[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק ז-מלחמת סיני

פרק ז' - ההכנות למלחמת סיני

ההכנות למלחמת סיני


לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן



חיל החימוש מתארגן-מחדש

במאי 1953 מונה סא"ל עמוס חורב לחבר בצוות תכנון מטכ"לי, בראשותו של ראש מחלקת התכנון במטכ"ל, אל"ם יובל נאמן. תפקיד הצוות היה לבדוק מחדש את סדר-הכוחות של צה"ל ולהציע שינויים במבנה הקיים. צוות התכנון בדק את נושא הריתוק המשקי בזמן מלחמה, וקבע את שיאי כוח-אדם בהתאם. כמו כן בדק הצוות את האיזון הפנימי שבין החילות המסייעים לחילות הלוחמים. בסיום עבודתו הציג הצוות את תוכניתו לארגון-מחדש של צה"ל בפני הרמטכ"ל החדש, משה דיין, שנכנס לתפקידו בדצמבר 1953. בתוכנית הוצע, כי תוך שלוש שנים ייערכו השינויים הבאים: ניצול יעיל יותר של מקורות כוח-האדם לטובת החילות הלוחמים; הגברת הכוננות המלחמתית של צה"ל על-ידי שכלול הציוד הקיים וייעולו, וכן ניצול הפוטנציאל האזרחי; הפעלת מתקני שירות שונים על-ידי אזרחים, ועוד. כשהסתיימה עבודת הצוות, הטיל דיין, על חורב להקים את מחלקת אמצעי-לחימה במטכ"ל.
  • עמוס חורב נולד בירושלים ב1924-. הוא למד בבית-הספר היסודי 'תחכמוני' ובגימנסיה העברית בירושלים. מגיל 14 היה חבר ב'הגנה'. ב1942- התגייס לפלמ"ח ועבר קורס חבלה, קורס מ"כים, קורס מ"מים וקורס נשק מסייע. חורב היה מ"כ ומ"מ בפלוגה ו' של הפלמ"ח והשתתף בפריצה לכלא עתלית. מסוף 1945 עד סוף 1947 היה מפקד פלוגה בגדודים השלישי והשני. בתחילת מלחמת העצמאות מוּנה לסגן מפקד הגדוד השישי בחטיבת הפלמ"ח הראל, בעת שזו לחמה בקרבות הקשים לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. בחורף 1948 מונה לעוזרו של קצין המבצעים בחזית הדרום, סא"ל יצחק רבין, ולאחר מכן החליפו בתפקיד. בשלהי 1949 נשלח ללמוד מטעם צה"ל הנדסת מכונות במכללת MIT שבארצות-הברית. בשובו לארץ ב1952- – לאחר שהשלים לימודי תואר ראשון ותואר שני – היה חניך בקורס מפקדי גדודים של צה"ל. לאחר מכן מוּנה לתפקיד ראש ענף סדר-כוחות במחלקת התכנון במטכ"ל. ב1953- מונה לראש מחלקת אמצעי-לחימה במטכ"ל. בשנים 1962-1954 היה קצין חימוש ראשי. בשנים 1964-1962 השלים לימודי דוקטורט במכללת MIT, ובשנים 1966-1964 שב להיות קצין חימוש ראשי בדרגת אלוף. בשנים 1968-1966 היה עוזר המדען הראשי של מערכת הביטחון. בשנים 1972-1968 שימש כראש אג"א עד פרישתו מצה"ל. במלחמת יום הכיפורים היה עוזרו של האלוף ישראל טל. בשנים 1982-1973 היה נשיא הטכניון. בשנים 1975-1973 היה גם המדען הראשי של מערכת הביטחון במקביל להיותו נשיא הטכניון. כיום פעיל בתפקידים ציבוריים רבים.
בתחילת נובמבר 1954 חלה סא"ל עמוס חורב. בהיותו מאושפז בחדר הבידוד הצבאי של מחנה תל השומר, ביקר אותו סא"ל אלי זעירא, ראש לשכת הרמטכ"ל, והודיע לו כי מוּנה לקצין חימוש ראשי במקומו של אל"ם מנס פרת, שפוטר בשל חילוקי דעות עם הרמטכ"ל. חורב נדהם, שכן מעולם הוא לא שירת קודם לכן בחיל החימוש. חורב נסע בלא הכנה מוקדמת מחדר הבידוד למִפקדת קצין חימוש ראשי בתל השומר. בבואו לשם כבר עזב מנס פרת את המקום וסגנו, סא"ל הרץ רפופורט, קיבל את פניו, הסביר לו את מהות התפקיד ועידכן אותו בנושאים השוטפים. קציני המטה במִפקדת קחש"ר ומפקדי הבסיסים – רובם יוצאי חיל החימוש בצבא הבריטי, או ותיקי שירות החימוש והנדסת חימוש במלחמת העצמאות – הטילו ספק ביכולתו של חורב, שהוצנח מהמטכ"ל, לבצע את התפקיד המורכב. שניים מהם אף הזמינו את עצמם אל ביתו שבמושב נטעים וניסו להניאו מלקבל על עצמו את התפקיד. חורב למד בשקדנות במשך שלושה חודשים את משימות החיִל, ביקר בבסיסים ובבתי המלאכה, נפגש עם ממלאי התפקידים השונים ואיתר את מוקדי הבעיות.
באותם הימים היתה מִפקדת קצין חימוש ראשי הסמכות המקצועית העליונה בצה"ל בכל הנוגע לענייני חימוש. היא פיקדה על כל כוחות חיל החימוש: מִתקני המטכ"ל העוסקים בחימוש, בחיזוי צרכים עתידיים, בהזמנה (פרט לצל"ם [ציוד לחימה מבוקר]), בקבלה, במיון, בבחינה, בשיקום, באחסנת מלאי מלחמתי ובאספקתו למתקני שדה של חיל החימוש. כמו כן היא פיקדה על מתקני השדה, שכללו את אמצעי השירות לאחזקת החימוש בשדה, לאספקתו ולפינויו, פרט לחוליות טכניות אורגניות ביחידות (דרג א'). מתקני מטכ"ל/חיל חימוש כללו: שני בתי מלאכה בסיסיים לשיקום ציוד חימוש וייצורו, שני בסיסי אחסנה לנשק ולתחמושת ושני בסיסי אחסנה לרכב, ציוד נ"מ, חלקי חילוף וציוד חימוש אחר. מערך חיל החימוש בשדה כלל ארבעה גדודי שירות חימוש (גש"ח) – אחד לכל פיקוד מרחבי ואחד לגיסות השריון, שהיו אמורים לסיים בסוף יולי 1954 את תהליך התארגנותם-מחדש. לאחר הארגון-מחדש בוטלו למעשה פלוגות החימוש בחטיבות החי"ר במילואים והן הועברו לגש"חים.
חורב הגיע לחיִל בעת הארגון-מחדש, כפי שכתב הקחש"ר היוצא בדו"ח השנתי של שנת העבודה 1954/1953:
בהתחלת שנת הדיווח התחיל החיל לגבש את יחידותיו בהתאם למבנה המאושר (ע"י אג"ם/מת"מ) והשיאים (שיאי כוח-אדם) שנקבעו מחדש בהתחלת שנה זו [....] עם הקמת צוות התכנון והתחלת תכנון להתארגנות חדשה, הצטמצמה – שלא מרצון – הפעילות בשטח הנ"ל והוחל בציפיה גדולה לקראת הבאות; ברור שהנ"ל השפיע על המשך גיבוש היחידות, ברוב המקרים לאור שינוי בהתארגנות [...] פקודת ההתארגנות של צה"ל מעוררת בנו דאגות לעתיד החיל לאור:
  1. הקטנת כמות אנשי חי"ח (חיל החימוש) למרות הגדלת הצבא;
  2. הוצאת בעלי סוגי בריאות כ/ק.
  3. אי-מתן חשיבות מספקת לענייני הדרכה של בעלי מקצוע חי"ח.

כשמוּנה חורב לקחש"ר היה חיל החימוש מורכב מקבוצה של קצינים זוטרים ונגדים בעלי ידע טכני רב וניסיון עשיר, שרובם היו יוצאי הצבא הבריטי. אולם לדעתו, היו בחיִל מעט מדי קצינים בכירים בעלי הכשרה כמהנדסים. לפיכך החל חורב לאתר קצינים, ששירתו עימו בפלמ"ח, השתחררו מצה"ל בתום המלחמה וסיימו את לימודיהם בטכניון. כמו כן איתר בוגרי טכניון, אנשי עתודה אקדמאית ובוגרי בתי-ספר מקצועיים, ושיכנע אותם לחתום קבע. הוא הציבם בבתי המלאכה השונים ובתפקידי מטה במִפקדה. בין החוזרים לשירות הקבע היו: רס"ן ינון עזרוני, שבתום מלחמת העצמאות היה מפקד הגדוד הראשון בחטיבת יפתח של הפלמ"ח, השתחרר וסיים לימודי הנדסת מכונות בטכניון. לאחר שסייע בהקמת מפעל סולתם גויס לקבע ומונה למפקד ב"מ 2 בבמ"ב 681 במקומו של רס"ן נפתלי כפטל; סרן יעקב יצחק ("יאצה"), שהיה בסוף מלחמת העצמאות סגן מפקד הגדוד השישי בחטיבת הפלמ"ח הראל, השתחרר וסיים לימודי הנדסת מכונות בטכניון. הוא גויס על-ידי חורב למחלקת אמצעי-לחימה ולאחר כשנה מוּנה למפקד ב"מ 2 בבמ"ב 681 במקומו של ינון עזרוני; רס"ן חיים דומי, שנפצע בסוף מלחמת העצמאות כאשר היה סמג"ד בחטיבת הפלמ"ח יפתח, השתחרר מצה"ל, סיים לימודי הנדסת מכונות בטכניון וחזר לקבע כראש מדור תכנון עבודות בבמ"ב 681; סרן דוד סלע ("דוקי"), ששירת במלחמת העצמאות כקצין הטכני של גדוד הפשיטה, הקים בסיומה את ענף נט"ר (נהיגת טנקים, וטיפול ברק"ם) בבית-הספר לשריון, השתחרר וסיים לימודי הנדסת מכונות בטכניון. לאחר שעבד במשך שלוש שנים במחצבי ישראל ושימש במילואים כקצין חימוש בחטיבת טנקים, התגייס ב1956- לשירות הקבע והוצב במקחש"ר כקצין מטה טכני לרכב ב'; סגן ישראל ליטווין (לימים טילן) , שהיה קצין חימוש חטיבה 7 ועוד. הקצינים האלה ורבים נוספים עתידים היו להוות בשנים הבאות את שדירת הפיקוד הבכיר של חיל החימוש.

עם התמנותו לתפקיד החל חורב לטפל גם בנושא ההכשרה המקצועית. להפתעתו, לא היתה מערכת הדרכה מקצועית להכשרת כוח-אדם. הוא המשיך במאבק, שהחל קודמו, להקמת בית-ספר לחימוש, שיהיה באחריות החיִל. רק לאחר שאל"ם מתי פלד, ראש מחלקת תכנון וארגון, שיכנע את הרמטכ"ל ואת ראש אג"א בחשיבוּת העניין, הופרד ביולי 1955 ענף מקצועות חימוש בבה"ד 6 של חיל ההספקה, ועל בסיסו הוקם בה"ד 20 של חיל החימוש. למפקדו מוּנה סא"ל שרגא אבן, שהיה עד אז ראש הענף.
בסיוריו בבסיסי החיִל עמד חורב על התנאים הקשים שבהם הם פעלו. בב"מ 2 בתל-השומר לא היו משטחים יצוקים בסככות התיקון, והטנקים המטופלים עמדו בבוץ הסמיך. הסככות היו פרוצות לרוח, ותנאי המגורים והעבודה היו גרועים מאוד. בתי המלאכה, שהיו פזורים ברחבי הארץ, לא ענו על הצרכים הטכנולוגיים של צבא מתפתח. חורב דרש בתוקף תקציבים לשיפור המצב. חצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד החליט חורב לפעול בתחומים הבאים: חיזוק מעמד החיִל בצה"ל תוך יציקת תוכן ומשמעות לסמכות המקצועית, זאת באמצעות גיבוי לקצינים המקצועיים בכל הדרגים, כדי שיוכלו לשמור על עצמאותם בפיקודים המרחביים. כמו כן הוחל במהלך 1955 בפיתוח דרגי השדה תוך אימון אנשי המילואים; הושלמה הקמתם של ארבעת הגש"חים, תוך חיסול היחידות הפיקודיות, הסדנאות המרחביות והסדנאות החטיבתיות; חוסלו שלושה מתקני מטכ"ל/חיל חימוש מילואים; יחידות הרכב המגויס (יר"מים) אורגנו-מחדש תוך צמצום תקני כוח-האדם שלהן; הסתיים אזרוח כמה מתקני מטכ"ל; הוקם ענף שדה במִפקדת קחש"ר לצורכי טיפוח הקשר בין המִפקדה והשדה; הושלם סדר-כוחות חיל חימוש על-ידי הקמת מחלקות סדנה לפלוגות ההובלה (מילואים); שתי פלוגות סדנה חוסלו ובמקומן הוקמו שלוש פלוגות סדנה מרחביות; פלוגות הסדנה נבנו לפעול כך שיפעלו בעת חירום כיחידות תחזוקה אפסנאיות; הוקמו כיתות תיקון קלות (כתק"ל) ויר"מים לכמה חטיבות חדשות. במשימה הזאת סייעו לו בעיקר ראש ענף שדה במקחש"ר, סא"ל דב לאור, ורס"ן דוד שכנר, שפיקד על מתקן אימונים לאנשי הסדיר והמילואים, שהוקם בירוחם.
עקב מגבלות התקציב והפיטורים הנרחבים בצה"ל, לא היתה המלאכה קלה כלל כפי שעולה מדברים שכתב חורב בדו"ח השנתי לשנת 1955/1954:

בגלל שתי סיבות נוספות מוטל ערכו של סדר-כוחות חי"ח בשעת חירום - בספק:
  1. התרוקנות היחידות מכוח-אדם מקצועי ובעל כושר גופני מתאים, ואיושן בכוח אדם אשר לא עונה על הצרכים לא מבחינה מספרית ולא מבחינה מקצועית.
  2. המחסור הידוע בציוד יעודי (רכב תיקונים, מחסנים ניידים, ציוד בתי-מלאכה, כלי עבודה, חלקי חילוף ומלאי כוננות) [.,.] התמרונים שהתנהלו השנה חלו בדיוק בתקופת ההתארגנות הראשונה של הגש"חים והם לא הספיקו הספיקו לבחון את יעילותם [...] הציוד היעודי אשר ברשות סדנאות חי"ח, מיושן, בלתי מושלם ולא ניתן להפעלהיעילה [...]
לסיכום:
החיל טרם הגיע לארגון סדר כוחות יציב, לאור השינויים התכופים הנובעים מהתארגנות, המצב הרע בכוח-האדם (סדיר ומילואים כאחד), בעיות הדרכה שטרם מצאו את פתרונן והמחסור בציוד טכני לציודן של יחידות המילואים של החיל.

הרכש בצרפת


למרות הקיצוצים בתקציב הביטחון בשנים 1953-1952 לא פסקו מאמצי הרכש של ישראל בחו"ל. מדיניות האמברגו על משלוחי נשק למזרח-התיכון, שנקטו ארצות-הברית ובריטניה מנעה רכישת נשק מן המדינות האלה, ולמעשה התאפשרה קניית נשק רק מצרפת. כאמור, בשלהי 1951, הסכימו הצרפתים לשפץ על אדמת צרפת טנקי שרמן לפני שמכרו אותם לישראל. גם קציני שריון בכירים מישראל השתלמו בבית- הספר לשריון ובמכללה לפיקוד ומטה של צבא צרפת. באותן השנים עסקו הצרפתים בפיתוחו של הטנק 13AMX-. היה זה טנק קל, שתוכניות היסוד שלו הוכנו על-ידי מומחים גרמנים במפעל צרפתי בשלהי מלחמת-העולם השנייה. הטנק נועד במקור להיות טנק סיור ומשמיד טנקים יביל אוויר, אבל בתום הפיתוח והכנסת כל השכלולים, בכלל זה שריון חדיש, משקלו היה 14.5 טון, ולכן לא היה יביל אוויר; עם זאת היה הטנק מהיר מאוד. לטנק היה תותח 75 מ"מ עם מהירות לוע גבוהה, שתוכנן לפגוע במדויק בטווח של למעלה מ2,000- מ', והיה מצויד במטען פגזים אוטומטי. היה זה פיתוח של התותח הגרמני רב-העוצמה (/70L) 42 KWK, שהיה בעל קוטר של 75 מ"מ והגיע למהירות לוע של למעלה מ900- מ' בשנייה עם תחמושת אנטי-טנקית. מהירות הלוע של התותח הצרפתי, שכינויו היה 75-50 CN, הגיעה ל1,000- מ' בשנייה עם פגזים ח"ש (חודר-שריון) ונפיץ, ובאותם הימים נחשב לתותח הטוב ביותר בעולם. שלא כמו בטנקים אחרים, קנה התותח לא היה עולה ויורד, אלא היה מחובר לצריח באופן קבוע, וכל הצריח היה עולה ויורד כשהוא סב על שתי נקודות משען. המנוע שלו היה מקדימה, וטווח הפעולה שלו תוכנן להיות 335 ק"מ ללא תדלוק נוסף. הטנק הופעל על-ידי שלושה אנשי צוות. בשלהי 1953 הסתיימה מלאכת פיתוח הטנק, והצרפתים היו מעוניינים מאוד למכור את הטנק שפיתחו למדינות זרות, ובכלל זה לישראל. הם הציגו אותו בפני קציני השריון הישראלים שהשתלמו בצרפת. הקצינים האלה, שהפעילו עד אז רק כמה סוגים של טנקי שרמן מיושנים ממלחמת-העולם השנייה, התפעלו מזריזותו ומיכולת הירי שלו ודיווחו על-כך לארץ. משלחת רכש מישראל הוזמנה לחזות בטנק. בראש המשלחת עמד קצין חימוש ראשי, מנס פרת, ובין חבריה היה גם סא"ל עמוס חורב, אז ראש מחלקת אמצעי-לחימה. המשלחת בדקה בצרפת באותה הזדמנות גם תותחי הוביצר נגררים בקוטר 155 מ"מ. בסוף 1953 יצא שמעון פרס – סמנכ"ל משרד הביטחון והאחראי על נושא הרכש – לפריז, כדי לטפח קשרים ישירים בין משרדו לבין ממשלת צרפת. משרד החוץ הצרפתי, שנטה לשמור על קשרי צרפת עם מדינות ערב, הכשיל לא אחת עסקות נשק בעודן באיבן, אולם פרס השכיל ליצור קשרים אישיים עם סגן ראש ממשלת צרפת, פול רינו, ושיכנעו למכור לישראל לראשונה 36 תותחים כאלה. באשר לרכישת טנק ה13-AMX-, התנהל בארץ ויכוח. פרת היה סבור, כי הטנק הזה קל מדי, וביקש להשיג טנקי שרמן נוספים בעלי שריון מוצק יותר. גם שר הביטחון החדש, פנחס לבון – שנכנס לתפקידו ב2- בנובמבר 1953 עם התפטרותו של בן-גוריון – היסס בנוגע לרכישה. הוא העדיף לרכוש טנקי שרמן חדשים, או ישנים בארצות-הברית. לבון קיבל את הצעתו של פרת לרכוש טנקי שרמן ישנים ולהרכיב עליהם את התותח החדיש של טנק ה13-AMX-. הרעיון של הרכבת תותח חדיש בצריח מיושן היה במקור של חיל החימוש הבריטי בשלהי מלחמת-העולם השנייה. הבריטים הרכיבו אז תותח 17 פאונד בצריח של טנק שרמן, וכינוהו "זבוב האש". הם ריתכו תיבת פלדה לחלקו האחורי של הצריח, כדי לשמור על שיווי המשקל שלו, והזיזו לפנים את אצילי התותח, כדי לאפשר את הרתיעה המוגברת שלו. הטנק הזה התמודד בהצלחה מול טנקי הפנצר והטייגר הגרמניים בעת הפלישה לנורמנדיה. נוסף על כך טען פרת, כי אנשי השריון בישראל כבר מכירים את יתרונותיו ומגבלותיו של טנק השרמן, יודעים לתפעל אותו ולתחזק אותו וכי ברשות צה"ל עשרות רבות של טנקים מסוג זה. פרת, ששקל את העלוּת הכספית של ביצוע הסבה דומה של התותח בטנקי השרמן, ראה גם את חשיבות העניין כמנוף לפיתוח חיל החימוש כחיל טכני מקצועי.
בראשית 1954 נענו הצרפתים לבקשת הפיתוח הישראלית, ומשלחת של קציני חימוש ישראלים יצאה
ל-DFA (מרכז המחקר והפיתוח החימושי של משרד ההגנה הצרפתי) בבורג', שממערב לפריז, כדי להשתתף בתהליך הפיתוח של האב-טיפוס. במהלך עבודת הפיתוח תוכננו שני דגמים במקביל: האחד, על תובה של שרמן מדגם 2A4M עם מנוע דיזל, והשני פשוט יותר, על משחית-טנקים מדגם 10M- , שהצריח הפתוח והרחב שלו הקל על הרכבת התותח. נציגי חיל החימוש, רס"ן יחיאל שינדלר (שנער), סרן יעקב דנצניגר (דינר) ורס"ן יעקב שיפוני, הקצין הטכני של גיסות השריון, דרשו מהצרפתים להכניס כמה שינויים טכניים-טקטיים בצריח השרמן מסוג M4A3 , כדי להתאימו לתותח: הגדלת הכיס האחורי לצורך שמירה על שיווי המשקל, ועריכת כמה שינויים במערך הצריח ובמערכת הכינון. מערכת הזנת תחמושת חדשה פותחה במקום תופי הזנת הפגזים, שהיו בטנק ה13-AMX-. במהלך הפיתוח נבנה דגם עץ, שהוצג בפני המשלחת הישראלית, ולאחר מכן החלו ניסויים באב-טיפוס ראשוני של טנק שרמן, שעליו הורכב התותח. בין אנשי חיל החימוש של צה"ל ואנשי חיל החימוש הצרפתי נוצרה מערכת יחסים הדוקה ופורייה. בקיץ 1955 הסתיימה סדרת ניסויי המסלול והשטח של הטנק בבורג'; בניסויים אירעו כמה תקלות, בעיקר בעת חליצת התרמילים, והן נפתרו על-ידי הצרפתים. עמוס חורב, שנכנס לתפקידו כקצין חימוש ראשי, ונציגי גיסות השריון, אל"ם חיים בר-לב, מח"ט 27, וסא"ל אברהם אדן ("ברן"), מג"ד 82, הוזמנו לצרפת לאשר את הדגם. מייד לאחר מכן נשלח לישראל דגם של הצריח לסדרת ניסויים בחיל החימוש ולהכנת קו ההסבה בב"מ 2. הוזמנה סדרה של כ50- תותחים וערכות הסבה לשם ביצוע ההסבה בב"מ 2 בתל השומר.
באמצע 1955 החלה הסבתם של עשרות טנקי שרמן ל50-M-, בכלל זה הסבתם של 20 משחיתי-הטנקים M-10, שנרכשו במגרשי הגרוטאות של הצבא האמריקני בפיליפינים. גג הצריח של הטנק הזה היה פתוח, ולכן האמינו, שהתקנת התותח בו תהיה קלה יותר. אולם, משימת הפיתוח לא הצליחה, בין היתר בגלל מצבם הרעוע של הטנקים, ולמעשה הם לא הוכנסו לשירות מבצעי. מלאכת הסבת טנקי השרמן לדגם החדש התמקדה בדגמי השרמן האחרים.

היסוסי שר הביטחון לחתום על עסקת רכש, עליה נמתחה ביקורת הן בצבא והן במשרד החוץ, עלו בקנה אחד עם דעתו של ראש הממשלה החדש, משה שרת. גם שרת העדיף לרכוש טנקים בארצות-הברית בעלוּת נמוכה יותר. אולם "האופציה האמריקנית" ירדה מעל לפרק כאשר בספטמבר 1954 השיב שר החוץ האמריקני בשלילה מוחלטת על בקשת ישראל למכירת נשק. ישראל יכלה אפוא לפנות רק לצרפת, שהיחסים עימה התהדקו הודות למאמציהם של שמעון פרס ושל פייר ז'ילבר, שגריר צרפת בישראל. באוגוסט 1954 ביקר הרמטכ"ל דיין בצרפת וקיים שיחות עם צמרת הצבא הצרפתי. בסוף 1954 בא שמעון פרס לפריז, מצויד במכתב אישי מראש הממשלה לגנרל פייר קניג, שר ההגנה הצרפתי, והלה נענה לבקשתה של ישראל לספק לה נשק. באותה עת נחתמו כמה הסכמים על מכירת נשק, שכללו מטוסי קרב מדגם אורגן ומיסטר 2. עסקת הרכש האווירי הראשון של מטוסי קרב סילוניים מצרפת היתה פריצת דרך חשובה בתחום הרכש.
בדיעבד, עם ההיערכות להסבת טנקי השרמן לדגם החדש, שנקרא על-שם התותח, 50M-, הוחלט בצמרת הבטחונית לרכוש את הטנק הצרפתי הקל, אך לא לפני שתיבחן התאמתו לתנאים המדבריים של ישראל. אל"ם יצחק פונדק, מפקד גיסות השריון, וסא"ל אהרון נחשון ("אולק") מפקד בית-הספר לשריון, יצאו לצרפת כדי לבחון את התאמת הטנק לצה"ל. גם משלחת מחיל החימוש, שכללה את סרן הלל מונין, מרסל בלום ואליהו בליטי (ברק), נשלחה לצרפת למשך חודשיים, כדי לערוך בדיקות טכניות לטנק. המשלחת ביקרה בשישה בתי חרושת שונים ברחבי צרפת, שבהם יוצרו התובה, הצריח, המנוע ותיבות ההילוכים. תוך כדי סיור הלימודים דרשו חברי המשלחת עשרות רבות של שינויים, שיש להכניס במערכות הטנק, כדי להתאימו לצורכי צה"ל. נוסף על כך הגיעו לארץ, תחת מעטה כבד של סודיות, לסדרת ניסויים, 4 טנקי 13AMX-, כשהם מלווים בקצין שריון צרפתי ובשלושה טכנאים מחברת 'ספאק' (שניידר-קרוזו), יצרנית הטנק. במִפקדת גיסות השריון הוקם צוות שריון לצורך הניסויים, שכלל את מג"ד 82 מחטיבה 7, סא"ל הרץ יזרעאלי, מפקדי פלוגות הטנקים רס"ן אמנון חינסקי, סרן חיים פניאל וסרן שמואל גונן (גורודיש), קצין החימוש הגיסי, רס"ן יעקב שיפוני, וצוות אחזקה בפיקודו של יהודה סולני. הטנקים יצאו לסדרת ניסויי דרך. הם ירדו על שרשרות מג'וליס דרך באר-שבע, תל ירוחם, המכתשים, מעלה עקרבים, עין חצבה, סדום ובחזרה. לאחר מכן נערך ניסוי ירי באזור חלוצה בפני צמרת צה"ל.
כבר בתחילה התגלו בעיות במערכת הטעינה האוטומטית של התותח (הנגח). לטנק היתה ידית טעינה מיוחדת ושני תופי פגזים, שאיפשרו ירי רצוף של תריסר פגזים. לאחר שאולתר פתרון לבעיות, התרשמו השריונאים ממהירות הירי ומדיוק הקליעה. בניסוי השלישי, שנערך מדרום לבאר-שבע, נבדקה עמידותו של הטנק בתנאי אבק סמיך. במהלך הניסויים נחשפו נקודות התורפה של הטנק: האבק פוגע במערכות הטנק; לאחר נסיעות ארוכות יש תקלות במנוע. הבעיות התגלו בעיקר במסנני האוויר ה"יבשים", שהיו עשויים קרטון, נסתמו מהאבק וגרמו לחימום יתר של המנוע. כמו כן התגלו בעיות במצמד, שהיה נסתם ומנע הפרדת הילוכים, ובנגח האוטומטי, שהיה נתפס ומנע טעינה אוטומטית; גרגרי חול ואבק חדרו למכלי הדלק. בתום הניסויים הגיע צוות הניסוי למסקנה, שיש להכניס כתשעים שינויים בטנק, כדי להתאימו לצורכי צה"ל. הצרפתים אישרו את הדו"חות של צוותי הבדיקה הישראליים, ואז נחתם הסכם הרכש. העסקה הזאת ואחרות נחתמו עם פייר מֶנדס פרנס, ראש ממשלת צרפת, שהיה יהודי אוהד ישראל. מימושן של העסקאות במהלך 1955 נתקל בקשיים רבים עקב נפילת ממשלתו. גם ההתנגדות המתמדת והעיקשת של משרד החוץ הצרפתי לעסקות רכש עם ישראל, שהושפעה מלחצי בריטניה וארצות-הברית, לא הקלה על העניין, כפי שעולה מסיכום פורום מטכ"ל, שהתקיים ב30- במאי 1955:
המנהל הכללי של משרד הביטחון מסר אינפורמציה על תהליך הרכש. בתקופה 25.5.55-1.4.54 נרכשה כמות גדולה ביותר של סוגי נשק שונים בסכום כולל של 10,647,000$ . מנכ"ל משרד הביטחון ציין במיוחד את ההענות הגדולה של הצבא הצרפתי והמחירים הזולים ותנאי התשלום הנוחים הקשורים בפעולות השונות של הרכש [....] להלן ציין המנכ"ל את הקשיים הפוליטיים המרובים המעכבים את פעולות הרכש, ומאיטים את קצב הביצוע.
הרמטכ"ל משה דיין סיכם באותו מעמד את הדיון:
תוכנית הרכש הכללית מתבצעת באופן מניח את הדעת וחלה התקדמות בפעולות הרכש למיניהן. אולם אני סבור שיש לעשות מאמץ נוסף להשגת אישרורים פוליטיים על-מנת להאיץ את פעולות הרכש. [...] יש לרכוש מספר גדול ככל האפשר של טנקים מסוג שרמן וקנים 75 מ"מ צרפתיים. יש להגביר את פעולות הרכש השנה על-מנת לרכוש 100 טנקים נוספים מסוג שרמן, 200 קנים 75 מ"מ צרפתיים, באם הנסיון עם הצריח יצליח, וכן 30 טנקים מסוג 13AMX-. כמו כן יש לשאוף לרכישת 400 זחל"מים נוספים. יש ללכת לקראת תוכנית מקסימילית ברכש הרובה האוטומטי.

התדרדרות מצב הביטחון


בשנים 1954-1953 נהרגו שבעים ושבעה אזרחים, חמישים ואחד חיילים ועשרות נפצעו בפעולות חבלה ורצח שביצעו חוליות מסתננים. בתגובה ביצע צה"ל בשנים האלה חמישים ושלוש פעולות גמול מעבר לגבול, שכללו חדירות לכפרים, לשם פגיעה בנפש וברכוש; בפעולות השתתפו יחידות מגדודי הצנחנים, החי"ר והחרמ"ש. רמת הביצוע של הכוחות היתה נמוכה מאוד, ורוב הפעולות נכשלו. פעולה פלוגתית בפיקוד מג"ד מחטיבת חי"ר 5 בכפר פַלָמה בליל 26/25 בינואר 1953 הפכה לסמל של כשלונות צה"ל באותה התקופה. בקרב מפקדי צה"ל גברה תחושת התסכול. ביוזמתו של מפקד מחוז ירושלים, אל"ם מישאל שחם, ובאישורו של הרמטכ"ל מרדכי מקלף, הוקמה באוגוסט 1953 יחידת פשיטה סודית – יחידה 101 – ובראשה הועמד רס"ן אריאל שרון. היחידה, שמנתה שישים מטובי הלוחמים של צה"ל, ביצעה בחמשת החודשים שבהם היתה קיימת, עשרות סיורים, מארבים ופשיטות מעבר לגבול; מבצעי היחידה זכו להצלחה בולטת לעומת הכשלונות של היחידות האחרות.
פיגועי הטרור מתחום ירדן נמשכו. שיאם היה ב13- באוקטובר 1953 כאשר ביהוד נרצחו אם ושני ילדיה. בפיקוד המרכז הוחלט על פעולת גמול נגד הכפר קיביה. בפעולה השתתפו כוח פלוגתי מהצנחנים ויחידה 101. על כל הכוחות פיקד אריק שרון. במהלך הפעולה נהרגו שישים ותשעה תושבים מהכפר ובכלל זה נשים וילדים, שהסתתרו בתוך הבתים אשר פוצצו על-ידי הכוח הפושט. תוצאות הפעולה גרמו לזעם רב בזירה הבין-לאומית, לגינוי חריף של ישראל באו"ם ולוויכוח ציבורי נוקב בישראל באשר למהות פעולות הגמול. במטכ"ל הוחלט לתקוף להבא רק מטרות צבאיות, ולמזג את יחידה 101 עם גדוד צנחנים 202, כדי להעלות את רמת הביצוע של הצנחנים. האלוף משה דיין, ראש אג"ם, שמוּנה בדצמבר 1953 לרמטכ"ל, הורה לבצע מייד את המיזוג. בכך הוא קיווה להאציל מרוח הלחימה, המקוריות, ההעזה והדבקוּת במשימה של יחידה 101 על גדוד הצנחנים, ולאחר מכן על צה"ל כולו.
בשלהי 1953 החלה מצרים להקים חיל עזר משטרתי מקומי ברצועת עזה, שכּוּנה "המשמר האזרחי" (אַל-חַרְס אַל-אַהְלִי), ובאמצע 1954 הקימה כוח שנקרא "המשמר הלאומי" (אַל-חַרְס אַל-וַטַנִי). שמגויסיו היו תושבי מחנות הפליטים הפלסטינים; משימתם היתה חיזוק הכוח הצבאי ברצועה והידוק הפיקוח על מחנות הפליטים. בסוף 1954 החל המודיעין המצרי להחדיר בצורה מבוקרת חוליות מתוך היחידות הפלסטיניות לצורכי איסוף מודיעין. בסוף פברואר 1955 הצליחה חוליה כזאת להגיע עד לסביבות נס ציונה ולחדור למוסד ממשלתי, משם נטלה מכשיר טלפון ומסמכים. בדרכה חזרה לרצועה, רצחה ליד רחובות אזרח שנקרה בדרכה. בתגובה ביצעו הצנחנים בליל 28 בפברואר/ 1 במרס את מבצע 'חץ שחור', שבמהלכו פשטו על מחנה צבאי מצרי, על תחנת הרכבת ועל מכון המים של העיר עזה. לצנחנים נפלו בפשיטה שמונה לוחמים ושלושה-עשר נפצעו. למצרים היו שלושים ושישה הרוגים ועשרים ושמונה פצועים. הפעולה עוררה סערה במדינות ערב ובעולם. בערי הרצועה פרצו הפגנות אלימות, שבמהלכן נפגע המושל הכללי המצרי. חיילים מצרים פתחו באש והרגו ארבעה מפגינים. הפשיטה הישראלית על עזה היתה נקודת מפנה באזור; בין היתר היא היתה אחד הגורמים לעסקת הנשק הראשונה בין מצרים לצ'כוסלובקיה. מצרים שינתה את יחסה לתופעת ההסתננות לישראל, ומאז ואילך נתן המשטר גיבוי ועידוד לחדירות. באפריל 1955 הקימו המצרים מתוך כוחות "המשמר הלאומי" את יחידת הפדאיון ("המחרפים נפשם"), שמטרתה היתה ביצוע פעולות טרור לשם ערעור החיים התקינים בישראל. צה"ל נערך לקראת ההחמרה במצב ותיגבר את כוחותיו מול רצועת עזה. בעקבות פעולות מיקוש של חוליות פדאיון בשטח ישראל התפתחו בחודשים אפריל-ספטמבר 1955 תקריות אש רבות בגבול המצרי, שבמהלכן הופגזו מוצבים מצריים, ובתגובה הופגזו הקיבוצים מגן ונחל עוז. משהחמירו תקריות הגבול בין ישראל למצרים, חסמו המצרים בספטמבר 1955 את מְצרי טיראן בפני אוניות ומטוסים ישראליים. במגמה לבודד את ישראל נחסמה תעלת סואץ למעשה כבר בספטמבר 1950 בפני כלי שיִט ישראליים.
הפרות מצד מצרים של ההסכם לפירוז אזור ניצנה, שהחלו כבר ב1953- ובעטיין הקימה ישראל את היאחזות הנח"ל בקציעות, החמירו בספטמבר 1955, וגררו הקמת היאחזות נוספת בבארותיים. משתפסו המצרים בתגובה מוצבים באזור בניגוד להסכמי שביתת-הנשק, פעל צה"ל נגדם ופצע שני חיילים מצרים. בחסות האו"ם הושגה הסכמה על פירוז-מחדש של האזור, אולם המצרים לא פינו את כוחותיהם, ובישראל התעורר חשש, כי היא תאבד את ריבונותה על האזור המפורז. ב26- באוקטובר 1955 עם שחר השתלט כוח מצרי על נקודת ביקורת של משטרת ישראל מדרום לבארותיים, חייל ישראלי אחד נהרג, שניים נפצעו ושניים נלקחו בשבי. למחרת פשט כוח צנחנים, בפיקודו של אריק שרון, על משטרת כונתילה. בפעולה נהרגו שני חיילי צה"ל. אבידות המצרים היו שנים-עשר הרוגים ושישה פצועים. עשרים ותשעה מצרים נלקחו בשבי. בעקבות פעולת כונתילה התבצרו המצרים באזור המפורז של ניצנה במערך גדודי. במטכ"ל הוחלט לסלק את הכוח המצרי. בליל 3/2 בנובמבר 1955 יצאו שני גדודי צנחנים וגדוד של גולני, בסיוע ארטילרי של שני גדודי חת"ם, למבצע 'הר געש'. במהלך המבצע נכבשו כל המוצבים המצריים. שמונים חיילים מצרים נהרגו וחמישים וחמישה נלקחו בשבי. חמישה חיילי צה"ל נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו.
לנוכח ההתדרדרות במצב בגבול המצרי החל צה"ל להתכונן לאפשרות של פעולה צבאית נרחבת נגד מצרים, ולכן קיבלו תוכניות הרכש תאוצה רבה בחודשים אוקטובר-נובמבר 1955. בהנחייתו של סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים לסקוב, נבדקו צורכי צה"ל למלחמה כוללת והוכנה תוכנית רכש בהתאם. בתוכנית נקבע, שיש לרכוש 60 טנקי 13AMX-, 10,000 פגזי טנקים עבורם, 40 תותחים מתנייעים מדגם פריסט, 300 זחל"מים, 1,000 מקלעי בראונינג, 120 ג'יפי סיור, 36 מערכות טילי נ"ט 10SS-, 8 מטוסי מטאור8-, 12 מטוסי אורגן ותחמושת לעשרה ימי לחימה עבור חיל-האוויר ועוד. עלות תוכנית הרכש הגיעה ל18.5- מיליון דולר. ב26- באוקטובר 1955 נפגש שמעון פרס בפריז עם שר ההגנה הצרפתי, הגנרל ביוט, והציג בפניו את תוכנית הרכש של ישראל. הצרפתים הביעו נכונות לסייע לצה"ל, ואף הסכימו לספק מטוסי מיסטר4- במקום מטוסי המיסטר2-, עליהם סוכם קודם לכן. מכירת המטוס הזה היתה מותנית בהסכמת ארצות-הברית, שהיתה שותפה במימון פיתוח המטוס. בישיבת מטכ"ל, שנערכה ב17- בנובמבר 1955, דיווח לסקוב על התקדמות תוכנית הרכש, וציין את הקשיים המדיניים החמורים שבהם נתקלו נציגי ישראל בעת המשא-ומתן על הרכישות השונות. בעקבות אותה ישיבה רשם הרמטכ"ל ביומנו נתונים על חוזי הרכש שסוכמו:
אוויר:
12 מטוסי אורגאן מצרפת, הספקה מיידית.
יבשה:
30 טנקי 13AMX-, יסופקו 15 לחודש – החל מאפריל 1956.
500 בזוקות עם 10,000 רקטות דצמבר -1955ינואר 1956.
טילי נ"ט 10 S.S. , החל מדצמבר 1955 – 50 לחודש.
175 קני תותח לטנקים – 75 מ"מ להסבת הטנקים, החל מינואר 1956 בכמויות של 20 קנים לחודש.
זחל"מים – 80 מאנגליה, 37 מצרפת.
ים: 2 משחתות מבריטניה, מועד מסירה מרץ 1956.
3 טרפדות קטנות, פברואר-מרץ 1956.
3 טרפדות גדולות, מרץ-יוני 1956.
3 נושאות טנקים, אוגוסט 1956.

באותו החודש הגיעו ההכנות לביצוע הסבת טנקי השרמן לדגם -50M לשלב מתקדם. ציוד עבודה בשווי של 90 אלף דולר, לרבות מכונות ריתוך ושולחנות ריתוך, הוזמנו ממדינות שונות עבור במ"ב 681. היה זה צעד חשוב בתהליך המודרניזציה של בתי המלאכה, בעיקר של ב"מ 2. סוכם, שההסבה בפועל תחל עם הגעת הסדרה הראשונה של קני התותח 75 מ"מ מצרפת. בדצמבר 1955 סיים רס"ן נפתלי כפטל את תפקידו כמפקד ב"מ 2 והחליפו בתפקיד סא"ל (מיל') ינון עזרוני. 
  • ינון עזרוני נולד בחיפה ב1927-, והתגורר בילדותו בתל-אביב. לאחר שסיים את בית-הספר התיכון המקצועי במקווה ישראל ב1945-, התגייס לפלמ"ח והוצב בגדוד הראשון. לאחר שעבר קורס חבלנים וקורס מ"כים הוצב כמ"כ במחלקת רמת יוחנן. בשנים 1947-1946 השתתף במבצעי העפלה ובמבצעי חבלה נגד מתקני הצבא הבריטי; כמו כן הדריך בקורס חבלנים בנגב. בתחילת מלחמת העצמאות השתתף כחבלן בקרבות לכיבוש הגליל המערבי, עמק יזרעאל, הגליל המזרחי והגלבוע. במהלך הקרבות נפצע שלוש פעמים. מספטמבר 1948 השתתף בקרבות בנגב במסגרת חטיבת יפתח. במהלך המלחמה התקדם במסלול הפיקוד, ובסיומה היה מפקד הגדוד הראשון בדרגת רס"ן. ב1949- היה חבר בצוות התכנון של הגנת מרחב אילת והשתחרר מצה"ל. בשנים 1952-1949 למד הנדסת מכונות בטכניון. במילואים המשיך לשרת כמפקד גדוד 23 בחטיבה מרחבית 2 בדרגת סא"ל. בשנים 1955-1952 היה בין מקימי מפעל סולתם ומפעל לדשנים ולחומרים כימיים. בשלהי 1955 התגייס לשירות הקבע כמפקד ב"מ 2 בבמ"ב 681. למרות שמינויו כמג"ד בוטל ערב מלחמת סיני, הצטרף לחטיבת שריון 27 והגיע עימה לאל-עריש. בתום המבצע נשלח על-ידי הרמטכ"ל לפקד על חילוץ טנקי ה-AMX-13, שנתקעו בציר ההתקדמות של חטיבת הצנחנים.
לאחר מלחמת סיני מוּנה למפקד במ"ב 681, ושימש בתפקיד הזה עד 1958. בשנים 1960-1958 היה סגן קצין חימוש ראשי, ולאחר מכן נשלח מטעם צה"ל ללמוד באוניברסיטת קולומביה שבארצות-הברית. הוא סיים שני תוארי מסטר: בהנדסת מכונות ובהנדסת תעשייה וניהול. לאחר מכן נקרא ארצה והתמנה לקצין חימוש ראשי. במרס 1964 הועלה לדרגת אל"ם. ב1965- סיים את תפקידו והשתחרר מצה"ל. לאחר שחרורו הקים את מפעל 'תעשיות רכב' בנצרת, וכיום הוא מנכ"ל מפעל הצמיגים 'אליאנס' בחדרה.
עזרוני, שהיה מג"ד חי"ר 23 במילואים, גויס לקבע על-ידי עמוס חורב. הוא התנה את גיוסו בכך, שימשיך לפקד במקביל על גדודו, ואכן מדי פעם יצא בראש גדודו לתקופות של תעסוקות מבצעיות ואימונים. תחת פיקודו היו בב"מ 2 כמאה ושלושים אנשים, רובם אזרחים עובדי צבא ומיעוטם קצינים וחיילים בשירות סדיר וקבע. בבית המלאכה, שהיה עדיין קטן יחסית ואמצעיו דלים, עסקו עד אז בעיקר בשיפוץ טנקי שרמן, זחל"מים, רכבי גרר וחילוץ. לצורך שיפוץ הטנקים שוקמו מכללים שונים, תיבות הילוכים ומנועים. עם כניסתו לתפקיד התברר לעזרוני, שהבסיס מתוכנן להתרחבות ולפעילות מואצת הכוללת הסבת טנקי השרמן לדגם 50M- וקליטתם של טנקי ה13-AMX- שהחלו להגיע בחשאי מצרפת. בסוף דצמבר 1955 נשלח משה ירדני, קצין ארגון עבודות, והקצין הטכני של ב"מ 2, יחד עם אנשי חיל חימוש נוספים, להשתלמות בת חודשיים וחצי בצרפת בנושא אחזקה של טנקי ה-AMX-13 ושיקומם. לפני שנסע לצרפת סיים ירדני כתיבת ספר פרשת עבודה של טנק שרמן. במשך שנתיים מאז מונה לתפקידו ליקט ירדני חומר טכני וכתב בשקדנות וביסודיות את הספר, שבו פורטו השלבים השונים בתהליך שיקומו של הטנק, וצוינו הכלים הדרושים למלאכה הזאת.
תרומה נכבדה נוספת תרם מפקד בית המלאכה להידראוליקה בב"מ 2, אברהם עצור, שהציע שינוי בתושבת למצת של מנוע גנרטור עזר בטנק השרמן. הצעת הייעול שלו, שהתקבלה על-ידי חיל החימוש, זיכתה אותו בפרס הראשון מטעם הוועדה המרכזית להצעות ייעול של משרד הביטחון בפברואר 1956. לבד מפרס כספי בסך 130 ל"י זכתה הצעתו לשבחים רבים, ובעיתון 'במחנה' של אותם ימים הוגדרה הצעתו "כשכלול טכני, המגביר את עוצמתם הטקטית של גיסות השריון."
בתקופה שבה ייצרו הצרפתים את סדרת הטנקים הראשונה עבור צה"ל, החלו להגיע לצרפת קבוצות של שריונאים ישראלים, כדי להשתלם בהפעלת ה13-AMX-. הצרפתים התרשמו מהמהירות שבה עמדו הישראלים על שורשי הבעיות הטכניות, המקצועיות והטקטיות של השריון. עשרת הטנקים הראשונים, שהגיעו ארצה כבר בספטמבר 1955, נקלטו בחטיבה 7, בפלוגת הסיור הסדירה של גדוד סיור 135, במקומן של שריוניות הסטגהאונד, שהוצאו מן השירות. בפלוגה, שהיתה בפיקודו של סרן יצחק בן-ארי, עברו הלוחמים הסדירים אימוני הסבה, והוקמו שתי מחלקות טנקים קלים. מהיחידה הזאת יצאו מדריכים לסייע באימון צוותים נוספים, אימון שנערך במסגרת חטיבה 7 בראשותו של סא"ל ישראל הדר ("בייגלה"), ברוך הראל ("פינקו"), וזאב איתן, שהיו במשלחת השריונאים הראשונה, שיצאה להשתלמות בצרפת. כמה חודשים לאחר מכן הוקם בביה"ס לשריון (בה"ד 5) ענף מיוחד ללימוד מקצועות טנק ה13-AMX-, שהכשיר בתוך שלושה חודשים מאות שריונאים בסדיר ובמילואים, בסדר גודל של שלושה גדודי טנקים קלים, כדי לאייש את 120 הטנקים שנרכשו בצרפת. בענף מקצועות חימוש של בה"ד 6 הקים סרן הלל מונין, ששב מצרפת, קורסים למכונאי אחזקה של הטנק. 6 טנקים הוקצו לצורך אימון המכונאים.
בנובמבר 1955 הציג משה דיין, הרמטכ"ל, לבן-גוריון, סדרת תוכניות מבצעיות בתגובה למעשי האיבה של מצרים; התוכניות הבולטות שבהן היו: כיבוש רצועת עזה, ומבצע 'עומר', שמטרתו היתה פתיחה בכוח של מְצרי טיראן, כדי לאפשר חופש שיִט ישראלי במְצרים. ההכנות למבצע החלו למעשה כבר באמצע יוני 1955 והסתיימו בסוף דצמבר. ב23- בנובמבר 1955 הוכרז בצה"ל על מצב כוננות. ב16- בדצמבר 1955 הודיע שר הביטחון לרמטכ"ל, כי הממשלה החליטה שלא לפתוח במלחמה מונעת, ומבצע 'עומר' בוטל.
בינואר 1956 נכנסה מלאכת הסבת טנקי השרמן לקצב מואץ. בית המלאכה – שפעל עדיין בשיטת הקו, על-פי המסורת הבריטית, שבה עוברים צוותי העבודה מטנק לטנק – לא עמד בעומס. באחד הערבים נסע ינון עזרוני לחנות הספרים 'סטימצקי' בתל-אביב, ולאחר חיפוש יסודי הצליח למצוא ספר המתאר את פעילות התעשייה הצבאית של ארצות-הברית במלחמת-העולם השנייה. לשמחתו, תיאר הספר בפרטי פרטים כיצד בנו האמריקנים את פסי הייצור של הטנקים. עזרוני למד את השיטה והחליט לאמץ אותה. בסככות העבודה סומנו פסים בין תחנות עבודה קבועות, ונקבעו הפעולות שיבוצעו בכל אחת מהן. הוכשרו עגלות, שעליהן הונחו החלקים והמכללים הדרושים. התובות הונחו בין הפסים, ומדי לילה הן נגררו בעזרת תובת גרירה, כך שצוותי העבודה נותרו במקומם והתובות הובאו אליהם. בהמשך נבנו גם עגורנים למטרה הזאת. בתחילת עבודות ההסבה המואצות הורגש בחריפוּת המחסור בכוח-אדם מקצועי. המחסור היה נחלתו של כל חיל החימוש, שלא הצליח לאייש את יחידותיו בהתאם לתקנים. לחיִל חסרו אלף וחמש-מאות בעלי מקצוע, והאיוש ביחידות המילואים הגיע לכדי 80% מהתקן בלבד. בסדנאות החטיבתיות, שנועדו לעבות את מערך האחזקה בשריון בעת מלחמה, היה מחסור קשה בכוח-אדם מקצועי, בפרט במכונאי טנקים. הצעת חיל החימוש, לגייס למתקני החיִל את בעלי המקצוע העובדים שם כאזרחים ולרתקם לעבודתם בשעת חירום – לא נענתה. אלה ששירתו במילואים ביחידות אחרות נשארו מוצבים בהן ולא הוקצו לחיל החימוש, שנאלץ להתארגן-מחדש בשעת חירום על-ידי קליטת אנשי מילואים פחות מיומנים. קליטת אמצעי-הלחימה מחו"ל, בפרט הטנקים מצרפת, וביצוע פעולות הדיגום וההסבה לצורכי צה"ל, הטילו עומס כבד מנשוא ונמשכו זמן רב, בעיקר בשל מחסור ברתכי שריון. בב"מ 2 עבדו בשתי משמרות. המפקדים עבדו 18-16 שעות ביום במפוצל, בדרך שאיפשרה פיקוח של אנשי הקבע על אנשי המילואים. כשביקר באחד הימים הרמטכ"ל בב"מ 2, כדי לעמוד מקרוב על התקדמות העבודה, ניצל מפקד הבסיס, סא"ל משה בלה, את ההזדמנות וביקש להגדיל את תקני הנגדים בקבע ואת תקני האזרחים עובדי צה"ל, כדי לגייס מכונאי טנקים ורתכי שריון. הרמטכ"ל, שראה במו עיניו את העומס האדיר, זימן אליו למחרת את עמוס חורב ואת בלה ובדיון, שנכחו בו גם ראש אכ"א, הוא הורה להעביר זמנית לבמ"ב 681 חיילי מילואים, שבמקצועם היו רתכים, גם אם הם השתייכו ליחידות קרביות. הוא אישר גם לגייס מייד אזרחים נוספים. מאות עובדים חדשים נקלטו, בהם עשרות עולים חדשים ממעברות קריית אונו ואור יהודה. התקציבים שזרמו לבסיס איפשרו את הרחבתו המהירה, בכלל זה הקמת סככות חדשות ורכישת כלי עבודה, עגורנים, שולחנות ריתוך, חדרי הלבשה וסלילת דרכים פנימיות. שני מהנדסים צעירים, בוגרי הטכניון, שלמדו במסגרת העתודה האקדמאית, נקלטו אף הם בבסיס, והתמחו במקצועות הטנקים. השניים, סג"ם אלעזר ברק  וסג"ם שמואל קורנזון (קינן) התייצבו בבית המלאכה באוגוסט 1956 ושולבו במשרד הטכני.
  • אלעזר ברק נולד בוִילנה שבפולין ב1934-. לאחר שנה עלתה משפחתו ארצה והשתקעה בחדרה. הוא סיים את בית-הספר התיכון העיוני בחדרה ב1952-. לאחר מכן למד במסגרת העתודה האקדמאית של צה"ל הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. בתום לימודיו ב1956- הוצב במשרד הטכני בב"מ 2 של במ"ב 681 בתל השומר בדרגת סג"ם. ב1958- יצא להשלמה חילית בבה"ד 20, ואחריה הוצב כמפקד מחלקה לתיקונים כלליים בב"מ 3 בתל ברוך. במהלך 1959 עבר עם מחלקתו לב"מ 4 בבית דגן, ולאחר מכן מוּנה למפקד הב"מ. בקיץ 1962 ביקש לצאת ללימודים במכללת MIT שבארצות-הברית על חשבון צה"ל. משלא אושרו לו הלימודים, השתחרר מצה"ל ונסע ללמוד בכוחות עצמו. לאחר שהשלים את לימודי התואר השני ולימודי דוקטורט בהנדסת מכונות, שב ארצה בקיץ 1966 והתגייס לקבע. הוא מוּנה לקצין מטה לתפקידים מיוחדים במקחש"ר בדרגת רס"ן. בתפקיד הזה ניהל את הניסויים בטנק הפטון שהוסב לטנק מג"ח. במלחמת ששת הימים צורף לאוגדת האלוף טל עם שני קצינים נוספים כחוליה הטכנית, שטיפלה בפלוגת המג"ח היחידה, שהשתתפה בקרבות בציר הצפוני. בסיום המלחמה התמנה למפקד יחידת הבחינה של מקחש"ר בדרגת סא"ל. במרס 1970 התמנה לעוזר טכני לקחש"ר בדרגת אל"ם. ב1973- מוּנה לקחש"ר והועלה לדרגת תא"ל. הוא פיקד על החיִל במלחמת יום הכיפורים. ב1978- סיים את תפקידו ופרש מצה"ל. כיום משמש כמהנדס הראשי של תעש ישראל.
באוגוסט 1956 פעל ב"מ לטנקים במבנה הבא: סגנו של ינון עזרוני היה סרן מרדכי רוניס; מפקד המסגרייה היה סרן שוויקי חלפון; מפקד קו הרכבת הטנקים היה רס"ר משה מושקוביץ (לימים סא"ל מרום); מפקד המנועייה היה רס"ר אלברט אסולין (לימים סא"ל אברהם אורן) ; מנהל העבודה במחלקת ההידראוליקה היה אע"צ אברהם עצור; מנהל עבודה במחלקת המכללים היה אע"צ אהרון צוקרמן; יוסף מגנז'י היה מנהל מחלקת המזקו"ם; מרדכי מונטה היה אחראי על שיפוץ מערכות גוררי טנקים. מנהל המשרד הטכני היה סגן מיכה ידין, שכּוּנה "מיכה השחור", כדי להבדילו מסגן מיכה פלוט (פז) מב"מ 1, שכּוּנה "מיכה הלבן".
הסבת טנקי השרמן לדגם -50M כללה לא רק את הכנסתו של התותח החדש, על כל המשתמע מכך, אלא גם הכנסת מנוע כוכבי אחיד מסוג 'קונטיננטל', והאחדת מכללים שונים כמו מזקו"ם, האחדת מערכת צידוד, סידור תחמושת אחיד ומתקוני עזר. כדי להתקין את התותח החדש בטנקי השרמן, היה צורך לחתוך את הצריחים הישנים, לרתך תוספת ולהוסיף משקולת איזון בחלקו האחורי בשל אורכו של הקנה. בחלל שנוצר בכיס הצריח הותקנו מכשירי הקשר וגם לתובה היתוסף מיגון.
ההתרחבות הפתאומית של ב"מ 2 בפיקודו של סא"ל ינון עזרוני, והעובדה, שמבסיס משני בבמ"ב 631 הפך להיות למרכז ההתעניינות של מקחש"ר והמטכ"ל, היוותה רקע לחיכוכים רבים עם מִפקדת הבסיס. גם העובדה, שדרגתו של עזרוני היתה מקבילה לזו של משה בלה לא הקלה על העניין, אך לא פגעה בעבודה המואצת. גם על בית המלאכה המכני הוטל עומס רב, שכן היה עליו לייצר חלקים ומתקונים, שנדרשו לצורך ההסבה. בעקבות חדירת מסתננים חמושים מגבול ירדן, שהגיעו סמוך לב"מ 2, הוחלט לגדר את הבסיס בגדר תיל כפולה, שבתוכה נזרעו מוקשים נגד אדם, והשמירה תוגברה.
באפריל 1956 הלך והידרדר המצב הבטחוני. נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, חזר והכריז על כוונתו ויכולתו להכחיד את ישראל. משנודעו פרטי עסקת הנשק הצ'כית-מצרית התברר, שבמסגרתה סופקו למצרים כלי הנשק הסובייטיים הבאים: 230 טנקי 34T- וטנקי סטלין 3, 100 משחיתי-טנקים מסוג 100SU-, 200 נגמ"שי BTR, כ340- קני ארטילריה, 125 מטוסי מיג15- ומיג17-, 48 מפציצי איליושין 28, 12 ספינות טורפדו, 6 צוללות, 4 שולות מוקשים ו2- משחתות. באפריל 1956 חתמה גם סוריה על עסקת נשק גדולה עם ברית-המועצות בשווי של 100 מיליוני דולר, שכללה בעיקר רכש מטוסי קרב והפצצה, טנקים ותותחים. עסקות הנשק האלה העמידו את ישראל במצב קשה. יחס הכוחות בין צה"ל ובין צבאות ערב הורע בעקבותיה באופן משמעותי.
באותה תקופה גברה גם פעילות יחידות הפדאיון, אשר פעלו מאז סוף 1955 כגדוד סדיר, שהיה כפוף למִפקדה המזרחית של הצבא המצרי. חוליות הפדאיון הופעלו גם מתחום ירדן על-ידי הנספח הצבאי המצרי בעמאן. הפעילוּת המוגברת של הפדאיון נעשתה כצעד מכין להתקפה צבאית מצרית על ישראל. צה"ל הגיב בפעולות גמול רבות ומגוונות, הן בגבול הירדני והן בגבול המצרי, מחיר הדמים של הפעולות האלה היה כבד, אך הן לא הביאו לרגיעה.
המפנה הגדול בתחום הרכש החל בינואר 1956, לאחר הבחירות הכלליות בצרפת וכינונה של הממשלה הסוציאליסטית בראשותו של גי מולה. ב12- באפריל נשלח שמעון פרס לצרפת, כדי למסור איגרת אישית מבן-גוריון למולה, שבה נאמר בין היתר:
עדיין יש הזדמנות להציל את השלום, אבל לשם כך הכרח הוא שמצרים לא תוכל להתהולל בהכרת עליונותה האפקטיבית בכוחות שריון ובאוויריה [...] הרפובליקה הקטנה והצעירה של ישראל, הנמצאת בסכנה חמורה, פונה אל הרפובליקה הגדולה ועתיקת-הימים של צרפת – בתקווה שבקשתה לא תושב ריקם.

לאחר התבוסה המוחצת של צרפת בצפון-וייטנאם וההתקוממות נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה, שררה בצרפת תחושה, כי היא אינה יכולה לסמוך עוד על בעלות-בריתה בנאט"ו. הדבר היה נכון בעיקר באלג'יריה, שבה הצטברו עדויות רבות על מעורבותה של מצרים ותמיכתה במורדים. גי מולה – שנקט קו נוקשה הרבה יותר מקודמו ביחס למלחמה באלג'יריה וכלפי מנהיגים ערבים כמו נאצר, שתמכו במורדים – ראה בישראל, שניהלה לוחמת גרילה בגבולה עם מצרים, את אחת מבעלות-הברית הנאמנות ביותר של צרפת. בתמורה לכך החלה ישראל לשתף פעולה עם צרפת גם במישור המודיעיני ובמישור הגרעיני. בשלושה הסכמים סודיים שונים – שנחתמו מסוף 1955 ועד ליוני 1956 בין צרפת, שיוצגה על-ידי בורז'ס-מונורי, שר ההגנה, ובין ישראל, שיוצגה על-ידי שמעון פרס – התחייבה צרפת לספק לישראל ציוד צבאי.
תהליך הפיכת צה"ל מצבא, שכוחו מבוסס על חטיבות החי"ר, לצבא ממוכן ומשוריין, היה כרוך בקשיים רבים. הסיבה העיקרית לכך היתה אי-הבנה של הקשר שבין מערך חימושי איתן ומודרני בעורף לבין אחזקה ותפעול נכון בדרגי השדה. בניגוד לדעתו של קצין חימוש ראשי, עמוס חורב, לא הוקצו די משאבים לפיתוח המערך החימושי ולהטמעת האחזקה והתחזוקה השוטפים ביחידות השדה. כבר בתחילת 1956 נאלץ הרמטכ"ל להורות על צמצום אימוני השריון כך שלא יפגעו בכוננות יחידות השריון, לאחר שהתברר, כי קצב התיקונים והשיפוץ היה כזה שכשירות היחידות הסדירות עמדה על פחות מ75%- מהכלים. הדבר התגלה במלוא חומרתו בתרגיל הגדול של השריון ב28- במאי, תרגיל 'פלט'. על התרגיל נכתב ביומן הרמטכ"ל:
ימים אחדים לפני התרגיל ביקש משה לבטלו, בגלל המצב הטכני הירוד של רכב השריון עקב שחיקת הטנקים מסוג AMX מחמת שימוש מופרז באימונים בתנאים קשים, מרשלנות ומאי-ידיעת הטיפול הנכון ומליקויים טכניים בכלי. כל המאמצים להעלות את מצבת הטנקים השמישים עלו בתוהו בגלל הנפל הרב וקצב הטיפול התיקון האיטי [...] משה אישר את התרגיל בתנאי שלא יוריד את רמת הכוננות של הטנקים [....] התרגיל היה קלוש מאוד. ספק אם מישהו למד בו משהו חשוב [...] התוצאה הממשית היחידה – חיסול סופי של כוננות הגייסות, מבחינת שמישות הטנקים. טנק "שרמן" אחד נשרף כליל; אחרים - התקלקלו. בעיקר חמור מצב האמיקסים. מתוך 60 אמיקסים שיש לנו יצאו מכלל שימוש כ40-; 13 מהם – בתרגיל הזה."
ביולי 1956 ביקש בן-גוריון מסגן הרמטכ"ל, האלוף חיים לסקוב, לקבל את הפיקוד על גיסות השריון ולהכינם למלחמה. ב1- בספטמבר 1956 הציג לסקוב למטכ"ל את תפיסתו להפעלת השריון וכתב בין השאר:
אין מערך האחזקה הנייד והנייח שלנו עונה על הצרכים. מגבלותיו נובעות ממחסור בכוח אדם, בדרכי האחזקה השונים, מחסור במכללים ותת-מכללים, מחסור בכלי עבודה וציוד טכני – אשר יאפשרו שבכל עת יהיה מספר טנקים מקסימלי בכוננות טכנית ומבצעית ושיהיה ביכולתנו בזמן מלחמה לפנות ולשקם טנקים כדי לקיים מאמץ מתמיד ורצוף של שריון.

מבצע 'יונה'


ב11- באפריל 1956 הגיעו מצרפת בטיסה לשדה התעופה בחצור 6 מטוסי המיסטר A-4, הראשונים. עד לסוף אוגוסט הגיעו לישראל בטיסה כל 60 מטוסי המיסטר 4A-, שמכרה לה צרפת. הם הוטסו על-ידי טייסים ישראלים, ועשו חניית ביניים לצורך תדלוק בשדה ברינדיזי שבאיטליה. באותה שעה שייטו 3 נחתות טנקים צרפתיות בחשאי במימי הים התיכון לעבר חופי הארץ. הנחתות, שכּוּנו 'ירדנה 1', 'ירקונה 1', ו'ארנונה 1', נשאו בבטנן 60 טנקי 13AMX- , 44 טון אביזרים וחלפים לטנקים האלה, 12 אלף פגזי 76 מ"מ לטנקים ו90- אלף פגזי 75 מ"מ לטנקים. כל המגעים בנושא ומבצע קליטת הציוד הצבאי התנהלו בישראל תחת מעטה כבד של סודיות, וכונו מבצע 'יונה'.
הצורך לשמור על חשאיות המבצע, בהתאם לתנאים שהציבו הצרפתים, חייב להנחית את הציוד הרב מחוץ לנמל חיפה ורק לאחר רדת החשיכה. הנחתות הצרפתיות היו צריכות לחזור ללב ים לפני עלות השחר. למלאכת הפריקה נותרו אפוא שעות מעטות. לצורך זה אותר קטע חוף שומם צפונית לנמל הקישון. פריקת הטנקים מהנחתות היתה צריכה להיעשות על-ידי נהגים, שיסיעו אותם על הזחלים מבטן הנחתות לעבר החוף ושם יעלו אותם על המובילים. גם את העמסת החלפים וארגזי התחמושת היה צריך לבצע בתוך בטן הנחתות על משאיות, שאותן תוכנן להכניס בנסיעה לאחור על מסלול מאולתר. האחריות על המבצע הוטלה על אל"ם אורי בן-ארי, מח"ט 7. הוא בחר בקפידה רבה ארבע-מאות מחיילי החטיבה, שחלקם היו אנשי צוות טנקים, חלקם נהגי משאיות וחלקם אנשי חרמ"ש, שנועדו להיות סבלים. עליהם פיקדו אברהם אדן, מג"ד 82, סא"ל אורי רוזנבלום, מג"ד 9, רס"ן מנחם מרון, סגנו של אדן, סרן צביקה דהב, סגן מפקד פלוגת הסיור החטיבתי וסגן בנימין אושרי, מ"פ בגדוד 9. אזור נמל הקישון ובסיס חיל-האוויר הסמוך, שבו שוכנו החיילים, בודדו בקפדנות על-ידי שוטרים צבאיים, והוא הוכרז כסגור בשל מגיפה מידבקת. כל משתתפי המבצע הוחתמו על הצהרת סודיות, והושבעו שלא לספר לאיש על המבצע. לאזור הובאו כמה טנקים על צוותיהם, ואלה ביצעו תרגילי הסחה בכל שעות היממה, עד שתושבי הסביבה התרגלו לנהם המנועים ולחריקת השרשרות. במחנה ג'וליס תירגלו הנהגים וחיילי החרמ"ש פריקה מהירה של ארגזי החלפים והתחמושת ואת העמסתם על משאיותGMC 6X6 בלי שידעו מה הם מתרגלים. ב23- ביולי 1956 הוסעו לאזור הקישון כל משתתפי המבצע. למחרת בשעות הבוקר הפליגו בשתי ספינות משמר מנמל חיפה שלושים ושלושה נהגי טנקים מפלוגת הסיור של חטיבה 7, תחת פיקודו של סגן צביקה דהב, מכונאים, קציני קשר וקציני ים, כדי לפגוש בלב ים את הנחתת הצרפתית הגדולה 'ירדנה 1'. נהגי הטנקים עלו על הנחתת והכשירו את הטנקים לתנועה. כשהיו עדיין בלב ים שמע הקברניט הצרפתי מהקצינים הישראלים, כי בכוונתם להכניס לבטן הנחתת משאיות הפועלות על בנזין, כדי להעמיס עליהן את התחמושת. הוא הודיע מייד, שלא יאפשר זאת מחשש להתלקחות. הידיעה שודרה למִפקדת המבצע על החוף והתקבלה בתדהמה. עמל אימונים מפרכים ירד לטמיון. עתה היה צורך דחוף לגייס תוך כמה שעות נהגים אזרחיים בעלי משאיות דיזל. הבדיקה הבטחונית של הנהגים המיועדים למבצע נערכה במהירות רבה, ועד הערב אותרו עשרים נהגים מתאימים מכל רחבי הצפון. הם גויסו עם כלי הרכב שלהם ורוכזו באזור הפריקה.
לאחר ארוחת ערב מוקדמת יצאו משתתפי המבצע בקבוצות אל החוף; כל הדרכים באזור נחסמו על-ידי המשטרה הצבאית. מפקדי הטנקים התמקמו בשלשות מול נקודת ההנחתה. קבוצת סמנים, מצוידים בפנסים, ערכה את עשרות מובילי הטנקים בשדירה לקראת קליטת הטנקים. בדרך עפר צדדית הסתתרה שיירת המשאיות האזרחיות, שנועדו לקלוט עשרות טונות של אביזרים וחלפים לטנקים. לאחר ציפייה מורטת עצבים, הגיחה מהעלטה הנחתת הענקית, ולאחר כמה תמרונים עלה חרטומה בשעה 21:15 על קטע החוף שסומן מבעוד יום בפנסי ניתוב קטנים. ברגע שנפתחו דלתות החרטום לרווחה וכבש הפלדה הורד על החוף, עלו על הנחתת מפקדי הטנקים ולאור פנסי הסמנים הם הורידו את הטנקים אל החוף ומיהרו לטפס על המובילים. הצוותים כיסו בקדחתנות את הטנקים ברשתות הסוואה, ושיירת המובילים יצאה בליווי שוטרים צבאיים צפונה לעבר מחנה כורדני, שיועד לקליטת הטנקים. באותה השעה הניחו חיילי גדוד 9 אדני רכבת מעץ ובנו מסלול מאולתר על החול, כדי לאפשר למשאיות הכבדות להיכנס בנסיעה לאחור אל בטן הנחתת, ואז העמיסו עליהן חיילי החרמ"ש במהירות מטורפת את הציוד. לאחר שעה ועשר דקות, הסתיים המבצע, והנחתת חזרה ללב ים. המבצע נמשך באותה השיטה כמה ימים: ב30- ביולי 1956 פרקה הנחתת 'ירקונה 1' 30 טנקי 13AMX- נוספים ו26.4- טון של אביזרי טנקים, וב2- באוגוסט 1956 פרקה הנחתת 'ארנונה 1' 12 אלף פגזי תותח בקוטר 76 מ"מ ו90- פגזי תותח בקוטר 75 מ"מ. ב13- באוגוסט 1956 שבה הנחתת 'ירדנה' ופרקה 30 טנקי 13AMX- ו79.5- טון של אביזרים וחלקי חילוף לטנקים האלה. בהנחתה האחרונה בנמל הקישון פרקה הנחתת 'ירקונה' 20 טנקי סופר-שרמן ו52.5- טון של אביזרים וחלפים לטנקים האלה.
בד בבד עם ההכנות למבצע 'יונה' הועלה הרעיון של התקפה ישראלית-צרפתית משותפת נגד מצרים. צרפת היתה מעוניינת להפיל את משטרו של נאצר בפעולה צבאית. בן-גוריון ודיין עמדו מייד על האופציה שנפתחה בפני ישראל להשיג בעלת-ברית צבאית. משה שרת, שר החוץ, שדגל במדיניות פרו-אמריקנית, מדיניות של ריסון עצמי והבלגה, התפטר מתפקידו ב17- ביוני 1956, וגולדה מאיר, מחסידי הקו האקטיביסטי של בן-גוריון, מונתה לשרת החוץ. בימים 25-22 ביוני 1956 התקיימו שיחות בין המשלחת הישראלית והמטכ"ל הצרפתי, שבהן הבהיר דיין, כי ישראל מוכנה לשתף פעולה בהפלת נאצר בתנאי שיוגברו משלוחים של טנקים ומטוסי קרב לישראל.

תפיסת הביטחון של ישראל, שהתגבשה בשנות ה50-, קבעה חמש עילות למלחמה, שכל אחת מהן יכולה להניע את ישראל לפתוח במלחמה מקדימה:
  1. ערעור מהלך החיים התקינים בישראל בפעולות טרור;
  2. חסימת האוויר ומְצרי טיראן;
  3. ערעור מאזן החימוש בין צה"ל ובין צבאות ערב;
  4. כניסת חילות משלוח עיראקיים או סוריים לתחום ירדן;
  5. כריתת ברית צבאית משולשת בין מצרים, סוריה וירדן והקמת מִפקדה ערבית משותפת.
כאמור, ב1956-1955- התמלאו כל התנאים הללו בזה אחר זה. פעולות הגמול שביצע צה"ל לא הצליחו להפסיק את פעילות הטרור, שביצעו יחידות הפדאיון החל מאוגוסט 1955 מגבול מצרים וירדן. בספטמבר 1955 לא הרשו המצרים למטוסי ישראל ולאוניותיה לעבור במְצרי טיראן. מאזן החימוש התערער בעקבות עסקת הנשק הצ'כית-מצרית בספטמבר 1955, ובאפריל 1956 חתמה סוריה על עסקת נשק גדולה עם ברית-המועצות. בין אוקטובר 1955 ואוקטובר 1956 התגבשה מערכת בריתות צבאיות ערביות בין מצרים לסוריה ובין ירדן לעיראק. ב14- באוקטובר 1956 נכנסו לירדן יחידות חלוץ של דיוויזיה עיראקית. ב25- באוקטובר 1956 הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית הצבאית הסורית-מצרית.
ב26- ביולי 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ, השתלט על חברת התעלה, שרוב מניותיה היו בבעלוּת ממשלת בריטניה וביטל את חוזה ההגנה הבריטי-מצרי. הבריטים ראו בהלאמה איום מובהק על האינטרסים האסטרטגיים שלהם במזרח-התיכון, והחלו להכין יחד עם הצרפתים את מבצע 'מוסקטיר', שמטרתו היתה השתלטות בכוח על אזור התעלה. באותה העת הגיעה הנהגת ישראל למסקנה, שפניו של נאצר למלחמה כוללת נגד ישראל, ובן-גוריון הורה לרמטכ"ל להתכונן למלחמה במהלך השנה. ב1- בספטמבר 1956 נודע למטכ"ל, באמצעות הנספח הצבאי בפריז, על מבצע 'מוסקטיר' ועל רצונם של הצרפתים לשתף את ישראל בפעולה. ישראל השיבה בחיוב על ההצעה. ב29- בספטמבר 1956 הגיעה בחשאי לצרפת מישראל משלחת, שכללה את השרים גולדה מאיר ומשה כרמל, הרמטכ"ל ושמעון פרס. במהלך השיחות הושגה הסכמה בין ישראל לצרפת על יציאה לפעולה צבאית משותפת. דרישות ישראל לציוד צבאי נוסף אושרו על-ידי הצרפתים. משהוחלט על הפעולה היה צורך לזרז את הבאת הציוד לארץ, והוכרז על מבצע 'גאות', שבמהלכו הובא ציוד רב על-ידי אוניות מסחר צרפתיות ישירות לנמל חיפה, שבו הוא נפרק כמטען רגיל. האוניות הצרפתיות כונו בשמות הקוד 'שמשון 1', 'שמשון 2' ו'עזוז' 10-1.
בסך-הכול הובאו לישראל בשני המבצעים החשאיים כלי הנשק הבאים: 120 טנקי 13AMX-, 48 טנקי שרמן, 40 טנקי סופר-שרמן, 18 תותחים מתנייעים 105 מ"מ על שלדת AMX, 205 זחל"מים, 218 משאיות GMC 6X6, וכן 1,000 בזוקות ותחמושת לכל הכלים הללו. במהלך מלחמת סיני המשיכו להגיע לנמל חיפה משלוחים נוספים ובהם: טנקי דחפור, טנקי חילוץ 32M-, גרורים למובילי טנקים, שרשרות לטנקים ותחמושת לתותחים ולטנקים.
קצב הגעת משלוחי הנשק לישראל יצר עומס אדיר על במ"ב 681, ובעיקר על ב"מ 2, שכן לא היו בו מספיקּ סככות לטיפול במאות הטנקים. כאשר ביקר הרמטכ"ל בשלהי יולי 1956 בב"מ 2 ונוכח במו עיניו בתנאי העבודה הבלתי סבירים הוא החליט מייד להקצות בסיס נוסף לרשות במ"ב 631. לאחר פגישה עם מנכ"ל משרד הביטחון הועברה סדנת משרד הביטחון באָזוֹר מיידית לידי חיל החימוש, ובמ"ב 681 הקים בה שלוחה של ב"מ 2 לקליטה ולטיפול ראשוני בטנקי ה13-AMX-. האחראי על השלוחה היה רס"ר יהודה סולני ועוזריו היו רס"ר אברהם גרין (גרעין) וסמ"ר משה קונפורטי (קידר). 
 משה (מוצי) קידר (קונפורטי) נולד בבולגריה ב1936-. הוריו עלו ארצה שנה קודם לכן, והתיישבו בבית חנן. האב, שעבד בייבוש הביצות מדרום לבית חנן, חלה במלריה, ולאם שהיתה בהיריון המליצו הרופאים להחליף אקלים, ולכן הם שבו לבולגריה, שם נולד משה. בשלהי 1948 שבה המשפחה ארצה, והיתה בין המתיישבים הראשונים בתל ברוך. משה נשלח להשלים את לימודיו במסגרת עליית הנוער בקיבוץ אלונים. בתום לימודיו היסודיים, שב לתל ברוך והחל ללמוד מכונאות בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין'. ב1952-, שנת לימודיו האחרונה, למד מחצית היום בבית-הספר ובמחציתו השנייה השתלם בעבודה מעשית כחניך בבמ"ב 681. ב1953- התגייס לצה"ל והוצב בחיל השריון. לאחר טירונות עבר קורס מכונאי טנקים בבה"ד 5 ברמלה. בתום הקורס הוצב כמכונאי בגדוד שריון 82, ולאחר מכן בפלס"ר 135 של חטיבה 7. בינואר 1956 חתם לשנת שירות קבע בדרגת סמ"ר, השתתף במבצע 'יונה', קליטת טנקי ה13-AMX-, שהונחתו בחוף הקישון מנחתות צרפתיות. לאחר מכן הוצב באָזֹור בשלוחת ב"מ 2 של במ"ב 681, ועסק בקליטתם הראשונית של טנקי ה13-AMX-. במערכת סיני שימש כקצין טכני של גדוד תותחנים סדיר, שהפעיל תותחים מתנייעים על בסיס מרכב של טנק ה13-AMX-. בינואר 1957 השתחרר מצה"ל והתקבל לעבודה כאזרח בב"מ 2 של במ"ב 681, ועבד בשלוחת אָזוֹר. בד בבד עם עבודתו השלים בשעות הערב את לימודי הבגרות. בתחילת 1958 התגייס לקבע והוצב במדור רכב א' במקחש"ר בדרגת רס"ר. ב1959- יצא לקורס קצינים ולאחר שסיים השלמה חילית בבה"ד 20, הוצב במדור רכב א' במקחש"ר בדרגת סג"ם. בשלהי 1960 יצא ללמוד על חשבון צה"ל הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. בתום לימודיו ב1965- שב למדור רכב א'. כאשר החל פרויקט טנק הצ'יפטיין ב1966- יצא להשתלמות לכמה חודשים בבריטניה. עד לאחר מלחמת ששת הימים היה מעורב בתוכנית לקליטת טנק הצ'יפטיין. ב1967- מונה לראש מדור "שוט" במקחש"ר, והיה חבר בצוות, שעסק בהסבת טנק ה"שוט" ל"שוט קל". יחד עם ארבעה מחברי הצוות האחרים זכה בפרס בטחון ישראל בנושא זה. ב1970- מונה לעוזר רע"ן טנקים במקחש"ר בדרגת סא"ל. ב1972- מונה לרע"ן טכני במש"א 7100. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נשלח לרפידים ופעל שם במסגרת כוח שליטה חימושי עד לסיומה, אז מוּנה לרע"ן טנקים במקחש"ר. בשלהי 1976 הוצב כעוזר ראש מנת"ק לרק"ם בדרגת אל"ם. ב1977- מוּנה לראש רפ"ט. ב1980- מונה לרמ"ח מערכות ממונעות במקחש"ר. ב1982- מוּנה לראש מנת"ק בדרגת תא"ל. ב1985- מונה לקצין חימוש ראשי. כיום הוא משמש כיועץ למערכות לוגיסטיות.

פעולות הקליטה הראשונית כללו פירוק הצריח, נסיעה של 500 ק"מ, כדי להריץ את המנוע, החלפת שמנים והרכבת הצריח מחדש. בתחילת אוגוסט 1956 הוקם במ"ב נוסף במחנה כורדני לצורך קליטת הטנקים האלה מצרפת ולשם הכנסת כל השינויים שעליהם הוחלט בחיל החימוש. במטרה לסיים את שיקום כל טנקי השרמן קיבל חיל החימוש אישור לגייס ארבעים עובדים אזרחיים נוספים. תקציבים גדולים הוקצו להרחבתם של ב"מ 2 ושני בתי המלאכה באזור ובכורדני. המורל בחיל החימוש עלה מאוד ככל שגברה קליטת הנשק מצרפת וממדינות אחרות. החיִל הפך לחיוני מאוד, לשותף לסוד ולגורם שהכול מתייעצים עימו. תחושת אנשי החימוש היתה, ששוב אין מדובר עוד בפועלי סדנה אפורים, או בעובדי מוסך, אלא באנשי אחזקה, ורק הם יכולים לתת פתרונות טכניים ואחזקתיים לנושא מרכזי בצה"ל.

כשהתגבשו התוכניות המבצעיות במטכ"ל – תוכניות שקצין חימוש ראשי היה שותף סוד להן – התברר, כי עדיין קיים מחסור בציוד ייעודי, כגון רכב תיקונים, מחסנים ניידים, ציוד בתי מלאכה, חלקי חילוף, שעליו דווח כבר בסוף 1955. בשבועות הספורים שנותרו עד היציאה למבצע הטיל הקחש"ר על במ"ב 681 לבנות בתי מלאכה ניידים ומחסנים ניידים לחלפים. המשימה הוטלה על ב"מ 3 בתל ברוך. בעבודה קדחתנית, שנעשתה יומם ולילה, נבנו בתי מלאכה ניידים על משאיות GMC 6X6. בכל משאית הותקנו שולחנות עבודה עם מלחציים, מחרטה, רתכת, מטען מצברים, מתקני הרמה וארונות לכלי עבודה. כמו כן הוכנו מחסנים ניידים לחלפים, שתוכננו להרכבה על כלי רכב אזרחיים מגויסים. כדי להספיק להכינם במועד הוציאה מקחש"ר מכרזים דחופים לנגריות אזרחיות לאספקת מדפי עץ עבור המחסנים האלה.

ב8- באוקטובר 1956 התקיימה במטכ"ל קבוצת-פקודות ראשונה לקראת מלחמת סיני, שמטרתה היתה השתלטות על חצי-האי סיני לאחר שימוטט בו מערך הצבא המצרי. ב9- באוקטובר 1956 נרצחו על-ידי הפדאיון לאור היום שני פועלים יהודים, שעבדו בפרדס ליד תל מונד. אוזניהם נכרתו, כדי לשמש הוכחה לפדאיון שהם ביצעו את הרצח. ישראל לא יכלה להימנע מתגובה משום שהתברר, כי הבלגתה במקרים קודמים התפרשה על-ידי הערבים כחולשה. משטרת קלקיליה נבחרה כיעד לפעולת גמול. על המשטרה וסביבתה הקרובה הגנו כמאתיים חיילי הלגיון והמשמר הלאומי. מטרת המבצע, שכּוּנה 'שומרון', היתה לכבוש את משטרת קלקיליה ולפוצץ אותה לאחר ירי ריכוך של פגזי טנקים. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 202. מחלקת הטנקים, שעליה הוטל לסייע לצנחנים היתה מגדוד 9 של חטיבה 7 והיא היתה מורכבת מ4- טנקי 13AMX- חדישים. גדוד זה, שהיה גדוד חרמ"ש במקורו, החל כחודש קודם לכן בביצוע תוכנית חירום להסבתו לגדוד טנקים קלים. בעיצומם של אימוני ההסבה נקרא הגדוד לשגר את 4 הטנקים למבצע. ירי הריכוך, שביצעו 4 הטנקים לאורם של שני זרקורים רבי עוצמה לעבר בניין המשטרה, היה הירי המבצעי הראשון בצה"ל של טנקי ה13-AMX-.
ב21- באוקטובר טסו בן-גוריון, דיין ופרס לוועידה חשאית בפריז, וב24- בחודש נחתם שם הסכם לפעולה צבאית משותפת של ישראל, צרפת ובריטניה נגד מצרים. בהתאם להסכם החשאי, נאלץ המטכ"ל ב25- בחודש לשנות את התוכנית הראשונית של המבצע. ארבעה ימים לאחר מכן, ב29- באוקטובר, בשעה 17:00 החלה מלחמת סיני בהצנחת גדוד צנחנים 890, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן ("רפול"), בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, כ60- ק"מ מזרחית לתעלת סואץ.
בפני צה"ל עמדו שלוש משימות:
א. לשבש את כוחו של הצבא המצרי בסיני, ועל-ידי כך להרחיק את איום ההתקפה הצבאית של מצרים, סוריה וירדן.
ב. לפרוץ את ההסגר במְצרי טיראן, ולפתוח את ים סוף לשיִט ישראלי חופשי.
ג. למגר את כוחות הפדאיון, ולהרוס את בסיסיהם ברצועת עזה.

מהלכי הקרב במלחמה התנהלו לאורכם של חמישה צירים עיקריים:
א. בציר הדרומי פעלה חטיבת הצנחנים 202 בפיקודו של סא"ל אריק שרון.
ב. בציר המרכזי פעלה אוגדה 38 בפיקודו של אל"ם יהודה ואלך.
ג. בציר החוף הצפוני פעלה אוגדה 77 בפיקודו של האלוף חיים לסקוב.
ד. בציר החוף הדרומי פעלה חטיבת חי"ר מילואים 9 בפיקודו של אל"ם אברהם יפה.
ה. העיר עזה, צפון הרצועה ודרומה נכבשו על-ידי חטיבת חי"ר מילואים 11 בפיקודו של אל"ם אהרון
דורון.
בשמונת ימי הלחימה (29 באוקטובר5- בנובמבר) הושגו כל מטרות המבצע. במערכה נפלו מאה שמונים ותשעה לוחמים ונפצעו תשע-מאות. שלושה מחיילי צה"ל הוכרזו כנעדרים, וטייס אחד נפל בשבי המצרי. למצרים היו כאלף הרוגים, כעשרת אלפים פצועים. חמשת אלפים וחמש-מאות חיילים נלקחו בשבי צה"ל.

בחודשים שקדמו למלחמת סיני הספיקו להסב בב"מ 2, בעבודה מאומצת, 24 טנקי שרמן לדגם 50M-. כדי לעמוד במשימה הוכנו בב"מ 2 עשרות תובות, ובנפרד עשרות צריחים, והיה צריך להרכיבם אותם זה על זה. לפתע התברר, כי מפתח ההרמה בסככת הטנקים נמוך מדי עבור המנוף היחיד, אשר יכול היה להרים את צריח השרמן המוסב, שמשקלו היה כ5- טון. סג"ם אלעזר ברק אילתר פתרון. במגרש הגרוטאות הוא מצא כננת ישנה ותוך יום תיכנן ובנה לה ציר בסיוע מפעל הנשק של התעשייה הצבאית. בחצר עמדה קונסטרוקציה, שהיתה בנויה משני צינורות; היא חוזקה ונבנו עליה שני פסי פלדה ואליהם חוברה הכננת עם שרשרות פלדה. המתקן המאולתר הזה איפשר להרכיב בעבודת ידיים את הצריח על התובה, שנגררה אל מתחת למתקן. מאוחר יותר נמצא רכב מנוף, שיכול היה לבצע את העבודה הזאת. לאחר שהושלמה הרכבת הטנק יצא עימו צוות בחינה בראשותו של משה כהן ("מוסה הגדול"), בוחן הטנקים מיחידת הבחינה של מקחש"ר, לנחל איילון ליד אור יהודה, ושם נוסו התותחים החדשים. הניסוי היה בירי לתחתית דופן הוואדי, והוא התבצע על-ידי משיכת חבל מחוץ לטנק. כמה שבועות לפני היציאה למבצע נמסרו 14 טנקים לפלוגה א' בגדוד 82 של חטיבת השריון הסדירה 7, בפיקודו של רס"ן משה בריל (בר-כוכבא). לרגל מסירת הטנקים נערך טקס חגיגי בהשתתפות דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, משה דיין, הרמטכ"ל, והקצונה הבכירה של צה"ל. הטנקים הוצבו בשורה ברחבה שלפני בית המלאכה ובחזיתם הועמד הזיווד שלהם. לאחר שנישאו נאומי ברכה התכבד בן-גוריון ללחוץ על כפתור הפעלה חשמלי וכל מנועי הטנקים הופעלו בו-זמנית ברעם אדיר. כשסייר בן-גוריון בין הטנקים ובחן את הזיווד הפנימי צדה עינו כלי עבודה מתוצרת גרמניה, והדבר עורר את כעסו.
ב28- באוקטובר, בשעה שהפלוגה נערכה ליציאה לקרב משטח הכינוס בקציעות, התגלתה תקלה טכנית בתותחי הטנקים. רס"ל בן-ציון נפרסטק, מנהל העבודה הראשי של בית מלאכה לתותחים בב"מ 3, נשלח בדחיפוּת עם חוליית תיקונים לקציעות. בבדיקה התברר, שמנגנון הגבהת התותח השתחרר והיה צורך להלחים לולאות כדי לחזק אותו. בעבודה מאומצת, שנמשכה כמה יממות, הושלמה המלאכה דקות ספורות בטרם חצו הטנקים את הגבול לתוך שטח מצרים. ב31- באוקטובר עם עלות השחר כבר השתתפה הפלוגה בכיבוש מתחמים מבוצרים, שהיו משופעים בנשק נגד טנקים, של הצבא המצרי באבו עגילה. באותו היום בשעות אחר-הצהריים נשלחה פלוגתו של בריל לכבוש את המוצב המצרי בסכר הרֻוַפִעה. תחת אש נ"ט מצרית כבדה, שנורתה על-ידי עשרות תותחים נ"ט ותותחי שדה. למרות שכל הטנקים נפגעו במהלך הקרב, ובכולם אזלה התחמושת, המשיכו אנשי השריון להילחם בתת-מקלעים, ברימוני יד ובשרשרות הטנקים עד שכבשו את המוצב. בשעה שהפצועים נחבשו ובשעה שאנשי התחזוקה סייעו לחמש מחדש את הכלים ואנשי החוליות הטכניות של גדוד 82 תיקנו את הטנקים הפגועים, פתחו המצרים ב21:00- בהתקפת-נגד. גם ההתקפה הזאת נבלמה. כל פלוגה א' של גדוד 82 זכתה בציון-לשבח על קרב הגבורה בסכר. נוסף על כך צוינו לשבח באופן אישי מפקד הפלוגה וכמה לוחמים נוספים. גם למחרת היום המשיכה הפלוגה להילחם במסגרת הצוות הקרבי המשוריין שאליו צורפה, צוות אשר נלחם בחטיבה המצרית, שהיתה לכודה במתחם אום קטף עד שנסוגה במשך ליל 2/1 בנובמבר. ב2- בנובמבר עברה פלוגת טנקים מחטיבת שריון מילואים 37 את המתחם העזוב בדרכה לחבירה עם כוחות חטיבה 7. בגלל אי-הבנה מצערת פתחה לעברה פלוגתו של בריל באש, והשמידה בתוך שתי דקות 8 מתוך 9 הטנקים שלה. עשרות לוחמים נהרגו ונפצעו. במקרה זה הוכחה שוב יעילותו של טנק השרמן מדגם -50M אבל הפעם באופן טרגי.

למרות שמינויו של ינון עזרוני כמג"ד חי"ר בוטל לפני מלחמת סיני, הוא לא נשאר בעורף, והצטרף ערב המלחמה לכוח טנקים של חטיבת השריון במילואים 27, בפיקודו של אל"ם חיים בר-לב, שפרץ בציר הצפוני לעבר אל-עריש. על בית המלאכה פיקד בהעדרו סרן מרדכי רוניס, סגנו, שלא היה איש טכני. לעזרו בא משה ירדני, שהיה קצין ארגון עבודות והקצין הטכני של בית המלאכה. בזמן המלחמה המשיכו להגיע טנקים מצרפת והיה צורך לקלוט אותם ולזוודם. גם קו ההסבה המשיך לפעול במלוא המרץ. ירדני העביר את משרדו לרצפת בית המלאכה, ובסיוע חיילות הכין לוחות רישום ושליטה כדי להשתלט על העבודה.
למלחמה עצמה יצאה חוליה טכנית, בפיקודו של אברהם עצור, שהיה אחראי על מחלקת ההידראוליקה. לאחר שחוילו לשירות מילואים, יצאו עצור ושני עובדים נוספים בקומנדקר וצורפו לחטיבת הצנחנים, שנעה בציר הדרומי. תפקיד החוליה היה לפתור בעיות שיתעוררו בטנקי ה13-AMX- של פלוגה סדירה מגדוד 9, שפעלה עם חטיבת הצנחנים. לאחר מסע לחימה ארוך ורב תלאות מכונתילה דרך א-ת'מד, קַלְעַת א-נחְל ומעבר המיתלה, הגיע הכוח לשדות הנפט שבראס סודר לחוף מפרץ סואץ. שם הוזמנה החוליה לבדוק טנק, שלא ניתן היה לסובב את הצריח שלו. משהגיעה חולייתו של עצור לטנק, לא הבינו אנשי צוות הטנק מה קרה לצריח. בלית ברירה הורה עצור לצוות להוציא את כל הפגזים מהטנק ולפתוח את מחסני התחמושת. לתדהמת אנשי החוליה, התגלו בין התובה והצריח שטיחים יקרי ערך, שהוסתרו שם על-ידי החיילים, שהשתתפו בבזיזת בתי העובדים של חברת הנפט האיטלקית, אשר הפעילה את מתקני קידוח הנפט. השטיחים מנעו את הצידוד. השטיחים האלה ניזוקו בעת שהוצאו בקושי ממקום מחבואם, למגינת ליבם של אנשי הצוות. לאחר שבועיים של טיפולים בטנקים ברחבי סיני שבו אנשי החוליה לבית המלאכה בתל השומר.
בתחילת המבצע התייצבו בשער הבסיס עשרות אזרחים, שכבר שוחררו משירות מילואים וביקשו להתנדב לשירות. בהם היו כאלה, שביקשו קודם לכן להשתחרר משירות המילואים בשל בעיות רפואיות, ועכשיו התחננו שיגייסו גם אותם, כדי שיוכלו ליטול חלק במאמץ המלחמתי. הם לא ידעו להסביר לילדיהם מדוע לא גויסו לצבא.
במקביל למלחמת סיני נערך מבצע 'מוסקטיר' על-ידי צבאות בריטניה וצרפת. בעקבות ההתפתחויות שחלו במהלך תכנון המבצע הוחלט, כי לאחר התלקחות הקרבות בחצי-האי סיני יוגש אולטימטום למצרים ולישראל, שבו ייתבעו להפסיק את הקרבות ולהסיג את כוחותיהן מאזור התעלה. כוח משימה משולב יוצנח בפורט סעיד וישתלט על תעלת סואץ לכל אורכה. הערכת המתכננים היתה, כי המטרה המדינית של המבצע – הפלת משטרו הצבאי של נאצר והעלאת משטר אוהד למערב בקאהיר – תושג. במישור המבצעי המטרה היתה השתלטות צבאית על תעלת סואץ וחידוש ההסדרים לשליטה על מעבר המים האסטרטגי הזה. ההכנות למבצע היו איטיות וקפדניות ביותר, ונבעו מהערכת-יתר של הצבא המצרי. משנדחה האולטימטום תקפו מטוסי בעלות-הברית ב30- באוקטובר בשעה 19:00 את שדות התעופה המצריים. תוך 22 שעות הושמד חיל-האוויר המצרי. הצנחת הכוחות והנחתתם החלה רק ב5- בנובמבר, ולמחרת נפתחה התקפה עם שחר. פורט סעיד ופורט פואד נכבשו בקלות יחסית, אולם הכוחות התמהמהו ולא התקדמו במהירות דרומה כמתוכנן. לאחר התערבות האו"ם ומעצמות-העל הופסק המבצע באיבו. חרף ריכוזם של כ50- אלף חיילים בריטים וכ30- אלף חיילים צרפתים, כוח משימה ימי של 130 אוניות, מאות נחתות ומאות מפציצים ומטוסי קרב, נכשל המבצע. נאצר ניצב איתן כסמל להתנגדות עממית ערבית לאויב המסורתי: הנצרות, המערב והאימפריאליזם. הוא ידע, כי ברית-המועצות תחוש לעזרתו. העמידה האיתנה הוכיחה את עצמה: בעקבות הלחצים שהפעילו ארצות-הברית וברית-המועצות והאו"ם, בגיבוי מדינות העולם השלישי, נאלצו בריטניה וצרפת להסיג את כוחותיהן ללא תנאי.

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
שלום זיו ז

כניסת חברים

חברים online