[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק יא-המרכבה

פרק י"א -מפעל המרכבה

מפעל המרכבה


לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן



באביב 1982 ביקר בישראל הרמטכ"ל המצרי עם קבוצת גנרלים, שנלחמו נגד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. במהלך ביקורו הוא הוזמן לסייר גם במפעל המרכבה של מש"א 7100, בניגוד לדעתו של עוזר שר הביטחון, האלוף (מיל') ישראל טל. הקצינים המצרים כונסו בחדר התדריכים של הבסיס. על שולחן ארוך, מכוסה במפה ירוקה, הוצבו דגלי שתי המדינות. את המפגש פתח טל באומרו, כי במפעל ביקרו נשיאים, ראשי ממשלות, שרי הגנה ורמטכ"לים רבים, אבל הוא האורח החשוב ביותר שביקר במקום אי-פעם משום שהוא שותף לבניית הטנק. הרמטכ"ל המצרי הרים גבותיו בפליאה, והאלוף טל מיהר להסביר לו:
אתם המדינה הערבית היחידה, שהשתתפה בכל המלחמות נגדנו תוך הנהגת העולם הערבי בחתירתו להשמדת ישראל. אתם הילכתם אימים על מדינות ומעצמות, שיימנעו מלמכור לנו טנקים, קרי, אתם הייתם הגורם הראשי, שאילץ אותנו להצטייד בטנקים לצורכי הגנה, ואתם הייתם הגורם הראשי שגם מנע מאיתנו טנקים, ולכן נאלצנו לבנות אותם בעצמנו. לך יש חלק יותר גדול מאשר לי אישית ביוזמה לבנות את הטנק הזה.
  • ישראל טל ("טליק") נולד ב1924- בקיבוץ מחניים. אביו, בן-ציון, היה ממייסדי הקיבוץ. ב1930- עברה משפחתו למושב באר טוביה, שבו גדל והתחנך עד שהתנדב בפברואר 1942 לצבא הבריטי. שירת במדבר המערבי ובארץ-ישראל. ב1945- השתתף בקרבות הגדוד השני של הבריגדה היהודית בחזית איטליה. לאחר המלחמה לקח חלק בפעולות הצלה ורכש. היה חבר בקבוצת 'הנקם', שפעלה בצפון איטליה, סמוך לגבול עם אוסטריה, נגד נאצים ומשתפי פעולה עימם. עם שובו ארצה בספטמבר 1946 הצטרף למנגנון הקבע של ה'הגנה' ופיקד על קורסי נשק של ה'הגנה' בנפת גרשון (באר טוביה). לאחר שעבר קורס מ"מים מוּנה לקצין מקלעים בינוניים ראשי של ה'הגנה'. השתתף בפשיטות של הפלמ"ח והחי"ש כקצין סיוע באש מקלעים. במבצע נחשון להבקעת הדרך לירושלים, פיקד על מחלקת מקלעים בינוניים באחד מגדודי גבעתי. לאחר מכן שירת במחלקת ההדרכה במטכ"ל כמומחה לנשק מסייע. בהפוגה הראשונה נשלח לצ'כוסלובקיה להשתלם בהפעלת מקלעי ה-37-BZ, שנרכשו עבור צה"ל. בקרבות "עשרת הימים" שימש כקצין מבצעים במִפקדת מבצע 'דקל' לכיבוש נצרת והגליל המערבי. במבצע 'חורב' שימש כקצין קישור של אג"ם מבצעים בחטיבה 8. במבצע 'עובדה' שימש בתפקיד הזה במטה חזית הדרום. לאחר מלחמת העצמאות הדריך בקורס מפקדי גדודים. בשלהי 1949 מוּנה למפקד גדוד 54 של גבעתי והועלה לדרגת סא"ל. ב1951- היה מפקד בית-הספר לחיל-רגלים. ב1952- שימש כראש מטה פיקוד ההדרכה. לאחר שהשלים את לימודיו התיכוניים בסוף 1953 הוצב באגף ההדרכה במטכ"ל. ביוני 1954 מונה לראש מחלקת אימונים באגף ההדרכה. בשלהי 1954 נשלח להשתלמות בבית-הספר לקצינים בכירים בבריטניה, ובראשית 1955 מוּנה למפקד בית-הספר לקצינים בדרגת אל"ם. במלחמת סיני היה מפקד חטיבת חי"ר 10, שהשתתפה בקרבות אבו עגילה. בשנים 1959-1957 היה סגן מפקד גיסות השריון. בשנים 1964-1959 היה מפקד חטיבה 7, עוזר ראש אג"ם במטכ"ל, ראש מטה פיקוד צפון ושוב סגן מפקד גיסות השריון. במקביל סיים לימודים לתואר ראשון בפילוסופיה ובמדע המדינה באוניברסיטה העברית שבירושלים. בנובמבר 1964 מוּנה למפקד גיסות השריון והועלה לדרגת אלוף. במלחמת ששת הימים פיקד על אוגדה 84, שהבקיעה את המערך המצרי בגזרת רפיח והגיעה בציר הצפוני לתעלת סואץ. במרס 1969 סיים את תפקידו ומוּנה לראש מִנהלת תוכנית טנק הצ'יפטיין במשרד הביטחון, שהפכה באוגוסט 1970 למִנהלת טנק המרכבה. בינואר 1972 התמנה לראש אג"ם ולסגן הרמטכ"ל, והמשיך למלא את תפקיד ראש מנת"ק. בתום מלחמת יום הכיפורים פיקד גם על חזית הדרום עד לחתימת הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים. במרס 1974 פרש מצה"ל והיה ממקימי המרכז ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב. בשלהי 1974 התמנה כעוזר לשר הביטחון והיה אחראי גם על ייצור אמצעי-לחימה, בעיקר טנק המרכבה, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. ב1979- שב לתקופה קצרה לשירות הקבע והכין את תוכנית הארגון-מחדש של צה"ל, שבמרכזה הקמת מִפקדת כוחות השדה. ישראל טל זכה פעמיים בפרס בטחון ישראל (1961 ו1973-) על תרומתו לפיתוח אמצעי-לחימה.
את השתלשלות העניינים שהובילה להקמת מפעל המרכבה מסביר טל במאמרו "תוכנית מרכבה", שהתפרסם במערכות, במאי 1981:
מאז ומתמיד סירבו המדינות השונות למכור לישראל טנקים חדשים וחדישים. מעולם, למעט טנקי -60M שמכרה לנו ארה"ב ב1971-, לא נמכר לישראל טנק חדש הישר מבית החרושת. מצב זה אילץ את צה"ל להתמודד עם הבעיה של שכלול טנקים, עד כי לעיתים, לבד מהמראה החיצוני, לא נותר בהם דבר מהמקור. יצא אפוא שקללת הסירוב למכור לנו טנקים חדשים הצמיחה בצדה ברכה: נאלצנו להקים תשתית לשיקום ולהסבה של טנקים, ולגדל דורות של אנשי חיל חימוש, שהתמחו בטכנולוגיה של טנקים.
במחצית השנייה של שנות ה60- היו הבריטים דחוקים מבחינה כלכלית. הם נאלצו לחדש את צי הטנקים שלהם, אך יכלו לעשות זאת רק בתנאי שימכרו את הטנקים הישנים, ובתמורה יפתחו וייצרו לעצמם טנקים חדשים. במסגרת מימוש אינטרסים אלה מכרו לנו הבריטים באותה עת טנקי סנטוריון, שהוסבו בארץ לדיזלים, והורכבו עליהם תותחים טובים יותר.
ב1966- ביקשו הבריטים למכור לישראל טנקי סנטוריון נוספים, ועל כן הם הציעו לנו עסקה מפתה: ישראל תרכוש את טנקי הסנטוריון, והבריטים ישקלו בחיוב אספקה של טנקי צ'יפטיין לישראל. הצ'יפטיין היה באותה העת הטנק המודרני ביותר במערב, עדיין לא מבצעי, אך נמצא בשלבי הפיתוח שלו. זה היה פיתוי רציני וישראל הסכימה לעסקה, ואף לקחה חלק בפיתוח הצ'יפטיין. שני טנקי צ'יפטיין הועברו לארץ בסודיות גמורה, ובמשך שלוש שנים עסקו חיל החימוש וחיל השריון, יחד עם מומחים בריטיים, בשיפורם ובהתאמתם לדרישות צה"ל.

בנובמבר 1966, לפני העברת טנקי הצ'יפטיין לניסויים בישראל, יצאו שתי משלחות מישראל לבריטניה. המשלחת הראשונה היתה מורכבת מאנשי חיל החימוש בראשותו של סא"ל ישראל טילן, והיו בה רס"ן גדעון ארגון, סרן משה קידר ואע"צ משה נבו ועשרה חיילים בדרגת סמל בשירות סדיר, שהשתלמו בנושאי אחזקה של מערכות הצ'יפטיין. במשלחת השנייה היו חמישה קציני שריון, שנשלחו לבית ספר לשריון הבריטי בבובינגטון, כדי להשתלם בהפעלת הטנק. במרס 1969 הוקמה מִנהלת תוכנית טנק הצ'יפטיין (מנת"ק) בראשות האלוף ישראל טל. באפריל 1969 יצאה משלחת מחיל החימוש ללידס שבבריטניה, כדי ללמוד את תהליך ייצורו של הטנק במפעל. חברי המשלחת היו: תא"ל חיים דומי, קצין חימוש ראשי, סא"ל ישראל טילן, ראש ענף טנקים במפקדת קצין חימוש ראשי, סא"ל אוריאל תמיר, ראש ענף תכנון עבודות באג"א, אל"ם מרדכי רון-נס, מפקד מש"א 681, וסא"ל אליעזר יחזקאלי, ראש ענף טכני במש"א 681. המשלחת נפגשה שם עם האלוף טל, ובמשך עשרה ימים למדה את פריטי הציוד, המכללים הדרושים לייצור הטנק ואת תהליכי הייצור וההרכבה.על המשך המגעים עם הבריטים מסביר טל:
השיחות שנוהלו עם הבריטים היו רציניות, הפיתוח היה בשלבים מאוד מתקדמים ובריטניה נענתה למרבית דרישותינו. הוסכם עם הבריטים כי בשלב הראשון נקבל טנקים מתוצרת בריטניה, ובמקביל נקים בארץ קו להרכבת טנקים. נקבל מבריטניה מכללים וחלקים להרכבת הטנקים בארץ, במגמה להעמיק את הייצור, ובסופו של דבר לייצר את הטנקים לבד. המחויבות הבריטית הייתה ארוכת טווח, ומרחיקת לכת: גם אספקת טנקים וגם עזרה לישראל בהקמת תעשיית טנקים.
העסקה עם ישראל הייתה חשובה מאוד לבריטניה, ומשום כך דנו בה בקבינט שוב ושוב. במשך השנים דלפו ידיעות על מהלכים אלה למדינות ערב. נשק הנפט אמנם לא היה מוכר באותה עת במתכונת הנוכחית, אבל הרזרבות הכספיות של מדינות ערב, שהוחזקו בבנקים באנגליה היו נשק מוכר היטב, והערבים התחילו לאיים בו על בריטניה. הדברים אף הגיעו לאיומים ערביים על השגרירויות הבריטיות במדינות ערב, ושגרירים בריטיים במדינות אלה דיווחו למשרד החוץ הבריטי, שעלולים לתקוף את שגרירויותיהם. הממשלה הבריטית באותה עת הייתה ממשלת לייבור, וכיהנו בה ידידים של מפלגת העבודה הישראלית. גולדה מאיר, יגאל אלון ואחרים נסעו ללונדון מפעם לפעם, ניהלו שיחות עם ידידיהם בקבינט הבריטי והובטח להם שהעסקה תצא לפועל. אלא שלא כאלה היו פני הדברים.
לפני מספר שנים פרסם ריצ'רד קרוסמן, שהיה באותה עת חבר הקבינט הבריטי, את זכרונותיו, ומהם ניתן ללמוד על שהתרחש בקבינט הבריטי. בעיית אספקת הצ'יפטיינים לישראל נדונה שם שוב ושוב, וב1- במאי 1969 התקיימה ישיבה שהוקדשה לנושא זה. המצב בתעלת סואץ היה באותו זמן חמור לפי הערכת הבריטים. המצרים הפגיזו את כוחות צה"ל, ואילו הישראלים תקפו תחנות כוח בעומק מצרים. שר ההגנה הבריטי ושר החוץ הבריטי הביעו חשש שישראל תפתח במלחמת מנע, במיוחד אם בריטניה תודיע שהיא לא תספק לה את טנקי הצ'יפטיין, וישראל תרגיש שמאזן הכוחות משתנה לרעתה. מלחמה במזרח התיכון לא הייתה רצוייה לבריטניה.
השרים בקבינט הבריטי נחלקו לשתי קבוצות: האחת ייצגה את האינטרס הכלכלי והשנייה את האינטרס המדיני. כדי להרגיע את הקבוצה הכלכלית, סיפר שר החוץ הבריטי לחברי הקבינט כי הוא הצליח לשכנע את האמריקנים שלא להסכים למכור לישראל טנקים אמריקניים במקום הצ'יפטיינים, שבריטניה תסרב למכור, וכך לא תאבד בריטניה קונה פוטנציאלי מסורתי. קרוסמן מתאר גם את ישיבת הקבינט הבריטי שהתקיימה ב15- באוקטובר 1969. בגלל האיום הערבי היו הכל תמימי דעים, לרבות קרוסמן עצמו, שאסור לספק טנקים חדישים לישראל, אבל כדי למנוע מלחמת מנע ישראלית כתוצאה מכך אולי מוטב להמשיך ולהשלות את ישראל. [...] זאת ועוד, בריטניה התחייבה לספק ללוב נשק ב150- מיליון לירות שטרלינג, כולל מערכות להגנה אווירית וטנקי צ'יפטיין, ובין חברי הקבינט היו שגרסו כי אין להפלות את ישראל לרעה. אך בינתיים ביטלה לוב את עסקת הנשק והבריטים החליטו, שלא להחליט לגבי ישראל ולהקפיא את המצב. כך נדחתה ההכרעה עד שלבסוף, בדצמבר 1969, הודיעו לנו הבריטים סופית על ביטול עסקת הצ'יפטיינים.
עם ביטול עסקת הצ'יפטיינים ביצענו הערכת מצב כוללת על עתיד צי הטנקים של ישראל, והגענו למסקנה שאין מנוס מפיתוח וייצור טנקים בישראל, מכיוון שאין אנו יכולים להסתמך על אחרים בתחום זה. הוחלט לערוך מחקר של היתכנות וכדאיות כלכלית, ולבדוק האם אמנם אפשרי הדבר. המחקר נוהל על-ידי פרופ' פנחס זוסמן, שהיה באותה עת היועץ הכלכלי של מערכת הביטחון, ומסקנותיו היו חיוביות: אפשר ואף כדאי מבחינה כלכלית להקים תעשיית טנקים.

בד בבד עם עריכת המחקר על היתכנות טכנולוגית וכדאיות כלכלית של ייצור טנקים בארץ, המשיך צוות המהנדסים והמתכננים במִפקדת קצין חימוש ראשי, בראשותו של סא"ל ישראל טילן,ראש ענף טנקים במִפקדת קצין חימוש ראשי, לשקוד על התכנונים הקשורים בצורתו של הטנק הישראלי ובאופיו. 
  • ישראל טילן (ליטווין) נולד ב1932- במושב בלפוריה. אבי המשפחה עבד כשומר שדות. ב1942- עברה משפחתו להתגורר בקריית אונו ושם גדל והתחנך. כבר בילדותו המציא פטנטים שונים וגילה חוש טכני מפותח. בנערותו סייע לנשק ה'הגנה' בשכונתו לטפל בכלי נשק שנשמרו בסליקים. לאחר שסיים את בית-הספר תיכון חדש בתל-אביב התגייס ב1950- לצה"ל, והוצב כאיש חימוש בחטיבת השריון 7. סיים בהצטיינות קורס קציני חימוש וחזר לחטיבתו. ב1953- השתחרר מצה"ל בדרגת סגן והחל ללמוד פיזיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית שבירושלים. לאחר שנה נאלץ להפסיק את לימודיו בשל קשיים כלכליים והתגייס לצבא הקבע. הוא נשלח ללמוד הנדסת מכונות בטכניון על חשבון צה"ל. ב1958- סיים את לימודיו והוצב במִפקדת קצין חימוש ראשי בצוות של קצין מטה טכני לרכב א' בדרגת סרן. החל מ1962- שימש כראש מדור רכב א' בענף רכב בדרגת רס"ן. ב1965- מוּנה לראש ענף רכב וטנקים והועלה לדרגת סא"ל. בתחילת 1967 מוּנה לראש ענף טנקים במִפקדת קצין חימוש ראשי. באפריל 1969 יצא לבריטניה עם משלחת חיל החימוש כדי ללמוד את תהליך ייצור טנק הצ'יפטיין. במאי 1970 זכה יחד עם עוד ארבעה קצינים בפרס בטחון ישראל על תרומתם לתכנון הסבת טנק הצנטוריון ל"שוט קל". באוגוסט 1970 היה הראשון שמוּנה לראש הרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט) והועלה לדרגת אל"ם. טילן היה ראש צוות המתכננים של טנק המרכבה ומילא את התפקיד הזה עד פרישתו מצה"ל ב1975-. בשנים 1981-1976 עבד בארצות-הברית בחברה שעסקה בפיתוח אמצעי-לחימה. ב1983- שב לארץ ועבד במשך שנתיים בחברת אורדן. בשנים 1987-1983 עסק בנושאי פיתוח בארצות-הברית. לאחר שחזר לארץ לקה באירוע מוחי ממנו לא התאושש עד מותו בפברואר 1996.
בסדרת דיונים שהתקיימה בצה"ל, ובעיקר בחיל החימוש, ושמטרתם היתה לקבוע איזה טנק דרוש לצה"ל, נבחנו שתי תפיסות בסיסיות. האחת גרסה, כי יש לבנות טנק מועתק, לא פיתוח מקורי, עם דגש בניידות ובזריזות, ולייצרו בכמויות גדולות. השנייה גרסה, שיש לייצר טנק ישראלי בעל אופיון צה"לי עם דגש בשרידות ובניידות טקטית. האלוף טל סבר, כי הטנק שייבנה מייצג תפיסה אסטרטגית כוללת, ויש בו פתרון לכמה היבטים בביטחון ישראל:
  •  ישראל סובלת מנחיתוּת כמותית, בייחוד בכוח-אדם. הטנק מאפשר ניצול איכותי מְרבי של כוח-האדם ותרגומו לעוצמת אש גדולה.
  • בשל תנאיה של ישראל חייבים להשיג הכרעה מהירה ביבשה. הטנק מהווה מרכיב מרכזי בכוח היבשתי,והוא מאפשר העתקה מהירה של הקרב לשטחו של האויב והכרעתו שם.
  • ישראל מוקפת באויבים, והאפשרות, שהיא תיאלץ להילחם בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת ריאלית ביותר. הרכב הכוחות שישראל זקוקה לו הוא כזה, שאינו "משועבד" לחזית אחת ואפשר לניידו מחזית לחזית. השריון הוא הכוח הנייד והוורסטילי ביותר.ההתמקדות בטנק ובתפיסה האסטרטגית שלו הביאה למהפך בתפיסת השריון ולמפנה טכנולוגי בתחומי פיתוח השריון ותורת השריון בהיבטים הבאים:
    • הטנקיסט הוא המרכז, ויש לטפח אותו ולהגן עליו.
    •  ניידוּת טקטית היא תוצאה לא רק של מהירות, אלא גם של מידת ההגנה וההישרדות של הטנק בשדה הקרב.
    • ההגנה תורמת לניידוּת הטנק. היא מאפשרת לו לנוע ולפעול בשדה הקרב, וככל שמידת ההגנה של הטנק רבה יותר, כך גדלים סיכויי ההישרדות, וגם עוצמת האש שלו גדולה יותר.

מתוך הדגשת השיקול ההגנתי, הגה האלוף טל את הרעיון להרכיב את המנוע בקדמת הטנק, כדי להגדיל את יכולת ההגנה של השריון. לתיאוריה שלו התנגדו רבים, בכלל זה מומחי שריון אמריקנים וגרמנים, שטענו, כי הרעיון אינו ישים מבחינה טכנית. בעולם המקצועי בארץ ובעולם ניטשו ויכוחים עזים בעד התיאוריה ונגדה. טנקים עם מנוע מלפנים יוצרו כבר קודם לכן, למשל, הטנק הצרפתי 13AMX-, או התותחים המתנייעים שבנה צה"ל. השינוי בתפיסתו של טל היה, שעד אז מיקמו מתכנני טנקים בעולם את המנוע מלפנים מסיבות אוטומטיוויות-הנדסיות, ואילו הוא היה הראשון שביקש למקם את המנוע מלפנים מסיבות של הישרדות. טל טען:
המהפכה בתפיסה שעל-פיה ייבנה הטנק הישראלי תהיה בכך, שהאדם יהיה במרכז והחומר יהיה מסודר סביבו, כך שנוסף על כל תפקידיו הוא נועד להגן על האדם. כל טיפת משקל שבטנק ייעודה להגן על האדם. המצברים החשמליים ייעודם לתת אנרגיה, אבל הייעוד המשותף של כל החלקים הוא גם להגן על הצוות. התחמושת גם תפגע באויב וגם תגן על הצוות. הדלק גם יספק אנרגיה, אך בטנק הוא גם מגן על הצוות.

בהצגת תפיסתו הסתמך האלוף טל על מחקרים שערך לאחר מלחמת ששת הימים, שבהם נבדקו הגורמים המנטרלים את הטנק בקרב. הוא הגיע למסקנה, כי מאז שנבנה הטנק הראשון בעולם, היה בעולם מדד אחד להגנה על הטנק, והוא ההגנה על הטנק כמערכת שלמה. המחקרים שערך צה"ל הוכיחו, כי יש שני מדדים בתכנון מבנה הטנק. האחד, הגנה על הטנק כמערכת אחת, והשני, הגנה המתמקדת בצוות, דבר שעשוי להגדיל את רמת ההגנה פי עשרה. טל נאלץ להגן על תפיסתו בפורומים שונים, ובהדרגה הצליח לשכנע יותר ויותר אנשים בכך, שצוות הטנק הישראלי יהיה מוגן יותר מאשר צוותי טנקים אחרים. אולם המתנגדים שלו תקפו אותו בטענה, שהוא מסכן את ניידות הטנק לטובת אנשי הצוות, שכן המנוע שמלפנים יהיה פגיע יותר והדבר יגרום להשבתת הטנק. בנחישוּת ובלהט, המאפיינים אותו, הצליח טל להוכיח למתנגדיו, שהתקיף שבהם היה האלוף עמוס חורב, כי גם אם ניידות הטנק עומדת בסכנה, הרי חשוב יותר להציל את חייהם של ארבעה אנשים צעירים מאשר להציל את הטנק. הוויכוחים הנוקבים הגיעו עד ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ואף גלשו להשמצות אישיות ולהטחת האשמות בדבר שימוש במסמכים מפוברקים. טל חש, שמתנהלת נגדו מלחמת חורמה. הוא גייס את כל הידע המבצעי שלו, ואת נסיונו הקרבי כמפקד גיסות השריון במלחמת ששת הימים, ניסיון שהתבטא לא רק בהיותו מפקד שריון בכיר, אלא כמי שנלחם אישית בתוך טנקים, השמיד טנקי אויב ואף ספג פגיעות מטנקי אויב. הוא הרשים את שומעיו בארץ ובחוץ-לארץ בידיעותיו הנרחבות בהיסטוריה של קרבות השריון בעולם ובידע הטכני הרב שלו. מתכנני טנקים בארצות-הברית ובגרמניה, שבפניהם הוצגה התיאוריה שלו, גרסו, כי בבדיקות ההיתכנות שערכו, לא ניתן יהיה לבנות טנק בפרמטרים שהוצגו בפניהם ולהניעו עם מנוע הקונטיננטל מסיבות תרמו-דינמיות. כמו כן טענו, כי לא ניתן יהיה להיפטר מחום המנוע וגם להניע את הטנק, שכן ממנוע של כ1,000- כוחות-סוס למשל, יידרשו כ200- כוחות-סוס רק לקירור המנוע, וזוהי אנרגיה שלא תנוצל. היה צורך למצוא איזון תרמו-דינמי עדין מאוד כדי להתגבר על הבעיה. טילן, שהיה יד ימינו של טל, כראש צוות המתכננים, והיה לא רק מהנדס מוכשר מאוד אלא גם מדען, מצא את הפתרון הטכני. למרות שמעולם לא עסק בבניית טנקים, הוא הצליח להציג פתרונות טכניים גאוניים, ששיכנעו את טל, כי ניתן להצליח בתוכנית. באינסטינקט פנימי הטיל טל את כל יהבו על טילן, ונלחם כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות בדרג הצבאי העליון ובדרג המדיני.
ב6- במאי 1970 הגיש האלוף טל לשר הביטחון ולשר האוצר מסמך, שכלל את המחקר הכלכלי ואת המלצותיו. אי-הוודאות באשר לגורל התוכנית גרמו למתיחוּת רבה בקרב קבוצת המתכננים. ביולי 1970 נראה היה, כי התוכנית לא תאושר, ותחושת דכדוך שׂררה בקרבם. לאחר סדרת דיונים ארוכה בנושא, נערך ב20- באוגוסט 1970 דיון מסכם, שבו השתתפו פנחס ספיר, שר האוצר, משה דיין, שר הביטחון, רא"ל (מיל') צבי צור, עוזר שר הביטחון, חיים בר-לב, הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, קציני צה"ל, מומחי משרד הביטחון ומומחי משרד האוצר. את הדיון ניהל, לא במקרה, שר האוצר. היה זה ביטוי לרצונו של שר הביטחון, כי השיקול הכלכלי הוא שיכריע. השיקולים הנוספים היו צמצום התלוּת במעצמות זרות ורצון לפתח טנק, התואם את הדרישות המבצעיות המיוחדות של צה"ל. בדיון הוחלט פה אחד לקבל את מסקנות המחקר הכלכלי ואת המלצתו של האלוף טל "לגשת לפיתוח ולייצור של טנק ישראלי כתחליף לתוכנית הצ'יפטיין." ניתן האישור לתחילת ביצוע פרויקט המרכבה. מייד עם קבלת ההחלטה פרסם צור, עוזר שר הביטחון, הוראת-יסוד, ששימשה מאז כבסיס שעל-פיו התנהלה תוכנית המרכבה.
כבר בתחילת תכנון הייצור היה ברור למקבלי ההחלטות, שמבחינה כלכלית לא בא בחשבון להשקיע כספים בהקמת תעשייה חדשה מן המסד ועד לטפחות. היה ברור, שיש לנצל את הפוטנציאל הקיים בארץ ולהוסיף בהשקעות רק את המינימום ההכרחי. הוחלט, כי משרד הביטחון ינהל את כל הפרויקט באמצעות מנהלת תוכנית טנק (מנת"ק), שתישא באחריות הכוללת לביצוע התוכנית: לפיתוח הטנק, להקמת התעשיות ולהרחבתן ולייצור הטנק. בידי מנת"ק נמסרו התקציבים לביצוע כל אלה. שם הקוד של התוכנית הזאת היה "תוכנית מרכבה", וברבות הימים הוחלט לקרוא כך לטנק. במִפקדת קצין חימוש ראשי חל במרס 1970 להתגבש גוף מקצועי של מהנדסים, רשות פרויקט טנק (רפ"ט), שהופקד, בתיאום עם ראש מנת"ק ובכפיפות לו על תכנון הטנק ופיתוחו. לראש רפ"ט מוּנה ישראל טילן, שהועלה לדרגת אל"ם. לסגנו מוּנה סא"ל אליעזר יחזקאלי, שסיים את תפקידו כראש ענף טכני במש"א. עד אוגוסט 1970 כבר הוצבו ברפ"ט האנשים הבאים: סרן ישראל סבר, שיועד לטפל בנושאי מזקו"ם, מחסני תחמושת ותהליך פיתוח יציקות שריון; אע"צ אורי יכין (גויס מאוחר יותר לקבע ומשרת כיום ברפ"ט בדרגת אל"ם) יועד לטפל בפיתוח התובה וחטיבת-הכוח; סרן יהודה ליאור, שיועד לעסוק בתכנון הצריח ומערכות נשק, ורס"ן נפתלי אייל, שיועד לעסוק במערכות בקרת האש; לקצין הניהול מוּנה סרן אברהם מושקוביץ. למהנדסי רפ"ט ניתן חופש פעולה נרחב, אולם הסמכות והאחריות להחלטות ניתנו לראש מנת"ק ולעוזר שר הביטחון.

כאשר התקבלה ההחלטה על ייצור הטנק בארץ, עלתה השאלה היכן יוקם קו ההרכבה של המרכבה. לבד מן האפשרות שהוא יוקם במש"א 681 נבחנה האפשרות, שקו ההרכבה יוקם בתעש או במפעל אורדן, שהיו מעוניינים בכך מאוד. כל אחד מן מהגורמים התבקש להציג את תוכניותיו בפני ראש מנת"ק. לפני הדיון המסכם בנושא קרא אל"ם מרדכי רון-נס, מפקד מש"א 681, לסא"ל צבי טל, מפקד מפעל 1, ולרב-סרן מקס בר-לב, מפקד בית המלאכה לדגמים, להתייעצות. רון-נס שאל את בר-לב, האם לדעתו ניתן לבנות את הטנק במש"א. בר-לב בדיבורו הישיר ענה לרון-נס: "כדי לבנות כאן את הטנק דרושים שלושה דברים: מכונות, חומרים וארגון. מכונות וחומרים ניתן לרכוש, ואז יהיה ניתן לבצע כל משימה. אבל צריך לדעת כיצד לארגן את קו הייצור. אם לא נדע לארגן אותו, שכח מזה." בר-לב, שהיה מיודד מאוד עם ישראל טילן, ודן עימו רבות בבעיות שניצבו בתכנון תהליך הייצור, המשיך לפרט את תפיסתו. הוא הסביר, שבכל העולם ייצרו עד היום טנקים ומכונות בצורה ידנית בשיטה הקלסית, שבה הפועל מפעיל מכונה בידיו, מסובב ידיות ומבצע עיבוד שבבי. בישראל יש כמה בעיות: הראשונה, אין די בעלי מקצוע בתחום העיבוד השבבי; השנייה, צה"ל אינו יכול לגייס עובדים טובים ולשלם להם שכר מתאים, ולכן אם רוצים לבנות את הטנק במש"א צריך לעבור לעיבוד שבבי ממוחשב. במשימת בניית הטנק יידרש פועל רגיל לעשות 600-500 פעולות עיבוד שבבי מדי יום, ולכן יש סיכוי לטעויות רבות מבחינה סטטיסטית ותהליך הייצור ייפגע. הוא סבר, כי הדבר אפשרי, ואמר, כי טילן חושב כמוהו. בדיון המסכם אצל ראש מנת"ק, שבו השתתפו גם האלוף חורב, ראש אג"א, ותא"ל חיים דומי, קצין חימוש ראשי, אישר רון-נס, כי מש"א 681 יכול לקחת על עצמו את המשימה משום שנצבר בו הניסיון הרב ביותר בריתוך שריון. טילן הסביר, כי עיבוד שבבי ממוחשב מחייב רכישת מכונות, שאינן קיימות בארץ. להפתעת משתתפי הדיון ענה טל, שאם עומדים לייצר טנק של שנות ה80- וה90-, אכן צריך לרכוש אותן. גם חורב תמך בהכנסת מכונות לעיבוד שבבי ממוחשב.
לצורך קבלת חוות דעת של אנשי שריון באשר להנדסת האנוש של הטנק ובאשר להיבטים המבצעיים של תפיסת הפיתוח, הביא האלוף טל לרפ"ט, בקיץ 1970, שני יועצים אזרחיים, קציני שריון במילואים, סרן (מיל') גד רפן וסרן (מיל') נתנאל גולן (הורוביץ). 
  • נתנאל גולן (הורוביץ) נולד ב1942- בתל-אביב. במלחמת העצמאות עברה משפחתו לרמת-גן. לאחר שסיים בית-ספר יסודי החל ללמוד בבית-הספר לקציני ים בעכו. לאחר שנה עבר ללמוד בבית-הספר המקצועי אורט סינגלובסקי בגבעתיים. במאי 1961 התגייס לצה"ל והתנדב לקומנדו הימי. לאחר תקופה קצרה עבר לשריון והוצב בגדוד 52, שבו עבר אימון מקצועות וקורס מפקדי טנקים. לאחר שסיים קורס קציני שריון שירת בגדוד כמ"מ טנקים עד לשחרורו ב1964-. במילואים הוצב בחטיבת שריון 8, שבמסגרתה לחם כמפקד פלוגת טנקים בהבקעת מתחמי קלעה ברמת-הגולן במלחמת ששת הימים. לגולן הוענק עיטור הגבורה על הדבקוּת במשימה והגבורה שגילה חרף פציעתו הוא נלחם, ואף קיבל את הפיקוד על הגדוד, לאחר שהמג"ד ומחליפו נפגעו. לאחר המלחמה מוּנה לסגן מפקד גדוד מילואים בחטיבה 8 והועלה לדרגת סרן. בקיץ 1970 החל לעבוד כיועץ אזרחי ברפ"ט. בד בבד עם עבודתו ברפ"ט מוּנה למג"ד בחטיבת שריון במילואים והועלה לדרגת רס"ן. במלחמת יום הכיפורים נפצע קשה בקרבות ההבקעה לשטח סוריה. לאחר שהשתקם מפציעתו חזר ב1976- לקבע ומוּנה לקצין אג"ם באוגדת שריון בדרגת סא"ל. לאחר מכן מוּנה לסמח"ט מילואים ולמד במכללה לפיקוד ומטה. ב1978- מוּנה לסגן מפקד בסיס אימונים לשריון בצאלים והועלה לדרגת אל"ם. במינוי חירום היה מפקד חטיבת שריון במילואים. בראשית אפריל 1979 מוּנה לראש פרויקט קליטת טנקי המרכבה בצה"ל, ובקיץ 1979 מוּנה למח"ט 7. ב1981- סיים את תפקידו ויצא בשליחות חיל השריון לצבא ארצות-הברית. בקיץ 1982 שב ארצה ומוּנה למפקד חטיבת טנקים סדירה. בקיץ 1983 מוּנה למפקד אוגדת מילואים והועלה לדרגת תא"ל. בשלהי 1985 מונה למפקד אוגדת טנקים סדירה. לאחר שנת לימודים באוניברסיטה מונה בשלהי 1986 לסגן מפקד חילות השדה. בקיץ 1994 פרש לגמלאות.
לגד רפן, שהיה מ"מ טנקים במלחמת ששת הימים, הוענק עיטור הגבורה על כך, שנטל את הפיקוד על הפלוגה שלו לאחר שהמ"פ נפצע, בקרב על רכסי ג'נין, והמשיך להוביל את ההסתערות. הטנק שלו נפגע, ידו נקטעה והוא נכווה קשות. למרות כאביו אירגן את אנשיו להגנה היקפית ופיקד עליהם עד שחולצו. גולן ורפן היו חברים בפורום של ראש רפ"ט, מדי פעם הוזמנו לדיונים אצל האלוף טל, השתתפו בתהליך פיתוח דגמי המרכבה ולקחו חלק פעיל בניסויים בשטח; הם ידעו לומר למתכנני רפ"ט כיצד טנקיסט חושב ומתנהג תחת אש, וכיצד עדיף לבנות מתקון זה או אחר. השניים ניהלו ויכוחים רבים עם המתכננים, אולם ברוח טובה ובהסברים משכנעים הצליחו לשנות תפיסות שונות.
בספטמבר 1970 הוחלט לבנות דגם עץ של הטנק, והמשימה הוטלה על יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה (יפת"ח) בצריפין. באוקטובר 1970 פורסם האפיון המבצעי שלו. בתחילה נבנה ביפתח דגם עץ של חרטום הטנק בלבד; הדגם הובא לב"מ לדגמים של מפעל 1, הורכב על ג'יפ מיוחד, שנרכש בחו"ל ושבו ניתן היה להרכיב את ההגה גם בצד ימין וגם בצד שמאל. הותקנו בו מכשירים שונים והוא הועבר לשטח הניסויים בנגב, כדי לבדוק את שדה הראייה של הנהג, משום שעל-פי התוכנית יֵשב הנהג בטנק המרכבה הרחק מן החרטום בשל מיקום המנוע מלפנים. בדגם נערכו ניסויים בתנאי שטח קשים ומגוונים. בתחילה תוכנן, שנהג הטנק יֵשב בצד השמאלי של הטנק, לאחר מכן נשקל מיקומו בצד ימין, ולבסוף שיכנע גולן את המתכננים, שמיקומו הרצוי הוא בצד שמאל.
בפברואר 1971 פורסמה משימת הפיתוח לטנק המרכבה. באמצע אותו חודש יצאו לחו"ל, בהוראת ראש מנת"ק, סא"ל צבי טל, מפקד מפעל הטנקים, רס"ן מקס בר-לב מפקד ב"מ לדגמים וסרן ישראל סבר מרפ"ט, כדי לרכוש מכונה לעיבוד שבבי, שבאמצעותה יוכלו לייצר מייד את דגם המתכת הראשון. במשך כשלושה שבועות ביקרו השניים במפעלים ובתערוכות שונות בבריטניה, בבלגיה, בגרמניה ובצרפת. לאחר שכמעט ונואשו נמצאה בדרך מקרה במפעל פְרוֹרִיפּ שבגרמניה, מכונה מתאימה; אמנם היא לא פעלה בשיטת הבקרה הממוחשבת, אלא בשיטת ההעתקה, אבל המפעל הסכים לספקה תוך ארבעה חודשים. לאנשי המפעל סיפרו השניים, שהם נציגים של חברה ממשלתית מישראל. בליאון שבצרפת רכשו השלושה מכונת ברטייה, מתקן מסתובב לחריטת צריח.

באפריל 1971 הסתיימה ביפת"ח בניית דגם עץ מושלם של טנק המרכבה, והוא הוצב בב"מ 8. על הדגם הזה נערכו ניסויים רבים והוכנסו שיפורים בהתאם. מהנדסי רפ"ט עבדו בבית המלאכה ללא לֵאוּת יומם ולילה. כל פריט וכל מערכת שתוכננו עבור הטנק, נבנו ראשית מעץ, הורכבו לתוך הדגם ונבדקה התאמתם. בדגם הורכבו כסאות אנשי הצוות ואנשים הוכנסו לתוך הדגם כדי לבדוק את נוחות הפעולה של אנשי הצוות. הורוביץ ורפן ישבו שעות רבות בתוך הדגם ותרמו מנסיונם באשר לנוחות ההפעלה של המערכות השונות. נבחנה גם התאמתו של המנוע לדגם. כאשר דגם העץ היה מוכן הוזמן משה דיין, שר הביטחון, לראות אותו. על צוות העובדים שסייע בבניית הדגם פיקחו מנהלי העבודה אלברט כהן ויוחנן מגור. 
  • יוחנן מגור נולד בתל-אביב ב1937-. לאחר שסיים בית-ספר יסודי למד שנתיים מסגרוּת בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין'. ב1952- עבר עם חבריו לתנועת הנוער לקיבוץ משמר דוד. ב1954- התגייס לצבא והוצב בגדוד חרמ"ש 9 של חטיבה 7. לאחר מכן שירת כסמל בקורס קציני שריון בבית-הספר לשריון. עם שחרורו מצה"ל ב1957- עבד שנתיים כמסגר בחברות שונות. בדצמבר 1959 התקבל לעבודה בבמ"ב 681. לאחר שלושה חודשי עבודה במחלקת זחל"מים של ב"מ 1 בית דגן הועבר למחלקת מסגרוּת של ב"מ 1 לטנקים בתל השומר. בשנים 1964-1962 סייע לצוותים ממקחש"ר, שעסקו בפיתוח תומ"ת 155 מ"מ 50M- ומכמ"ת 160 מ"מ. בתחילת 1968 הועבר מגור לבית מלאכה לדגמים. היה מעורב בהכנת קו הייצור של ה"שוט קל" ובהכנת טנקי טירן 5 למבצע 'רביב' במפרץ סואץ. באותה עת היה חבר בוועד העובדים של תל השומר. ב1969- מוּנה למנהל עבודה. בשלהי 1971 היה ממקימי ב"מ 8, והיה מעורב בבניית שני הדגמים הראשונים של טנק המרכבה. ב1975- הקים את מחלקת המתקנים של מפעל מרכבה, מחלקה שעסקה בבניית מתקני העזר למפעל המרכבה. מאז אפריל 1981 הוא משמש כמנהל עבודה ראשי בב"מ 8.

לאחר מכן הוחלט, לפי הצעתו של טילן, לבנות דגם "שוט" עם מנוע קונטיננטל, לבחינת הנושאים הבאים: היתכנות מיקום המנוע מלפנים, האינטגרציה של המערכות העיקריות, קירור המנוע וכדומה. אחד החששות של המתכננים היה, שבשל מיקומו של המנוע מלפנים ייפלט חום רב מסיפון הטנק וגלי החום יפריעו למערכות האופטיות. לצורך המשימה אותרה שלדה של טנק "שוט" שנפגע. לאחר שנוקתה התובה, היא סומנה על-ידי בר-לב, לפי הוראותיו של טילן. באמצעות מכשיר פנטוגרף (מכשיר מדויק לחיתוך להבה) נחתכה התובה לאורכה מהחרטום ועד לירכתיים, היא הורחבה ורותכה מחדש. בתובה המורחבת הוכנס המנוע מלפנים. מה שהיה קודם חזית הטנק היה לחלק האחורי, ולהיפך. הטנק נסע כביכול לאחור. בסיום בנייתו הוא הועבר לשטח הניסויים כדי לערוך את הבדיקות הדרושות. בקרב עובדי ב"מ לדגמים כּונה הדגם "דגם יום טוב", משום שאחד העובדים, ששמו יום טוב הרבה להפעילו.
בד בבד עם בניית הדגמים המשיכו ברפ"ט בתכנון שאר מערכות הטנק. אחד הנושאים שנבחנו היה פיתוח מארזי תחמושת חסיני אש, שיבטיחו שגם אם יעלה הטנק באש בשל פגיעה לא יתפוצצו מייד הפגזים כתוצאה מהחום העצום שנוצר לאחר הפגיעה. על אחד הניסויים מספר נתנאל גולן:
הרעיון היה של "טליק". למימוש הרעיון אומצו טכנולוגיות מתקדמות ששימשו לפיתוח טילים ומעבורות חלל. עלי הוטל לערוך ניסוי עם יחידת הניסויים של השריון בצאלים. פגזים חיים מסוגים שונים הוכנסו לתוך המארזים חסיני האש, ואלה הוכנסו לתוך תובת טנק שלל שמְכליה מולאו בדלק. התובה הוצתה לאחר שמוקמו בה חישנים שהעבירו נתונים בזמן אמיתי. בניסוי נבדקה השפעת החום על הפגזים. מדדנו תוך כמה זמן מתפוצצים הפגזים לאחר שהטנק נדלק.

באפריל 1971 הוחלט להפריד את ב"מ לדגמים ממפעל 1 והוא היה לב"מ עצמאי לדגמים, ב"מ 8, הכפוף ישירות למפקד מש"א. היה ברור, כי בעתיד הוא יהיה הבסיס של מפעל ההרכבה של טנק המרכבה. למפקדו מוּנה סרן יורם שביט (שוברט). מקס בר-לב מוּנה למהנדס הראשי. סא"ל יורם אוגר, מפקד מפעל הטנקים, זימן למשרדו את יוחנן מגור, מנהל העבודה, והורה לו לאתר קבוצת עובדים, שעימה הוא יפעיל את ב"מ 8. בין יתר העובדים שבחר היו האנשים הבאים: ברוך אליהו, יוסף כהן ("הגדול"), יוסף כהן ("הקטן"), יוסף צירין, יצחק שטיינפלד, אלי כהן, יעקב אלשך, אברהם קורן, שלמה טיאנו, יהודה חסון, יוסף מעודד, צביקה פרידמן, רחמים כהן וחייל סדיר, הדס כפיר. ראש הקבוצה, ברוך אליהו, ושני עובדים נוספים נשלחו כחלוץ למִפתח מס' 1, הציבו בו שולחנות עבודה והעבירו אליו כלי עבודה וציוד מכני.
  • ברוך אליהו נולד בתל-אביב ב1939-. לאחר שסיים בית-ספר יסודי החל לימודי ערב במגמת מכונאות בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין', ועבד ביום כשוליה. ב1957- התגייס לצה"ל ושירת כמפעיל מְכלית תדלוק בחיל-האוויר. לאחר שחרורו עבד שנתיים ככורה במכרות תמנע. בשנים 1967-1963 עסק בעבודות בנייה שונות. במלחמת ששת הימים שירת בסדנה החטיבתית של חטיבה 14, ועימה הגיע עד לתעלת סואץ. בקיץ 1967 החל לעבוד במש"א 681 כמסגר בב"מ 1 לטנקים. בתחילת 1968 החל לעבוד בב"מ לדגמים של מפעל 1. בשלהי 1971 היה ממקימי ב"מ 8. בתחילת 1973 מוּנה למנהל עבודה במחלקת מסגרוּת של בית המלאכה. במלחמת יום הכיפורים הועבר זמנית בחזרה למפעל 1 ועסק בהרכבת חטיבות-כוח. בהמשך מוּנה למנהל עבודה בכיר בב"מ 8. ברוך ניחן בכשרון כתיבה, וכתב כמה מקמות ושירים על הווי מש"א. בין היתר כתב את המנון מפעל המרכבה, המנון מש"א, שיר הלל לגמלאי מש"א ודברי פרידה למפקדים כאשר אלה סיימו למלא את תפקידיהם.
באותו החודש הגיעה מגרמניה למש"א המכונה הראשונה לעיבוד שבבי והיא הותקנה בב"מ 8. באמצעות המכונה הזאת החלו לבנות את האב-טיפוס הראשון של טנק המרכבה. הצריח והתובה של הדגם הראשון נוצקו חלקים-חלקים באורדן, ולאחר שעברו עיבוד שבבי בעזרת המכונה החדשה, רותכו ועובדו בעיבוד שבבי סופי. בב"מ 8 הוקמה גם מחלקת כרסום וחריטה.
בספטמבר 1971, בעת שאל"ם אוריאל תמיר מוּנה למפקד מש"א, הושלמה כבר בנייתו של דגם ראשון, שכּוּנה "0001". על ב"מ 4, בפיקודו של רס"ן חיים בירו, הוטל לבנות חלקים שונים, כמו מעטפת זרימת אוויר של המנוע, שכוּנתה "נעלי פיל", משום שדמתה לכפכף גדול. המזקו"ם הוזמן ממפעל בחוץ-לארץ. בחברת 'נחמני הנדסה' בתל-אביב נבנה צריח דמי, שהמעטפת שלו היתה עשויה חוטי פלדה. הצריח שהובא לב"מ 8 כּונה בפי העובדים "צריח נחמני". על הדמי הזה בדקו אנשי רפ"ט את התכנונים השונים. בתוך הצריח מוקמו המכללים כדי לבדוק את התאמת המערכות השונות ואת הנדסת האנוש שלהן.
בנובמבר 1971 התייצב בב"מ 8 משה בל, שהתגייס לשירות סדיר.
  • משה בל נולד בירושלים ב1946-. בעת המצור על העיר במלחמת העצמאות עבר עם אמו לתל-אביב, שבה גדל והתחנך. ב1962- עברה משפחתו לוַנקובר שבקנדה, לאחר שאִמו נישאה לאזרח קנדי. לאחר שסיים את בית-הספר התיכון למד באוניברסיטת UBC הנדסת מתכות לתואר ראשון. לאחר מכן החל בלימודי תואר שני באותו התחום והנדסת תעשייה. לפרנסתו עבד במחקר. באוגוסט 1971 עלה ארצה בגפו, במטרה לשרת שנה אחת בצה"ל. כאשר התייצב בבקו"ם התברר לו, שעליו לשרת שלוש שנים ואם רצונו לשרת במקצועו, עליו לחתום לחמש שנות שירות. בל חתם ללא היסוס, והוצב כמהנדס בב"מ 8 של מש"א 7100. לאחר זמן-מה נשלח לטירונות במחנה 80. בתחילת 1972 עבר השלמת קציני חימוש בבה"ד 20. בתום ההשלמה הוענקה לו דרגת ממ"ק. לאחר שעבר קורס קצינים בבה"ד 1 הוענקה לו דרגת סג"ם. בשנים 1974-1972 עסק בתכנון מערך הייצור של התובה וצריח המרכבה בב"מ 8. לאחר מלחמת יום הכיפורים הועלה לדרגת סגן. ב1975- הועלה לדרגת סרן. ב1976- השתחרר מצה"ל, ופנה לענף היהלומים, שבו הוא עוסק עד היום. במסגרת שירות המילואים הועלה לדרגת רס"ן.
בשל בקיאותו של בל במתכות, שאותה רכש בעת לימודיו, אשר שולבו בסיורים במפעלים גדולים בקנדה ובארצות-הברית, הוא היה שותף בתכנון הפלדות ואפיונן עבור בניית התובה; מערכת הביטחון היתה אמורה להזמין פלדות ממפעלים בחו"ל בהתאם לכך. למרות שדרגתו היתה ממ"ק, הוא הוזמן להשתתף בפגישות שקיימו אנשי מנת"ק, רפ"ט ואג"א עם נציגי חברת הפלדה האמריקנית. בשל ידיעותיו בתחום ובשל שליטתו באנגלית הוא לקח חלק פעיל בשיחות. מאמצע 1972 ועד שלהי 1973 עיסוקו העיקרי של בל בב"מ 8 היה תכנון בניית התובה והצריח על-פי המפרטים, שקיבל מרפ"ט ועל-פי דגם העץ שהיה כבר קיים. משימתו בשלב הזה היתה לקבוע באיזו שיטה ירותכו לוחות הפלדה זה אל זה, כדי לבנות את התובה, וכיצד לחבר אליהם את החלקים שנוצקו במפעל אורדן.
כשהחלו לבנות את הדגם הראשון הפך ב"מ 8 למקום ממודר, שהכניסה אליו הותרה רק לשותפי סוד. בכניסה למבנה הותקנה דלת מתכת, והעובדים קיימו תורנות שמירה בכניסה עד שהוצב במקום זקיף קבוע. ב15- בינואר 1972 שונה שמו של מש"א 681 למש"א 7100. בקיץ 1972 סיים רס"ן יורם שביט את תפקידו כמפקד ב"מ 8, ובמקומו מוּנה סרן צבי כסיף. באותה תקופה החלו לצקת את משטחי הבטון, שעליהם עמדו להקים את שאר בתי המלאכה של מפעל המרכבה. באוקטובר 1972 החלו במערכת הביטחון פעולות העיתוד לרכישת ערכות למרכבה. התכנון המקורי היה, שהמנוע מתוצרת קונטיננטל יהיה בן 750 כ"ס. לאחר מכן התברר, כי המנוע הזה אינו די חזק, כדי להניע את הטנק במהירות מספקת בשל משקלו הרב של הטנק. הוחלט אז להגדיל את הספק המנוע ל900- כ"ס, אולם התעוררו בעיות בקירור המנוע. בשל מיקומו מלפנים במקום צר, היה צורך לפלוט החוצה את החום שנוצר. בחברת קונטיננטל תוכננה הגדלת הספק המנוע ל900- כ"ס, אולם היה צריך להכניס אותו למקום שתוכנן עבור המנוע הקודם. לאחר בדיקות ארוכות ומורכבות נחתם במרס 1973 חוזה עם חברת קונטיננטל לייצורו של המנוע. באפריל 1973 הזמינה מערכת הביטחון במפעלים אזרחיים מאות ערכות עבור ייצור סדרת הטנקים הראשונה.
במאי 1973 יצאו אוריאל תמיר, אל"ם (מיל') שרגא אבן, נציג מינהל ההרכשה במשרד הביטחון, ומקס בר-לב להזמין ציוד בארבע חברות – שתיים בארצות-הברית ושתיים בגרמניה. בגרמניה הוזמנו המכונות בתקיעת כף עם מנכ"ל המפעל עם הבטחה, שתוך ארבעה חודשים יגיעו הזמנות רשמיות. שווי הרכישה היה כ3- מיליון דולר. הציוד נרכש עם בקרה ספרתית של ג'נרל אלקטריק. עד אז לא היו בארץ מכונות בגודל כזה עם בקרה ספרתית. השלושה רכשו גם שולחן מסתובב וכלי דְּפִינָה (Jig).
ב1- ביולי 1973 נערכה נסיעת המבחן הראשונה של דגם המתכת הראשון "0001" בשטח של יחידת הניסויים של חיל החימוש. תחילה נבחן הדגם בשטח החולי של יחידת הניסויים במרכז הארץ ולאחר מכן הוא הועבר לניסויי שטח קשים יותר בנגב הדרומי. במקביל החלו לבנות שני דגמים נוספים. בנסיעותיו הראשונות של הדגם "0001" התגלתה בעיית התחממות. טמפרטורת המנוע לא התייצבה והניסוי הופסק. ישראל טילן, שנדרש לפתור את הבעיה, יצא כדרכו להתבודד שלושה ימים במקום שבו לא ניתן היה להשיגו, וכששב היה לו פתרון. בסיועו של משה קרסו, הפחח, הוא בנה תעלות אוורור חדשות, שבעזרתן נפתרה הבעיה. תנאי העבודה והמחיה בשטח הניסויים בנגב הדרומי היו קשים מאוד. הטנק הורץ במסלולים קבועים ומערכותיו נבחנו בתנאי השטח כדי לאתר תקלות ולשפרן. האלוף טל, מהנדסי מנת"ק ורפ"ט בילו זמן רב בשטח ועקבו אחר הניסויים.
על תרומתם המכרעת של האלוף טל וישראל טילן לתוכנית המרכבה מסביר גולן מנקודת ראותו:
ישראל טילן היה המהנדס הראשי של הטנק. עד היום ישנן מערכות שלא השתנו מאז שהוא תכנן אותן. היו לו רעיונות מהפכניים, למשל, הדלת האחורית שהיא מאוד כבדה, אבל כל אחד יכול לפתוח אותה באמצעות המנגנון שהוא פיתח. טילן היה גאון, שהאנשים הטכניים העריצו מאוד. "טליק" העלה את הרעיונות וטילן תירגם אותם לשרטוטי עבודה ולהנחות טכניות. היו ביניהם ויכוחים אבל לבסוף הם התפשרו. אבל שלא יהיו ספקות, אין בורג שהוכנס לטנק בלי ש"טליק" חתם עליו. המרכבה לא היתה קמה ללא "טליק". הוא היה החוזה, הנביא של התעשייה. הוא הניע ודחף את התהליך. הוא הביא למש"א את שרי האוצר, וכל מי שיכול היה להשפיע בכלכלה ובתעשייה בישראל כדי לשכנעם בצרכים.

בקיץ 1973 מוּנה סא"ל אליעזר יחזקאלי לסגנו של תא"ל חיים וודאי, ראש מנת"ק, והועלה לדרגת אל"ם. באותו החודש מוּנה סא"ל צבי גון-פז, ראש ענף טכני, למפקד מפעל המרכבה. יהודה אדמון, שהיה אז סרן צעיר, שסיים זה עתה את לימודיו בטכניון, מוּנה למפקד המיועד של ב"מ חדש לעיבוד שבבי.
  • יהודה אדמון נולד ב1944- בתל-אביב. לאחר שסיים את לימודיו ב1963- בבית-הספר המקצועי 'שבח' התגייס לצה"ל, והוצב בחיל החימוש. הוא עבר קורס מכונאי שרמן ומכונאי קמינס בבה"ד 20, ונשאר שם כמדריך. ב1965- סיים קורס קציני חימוש ושירת שנה כמפקד מחלקת חימוש של גדוד שריון 52 בחטיבה 14 בדרגת סג"ם. בשל בעיות רפואיות הוצב ב1966- כקצין תיאום הדרכה בבה"ד 20 בדרגת סגן. בשנים 1973-1969 למד מטעם צה"ל הנדסת מכונות בטכניון שבחיפה. לימודיו התמקדו בתחום המחשבים ובעיבוד שבבי ממוחשב. בתחילת לימודיו הועלה לדרגת סרן. ביולי 1973 הוצב במש"א 7100 כמפקד המיועד של ב"מ 9 לעיבוד שבבי של מפעל המרכבה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים מוּנה לנציגו של מפקד מש"א בחדר המלחמה הבסיסי, ולאחר מכן עסק בקליטת הטנקים הפגועים, שהגיעו מהחזיתות. לאחר המלחמה הועלה לדרגת רס"ן. במשך שלוש שנים עסק בהקמת ב"מ 9. ב1977- סיים את תפקידו ומוּנה לסגן מפקד מפעל המרכבה. בשלהי 1978 מוּנה לראש ענף ניהול הייצור במש"א 7100. ב1980- מוּנה למפקד מפעל המרכבה בדרגת סא"ל. בספטמבר 1982 סיים את תפקידו ומוּנה לסגן ראש מנת"ק והועלה לדרגת אל"ם. במרס 1986 מונה למפקד מש"א 7100. במרס 1988 מוּנה לראש מנת"ק בדרגת תא"ל. באוגוסט 1992 פרש לגמלאות. מאז פרישתו הינו סמנכ"ל אלביט וממונה על נושא מערכות הנשק לחילות היבשה.
כשהגיע אדמון למבנה שיועד להיות בית המלאכה שלו, נפלו פניו. רצפת הבטון של המִפתח היתה כבר אמנם יצוקה, אך עדיין לא היה גג; עמדה שם מכונה אחת, מכונת הפרוריפּ הראשונה, שנרכשה בגרמניה, ומכונות אחרות היו מאוחסנות עדיין בארגזים. רק קומץ עובדים עבדו במקום. אדמון הסתובב כמה ימים ולא ידע במה להתחיל. יום אחד הגיע למקום אל"ם תמיר, מפקד מש"א, כשהוא רוכב על אופניו כהרגלו. משהבחין, כי אדמון במצב-רוח רע, זימנו מייד ללשכתו. הוא ניחם אותו ואמר לו לא לדאוג, כי מפעל המרכבה עומד להתפתח למפעל גדול. על אדמון הוטלה המשימה לבנות את בית המלאכה מן היסוד. תפקידו של ב"מ 8 היה אז לחתוך את לוחות השריון לייצור התובות, על-פי המפרט הטכני, להשחיזם ולרתכם. את יציקות הפלדה שהגיעו ממפעל אורדן היה עליו לרתך ולבנות צריח גולמי. על המשימה הזאת הופקד, כאמור, משה בל. על ב"מ 9 הוטלה מלאכת העיבוד השבבי בתוך התובות והצריחים ברמת הדיוק הנחוץ ובמרווחים המתאימים לקליטתן של המערכות הפנימיות, שתוכננו עבורם ויוצרו במפעלי התעשייה הבטחונית כמו: תעש, אלביט אל-אופ, שהל ועוד. התוכנית היתה, שבהמשך יועברו הצריחים והתובות המושלמים לב"מ 10, שיועד להיות בית המלאכה להרכבת הטנק.

ב6- באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים והעבודה במפעל המרכבה הופסקה. המאמץ העיקרי של מש"א היה סיוע במאמץ המלחמתי. משטחי הבטון שנוצקו עבור מפעל המרכבה הפכו משטחים זמניים לקליטתם של מאות הטנקים הפגועים. עובדי המפעל הועברו תחילה לבתי מלאכה אחרים, כדי לסייע בהכנת חטיבות-כוח לטנקים קיימים; לאחר מכן הם סייעו בקליטת הטנקים הפגועים ובשיקומם המהיר. המכונות המשוכללות, שהותקנו כבר במפעל המרכבה, סייעו בפעולות הבאות: שיקומם של 60 טנקים שנפגעו, הכנת לוחות לבניית כ30- תומ"תים 155 מ"מ, עיבוד שבבי של תובות שרמן לבניית טנקי חילוץ ותיקון גלגלי שיניים גדולים, שבעקבות יציאתם מכלל פעולה שותקה העבודה באחד ממפעלי התעש. תהליך ייצור טנק המרכבה הוקפא. גם בתהליך התכנון והפיתוח היו עיכובים. המורל של הצוות של רפ"ט היה נמוך, שכן הם חשו, כי אינם תורמים למאמץ המלחמתי. גם המורל בציבור היה ירוד לנוכח תחושת המחדל. בין אנשי רפ"ט ומפקד מש"א ניטש ויכוח נוקב, משום שתמיר דרש שישלימו את השרטוטים האחרונים כדי שיוכל להזמין מכונות לייצור התובה. בתכנונים חלו כל הזמן שינויים. ישראל טילן חשב, שאין לכך חשיבוּת, כי ממילא מדובר במכונות עיבוד ממוחשב ואין חשיבוּת למסירת התכנונים העדכניים. תא"ל אלעזר ברק, הקחש"ר, שמוּנה לתפקידו כחודש לפני המלחמה, התערב בוויכוח. הוא החליט למסור למש"א את השרטוטים הקיימים. ברק הטיל על ראש ענף טנקים ועל ראש מדור תכנון במקחש"ר לעסוק רק בסיום שרטוטים אחרונים ולמסור אותם לתמיר, והלה נסע לגרמניה כדי להזמין מכונות נוספות.
בדצמבר 1973 נשלח סגן משה בל לסיור לימודי בחו"ל. על רשמיו מספר בל:
נסעתי לראות את מפעל הטנקים של הגרמנים בקראוס-מפיי. ליווה אותי המתכנן הגרמני של טנק הליאופרד, ועזר לנו מאוד בתכנונים של המרכבה. הם הציגו בפני את תהליך בניית הטנק שלהם. לאחר מכן נסעתי לארצות-הברית, וראיתי כיצד האמריקנים בונים את טנקי המג"ח. הגרמנים בנו את הטנקים בשיטה חדישה ומתוחכמת, והתהליך שבו בנו האמריקנים את הטנקים היה דומה לזה של מלחמת-העולם השנייה. בצילומים ראיתי גם את הציוד ששימש את הבריטים בבניית הטנקים. הייתי בהלם טוטלי. זוהי שיטה מסורבלת וקשה, אבל קיבלתי פידבק כיצד נראים טנקים בעולם. חזרתי ארצה עם הרבה יותר ביטחון, שניתן לייצר אצלנו את טנק המרכבה.

בשובו מחוץ-לארץ החל בל לתכנן את הזמנת הציוד הדרוש לבניית התובה והצריח: מכונות חיתוך, מניפולטורים קטנים לריתוך תתי-הרכבות ומניפולטורים גדולים לריתוך התובה והצריח. באותה התקופה קיים הצוות הטכני של המפעל סדרת דיונים, שתכליתם היתה לתכנן ולקבוע את קצב הייצור ואת מתקני הייצור הנדרשים.
על קשיי שירותו הצבאי מספר בל:
באותה תקופה הייתי צריך להיפגש עם אורחים מחוץ-לארץ ועם נציגי מפעלים גדולים בארץ. במהלך הסיורים במפעלים שונים ברחבי הארץ האורחים היו נכנסים לאכול במסעדות, אבל אני התקיימתי אז ממשכורת של חייל סדיר, ונאלצתי להסתפק בסנדוויצ'ים. הייתי חייל בודד בארץ, וחייתי בתנאים קשים מאוד. נכנסתי לאוריאל תמיר וביקשתי לעזוב את התפקיד, או שישלחו מישהו אחר שילווה את האורחים, כי לי אין כסף לאכול. תמיר, שנחשב בעיני למפקד גדול, בעיקר בתור מי שאיתר כשרונות מקצועיים ובנה עתודת קצינים טכניים לשנים רבות, פתר את הבעיה. הוא הציע לי לחתום שנה וחצי נוספת, שהוסבה משירותי הסדיר וכך התחלתי לקבל משכורת קבע. חשתי אז שיש לי אבא שדואג לי.

במאי 1974 ניתן אישור עקרוני לתחילת ייצור הטנק. ביולי 1974 הותקנה בב"מ 9 מכונת הפרוריפּ הראשונה לעיבוד שבבי ממוחשב. כאשר הגיעו שאר המכונות לאחר כמה חודשים התברר, כי אין למש"א 7100 אנשים מתאימים להפעלת המכונות המתקדמות והיקרות. העובדים הוותיקים לא התאימו. בשכר ששולם אז לאזרחים עובדי צה"ל לא ניתן היה לשכור עובדים מתאימים מהשוק האזרחי. בעלי מקצוע כאלה עבדו בתעשייה האווירית, או בתעשייה הצבאית. הקחש"ר פנה לאג"א והוחל בתקנון תקני חובה. מבין המתגייסים לצה"ל אותרו בוגרי בתי-ספר מקצועיים, בוגרי מגמה מכנית, והם הוכשרו לעבודה במפעל. במקביל להמשך בניית המפעל ומיקום המכונות החדשות, הוקמו מתקני עזר, נקבעו דפוסי עבודה ונקלטו עובדים חדשים. בין העובדים שנקלטו במפעל היה צבי אינדיק, שעבד קודם לכן בתעש. אינדיק שהיה סמל בצנחנים ועבד בתעש, שכל את אחד מאחיו במלחמה וחש חובה לעבוד במפעל. הוא ביקש חופשה ללא תשלום מתעש והתקבל למפעל. הוא החל לעבוד בב"מ 9 כמפעיל מכונה לעיבוד שבבי, והתגלה כעובד מוכשר. לאחר שנה התגייס לקבע כנגד ולאחר זמן-מה יצא לקורס קצינים. לימים התקדם לתפקיד סגן מפקד מפעל המרכבה וכיום משמש כרע"ן הנדסת תעשייה בדרגת סא"ל. אחיו ישראל אינדיק שירת במש"א שנים רבות כראש צוות עיתוד במפעל הטנקים. עובדים נוספים שנקלטו אז במפעל והתקדמו בו היו: יעקב זירמונסקי, שהגיע במהלך שירותו עד לדרגת רב-נגד, ומיכאל רוזן, שלימים מוּנה למנהל עבודה ראשי בב"מ 9.
  •  ב3- ביולי 1974 אירע אסון נורא בב"מ 8. עובד ממפעל 1, ויקטור נעים, נכנס מתחת לתובת טנק, שהורמה באוויר למטרת ריתוך בחלקהּ התחתון. לפתע נקרעה מגוף התובה אחת הטבעות שעליהן היתה תלויה התובה שמשקלה היה 10 טונות. התובה נשמטה ארצה בחבטה איומה ומחצה למוות את העובד.

באוגוסט 1974 התייצבה במפעל מרכבה רס"ר שרית בן-צור כמזכירת המפעל. 
  • שרית בן-צור ( כיום לנדשפט) נולדה ב1950- בחדרה למשפחה ברוכת ילדים. היא גדלה והתחנכה בכפר סבא. לאחר שסיימה בית-ספר יסודי למדה שנתיים פקידוּת טכנית בבית-הספר אורט. עד גיוסה לצה"ל עבדה כפקידה. ב1969- התגייסה לצנחנים ושירתה שנתיים כמקפלת מצנחים; במהלך השירות עברה קורס צניחה. באוגוסט 1970 התגייסה לשירות הקבע. היא שירתה כפקידת רק"ם במחלקת החימוש של אוגדת סיני ברפידים בדרגת סמ"ר. לאחר מכן מונתה לפקידה ראשית של מחלקת החימוש האוגדתית והועלתה לדרגת רב-סמל. בתחילת 1973 הועלתה לדרגת רס"ר. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים שהתה שרית במִפקדת האוגדה, שהותקפה מן האוויר. הוטל עליה לסייע במשימות ארגוניות. לאחר כמה ימים נשלחה למרכז הארץ והיתה אחראית על הקשר עם פצועי האוגדה בבתי-החולים. באוגוסט 1974 הוצבה כמזכירה של מפעל המרכבה. היא סייעה בהקמת המפעל בנושאי מִנהלה וארגון עד 1979. בשנים 1981-1979 שירתה כמזכירת הנספח הצבאי בבריטניה. ב1981- שבה לתפקיד קצינת ניהול במפעל המרכבה. בשנים 1992-1983 שימשה כראש לשכת מפקד מש"א 7100. מ1992- משמשת כקצינת יחסי ציבור של מש"א.
על עבודתה במפעל המרכבה מספרת שרית:
כשהגעתי למפעל הוא נקרא עדיין ב"מ 8. התקבלתי לריאיון אצל צבי גון-פז, שהסביר לי, שפה הולכים לבנות טנק. הוא הקציב לי שלושה ימים כדי ללמוד את העבודה. במפעל שירתה גם החיילת חני טירם, שכיום היא מזכירת המפעל. היו כאן מִפתח (אולם ייצור) אחד, שנקרא ב"מ 8 ומִפתח שני, שנקרא ב"מ 9. מפקד ב"מ 9 היה סרן יהודה אדמון. באותה תקופה הונחו היסודות לבניית המִפתח השלישי, שגם בו התבצעו עבודות עיבוד שבבי. בחלק ממנו החל לקום ב"מ 10. טופלו כאן עדיין הרבה טנקים שנפגעו במלחמה. לאחר המלחמה החלו להניח את היסודות לבנייתה של מכונת הפרוריפ הראשונה לעיבוד השבבי. התחלתי לעבוד במפעל כמזכירה של מפקד המפעל. ישבתי בכניסה למשרדו. היה שם שולחן עם מכונת כתיבה, שלידו עבדתי. האווירה במפעל היתה משפחתית וחמה מאוד. בהפסקות נהגתי לשבת ליד הפרדס ולאכול שם. טיפלתי בכל נושאי התכתובת והדואר. מלבד גון-פז היה רק מפקד בית מלאכה אחד, אדמון, וכמה מנהלי עבודה. כל אחד ניהל איזושהי מחלקה עם קומץ של עובדים. הייתי צריכה להסתובב במפעל ולחלק לכל אחד את הדואר. טלפון היה רק אחד, וכאשר אשתו של עובד, קצין, או מפקד המפעל, חיפשה אותו, הייתי צריכה ללכת לקרוא לו. עוד לא היתה מערכת כריזה.
בתקופת הכוננות שלאחר המלחמה עבדנו שלוש פעמים בשבוע עד שעה 20:00. נשארתי כמו כולם. אני זוכרת, שזה היה מרגיז אותי לנעול את הדלת וללכת הביתה. כעסתי, שכבר הגיע הלילה וצריך לנסוע הביתה. לפעמים היו לילות, שלא הייתי מצליחה להירדם בבית, כי חיכיתי שכבר יגיע הבוקר ואסע למפעל. אהבתי להיות שותפה למה שקרה כאן. טנקים לא היו חידוש בשבילי. ארבע שנים וחצי בסיני הספיקו לי כדי לדעת מה זה טנק. אבל כשבאתי לכאן וראיתי חלקי טנק חדש, שהייעוד שלו זה לגרום לשרידות הצוות בפנים לאור לקחים של מלחמות קודמות, זה חימם את הלב. הרגשתי שותפה מלאה לעשייה הזאת.
המפעל החל להתפתח והטנק נבנה לאט-לאט, ממש נדבך אחר נדבך. קודם נקלטה המכונה לעיבוד שבבי והחלה לפעול. כמו כן נבנתה התשתית לשאר המִפתחים, לב"מ 9, ובמקביל אליו, בניין שיועד למשרד המפעל ולמשרדי הצוותים הטכניים. רס"ן אריה וייזל מוּנה למפקד ב"מ 8. גון-פז עסק בחיזוי המפעל בעתיד. החל לפעול גם צוות בנייה וריתוך, שבראשו עמד סגן משה בל, אחד מבוני התשתית של המפעל. הוא עבד עם קומץ אנשים, שעסקו בריתוך הפלדות, בצילומי רנטגן וכדומה. היו גם: סגן זמיר, הקצין הטכני, סגן יצחק יניב, שהיה ראש צוות עיבוד שבבי וסרן דב שובל, ראש צוות המתקנים. האלוף (מיל') "טליק", עוזר שר הביטחון, ישב כאן כמעט כל יום. הוא היה מוריד אותי מהמשרד, כדי שאעזור לו למדוד את הסיפונים של תובת האב-טיפוס 0001, הטנק הראשון, שהיה בעבודה, אך עוד לא נראה כמו טנק. המפעל היה סודי ביותר באותה תקופה. מעטים במש"א ידעו מה עושים פה. אסור היה לבלתי-מורשים להיכנס אליו. באותה תקופה עבדו במפעל כמאה עובדים. גון-פז לא נהג לכנס את העובדים ולעדכן אותם במתרחש, גם לא לשיחות מוטיבציה. היו רק ישיבות קצינים.
תקופתו של גון-פז עברה על מי מנוחות עד שבא סא"ל חיים בירו. הוא אמר, שאם אנחנו רוצים שיהיה טנק, אנחנו נעשה טנק. הוא היה פּוּשֶר ענק. איש עם מוסר עבודה שאין כדוגמתו. איש ריכוזי מאוד. בירו לחץ את כל המערכת. אפשר לומר, שהוא הניע את הגלגלים. באותה תקופה הוקם ב"מ 10, שמפקדו הראשון היה רס"ן אליעזר ("לזי") בן-יעקב ( בנו של צבי בן-יעקב, שהיה ראש שירות חימוש בשלהי 1948).
כשעברנו לבנין החדש של הנהלת המפעל, הייתי שותפה לקרצופים ולנקיונות של המפעל הזה יחד עם העובדים, כי ידעתי שזה הבית החדש. הצוותים הטכניים התרחבו, הביאו עוד עובדים והמפעל החל להתפתח. הובאו מכונות עיבוד שבבי ממוחשב לב"מ 9, שמוקמו במִפתח השני ובמִפתח הראשון. עמדה שם שדירה עצומה של מכונות כאלה, והמפעל התחיל לעבוד במלוא הקיטור. החלו אז לייצר תובות וצריחים, והמפעל התמלא ברעש השחזות וריתוכים ועשן סמיך. אז עוד לא היה אוורור בב"מ הזה. מאוחר יותר החלו קורסים לריתוך בתוך המפעל. בקורס הסמיכו עובדים, שמייד אחרי הקורס החלו לעבוד בתוך המפעל. גייסנו חבר'ה צעירים, קלטנו אותם כאזרחים לקורס, ומייד לאחר מכן נשלחו לעבודה; היו לנו כאלה שסידרו אותנו, גמרו את הקורס, לקחו את התעודה והלכו. בעקבות זאת התחילו להחתים אותם על חוזים. באותם ימי בראשית העובדים הבולטים היו: אלי טורס מצוות המתקנים, שהיה בעל ידי זהב, משה קרסו ויוליוס לוינגר.
בדצמבר 1974 נמסר אב-טיפוס ראשון של ה'מרכבה' 0001 לצורך ניסויי שדה. על יציאת האב-טיפוס הראשון מהמפעל מספרת שרית בן-צור בעיניים דומעות:
ככל שהתקרב מועד הוצאתו ממש"א, גדלה התרגשותי והלכה. בבוקר המיועד, יצאתי מהבית מוקדם, כי רציתי לראות כיצד מתגשם החזון. פחדתי להחמיץ את הרגע הזה. כאשר הגעתי לצומת הכניסה של המש"א, ראיתי לפתע את המוביל עם הטנק. ישבתי במכונית והתחלתי לבכות. היתה פה אהבה לפלדה, לפרויקט כולו. להרבה אנשים זה היה מפעל חיים.

מתום מלחמת יום הכיפורים ועד שלהי 1975 נוצרה, למעשה, התשתית הייצורית של המפעל. על-פי הנחיותיו של מקס בר-לב בכל הקשור למכונות העיבוד השבבי, והנחיותיו של משה בל בתחום הבנייה והריתוך, עסקו דב שובל יחד עם יוחנן מגור וצוות עובדי המתקנים בבניית מתקני העזר, התפיסה והריתוך שאיפשרו את תחילת הייצור. המכונות החדישות לעיבוד שבבי ממוחשב נבנו במפעל פרוריפ שבגרמניה במיוחד עבור פס הייצור של מפעל המרכבה. הן הורכבו תחילה במפעל הגרמני ולאחר מכן פורקו לחלקים קטנים, נארזו בארגזים ונשלחו ארצה. בתחילת 1975 הגיע למש"א 7100 מגרמניה מרכיב מכונות מיוחד, איש מקצוע מבוגר בשם הנס גַסן. תפקידו היה להרכיבן ולוודא שהן פועלות כהלכה. עד מהרה התיידד גַסן עם מפקדי המפעל ועובדיו. הוא סיפר להם שבמלחמת-העולם השנייה שירת בצי הגרמני, נשבה על-ידי הבריטים ונשלח למחנה שבויים באלכסנדריה. גַסן היה אוהב ישראל מושבע. את קירות ביתו בגרמניה עיטר בסמלים ובמזכרות מישראל.
ב5- במרס 1975 בשעה 23:15 נחתו בחוף ימה של תל-אביב שמונה מחבלים, שבאו בדרך הים מלבנון. הם השתלטו על מלון 'סבוי' ולכדו כמה בני ערובה. בשעה 5:15 פרץ כוח מסיירת מטכ"ל והרג את המחבלים. בפריצה נהרגו אל"ם עוזי יאירי, ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, ואחד הלוחמים. כמו כן נהרגו בחילופי האש שבעה בני ערובה, אחד מהם היה גַסן. בבוקר נקרא יהודה אדמון לזהות את גופתו. ממשלת ישראל פיצתה אמנם את אשתו, אך למערכת הביטחון היתה בעיה לשכנע בעלי מקצוע אחרים לבוא ולהרכיב את יתר המכונות שהוזמנו.
בקיץ 1975 סיים סא"ל צבי גון-פז את תפקידו כמפקד מפעל מרכבה, ובמקומו מוּנה לתפקיד סא"ל חיים בירן. כשהחל בירן את תפקידו כמפקד המפעל כבר עסקו בבנייתו של האב-טיפוס השלישי. כמה ממתקני הייצור הראשונים כבר פעלו במפעל וניתן היה להפיק מהם לקחים להמשך הייצור. לבירן עדיין לא היה ברור כיצד תיראה סדרת הייצור הראשונה. הוא נשלח לסיור לימודים קצר באירופה. בגרמניה היה אורח של משרד ההגנה הגרמני, וביקר במפעלים לייצור טנקים. בין השאר הוא ביקר במפעל במינכן, המייצר את טנק הליאופרד ובמפעל בהמבורג, שבו מיוצרות התובות שלו. בסיוריו אימץ רעיונות שונים בקשר לתהליכי הייצור.
בלוח-הזמנים הכללי הקדים מש"א 7100 את רפ"ט בהכנות לייצור הטנק ולהרכבתו. למתכננים היתה בעיה העומדת בפני כל מְפַתֵחַ: החיפוש אחר השלמוּת והפחד למסור את תוכניות הפיתוח לייצור. מלחמת יום הכיפורים גרמה למהפך מחשבתי אצל אנשי רפ"ט. למרות שתהליך תכנונו של טנק נמשך שנים, הם החליטו לנוכח לקחי המלחמה לשנות את כל התפיסה המחשבתית. "טליק" התנגד לכך, וחש שהם, בעיקר ישראל טילן, מעכבים את תהליך הפיתוח. מפקדי מש"א סברו, כי נוצר פער בין דרג הביצוע לבין צוות התכנון ברפ"ט. טילן הניח למהנדסים, שהיו כפופים לו, לתכנן כל מה שעלה על דעתם, בהנחה שבמש"א ניתן יהיה לבצע את הכול. מהנדסי רפ"ט עבדו תחת לחצים כבדים, שנבעו, בין היתר, מדרישותיו התובעניות של טל ומהעובדה, שרעיונות חדשניים התערבבו כל העת עם רעיונות חדשניים יותר. הם חשו, שלא נותנים להם לסיים תכנון אחד עד תומו. כתוצאה מהשחיקה בעבודתם היתה ההתקדמות איטית. במפעל המרכבה הצטברו שרטוטים רבים, שלא ניתן היה לעבוד על-פיהם. בירן ואנשיו מצד אחד ומהנדסי רפ"ט, בהם אורי יכין ויהודה ליאור מצד שני, ניהלו דיונים ארוכים ומייגעים במטרה לקדם את תהליך הייצור, ובעקבותיהם הוצאו סיכומים מפורטים עם הוראות לשינויים בתכנון, שבמקחש"ר התחייבו עליהם, אך עברו שבועות ארוכים בלא שבוצע מה שסוכם. התסכול היה רב. טל החליט למנות לראש מנת"ק מישהו שיחלץ את העגלה מן הבוץ ודרש למנות את תמיר. ביולי 1975 סיים אוריאל תמיר את תפקידו כמפקד מש"א והוא מוּנה לראש מנת"ק והועלה לדרגת תא"ל. למחליפו מוּנה אל"ם בן-ציון בן-בשׂט. באותה העת מונה אל"ם אליעזר יחזקאלי לראש רפ"ט במקומו של אל"ם ישראל טילן, שפרש לגמלאות.
בן-בשׂט עצר עם בואו את עבודות הבנייה של מפעל המרכבה, שכן לדעתו היה צריך לבנותו במסגרת תוכנית רב-שנתית כוללת של מש"א. רק לאחר שהוכנה התוכנית הזאת ואושרה על-ידי ראש אג"א, המשיכו עבודות הבנייה במפעל. במִפתח הראשון כבר פעל ב"מ 8 ובו מכונת העיבוד השבבי הראשונה, שנרכשה בגרמניה ובאמצעותה בנו את דגמי המרכבה. שתי מכונות נוספות, שהוזמנו על-ידי מקס בר-לב ותמיר, טרם הגיעו למפעל. במסגרת התוכנית הרב-שנתית הוחלט על רכישת ציוד נוסף ועל בניית קו הייצור כולו על-פי התפתחות הייצור. נבנו מתקני עזר ונלמדו נושאי הבקרה הספרתית. מדי יום ו' התכנסו כל המפקדים, שעסקו במלאכת הייצור, אצל מפקד מש"א ודנו בהתקדמות העבודה.
בספטמבר 1975 נחתך לוח השריון הראשון לייצור סדרת הטנקים הראשונה. במפעל נחתכו 400 פריטים ראשונים, ובינואר 1976 החל הייצור הסדרתי של 8 טנקי מרכבה. בתחילה התבצע שלב הריתוך של תת-ההרכבות ולאחר מכן הוחל בייצור הצריחים. הצריחים שנוצקו באורדן עברו תהליך של עיבוד שבבי ממוחשב, באמצעות כ50- כלי עיבוד שבבי מיוחדים, שפותחו בשיתוף עם מפעל ישקר, וייעלו את הייצור באופן משמעותי.
בשלהי 1976 הסתיימו חמש שנות שירות הקבע של סרן משה בל והוא חש, כי מיצה את עצמו והחליט להשתחרר מצה"ל. בששת החודשים האחרונים לשירותו התמקד בכתיבת הנהלים של שלבי החיתוך והריתוך. לחיים בירו, שביקשו להישאר בצבא הקבע, אמר:
אל תדבר איתי במונחים של ציונות, כי אותי לא צריך ללמד מהי ציונות. מיציתי את עצמי מבחינה טכנולוגית, כי היכן עוד בחיים תהיה לי כזאת הזדמנות משגעת לתרום, כפי שהמדינה הטילה עלי. זו הזדמנות חד-פעמית בחיים. נשרפתי כמהנדס, וכעת אעשה את כל מה שביכולתי כדי להתקדם מבחינה כלכלית. איני רואה את עתידי הכלכלי במערכת שבה, איש יקר כמוך, שעובד כל-כך קשה, צריך לקחת חופשה מיוחדת כדי לסייד את ביתו.

בראשית 1977 מוּנה יהודה אדמון לסגן מפקד מפעל מרכבה. עיסוקו העיקרי היה בקליטת עובדים חדשים. אחד החידושים שהוא הנהיג במפעל היה מיסודו של מקצוע חדש – חרש ייצור – בספר המקצועות של צה"ל. בהגדרת המקצוע החדש סייע לו סג"ם אבי עובדיה ממדור חקר מקצועות של אגף כוח-האדם במטכ"ל (לימים מפקד מש"א). בהיות חיים בירו איש חם-מזג, הוא הטיל על אדמון, שהיה איש רגוע, לפתור כל מיני בעיות מסובכות. במאי 1977 ניתן פרסום ראשון בתקשורת לעובדת פיתוחו של טנק המרכבה מתוצרת ישראל. בעמוד השער של חוברת מערכות מיוני 1977 התפרסמה תמונה צבעונית של טנק המרכבה סימן 1 שמספרו הסידורי צ' 820001. הטנק צולם על משטח הבטון של מפעל המרכבה.
  • באוגוסט 1977 סיים תא"ל אוריאל תמיר, ראש מנת"ק, את תפקידו ופרש לגמלאות. במקומו מונה אל"ם צבי אורבך, שהועלה לדרגת תא"ל. צבי אורבך נולד ב1934- בפולין. לאחר פלישת הגרמנים לפולין נדדה משפחתו לברית-המועצות. בתום המלחמה שבה המשפחה לפולין, וב1950- עלה לארץ. במסגרת עליית הנוער למד צבי שנה בכפר הנוער בבן-שמן, ולאחר מכן למד בבית-הספר התיכון 'קלעי' בגבעתיים במגמה הריאלית. ב1953- החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון והוכשר לקצונה במסגרת העתודה האקדמאית. ב1957- סיים את לימודיו בהצטיינות והוצב כעוזר לקצין מטה טכני לרכב ב' במקחש"ר בדרגת סג"ם. בשנים 1962-1960 עבר השלמה חילית בבה"ד 20, שימש כראש מדור אחזקה וכראש מדור ניוד טילים בדרגת סרן. בשלהי 1962 מוּנה לראש צוות תכנון ופיתוח מכמ"ת 160 מ"מ, ובמשימה זו עסק עד השלמתה ב1967-. בתחילת 1967 מוּנה לראש ענף רכב במקחש"ר. במסגרת התפקיד הזה עסק, בין היתר, בנושאי עבירוּת רכב, קליטת רכב שלל וקידום אמצעי צליחה והנחתה. ביוני 1969 הוענק לו ולאנשי צוות הפיתוח של המכמ"ת 160 מ"מ פרס בטחון ישראל. את התזה לתואר השני בהנדסת מכונות כתב אורבך בנושא פיתוח המכמ"ת. ביוני 1973 מוּנה לעוזר טכני לקחש"ר והועלה לדרגת אל"ם. ב1977- מונה לראש מנת"ק. באוקטובר 1980 סיים את תפקידו והחל לעבוד בתעש כסגן מנהל מפעלי הנשק. לאחר מכן היה מנהל מפעלי הנשק ונציג תעש באירופה. בנו, שלומי, מוּנה בשנת 1993 למפקד ב"מ 9 במפעל המרכבה.
על פעילותו באותה תקופה מספר אורבך:
הפרויקט היה נתון במשבר גדול מאוד. בצה"ל, במערכת הביטחון ובמשרד האוצר התנהלו ויכוחים נוקבים בשאלה, האם להמשיך בכלל בתוכנית. למפעל הגיעה סדרה ראשונית של כ130- ערכות לטנק, שהוזמנו במפעלים אזרחיים ובמש"א, אך הדברים לא התחברו יחד, או שלא פעלו יחד. הדבר הראשון שדאגתי לו היה לוודא שהדברים יתחילו לפעול יחד גם מבחינת הרכבה וגם מבחינת העיתוי. היו יצרנים שלא עמדו בזמן שהוקצב להם. נדרשו אלתורים בנושא. התעוררו בעיות של טיב הערכות, שנבעו מרצונם של המתכננים לשפר עוד ועוד. היה צורך לתאם בין היצרנים השונים, בין המתכננים ובין המפעל, שהיה צריך להרכיב את הטנק. היו גם טעויות בתכנון. הגיעו מכללים פגומים מחוץ-לארץ. באורדן יצקו חלקי צריח וחלקי תובה. את חלקי המזקו"ם ייצרו בשהל, באורדן, בעשות אשקלון, בסולתם ועוד. כשהגעתי היה קיים כבר דגם אחד מושלם, שעליו נערכו ניסויים; שלושת הדגמים האחרים הושלמו בתקופתי, ונעשו עליהם בדיקות שונות ביחידת הניסויים. הדגם הרביעי שימש כאב-טיפוס להרכבת מערכות סופיות של הטנק, לביצוע מדידות שונות, לייצור שבלונות עבור קו הייצור וכדומה. קו הייצור היה על הנייר בלבד.
לאחר שנמסרו הטנקים הראשונים באפריל 1979 ליווינו את אימוני ההקמה של פלוגת הטנקים הראשונה בצאלים וברמת-הגולן. בעיות רבות, שלא אותרו בשלבי הניסוי, התגלו באימונים בשטח. מדי יום נשברו מערכות שונות ולא היו עדיין חלפים. פעמיים בשבוע נסענו לשטחי האימונים, כדי לשמוע על הבעיות ולמצוא מייד פתרונות. שלחנו חוליות לשטח ממש"א וממפעלים אזרחיים. נאלצנו להכניס שינויים ושיפורים רבים תוך כדי תהליך הייצור, גם בקו הייצור וגם בטנקים שהיו כבר בשטח. תקופת התהוות קו הייצור היתה מתוחה מאוד. התקיימו דיונים רבים אצל שר הביטחון, סגן שר הביטחון, מנכ"לי משרדי הביטחון והאוצר. "טליק" נאלץ להילחם על קבלת התקציבים בשל עיכובים שחלו בייצור. בזכותו קיבלנו ב1978- מהאמריקנים סיוע של למעלה מ100- אלף דולר במט"ח עבור ייצור המרכבה. זה היה תקדים חשוב מאוד. בכסף הזה יכולנו להשתמש בפעם הראשונה לייצור מקומי. כשהיו הטנקים מוכנים, סירבה יחידת הבחינה של חיל החימוש לאשר את הטנקים, כי הם לא עמדו בקריטריונים. לוּ היינו צריכים להמתין לאישורם, היו הטנקים יוצאים אולי ב1982-. בכל צעד שעשינו היו מכשולים רבים. צריך להבין את הכפיפויות. כראש מנת"ק פעלתי מטעמו של "טליק"; ראש רפ"ט היה כפוף אלי מבחינה מקצועית ומבחינה מנהלתית לקחש"ר; מפקד מש"א כפוף לראש אג"א; התעשיות האזרחיות היו קשורות אלינו בחוזי עבודה; כראש התוכנית פעלתי בעיקר בשיטה של שכנוע. היו מצבים שבהם לראש אג"א היה חשוב יותר להוציא סדרת מג"חים מאשר להקצות לי רתכים, שחסרו לנו לקו הייצור. היתה זו תקופה של צמצומים במש"א, וּועד העובדים התנגד לקליטתם של עובדים חדשים. פעלתי כמתאם של כולם בעשרות דיוני מעקב בתחומים רבים. דיונים אין-סופיים התנהלו בלילות במפעל המרכבה ליד הטנק עצמו. למרות כל המאבקים הצלחנו לתמרן את ההתקדמות בייצור הטנקים. בתחילת הייצור של סימן 1 כבר עסקנו בתכנון סימן 2. סימן 3 היה כבר על הנייר. בהתאם לתכנון נבנו דגמים חדשים. כולנו, "טליק", מנת"ק ורפ"ט, שיגענו למש"א את השכל באופן מוחלט. לדעתי, תרומתי העיקרית היתה בהתגברות על המהמורות הביורוקרטיות, הטכניות, הכספיות והייצוריות בתהליך בניית הטנק. למש"א יש עוצמה רבה והרבה מוטיבציה לנוע קדימה, אך זאת בתנאי שיפעל באופן מסודר. אבל מכיוון שתוכנית המרכבה התהוותה תוך כדי תכנון, ניסויים, רכישות וכדומה, היה זה עבור מש"א אתגר גדול מאוד, והוא עמד בו יפה.
כשהחל תהליך הייצור עצמו, הבחין צבי אורבך, שהעובדים בב"מ 10, בפיקודו של סרן אליעזר בן-יעקב, מזלזלים בעבודה. חלק מהם היו עובדים חדשים, שנקלטו זמן קצר קודם לכן. הם שיחקו בגלוי, ועישנו סיגריות. גם כשעבר מפקד המפעל, או מפקד מש"א, הם המשיכו לשבת תוך הפגנת אדישות. אורבך סיפר זאת בדאגה לטל. הוא חשש, שמנת"ק לא יעמוד בלוח-הזמנים לייצור הטנק. טל לא הבין את הסיבה למצב. הוא זימן אליו את מפקד מש"א, את מפקד המפעל, אנשי רפ"ט ומנת"ק וגער בהם. מפקדי מש"א אמרו, כי אנשיהם עובדים כנדרש, אבל הם טענו, שאין די מנהלי עבודה, אין די ראשי חוליות וכדומה. טל פנה מייד לקחש"ר, בן-בשט, ולאמנון רשף, מפקד גיסות השריון, וביקש מהם, כי יאפשרו לספח למש"א לחודש או חודשיים, אנשי קבע, רבי-סמלים וסמ"רים, רבים ככל הניתן, כדי שיתפקדו כראשי חוליות. טענת מפקדי מש"א היתה, כי יש צורך בראש חוליה לכל חוליה בת שלושה עובדים. במפעל המרכבה הוצבו שנים-עשר רס"רים, אנשי קבע, אך גם זה לא הועיל. טל סיכם עם הקחש"ר, שהוא יזמן לשירות מילואים עבור מפעל המרכבה את האנשים הכי מבריקים ומצטיינים מבחינה מקצועית של חיל החימוש בדרגות נגד, מנהלי מוסכים וכדומה, ואם הדבר יצליח, ייחשב השירות לאנשי המילואים כאילו היו בתעסוקה מבצעית. מדי חודש ייקרא מחזור חדש, כדי שבמשך שנה לפחות יתפקדו כראשי חוליות האנשים הטובים ביותר. אולם למגינת ליבם של טל ואורבך, לא חלה כל התקדמות בקצב העבודה. טל גייס לעזרתו את חנן אברך, עובד התעש, שעבד עימו בפיתוח המרכבה כמה שנים קודם לכן. בהנחה שאברך לא היה מוּכר במש"א, ביקשו טל להסתובב יומיים במפעל המרכבה ולבצע עבורו "מסדר רגליים", קרי, סקר סטטיסטי, כדי לבדוק כמה אנשים עובדים בפועל. החישוב, לדעתו, היה, שכל מי שיעמוד על שתי רגליו, גם אם לא יעשה דבר, ייחשב כמי שעובד. גם מי שיחזיק כלי עבודה אפילו תוך כדי שינה בתוך תובה של טנק ייחשב כעובד. אחרי יומיים הגיש אברך לטל את ממצאיו, והסתבר, שבממוצע עובדים שלושה אנשים מתוך מאה בכל זמן נתון. זו היתה הוכחה ניצחת לטל, שהעבודה אינה מתנהלת כסדרה. לאחר שקיבל את תוצאות הסקר הגיע למש"א ללא התרעה מוקדמת. הוא הורה לאסוף את כל העובדים, וכאשר ניצבו לפניו הורה לכל האזרחים לעמוד במקום אחד, לכל אנשי הקבע לעמוד במקום שני ולכל אנשי המילואים לעמוד במקום שלישי. הוא הפנה את גבו לאנשי הקבע והמילואים ופנה רק לאזרחים. הוא ביקש מכל מי שיש לו בן חייל, להרים את ידו. הרבה מאוד עשו זאת. ואז אמר להם:
באתי לומר לכם דבר אחד: אתם הרוצחים של הבנים שלכם. אני בז לכם. מצד אחד אני יודע, שתנאי העבודה שלכם אינם מספיק טובים ושהמשכורות אינן טובות, ובהחלט מגיע לכם יותר. בזה שיטפל האיגוד המקצועי. אבל יש מדינות, שבהן היו מעמידים אנשים כמוכם אל הקיר באשמת סבוטז' (חבלה מתוכננת). במדינות נאורות לאנשים כמוכם לא היה מה לאכול, כי היו מעיפים אתכם עם כזה כתם, ששום מעביד לא היה מקבל אתכם יותר לעבודה. מכיוון שאין לי את הכוח לעשות לכם אף אחד מהדברים האלה, ותאמינו לי שברצון רב הייתי עושה זאת, אז ממחר בבוקר אם לא יעבדו כאן כמו שדים משחת יהיו פה בחוץ ספסלים, אני אביא גרור של מטבח צבאי, יהיה כאן קפה, יהיו כאן חיילות שיגישו לכם קפה, ואני לא ארשה לכם לעולם לנגוע לא במרכבה ולא לעבוד במש"א. אתם תקבלו משכורת, כי אי-אפשר לפטר אתכם. אני אצלם אתכם לטלוויזיה הישראלית ואני אופיע בה ואגיד, שאני מציג אתכם בפני בני משפחותיכם כפי שהנכם באמת. זה שבביתכם חושבים שאתם עובדים ועושים טנק, אז שידעו את האמת עליכם, ושהבנים שלכם יראו אתכם. זה כל מה שאעשה. אני אפנק אתכם, אל תחששו.
לאנשי הקבע אמר טל: "אתם מחר בבוקר תיעצרו, יש לי צווי מעצר לכולכם. יוקם בית דין מיוחד ואתם תישפטו על-פי חוק השיפוט הצבאי."
לאנשי המילואים אמר:
הכנתי צווי 8. אל תעבדו מצידי אבל אתם תהיו כאן שנה שלמה. אתם בנבזותכם יושבים מדי שישי בסלונים, אוכלים אבטיחים ומפצחים גרעינים ומשמיצים את הבטלנות בצה"ל. אני אפרסם את שמותיכם ואת חריצותכם בכל העיתונים ובטלוויזיה. אתם בסלונים לא תדברו יותר.
לאחר מכן פנה לכולם ואמר:
אני בז לכם מעומק ליבי, וממחר בבוקר אם לא תעבדו, למרות שמסיבות של בטחון שדה לא רצינו להכניס כאן עובדים זרים, ממתינים לי בחברת כור כבר עשרה עובדים זרים מפורטוגל, מכונאי רכב מהמדרגה העליונה. כל אנשי רפ"ט, מהנדסים, יהיו ראשי חוליות והם יעבדו עם הפורטוגלים, ואנחנו נהיה יחד שתים-עשרה חוליות, שלושים ושישה אנשים יחד איתי. אנו נרכיב את הטנק ונראה לכם כיצד לשלושים ושישה אנשים יש תפוקה גדולה פי חמישה מזו שלכם.

לאחר שסיים את דבריו עזב את המקום. אחר-הצהריים כבר באו אליו אנשים וסיפרו לו, שחל מהפך במפעל. קצב הרכבת הטנקים גבר מאוד. האירוע החמוּר לא הוזכר עוד במפעל המרכבה, כאילו לא אירע מעולם.

באפריל 1979 הושלמה הרכבתם של ארבעת טנקי המרכבה סימן 1 מסדרת הייצור הראשונה. כשלושה שבועות קודם לכן הוקמה יחידה לקליטת טנק המרכבה בצה"ל. לראש פרויקט הקליטה מוּנה אל"ם נתנאל גולן, שסיים להיות סגן מפקד בסיס האימונים של השריון בצאלים, ויועד להיות מח"ט 7. היחידה הוקמה במטווח חיל השריון בדיונות של צאלים. במקום היה מחנה אוהלים נטוש ותנאי החיים בו היו קשים. גולן, שהיה במינוי חירום מח"ט שריון במילואים, גייס את קציני מטהו כדי להתגבר על הקשיים המנהלתיים, שנערמו בדרכו בשל העובדה, שהיחידה לא היתה מוכרת בצבא. את כוח-האדם הוא איתר אישית במפקדת גיסות השריון. למפקד פלוגת ההקמה מוּנה סרן רפי שמידע, שסיים תפקיד מ"פ בגדוד 82 של חטיבה 7, והיה מיועד לצאת ללימודים אקדמאיים; ארבעה מפקדי מחלקות טנקים הגיעו לאחר שסיימו את שירותם ביחידות שונות; אנשי הצוות היו כאלה שנפלטו מקורס מפקדי טנקים. על נושאי המנהלה הופקד קצין תחזוקה. מהנדסי רפ"ט הכינו מארזי הדרכה ובאו לשטח להדריך את הצוותים בהכרה ובתפעול מערכות הטנק. ב26- באפריל התקשר האלוף טל לגולן והורה להגיע באותו היום למפעל המרכבה עם ארבעה צוותי טנקים כדי לקבל את 4 הטנקים הראשונים. למרות שהיה זה אירוע היסטורי —- מסירה של טנקי המרכבה הראשונים לצה"ל, טנקים שתוכננו, פותחו ויוצרו בישראל -— היה הטקס צנוע ביותר. השתתפו בו ישראל טל, האלוף אמנון רשף, מפקד גיסות השריון, תא"ל בן-ציון בן-בשׂט, קצין חימוש ראשי, תא"ל צבי אורבך, ראש מנת"ק, מהנדסי רפ"ט, מפקדי מש"א, עובדי מפעל המרכבה וקצינים ממטכ"ל אג"א. ליד הטנקים שניצבו על משטח הבטון בחלקו המזרחי של המפעל, הועמדו שולחנות ארוכים עם כיבוד קל. אל"ם חיים בירן (בירו), מפקד המפעל, מסר לגולן עותק מתעודת הבחינה שציינה כי הטנקים נמצאים בכושר 0 ואת ספרי הטנקים. הנוכחים הרימו כוסות מפלסטיק עם יין בברכת לחיים. בתום הטקס הועברו הטנקים למתקן האימונים בחולות צאלים.
פלוגת ההקמה החלה מייד לערוך אימונים בשטח עם הטנקים החדישים, כשאנשי מנת"ק, רפ"ט וחוליות של עובדי מש"א מלווים אותם ופותרים את הבעיות הטכניות שהתגלו. ביום העצמאות של 1979 הוצגו כבר שני טנקי מרכבה במפגן צה"ל, שנערך באיצטדיון בירושלים. בקיץ 1979 מוּנה אל"ם גולן למח"ט 7 ועבר לרמת-הגולן. במקומו מוּנה לראש הפרויקט סא"ל אמנון שרון. בלחצו של גולן הועברה יחידת המרכבה לרמת-הגולן והתמקמה במחנה טיסן, בקרבת ציר הנפט, מחנה שתנאי המחיה בו היו טובים לאין ערוך. עד מהרה מנתה היחידה 11 טנקים. על האימונים מספר גולן:
"טליק" נתן פקודה לשבור את הטנקים. לנוע איתם על סלעי הבזלת, להשתולל בשטח כדי לאתר את כל התקלות האפשריות. מהנדסי רפ"ט ועובדי המפעל המשיכו ללוות את היחידה בשטח ולפתור בעיות. הם החליפו חלקים שנלקחו ישר מקו הייצור ושיפרו את הביצועים. בתקופה ההיא קיימנו תרגיל חטיבתי והחלטתי, שטנק הפיקוד שלי יהיה טנק מרכבה. זאת היתה הופעת הבכורה שלו. כל הפיקוד הבכיר של צה"ל נסע אחרי הטנק והתרשם מביצועיו.

כדי להבין את הקשיים שעמדו בפני מתכנני רפ"ט מחד גיסא, ובפני מפקדי מש"א ומפעל מרכבה מאידך גיסא, חשוב לציין, כי תהליך פיתוח טנק המרכבה נעשה כתהליך פיתוח טלסקופי, כפי שמסביר אל"ם צבי לבנת, שהיה מפקד מש"א החל מאוקטובר 1978:
זהו תהליך פיתוח די אופייני למדינת ישראל, להבדיל מתהליך פיתוח קונוונציונלי, שבו מוצג קודם רעיון, אחריו מתבצעת בדיקת היתכנות, לאחר מכן מתחיל תהליך פיתוח שלב א' ואחריו שלב ב'. בונים דגמים, יוצאים לניסויים ומפיקים לקחים. אז חוזרים ללוח השרטוט, או כיום למחשב, ומתקנים ומשפרים את מה שטעון שיפור, ויוצאים אולי לניסוי משלים. לאחר מכן נעשה תהליך אישורו הרשמי של הדגם, ובעקבותיו מתחיל ייצור סדרתי, עם סדרה מוקדמת, קצב ייצור איטי, וכדומה. זהו התהליך הקונוונציונלי הקלסי, כשלמעשה ניתן להבחין בלוח-זמנים שלו בשלב הפיתוח ובשלב הייצור הסדרתי. לעומת זאת, התהליך הטלסקופי הוא תהליך, שבו שלב הייצור הסדרתי מתחיל הרבה לפני אישור הדגם, כלומר משחררים לייצור סדרתי כל מה שחושבים באותו מועד, ברמת סיכון סבירה, שניתן להתחיל לייצר. מובן, שקורה מדי פעם שצריך לחזור לפריט המיוצר ולעשות בו איזשהו שינוי, איזושהי התאמה, אבל זה קורה על-פי שיקול דעת ולקיחת סיכון מושכלת. זהו בעצם תהליך של זירוז הייצור הסדרתי האופייני למדינת ישראל. זה לא קורה אצל האמריקנים למשל. מטרת התהליך היא קיצור לוח-זמנים, כמובן על חשבון איזשהו פקטור של איכות, או יעילות. בתהליך הטלסקופי ישנה התפשרות, לא שהמוצר לא יהיה טוב. אולי דור א' יהיה פחות טוב, אבל נדאג שדור ב' יהיה טוב יותר. אבל בפירוש דור א' יעמוד לפחות ברמת המינימום שנקבעה. אני מדבר בהכללה, וזה נכון לגבי תוכנית המרכבה, ולדעתי זה נכון להרבה מאוד פיתוחים אחרים במדינת ישראל, ואני אומר את זה מתוך ידיעה ולא מתוך ניחוש. הייצור הסדרתי מתחיל במש"א תוך כדי המשך הפיתוח ברפ"ט.
באותו נושא הוסיף תא"ל שלום קורן, שהיה בשנים 1994-1989 מפקד מפעל המרכבה, וראש רפ"ט, ומשמש כיום כראש מנת"ק:
עבור מש"א התהליך הטלסקופי הוא נגע רע, כי זה משגע את כולם. מפעל המרכבה מקבל תיק שרטוטים לצורך הייצור, המפעל מתחיל לייצר, אך הוא אינו רגוע, כי הוא יודע שברפ"ט כבר מכינים את השינויים. המתכננים היו נורא רוצים, שהמפעל עוד לא יחתוך פחים, אבל כך לא נייצר טנק. מש"א הוא מפעל כבד עם אינרציה גדולה מאוד. אם צריך לשנות כיוון בייצור, צריך לשנות כיוון לאלפיים עובדים, על כל המערכות שהם מפעילים. אנחנו המהנדסים לא מכירים את הפטנט כיצד לסיים פיתוח. אנחנו נגועים במחלה, שהאויב של הטוב זה הטוב מאוד. היה מי שאמר, שמגיע הרגע שצריך לירות במהנדסים ולהתחיל לייצר.

ב1980- סיים אל"ם חיים בירן את תפקידו כמפקד מפעל המרכבה. על תקופתו כמפקד המפעל מספר בירן:
בתוך חמש שנים הקמנו את מפעל המרכבה מבניית אבות-טיפוס ועד ייצור גדוד הטנקים הראשון. בתהליך הייצור כבר היו טנקים לעוד חטיבה וחצי. בזמן הזה הצטברה כמות עצומה של ידע כיצד לייצר את הטנק. המצב של פיתוח בשלב הזה היה ללא תקדים גם על-פי אמת מידה עולמית. הוא נעשה בדרך מקוצרת. היה פער בין דרג הביצוע, אנחנו כמש"א, ובין רפ"ט על כל מהנדסיה. מה שהם תיכננו לא ניתן היה לביצוע. אחד המובילים בתכנון היה ישראל טילן, שהיה משכמו ומעלה מכל הבחינות. הוא נתן למהנדסים, שעבדו תחתיו חופש פעולה גדול מדי. ברפ"ט עבדו תחת אילוצים קשים מאוד. רעיונות חדשניים התערבבו כל העת ברעיונות חדשניים יותר. אף פעם לא נתנו להם לגמור תכנון אחד עד תומו. הם מאוד נשחקו בשלבים מסוימים וההתקדמות היתה איטית. בשלב מסוים היתה ערימת שרטוטים ממקחש"ר, שלא ניתן היה לעבוד על-פיהם. היו טעויות רבות וחלקם כבר לא היו מעודכנים. נכנסנו לתהליך ארוך ומייגע, מהמייגעים בחיי, שבו ניסינו להביא את השרטוטים ההנדסיים למצב עדכני, שניתן יהיה לייצר על-פיהם. היו דיונים, שארכו ארבעה ימים במשך שעות רבות. הוצאו סיכומים מפורטים וארוכים עם הוראות לשינוי בתכנון. מקחש"ר התחייבו לתקן את השרטוט תוך שבועיים, אבל עברו שבועות ארוכים וכל מה שסוכם לא בוצע. כל התהליך היה מתחיל מחדש. חשנו תסכול רב מהמצב המעורפל. נקלענו למצב בלתי-אפשרי, כי על-פי שרטוט שחייב היה להיות עדכני, בנינו את מערך הייצור. התנהלו דיונים לחוד עם מתכנני התובה ולחוד עם מתכנני הצריח. בדיונים לקחו חלק ראשי הענפים אורי יכין ויהודה ליאור מרפ"ט. התחושה היתה של צעידה במקום ושריפת אנרגיה ללא תכלית. זמן רב התבזבז ולא יכולנו לעשות דבר. עסקנו בעשרות אלפי מידות, שלא תמיד הסכמנו עליהן בינינו. צעדנו אחורה. בשלב הזה נכנס גם תא"ל צבי אורבך, ראש מנת"ק. אחת לשבוע הוא קיים דיוני מעקב עד אמצע הלילה. הוא בעל זיכרון אדיר וידע כל פרט ופרט.
העליתי בפניו את הבעיות ובאיזשהו שלב ביקשתי ממנו להיות אחראי על השרטוטים. הצעתי, שהצוות הטכני שלי יקבל את השרטוטים ממקחש"ר ונעבוד הפוך. כל שינוי שאנו נדרוש נבקש אישור וחתימה של מקחש"ר, אבל אנחנו נשרטט אותו, אחרת לעולם לא נדע מה קורה שם. כל שינוי שהם יבקשו הם יתאמו איתנו. הרעיון התקבל וכך פעלנו. העניינים החלו לזוז. כאשר התכנון הגיע כבר איכשהו לשלב הביצוע, הייתי אחראי על ייצור בסיסי של התובה והצריח, וזאת היתה פריצת דרך טכנולוגית, שעד אז אף אחד לא התנסה בה.
ב1976- התחלנו לבנות את התובה הראשונה. יום אחד הגיעו פלטות פלדה. קראנו לבנצי בן-בשׂט, מפקד מש"א, והתחלנו לחתוך חומר לשמונת הטנקים הראשונים. לאחר מכן התבצע שלב הריתוך הראשוני של תתי-הרכבות. מאוחר יותר התחלנו לייצר צריחים. מאורדן הגיע גוף אחד גדול עיקרי של הצריח ונעשה עיבוד שבבי ראשוני של יציקות גולמיות. על הגוף הזה היו יציקות משנה. כיום יש יציקה אחת מרכזית ועליה מרכיבים פלטות חדישות ומוגנות באמצעות ברגים. פיתחנו כלי עיבוד שבבי מיוחדים עם מפעל ישקר. ערכנו ניסויים רבים ורכשנו ציוד רב. גם בתחום הזה היו כשלונות. אחרי שנתיים כבר ראינו טנק בהרכבה. גם שאר היצרנים נתקלו בקשיי ייצור. בתחום הזה לא ניתן היה לעשות שינוי בלי לקבל את אישורנו. שאר המערכות פותחו בתעשייה האזרחית. לאחר מכן היינו צריכים להרכיב את כל המערכות תוך התאמה. היה שלב, שבו הגיעו מכלולים שלא התאימו, והיה צורך לבצע תהליך מייגע מאוד של שילובם זה לזה בסדרה הראשונה. צבי אורבך עשה זאת באורך רוח, בכשרון ובסבלנות עילאיים.
את הטנקים הראשונים שיצאו באפריל 1979 ליווינו באימונים והפקנו לקחים. לא היו אז חלפים, וכאשר היה צורך הם נלקחו מקו הייצור. במקביל המשכנו לבנות מבנים במפעל וקלטנו עובדים. זה היה אתגר ניהולי גדול. כמו כן המשכנו לבנות אבות-טיפוס לצורכי ניסויים. ברפ"ט עסקו בפיתוח מערכות אופטיות ומערכות נוספות. היו בעיות קשות עם ההילוכים וההיגוי. יכולנו לטעות בקלות, אבל היה לנו ניסיון מייצור ה"שוט קל", מקו הסבת המג"ח ומתיקון טנקים שנפגעו במלחמת יום הכיפורים. גם בתחום העיבוד השבבי קיבלנו החלטות חשובות. לדוגמה, בתובה היתה דופן ישרה והיו צריכים לקדוח כמאה חורים עם הברגות, שמולם היה צריך לבוא חלק כלשהו. התברר, שהמכונות המשוכללות ביותר שלנו לא הצליחו לבצע את העבודה הפשוטה הזאת. התברר גם, שבשל שינויי טמפרטורה וחום השמש במהלך היום, משנה ראש המכונה את מיקומו. נאלצנו לצפות את התקרה בחומר מבודד. המודרניזציה פעלה נגדנו. נפגמו כ20- תובות, ונאלצנו לשוב לשיטת הקידוח הישנה והטובה.
צברתי ניסיון של עשר שנים בנושא טנקים, פלדות שריון, ריתוך, שינוע וכדומה. לא העתקנו שיטות ייצור מתעשיות בחוץ-לארץ. הפעלנו חשיבה מקורית תוך הבאה בחשבון של שיקולי קצב העבודה והמקום ותוך לקיחת סיכונים. חשנו, שיש סיכויים טובים להצלחה. שיטת ריתוך התובה שבה עבדנו נהוגה עד היום. בשיטה הזאת לא משתמשים אפילו בארצות-הברית. שם עושים את ריתוך התובה בתוך סד אדיר כדי שמידותיה לא ישתנו. מבחינת הקצב הרצוי לנו לא יכולנו לעבוד כך. בתהליך קבלת החלטות פעלנו בגמישוּת. הקמנו את קו הייצור, ועד היום הוא קיים באותה המתכונת כמעט ללא שינויים. במפעל פעלו כבר כמה צוותים, שהיה להם ידע הנדסי והיו בעלי ניסיון מכיוון שבאו מבחוץ. צבי גון-פז החל בהקמתם. היו שם יהודה אדמון, שעסק בעיבוד שבבי, וצוות ריתוך, בראשותו של משה בל, שהיה חלוץ בתחום הבנייה והריתוך. שתי הטכנולוגיות הקשות בנושא ייצור התובה והצריח הן הריתוך והעיבוד השבבי. הגענו לאיכות גבוהה ביותר. היה גם מקס בר-לב, שעזב לפני שהגעתי. הוא פעל בשלב אבות-הטיפוס. הוא בחור מוכשר מאוד, בונה מכונות מעולה, אבל מרוב תחכום כמהנדס הוא רצה להמציא הכול מחדש. הוא תיכנן ובנה מכונות לבניית הטנקים. התנגדתי לזה, כי טענתי שאין צורך להמציא את הגלגל מחדש. בתחילה נתנו לו יד חופשית, כי לא הבינו מה הוא עושה. הוא היה שותף לרכישת המכונות הראשונות. הן לא היו הטובות ביותר, אך לצרכים המיידיים של פיתוח דגמים הן התאימו. חלק מהפתרונות שלו היו לא מעשיים. כשהגעתי לתפקיד עדיין לא הגיעו המכונות. רק בנו משטחי בטון וחפרו יסודות למכונות. גם ציוד הריתוך טרם הגיע. היו במפעל נחמן לווינגר ודב שובל, ראש צוות המתקנים, והיה סרן יורם יפה, שהיה "משוגע על כל הראש". הוא היה אחראי על הבקרה הספרתית. בתחילה לא היו לנו מערכות מחשב מפותחות, אז הוא נהג להשתלט מדי לילה על המחשב של ממר"ם והכניס לשם את התוכנות שלו. בבוקר הוא היה מנסה את סרטי הניקוב במפעל. בארץ לא היה מספיק ידע והיו בעיות תוכנה קשות. התקשרנו לחברה הגרמנית, שתסייע לנו למצוא שפת ביניים בין המכונה למחשב. יורם היה קרוב לייאוש, וביקש אישור לנסוע לגרמניה כדי לפתור את הבעיה. מפקד מש"א לא הבין את הצורך ולא אישר זאת. בוקר אחד קם הבחור ונסע על חשבונו לגרמניה. הוא היה להוט לפתור את הבעיה.
נושא חשוב היה הדרכת עובדים חדשים. הגיעו אלינו עולים חדשים מגרוזיה, ולימדנו אותם כיצד לרתך, כולל עריכת ביקורת באמצעות רנטגן. היה גם צוות לציוד של בקרה ספרתית וצוות מתקנים בראשות דב שובל. קיימנו כעשרים וחמישה דיונים על כל שלב בתהליך הייצור. היינו צוות נדיר, שהזדמן יחד בנקודת זמן ונכנס לעשייה בהתלהבות סוחפת. היו לנו לילות רבים ללא שינה, כי לא יכולנו להירדם בלי לפתור את הבעיות. לילות רבים טיילתי בבית בניסיון למצוא פתרון כלשהו. זו היתה תקופה של ריחוף מרוב סיפוק.

ב29- באוקטובר 1979, ביום חיל השריון, נערך בסינדיאנה שברמת-הגולן טקס רשמי של מסירת הטנקים לצה"ל. אנשי חטיבה 7 איתרו בשטח אמפיתיאטרון טבעי ושיפרו אותו באמצעות כלי צמ"ה. על מורדותיו נבנו מושבים לאלפי המוזמנים שהגיעו מרחבי הארץ. אורחי הכבוד היו עזר ויצמן, שר הביטחון, ורא"ל רפאל איתן, הרמטכ"ל. לאירוע הוזמנה כל צמרת צה"ל, נספחים צבאיים, אנשי מנת"ק ורפ"ט, קציני אג"א, אנשי מש"א 7100 ועוד. לאחר שנישאו נאומי הברכה ניתן האות. לצלילי תזמורת צה"ל זינקו 11 טנקי המרכבה מעבר לסוללת העפר, שמאחוריה הם הוסתרו וטיפסו בדהרה אל מול הקהל. לאחר מכן ביצעו הטנקים תרגיל מרהיב באש חיה בשיתוף פעולה עם מטוסי חיל-האוויר. במהלך התרגיל זינקו מפתחיהם האחוריים לוחמי חי"ר, שהסתערו לעבר המטרות. הטנקים הפגינו בפני הקהל את כושר הטיפוס המדהים שלהם על הגבעות התלולות, שעליהן איש לא האמין, כי הטנקים יוכלו לטפס. החל מאותה התקופה כל טנק שיצא מקו הייצור הגיע לחטיבה 7, עד שהפכה כולה לחטיבת מרכבות.

טנק המרכבה סימן 1 צויד בתותח 105 מ"מ עם שרוול תרמי מיוחד ומערכת בקרת אש חדישה, הכוללת מד-טווח לייזר משופר, מחשב אלקטרוני ומייצב. למפקד יש כוונת פנורמית עם הגדלה פי עשרים. חזית הצריח מוגנת בשריון שכבתי מיוחד, ובצדדים נמצאות מערכות עזר ותחמושת קלה. בכיס הצריח נמצאים הזרקור ומערכת הכוח ההידראולית. בחזית התובה נמצאים תיבת ההילוכים והמנוע, שהיה בעל הספק של 750 כוחות-סוס, והוחלף לאחר מכן במנוע של 900 כוחות-סוס. ממסרת הילוכים הינה מדגם B850-6CD- אליסון. בצידי התובה נמצאים מסנני האוויר. בתובה מאחור נמצאים המצברים ומערכת האב"כ. הסיפון וגג הצריח מקנים לצוות הגנה מפני פגזי ארטילריה. מערכת האב"כ מעניקה הגנה מפני גזים, ואנשי הצוות יכולים לפעול ללא מסיכות גז ובגדי מגן. בתא הלחימה יש אמצעים מיוחדים נגד שריפה. התחמושת של הטנק מוגנת בתוך מארזים חסיני אש, אשר מבטיחים שגם אם יעלה הטנק באש והטמפרטורה תעלה על אלף מעלות, תתפוצץ התחמושת רק לאחר 40 דקות. הדלת האחורית והמסדרון המוליך ממנה לתא הלחימה מאפשרים הסעת כיתת חי"ר, או ארבע אלונקות עם פצועים. במקרה של התהפכות, או פגיעה, יכול גם הצוות לצאת מן הטנק דרך הדלת האחורית.
בטנק יש כמיליון ורבע חלקים, שמתחלקים ל30- אלף סוגים, ומרכיבים 131 ערכות עיקריות. 98 ערכות מיוצרות במלואן בישראל, 16 ערכות מיובאות במלואן מחו"ל והיתר מעורבות. משקלו של הטנק הוא כ60- טון כאשר 70%-65% ממשקלו מיועדים למיגון הצוות. בעקבות טנק סימן 1 יצאו טנקי סימן 2, סימן 2 ב', סימן 2 דור ד' וסימן 3. המנוע של טנק מרכבה סימן 3 הוא מטיפוס AR-1790-9AVDS, המיוצר על-ידי חברת טלדיין-קונטיננטל, הינו מנוע דיזל מקורר אוויר בעל הספק של 1,200 כ"ס. הוא בעל תותח 120 מ"מ חלק-קדח. התותח דומה, עקרונית, לתותחי הטנק הגרמני ליאופרד 2 וה1-A1 Mהאמריקני ותוכנן – בחכמה רבה – כך שיוכל לירות בשעת הצורך את תחמושת התותחים האלה. התותח מצויד במנגנון רתיעה המבוסס על מערכת קפיצית של חנקן הגורמת לכך שקוטרו של המנגנון קטן יותר מזה של מנגנוני רתיעה בתותחים דומים אחרים. התותח ותחמושתו תוכננו ופותחו בתעש בשנים 1989-1983. מ1989- מיוצרים התותח ותחמושתו באופן מלא בתעש. התותח מצויד גם בשרוול תרמי יוצא דופן, שפותח בחברת וישיי ישראל ואפשר להסיר את מפנה הגזים לצורך אחזקה מבלי לפגוע בשרוול. לתותח יתרון נוסף בכך שניתן להוציאו דרך חלקו הקדמי של הצריח ללא צורך להרים את הצריח. טנק מרכבה סימן 3 נושא 50 פגזים, כולל הפגזים התורניים המאוחסנים בתוף, המהווה חלק ממערכת הטעינה האוטומטית שפותחה עבורו.
החימוש המשני מורכב משלושה מקלעי מאג בקוטר 7.62,מקלע מקביל ושני מקלעים חיצוניים, ממרגמה 60 מ"מ מיוחדת, שפותחה על-ידי חברת סולתם ומותקנת על גג הצריח. מכל צד של הצריח מותקנת קבוצת מדוכות עשן בקוטר 78.5 מ"מ שפותחו על-ידי תעש. הטנק מצויד במערכת התראה מוקדמת שפותחה על-ידי חברת אמקורם. המערכת מסוגלת לגלות מגוון רחב של קרינה אלקטרו-מגנטית תוך הפעלת שלושה גלאים רחבי-זווית, ששניים מהם מותקנים בחלקם האחורי של צידי הצריח, ואילו השלישי מותקן על מגן התותח.
בשל המורכבות הרבה של תוכנית המרכבה והצורך לפקח על מספר רב של גורמים שעוסקים בפיתוח הטנק ומערכותיו, מקיים האלוף (מיל') טל, מאז מונה כראש מנת"ק ועד היום, ישיבת תיאום שבועית שמשתתפים בה: ראש מנת"ק, סגנו, ראש רפ"ט, ראש תח"ש, מפקד יחידת הניסויים של חיל החימוש או נציגו, נציג מינהל ההרכשה והייצור של משרד הביטחון, נציג מפח"ש, ונציגי התעשיות האזרחיות על-פי הצורך. בישיבה זו מדווחים כל העוסקים במלאכה על התקדמות שלבי הפיתוח של המערכות השונות, על תקלות שאירעו בעת אימוני השריון, או בעת פעילות מבצעית, ואשר מהן ניתן להפיק לקחים לעתיד. נושאים טכניים, הצעות לפיתוח ונושאים מנהלתיים מועלים לדיון בפורום הרחב. כל ההחלטות שנוגעות לפיתוחם של טנקי המרכבה ולייצורם, ללא יוצא מן הכלל, חייבות את אישורו של טל.
אחת לחודש או יותר, על-פי הצורך, מתכנס הפורום הזה לאחר שעות העבודה בב"מ לדגמים במפעל מרכבה, או באחד מבתי המלאכה של מש"א, לצורך אישור דגמים של מערכות חדשות בטנק. מתכנני רפ"ט, או נציגי התעשיות, מציגים בפני טל חידושים, או שיפורים, שנעשו במערכות השונות של הטנק, כדי לקבל את אישורו להמשך הפיתוח. למתבונן מן הצד על חבורת הקצינים המלווה את האלוף טל, בסיור בין הדגמים והמערכות השונות, מציגה את עבודתה וממתינה לפסיקתו, הם נראים כמו מורה ותלמידיו. טל, המתמצא בצורה מדהימה בכל פרט עד לבורג הזעיר ביותר, מטפס על סיפון הטנקים, נכנס אל הצריח, גוחן מתחת לתובות ונכנס אל קרביו, מלווה במציג התורן, ומאשר או פוסל את ההצעות. טל, מתעניין, מתווכח ופוסק אחרון בכל עניין. בתהליך הזה לא מעורב איש ממפקדת מש"א 7100. את תוצאות תהליך התכנון יקבל מש"א בתוכנית מפורטת לביצוע במפעל, אם כרוך הדבר בתהליך ייצור התובה, ייצור הצריח או תהליך ההרכבה. חלק מהתכנונים יועברו על-ידי מנת"ק לייצורו של אחד ממפעלי התעשייה הקשורים לתוכנית המרכבה.

פיתוח הטנק הושלם תוך תשע שנים ממועד קבלת ההחלטה. לצורך ייצורו הוקמו מפעלים חדשים והורחבו מפעלים קיימים כגון: באורדן שיוצקים את הצריח מפלדה בליסטית, במפעל סלבין של תעש מיוצרים תותחים; באלביט ובאל-אופ, פותחו מערכות אופטיות; במפעל ישקר פותחו כלי עבודה לעיבוד שבבי; בעשות אשקלון מייצרים ממסרות והינעים סופיים; בתעש/מעלות מייצרים קפיצים למזקו"ם; במעבדה המרכזית ובמפעלים הכימיים בתעש מייצרים תחמושת לתותח 120 מ"מ; בשה"ל (שירותים הידראוליים לוד) מייצרים מערכות הידראוליות ועוד. הקבלן הראשי לבניית הטנק הוא משרד הביטחון באמצעות מנת"ק. בערכים כספיים תעש הוא קבלן המשנה הגדול ביותר. קבלן המשנה השני בגודלו הוא מפעל המרכבה, שהוא קבלן המשנה לבניית הצריח והתובה וקבלן המשנה להרכבת הטנק, ומייצר 14% מערך הטנק. מבחינה כמותית מש"א 7100 הוא הקבלן היחיד, שנוגע בכל החלקים. אליו קשורים כשלושים מפעלים אזרחיים, המשמשים כיצרנים של ערכות עיקריות ומאתיים מפעלים שהם יצרני משנה. בפרויקט מועסקים אלפי עובדים, וחלק מהמפעלים אף מייצאים לחו"ל חלקים ומערכות שפותחו עבור המרכבה במיליוני דולרים לשנה.
בהרצאה שהתקיימה בכנס של החברה להיסטוריה צבאית ב22- בינואר 1981 התייחס האלוף טל לעלות פיתוחו של טנק המרכבה וייצורו:
בפיתוח הטנק הושקעו 65 מיליון דולר, מחיר שהוא נמוך בהרבה מהשקעה בפיתוח טנק חדש בחו"ל. סכום זה כלל את ניהול הפרויקט ואת כל עבודת ההנדסה. עבודת הפיתוח של הטנק כרוכה היתה במספר עצום של שרטוטים, שהכנתם מסתכמת בכ70- אלף שעות עבודה, והיא כללה כמובן גם בניית כמה אבות-טיפוס של הטנק לבחינות ולניסויים. במשך כל השנים הושקעו 99 מיליון דולר בהקמת תעשייה. סכום זה כלל בניינים, מכונות וציוד. 35 מיליון דולר נוספים השקיעה התעשייה האזרחית עצמה (לא מתקציב הביטחון), בהקמת התשתית שלה. כלומר בפיתוח הטנק ובהקמת התעשייה הושקעו סך-הכל 199 מיליון דולר (מתוכם כ50%- במטבע חוץ). כיום כבר מייצרים בארץ 85% מכלל החלקים של הטנק, הערך המוסף של הטנק הוא כיום 57%, ויש לשער שבשנים הבאות הוא יגיע ל70%-.


בריאיון שערכתי עם האלוף טל בנובמבר 1994 הוא אמר:
אין די בכך שמייצרים בארץ את כל החלקים מבחינה איכותית, החוכמה היא להרכיבם נכון ולהתאימם, שיעבדו זה עם זה. בתהליך ההרכבה יש בקרת איכות ובחינה, שהופכים את מש"א לגורם המרכזי הן מבחינה כמותית, והן מבחינה איכותית בייצור הטנק. לעומת זאת, מגלם הטנק את כל הטכנולוגיות של כל ספקטרום ענפי התעשייה בישראל. יש כאן מגוון עצום של התמחויות בכל הטכנולוגיות: מטלורגיה, אופטיקה, תרמודינמיקה, מנגנונים אינרציאליים וכדומה. זהו הישג אדיר, שמש"א הוא מפעל המסוגל להרכיב מכל הדברים האלה כלי ששמו טנק, הפועל ומתפקד בדיוק על-פי הציפיות. צריך להבין, שהידע שהצטבר הוא החשוב. הבניינים הם חדשים, המכונות חדשות, הכול נבנה בבת אחת, כדי לפתח ולייצר את הטנק, אבל לכל אלה כשלעצמם אין ערך. הידע להחליט איזו מכונה לרכוש, או איזה בניין לבנות, או הכרת הטכנולוגיה עצמה הם פונקציה של היצירה הקולקטיבית. אם צה"ל הוא היצירה הקולקטיבית של העם היהודי ושל העם בישראל, מש"א והמומחיות שלו בפיתוח טנקים וייצורם הוא יצירה קולקטיבית של הצבא ומערכת הביטחון כולה. מפעל המרכבה הוא היהלום שבכתר מש"א.

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
שלום זיו ז

כניסת חברים

חברים online