתחותו המקצועית של גוף המטה במפקדת הבה"ח, אשר כלל גורמים מקצועיים כמדור הנדסת ייצור, מדור תקציבים וכן חוליה לספירת מלאי. בבסיס משנה חלפים המחסנים היו מסודרים לפי סוג הכלי ולפי סוג החלף. בין השאר היו מחסני: ג'.מ.סי, דודג', ויליס, רכב יעודי ח"א, שוט, שרמן, AMX, מצברים, צמיגים, ח"ח נשק, עזרי אימון, אביזרים, ציוד אופטי, כיסויים עיליים וכן צב"מ (ציוד בתי מלאכה). בב.מ פירוק והחזרה היו מחסני מכללים, ח"ח רכב, ח"ח נשק ואביזרים, ציוד חילוץ, לוטים, פסולת, פירוק צל"ם – ומולם פעלו מחסני ניפוק וקבלה.
ב.מ רכב כלל סדנא ויר"מ. במסגרת הסדנא פעלו יחידת הבחינה, המכונאות, המסגרייה, מסגריה מכאנית, חשמליה, אופנועים, מצבעה, נגריה, תיקון תקרים, רפדיה ומחסן ח"ח וכלי עבודה. תחת פיקודו של קצין המחסנים בב.מ היו משרד קבלה וניפוק, מחסני תחזוקה, מגרשי החסנה, חוליה טכנית, זווד ומצברים.

  


מחסני תמ"ר בשנות החמישים והשישים בבה"ח מרכז


מדפי עץ במחסני תמ"ר, בה"ח מרכז, בשנות השישים

יודגש כי בקרת הדיווח והרישום של המלאי עדיין נוהלה ע"י החיל בהכוונת ענף התכנון והבקרה.
 
 

בה"ח 658

בשנת 1958 מונה סא"ל אשר ברקר לתפקיד מפקד הבה"ח הצפוני. סא"ל ברקר, שכיהן קודם לכן כקצין חימוש חטיבתי ופיקודי וכמפקד הסדנה הפיקודית, מונה לתפקיד ע"י הקחש"ר עמוס חורב, מתוך כוונה לשלב במערך הבסיסים אנשים בעלי ניסיון שדה עשיר. מפקדת בה"ח 658 היתה ב'מנסורה'. למפקדה היו כפופים שני בסיסי משנה: האחד היה ב'כורדני', בו הוחזקו רכב ב', זחל"מים, רכב קרבי שאינו טנקים וחלפים והבסיס השני היה ב'טירה', שם הוחזק רכב לשיקום, רכב מוחזר ועוד מחסן חלפים. בשנת 1961, כשלא ניתן היה עוד לאחסן מלאיים במחסנים שבמחנה 'מנסורה', הוחלט על פינוי הבסיס והעברת המפקדה ותכולת המחסנים לבסיס 'כורדני'.




מסדר הנפת הדגל בבה"ח 687, על רקע מחסן בריטי נטוש, שנת 1960

תחילת הקמת בסיס החסנה בנגב

במסגרת פריסת כוחות צה"ל במרחב פיקוד דרום, לחץ הקחש"ר עמוס חורב להקים שלוחה בדרום. בשנת 1962 הוקם מחסן חלפים במחנה 'נתן' בפיקודו של רס"ר צדוק ישראל (לימים רס"ן), שהיה כפוף לבה"ח מרכז. לצורך הפעלת המחסן הוצבו 4 חיילים נוספים. המחסן היה בשטח של כ-600 מ"ר.



 אהל הרישום בשלוחת מצל"ח באר-שבע בעת הקמת השלוחה בה"ח דרום.




הכשרת השטח הקמת בה"ח דרום


הקמת תשתית המחסן בבה"ח דרום





הובלת מכולות ציוד ופרקתן בבה"ח דרום בעת הקמתו

יצחק ילון, שהיה לימים מפקדה השלישי של מצל"ח, ראה במאבקו של הקחש"ר דאז, האלוף עמוס חורב, להקמת בסיס החסנה לחלקי חילוף ואביזרים בב"ש, כפתרון הכרחי לצורך ברור. "הבסיס הדרומי ביותר היה אז בצריפין. לאור התוכניות האופרטיביות של צה"ל, לא התקבל על הדעת, שקבוצת פריט חשובה כמו חלפים ידחפו מהמרכז".  למעשה, מאז הקמתו ב-1962 משמש בסיס זה, על שלוחותיו, חלק חיוני בלוגיסטיקה הצה"לית. התפיסה של הקמת בסיס החסנה בקרבה סבירה לחזית, הביאה להקמת בסיסים ושלוחות בכל אזור שצה"ל נכנס אליו, בין אם זה היה בלבנון, ברמה או בסיני, כל זאת בלי לפגוע בהתפתחותו המהירה של המרכז בצריפין ושל הבסיס בקרבת רמלה, 'שורה'. אולם יעברו עוד ארבע שנים נוספות עד שבסיס זה יוכרז כבסיס החסנה דרומי עצמאי, וזאת בשנת 1966, עם הקמת מצל"ח.

הצעות ייעול וחסכון

בסוף שנות ה-50 החלו להטמיע את נושא הייעול והחיסכון בבה"חים. מידי שנה נערכו תחרויות בין העובדים והבסיסים בנושאי בטיחות, ייעול וחסכון.  בתחילת שנות ה-60 זכו בסיסי האחסנה במספר פרסים יוקרתיים. בה"ח מרכזזכה בפרס קפלן ובפרס יוספטל על הישגיו בתחום החיסכון והיעילות ובתחום הבטיחות בשנת 1961.


נערים עובדים

בסוף שנות ה-50 קלט בה"ח מרכזלשורותיו נערים עובדים, מתוך אידיאולוגיה של מתן הזדמנות לצעירים להשתלב במעגל העבודה במצל"ח. הנערים קיבלו חניכה, תשומת לב וטיפוח ערכים של מוסר עבודה גבוה ובמקביל קיבלו הזדמנות ללמוד. נערים רבים הפכו לימים למפקדי מחסנים ובהמשך לקצינים מובילים במצל"ח.

תקופת ההסלמה במחצית שנות ה-60

בתחילת שנות ה-60 שרר שקט בגבולות, וצה"ל ניצל אותן לשם הגדלת וחיזוק כוחו ביחידות הלוחמות ובמערך התחזוקה. בשנת 1964 החלה פעילות עויינת נגד מדינת ישראל, אשר, בתהליך מואץ של הסלמה, גרמה לפרוץ מלחמת 'ששת הימים'.

בה"ח 399 – בסיס החסנה חי"ק במחצית שנות ה-60

הבסיס היה כפוף ישירות למפקדת קשר"ר. מפקד הבסיס היה בתקן רס"ן ומפקד הבסיס פעל ללא סגן, כאשר בכפיפות לו פעל קצין מחסנים, שעסק בתנועת ציוד ודרכו עברו התנועות ועסק ברישום ידני של המלאי והעברת השוברים למרב"ד. משרדו של קצין מחסנים כלל אנשים אחדים, שבצעו את עבודת הרישום.

יחידות המשנה היו מחסנים:

• מחסן קליטת רכש – בו נעשות בדיקות קבלה של ציוד שהתקבל. הבדיקות בוצעו ע"י צוות בוחנים של מקשר"ר (מענף בחינה ובקרת איכות – בו"ב).
• המחסן השני – צל"ם ואביזרים, שכלל את מכשירי הקשר למיניהם ואביזרים למכשירי הקשר. במחסן נעשה זיווד של הערכות, והציוד המורכב אושר על ידי משרד המחסנים.
• מחסן חלפים – סיפק ואירגן את החלפים, שהתקבלו ועסק בהספקת חלפים ליחידות: לבצ"פים וליחידות עצמאיות שאינן קשורות לבצ"פים – גדוד קשר מטכ"ל, ארצי, 8200.
• מחסן רכב קשר – רק"שים – קיבל רכב "ערום" מהמש"א (ב.מ.ב. 398) וזיווד את הרכב באופן מלא. אנשי הבחינה הגיעו לאשר את תקינות הציוד. ריכוז הזיווד כלל ציוד גם ממרכזים לוגיסטיים אחרים כמר"צ, מרכז דלק, מצל"ח,
מרכז ציוד רפואי.
• מחסן כבלים – קיבל כבלים מסוגים שונים וחומרי לוואי שנדרשו לעבודה, כמתקני גלילה וציוד שנחוץ לסלילת כבלים. באותו מחסן נעשה, כעבודה נילווית, שימור ציוד קשר שהיה מיועד לאחסנה בימ"חים וכלל בעיקר ציוד קטן, כמו טלפונים, ואבזרים. מטרת השימור היתה לחסוך בתחזוקה ושימצא תקין בעת הצורך.
• בנוסף לזה, באותו מחסן עסקו באיטום ציוד עבור יחידות קומנדו של ח"י לקראת פעילות מבצעית.
• מחסן המצברים – במחסן החזיקו מצברים רטובים ויבשים (מר – 10). היה שימוש רב במצברים שונים: לרכב מסויימים נדרש מצבר 6V בעוד שלמכשירי הקשר 12V. כלומר היו רכבים רבים בהם נדרשו 2 סוגי המצברים. כאשר רכבים אלו הוסבו לשימוש במצברי 12V היה חיסכון משמעותי.
• במחסן המצברים היה גם בית מלאכה לחידוש מצברים. אורך חיים של מצבר חדש רטוב כשנה וחצי עד שנתיים ומצבר מחודש – שנה עד שנה ורבע. חידוש המצברים מנע צורך בקניית חדשים וחסך כסף רב.
• מחסן רכב – יחידת הרכב עסקה בתחזוקת רכב בבסיס ובמשיכת רכב המיועד לרק"שים מבסיסי הרכב לצורך התקנת ציוד הקשר.
• מחסן הקפאת סוללות (אבץ / פחם) – היה בחברת "טמפו". הסוללות בהקפאה מחזיקות 5 שנים בתנאי הקפאה עמוקה 30- מעלות. המחסן היה באחריות מנהל מחסן צל"ם ואביזרים והוא היה אחראי על רענון בהתאם לתאריכי ייצור. השיטה היתה ליצור מלאי חירום שיופשר בעת חירום ולאחר ההפשרה יסופק. סוללה בהקפאה עמוקה הינה רגישה מאוד ושבירה ויש סכנה של התנתקות המגעים הפנימיים והסוללה לא תפעל. תהליך הפשרת הסוללות נעשה בחצר המפעל בו היה חדר הקירור.
• מחסן בלאי - במחסן נוסף שהיה ברמות-ים בבת-ים הוחזק ציוד בלאי. המחסן גם שימש לאחר מלחמת ששת הימים לציוד שלל. הוא היה סגור ולא היתה בו שום תנועה.

בימ"ל – בית מלאכה קשר – היה צמוד למחסן צל"ם ואביזרים. תפקידו היה לבצע ביקורת תקופתית לציוד המדף ולמיין ציוד שהתקבל מיחידות לתקופה קצרה. את הציוד שמוחזר מהיחידות ולהחזיר אותו לכשירות. בית המלאכה חסך עבודה רבה בכך שמנע מציוד מושאל או מוחזר כלא תקין "בכושר נמוך" מלהגיע למש"א לשיקום הציוד, אלא טופל והוחזר לכשירות תוך קיצור לוחות זמנים. כמו כן טיפל בית המלאכה בנושאים מכניים שונים שהמש"א לא טיפל בהם.


מחסן בבה"ח מרכז, שנת 1965



שינוע פריטים באמצעות מלגזה בבה"ח מרכז

תהליך הקמת המרכזים הלוגיסטיים

כדי לתת מענה לתהליך המהיר של התעצמות צה"ל בתחילת שנות ה-60, מפקדות קצין החימוש ראשי וקצין ההספקה הראשי הוסיפו כח-אדם ייעודי ותקציבים לטיפול באמצעי הלחימה שנרכשו. קציני החיל הראשיים (חימוש והספקה) היו אחראים הן על קביעת וגיבוש שיטות הפעולה והעבודה בתחום הלוגיסטי, והן על הרכש והאמצעים הדרושים, כולל קביעת התקציבים הנדרשים והקצאתם במסגרת החילות. התחזקות החילות, ללא התפתחות מתאימה במפקדה הממונה במטה הכללי, יצרה חוסר איזון בין אותם החילות, חיל חימוש וחיל ההספקה, לבין אגף אפסנאות במטכ"ל.

הגדלת המפקדות החיליות הביאה לסרבול יתר במפקדות החילות; אובחנו בעיות שליטה ובקרה במסגרת החילות; נוצר כפל מערכות כספיות ותקצוב הצטיידות באג"א ובחילות; וכל זאת בצד החלשת השליטה של אג"א במערכת הלוגיסטית.

כדי לשפר את המערך הלוגיסטי, הציע אלוף משה גורן בשנת 1963 רפורמה, שהתבססה על שלושה עקרונות:

• צמצום סמכויות החילות ותחומי אחריותם.
• הקמת מרכזים לוגיסטיים.
• הכפפת המרכזים ישירות לאג"א.
• ב-21 ליולי 1966 התקיים בבית החייל בת"א כנס קציני המערך הלוגיסטי, ובו הוכרז באופן רשמי על ביצוע הרפורמה. מרבית המרכזים שהוקמו היו בסיסי אחסנה או בסיסי שיקום לשעבר, שמפקדיהם הועלו לדרגת אל"ם באופן מיידי. כמפקד מצל"ח מונה אל"ם דב לאור, ששהה באותה עת בחו"ל, ולסגנו מונה סא"ל יצחק ילון (לימים מפקד מצל"ח). לצורך איוש בעלי תפקידים שונים במרכזים, "אימץ" אג"א כ-40 קצינים ממפקדות החילות השונים. מבחינה ארגונית חלו שינויים מעטים במבנה, בסמכויות ובנוהלי הבסיסים.

הקמת מצל"ח

ה-1 באוגוסט 1966 היה המועד הרשמי להקמת המרכזים הלוגיסטיים, ובהם מרכז ציוד לחימה וחלפים– מצל"ח. ביום ההקמה התקיימו מסדרים בשלושת בסיסי האחסנה, בראשות המפקד הראשון של מצל"ח, אל"ם דב לאור.

בסיסי האחסנה הוכפפו למפקדה עם הקמתה. מפקדי הבסיסים באותה העת היו: סא"ל מקס פרימן בבה"ח הצפוני (לשעבר 658), סא"ל משה רבינוביץ' (רבין) בבה"ח המרכזי (לשעבר 687), סא"ל שבתאי כהן בבה"ח הקשר.

ניהול חלפי הקשר במסגרת מצל"ח היה מהפכה של ממש. בעוד שריכוז נושאי חלפי החימוש תחת קורת גג אחת נתפס כתהליך טבעי, הרי שמערך חלפי הקשר במסגרת מצל"ח נתפס בעיני רבים כנטע זר בגוף בעל מכוונות חימושית. המעבר של אנשי חיל הקשר למצל"ח, שהיה בפיקודם של אנשי החימוש, חייב תהליך הסתגלות למסגרת החדשה, למנטאליות אחרת ולשיטות עבודה אחרת. בעוד שסא"ל שלמה ענבר, שהיה ר' ענף ציוד קשר במקשר"ר, לא עבר למפקדה החדשה, אלא הפך להיות סגן קשר"ר, משה קפטן מונה לתפקיד רע"ן קשר במצל"ח. הוא התייצב אצל דוב לאור ועימו רק מדור הספקה בשלמות. מדור השברה פורק ורק הפונקציות הועברו למצל"ח; גרעין הקטלוג ממדור הקטלוג שפורק, עבר לענף ייצור שהפך לאחר שנים לענף הנדסה במצל"ח.


 ענף ייצור, שנת 1974

בענף ציוד קשר הוקמו שלושה מדורים: מדור ציוד עזרי-מכשירים ואבזרים, מדור חלפים ומדור גמ"ש. תפקידי המדורים שהשתלבו במסגרת מצל"ח הכוללת: עיתוד, הספקה, והרכשה. החל מיום הקמתו החל מצל"ח לפעול בהתאם לדוקטרינה החדשה, כלומר: הפקודות נתקבלו מהמטכ"ל ולא מקחש"ר, אשר היה מפקד חיל מקצועי, שלא היתה לו יותר סמכות פיקודית על מצל"ח. זמן ההתארגנות המינימאלי איפשר למצל"ח לחזור לשגרת הפעילות ולהתמקד בסגירת פערים קריטיים במלאי במכללים העיקריים. נעשה ריכוז מאמץ להצטיידות (בעיקר מעודפים) ולשיקום מנועים ומכללים נדרשים אחרים. החשיבות הרבה בפעילות המרכז בנושאים אלה הוכחה במלחמת ששת הימים, שפרצה ביוני 1967. חודשים מועטים בלבד חלפו מאז התארגנות המרכז החדש ועד לפרוץ המלחמה (מאוגוסט 1966 עד יוני 1967). ריח המלחמה כבר עמד באוויר ובמצל"ח ניצלו את הזמן הקצר שעמד לרשותם להיערכות והתארגנות לקראת הבאות. מצל"ח, שכבר החל בהעברת רישום ניהול המלאי באמצעות המחשב המרכזי, ביצע לראשונה הערכת מלאים והחל להצטייד בחלפים חסרים בכל דרך אפשרית: רכש מחו"ל, ייצור מקומי, 'קניבליזציה' וכו'. המטרה היתה השלמת מלאים וביצוע מואץ של ספירות מלאי, על מנת למנוע אי-התאמות בין הרישומים לבין המלאי בפועל, שהיה המלאי שנדרש לניפוק במלחמה.נכנסנו לקצב הצטיידות מאד אינטנסיבי. כל מה שאפשר היה לרכוש בארץ, נרכש. יצאה הוראה למשלחות בחו"ל לרכוש את חלקי החילוף מעודפי ציוד של צבאות אחרים. חיינו מעודפים... ובאמת, לקראת המלחמה המחסנים התמלאו. ההחלטות מה לקנות התקבלו לאחר ניתוח של המעתדים, שבוצע תוך לקיחה בחשבון מהם החלקים שנצרכים בעיקר במלחמה ובעיקר פריטי מזקו"מ, שבזמן שלום "הולכים" מעט, אבל בזמן מלחמה הרבה חלקים של מזקו"מ מתקלקלים בגלל פגיעות. תהליך העיתוד בוצע מספר פעמים בשנה בהתאם לתקציבים שהתקבלו.


 מפקד מצל"ח, אל"ם דב לאור, מארח במצל"ח את שר הביטחון, משה דיין, ואת ר' אג"א, האלוף עמוס חורב, 1967

מלחמת 'ששת הימים'

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת 'ששת הימים', קיבלו הבה"חים, כמו כל צה"ל, הנחיות להכין את בסיסי האחסנה לניפוק של כל ציוד וחלקי חילוף הנדרשים לימי המלחמה, במידה ותהיה. במשך חודש ההמתנה פעלו הבה"חים באופן מואץ להשלמת מלאים ולמתן מענה ליחידות המתגייסות. עם פרוץ המלחמה, היה מצל"ח ערוך ומוכן, עם מלאי מקסימאלי, בעל יכולת שילוח של ציוד ליחידות וערוך היטב להתמודדות עם תנאי לוגיסטיקה והובלה בעייתיים. המבנה החדש של מרכז צל"ם וחלפים והכפיפות לאג"א איפשרו התארגנות מהירה והתמודדות יעילה עם הבעיות שעמדו בפני מצל"ח, שריכז עתה את הטיפול בנושאי חי"ח וחי"ק. עוד בטרם פרצה המלחמה, היה ברור כי השינוי במבנה הארגוני הצדיק עצמו בזמן אמת! בזמן המלחמה בוצעו הניפוקים ליחידות ע"י הבה"חים, והמפקדה סייעה בקצינים שליוו את הפריטים לשטח עד לסדנאות. היה איחוד כוחות צמוד במשך 24 שעות כדי לרצות את דרגי החימוש ביחידות השדה בזמן המלחמה ואחריה.


תהליך ההכנה לניפוק בזמן מלחמת ששת הימים בבה"ח מרכז, שנת 1967

 

לאחר המלחמה הגיע שלב החזרת ציוד. יחידות האחסנה השונות נרתמו למאמץ ממושך של קליטת ציוד, מיון וטיפול בציוד שנפגע, וכן קליטה וטיפול בציוד שלל. מספרים עצומים של טנקים נלקחו שלל במלחמת 'ששת הימים'. בתום המלחמה עמדה בפני מצל"ח משימה של איסוף וקליטת השלל. מבצע פינוי שלל היה עצום בהיקפו. כדי למנוע השקעת משאבים בפינוי ציוד שלא יהיה בו שימוש, נשלחו לאזורי הקרבות השונים ברמת הגולן, בגדה ובסיני חוליות של אנשי מקצוע, לשם סימון הציוד הצבאי שיועד לאיסוף. נשק השלל היה מגוון ורב, ובבסיסי מצל"ח נקלטו מאות טנקים ותותחים, כלי נשק, מכשירי קשר, ציוד אופטי וציוד לחימה אחר. מרבית הציוד שהיה בידי צבאות סוריה ומצרים היה ממקור הספקה המרכזי של מדינות אלו – רוסיה, אך בחזית הירדנית נלקחו שלל גם טנקים תוצרת ארה"ב. כולם מצאו את מקומם במצל"ח. כדי לאפסן את הציוד הרב שהגיע היה צורך בהרחבת מחסנים קיימים ובניית מחסנים חדשים. במרכז סופחו שטחים נוספים לבה"ח מרכז, ביניהם מחסני הסוכנות. גם בצריפין נוספו שטחים, כדי לאפשר אחסנה של המלאי שהלך וגדל. ההחלטה והמימון לבניית מחסנים גדולים ניתנו בשלהי שנות השישים, אך המחסנים הראשונים נחנכו בתחילת שנות השבעים.

טנקי השלל, שהובאו למרכזי החימוש, עברו תהליך שיפוץ ונקלטו ביחידות השריון כטנקים מבצעיים, בעלי רמת ביצועים השווה לרמתם של הטנקים האחרים שבידי הלוחמים. בה"ח 658 היה אחראי על פינוי השלל כולל טנקים מגזרת יו"ש ורמת הגולן. מקלקיליה הגיע רק"ם על שרשראות, כולל טנקים מעמק דותן. מרמת הגולן בעיקר הגיעו תותחי נ"מ, בעלי 4 קנים ותותחים רגילים. כאשר החליטו להנציל את רכבי הטטרה (כלי רכב צ'כי). העבירו את הרכבים ל"סולל בונה" במפרץ חיפה. בשיטת קניבליזציה, פרקו מספר כלים שהיוו מחסן ושיקמו את הרכבים האחרים, שחזרו לשירות.

בבה"ח חי"ק נעשה שימוש במחסן בבת-ים לצורך איחסון ציוד קשר שלל מהגוש הקומוניסטי, בעוד שציוד קשר מערבי, שנלקח כשלל, טופל ושולב במלאי באופן מיידי. רכבי קשר אוחסנו בסככה בבסיס. היחידה התארגנה להחזיר את הבסיס למצב שלפני המלחמה ולשפץ את כל הציוד עד מכשיר הקשר האחרון. בתום המלחמה גדל כ"א הסדיר ביחידה פי ארבע מכ"א שהיה לפני המלחמה, וזאת לצורך הפעילות הגדולה מאוד של קליטת ציוד מרכש והספקת הציוד למערך. אולם, שטח הבסיס לא גדל בהתאם לגידול בסד"כ.

ההתעצמות בכלים ובפלטפורמות

במהלך שנות השישים נקלטו הטנקים הבריטיים מסוג 'סנטוריון', שנרכשו בסוף שנות החמישים, ובוצעו הסבות גם לטנקים אמריקאיים, מסוגי 'פטון' ו'שרמן'. מערך האחסנה קלט מגוון רחב של פריטי שלל. מגוון הכלים הגדול חייב שינוי בהחסנה ובהתאמת ההכשרות שעברו אנשי המרכז, הן המעתדים והן המחסנאים.

אחת התוצאות של תהליך קליטת טנקים חדשים היתה מכירת טנקי AMX וחלפים שלהם לסינגפור. בשנת 1968 נערך בה"ח 658 למבצע "טוב", שסווג כ"סודי ביותר". המבצע התבצע בפיקוחו של אלוף גנדי. הבה"ח הכשיר את אמצעי השינוע להעברה, הכינו את החלפים, ארזו במתכונת של אריזות ימיות, כדי למנוע קורוזיה. דפי מחשב מסודרים של המצאי הוכנו ע"י סיב"ם במשרד הביטחון. התרגום בוצע בבסיס על ידי אזרח דובר אנגלית – מר ארל'ה קורט. גם בה"ח הקשר נטל חלק במבצע, וזאת בבדיקת כשירות מלאה של ציוד הקשר ושיפוץ הציוד הנדרש.

קליטת VRC / PRC

ציוד הקשר עבר בשנת 1968 שדרוג רציני עם קליטתו של ציוד קשר חדש. בבה"ח נערכו השתלמויות כדי להכיר את הציוד החדש ואנשי בית המלאכה עברו השתלמות לתיקון ואחזקת הציוד (ביחד עם אנשי המש"א). קליטת הציוד היתה חלקה.
עידוד הייצור המקומי
תקופת האמברגו על הספקת נשק לישראל, טרם פרוץ מלחמת 'ששת הימים', הבליטה את הצורך בפתיחת ערוצי הצטיידות, שאינם תלויים בחסדי זרים. אחרי המלחמה האמברגו הורגש עוד יותר. בצד השאיפה לאי-תלות במדינות אחרות בתחום האמל"ח, גבר, מתוך תפיסה ציונית לשמה, גם הרצון לטפח ולפתח את התעשייה המקומית. הפניה לגורמי הייצור לספק את צורכי הצבא תוך התבססה על דרישה לקידמה טכנולוגית ויכולות ייצור גבוהות. כך נולדה אחת היוזמות המשמעותיות והחשובות, שהוביל מצל"ח.
מדור ייצור מקומי הוקם במסגרת מקחש"ר כבר בשנות ה-1950 במטרה לספק חלפים, אשר לא היו בייצור שוטף בחו"ל, לצל"מ ונשק שהיה עדיין בשימוש צה"ל. עם הקמת המצל"ח, עבר המדור למפקדה החדשה, ובשנת 1967 קבל המדור תאוצה בקליטת עובדים חדשים מהנדסים טכנאים ושרטטים על רקע המיתון הכבד בארץ והרצון לספק עבודה ולעודד את התעשייה והייצור המקומי.
מדור ייצור שיחזר שרטוטי ייצור ומפרטים טכניים (איפיונים) לחלפים, שלא היו להם ספקים (בשיטת REVERSE-ENGINEERING ). מפרטים טכניים הוצאו לביצוע באמצעות כוחות ייצור מקומיים בארץ. היקף הפעילות הלך וגדל ומדור ייצור הפך לענף ייצור. ענף ייצור הכין תערוכה לעידוד ייצור מקומי של ציוד בטחוני בסיוע מפקד מצל"ח, אל"ם מאיר ניצן, המטכ"ל ומשרד הביטחון. בשנת 1969 נפתחה "תערוכה האתגר" בבסיס מצל"ח. ב-90% מהתערוכה ניתן היה לראות מה שכבר מייצרים בארץ, ונעשה הרבה מאד. באולם קטן הוצגו אותם הדברים, שאפשר לייצר בארץ וכדי לעודד את הספקים לייצר פריטים אלו, נרשם ליד כל פריט מה ערך הצריכה השנתית שלו. התערוכה הפכה מוקד עלייה לרגל לספקים רבים ובינואר 1969 ביקרו בה גם שר הביטחון דאז, משה דיין, והרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב. התצוגה הפכה לתערוכה קבועה עם מוצגים שהתחלפו מדי פעם.


 ביקור שר הביטחון, משה דיין, והרמטכ"ל, רא"ל חיים בר-לב בתערוכת הייצור המקומי, שנת 1968




פריטים מתוך תערוכת היצור המקומי



פריטים מתוך תערוכת היצור המקומי








 ממלחמת ניצחון למלחמת הפתעה



 

ביקור ראש הממשלה, מר לוי אשכול במצל"ח. מימינו השר שמעון פרס והרמטכ"ל, רא"ל יצחק רבין, שנת 1968

הקמת שלוחת בה"ח מרכז(6821) – מצל"ח ב'רפידים'

אחרי כיבוש סיני רצה ר' אג"א מתי פלד להגדיל את בסיס ב"ש ואמר שצריך להוסיף מחסן כדי לספק את הצרכים של סיני. מפקד מצל"ח התעקש כי הפריסה המחודשת של צה"ל בסיני מחייבת מענה בהתאם לצורכי היחידות בשטח וזאת רק באמצעות מחסן ברפידים. כך נולד המרכז הלוגיסטי של סיני. כשלושה חודשים לאחר התעצמות הקרבות בקו התעלה, ביוני 1969, הוקמה שלוחת מצל"ח בסיני – רפידים, שתיתן מענה לגש"ח 674 וליחידות המרחב. סגן יוני (יהונתן) בודינגר (לימים סא"ל וכיום א.ע.צ במצל"ח), מונה לתפקיד מפקד השלוחה. הוא נשלח לרפידים לקבל לידיו את מפתחות השלוחה. אולם, כשהגיע למקום יחידתו החדשה ב'רפידים', מצא מרחב של מדבר צחיח ללא גבולות.

את גבולות השלוחה קבע בשיטת מדידה מקובלת באיזור המדבר – זריקת אבן. מקום נפילת האבן הוכרז כגבול השטח הריבוני של השלוחה. סביב המחנה הוקמה גדר ובמרכזו הונף הדגל. בזמן קצר של שישי-שבת הקים את יסודות השלוחה. אוהלים צרפתיים שחוברו להם יחדיו הפכו למחסן מאולתר ורב-שימושי. חלקו הקדמי של המחסן שימש למשרד ביום, ובלילה – למקום לינה לחיילי השלוחה ומפקדה.

תוך זמן קצר עבר תהליך ההתארגנות שדרוג נוסף ושופרו תנאי השירות. אוטובוס "אגד", אשר נתרם, הפך למקום מגורי הסגל. הוצבו מקלחות ושרותי שדה, נפתחה אפסנאות ולבסוף, כשנפתחו המועדון והשק"ם לשירות משרתי השלוחה והמבקרים, הפכה השלוחה ליחידה תקנית. לא עבר שבוע ומשאיות עמוסות ציוד החלו להגיע. לכל משאית התלוו שני חיילים, שעזרו בהכנסת הציוד ובאיתורו על המדפים במחסן. היחידה החלה להיות מבצעית. השלוחה נתנה מענה לגש"ח 674 וליחידות במרחב. בתחילה הוזרמו לשלוחה בעיקר אביזרים לטנקים וציוד לטנקים ובמשך הזמן המקום היה למחסן שסיפק חלפים נוספים.

במהלך הזמן נבנו שני מחסני 2000 וסככה לאחסון צמיגים. השלוחה תוגברה בחיילים נוספים: שני ע"צ, שני מנהלי מחסן אנשי קבע ורס"ר משמעת. המחסן נוהל על גבי כרטיסיות איתור 1100 והציוד נופק על גבי טפסי 1003. בשלוחה המודרנית הוקם טלפרינטר, דרכו נשלחו הודעות ובקשות למפקדת הבה"ח בצריפין. עם הזמן הוקמו משרדים ומגורי קבע למשרתים בשלוחה.

מצל"ח, ככל יחידה צבאית, אינו פועל על בסיס מצב רגיעה, שבו מבוצעת אספקה קבועה של ציוד בשעה קבועה, אלא על בסיס מצב מלחמה. ההיערכות היא למצב הלא-נורמאלי. לכן, היערכות מצל"ח ופריסתו בשלוחת רפידים בסיני, שהחלה כבר בשנת 1969, נועדה לקצר את צירי ההספקה. השלוחה הורחבה מאד לקראת מלחמת 'יום הכיפורים' ובמאי 1972 הוקמו ברפידים מחסני חירום והיחידה הפכה מבסיס אביזרים לבסיס חלפים, כדי שתהיה גישה נוחה יותר ליחידות החזית. כמויות חלפים, בשיעור משמעותי ועיקרי, החלו לזרום לרפידים. הבסיס הוכיח את עצמו מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת 'יום הכיפורים', ומימש את אסטרטגיית מצל"ח – לתת מענה צמוד לכוחות הלוחמים.
השלוחה פעלה עד לפינוי סיני בשנת 1978. עם סגירת השלוחה, הועברו אלפי הפריטים שאוחסנו בה לבסיסי מצל"ח האחרים.

הכפפת סדנת ב"מ 'שקמה' למצל"ח

סדנת ב"מ 'שקמה' פעלה בשנות ה-50 וה-60 במסגרת חיל ההנדסה כסדנה המרכזית של תחום הצמ"ה בצה"ל. בשנת 1969 הבסיס הוכפף למצל"ח. במשך כ-10 שנים נוספות פעלה הסדנה באותה מתכונת. בתקופה בה פעלה כסדנת צמ"ה מרכזית היתה פרוסה על שטח נרחב, שכלל את מחנה 'יפתח' וחלק מבסיס 'שקמה' של היום. במחנה 'יפתח' בוצעו ניסויי נסיעה לכלים, שעברו טיפול בסדנה. כאשר הצטייד הצבא בכלים גדולים יותר, הועבר בשנת 1979 תחום הצמ"ה למש"א, ובמצל"ח נותרה סדנת 'ברוש', שריכזה משימות תיקון קלות. במתכונת זו פועלת הסדנה עד היום.

פעילות סדנת 'סחלב' בשנות השישים

הסדנא סיפקה באותן השנים שירותים לזרועות צה"ל השונות: שירותי לאחזקת כלים ייעודיים של חיל האוויר, כמו מטאטא מסלול, מכונות כיבוי מסוג קרוננבורג, טרקטורי גרירה מסוג C.T.30 ומלגזות מסוגים שונים, תחזוקה לציוד יעודי של חיל הים – טרקטורי גרירה פורד מצ'ליס-פרגסון וכמובן למלגזות דיזל שונות, וכמובן שירותים לכלל יחידות צה"ל והמרכזים הלוגיסטיים: בסיס מזון, בסיס ציוד, בסיס דלק בנושא אחזקה למלגזות וטרקטורים.
לאור הפעילות המאסיבית במלחמת 'ששת הימים', הצטברו בסדנא הרבה מכללים, שהיו זקוקים לשיקום, אך הסדנא לא יכלה לתת מענה לשיקום הציוד עקב מצוקות מצל"ח בחלפים והיעדר כ"א. כדי לתת מענה לצורך בשיקום מואץ של המכללים, החלה פעילות במסגרת תהליך מובנה ומקצועי, שהחל בהכנת מפרטים של המכללים, קבלת אישורים נדרשים ורק לאחר קבלת אמצעים מכניים וכ"א התחילו לבצע את העבודה. בשנת 1969 נקלטו הרבה עובדים ומַימון ארמַנד (צבי) הקים מערך העיתוד לטובת הסדנא, כדי שמערכת הזמנת החלפים לצורך עבודת הסדנא תעבוד בצורה היעילה ביותר.
באופן הדרגתי החלה להתבצע בסדנא עבודה ברמה של מש"א. הסדנא קיבלה סמכות לביצוע תיקון ושיקום בדרג א' של מכללים ותת מכללים של רכב. את האישור נתנה מקחש"ר לאחר קיום הדרכה ובחינה של יכולת של הסדנא לעמוד ברמה הנדרשת מבחינה מקצועית.
החלו בשיקומים של תיבות הילוכים, מנועי דה-שבו ומנועים ימיים אחרים. לאחר שהצליחו במטלות שהוטלו עליהם, "ראו כי טוב" והמשיכו להטיל על הסדנא משימות נוספות, שלוו בהקצאת משאבים. התוצאה היתה הגדלה משמעותית בפעילות וגודל הסדנא. הפעילות המורחבת כללה הקמתם של פסי ייצור, שבהם בוצעו שיקומים מלאים לנ"נים, גופים אמריקאיים, משאיות ריאו וכלי רכב אחרים.


סגן מפקד מצל"ח, סא"ל יצחק ילון, נפרד ממפקד מצל"ח אל"ם דב לאור, שנת 1969.


 ביקור הרמטכ"ל, רא"ל חיים בר-לב במצל"ח, שנת 1970

מצל"ח בשנות השבעים

המפקד השני של מצל"ח, אל"ם שרגא אבן, סיים את תפקידו ב-1971 והוחלף על ידי אל"ם יצחק ילון, אשר פיקד על מצל"ח בזמן מלחמת 'יום הכיפורים' והוחלף בשנת 1974. במהלך שנת 1973 הוכרו כענפים מדורי הקשר, הייצור, צ"ע, הטנקים והרכב. עם שדרוג המדורים לענפים, אושרו ע"י חיל החימוש ומטכ"ל אג"א תקני סא"לים לענפי הרכש והמטה. בשנות ה-70 ביצע מצל"ח קליטה מסיבית של כח-אדם ומתחילת העשור ועד סופו גדל מספר העובדים בכ-1,000 איש.


 סגל א' של מפקדת מצל"ח, שנת 1972

 

התפתחות המחסנים

ההתעצמות בכלים ובפלטפורמות, הזרימה המסיבית של ציוד השלל וההצטיידות שלאחר מלחמת 'ששת הימים' הגדילו באופן משמעותי את הצורך בשטחי החסנה נוספים.


החסנת חוץ בבה"ח מרכז, שנות השישים



החסנת חוץ בבה"ח מרכז, שנות השבעים


לאחר שנבחנו חלופות שונות על בסיס שיקולי עלות-תועלת, ונדחו פתרונות מהפכניים דאז של מחסנים ממוחשבים, הוחלט לעבור למחסנים מרכזיים של 4,000 מ"ר, שהיוו קפיצת מדרגה לעומת פתרונות האיחסון המקובלים בצבא, והחלו בהקמתם בבסיסי האחסנה בצריפין ובבאר שבע. בשנת 1969 החלה התכנית להקמת מחסני 4,000 מ"ר בהובלת ראש אג"א דאז, האלוף עמוס חורב. מחסנים אלה הוקמו במהלך שנות ה-70, ראשית בבסיס האחסנה בצריפין ובהמשך גם בבסיס הצפוני, שהוקם בנטפים, וגם בבסיס הדרומי.

'מחסני 4,000'

 עקב מצוקת מקום, שכר מצל"ח בשנות ה-70 מחסנים בבאר שבע, באשדוד, בחולון, בפתח-תקוה ובטירת כרמל לאחסון הציוד הרב שהצטבר. החל משנת 1973 נקלטו מלגזות חדשות רבות, דבר שהיווה מהפך של ממש אל מול ההתבססות על עבודת סבלים בתחילת העשור.

פעילות שבוצעה עוד במהלך שנת 1972 לעיבוי מחסני החירום ברפידים, שיפרה מאד את זמינות החלפים ליחידות בסיני, וקירבת המחסנים לחזית היתה משמעותית מאד עם פרוץ מלחמת 'יום הכיפורים'.

מענה בחלפים ותכנון הרכש

ככל שבסיס הנתונים הממוחשב צבר יותר מידע על כמויות הרק"ם והצל"ם ביחידות ואיפשר ניתוחים מדוייקים יותר, הרי שנושא קביעת רמות מלאי הפך להיות דילמה משמעותית יותר: האם הצבא ייתן סיוע בחלקי החילוף ברמה של 100%? להבטחה, כי יהיו מספיק חלקי חילוף שיאפשרו החלפה מלאה של כל חלק שיידרש, היתה משמעות כספית עצומה. ר' אג"א, האלוף עמוס חורב, החליט שאין באפשרות צה"ל לשאת בעלויות הגבוהות. החלטתו ומשמעויותיה היו ידועות לדרג המטכ"לי. היה ברור למקבלי ההחלטות שכמות מסוימת של טנקים לא תקבל את החלפים הדרושים לתיקונם ושהמענה מבוסס גם על 'קניבליזציה'. על בסיס הנחה זאת נבנתה השיטה של רמות המלאי.
יצחק ילון, כמפקד מצל"ח, הזמין דו"ח מחשב שפרט את כל חלקי החילוף של חימוש וחי"ק, לפי ערך כספי יורד של מלאי נדרש. התברר שאחוז קטן של הפריטים דרש את רוב הכסף. התוצאה שקיבל תאמה את מה שלמד בשנת 1965 בקורס עיתוד בארה"ב, שם הדגימו לחניכים עיתוד של חלפי טנקים לבסיס מסויים. הם הוכיחו ש-80% מהכסף היה דרוש ל-5% מהפריטים. המשמעות בפועל היתה, שהמעתד היה צריך להתעסק עם כמות קטנה של פריטים, אשר היוו את רק רובו של התקציב.  על בסיס ההנחה שהמודל האמריקני הינו נכון, ניתנה הנחייה לראשי הענפים וראשי המדורים להתעסק אישית בפריטים עיקריים ולגלות רמת בקיאות גבוהה בעיתוד של פריטים אלו.


אל"ם ילון וסגנו סא"ל ניצן במסדר יום העצמאות במצל"ח, שנת 1972

ניפוק בדחיפה

אחד המאפיינים של תקופת עמוס חורב כר' אג"א היה הפעלת ניפוק בדחיפה. בתחום המזון היו מכינים את המנות הנדרשות בבסיס מזון, על פי דיווח שקיבלו על כמות החיילים שנמצאים בכל בסיס.  גם בחלפים הדבר עבד בצורה דומה של דחיפת המלאי הנדרש אל הלקוח. מערכת המחסנים, שהיתה בעיקרה בצריפין, התבססה על המידע שנמצא במחשב. על בסיס נתוני רמות המלאי בסדנאות והחוסר הצפוי, הפיק המחשב שוברי ניפוק לסדנאות, וחלפים אלו, בצרוף פריטים שהוזמנו על ידי היחידות לפי מספרים קטלוגיים, היו נשלחים בדחיפה. כדי לוודא שהמלאי מועבר בצורה הרצויה, היו מבצעים ביקורות על המחסן. אין ספק כי נושא זה, של הפעלת ניפוק בדחיפה, סימן שינוי בתפיסה שירותית ושם את הלקוח במרכז. תפיסה זאת קיבלה העצמה ושוכללה לאורך השנים.

מלחמת 'יום הכיפורים'

בניגוד להערכת ה"סבירות הנמוכה" לפרוץ מלחמה, פתחו כוחות מצרים וסוריה במתקפה ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 14:00. עם פרוץ המלחמה נהנו הכוחות התוקפים מיתרון ההפתעה, אשר היקנה להם עליונות ברורה על כוחות צה"ל. המלחמה בשתי החזיתות היתה קשה ומספר הנפגעים היה רב. תפקידי מערך החימוש במבצע 'קדש' ובמלחמת 'ששת הימים' היו, בשלב ההיערכות לפני פרוץ הקרבות ולאחר מכן – בתום המלחמה, איסוף שלל וסיוע בשיקום אמצעי הלחימה והחזרתם לכשירות. עם פרוץ מלחמת 'יום הכיפורים', נעו יחידות המילואים המגוייסות במהירות לעבר החזית ועשו דרך של מאות קילומטרים. הנסיעה הממושכת על גבי הגלגלים והשרשראות גרמה לשחיקה רבה בכלי הרכב. הודות לטיפול, לעיתים תוך כדי תנועה, הגיעו מרבית הכלים ליעדם והשתלבו במלחמה.

לאנשי החימוש, שהיו צמודים לכוחות הלוחמים, היתה תרומה חשובה גם במהלך הקרבות. טנקים ותותחים, שנפגעו, עברו טיפול מזורז, שאיפשר את החזרתם לשדה הקרב. החזרת הטנקים לשימוש בימי הלחימה הראשונים צמצמה את שחיקת הכוחות הלוחמים ומנעה את קריסת קווי ההגנה. היכולת לתקן כל אמצעי לחימה, שניתן היה להשמישו ולהחזירו במהירות לשדה הקרב, תרמה ישירות להכפלת גודל הכוחות שיצאו למתקפות הנגד ולקרבות ההכרעה.
תיפקודו של מערך החימוש במהלך המלחמה חייב מענה מהיר ויעיל של מערך הספקת החלפים, כדי להבטיח ככל האפשר מלאי שוטף, שנדרש לביצוע הטיפול בטנקים.

מצל"ח במלחמת 'יום הכיפורים'

מצל"ח, ביוזמת מפקדיו ועל פי דרישות מהשטח, נערך כבר ביום חמישי, 4.10.73, למצב מלחמה מלא והחל לספק ציוד. באותו היום ניתנה הוראה למשוך מצברים מבתי החרושת, והם "נדחפו" ליחידות. מפעלי המצברים החשובים, כמו: "שנפ" ו"וולקן", נדרשו להגדיל את התפוקה. [בפרוץ המלחמה היו המצברים מהפריטים הרגישים ביותר במלאי מצל"ח, שנדרשו עבור כל היחידות הלוחמות]. מפקד בה"ח הקשר, סגן אלוף קרדי שלום ז"ל, אסף את האחראים ותדרך אותם: "כל אחד אוסף את אנשיו, יורד למחלקות ומתחיל להתכונן למלחמה. אסור להפסיד רגע מההכנות. הציוד ינופק ליחידות שיגיעו ואם יהיה צורך גם ללא ניירת. יש לנפק את הציוד במהירות, כדי שהלוחמים יספיקו להגיע ליחידות שלהם עם הציוד."
מרגע זה החל הבסיס את חלקו המלחמה. מאות נציגי יחידות הגיעו לצורך קבלת ציוד, אשר בחלקו נופק ללא ניירת. הבסיס פעל במצב זה שבעה ימים ולילות. הגיע מצב שמפקד היחידה הודיע שעובד שלא ילך לישון, ישלח לביתו. גם זה לא עזר. אנשים לא היו מוכנים להפסיק לעבוד. לאחר פרוץ מלחמת 'יום הכיפורים' השאירו יחידות רבות ציוד רב במחסנים. במסגרת שיתוף הפעולה בין רע"ן קשר, סא"ל משה קפטן ממצל"ח, לבין ראש צוות תחזוקה, אברהם איווניר ממקשר"ר, סקרו ציוותי מדור ביקורת של מקשר"ר את כל מחסני החירום של כל יחידות מערך השדה ואיתרו בימ"חים ציוד קשר רב, שנשאר לאחר יציאת כוחות למלחמה. לימים הפך צוות התחזוקה לענף שדה במקשר"ר.
אחת הבעיות שהמפקדה נתקלה בהן היתה שינויים בציוות הכוחות הלוחמים במרחב הגיאוגרפי. להחלטת המטכ"ל להעביר חטיבות ממקום למקום היתה משמעות רבה במיקום ונוצר צורך לנייד את מלאי החלפים המתאים לאותו סוג רק"ם לעבר גיזרת הלחימה.
המפקדה שינתה את סדרי העבודה בהתאם לנתונים החדשים בשטח. מיד עם פרוץ המלחמה, התמקמו נציגי כל הסדנאות במצל"ח צריפין והדרישות לציוד התנהלו באופן מרוכז ויעיל. הקשר עם כולם היה דרך משרד מפקד היחידה. לא נערכו דיונים בנושא מתן עדיפויות – הכול טופל באופן מיידי. המדורים פתרו את הבעיות. מפקד היחידה נתן לכולם לעבוד ופיקח מקרוב. גם הקשר עם מרכז ההובלה היה מצוין ורוב דרישות מצל"ח נענו. המפקדה פעלה באופן גמיש ביותר והתאימה את עבודתה בהתאם לדרישות השטח. הסיכום בסוף המלחמה היה, ששלוחת מצל"ח תפקדה היטב.
בימים הראשונים, לאחר שפרצה המלחמה, היתה מהומה. משאיות שנשלחו לחזית עם ציוד עבור הפלק"דים והגש"חים לא הגיעו ליעדן עם החלפים, לא חברו לפלק"דים או לא מצאו אותם, או שהמשאיות "סופחו" ליחידות ולא חזרו. מהר מאוד הגיעו למסקנה שיש לשנות את שיטת העבודה. הרעיון היה הקמת יחידה, אשר תדחף את הציוד ממצל"ח, אבל תשלוט על תהליך האספקה.  הפעילות האינטנסיבית מבעוד מועד שביצע מצל"ח מנעה עיכובים נוספים בהיערכות הצבא וביכולת המגננה הישראלית, ויתכן כי צמצמה את העומס בצירים הפקוקים בשלבי הגיוס. חוסר ההפתעה היחסי, שמצל"ח גילה בזמן זה, הוכיח כי במקביל להמרצת ההתקדמות התפעולית והשכלול הטכנולוגי, שמרו המפקדה ויחידותיה על הרגישות המכסימלית לצורכי הכוחות הלוחמים, וזאת באמצעות הסדנאות, הגשח"ים והבצפ"ים.

מחסור בציוד

הבעיה המרכזית בזמן המלחמה היתה חוסר ציוד. בסיסי האחסנה התרוקנו מציוד ולא היה מה לנפק. אולם, לעיתים חוסר בקרה מספקת חיבלה באספקת אותם חלפים, שהיו קיימים ביחידה אחת, אך נדרשו באופן מיידי ליחידה אחרת. מצל"ח היה צריך לעמוד בדרישות כאלו ולפעול בתנאים של לחץ כללי ועצבנות, שלא חסרה באף מקום.  כדי להתמודד עם בעיית המחסור בחלפים הופעלה רכבת אווירית להבאה מהירה של משלוחי ציוד חירום מצבא ארה"ב. כמו כן הגיע ציוד דרך הים. מצל"ח קיבל כמויות אדירות של ציוד, קלט את המשלוחים ופעל במהירות לבזרם לבסיסי החסנה. בסיסי מצל"ח דחפו את הציוד לגש"חים וליחידות הקשר בשטחי הלחימה בחזיתות השונות. טנקים שהגיעו מארה"ב, היו פעילים בחזית תוך 24 שעות. משימה מרכזית שנייה, שמטרתה היתה לצמצם את המחסור בציוד לחימה, היתה שיקום הציוד הפגוע והמושבת והחזרתו לשירות מהיר. משימה זו ניתן לחלק ל-2 תתי-משימות:
א. החזרה לשירות של ציוד פגוע, שהצטבר במגרשי מצל"ח ברחבי הארץ. פעולה זו נעשתה תוך 'קניבליזציה' – הרכבת כלים מתוך חלפים, שהוצאו מכלים אחרים, פגועים יותר. בדרך זו נוצרו, לדוגמה, 7 גיפים, מתוך 10 ג'יפים פגועים. למעשה, פרט לרכבים פגועים מאד, שלא ניתן היה לתקן, כל רכב שנסע על גלגלים, נשלח לחזית.
ב. אנשי מצל"ח פעלו לצמצום הבזבוז וצריכת היתר של היחידות. לא אחת ננטש ציוד מאחורי הקווים, גם כאשר היה תקין וכשיר לשימוש. על מנת להתמודד עם תופעה זו, הקים אל"ם יצחק ילון חוליות, שנהגו לצאת לשטח גם בסיני וגם ברמת הגולן, במטרה לאסוף את הכלים שהיחידות השאירו בשטח ולהחזיר אותם לשטחים שבשליטת צה"ל. הציוד התקין הוחזר ליחידות הלוחמות כניפוק מצל"ח. הציוד הפגוע או הלקוי הועבר לטיפול והחזרה לכשירות או שימש כחלקי חילוף. תופעה נוספת שדווחה למצל"ח היתה שהגדודים רצו קדימה והשאירו ציוד מאחור. מונה קצין בכיר כאחראי לאיסוף ציוד וחומרים שהושארו בשטחי כינוס גדודיים, חטיבתיים ואוגדתיים. גם המלאי שנאסף, סופק ליחידות בחזית באופן שוטף.
עבודתם של חיילי הסדנאות היתה קשה ומפרכת. ימים ולילות, ללא מנוחה ושינה, הם עבדו בגשח"ים וביחפ"שים. תוך הפגנת יכולת טכנית גבוהה מאד הם הכשירו את טנקים, שנפגעו בזירות הלחימה, בעזרת חלקי חילוף, שהגיעו מבסיסי מצל"ח האזוריים: 'כורדני' בצפון ו'רפידים' ובאר-שבע בדרום.
כושר האלתור הישראלי הוכיח את עצמו מעל ומעבר, כאשר בימים הראשונים והקריטיים הוחזרו לפעילות מדי לילה 70 טנקים פגועים, טנקים שהיו כה נחוצים מול ים השריון המצרי. כדי להבין את המשמעות של 70 טנקים בחזית המצרית בלבד, די אם נאמר שהם היוו 1/4 מכוח השיריון הישראלי. המספרים מדברים על 280 טנקים שלנו בדרום מול 1,700 של המצרים, כלומר יחס של 1:6. בצפון דובר על 177 מול 1,400 טנקים סוריים.
המשימה של פינוי כלים פגועים של כוחותינו משדה הקרב והחזרתם לכשירות החלה, כאמור, עוד בזמן הקרבות ונמשכה זמן רב לאחר שוך הקרבות. הטיפול בכלים הפגועים היה כרוך בפינוי שרידי גופות חיילי צה"ל, שנעשה בסיועם של אנשי הרבנות הצבאית. איסוף פריטים אישיים של חיילים שנפצעו ונהרגו והעברת הציוד לבני משפחות ההרוגים, הביאו לתגובות חיוביות, שנתנו כוח ותגמול נפשי לאלו שעסקו במלאכת קודש זאת.
קליטת הכלים הפגועים התבצעה בבסיסים בצריפין, בבאר-שבע ובצפון והחלה עבודה אדירה של החזרה לכשירות של אלפי טנקים ושל כלים אחרים. חלק מהכלים הוחזר לשירות, אך היו גם כלים פגועים לגמרי.
בתקופת מלחמת 'יום הכיפורים' סדנת 'סחלב' עדיין נתנה שירותים לגופים מבצעיים של חיל האוויר וחיל הים. הסדנא נדרשה לסיים לתת פתרונות במהירות הכי גדולה שיש לכל הכלים, שהיו ביום פרוץ המלחמה בשלבי טיפול, כדי להחזירם לכשירות.

תוך כדי המלחמה פנו יחידות חיל האוויר והעלו צרכים שונים, שקיבלו מענה מיידי, באמצעות חוליות שנשלחו למתקנים של ח"א ובעיקר ליחידות נ"מ, כדי לטפל במשגרים במהלך הקרבות.
בשלב השני של המלחמה, עד הפסקת האש, נטל מצל"ח חלק במשימות נוספות, שהתמשכו הרבה מעבר לתקופת המלחמה.
מיד לאחר מלחמת 'יום הכיפורים' היתה מצוקת נגמ"שים. בעידודו של מפקד מצל"ח, אל"ם מאיר ניצן, הוקם בסדנת 'שקמה' פס ייצור מיוחד להחזרת נגמ"שים לכשירות. גוייסו אנשי מילואים מקצועיים לצורך המשימה, ותוך 6 חודשים בלבד הוחזרו לכשירות מעל 100 נגמ"שים (זחל"מים).


 ביקור ר' אג"א, האלוף מתי פלד במצל"ח, 1973

פינוי השלל

פינוי השלל אחרי מלחמת 'יום הכיפורים' היווה אחת המשימות העצומות שעמדו בפני מצל"ח מעודו. המשמעות המעשית של "פינוי שלל" היתה להוביל את נשק האוייב לנקודות ריכוז, בעיקר בסביבת מסילות רכבת. בצפון פונו טנקים וכלי רכב לבסיס 'כורדני' ומהדרום פונו מפאתי עזה ברכבת לבה"ח 6821 במרכז.
היקף ציוד הלחימה של צבאות האויב, שהצטבר בתום המלחמה בבסיסי מצל"ח, הוכיח שהמציאות עלתה על כל דמיון: כ-1,400 טנקים סוריים ומצריים, שהגיעו למצל"ח, ואשר היוו כ-45% ממספר הטנקים בצבאות שהחלו בלחימה, מאות קני תותחים, אלפי כלי נשק ושפע עצום של ציוד אחר. דוגמאות ציוד נשלחו לבדיקה בארה"ב למטרת איסוף מידע מודיעיני.
כ-1,200 טנקיT- 54/55 , נלקחו שלל. חלקם שוקם ולאחר שהוסבו לתותחי 105 מ"מ, הפכו לרק"ם של חטיבת ה"טירן". הציוד הרב אוחסן במחסני הסוכנות ליד בה"ד 7, בב"מ אגוז, בב"ש, ואפילו ב'כורדני'. בגלל מצוקת המקום, שאיפיינה את בסיסי מצל"ח עד שנת 1980, שכר מצל"ח מחסנים בב"ש, באשדוד, בפ"ת ובטירת כרמל.
המדיניות ביחס לציוד הפגוע היתה להשליכו או למוכרו ליצרנים אזרחיים כחומר גלם. נעשה מאמץ להחזיר לשירות את רוב הציוד. שוב דובר על 'קניבליזציה', אילתור ופניה לייצור מקומי, למציאת תחליפים לחלקי החילוף, שכמובן, לא היו בנמצא. חלק מציוד השלל נותר ללא שימוש עקב חוסר התאמתו למערכות הצה"ליות, כדוגמת ציוד קשר, שמקורו במדינות מזרח אירופה.
קליטת ציוד האויב היתה כרוכה בחששות ובחוויות בלתי נעימות, עקב הצורך לפנות גויות של חללי האויב מתוך הכלים, קיום תחמושת חיה בתוך כלי הרכב וחשש ממלכוד כלי הרכב, שאותם צריך היה לפנות. מאחר ושטח הבסיס גבל עם גדר ראשון-לציון, היה פחד רב שילדים, שגרו בסמיכות, יבואו לשחק בתוך כלי הרכב, ויפגעו מחומרי הנפץ החשופים.
ציוד קשר שנפגע, ציוד ורק"שים שלל בכמויות עצומות הגיעו לבה"ח הקשר ויצרו צפיפות, שמנעה כל תנועה חופשית בבסיס.
יש לציין כי מצל"ח פינה גם כ-800 טנקים פגועים של כוחותינו.

מצל"ח במלחמה

באוקטובר 1973, בזמן מלחמת 'יום הכיפורים', עסק מצל"ח בפעילויות הבאות:
1. קליטת כמויות אדירות של ציוד שהגיע ברכבת אווירית ודרך נמלי הים.
2. בסיסי מצל"ח עסקו בדחיפת ציוד לגש"חים שהיו פזורים בשטחי הלחימה בחזיתות השונות.

בסיום המלחמה נאמר שהיו שתי הפתעות לטובה: ח"י ומצל"ח, אשר ביצע תפקידו בצורה טובה ביותר.
מצל"ח לאחר המלחמה
עם סיום המלחמה ובשנה שלאחריה, עסק מצל"ח במשימות הבאות:
1. פינוי כלים פגועים משדה הלחימה והחזרתם לתקינות.
2. פינוי שלל, חיולו והחזרתו לשירות.
3. היערכות מחודשת של הבסיסים.
4. קליטת ציוד חדש, רישומו ואיחסונו.
5. החזרת מצל"ח למצב רגיעה והפקת לקחים.

חידוש המלאי והיערכות מצל"ח

השיקום המהיר של יחידות הצבא אחרי המלחמה והקמת יחידות חדשות, יצרו צורך אדיר בחלפים. במקביל לתהליך השיקום המהיר של היחידות היה צורך גם בשיקום המלאי ובאותה העת התחוללה עדיין מלחמת ההתשה, שהמשיכה עוד מספר חודשים. כל אלו חייבו תקציבים מוגברים.  כמו בכל תהליך הצטיידות, הצורך בתקציב היה הגורם המרכזי, שהכתיב את פעילות מצל"ח ברכש השוטף של חלפים וגם ברכש שהיה מיועד לבניית מלאי חירום. לאחר המלחמה לא חסרו תקציבים, ורס"ן משה גוז, שחזר לאחר הקרבות לתפקיד רמ"ד תקציבים, יכול היה להתמקד בתקצוב הרכש ולא במאבק על התקציבים. מבחינת הצבא היו אלו השנים העשירות ביותר. מצל"ח הגיע לרמות מלאי חירום של 120 שעות מנוע של טנקים. בשנת 1974 בוצעה קליטה מסיבית של חלפים, אשר מילאו את מלאי "הבטן" שהתרוקן במהלך המלחמה. הצבא גדל ויחד עימו הצורך ברכש חלקי חילוף. עסקאות רכש רבות נחתמו ובעיקר עם צבא ארה"ב, חלק מהעסקאות בוצע ישירות בין מצל"ח לצבא היבשה של ארה"ב, שסיפק את החלפים ישירות ממחסני צבא היבשה. התוצאה היתה הגעת פלטפורמות כלים חדשות. עסקאות של רכש ציוד הלחימה, כמו טנקים ותומ"תים, כללו גם רכש של חלקי חילוף לטנקים, תותחים, מקלעים, ציוד אופטי ואחר, שהוזמן על ידי ענפי מצל"ח.  הרכש הרב, שהגיע בתקופה קצרה יחסית, גרם לשני תהליכים: תהליך מואץ של קיטלוג חלקי חילוף ורכש וחיפוש פתרונות הולמים להחסנת הציוד, שמילא את המחסנים. היקף השירות שסיפק הבה"ח הדרומי ליחידות שנפרסו בנגב הלך וגדל. באוגוסט 1975 בה"ח מרכזדרום התנתק מבסיס האם בצריפין והפך ליחידה עצמאית – בה"ח 6830.  כהמשך חיפוש פתרונות לבעיות האיחסון, הוקם בתחילת שנת 1976 בסיס נטפים. בבסיס נבנו מחסנים מודרניים של 4,000 מ"ר. הבסיס הופעל על פי שיטת ארגון מחסנים מתואמת מראש ועל פי שיטות מודרניות, כשהמובילה היא שיטת האחסנה על פי נפח ומשקל.


 אמצעי שינוע מודרניים – מלגזת יד, שנות השבעים

 

בצד הגידול בשטחי האיחסון וחיפוש שיטות עבודה שתספקנה פתרונות להתייעלות, הרי ששנות השבעים אופיינו גם ברכש כלי שינוע חדישים, אשר שינו את שיטות עבודה בתוך המחסנים. בתחילת שנות השבעים היו בכל בסיס של מצל"ח רק שלוש עד ארבע מלגזות בלבד. מלגזה של 2.5 טון היתה מצרך נדיר. כתוצאה ממיעוט משאבי השינוע, רוב העבודה בוצעה ידנית, דבר שהשפיע על קצב העבודה ועל יכולת האחסנה בגובה. משנת 1973 החלו להיקלט המלגזות החדשות.

היערכות והתארגנות מצל"ח לאחר המלחמה

ביוני 74' התמנה מאיר ניצן למפקד מצל"ח והחל ליישם תהליכי עבודה חדשים. שיטת האחסנה שונתה, תוך מעבר מאחסון על פי כלים לאחסון על פי נפח. 'מחסני 4,000' נבנו לגובה של 11 מטר ולא 8, על שטח 8,000 מ"ר, דבר שיצר הגדלת נפח כל מחסן ב-30%.
כחלק מהמסקנות המיידיות של מלחמת 'יום הכפורים' הוחלט ב-24.11.73 לקרב את החלפים לאזורי הלחימה. לכן הוקם בסיס החסנה חדש, בצומת גולני, בסמוך לבסיס התחמושת נטפים, והורחב באופן משמעותי הבסיס במחנה 'נתן'. מלאי הפריטים נפתח בפני היחידות הצורכות ולכן אגירת מלאי ביחידות אלו הצטמצמה באופן משמעותי.
קיומו של 'יום השוק' בוטל והתהליך של הגשת הדרישות באופן ישיר ואישי הומר בהגשת דרישה ממוחשבת, המתבססת על דו"חות המלאי של כל יחידה. התהליך החדש חייב את היחידות לעבוד בצורה מסודרת ולרשום את המלאים שברשותם ואת הצריכה, כי הם שימשו כבסיס להחלטה, האם לאשר ליחידה את הדרישה.
רמת המיחשוב שהונהגה במצל"ח היתה לציר מרכזי בפעילות השוטפת ושימשה כבסיס לניהול המלאי ולקבלת החלטות. ההסתמכות על הטכנולוגיה החדשה חייבה הקמת ענף שיטות ומיחשוב. בראש הענף עמדו שני אנשים: רס"ן יוחנן בלנקר וסרן שחם, שעשו עבודת קודש בתיאום עם ממר"מ, שהיתה בפיקוד אל"ם משה נדיר. לא היתה כוונה להקים מערכת שתשרת רק את מצל"ח, אלא את כל הצבא. המחשב היה באותם הזמנים מסובך וגדול, אבל הצליחו להשתלט עליו ולהחדיר אותו לתהליכי העבודה. השימוש במחשב חייב הדרכה אישית של כל ראשי הענפים והקצינים שעסקו במצל"ח בעיתוד. ממר"מ הדריך את היחידות בניהול המלאי. הניהול באמצעות המחשב איפשר שליטה טובה יותר בנושא המלאים הקיימים במצל"ח, שיפר את העיתוד כי ניתן היה להתרכז בפריטים עיקריים ויקרים, ואיפשר חיסכון משמעותי.


 ביקור חברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת בתערוכת הקבע של הייצור המקומי, שנת 1973



 ביקור הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר ז"ל בתערוכת הקבע של הייצור המקומי, שנת 1973



מצל"ח עבר לשיטת ה"דחיפה", שפרושה: שנציג היחידה נמצא קבוע במצל"ח, קיבל את הדרישה מיחידתו, העביר אותה באמצעות המחשב לגורמים השונים לצורך אישור, ובמצל"ח ארגנו את הציוד למשלוח ליחידות החימוש – פלוגות הסדנא. הנושא עבד מצויין.

איסוף פריטים אורגן על פי סדר שהמחשב קבע על פי מקום הפריט באצטבה, כלומר: קומה ושורה. דבר זה איפשר איסוף אוטומטי, הצרת מרחקים בין האצטבאות, הכנסת עגורני איסוף, ועשיית שימוש באיסוף אוטומטי.
 

הקמת בית הספר למינהל טכני בבה"ח מרכז בשנת 1976 הוקם בית הספר למינהל טכני בבה"ח מרכז, בסיועם הפעיל של משרד העבודה, הנהלת 'אורט' וגורמים נוספים במטכ"ל/אג"א. בית הספר הוקם במגמה ליצור מסגרת עיונית, חינוכית ומקצועית, אשר תכשיר נערים ונערות לעסוק בנושא ניהול המלאי, מחסנאות, עיתוד והכשרה. מדי שנה מכשיר בית הספר עשרות נערות ונערים, שלאחר מכן משרתים בצבא בתפקידים אותם למדו.

מהחזית הדרומית לגבול הצפון

מבצע 'ליטאני' – 1978

בתקופת מבצע 'ליטאני', כשיחידות החלו לנוע, התעוררו צרכים גדולים יותר, ויחידות מצל"ח נרתמו למתן מענה מהיר לבעיות שונות שהעלו היחידות. בשנים 1981-1978 נטל מצל"ח חלק חשוב תהליך פינוי סיני. שיאו של תהליך הפינוי מבחינת מצל"ח היה בנובמבר 1978, בעת מבצע 'רמון'. מרבית הציוד, שהיה בעיקרו בבסיס 'רפידים', פונה לבה"ח מרכז. לשם כך גוייסו כלים כבדים ומצל"ח נדרש להתמודד עם מציאת פתרונות אחסנה לציוד הרב, שלא הוחזר לפעילות שוטפת. הניסיון הטכני של אנשי מצל"ח היה לעזר רב בפירוק ובשינוע ציוד, לרבות ציוד קשר ואלקטרוניקה. תהליך ההתקפלות נמשך כחודש. צה"ל באותה התקופה לא היה צבא עני ולא היו בו עדיין קיצוצים, והחשש ממלחמה עתידית גרם לדאגה כיצד להתארגן טוב יותר לעתיד. לכן, עיקר העיסוק התמקד בשנים אלו בהתארגנות למצב מלחמה ושיפור השירות ליחידות השדה והמש"אות.

אחת הפעילויות בהן הרבה פורת לעסוק היתה איזון המלאים של צה"ל. מול חוסרים גדולים היו גם הרבה עודפים רבים, שהצטברו במלאי מול מרכז שיקום ואחזקה. החלה פעילות לפינוי עודפים, שלמצל"ח לא היה צורך בהם. הופעל לחץ למכור את העודפים וניסיון להשיג תקציבים מהכסף שיתקבל ממכירת עודפים אלו. אמנם, משרד הביטחון לא הצליח להשיג מחירים טובים עבור הציוד העודף שפונה, אבל הוצאת הציוד פינתה שטח מחסנים, שעלות הקמתם היתה גבוהה מאוד.
מאחר ורוב הציוד של מצל"ח היה מרוכז בצריפין, החשש ממלחמה בצפון הביא למאמצים לתגבור המחסנים בגזרה זו. מטכ"ל–אג"א נתן תקציבים לבניה ב'נטפים' שבצפון. אמנם היתה שגרה של בניית המחסנים, אבל בתקופה זאת היה מאמץ לקדם מהר יותר את הבנייה. כשגמרו לבנות, הזדרזו למלא מחסן בציוד, במהירות הרבה שאפשר היה. הציוד ב'נטפים' היה מיועד לשירות דרגי השדה. כמו כן, עם סגירת של שלוחת 'רפידים', תוגבר בה"ח דרום (סא"ל עדי) ב"ש והחלו בבניית מחסן 4,000. במפקדה של הבה"ח הצפוני במחנה 'כורדני' ביצעו רק פעילות ארגונית הכרחית. בתקופה זאת התפתח מאוד גם איחסון הקשר עם הקמת מחסן מודרני בבה"ח הקשר בצריפין.

בסיס ההחסנה בבית-שאן

במסגרת בה"ח צפון נבנה ופותח בתחילת שנות ה-80 בסיס בבית שאן, מתוך מטרה לספק עבודה למובטלי בית שאן. ראשיתו היה במבנה תעשייה באיזור התעשייה, כמעט ללא תנאי עבודה נאותים. בסוף שנת 1982 עבר הבסיס למחנה הקבע וקיבל צביון של יחידה צבאית לכל דבר: מבני אבן, מחסן 4,000 וכן מבני בתי מלאכה שונים. לאורך הזמן נבנה הווי יחידה ומאפיינים אחרים של יחידה צבאית לכל דבר.

שימור החלקים לטווח ארוך

נושא שימור החלקים היה הובי ו"שיגעון" של אל"ם פורת. הוא דרש, שכל חלק חילוף שחייל ביחידת שדה יפתח גם לאחר 4 שנות אחסנה, יימצא תקין ולא חלוד. גם כיום אומר פורת בגאווה: "הכנסתי את ההחסנה היבשה למצל"ח". לצורך ביצוע ההחסנה של אלפי פריטים נעשה שימוש בשני סוג של אריזות: בקצף אריזות ובנייר אלומיניום.

חיסכון באמצעות מיון הציוד לפי הטיפול הדרוש

אחד הנושאים, שהשפיעו באופן משמעותי על העלויות, היה היקף הטיפול של המש"אות בטנקים. כעיקרון, במש"אות לא בדקו את המנוע (או מכלול אחר) ואיתרו את התקלה שגרמה להפסקת פעילותו, אלא פרקו את המכלול לחלקיו וביצעו שיפוץ מלא, שעלותו מאוד יקרה. הרבה מנועים הגיעו למש"אות, למרות שלא היה בכך שום צורך. דרג השדה יכול היה לבצע את התיקונים הקטנים שנדרשו כדי להחזיר את המנוע לפעילות.
מאחר ובשנות השמונים היו לכל בא"ח בתי מלאכה, ומצל"ח לא היה רק בסיס אחסנה אלא עסק גם בעבודות שיקום ואחזקה מול דרג השדה (ציוד בתי מלאכה – קומפרסורים, רתכות, גנרטורים), בוצעה ביחש"מים, ביחד עם מקחש"ר, בחינה של הציוד שהועבר לשיפוץ, ונבדק האם ניתן היה לתקנו במקום להעבירו לתהליך שיפוץ יקר.
בדיקת הסדנאות באופן שיטתי חייבה את היחידות לבדוק את המכללים לפני העברתם. התוצאה היתה, שהחלו להעביר לדרג בכיר יותר רק מכללים שהם לא יכלו לתקנם בעצמם. בכל אותם מקרים שנדרש תיקון בלבד, המכללים הועברו לבסיסי ההחסנה לביצוע התיקון הנדרש ולא למש"א לצורך שיפוץ מלא. תהליך זה יצר חיסכון רב של מיליונים רבים.
ניהול החלפים במחסנים היה ידני, על גבי כרטיסיות 1120, ורק על בסיס הרישום בכרטסת ניתן היה לדעת את היקף המלאי.


 מחסנאי בעדכון כרטיסיות מלאי הפריטים בשנות השישים

מערכת המידע לא איפשרה ניתוח נתונים ולא ניתן היה להתבסס על המידע לצורך קבלת החלטות. אנשי מצל"ח בכלל לא היו מעורבים בקביעת הפרמטרים ובצורת הצגת התוצאות של העיבודים שנעשו במענ"א (מרכז עיבוד נתונים אפסנאיים – יחידת המחשב של אג"א).
כשמשה גוז נכנס לתפקידו, הוא החל לדרוש שינויים והביא לכך שיתקבלו דו"חות שהיו קלים להבנה ויאפשרו ניתוח וקבלת החלטות. הוא העביר את מרכז קבלת ההחלטות למצל"ח במסגרת דיונים שוטפים, שקיים עם הענפים הרוכשים בשיתוף הענפים הטכניים של מקחש"ר ומקשר"ר וכן נציגי מטכ"ל/אג"א/הצטיידות. בדיונים אלה סוכמו המסגרות התקציביות למימוש העיתוד וגם התקבלו החלטות לרכישת פריטים בודדים יקרים, שהיוו אחוז ניכר מסה"כ היקפי הרכש. בשנת 1981 מונה גוז לתפקיד רע"ן עת"ר (עיתוד, תקציבים ורכש) וקידם את התפקיד לעוזר מפקד מצל"ח לעת"ר בשנת 1982. במסגרת תפקידו הוא ריכז את כל הפעילות של מצל"ח בתחום העיתוד (איתור צרכים) בחלפים, אבזרים ושאר ציוד שמצל"ח עסק. הפעלת מערכות ממוחשבות לתרגום הצרכים לפריטים וכמויות, קיום דיונים עם ענפי הרכש לקבלת החלטות. באותן שנים מערכות המחשב לא היו כל כך נגישות ואנשי מצל"ח לא יכלו להפעיל בעצמם את תוכניות המחשב. עוזר מפקד מצל"ח לעת"ר ישב באופן אישי עם אנשי מחשב במענ"א, כדי לשפר את כלי העבודה הממוחשבים ולהגיע למצב בו המעתדים יוכלו לראות על גבי דף נייר אחד את כל הגורמים המשפיעים, לחוש את הנתונים ולהבין את תרגום הנתונים למספרים ואת העמודות המסכמות במונחים של כמות פריטים נדרשת וכסף. מצל"ח הפך להיות האחראי על הגדרת הפרמטרים, היחס ביניהם ואופן חישוב הנתונים.

בתחילת שנות השמונים עבר צה"ל ממכשירי מדידת טווח מכאניים, שהותקנו בקופסאות ברזל, למערכות מתוחכמות, שמושתתות על מערכות אלקטרואופטיקה מבוססות לייזר. השימוש במערכות אלקטרואופטיקה גרם לפיצול הענף והוקם מדור אופטרוניקה, שהתפתח לענף אופטרוניקה (1985).
שיפורים בבסיס הקשר בבה"ח הצפוני רס"ן (מיל') יוסי שני היה מפקד בסיס משנה קשר ב'נטפים' בשנים 1979 עד 1981. במסגרת תפקידו החליט יוסי למנף את נושא בדיקת הצל"ם במחסני הקשר ולצורך כך יזם הקמת מעבדה בראשות נגד בקבע, שהחל בבדיקות מסודרות לכל מגוון הציוד שבב"מ. בנוסף, החליט יוסי בעצה אחת עם רע"ן קשר דאז, סא"ל שפיגל (אלרואי) אברהם, לשנות את תפיסת החזרת הציוד התקול מהמערך ישירות לבה"ח הקשר. סוכם כי הציוד התקול יפונה תחילה לב"מ קשר ב'נטפים'. רק ציוד, שלא תוקן, הועבר מב"מ לבה"ח הקשר. שיטה זו קיצרה תהליכים ומנעה תנועת משאיות מיותרת. שיטה זאת תאומץ לאחר שנים רבות כתהליך עבודה רגיל בכל יחידות מצל"ח.

מלחמת 'שלום הגליל' – 1982

בתקופה שקדמה למלחמת 'שלום הגליל' נעשה ניתוח לקביעת המלאים הדרושים לצורך המלחמה הצפויה בגזרה, על בסיס התוכנית האופרטיבית של צה"ל למבצע "אורנים", ונקבעה רמת המלאי לבה"ח הצפוני ב'נטפים'. על בסיס הערכת המלאי, הנחוץ למבצע, הועלתה דרישה לתקצב את השלמת המלאים, בעיקר בסוללות ובציוד מתכלה אחר. הטיפול בהזמנות בארץ ובחו"ל זורז בעיקר מול חברת 'תדיראן', שהיתה אז הספק העיקרי של חיל הקשר. כדי להיערך טוב יותר למתן שירות בגזרה הצפונית, הוחלט להיענות לפניית פיקוד צפון ובסיס המשנה של בה"ח 6810, שנקרא בה"ח 6811 ושהיה מיועד לחירום בלבד, הפך ליחידה פעילה גם בשגרה. הבסיס הצפוני נערך במתכונת חדשה של בסיס ציוד חי ופועל, הכולל מחסני קבלה וניפוק ולא מתפקד רק כעתודה פיקודית. אנשי חי"ק קיבלו חצי מחסן 4,000 והקימו במקום מחסן קבלה ומחסן הוצאה. מפקד בה"ח הקשר היה רס"ן אפרים הולנדר, שהוחלף לאחר מכן על ידי רס"ן אלי טייב. [במועד מאוחר יותר, במסגרת תהליכי התייעלות וצמצומים, הפך בה"ח הקשר להיות ב.מ. קשר בלבד כחלק מהבסיס הצפוני עצמו].בעקבות הפעלת הבסיס הצפוני בשיטה אינטנסיבית יותר, הופעל כך גם בסיס המשנה הדרומי. אותו התהליך בוצע גם בבסיס החסנה בדרום, בפיקודו של רס"ן משה בוכשטב, שהוחלף מאוחר יותר על ידי רס"ן זיסמן אהרון. עד אותה התקופה, הבצ"פים (בסיסי ציוד פיקודיים) לא עבדו עם הבסיסים המרחביים אלא מול בה"ח הקשר המרכזי . עם הפעלת הבסיסים בצפון ובדרום החלו להחליף ציוד באמצעות בסיסים אלו.במלחמת 'שלום הגליל' נדרש מצל"ח, ובעיקר בה"ח צפון, בפיקודו של סא"ל יוני בודינגר, למאמצים גדולים בעת הטיפול בכמויות מסיביות של ניפוקי צל"ם וחלפים למערך השדה. ההיערכות המוקדמת של הבה"ח הוכיחה את עצמה ועמדה במבחן בזמן המלחמה.

בשל התנאים הטופוגרפיים הקשים בהם נע הרק"ם, היתה צריכה מוגברת של חלקי מזקו"מ ואופנים מכל הסוגים. הדרישה לחלפי חימוש הגיעה מהיחידות, שהחלו לשלוח דרישות ישירות למצל"ח, כאשר גורמי החימוש בפיקוד צפון לא היו מעורבים בתהליך. יחידות החימוש נעו בעקבות היחידות הלוחמות וסיפקו טיפול צמוד לרק"ם ומצל"ח נערך להספקת חלפי החילוף לכל מקום בו הם נדרשו. הוקמו חוליות דחיפה, שתפקידן היה להוביל את הציוד עד ליחידות, לרמת הטנק והחייל. אבל, רכבים, שיצאו ממצל"ח כדי להעביר ציוד לאוגדות, לא יכלו לפרק את הציוד שהביאו ובהיעדר יכולות איחסון וניוד הציוד באמצעות היחידות, נשארו המשאיות במסגרת הדרגים האוגדתיים ושימשו מחסני חלפים מתנייעים. מצל"ח פעל לאיסוף ציוד נטוש, העברתו ל'נטפים', קליטתו והכנתו לניפוק ולעיתים לאותן יחידות שנטשו את הציוד בשטח.  הדיווחים מהשטח העלו את הצורך לשנות את שיטת הניפוק של חלפים לגזרת הלחימה. התגבשה המלצה להקים בלבנון שתי שלוחות קדמיות של מצל"ח, האחת במרג'-עיון בגזרה המזרחית, והשנייה בזהרני, שבגזרה המערבית. מפקד מצל"ח אימץ את ההמלצה ולאחר קבלת אישור ר' אג"א הוקמו השלוחות והופעלו בסמוך ליחידות חימוש מרחביות (יחש"מים), שסיפקו הגנה לבסיסי החלפים הקדמיים. אהרון עמרני, שהיה שותף לגיבוש המודל של שלוחות קדמיות, סיפר כיצד הרכיבו רשימה של חלפים קריטיים, בעלי בלאי גבוה עבור טנקים, צל"מ, אופטרוניקה ורכב אחר. כל הציוד הועלה ל-21 מכולות, שהועברו לדאמור ולמארג' עיון. הפריטים שבמכולות נתנו מענה מצויין לכוחות שנלחמו, מאחר ופרופיל הציוד תאם את הצל"ם בגזרת הלחימה. כל המרכז נרתם בסבבים לאיוש השלוחות, מתפקיד מפקד שלוחה, ר' צוותים, מפ"טים ועד אנשי תחזוקה. העבודה נעשתה באופן ידני, מאחר ולא היתה תקשורת עם השלוחות. צריכת החלפים נרשמה על גבי ט' 1003. לאחר ניפוק הציוד, נשלחו הטפסים ליחידות מצל"ח בצפון ובמרכז וכנגד ניצול המלאי (שפורט בשוברים אלו) נשלחה השלמת ציוד לשלוחות.
לאורך כל תקופת המלחמה הסתובבו נציגי הבה"ח הצפוני בין היחידות כדי לאסוף מידע על צרכים ודרישות ולתת מענה סמוך ככל הניתן למועד הבקשה. בפגישה בשטח עם ר' אג"א, האלוף יוחנן גור, הועלו דרישות מיחידות שונות. תשובת מפקד הבה"ח היתה, שאם לא יספיקו להביא את הציוד עד רדת החשיכה באותו היום, הציוד יגיע למחרת בבוקר עד שעה 10:00. ואכן, הציוד הגיע במועד. על רמת התפקוד היעילה והמהירה היה מופקד מפקד בסיס משנה (ב.מ.) 'נטפים', רס"ן סופר יעקב, שנתן את כל כולו ומשקלו (הרב) לשירות היחידות.
למרות שמצל"ח עשה כל מאמץ לספק את דרישת היחידות והעבודה בוצעה סביב השעון, עדיין התלונן היחש"מ בפני האלוף יוחנן גור ר' אג"א בעת ביקור, שהם לא מקבלים מענה לדרישותיהם מהשלוחה הקדמית בצורה נאותה. אלי ברושי, שהיה מפקד ב.מ. "דקל", נשלח מיידית לבחון מדוע השלוחה אינה נותנת מענה. בביקור ביחש"מ, ק. המחסנים הציג את כל הציוד שקיבל עד כה. הכל היה מונח על משטחי העץ ומכוסה בברזנט. בדיקה ראשונית שערך ברושי העלתה, שמרבית הציוד שהיחש"מ דרש מהשלוחה כבר היה ביחידה. מייד הוזמנו 4 סמי-טריילרים מהבסיס הצפוני של מצל"ח. רשימת פריטים נחוצים ליחש"מ נבדקה בקפדנות. כל מה שלא הופיע ברשימה, הועמס חזרה על הסמי-טריילרים והוחזר לבסיס הצפוני, כאשר השלוחה עצמה היתה עדיין עמוסה בחלפים. כל החלפים שנשארו ביחש"מ אורגנו ע"י אנשי מצל"ח בתוך מכולות לפי סוג הסחורה (מכולת רכב, נגמ"שים, טנקים וכו'). קצין המחסנים של היחש"מ מצא להפתעתו בתוך המכולות שלו את כל הציוד שהוא היה צריך.


 אנשי מצל"ח בשלוחת לבנון, שנת 1982

מצל"ח נתן מענה לצורכי כל יחידות החימוש של הכוחות הלוחמים על מגוון הכלים שנמצאו בגזרות השונות, באמצעות השלוחות וגם באמצעות הספקה בהיטס. במלחמה שינו את התפישה, שהיתה נהוגה במצל"ח, ביחס לתפקודה של הסדנה ב'כורדני'. היחידה נערכה ביוזמת מפקד הסדנה, א.ע.צ צבי גולדברג, לספק מענה באמצעות חשיבה יצירתית לכשלים בסוגי חלפים אחדים ולהתמודד עם גידול מוגבר בצריכה של חלפים מסויימים: צלחות בילום לסוגי רכב שונים שופצו והותאמו בזמן קצר ביותר, מצברים טופלו והוחזרו לשירות. הסדנה התחזקה והיתה שם דבר בפיקוד צפון. במקום לפנות למש"א לתיקון ולשיפוץ ציוד, שצריך בד"כ לעבור טיפול דרג ד' במש"א, היפנו את הציוד לשיקום ולשיפוץ בסדנת 'כורדני'.


 פירוק מכולה באמצעות מלגזה בשלוחת מצל"ח בלבנון

במלחמת 'שלום הגליל' השתתף לראשונה טנק המרכבה, שהיה המתקדם מסוגו בעולם. מצל"ח תמך בחלפים גם בנשק החדש של צה"ל אבל הבה"ח הצפוני לא טיפל רק בחלקי חילוף, אלא התייחס גם לגורם האנושי של כוחות חי"ר גדולים, ששהו בצומת גולני במשך תקופה ממושכת ללא שירותים, מקלחות וארוחות חמות. חיילי יחידות אלו הוזמנו לבסיס 'נטפים' ורכב של היחידה הביא חיילים לאכול ארוחות חמות ולהתקלח. לאור פניית מפקד היחידה, סא"ל יוני בודינגר, לתא"ל מאיר ניצן, שהיה סגן ראש אג"א, יכלה היחידה לארח את החיילים ולספק במשך כחודש ימים את מחסורם.

מערך החי"ק במלחמה

מערך החי"ק, למרות שהיה חלק ממצל"ח, פעל דרך יחידת האחסנה של מצל"ח בפיקוד צפון. בה"ח הקשר לא עבד מול כלל היחידות בפיקוד אלא רק מול יחידת הקשר הפיקודית, אשר ניהלה את צורכי הפיקוד ומלאי הציוד ברמה הפיקודית בצורה מסודרת, והמקש"פ ויסת את הציוד על פי צרכים מבצעיים ולא על פי הכלל ש"כל הקודם לדרוש – מקבל תחילה".  בעיה מהותית בזמן מלחמת 'שלום הגליל' היתה כיצד תגענה הדרישות של היחידות למצל"ח, וזאת בהיעדר תקשורת ישירה. לצורך פתרון הבעיה הוקמו עורקי צ"ן משתי שלוחות מצל"ח בלבנון. בהיעדר טלפרינטרים, נרכשו במיוחד לצורך נושא זה מכשירים חדשים ביותר – פקסימיליות, שאיפשרו, בדרך פלא, להעביר בכתב יד את הדרישות המשטח. (להזכירכם – השנה היתה 1982).

השלל במלחמת 'שלום הגליל'

הבה"ח הצפוני קלט שתי יחידות פינוי שלל שגוייסו. היחידות פעלו ללא ליאות להעברת כמויות שלל עצומות לבה"ח, תוך שהן מקבלת את כל הסיוע הלוגיסטי הנדרש ואף סיוע בכוח-אדם מקצועי לביצוע המשימה. בשל הלחץ לפינוי השלל הפעילו מאוחר יותר יחידת פינוי שלל שלישית. השלל שנאסף היה ציוד בתחום הטנקים, הנגמ"שים, הנשק (לרבות תותחי שדה ותותחי נ"מ), מכ"מים וציוד הנדסי אחר, וכן כלי רכב, לרבות מכוניות פרטיות מסוג מרצדס ו-BMW, ששימשו יחידות לפעילות מודיעינית.

הבה"ח קלט הרבה מאוד שלל: טנקים, נגמ"שים, רכב, תותחים מסוגים שונים, כלי נשק שהגיעו במערומים על גבי משאיות. לאחר פריקת התחמושת ופינוי חללים וחלקי גופות, נקלט הציוד ונשלח למגרשי האחסנה. מאחר והיה חוסר בשטחי אחסנה, פלשו למגרשי הטירונות ב'כורדני' והורחבו שטחים ע"ח החטיבה הסמוכה. השלל אוחסן בכל מקום ובכל פינה.
הפעולה המוצלחת של מצל"ח היתה תולדה של יישום לקחי המלחמות הקודמות. מלחמת 'של"ג' לא מצאה את מצל"ח מופתע. מצל"ח לא נאלץ לעמוד במבחן של חוסר ציוד, אלא בתופעות הפוכות של דחיפת ציוד רב מדי, שלצרכן לא היתה שליטה עליו. מצל"ח פעל במלחמה זו כמערכת מוכנה ומשומנת, שידעה את יעדיה בדיוק מרגע תחילת המלחמה ועד סיום איסוף השלל.
בזמן המלחמה ניתנו שירותים לשמונה אוגדות, חלקן אוגדות מילואים, בתנאים שהבה"ח לא התנסה בהן. מבקר המדינה ערך ביקורת ונתן לצוות מחמאות רבות.
מצל"ח בשנות השמונים
פעילות מצל"ח בשנות השמונים היתה מרובה ואינטנסיבית עקב אירועי התקופה: סיום פינוי מרחב סיני, מבצע 'שלום הגליל' וההתמודדות עם האינתיפאדה. מצל"ח היה מעורב בפעילויות אלו בדחיפת הציוד ללוחמים ובאיסוף השלל. הרצון להביא לידי ביטוי את מקצועיותו ואת יכולותיו של המרכז, דירבן את התפתחות המרכז בהיבטים הארגוניים והטכנולוגיים.


 ביקור מפקד מצל"ח, אל"ם רווה יצחק בבה"ד 6810, שנת 1984

במהלך העשור הוקמו ענפים ומדורים חדשים, כדי לתת מענה ניהולי-ארגוני לצרכים המשתנים של הצבא: הוקמו עוד מחסני 4,000 מ"ר כדי לשפר את האיחסון, שופרו תשתיות, לרבות בתחום המיחשוב, ובשנת 1987 יצא לדרך פרויקט "אומ"ץ". מטרת הפרוייקט היתה שיפור שיטת הניהול וניפוק המלאי במצל"ח, באמצעות מערכת מידע, שנתפרה עפ"י צרכי מצל"ח. הפרוייקט שינה לבלי היכר את שיטת התפעול, תוך התייעלות ושיפור השירות לכלל צה"ל. פרוייקט "אומ"ץ" נמשך עד שנת 1992.

החל עידן של שינויים, אשר חלקם ניכר עד היום ביחידה ובבסיסיה השונים. אולי השינוי הקל ביותר היה גם הסמלי ביותר, והוא השינוי הסמנטי (מילולי), ששיקף את הרוח החדשה במצל"ח. שמות הבסיסים שונו לשמות פרחים ושיחים: הרדוף נחלים (לצפון), רותם (לדרום), הגפן, דקל, נורית ועוד.
בסיכום הביקור הראשון ב'כורדני' (בסיס של כושר נמוך), אמר חגי למפקד הבסיס הצפוני , הרצל בר, שצריך למחוק את הבסיס ולבנות אותו מחדש מאחר ואי אפשר היה לתקן כלום. התוצאה היתה בניית הבסיס מחדש. בצד השינויים הפיזיים החלו להתבצע שינויים עמוקים ויסודיים בתחומים אחרים.
החל תהליך של אקדמיזציה של היחידה. בעבודה מול אג"ת הוגדרו התפקידים הבכירים "אקדמאיים", דבר שמשך ליחידה קצינים רבים. מפקד היחידה טיפל אישית בהבאת קצינים רבים איכותיים למצל"ח, שהיו בעלי ניסיון בתפקידי שדה ובעלי תארים אקדמיים. מאחר ובתפקידו הקודם היה חגי ר' מחלקת כ"א, הוא ידע היטב מי הקצינים שהיו בלימודים ולקראת שיבוצם. הוא ערך מארבים לאותם קצינים איכותיים, שרצה להביא למצל"ח. מפקד היחידה לא היסס לפלוט קצינים שלא התאימו לאמות המידה הגבוהות שהציב. תקנים נשארו לא מאויישים עד שאויישו על ידי אנשים ראויים. "הדבר שינה את האווירה, ממקום עבודה ליחידה צבאית כדת וכדין".
בניית מערך החירום של מצל"ח היתה נושא מרכזי בתקופת כהונתו של חגי שלום כמפקד מצל"ח. הוא קיים דיונים תורתיים, כאשר ניסיונו המקצועי כאיש יחידת שדה השפיע על בניית והיערכות מצל"ח באופן שונה למלחמה. נבנה מערך חירום, שכלל התארגנות פיזית, תקשורת משופרת עם יחידות הקצה, הקמת חמ"לים ושלוחות היחידות במצל"ח, היערכות מוקדמת להקמת שלוחות בכל זירה, ביזור מבצעי של חלפים בין הבסיסים בהתייחס לתכנון מבצעי בחירום, כתיבת תורת לחימה וביצוע תרגילים להכנת המערך.
שנות השמונים היו שנים של קיצוצי תקציב. די להתמודד עם שאלות אלו פותח מודל אופטימיזציה ליניארית לרכש, "שאפשרה להגדיר לכל שקל שאתה משקיע ברכש, כמה ביטחון אתה מקבל [להרוויח איתו הכי הרבה שעות לחימה]. כלומר, החישוב היה לפי אורך חיי החלק [מחלקי החילוף], כשהשאלה היתה כמה שעות לחימה יכול לתרום כל שקל נוסף שמשקיעים ברכש".
מצל"ח היפנה את משאביו לחיסכון כספי גם באפיקים אחרים, כמו הנצלת חלקים כחוליות זח"ל בודדות שנמצאו תקינות בתוך מקבץ פסולות. תהליך ההנצלה שהחל ב'ברוש' הופעל גם בצפון ובדרום. הנצלת החוליות חסכה הרבה כסף. רעיון אחר שהגה סגן ר' אט"ל, שחיסכון רב היה בצידו, היה תיקון צמיגים והחזרתם לכשירות.
אירוע טראומטי, שהתחולל בנובמבר 1988 ונכנס ל'דברי הימים' של תולדות מצל"ח, היה השריפה במחסן 5 ב'נטפים'. השריפה פרצה במחסן חלקי חילוף של טנקים, כתוצאה מרשלנות קבלנים. המחסן הכיל חלקים בשווי הרבה מיליוני שקלים ונגרם נזק כספי וכוננותי גדול לצבא.


מחסן 5 עולה באש!

החל מסוף שנות השמונים קודמה המודעות לנושא שימור ואריזה: נבנו מפרטים וקבעו הנחיות שימור ואריזה גם לפקודות הרכש וליצרנים מקומיים, שהתפרסמו ב-מש"און. הועברו הדרכות והשתלמויות לדרגי המש"א, בבה"ד 20 – בקורס מנהלי מחסנים, ועד היום עוסקים בנושא הזה.
רק בשנת 2004 הוקם מחסן חדש (מחסן 9) על חורבות מחסן 5.


 ביקור ר' אג"א, האלוף אילן בירן בבה"ח הדרומי, בנוכחות מפקד מצל"ח, אל"ם דוד בראון, רמ"ח תוא"ר באג"א, אל"ם חיים שניידרמן, מפקד בה"ח דרום, סא"ל יעקב סופר וסרן אילן הלחמי.

שינויים במבנה הארגוני

מצל"ח לא קפא על שמריו והמבנה הארגוני של מפקדת מצל"ח ושל יחידות האחסנה עודכן בהתאם לשינויים באמל"ח בו טיפל מערך האחסנה, בהתאם לרצון לשפר את ניהול שיטות ותהליכי העבודה ובהתאם לצורכי השטח.
בהתאם לצרכים אלו הוקמו ענף אופטרוניקה, ענף שיטות והפעלה וענף מערכות קשר, שייתן מענה למערכות קשר חדשות ויכלול את המדורים כ"אבן יקרה"; חה"ן, חת"ם ('שילם' ו'נורית') ומדור רק"שים-תקש"ים. כמו כן הוקמו מדורים חדשים: מדור מכירות, מדור שימור ואריזה ומדור מערכות מחשבים.
בבה"חים הוקמו מחלקות ניפוק בדחיפה.

הפסקת מתן שירותי חימוש לחילות אחרים

החל מ-1986 התגבשה החשיבה, שעיסוק הליבה של מצל"ח היא החסנה ועם כל הכבוד לעבר, הראייה האסטרטגית-לוגיסטית שונתה. לפי התפיסה החדשה, רכבים ינופקו ישירות ליחידות ולא ישהו פרקי זמן ממושכים במאגרי מצל"ח, המחייבים טיפול ברכבים אלו. בהתאם לתפיסה זאת, החל תהליך צמצום הפעילות של הסדנא "סחלב", שהמשיכה עדיין לעסוק בהשמשת מערכות בילום. מירב הידע בתחום מערכות בלמים היה בסדנא, אשר נתנה פתרונות לבעיות שמחייבות טיפול מיידי. בסדנא המשיכו לתחזק את צי כלי השינוע בתוך הבסיס וטיפלו במגוון צב"מים, גנראטורים ומלגזות דיזל. אולם, ביוזמת אל"ם חגי שלום, מפקד מצל"ח, הופסק מתן שירותי אחזקה לח"א, ח"י ולכלל צה"ל. סדנת "ארז" שהיתה כפופה למצל"ח ושירתה בעיקר את צורכי ח"א, הועברה בתחילת שנות התשעים לח"א ובכך הפסיק מצל"ח לתמוך בהחזקת כלי הרכב הייעודיים של חילות אחרים.

שיפור בתשתיות

במחצית הראשונה של העשור הוקמו מחסני 4,000 מ"ר בכל הבה"חים, מחסני 2,700 מ"ר, מחסני ציוד אופטי ומערכות שינוע. במחצית השנייה של העשור לא נוספו מבנים חדשים, והתקציבים הופנו לשיפור תשתיות במבנים ישנים בתחום החשמל, הבינוי, התקשורת וכיו"ב. במהלך העשור פונו בסיסי משנה חולון (שעבר ל'שורה') ואשדוד.


 ביקור שר הביטחון, מר יצחק רבין במצל"ח, שנת 1986

שינויים בשיטת התפעול ומיחשוב המערכת

מיקוד תשומת הלב והמשאבים בתחום התקשורת וניהול המידע הביאו לתוצאות: הקמת מרכז מחשוב במצל"ח (מחשבי 8100) וקישור מערכת המחשב של מצל"ח למחשב מרכזי ב'מרגנית', יצרו תשתית טכנולוגית, שאיפשרה שיפור רב בנושאים כמו מיסוד העיתוד, שימוש בברקוד וניהול המלאי באמצעות כלים הנדסיים מתקדמים. מעבר לכרטיסים מנוקבים/דיסקים ומעבר לניפוק אוטומטי לדרג השדה היוו תחילתו של שיפור איטי בתהליכי העבודה במערך האחסנה ובקשר עם היחידות.
בשנותיו הראשונות של העשור (תחילת שנות השמונים), עדיין בוצעה כל עבודת הרישום, ניהול המלאי וניפוק הציוד באופן ידני על גבי שוברים ודו"חות מלאי מגוונים. תהליך ניפוק כל פריט היה ארוך, מסורבל, עתיר בירוקרטיה ובעייתי. באותה תקופה, ניפוק החלפים ללקוחות היה כנגד תקנים ובמסגרת רמות מלאי שנקבעו לכל הפריטים. אבל תהליך רישום השלמת רמת המלאי היה מבוצע באופן ידני.
הלקוח (נציג היחידה) הגיע למרכז ל"יום שוק" – יום ה'. ביום זה היו מגיעים כל נציגי היחידות ומנסים לנמק את בקשותיהם בפני הרמ"דים המקצועיים. לא תמיד ידעו הנציגים כיצד נקרא שם הפריט אותו הם צריכים, ואז נעשתה מלאכת החיפוש בקטלוגים ידניים או ב"מיקרו-פישים". לאחר שהרמ"ד המקצועי היה מאשר ידנית את הכמות שיש לנפק, היה נציג היחידה מסיים רק שלב אחד בתהליך הניפוק.
"יום השוק" היה תהליך בעל חשיבות ברמה האסטרטגית במסגרת עבודת ניפוק הציוד ליחידות, לכן הפך להיות יעד לשיפור וייעול התהליכים, כאשר חלק מתהליך השיפור היה בשנות השמונים, כשהחל שימוש מוגבר במחשב. שוברי ה-1003 המאושרים היו עוברים לניצני מחלקת המחשבים 43 IMS, שהיו מחשבים פרימיטיביים מאוד בהשוואה למקובל כיום. הוראות הניפוק שהוקלדו, הופקו על גבי שוברים ידניים – "סליפים" (1203 ממוכנים). השוברים מוינו לפי אתרי ניפוק ונשלחו ארוזים בחבילות לכל הבה"חים לביצוע הניפוק.
צריך לזכור שמרגע האישור על ידי הרמ"ד המקצועי ועד ניפוק ליחידה עברו כ-38 יום.
חגי שלום התלבט בשאלה איך שולטים במלאי ענק, שכלל מיליון מק"טים ישנים וחדשים. הבסיסים היו מלאים בציוד, שערכו עשרות מיליארדי שקלים, והוא כמפקד אינו יכול לדעת מה יש באותם המחסנים. למרות שבכל מצל"ח היו מספר מסופי תקשורת, בלי מחשבים של ממש, מערכת המידע הקיימת לא שיפרה את רמת הידע הנדרש לניהול המלאי. מפקד מצל"ח הבין כי הטמעה של מערכת בקרה ושליטה תארך הרבה מאוד שנים ולכן חיפש פתרון לטווח קצר ופתרון לטווח ארוך.
הפתרון לטווח הקצר התבסס על הטכנולוגיה הקיימת, קרי: רישום וניהול ידני. הוגדרו כ-2,000 – 2,200 פרטי "קו אדום". היו אלו פריטים קריטיים מבחינת ערכם (והיו שווים 70% מעלות כל הפריטים במחסנים), שווי שימוש (רמת שימוש גבוהה ומשמעות כוננותית = פריטים משביתי פעילות). ראשי המדורים חוייבו לשלוט במלאים של פריטים אלה באופן מלא, לרבות ביצוע ביקורים ביחידות.
הפתרון לטווח הארוך התבסס על התובנה של חגי שלום, כי הבעיה המרכזית של מצל"ח הינה מחשוב התהליך, מזמן הגעת דו"ח ממענ"א ועד הטיפול בדו"ח. מפקד מצל"ח רצה מערכת מחשב אוטונומית למצל"ח, שתאפשר ניהול עצמי של מצל"ח וזמינות גבוהה ביותר של מידע, שתאפשר מהפכה בתחום השליטה בתהליך העבודה ובמידע על המלאים. ההכרה בצורך במערכת מידע עצמאית, התפורה למידות מצל"ח, הולידה את פרוייקט "אומ"ץ" – ארגון ומיכון מצל"ח.
אין ספק, כי מינויו של אל"ם חגי שלום לתפקיד מפקד מצל"ח בשנת 1985 היווה נקודת תפנית בנושא המיחשוב. פרוייקט "אומ"ץ" הפך להיות פרוייקט דגל לכל מערך האפסנאות ואל"ם חגי שלום המשיך לתת גיבוי לפרוייקט בהמשך תפקידיו כסגן וכראש אט"ל.
מפקד מצל"ח ריכז את בעלי תפקידים בכירים במצל"ח במלון השרון בהרצליה. כל מפקדי היחידה הסתגרו לשלושה ימים של סדנה, העלו את צורכי המחשוב שלהם והחלו לפרט את הדרישות מהמערכות השונות. כל אחד כתב כיצד הוא רואה את המערכת ותהליך המחשוב החל באיפיון מערכת "אומ"ץ".
חברת IBM קיבלה על עצמה את האחריות הכוללת על הפרוייקט ושכרה את שירותיה של חברת התוכנה 'יעל'. במבט לאחור מסכם חגי שלום ואומר כי "ללא ספק, ללא ריכוז האחריות בכתובת אחת, הפרוייקט לא היה מצליח".
ייזום הפרוייקט עורר התנגדות עזה. פעילות מצל"ח היתה כ-50% מפעילות יחידות המחשב ממר"מ ומענ"א. העברת מרכז הכובד של הפעילות מיחידות המחשב והפיכת מצל"ח לאוטונומי מבחינה מחשובית היוו איום גדול ליחידות אלו. מאחר והיה להן קשה להתנגד למהלך בהיבטים הארגוניים, הן ביססו את ההתנגדות בנושא הטכנולוגיה וניסו לשכנע את ר' אט"ל, האלוף חיים ארז, שאין פתרון טכנולוגי לקיים במקביל שתי מערכות מלאי מסונכרנות.
תהליך הפיתוח של המערכת החל והפרוייקט יצא לדרך בשנת 1987. תהליך ההטמעה החל רק בשנת 1990.

שנות התשעים

בשנת 1990 מונה אל"ם חיים שניידרמן לתפקיד מפקדה התשיעי של מצל"ח והחליף את אל"ם דוד בראון. אל"ם שניידרמן, כמו קודמיו לתפקיד, שם את הדגש על שלושה מרכיבי פעילות בשנים 1990 – 1993: שיפור המוכנות למלחמה על ידי רכש "חכם" יותר, טיוב דרג הפיקוד המקצועי וזאת באמצעות מאבק אובססיבי באיתור וגיוס קצונה המשובחת ביותר האפשרית לתפקידים הפיקודיים המקצועיים, וכמובן המשך תהליך המחשוב.
היקף המשאבים של צה"ל לטובת המערכת הלוגיסטית הוא עצום, אך נמצא בירידה מתמדת לנוכח האילוצים הכלכליים של הצבא. האתגר היה להוציא מכל דולר יותר אורך נשימה לוגיסטי. שנות התשעים אופיינו בפיתוח מודלים של הקצאת משאבים יותר מושכלת. המודלים התבססו על סטטיסטיקה וחקר ביצועים ונעשה שימוש במערכות מידע יעילות. פותחו מודלים כמותיים, שאיפשרו ביצוע סימולציות המנבאות צריכה בתקופות מלחמה והקצאת משאבים בצורה מתוחכמת, שהיתה ממוקדת בהשגה של מקסימום שעות מנוע בכל דולר. המודלים שהושגו בשלב הניתוח, היו למשמעותיים ביותר כאשר הפכו לכלי עבודה ממחושבים והוצבו על שולחנם של המעתדים. תהליך הרכש שופר והותאם טוב יותר למסגרת התקציב שעמדה לרשות מצל"ח.


 ביקור מפקד מצל"ח, אל"ם חיים שניידרמן בבה"ח מרכז, שנת 1990

עם תחילת השימוש במערכת אומ"ץ בשנת 1990, השתנו ניהול המלאי והשליטה בציוד לבלי היכר. הקליטה של המערכות חוללה מהפכה במצל"ח וקיצרה את משכי השירות מ-40-30 יום ל-7-6 ימים. כלים חכמים אלו איפשרו למצל"ח להתייעל ולשפר את השירות לכלל צה"ל.
פרוייקט "אומ"ץ" גרר אחריו שינויים בארגון הפיזי של המלאי. בשיטת העבודה שהיתה קיימת, כל ציוד שהגיע הונח במקום הקבוע לאותו הציוד. מטבע הדברים, נוח יותר להניח ציוד בחלק העליון של הארגז או בחלק החיצוני של המדף. כך, שציוד אשר "נתקע" בתחתית הארגז או בחלקו האחורי של המדף, יכול להישאר שם זמן רב, מאחר ותמיד הציוד שיעמוד בקדמת המדף הוא זה שיימסר ללקוח. הדבר עשוי לגרום לבלאי של הציוד ש"נתקע" מאחור לאורך זמן. השימוש במחשב איפשר לשנות את שיטת האיפסון הקיימת ולמנוע מצב של "last in, first out". כל משלוח שמגיע מאותו מק"ט מקבל תא נפרד על פי הנפח הדרוש לפי איתור נפרד. כלומר, לא הוסיפו ציוד לתא בו כבר היה ציוד מסויים. התא יישאר פעיל לאותה כמות הציוד שהתקבלה עד מיצוי ההנפקה. לכאורה, השיטה יצרה מצב שאותו פריט עשוי היה להיות מאוחסן במספר תאים שונים. אולם, המחשב איפשר שליטה מירבית בכל תא ותא ולאחר שהושלם הניפוק של הציוד תא מסויים, המחשב יידע את המחסנאי מהיכן בדיוק הוא ימשיך לנפק את אותו הפריט.

שיטת העבודה החדשה איפשרה "ספירה 0", כלומר ידיעה מדוייקת של המלאי והעלאה של אחוזי ניצול נפח המלאי.


 השימוש במחשב כחלק משגרת עבודה

מלחמת 'המפרץ' (1991)

עם פרוץ המלחמה הוטל על מצל"ח לארוז תרופות לחלוקה בציבור במקרה של מלחמה ביולוגית. הלחץ היה אדיר. בתקופה שלפני פרוץ המלחמה היו רמות המלאי במצל"ח מצומצמות והמלאי עצמו לא תאם בחלקו את הציוד שהיה מצוי בשימוש הצבא. פעילות המרכז התמקדה במאמץ לשכנע את מקבלי החלטות להגדיל את תקציב מצל"ח, על מנת להגיע לרמות המלאי המתאימות לצל"ם מודרני. במסגרת שיפור השירות ליחידות הושם דגש על שיפור זמני התגובה ליחידות והקמת מחסן מרכזי לקבלת ציוד. בטרם הקמת מחסן הקבלה המרכזי, התבצע תהליך קבלת ציוד במחסנים שונים. משך הטיפול ארך זמן רב, וזמן איתור הפריטים לאחר קבלתם היה מגיע לשבועות ואף לחודשים. כדי לייעל את תהליכי קליטת הציוד פונה מחסן של 4,000 מטר, תהליך הקבלה שונה ושופר. הקמת מחסן קבלה מרכזי יצרה שער כניסה יחיד לכל מכולות הציוד המגיעות מחו"ל עם עשרות אלפי פריטים מדי חודש. כל הציוד, שהגיע, התנקז לאתר אחד והמשאיות חדלו להסתובב בבסיס בין המחסנים השונים.
החל שימוש בברקוד כדי לקצר את זמני התהליך. התוצאה היתה קליטת ציוד ורישומו באופן מיידי ואז הציוד הופנה למחסן הייעודי. התהליך איפשר טיפול על פי סדרי עדיפויות וציוד שנדרש באופן דחוף בשטח אותר וטופל מיידית.
בסיס בית שאן טיפל ברענון חלפים לחירום בערכות גדודיות ובגש"חים. השיטה המסורתית של רענון פלק"דים הצריכה עבודה לא מבוטלת, וחייבה רענון מלא של כל תכולת הציוד. עם כל ערכה גדודית או ערכה של פלק"ד הביאו גם ציוד שלא חייב רענון וטיפול. כלומר, במסגרת תהליך הרענון הושקעה עבודה רבה ומשאבים בניוד ציוד לא רלוונטי וזאת על חשבון ציוד חשוב, שניתן היה להעבירו לטיפול. הצורך בחיסכון חייב חשיבה כלכלית והועלתה השאלה האם היא בכלל נדרש רענון לכל תכולת החלפים.
הרעיון לעשות הפרדה בין פריטי ציוד מחייבי רענון לבין שאר הפריטים חייב ארגון שונה של הציוד ביחידות. התהליך נמשך כמעט שנתיים עד שיצרו את המודל בו כל ציוד שלא היה מחוייב ברענון לא ייצא מהיחידה אלא רק תכולת פריטים בקטגוריה של "פגי תוקף" (דבקים, גומי). לתהליך המשופר היה היבט משקי אדיר. נחסכו אלפי ימי הובלה וכ"א, שעסק בהעמסת ופריקת ציוד. העלות שנותרה בגין התהליך היתה הצורך בבדיקת תקינות הציוד שנשאר ביחידה באמצעות איש מקצוע ממצל"ח.
בתקופת כהונתו של חיים מימון החלו שינויים פיזיים. החל פינוי מחנות. התחילו לתכנן את העברת תכולת מחנה 'כורדני' ל'נטפים', תוך כדי ריכוז משאבים למקום אחד. בסיס בית שאן, ששרתה בו אוכלוסייה צעירה ובעלת פוטנציאל, לא נסגר באותה תקופה והועברו לבסיס קווי יצור של חוליות ומארזי תחמושת של טנק המרכבה.
חיים קרת החליף את חיים מימון בשנת 1996 והחל מייד עם כניסתו לתפקיד את מלחמתו בהחסנת ציוד מחוץ למחסנים, מתוך ההכרה והתובנה שפריט, המצוי תחת כיפת השמיים וחשוף לתנאי האקלים המשתנים, מתבלה באופן מואץ ובלתי נמנע.
במקביל התחיל ענף הפעלה להכתיב יעדים של מיגור החסנת חוץ והתקיימה שגרת דווח על ביצוע. בשלב מסויים המחסנים הראשונים דווחו והכריזו על מיגור ההחסנה החיצונית. לאט הדבר תפס והחלו לפנות מחסנים ונוצרה אווירה של עשייה. הרוח דיברה, אנשים במחסנים התאמצו. אומנם, בסוף תקופתי לא הגעתי ליעד הסופי, אך זאת פעולה תרבותית. רמות המלאי, שהיו לכאורה קיימות, צנחו משמעותית. ציוד רב הוצא למכירה, בעיקר לפלדה והשאר להשמדה."  הענפים הרוכשים קבעו את תנאי האחסנה הנדרשים ביחס לכל פריט וכן את מדיניות גריטת הפריטים, שאינם נדרשים ושתופסים נפח אחסנה יקר. בסיסי האחסנה ביצעו פעילות מאומצת, כדי ליישם את המדיניות ואת ההנחיות הלכה למעשה.


 אל"ם חיים קרת מארח קצינים מצבאות זרים במצל"ח

במחצית השנייה של שנות התשעים החל המעבר מ'כורדני' ל'נטפים' באופן מדורג וגרם לחוויה קשה מאוד. הצורך לעבור מאזור חיפה גרם להתנגשות עם הועדים. תהליך הבנייה של 'נטפים' נמשך מספר שנים. דווקא תהליך המעבר האיטי איפשר לצמצם את רמת ההתנגדויות, כאשר חלק מהמתנגדים למעבר החליטו לפרוש לגמלאות. ציוד רב שהיה מאוחסן ב'כורדני' עבר להיתוך במפעלי הפלדה של "כור" בצפון. הציוד הועבר ל'נטפים' למבנה 4,000, שאיפשר כמות אדירה של אחסון ( 12 מ' גובה X 4,000 מ"ר). בניית המחסנים ב'נטפים' היתה חלק מהמאמץ הכולל של מיגור החסנת חוץ.

אנשי ענף שיטות החלו לפתח אמצעי אריזה משופרים. מדפי מגירות נוקו ואמצעי ההחסנה הותאמו לציוד. במקום שציוד קטן יתפוס מקום רב, נמצאו ונבנו פתרונות לאיחסון התואם את גודל הציוד, דבר שיאפשר חיסכון ניכר במקומות החסנה.
הבסיס בבית שאן זכה לתשומת לב קבועה של מפקדי מצל"ח. למרות שלא היתה הצדקה כלכלית לקיומו של הבסיס, הוא משך תשומת לב מתוך היותו באזור פתוח. נעשה מאמץ לפתח את בית המלאכה בכיוון של שיפוץ ושיקום של חלקי חילוף, מארזי תחמושת, טנקים והשמשה של חוליות זח"ל. נושאים שהביאו להורדת עלויות הקיום של מצל"ח.


 חוליות זח"ל לפני שיקום בבימ"ל 'הרדוף' ובבימ"ל 'ברקן'






הצורך בצמצום תקציבים חייב את מצל"ח ליזום פעילות להורדת עלויות קיום. פן אחד של הפעילות היה לבחון קריטריונים לפסילה מתוך מטרה להחמיר את סף הפסילה של השימוש במוצר, דבר שהקנה יותר זמן פעילות לאותו ציוד. הפן השני היה בחינה מעמיקה של תהליכי החיזוי והעיתוד, כדי שרמות המלאי שתקבענה כרמות מלאי לחירום תהיינה יותר אמיתיות. אומנם, יכול היה להיות שכתוצאה מהתהליך יתקבל צורך ביותר ציוד, אבל חשוב היה שהמערכת תדע כיצד להיערך לחירום. במסגרת תהליכי החיזוי והעיתוד החדשים הוטמע מודל חדש של עיתוד לחלפי טנקים שפעל לפי ק"מ במקום לפי שעות מנוע. שינוי היה אדיר. המעבר בעיתוד משעות לק"מ תרם להבנה טובה יותר של הצרכים בחירום. בסופו של דבר הביא לחיסכון בתהליכי העיתוד ויצר חיסכון ברמת המלאי ולצמצום פערים קיימים.
השילוב של חיל הקשר במסגרת מצל"ח היה תהליך מורכב ובעייתי. כל מפקדי מצל"ח שהגיעו ממערך החימוש הבינו את החשיבות הרבה של שילוב מערך חלפי הקשר במערך הכללי של הרכש הצה"לי, אולם לאורך כל השנים, מפקדת חיל הקשר היתה המפקדה הדומיננטית עבור ראשי ענף ציוד הקשר.

המדורים והענפים נדרשו לקבל אחריות על תהליך התכנון. מי שלא כלל בתקציב המקורי את הנושאים החשובים והציג פערים בנושאים אלו כבעיות, נשלח להכין את התקציב מחדש. עבודת קרת כמנהל התמקדה בבדיקת פערים וקבלת החלטות, אבל הוא שריין נתח תקציבי לכיסוי פערים בנושאים, שמצא לנכון.
המעבר לשיטה של "סלים תקציביים" הביא להתייעלות משמעותית בתהליך העיתוד, תוך קביעת סדרי עדיפויות ומיצוי נכון יותר של המסגרות התקציביות.
בשנת 1998 הוכפפה היחפ"ש (היחידה לחיפוש שלל) למצל"ח והוקמה בפיקודו של אל"מ בני טל. בניית היחידה והפעלתה נעשו בקצב מהיר ביותר. גוייסו אנשים, נערכו אימונים והיחידה הוקמה. תשתית כ"א היתה על תשתית אנשי תחזוקה ולוחמים. יכולת היחידה ותרומתה באו לידי ביטוי בתקופת "חומת מגן", כאשר נאספו כמויות אדירות של שלל (רובים ואמל"ח אחר). גם בתקופת האינתיפאדה היחפ"ש הופעל במתכונת מצומצמת ודאג לאיסוף הנשקים שנמצאו בשטח. בשגרה, היחפ"ש עסק בהחזקת קו הגבול בין מצרים וישראל בגזרה הדרומית וקצר הצלחות של לכידת מבריחי סמים ואמל"ח.

המעבר מניפוק במשיכה לניפוק לבית הלקוח

בתחילת שנות ה-90, היתה אווירה של פתיחות בקרב המפקדים ורצון לעשות את העבודה טוב יותר, קל יותר, פשוט יותר, זול יותר, מתוך הבנת צורכי הלקוחות. אולם, מול תחושת הייעוד והרצון לבצע אותו בצורה המיטבית, עמדו היקף גדול של לקוחות, הרבה רכבים בתנועה, וכל אלו יצרו עומס תפעולי בבסיסים, ורמה גבוהה של סיכון בטיחותי.
נבחנו רעיונות רבים, שאחד מהם הבשיל מרעיון גולמי ומהווה גם כיום את בסיס תפיסת השירות של מצל"ח – שינוי ממצב בו הלקוח מגיע למרכז לקחת חלפים למצב שהבה"ח-מצל"ח דוחף את הציוד הישר לבית הלקוח.
למרות שהיו כבר בעבר ניסיונות של ניפוק הציוד לצרכנים ביחידות, הרי שהתהליך שהתחולל בשנות התשעים היה הדרגתי. בשלב הראשון החלה הטמעת פרוייקט "משק החלפים". ביסוד הפרוייקט עמדה הנחת עבודה, כי לכל גדוד יש אוכלוסיית חלפים מותאמת לצל"ם ייעודי מסויים ולכל גדוד צריכה להיות מנת חלפים שתואמת את הצל"ם ואת הצרכים. לאור זאת, במצל"ח ניבנו מכולות המתאימות לגדוד מסויים בדיגום מסויים לדרג א'. לאחר המכלתן ומילויין בתכולת פריטים תואמת ונדרשת, הועברו המכולות לגדוד. כנגד העברת המכולות המלאות לגדוד, נקלטה חזרה תכולת כל החלפים שנמצאו באותה העת ביחידה.
תפקידו של מצל"ח היה לדאוג בהמשך למילוי המכולה בחלפים, שנצרכו ע"י הגדוד. פרוייקט זה, מעבר לרצון ליצור את ההתאמה המוחלטת, שיפר את הקשר והמגע ישיר בין השדה למצל"ח.
מכאן היתה קפיצת מדרגה לרעיון ניפוק חלפים לבית הלקוח, שבו למעשה אין מצב שהלקוחות מגיעים למצל"ח לקבלת חלפים. הם העבירו את הדרישות באמצעות בפקס', טלפון או מחשב. לאחר קליטת הדרישה במחשב, הופק סליפ, הציוד נאסף ונארז לפי היחידה ונופק בסבב.
"ניפוק לבית הלקוח" הפך לסלוגן. התהליך הופעל בתחילה ליחש"מ ולאחר מכן לבצ"פים ולאחר מכן לכל יחידות הצבא. כאשר המשאית יצאה חשתי התרוממות רוח, שהרעיון קרם עור וגידים ומממשים בפועל דבר שדברו עליו שנים. נחישות והתמדה הגיעו לידי מימוש.
עד שנת אלפים ואחת פעלו 19 קווי הפצה קבועים מתוך 22 קווים מתוכננים במרחבים השונים, ביחידות חיל הקשר וחיל החימוש.

ניפוק החלפים בדחיפה לבית הלקוח, לדרגי א' – גדודי חימוש, ומאוחר יותר לדרגי ב' – סדנאות מרחביות. לאחר שדרישת הציוד אושרה והציוד נאסף למשלוח, תוך 7 – 14 יום נופק הציוד עד לגורם המזמין, חצר הגדוד או היחש"מ. בתהליך הושקעה מחשבה רבה, שהביאה לחסכונות רבים במשאבים.
בבה"ח צפון היתה סדנה, שהיתה לה היסטוריה ארוכה של מתן פתרונות בקשת רחבה לכל סוגי הרכבים ששימשו בצבא. הסדנה נתנה פתרונות שונים החל מיישור שלדות של נ"נ וג'יפים ועד לשיפוץ מערכות, שכבר לא ניתן היה לקנותן בשוק האזרחי או שחסכו את הצורך ברכישת מוצרים חדשים.
הסדנה נתנה פתרונות ייחודיים ליחידות לוחמות, שפנו באמצעות מקחש"ר לפתרון בעיות טכניות, שהתעוררו אצלן לצרכים מבצעיים ייחודיים. הסדנה שילבה מהנדסים מהטכניון לבניית ציוד בדיקה לאותם מכללים ששופצו ע"י הסדנה כבקרה על איכות השיפוץ.
בשנות ה-90 נכנס בה"ח צפון לפרוייקט מאוד מרכזי של שיקום חוליות זח"ל לנגמ"שים. דבר שהצריך בניית מיכון, מערכות שתאפשרנה את שיפוץ החוליות, הדרכת צוות העובדים. היחידה עמדה בציפיות ויצרה אי תלות של הצבא בגורמים אזרחיים, נחסך הרבה מאוד כסף ושופרה בצורה ניכרת רמת השירות ליחידות, כי ביחידה תמיד היה מלאי.

מצל"ח בשנות התשעים כמוקד של מצוינות והתייעלות

בשנות התשעים הצבא היה טרוד בצמצומי כ"א ומפקדי היחידות נדרשו ביתר שאת למצוא את הדרכים לבצע את העבודה בהיקף הולך ומצטמצם של כ"א. כדי לעמוד בהצלחה במשימות השוטפות, כל מפקדי מצל"ח התמקדו בפעילות לשיפור תהליכי עבודה, התייעלות וביצוע באיכות יותר גבוהה. בעשור זה הוטמעו בארגון תפיסות ניהול מוכוונות לקוח, התגבשו אמנת שירות ונורמות שירות ובוצעה מדידה ממוכנת של ביצועי הארגון התפעוליים ובתחום הרכש.
הייעוד החדש שהוגדר היה "שיפור הכשירות הלוגיסטית של המערך הלוחם ויחידות הצבא באמצעות מתן מענה מיטבי בחירום ובשגרה בתחום החלפים וציוד החימוש והקשר בזמינות ובאיכות הנדרשים". לייעוד היו מספר דגשים: הדגש המרכזי הוא שיפור הכשירות של המערך הלוחם; המענה יהיה מיטבי ולא מכסימלי, וזאת בהתאם למשאבים מאחר ותמיד חסר היה כסף; זמינות = 0 זמן המתנה; לא תמיד יונפק הפריט הכי יקר, אלא באיכות הנדרשת בהתאם לצורך היחידה בלבד.
ייעוד מצל"ח החדש עסק ב"שיפור הכשירות של המערך הלוחם... באמצעות מתן מענה...". החלק הראשון של המשפט הינו לכאורה טריוויאלי, אבל משנה באופן עמוק מאוד את תפיסת התפקיד של המרכז. השינוי הוא בכך שמצל"ח אינו מסתפק רק בהספקת חלפים אלא רואה עצמו כחלק משותפות של המערך הלוגיסטי במערך הלוחם וכן כגורם בשיפור ושימור הכשירות.
הבנה של הייעוד גוררת שינוי בתפיסת תפקידו של המרכז. הלקוח במרכז ולא החלפים. צריך לאתר כל דרך לשיפור הכשירות, גם אם הדבר פוגע לכאורה בביקוש לשירות מהמרכז, כמו ייזום וביצוע פעילות לצמצום הצורך בחלפים.
מתוך היעוד והחזון ועל בסיס ערכים מוסכמים הוגדרו 6 נושאים מרכזיים (אסטרטגיים) כמוקדי הפעילות של מצל"ח: לקוח במרכז העשייה; מכוונות לאדם; התייעלות; הורדת עלויות קיום; תרבות ארגונית וכן מידע וידע.
הלקוח במרכז העשייה כחלק מהגדרה אסטרטגית של הלקוח במרכז העשייה, עבר מצל"ח לניפוק לבית הלקוח. שינוי זה הביא לשיפור השירות, הגדלת זמינותו, הורדת כמות הנסיעות והעלות הכוללת לשינוע חלפים במערך, צמצום המלאים ביחידות, פעילות בשגרה בדומה לחירום והתייעלות.
לאחר מיפוי הפערים אל מול הלקוחות, הוגדר הצורך בשיפור ממשקי העבודה של מצל"ח מול הגמ"ש. במסגרת פעילות זו עלה לאוויר האתר לגמ"שים בצה"לנט. האתר נבנה במתכונת חנות וירטואלית לשימוש אינטראקטיבי של הלקוחות. האתר נועד ליצור שקיפות נתונים, שליטה ובקרה על התקציב וייעול וקיצור תהליך הזמנת הפריטים. מצל"ח ביצע פעילויות להדק את הקשר עם לקוחותיו במספר מעגלים נוספים: כנסים, סקרים, קיצור זמני השירות, הגדרה מחודשת של יחסי הגומלין, הדרכות בתחומים כגון: המעבר לבית הלקוח, הורדת עלות קיום, הסמכת בחינה ופסילה להחזרות חלפים למצל"ח. גובשה תוכנית הדרכה גם לבסיסי החסנה מרוחקים. ב-2001 בוצע קורס למנהלי משקים בהיקף של 100 שעות ונערכה בחינה למעתדים באמצעות מחשבים. התוצאות הצביעו על כך שלחיילות לא היה ידע מקצועי, אשר סיפק את הצרכים במצל"ח ונדרש שיפור משמעותי בהדרכת נושאי העיתוד וההרכשה.

במסגרת המאמץ לטיוב איכות כ"א ולהצעירו סיימו את עבודתם 85 אע"צים בין שנת 1999 למחצית שנת 2001 וזאת במסגרת מודל, שגובש לפליטת כ""א. מאידך גיסא, בוצע מאמץ רב לשפר את כוח המשיכה של קצינים אקדמאיים למצל"ח באמצעות הסברה ופעילות לאישור תקנים של דרוג מחקר לתפקידי מהנדסים במצל"ח כיחידה טכנולוגית באט"ל. כמו כן הוצאו קצינים ונגדים ללימודים במסגרת תוכניות שונות והתחייבו לשירות ביחידה לזמן ארוך.

התייעלות

הוקמה ועדה להצעות ייעול והתקבל אישור מאט"ל לתת פרסים למציעים וליחידות. הרצון לקבל פרס הגביר את המודעות לנושא ההתייעלות. מספר ההצעות גדל מעשרות בודדות בשנה למאות. הפרסים שנתנו היו אמצעים, ששיפרו ביחידות את איכות החיים. את הפרסים קיבלו גם קצינים וחיילים מיחידות מצל"ח, מגש"חים ויחידות לוחמות. כל ההצעות נבדקו. כל הצעה שנמצאה מתאימה הועברה ליישום, מעקב ובקרה. פרסים קיבלו רק הצעות שעברו לשלב היישום.
שינויים רבים בוצעו בניהול המחסנים ופינוי ציוד וגרוטאות, בוצעו פעולות רבות להוזלת והתייעלות תהליכי ההרכשה.
אחד האמצעים המרכזיים לטיפול הורדת עלות הקיום היה הקמת חוליית חקר צריכה, בענף הפעלה בשנת 1999. במסגרת תחקירים התברר, שחלפים טובים נפסלו והועברו לגריטה ללא הצדקה, וזאת עקב מספר סיבות הקשורות ביחידות הלקוח. לכן, הוחלט על הקמת חוליה, שתעסוק זיהוי תופעות צריכה חריגה, תבקר ביחידות הלקוח ותתחקר מקרים של צריכה חריגה וריבוי פסילות שווא. עם הזמן, שינתה החוליה באופן מהותי את היקפי הפעילות, התפתחה לערוץ קשר מרכזי מול הלקוחות בתחומים המקצועיים והביצועיים והוסיפה נדבכים נוספים, כמו הדרכה.
מיגוון הנושאים בהם עסקו לצורך הורדת עלות הקיום היה רב, ובכל אחד מהנושאים היתה אידיאולוגיה וכוונה ובסופו של דבר גם חיסכון. החיסכון הושג על ידי שימוש במיגוון גישות ושיטות, שהשלימו האחת את חברתה.

תרבות ארגונית

עם גיבוש הייעוד והחזון בשנת 1999, הוגדרו גם ערכים, שמטרתם היה לכוון את הארגון לנורמות ודפוסי התנהגות בתחום כשירות המערך הלוחם, האדם והלקוח, וכל זאת מתוך אחריות משימתית כוללת. במסגרת התהליך האסטרטגי גובשו מספר תחומי פעולה שקבלו עדיפות בתהליך ההטמעה ברוח הערכים שנקבעו. בוצע תהליך של ביזור סמכויות והעצמת העובדים, אשר היקנה לעובדים יותר מקצועיות ויותר סמכויות בקבלת החלטות. התהליך החל בשינוי השם מ"מעתד" ל"מנהל משק חלפים". שינוי שגילם שינוי תפיסתי למהות התפקיד והאחריות המערכתית/המישקית. הסמכויות בתחומי קבלת החלטות וסמכויות חתימה של מנהלי משק חלפים הורחבו מביצוע עיתוד בלבד לניהול משקי החלפים בתחומים בהם טיפלו. במקביל הועלתה רמתם המקצועית וסופקו כלי מחשב ומערכות מומחה.

נעשה מאמץ גדול לשיפור תדמית המרכז מ"המחסן הגדול של המדינה" ליחידה טכנולוגית מתקדמת, שמנהלת מידע ומקבלת החלטות המשפיעות על היערכות צה"ל לחירום. במסגרת תהליך זה בוצעו ביקורים ביחידות השדה, נערכו כנסי ספק–לקוח וכנסים ייעודיים לגמ"שים, אירוח גורמי חוץ במצל"ח והצגת העשייה בפני הרמות השונות במסגרת הביקורים ובפורמים שונים. הקשר עם הקהילה הוטמע כחלק מהתרבות הארגונית. מצל"ח זכה לפרס ר' אט"ל על הידוק הקשר עם הקהילה והפעילות שזכו להערכה היו רבות.
בתחום חלפי הקשר, התקופה התאפיינה בחוסר שקלים ועודף מט"ח ונדרש מאמץ מיוחד לאיתור ספקים בחו"ל על מנת לנצל בצורה מיטבית את מט"ח הסיוע. הוחלט על רכש עודפים בתחום ה-וי.אר.סי וה-פי.אר.סי, אשר שימשו ועדיין משמשים כמקור לחלפים לאחזקת המערכות הישנות, שכבר לפני שנים תכננו את פליטתן ובניגוד לכל התחזיות, מערכות אלו עדיין איתנו עד עצם היום הזה.

שנות ה-2000

מהלך העשור התאפיין בשינויים באקלים המדיני והלחימה בחזית הפלסטינאית. אופי הפעילות הצבאית השפיע רבות על ביצוע העיתוד בעידן שאופיין בחוסר משאבים. במהלך עשור זה התרחש עימות מזויין עם הפלסטינאים באזור חבל עזה וביהודה ושומרון. בוצעו בשנים אלו עשרות מבצעים גדולי היקף ואינסוף פעילויות יזומות של כוחות הלחימה של צה"ל. המבצעים העיקריים והנרחבים ביותר היו "חומת מגן" בשנת 2002 ו"עופרת יצוקה" שהחל בשנת 2008.

שיאה של הפעילות המלחמתית בעשור זה היה מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006. מלחמה זו, אשר החלה תוך כדי תהליך ארגוני נרחב, הביאה לאחר סיומה למהלך רחב של הפקת לקחים, לאומי וצבאי, שהביא לתובנה מהותית בתחום החלפים: מה שלא יהיה על המדף לפני המלחמה – לא יהיה במלחמה. מתחילת כל לחימה תמך מצל"ח בכוחות הלוחמים על מנת לתת מענה מיידי רציף ואפקטיבי. התמיכה כללה בחינה מקרוב של הצרכים ושל הפערים, מתן מענה מהיר לבקשות היחידות בכל שעות היממה, רכש מזורז ומתן מענה חלופי במידת הצורך, תוך דחיפת הציוד למרכזי אחזקה, סדנאות קדמיות ונקודות הערכות הקרובות לשטחי הלחימה.
בעת הכרזה על כל מבצע, נפתחו חמ"לים במפקדה ובבה"חים, ובוצעה פעילות במתכונת של "ניפוק לבית הלקוח" בכל השעות שנדרש ובאמצעים אורגניים של מצל"ח.
על אף המצוקה הכספית במהלך השנים האחרונות, הוסיף מצל"ח לפתח כלים מתקדמים. כלים אלה איפשרו ביצוע מהיר של הערכות מצב מול אין סוף תרחישים משתנים, וזאת במגמה לספק מענה אופטימאלי לכוחות הלוחמים.
במסגרת אירועים אלו נערך מצל"ח לתת מענה בחלפים לכל הכוחות שהשתתפו בלחימה, לרבות פעילות באיסוף שלל ע"י היחידה לחיפוש שלל, הכפופה למצל"ח.

תיאום מוקדם בין גורמי מצל”ח לבין גורמי החימוש בפקמ”ז ובפד”מ, איפשר השלמה יזומה של החט”מרים והסדנאות באזח”ע ובאיו”ש, ניפוק אופני רנפלט (נגד תקרים) ואופנים ליחידות השטח וכן בנייה ורענון של 5 ערכות ח”ח סופה ואביר לטובת הכוחות. הציוד הרב שנופק בהיערכות המוקדמת במהלך חודש יולי 2000, לקראת ההתמודדות, סייע רבות לחטמ"רים במתן אחזקה עם פרוץ האירועים.
אירועי "גאות ושפל" – 2000
מצל"ח נתן מענה רציף לפקמ"ז, פד"מ וליחידות עם ההכרזה על "גאות ושפל", באמצעות חמ"לים שנפתחו במפקדה ובבה"חים. כדי לספק מענה מיטבי ומיידי ליחידות, מצל"ח פעל במתכונת של ניפוק לבית הלקוח בכל השעות שנדרשו, גם על בסיס אמצעים אורגניים של מצל"ח ורכב יחידתי.
במסגרת אירועי גאות ושפל גבר הצורך במתן מענה של אספקת חלפים למוסכים משולבים. הוחלט על הקמת יחידה מוגדלת, , שתתן מענה לאספקת חלקי חילוף, קידום של אספקות ציוד הבא מייצור וכן ביצוע בקרה על ציוד לאחר ביצוע תיקונים. היחידה תוקננה, אויישה, צויידה באמצעים הדרושים ולאחר שגובשו תורת לחימה ושיטת הפעלה אף ביצעה אימון הקמה.

מבצע 'חומת מגן' - 2002

לפני המבצע פעל מצל"ח באינטנסיביות לקידום רכש ואספקות. ועבר לעבוד באינטנסיביות כבר באותו סוף שבוע. הגישה היתה טוטאלית. כדי לשפר את הקשר עם היחידות הלוחמות, אימצו בסיסי מצל"ח שבמרחב את האוגדות שבמרחבן. כל בה"ח אימץ אוגדה ועם פרוץ המבצע, החל מצל"ח לתת מענה מיידי ליחידות, על מנת לאפשר להם להגיע לכשירות מקסימאלית ולהבטיח זמינות הכלים לכל אורך המבצע, תוך קליטה של שלל רב, שהועבר למצל"ח כתוצר מפעילויות הכוחות בשטח.
במהלך המבצע בוצע ניפוק מוגבר ליחידות באמצעות דחיפת תספוקת, שנדרשה ע"י האוגדות וסדנאות היחש"מים לנקודות המפגש שנקבעו. כל פעם שהיה צורך בציוד, הנושא טופל מיידית. מלאים קודמו לשטחי כינוס באותם פריטים שהיקף הצריכה יותר משמעותי, כדי שהזמינות תהיה יותר גבוהה. כדי לעמוד בצורכי היחידות, זורזו התהליכים שאיפשרו להעביר אמל"ח ליחידות הלוחמות: זורז תהליך השיקום בבימ"לים של מצל"ח, זורז השיקום במש"אות וזורז רכש ייצור מקומי בהקפה. מצל"ח זכה להערכה רבה ובהכרה שזה גוף רלוונטי, תומך, מסייע ויוזם. מבצע 'חומת מגן' מיצב את מצל"ח בצורה טובה.


 ביקור הרמטכ"ל, רא"ל בוגי יעלון, במצל"ח בבה"ח מרכז, בנוכחות מפקד מצל"ח, אל"ם גלעד רז ורס"ן חביב פילוסוף, שנת 2004

מבצע 'קשת בענן' – 2004


מצל"ח נערך לניפוק ולדחיפת הציוד ע"י בסיסיו. נשלחו אמצעים כגון צל"מ, כבלים, אמצעי גרירה וסוללות. עקב שינוי מערכות ניהול המידע הלוגיסטי, יישום מודול האחסנה (מאמץ) בתוכנית הERP- והחשש מעיכובים בגין החלפת הטכנולוגיה, הוחלט שיבוצע ניפוק ידני, כאשר הזנה למערכת תבוצע לאחר מכן.

מבצע 'ימי תשובה' – 2004

לטובת מבצע זה סיפק מצל"ח חלפי רק"מ, סוללות, חלפים לרכבים, כלי עבודה למזקו"מ ועוד. מצל"ח דחף לשטח את החלפים והאמצעים, ווידא בכל שעות היממה את הערכת המצב החימושית של כוחות האחזקה. כל מערכי מצל"ח תמכו במבצע זה, החל בחמ"ל מצל"ח, בה"חים ומפקדות. נציגי מצל"ח ערכו ביקורים בכל הדרגים ובכל אתרי העבודה כדי לוודא רמת תפקוד מיטבית.


 ביקור ר' אט"ל, האלוף אודי אדם במצל"ח, בה"ח דרום, שנת 2005





ביקור שר הביטחון, מר שאול מופז וסגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי במצל"ח, בה"ח מרכז, שנה 2005



 ביקור הרמטכ"ל, רא"ל בוגי יעלון ור' אט"ל, האלוף אודי אדם במצל"ח, בה"ח מרכז, שנת 2005

מבצע ההינתקות – 2005

מצל"ח נערך להכין את כלל הכוחות, כולל כ"א שנשאר ביחידותיו ולא הוקצה למשימת ההינתקות, למשימה מורכבת זו הן ברמה המקצועית והן ברמה המנטאלית. כמו כן אופיינו משימות ההינתקות למעט גדוד ליא"ל, שהיווה גרעין מוסדר, כמשימות לא מתוכננות שדרשו היערכות מהירה למתן מענה מיטבי, (כגון: סיוע לוגיסטי, חמ"ל, פירוק מתחם רעים).פעילויות רבות בוצעו טרום ההינתקות כדי להגביר את המודעות בקרב אוכלוסיית המשרתים שנשארו לעבוד במצל"ח במסגרת ההיערכות הכוללת ביחידה, הירתמותה והשתלבותה במשימת ההינתקות. לאור העובדה שכשליש מאנשי הקבע והקצינים יצאו לשטח לביצוע הפינוי, והיחידה נשארה לפעול עם סד"כ מצומצם, נבחנה המדיניות הקיימת מצל"ח בנושא התורניות בקרב אנשי הקבע, וגובשה מדיניות חדשה של חלוקת הנטל בתקופת ההינתקות שכלל שילוב נשים בביצוע התורנויות. החיילים והאזרחים השתתפו במאמץ הכולל ומילאו את מקום האנשים החסרים, כולל ניפוק הציוד שנדרש להתנתקות.

מלחמת לבנון השנייה – 2006

פעילות מצל"ח בזמן המלחמה התמקדה במתן מענה סביב השעון ע"י הפעלת חמ"לים ומשל"טים. כדי לצמצם את צירי ההספקה, נפתחו שני חלונות קדמיים לניפוק והחלפת זיוודים, כלי עבודה ואביזרים. במהלך המלחמה יושמה התפיסה השירותית של ניפוק ציוד עד בית הלקוח, ובמסגרת המלחמה נופקו אלפי כלי נשק וחלפים באמצעות מאות משאיות עמוסות שהגיעו עד ליחידות. כדי להתגבר על המגבלות בצירי ההספקה לכוחות שנמצאו בתוך לבנון, הוקם צוות שטיפל בניפוק אנרגיות באמצעות אספקה בהיטס. גם במלחמת לבנון השנייה הופעלו צוותי פינוי שלל מהיחפ"ש (היחידה לחיפוש ופינוי שלל). עקב סדר הכוחות המוגבל ששותף בלחימה, תחום החלפים במלחמה זו לא היה במרכז הפעילות האט"לית. למרות שמצל"ח ניפק בהצלחה את כל הציוד שנדרש, עדיין הניב תהליך הכניסה למלחמת לבנון לקח ברור, לפיו "בכל מקרה דומה – יש להפעיל במצל"ח נוהל מלחמה".

 מבצע 'עופרת יצוקה' - 2008

עם פתיחת המבצע, הופעל מערך שליטה ובקרה של מצל"ח על בסיס חמ"ל מרכזי בענף ההפעלה וכן הופעלו זירות, משל"טים וחמ"לים בענפי המטה, בענפי הרכש ובבה"חים צל"ם אישי וצל"ם בק"ש נופקו למסגרות המילואים, שגויסו אף הן למבצע.
סדנת 'צאלים' שמשה כסדנה קדמית למסגרות הצח"מים (צוות חטיבה מוגבר) והיתלו"ם (יחידת תקשוב לוגיסטית מרחבית). באמצעות בה"ח דרום, הפעיל מצל"ח חוליות דחיפה של ציוד וחלפים באופן שוטף לסדנת צאלים ולצח"מים. בבסיס 'שדה תימן' נפרס מל"ן (מתחם לוגיסטי) וצוותי היחפ"ש (יחידה לפינוי שלל) פינו שלל במסגרת המבצע ולאחריו.
במעבר מרגיעה לחרום, שהוגדר כ"תחילת התמרון ומאמץ האש", גויסו אנשי המילואים, גובשו תהליכים לניפוק עבור המבצע, זורז רכש משיקום ובוזר ליחידות.
החל מהיום השני למבצע פעלה בשטח חולית חצ"ב (חקר צריכה ובקרה) ופעלה לקיצור וזירוז תהליכים של החלפת ציוד וכלי עבודה, הספקת חומרים לאחזקה ליחידות הלוחמות בכל נקודה, שאליה היה ניתן להגיע במהלך הלחימה. החוליה קישרה בין היחידות לצח"מים ולמל"נים וכן לענפי מצל"ח. כל נושא או בעיה, שהועלתה במהלך הלחימה, נפתרה בזמן קצר. פעילות החוליה היוותה מכפיל כוח של מצל"ח בשטח.
מצל"ח פעל סביב השעון לצורך שמירה על היכולות לתת מענה לכל תרחיש בלחימה בתחום החלפים.
עם תום המבצע, החל מצל"ח בסימולציות מלאים ובתמיכה בהחזרה לכוננות וכשרות, החל בשחרור אנשי המילואים, בסגירת והחזרת המל"ן מ'שדה תימן' למצל"ח. עקב הצורך בחלפים, שהוגדרו כפריטים קריטיים, נערך מצל"ח לקליטת מיגוני גחון לרק"ם.
במהלך המבצע הגיעו 25,135 בקשות לציוד ומתוכן אושרו 18,783, המהוות כ-75% מסה"כ הבקשות. נופקו כ-20,100 ניפוקים עד ליום 21 בינואר 2009.
במהלך המבצע פונה והוחזר משטח הלחימה בלאי וכושר הנמוך למצל"ח, והשאר הוחזר ליחש"מ הדרומי ולמש"א. העלות הכוללת של הבלאי והכושר הנמוך נאמדה בכ-80 מש"ח.
במהלך המבצע הוכיח מצל"ח את יכולותיו. הכנת המרכז בשלוש השנים האחרונות באימונים והערכות בכל הרמות בהתאם לתרחישים שונים לצורך מתן מענה אפקטיבי ויעיל ליחידות הלוחמות במתאר עימו"ג (עימות בעצימות גבוהה), ושיטת התספוקת של החלפים באו לידי ביטוי בשעת מבחן. השיטה הביאה לחיסכון בהובלות, אגירת חלפים בכושר גבוה ושיפרה את רמת זמינות המלאי ליחידות הלוחמות. רמת הכשירות הגבוהה בתחום החלפים השפיעה על רמת הכשירות והזמינות של הכלים ושל ציוד הלחימה. ממשקי העבודה והשת"פ של מצל"ח עם גורמי האחזקה, גורמי החוץ, פד"ם ומכלול האחזקה באט"ל הוכח כמוצלח ואף ראוי לציון.

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים