דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אלוני זמורה ימים של אשמורת פרק ט מכתבים ואגרות למשפחות

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 29/11/2013

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 1980


דליה יקרה שלומות!

את זוכרת שקבלנו שנה טובה מירדנה  xxxxxxxxxxxx ולא ידענו ממי זה? ובכן, זה היה  xxxxxxx שלי בגדוד (עכשיו אנו אבלים, אבל בגבורה!).  הייתה לי הזדמנות להיפגש אתו מספר פעמים ואף לשוחח אתו, בעתות רגיעה ובעתות קרב.  הוא היה אדם נהדר, בעל נפש רגישה ומבינה והכיר כל אחד אישית בגדוד.  הוא היה ממש אמיץ וגיבור ושלט בגדוד בקור רוח מוחלט. מסרי זאת לשלמה ורחל חנן שהכירו אותו היטב. למרות הכל החיים חייבים להמשיך ונאלצנו לחזור לשיגרה.

שלך,         אלוני.

 

  הצנזור מחק בדיו שחורה את פרטי הזהוי של משה אגוזי, המג"ד, שהמוראל לא ירד, שהאישה בקבוץ לא תדע, לפני שיזהו, ירשמו ויקטלגו.

  כתבתי מכתב לירדנה. מעולם לא שלחתי אותו אליה:

 

  ירדנה הגיבורה,

  משה אגוזי שלך מת.  הוא הגן על המולדת, הוא שמר על חייליו, הוא ניסה לשמור גם על חייו:   -   -  "הייתה לי הרגשה שאפצע,"  אמר  "אבל לא עד כדי כך…"

  הוא ניסה לשמור על חייו לא רק למען המולדת, גם למענך. למען הילדים, למען הדשא המטופח של אחה"צ בקיבוץ, כשאתם יושבים על כסאות הנוח, מתבוננים בשקיעה,  כשהפרחים הצבעוניים – אמנון ותמר, דליות וכריזנתמות לפי עונתם חוצצים בין בית לבית – בין שכול לשכול.

  חוץ מתמונות אחרונות ומילה אחרונה, לא היה לי מתת בשבילך.  אוזנך כרויה בצמא לעוד מילה, אולי הסוף ישתנה. אולי הוא ידפוק בדלת ולילות ארוכים של ציפיה, של כאב, של ימי זכרון בבית-הקברות, בחורשה שבמורד הגבעה, עם עוד אלמנות, אמהות, חברות וחברים לנשק שמתמעטים בכל חג ובימי זיכרון.

 כאילו הכאב כבר איננו, כאילו אין ציפיה לדלת שתפתח. וטכסי הזיכרון בחדר האוכל והעלמות בלבן, שקוראות כתבים ושירות חטאי-נעורים, שזכו לראות אור מנבכי מגרות – במסגרות שחורות.  כל היפים, הטהורים, הזכים, משוררי הפיוט והרגש, נפלו ואינם. הפכו להיות פרקי ספרות המסופרים בפאתוס בפי עלמות חן, בימי זיכרון. 

 והשכול,  ירדנה, הוא רק שלך.  הבדידות, הלילות הארוכים והקרים, הרגליים הקפואות בחורף,  אין מי שיחבוק אותן חידלון היום – יום בעבודה, בחדר האוכל, בערב, בשקיעה, עבור מה? עבור מי להיות חזקה? לחייך, לנחם את השכנה ששיכלה את בנה, בכורה.  לראות את האחרים חוזרים מהמלחמה, צוחקים, מנשקים, אוהבים ושוכחים. כאילו לא הייתה.

 היי חזקה, ירדנה, הסתירי את הכאב. אינך יכולה לדרוש מהאחרים שותפות.  עד כאן!  ולא יותר, כל השאר שלך הוא ושלך יישאר

                                                                                                שלך    אלוני 

 

  שבת בבוקר.  השמים עדיין כחולים וצחים וקרים.

 במעלה התל התלול בו אנו נמצאים כבר למעלה משבוע, מטפסת מכונית "וולבו" לבנה וארוכה.  צפינו בסקרנות לעבר "המטורף" המעז להגיע אלינו עם רכב שכזה. כשהמכונית הגיעה אלינו, רצנו לקראתה.  מתוכה הגיח גבר לבוש אזרחית, כבן חמישים.

   "לא רצו לגייס אותי, כי אני לא בכושר".  אמר בהתנצלות,  "אז החלטתי להביא לחיילים שלנו כל מה שאני יכול". 

הוא ניגש לדלת האחורית של המכונית, פתח אותה כלפי מעלה וקרא: 

-          "חבר'ה, בואו קחו כל מה שאתם רוצים. מרק חם יש פה, עוגות, גלויות צבעוניות, גרביים, רק תקחו".   התחנן.

-          "כל הכבוד, כל הכבוד!"  נשמעו קריאות שמחה. זו הפעם הראשונה, מאז החלו הקרבות, שטעמנו מזון טרי, שלא ממנות קרב. החגיגה הייתה גדולה.  

  שתינו מהמרק החם, בחרנו כמה זוגות גרביים להם השתוקקנו, דברי מתיקה וגלויות על מנת לשלוח הביתה.

       "ועכשיו, מהר ותעזוב את המקום לפני שיתחילו ליפול הפגזים, מהר, הסתלק מכאן, חבל על הוולבו".  ציווינו עליו.

רק לאחר שמילא את ידינו מכל מה שהיו לו, נכנס לרכבו והחל חוזר על עקבותיו. לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים, ראינו לתדהמתנו שהוא נע לעבר הכפר "אום בוטנה", שטרם טוהר.  החילונו צועקים לעברו, אולם לשוא.  מישהו שלף תת מקלע והחל יורה מעל למכוניתו.  למזלנו הוא שמע את קולות הירי, נעצר, נסוג לאחור וחזר לכיוון הכפר "ג'אבה" שבידי כוחותינו.  ברגעי הפנאי הבודדים, השתדלתי לכתוב גלויות הביתה, לעתים שתיים ואפילו שלוש ביום. השתדלתי לכתוב גלויות מרגיעות, שלא תבטאנה את החוויות האמיתיות שחוויתי.  רק כתב היד היה מסגיר אותי מידי פעם. כתבתי באותיות גדולות, הן היו  מחוברות, גליות  ורוטטות. האם דליה מפענחת את הלכי רוחי ואת סערת הנפש?    האזרח, עז הרוח, שלא שאלנו לשמו, השאיר בידינו מספר גלויות.  התיישבתי בתוך תעלה ליד הבונקר וכתבתי בגלויה של "הועד למען החייל", שבועיים לאחר גיוס הפתע.  הפעם הפניתי אותה לשני ילדי:

                       

                                                 שבת, סוריה, צהריים 20.10.73

 

  אורית ואמיר יקרים שלומות!

  בכל יום, בין השעות 14.00- 15.00, חולפים שני מטוסים שלנו מעל למערכים הסוריים הנותרים ומסמנים בשובליהם את האות   V  (נצחון) בשמיים.

  דוגמא זו ממחישה את הרגשתנו העכשווית ושל כל כוחות השריון בכל הגזרה הסורית.  ברגע זה אני בתקופה של רגיעה, ואם לא המלחמה וקולות הנפץ, שברגע זה רחוקים, אפשר היה לעשות פיקניק.

  אני משתדל לשמור על עצמי עבורכם ועבור אמא ומקווה להתראות בקרוב. 

כתבו!!   

      שלכם אבא אלוני.

  ביומים האחרונים קבלתי מספר רב של מכתבים מתלמידותי ורק שניים מהבית.  הצורך לקרוא את המכתבים עוד ועוד הוא כמעט בלתי רצוני. כיס החולצה גדוש במכתבים ובכל רגע של חניה הוצאתי את הצרור וגיליתי את המילים מחדש. הראשון היה של בתי הבכורה אורית בת  השתים עשרה:

 

לאבא היקר!

    משרד החינוך החליט שלומדים מחר, יום רביעי ויום ששי.  חזירים!  בהיסטוריה נתנה לנו המורה 25 "שאלות הזדהות עם שנות המדינה".  כל פעם שהמורה הזו נותנת שעורים, היא אומרת, שהעבודה היא לא יותר מעשרים דקות  שתעשה את זה בעצמה בעשרים דקות.  קיבלנו ממך היום 4 מכתבים.  נורא, נורא שמחנו שאתה בריא ושלם.  תשתדל לבוא לברית של התינוק של דני. אני אנסה לתאר לך אותו:  "שער שחור, כל שערה באורך של שני סנטימטרים, עיניים צרות, בינתיים תכלת בהיר.  פה קטנצ'יק ושפה עליונה בולטת מעט, ראש עגול, קטן ותאבון עד לב השמים." הוא צורח כל הזמן ואוהב נורא מוצץ.  כל הזמן הוא משפשף את הפנים וכבר קילף לו את כל הפרצוף.  כל פעם שאני מכניסה לו  את המוצץ לפה, אני מפחדת שהוא יחנוק אותו. הוא יותר גדול מהפרצוף שלו.

  תמונה של הבית:

  כל התריסים סגורים וכל האורות האפשריים מכובים.  הטלוויזיה פתוחה ובוקעת משם ערבית שמגעילה את כל שומעיה היהודים.  ביבי (הכלב), כרגיל, שוכב ומידי פעם מחליף פוזה. לפעמים הוא מיילל מתוך שינה.

  אמיר יושב על כסא הנדנדה וקורא את הספר "עזית בארמונות קהיר".  הספר כל-כך מותח אותו עד שאינו יכול לכתוב לך מכתב (בעין אחת הוא צופה בטלוויזיה).

  אימא יושבת ליד השולחן הגדול כותבת לך מכתב. בחלקה צופה בטלוויזיה, בחלקה חושבת ובחלקה כותבת. אני עושה מיליון דברים ועוקבת אחרי דיירי הבית. בזמן האחרון אני מנגנת המון באקורדיון, לפחות שעה ומשהו ביום.  סדר היום שלי הוא כזה:

  בבוקר קמים בלי חשק והולכים לביה"ס, שם לומדים, גם כן בלי חשק, ביחוד בחג. הכי נהנים בהפסקה בצהריים, עושים שעורים והולכים לדבורה לראות את התינוק החמוד והיפהפה.  רק בימים שיש לפניהם היסטוריה, אי-אפשר ללכת לשום מקום כי היא נותנת המון, המון, המון שעורים.  בטלוויזיה מודיעים עכשיו על הצלחת התכנית שלי: 

  "כוחות צה"ל פועלים עתה בגדה המערבית של תעלת סואץ."  אגב, אתה טעית כששייכת את התכנית שלי לאמיר.  גולדה מאיר משבחת עתה את צה"ל, את כוחו, את רוחו ובכלל את העם כולו ואומרת שתודות לכם ננצח ונשיג שלום. ובקשר לחלק השני של משפטה – אני מפקפקת.

  אמיר נרדם על כסאו והולך לישון.

 

  גולדה מאיר שולחת לכם ברכה חמה.  היא גינתה עכשיו את כל הארצות שעוזרות לארצות ערב, בעוד אנו עומדים על נפשנו.  היא שכחה את הארצות העוזרות לנו.  הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, נוער נאום ואומר שהם הפריכו את השמועות שאנו לוחמים טובים מהם.  הוא ממשיך ונוער שהם מוכנים להפסקת אש רק בתנאי שנחזור לגבולות 67.   נדמה לי שהוא חולה בכלבת:  כל הזמן צורח.  המשקפים שלו כמעט נופלים.  לכבוד נאום טפשי זה קיבל תשואות רמות מעמו. הוא מאושר, הוא תוקף בחריפות את ארה"ב. הוא רמז שהעולם הערבי בכוחו לתת ובכוחו לשלול.

  בסוריה פחות מסוכן מאשר באזור תעלת סואץ ואני שמחה שאתה שם. היום יש "מניקס" בטלוויזיה. אם תמהרו עוד תוכל לראות את "איירונסייד" בבית.  מחר אנו לומדים רק שעתיים.  ממילא לא יוכלו להעסיק אותנו הרבה, אז למה אנו באים בכלל לביה"ס?

  בטלוויזיה אומרים עתה, שאתם משועממים ואם נשמע קול ירי זה רק לנסות את הכלים.  מראים כפרים דרוזים שלווים שבהם מתהלכים חיילינו.  הדבר המצער היחיד הוא שההר המפורסם והלבן בישראל נמצא בינתיים בידי הסורים.  בטלוויזיה מראים חיילים מצריים נכנעים והתקדמות מהירה של כוחותינו. נדמה לי שאין לי יותר מה לכתוב.  זה המכתב הארוך ביותר שכתבתי מעודי.

                                                                                                            אני מסיימת עכשיו,       להתראות במהרה,  מאורית.

 

 

  אורית שלי, כה היטבת לתאר את השיעמום האלוהי של הבית הרחוק והטוב.  הלואי והייתי עכשיו למרגלותיך על השטיח החום והשעיר, מלטף את שער פרוותו של "ביבי" הזקן וחסר השיניים.  משפחה של שני ילדים וכלב…

  הגלויות ששלחתי אליהם, לא הסגירו את הלם הקרב ושאון התותחים והטילים:  "אני מרגיש מצוין!  ההרגשה טובה ואין כל מקום לדאגה!  אמיר יקר, אני מאד מתגעגע ואני מבטיח לך שבחג הסוכות הבא נבנה סוכה יפה ביחד.  אתה עכשיו הגבר במשפחה ותשמור על אורית ואימא."

יקרים ,

  כבר שבוע עבר מאז נפרדנו ועדיין המלחמה בעיצומה. מצבי ומצבנו מצוינים. יש הרבה מאד חוויות שנספר ונספר עליהן כשאחזור הביתה.  היו כאן הרבה מעשי גבורה, אני בריא ושלם ומרגיש מצוין.  כיתבו!!  עד עכשו טרם קבלתי מכתב מכם.  אוהב. בינתיים קבלתי מכם את שתי החבילות והמכתב עם ה - 50 ל"י.  אני ממתין למכתבים נוספים בקוצר רוח.  מרגיש טוב מאד ואין בעיות.

ד"ש ונשיקות.

-

  …מסרתי לכם ד"ש ברדיו.  הכל בסדר, בינתיים. קבלתי רק מכתב אחד.  אתמול  בערב קבלתי את החבילה שלך עם הגלויה ושמחתי מאד.  אין צורך בשלב זה במשלוח חבילות נוספות, פשוט אין היכן לשים אותן.  קבלתי גם מכתבים מתלמידותי בביה"ס.  כתבו לי הרבה מכתבים, זה עוזר לשמור על מוראל גבוה. בכל פעם שבאה מכונית האספקה אנו עטים עליה כדי לקבל ולשלוח מכתבים.  מספר המכתבים, שהחבריה מקבלים בימים האחרונים, מתקבל על הדעת.  אני משתדל לשמור על עצמי, כתבו לי איך המרגש אצלכם.

  …שמחתי לשמוע שכתתה של אורית נרתמה למאמץ הכללי.

 

 

שלכם אבא.

  …היום עבר עלינו יום של התארגנות מחדש.

  …אתמול התפללנו, לא פעם, את תפילת הדרך, שהייתה בתוך ספר תהילים קטן שהרב הצבאי פירון חילק לחיילים.  הייתה לתפילה זו משמעות מיוחדת ולכל מילה היה משקל.

  …קראתי את התפילה לחבריי החיילים וכולם בלעו כל מילה בצמא (כדאי לעיין בה ואז תביני באיזה מצב היינו…)  עכשיו מצבנו מצוין.

להתראות…

  אינני רואה בזמן הקרוב סיכויים לחופשה, אולם המוראל גבוה ומצב הרוח איתן.  אמיר, אשמח לקבל ממך מכתב ואפילו עם "שגיאים…"  …אורית ואמיר, כתבו לי הרבה ושלחו גם ציורים שלכם.  כאן כל אחד מתפאר בכשרונות שיש לו וגם אני רוצה בכך.  בדף קרבי מה - 8.10.73, שהגיע אלינו, חיפשתי מידע על הקרבות שהתרחשו. במקום המידע מצאתי פניה נרגשת של הסמח"ט אל חיילי החטיבה ועוד כתבה טפשית בשם "חזרנו לגולן"… שנסתיימה במשפט הפרזולוגי: "אש", נשמעה קריאת המפקדים,  עשרות קנים פלטו בעת ובעונה אחת מטחי ירי הבאים לומר:  "אנחנו שוב כאן".

 

הסמח"ט כותב בין שאר דבריו:

  "חיילי החטיבה ומפקדיה…  לא אנחנו פתחנו באש.  אנו מחזירים מלחמה  שערה… עתה, לאחר שלושה ימים של קרבות  קשים, חזרה עוצמת המחץ של צה"ל ושריונו – עוצמה שתכניע את צבאות הפולשים.  עוצמה שתביא, אולי בדרך זו, את מנהיגי מדיניות ערב אל שולחן דיוני השלום. "כבעבר, כן גם הפעם, גילו חיילי החטיבה, רוח התנדבות האופיינית לנו, מעל ומעבר.  ההתיצבות לקריאת החרום היתה מהירה וכמעט מלאה.   כמו בעבר, כן גם עתה, יצאנו למלא משימה קרבית הטומנת בחובה סכנה.  תוך יממה בלבד מן השעה שנקראנו לדגל, נמצאו כבר יחידותינו בקו החזית הראשון ובמגע עם שריון האויב. כמו בעבר, כן גם הפעם, היתה ידינו על העליונה. אלא ששילמנו בשל כך מחיר יקר, -  קורבנות נוספים לרשימת חללי החטיבה."

"נרכין ראשנו בדומיה לזכר הנופלים. נישא זכרם בגאון וביגון."

   

   סגן מפקד החטיבה.             

  - "הנופלים שטרם נפלו מרכינים לך את ראשם – סמח"ט." חשבתי לעצמי לכשקראתי את האיגרת. "אינני מאמין שאתה כתבת את גיבובי המילים האלה.  זהו בטח איזה פקיד, ג'ובניק שמעולם לא היה בשדה הקרב, שחתם בשמך ובטוח שגם לא שאל רשותך. "אותו פקיד משתגע להרכין את ראשו בטרם עת ובעיצומה של  הלחימה.  מצטער, אנו עסוקים    מידי מכדי לעסוק בזכרון וביגון".

  אין אינפורמציה, יש ערפל קרב.   בעלון אחר, שיצא על ידי קצין חינוך ראשי, מצאתי את הקטע הבא הקשור בגיזרה שלנו:

  - "היום הרביעי: המשך שלב הכתישה.

  בתום ארבעה ימי קרבות, כותש צה"ל את צבאות האויב, אשר פתחו במלחמה.  העורף ממשיך בחיים תקינים. העולם היהודי מגלה הזדהות עם מאבקה של ישראל".

  "על פשעי דמשק":

- "בתום ארבעה ימי קרבות נשבר עמוד השידרה של הצבא הסורי הנלחם עתה על נפשו, כאשר צה"ל בעקבותיו.  הצבא הסורי, אשר תקף, תוך תאום מלא עם הצבא המצרי, נהנה לזמן מה מן עדיפותו המספרית ומיתרון ההתקפה". "כוחות סוריים חדרו בשלוש גזרות וכוחותנו נאלצו לסגת באופן חלקי.  תוך התמודדות כוחות הקו הראשון עם הכוחות הסוריים העדיפים, הגיעו כוחות המלואים אשר גוייסו עם פרוץ המערכה".

 "והמערכה קבלה מיפנה.  צה"ל פתח במתקפת נגד אשר הדפה את האויב אל עמדות המוצא של ערב המלחמה.  תוך כדי הלחימה רוסק רובו של מערך הטילים הסורי.  השריון הסורי הולך ומוכרע.  כוחות הקרקע מזנבים בכוחות הסוריים כאשר מהלכי כוחותנו מוכתבים בין היתר על ידי תוואי הקרקע. הצבא הסורי , הנלחם עתה על נפשו, משלם את מחיר פשעיו מאז ימי ההפגזות מעל הרמה ועד תקיפת כוחות ישראל ביום כיפור".

 

  גם בעלון השני של החטיבה נכתב:

 "נשבר עמוד השדרה של הצבא הסורי", אולם הפעם, האיגרת יותר מאורגנת ופחות פרזולוגית. יש בה  גם אינפורמציה חשובה אודות התשלומים שהאשה והילדים יקבלו בזמן העדרותך, אל דאגה, יש מי שדואג למשפחתך":

"העורף איתן – חזית חזקה תלויה, בין היתר, בעורף איתן.  לשמחתנו העורף שלנו מוצק.  אמנם הדאגה והגעגועים מלווים את בני משפחותינו, לא נוח להימצא באפילה.  צפירות האזעקה,  שלשמחתנו הן צפירות עקרות, מטרידות, אבל בסך הכל באמת לא נורא". יש אפילו בירכת מזל טוב אנונימית "להולדתם של הבנים החדשים – בני החטיבה". - מה על הבנות? חשבתי.

  בעלונים של מפקדת פיקוד צפון, שנקראו בשם "מחץ", היומרות הן פחותות ומשום כך, מדברות אל לבי. יש שם תצלומים ורישומים, תאורים מפי חיילים שנלחמים בחזית, סיפורים אנושיים על אנשי השריון, הרפואה והחרמש ופכים קטנים מהעורף.

  אחד העלונים פתח בכמה משפטי פרוזה שהטיבו לבאר במלים ספורות את שהתרחש:

 

"אין אנו רוצים במלחמה, אך נלחמים אנו לחימת גבורה כדי שלא תהיה עוד מלחמה:"

"שסביבנו טרשים שותקים ורכסים נישאים.

ציפורי הפלדה עטות – צוללות ונוסקות…

שריוני הפלדה נעים בתנופת מחץ קדימה…

ואדם היכול לה רמה – ברמה!".

 

 

 אלוני מימין, עם "דוחה" המכונאי, אלוף מקבלי המכתבים

             
 דוחה מתפאר במכתבים שקיבל

 

עלון מלחמה של מפקדת פיקוד צפון שהופץ בין ללוחמים - מצאתי בו רישום של גיסי האומן דן לבני.

 

 

רפול העלה לדרגת תת אלוף, בסוף ימי הלחימה הוציא איגרת ללוחמים

 

 

 

מפה כללית של המובלעת                                   

סוף פרק י'.

 

חיפוש מידע

כניסת חברים