[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

סאל זרחיה דוד זל

סא"ל זרחיה דוד ז"ל, התקופה: 1967-1973

מאורעות מרכזיים בתקופה: מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.


בתפקיד מחש"פ דרום כיהן סא"ל פינקו אברהם וכמפקד היחש"ם כיהן סא"ל זרחיה דוד. עם כניסתו לתפקיד ניתן היה לראות כי הטיפול בפרט הינו נר לרגליו של סא"ל דוד זרחיה ז"ל. מ. יחש"ם שיודע לרדת לפרטים כגון כמות שעות שינה של חיילי היחש"ם, מצב משפחות אנשי הקבע וכו'. חיילי היחש"ם באותה תקופה כינוהו "דוידסקו" וראו בו כאבא שני.

"עם הגעתי ליחש"ם, רואיינתי ע"י זרחיה, מפקד היחש"ם. כבר בפגישה הראשונה עם המפקד הבחנתי שהוא מאוד אנושי. בראיון הוא התעניין מאוד בנושא הבית ובפרטים הנוגעים לחיי האישיים. היחש"ם היה נראה כמו מעברה. עבדנו תחת קורות אזבסט. לאחר הראיון שובצתי בסדנת הרכב כמכונאי רכב. התכונה המיוחדת שבלטה אצל מפקד היחש"ם הינה היחס האנושי כלפי החיילים. מידי חודש הוא היה מבצע מסדרי בוקר במגורי החיילים ע"מ לוודא כי כל החדרים מדוגמים ונקיים. כמו כן היה בודק ומקפיד על ההגיינה האישית של כל חייל וחייל ומתעניין בשעות השינה ויורד לפרטי פרטים בכל הנוגע לציוד אישי ע"מ שלא יחסר דבר, מרמה של סכין גילוח, מברשת נעליים, שמיכה והלבשה תחתונה. זרחיה דוד היה אבא לחיילים. האווירה ביחש"ם הייתה אווירה משפחתית, הייתה אחווה בין האנשים והרתמות למשימות שנדרשו." מתוך דבריו של רנ"ג (במיל') יוסף בן אלוש.

סא"ל זחריה דוד ז"ל האמין בטיפול בפרט ע"י מפקדים אך מנגד האמין במשמעת צבאית נוקשה ללא פשרות. בתקופתו האמין מ. היחש"ם גם בתרומה לקהילה בשילוב עם משימות אחזקה.

"זו התקופה שהיחש"ם התחיל לשגשג הן מבחינת משמעת, והן מבחינת טיפול בפרט. הדאגה לפרט התבטאה בכך שהיחש"ם קלט נוער שוליים מהעיר. הנערים היו מגיעים בהסעה מאורגנת, קיבלו ארוחת בוקר, ועבדו בסדנאות בכל המקצועות ע"מ  לשקמם. תופעה נוספת באותה התקופה הייתה חתונות ביחש"ם. אני התחתנתי ביחש"ם. החתונה לא הייתה פרטית. לחתונה הוזמנו משרתי קבע וחובה, החופה נערכה ע"י משמר כבוד עם קידונים, רב צבאי, וזמרת שהוקצאת מחינוך פד"ם. בסדנת הרכב הוקם אולם אירועים. בסדנה בקסטינה הייתה חורשה שהוכשרה כגן אירועים. ההיערכות לחתונות לא פגעה בביצוע העבודה. עם תום החתונה, הכל חזר לקדמותו." מתוך דבריו של רס"ן (במיל') בנימין אדרי, שמש כרס"ר היחידה ולאחר מכן שימש כק. שלישות.

בפיקוד דרום רוכזו, לקראת המלחמה שלוש אוגדות שריון ועוד מגוון "כוחות" שריון מקובצים. מערך החימוש המרחבי כלל סדנא בסיסית במחנה נתן וכמה סדמ"רים, בהם בקסטינה ובאילת. משימות החימוש בפיקוד זה אמורות היו להיות רבות, כלומר, מעבר לביצועי גורמי החימוש בחטיבות של שלוש האוגדות; אלא שאותן בעיות מנעו גם כאן תפקוד מלא של מערכות החימוש אלה. מפקד היחש"ם דרום, סא"ל דוד זרחיה, פיקד בשעת חירום על הגש"ח. במהלך האלתורים להצבת גש"חים לאוגדות השריון, הפכו גורמי היחש"ם של סא"ל זרחיה, במיוחד סדמ"ר, לגש"ח מאולתר, אשר הוקצה לאוגדתו של האלוף אברהם יפה. אלא שציודו של "גש"ח" זה, לא היה מותאם למשימה בדגש על ציוד החילוץ ומספר כלי הרכב בעלי הנעה קדמית בו היו מוגבלים מאד, במיוחד בהתחשב בשטח בו נועדה לפעול אוגדה 31. האוגדה השניה שפעלה במרחב דרום הייתה אוגדת הפלדה  שנבנתה על מפקדת גייס ובסיסי ההדרכה שלה, ושהגש"ח המאולתר שלה נבנה על ציוד וסגל שנלקחו הן מן הסדנה הגייסית, והן, כפי שהראינו, מגש"ח. לאוגדה השלישית באותו מרחב, אוגדת עמוד האש, לא הוקצה גש"ח.

במלחמת ההתשה, סדנאות וכוחות החימוש התפרסו לאורך הצירים שהובילו לתעלה על קו הרוחב: בבלוזה, טסה, ביר תמדה, הג'ידי והמיתלה, במרחק של כ-30 ק"מ מהתעלה.

"שרתתי ביחש"ם משנת 1968 ועד 1979. התחלתי בתור מפקד אפסנאות גדודית, ולאחר מכן שימשתי כמפקד הימ"ח. מפקד היחש"ם סא"ל זרחיה דוד זכה לכינוי "דוידסקו". כשהגעתי ליחש"ם ראיתי את המחנה והזדעזעתי מהעזובה. החלטתי לברוח, אולם – החזירו אותי והביאו אותי למפקד. המפקד ראיין אותי וראיתי אדם בעל אישיות סוחפת, אדם עם כריזמה, אדם גדול, בנאדם לעניין, מפקד אמיתי, חזק, עומד במילה, אדם שמכבד את הבריות והבריות מכבדות אותו.  הוא היה משתתף במסדרי בוקר, הכיר את כל החיילים בצורה אישית בשמותיהם, ידע על כל בעיה של כל חייל והיה מעורב. במסדרים הוא היה מתחקר את החיילים, מתעניין ודואג למחסורם. שעות העבודה היו מצאת החמה ועד צאת הנשמה. דוד אמר "לא חכמה לתקן ולטפל בטנקים, החכמה היא לטפל בחיילים". אחד מהנגדים, עמי, היה צריך להתחתן ביום א' והמלחמה התחילה יום לפני. המפקד החליט שלא מבטלים את החתונה, וחיתן אותו במועדון בבסיס. מה שמייחד את התקופה של דוד, היא שהוא הגיע בסוף מלחמת ששת הימים, ועזב לפני מלחמת יום כיפור. היתה עבודה רבה בגלל השיקום שלאחר המלחמה.

בתקופתו, עסק בפרויקט שיקום של נוער שוליים שלימים נקראו נערי רפול. הוא דאג לשילובם בעבודה, בסדנאות, ובכך עזר לשיקומם. בתקופה שבה היה בחופשת שחרור, הוא גילה שבנו נמצא בלחימה, ואז הגיע סמוך לתעלה, והמתין 3 ימים עד לחילוצו של הבן. אזכור אותו כאחד המפקדים המרשימים שהיווה דוגמא אישית ומעבר היותו מפקד, היה אדם."מתוך דבריו של רס"ן (במיל') בכר אליהו, מפקד הימ"ח.

נפילת שבתאי (שבי) זרחיה ז"ל במלחמת יום הכיפורים:

3 חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים סיים סא"ל דוד זחריה ז"ל את תפקידו כמפקד יחש"ם דרום והעביר את הפיקוד לסא"ל ניניו אברהם, למרות זאת מצאנו לנכון להוסיף אירוע טרגי בחייו של מפקד זה באירוע במהלך מלחמת יום הכיפורים. 

"שבתאי הוא הבן של דוד זרחיה ז"ל ועליזה שתזכה לחיים ארוכים, עליזה היא אחות בעלי וגיסתי, שבתאי שהוא בנם הבכור שנפל במלחמת יום הכיפורים. שבי כך קראנו לו, היה אצלנו בן בית, בכל חופשה מהפנימיה הצבאית היה קופץ לביתנו לשחק שח-מט עם בעלי. הפעם אני מביאה את הסיפור שאביו, סא''ל זרחיה דוד ז"ל סיפר: כח החלוץ של לוחמי גדוד 66 טס בשני מסוקי יסעור מעל הריסותיו של מעוז "מצמד" בדרך לשדה התעופה בפאיד. שעה קלה קודם לכן יצאו שני המסוקים מהמנחת המופגז של בלוזה בגזרה הצפוניתבהפגזה הכבדה שירדה על המנחת, המריאו המסוקים, כשהם מיטלטלים בפראות בתוך גלי ההדף של ההתפוצצויות.  עם הכוחות שהגיעו דרומה דרך גשר הגלילים היה גם זחל''ם ובו הקשר עם בנו ברשת "גלמוד" נותק, והוא הרגיש שדבר מה איננו כשורה. הוא חש שהנה עומד להגיע היום ממנו ירא כל חייו. לקיים את הבטחתו לבנו, לחפשו ולמצאו במלחמה הקשה הזו, מלחמת אבות ובנים. שיירות ארוכות השתרכו עד שהזחל''ם שלו נעצר כעשרה ק''מ מצפון לעיר סואץ. בצומת "חבית" וציר "סרג". מפקדי הגדודים לא ידעו, ואולי לא רצו למסור לאב , היכן נמצא הבן. לפתע זיהה את הטנק של שבי לפי פאנל הברזנט עם ח' שחורה במרכזו . דוד הבחין שבטנק נמצא קצין אחר. "היכן שבי שאל בחרדה? איש לא רצה לענות עד שקצין חימוש סיפר לו ששני טנקים התהפכו בתעלה עם הדוברה שהשיטה אותם ויש חשש ששבי נמצא באחד הטנקים האלה. קצין החימוש לא היה בטוח וכולם ניסו להתחמק מדוד זרחיה. דוד החליט להרים טלפון ולקרוא לאמצעי חילוץ".

מאז ה-24 בחודש אוקטובר 1973 היה סא''ל דוד זרחיה ז"ל ,אביו של שבתי ,ממתין סמוך לגשרים ב"דוור סואר" לבואו של ציוד החילוץ שהזמין האלוף אריק שרון.שלושה ימים ארוכים המתין , מעכל לאיטו את הידיעה הנוראה שבנו איננו. אבד לו בנו יקירו. הבן שבתאי שכה חשש לגורלו מאז לידתו בארץ האהובה , הנכספת, הקשה ומרת הגורל הזאת. הוא ישב ימים שלמים לבדו על הגשר , לא אכל , לא שתה, רק ישב והרהר במר גורלו. דוד ידע שבנו נפל משום שלא היה מניח לפקודיו לטבוע בעוד הוא מציל את חייו מתהום המצולות . כזה הוא שבי שלי, וכך נהג בחייו כמו במותו. דוד ראה את המנופים הענקיים והצוללנים מגיעים, ואינם מצליחים למשות את הכלים הכבדים השקועים בבוץ. כבלי הפלדה העבים נקרעו כמו חוטים דקיקים, והצוללנים חשו ברע בעומק הרב של המים. ב30  באוקטובר 1973 בוצע החילוץ. הייתה זו שעת ערביים ודוד הבחין ב-4 גופות צפות על פני המיםהוא ידע שאלה גופות החיילים מהטנק האחר שטבע ושבנו נמצא נמצא בטנק השני, האמודאים היו עייפים ובמצב שאסור היה להם לצלול מבחינה בטיחותית. הוא ניצב מולם , כל גופו רועד והוא פנה אליהם בתחינה: "בני נמצא בטנק השני, אל תניחו לו להיות שם לילה נוסף". היה זה רגע שאין איש יכול לסרב לו , תחושה של כאב ושל הזדהות עם אדם שהנורא מכל קרה לו, וכי זהו רגע שכל מאמץ יהיה נעלה מאין כמוהו. האמודאים מיח' הצוללנים ירדו שוב למים השחורים וקשרו את הטנק לכבלי המנוף, אחר כך עלו למעלה וסימנו באצבע "וירה" המנוף הרים את הטנק וגופותיהם של שבתאי זרחיה ויואב אברשימי צפו למעלההאמודאים יצאו מהתעלה אחד מהם נשא את גופתו של שבי . דוד התבונן בפני ילדו המת , האב שמר על כוחותיו עד שהגיע הקומנדקר שלקח את גופתו של שבי ואז התמוטט סא"ל דוד זרחיה ז"ל והכרתו אבדה. כשהתאושש מזריקה שקיבל לקח את ארון בנו לצפון הארץ לקבורההוא דפק בדלת הבית ורעייתו יצאה לקראתו, רואה אותו עומד כמי שעולמו חרב עליו: " עליזה, שבי שלנו איננו"…

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online